רא"ל כהן

אני אעשה הפסקה רגע עם ה"מדאדא לפאנק". עוד פעם השטות הקבועה שלי לברוח מהנושא שהבטחתי לעצמי להתעמק בו, כי צצו לי עוד נושאים שפתאום בוער לי לכתוב עליהם. אשתדל להקדיש לסדרה את הזמן כתיבה שלה ולהגיע לתקופת הדאדא שאנחנו מייחלים לה מאוד. בזמן הזה, צפיתי בסרטים וסדרות, קראתי ספרים ושירים והקשבתי למוזיקה ישנה וחדשה, ומשום מה, פתאום, out of the blue, אני פתאום חזרתי ללאונרד כהן. מיותר שאציג את החשיבות של המשורר-זמר-מאסטר הרגשות הזה על העולם, וכמה הוא השפיע עליי כמו הרבה מאוד (מקורי שכמותי) בעולם הזה ואיזה יופי איך בכיתה י"א, שנה שעברה, בתקופת הבגרויות, באה תקופה של גיל התבגרות קלאסית. ומה לא יותר קלאסי מלהעביר את התקופה הזו עם Songs of Leonard Cohen ו-Songs of Love and Hate? אוח י"א..... מספיק עם הנוסטלגיה ובואו נעבור למה שבא אחרי טרילוגיית ה-Songs, שלה כאמור הקשבתי במשך שנה ובעיקר לשניים שתיארתי (Songs from a Room לא באמת תפס אותי חזק כמו השניים האלו, אולי זה ישתנה). ואז אחרי שנה, יותר בוגר ואחרי אותה תקופה קלאסית, אני מגיע לאלבום הראשון שבא מיד אחרי כל טרילוגיית ה"שירים" של כהן - New Skin for the Old Ceremony.

אני חוזר לאלבום הזה כמה פעמים מדי פעם ומתחבר אליו יותר ויותר. כי בואו נודה בזה. אם טרילוגיית השירים מיועדת לכל היושבים בפוך בחורף, לנערות שנשבות בקסם של לאונרד ולאותם חבר'ה כמוני שבילו את התקופות של גיל ההתבגרות בלהקשיב לאלבומים האלה - הרי שהעור החדש לטקס הישן הוא הרבה יותר בוגר, מגיע אחרי שבכית מספיק וישבת בחושך מספיק זמן עם שלושת האלבומים הקודמים. השם של האלבום הזה בעיני, מסביר כל כך טוב את השלב שכהן היה בקריירה שלו ובחייו. כפי שידוע, לאונרד לא הצליח הרבה באותה תקופה. מאז שירים נצחיים כמו Suzanne ו-So Long Marriane, ששבו את הלבבות של כל כך הרבה אנשים (ואם לא, אז אין לכם לב), כהן זכה להערכת המבקרים, אבל הוא לא ראה הרבה כסף בכל העניין. אחרי זה הגיעה שנת 1971 שראתה את היציאה של האלבום השלישי ועדיין חושב שזה האלבום הכי טוב של כהן, Songs of Love and Hate שתפס אותו בתקופה שבה הוא היה בדאון טוטאלי והיה מסוכסך עם הסובבים אותו, הנשים בחייו ועם עצמו. תקופת הדיכי עברה כשכהן תפס את עצמו ועבר אולי כנראה את אחת החוויות הכי מטלטלות בחייו - מלחמת יום כיפור.

אתה יודע שאתה יהודי טוב כשאתה מניח את רגליך היחפות על השולחן

כהן, יהודי טוב מבית טוב, מחליט לעזוב הכל, בשביל להיות בצוות ההווי והבידור שניגן לחיילים שלחמו באחת המלחמות הקשות ביותר שמדינת ישראל ידעה. יחד עם מתי כספי, הוא ישן בשק"ש עם כל החיילים, ופתאום אולי מה שיוביל לכהן שיכתוב על נושאים כלליים יותר מעתה והלאה, יחד עם המלנכוליה האישית, הנשים והחיפוש העצמי - זה נשמע שכהן הושפע עמוקות מהמלחמה. הוא חזר הביתה עם המראות שראה, ותרגם אותם לכמה מהשירים הטובים ביותר שאליעזר (בשמו הכשר) כתב אי פעם. על הדרך, הוא גם מוסיף פרספקטיבה חדשה לגבי הנשים בחייו, על החיים שלפתע לוקחים מפנה שהופך אותם לצפויים ובלתי נסבלים. כהן של 1971, הרבה יותר שונה מזה של 1974. כהן הראשון היה הרבה יותר מלנכולי, מכונס בתוך עצמו, מדוכא ומסוכסך עם הסביבה ועם עצמו. הוא מוציא את העצב והזעם שלו בשירים הדוקרים והכואבים שלו שכוללים אמוציות כל כך גדולות וברורות.

כהן השני, שנתיים אחרי שירי האהבה ושנאה, מבין שכל הדיכי הזה עבר ושייך לעבר, הוא מבין שיש דברים אחרים שמפריעים לשלווה שלו ועליהם הוא מכוון את החצים, ואם אי פעם יש לך את התחושה שאתה מרגיש חרא ובא לך לסיים עם זה, אז פשוט תחיה עם זה! ביג דיל! לפחות זה מה שאני מרגיש בשירים. חלק מהשירים פה מציגים כהן אחר בנוגע למערכות יחסים, הוא הופך אותן למעין מחזה ציני, אולי קצת מצחיק, אבל בעיקרון הבעל ואישה כל כך מרוחקים אחד מהשנייה שפשוט אולי עדיף לסיים את זה ולא - וואלה נדפקת. כולכם וודאי זוכרים את הרגע ההוא בסיינפלד, שלפתע קרמר בשיא ההתנהגות האופיינית לו, מזהיר את ג'רי מנישואין בידיעה שמדובר בכניסה לעולם שאי אפשר לחזור ממנו ומשם והלאה - נדפקת וקלטת איך דפקת את החיים האלה כל כך. ובכן, יש לי את התחושה שכהן מפרט על דבריו של קרמר באלבום הזה. אני אוהב את הכהן של New Skin. הוא באמת לבש פה עור חדש, הוא שר על דברים שבדרך כלל מורידים מצב רוח, אבל הפעם בחיוך ערמומי עם חוש הומור שחור שאולי כנראה גם רומז לפרודיה על כהן עצמו כפי שהוא כינה את עצמו בדוקו הנהדר Bird on a Wire: "בואו ותקשיבו ללאונרד כהן ששר את שירי הייאוש שלו!".

כהן בוחן מחדש את מערכות היחסים שלו, המשמעותיות והפחות משמעותיות (ונדבר על אחת כזו) ובין היתר, על הדברים היותר כלליים כמו אותן מלחמות זוועתיות בין אחד למשנהו שבסוף גורם לך לשאול ולפנות בתפילה כל כך ידועה - מי לאש ומי למים? אבל אנחנו רצים מהר מדי. בואו נדבר רגע על המוזיקה שגם היא עור חדש לטקס הישן. הטקס הישן של כהן ששמענו באלבומים הקודמים שלו, היה מורכב מהטרבודור עם הגיטרה הקלאסית והקול העמוק שלו, ואולי מדי פעם זמרות ליווי ותזמורת. שירים מאוד אישיים, חלקם מלטפים, חלקם פחות. עם השירים באלבום הזה, אתה הולך איתם. הטקס הישן של המשורר עם הגיטרה הקלאסית לובש עור חדש של ליווי של להקה מלאה, יענו ממש עם גיטרה חשמלית, בס, תופים. זה לא פרופר רוק (משהו שלאונרד לא היה בקריירה שלו), אבל מדובר בהתנסות חדשה לאיש וכנראה יגיע הקרדיט למפיק ג'ון ליזר. אחרי שלושת האלבומים הראשונים עם הפקה מאוד מינימליסטית כשאת השניים האחרונים מפיק בוב ג'ונסטון (שם ששמעתם פעם או פעמיים אם אתם אוהבים את האלבומים של דילן וסיימון וגרפונקל בין היתר), ליזר מכניס פה כלים שלא הופיעו הרבה אצל כהן, וגם (וממש לא בפעם האחרונה, כי כהן ייקח אותם איתו לאורך הדרך) - כלים עממיים כמו מנדולינה, כינורות ושאר ירקות.

אז הנה, יש לנו פה וואחד שינוי לכהן יקירנו. ומה עם השירים? נשאר רגש בכל העניין? באבוע בוע מרגש. ולפעמים, לא צריך לחטוף צמרמורת כדי להתרגש. לפעמים צריך פשוט לשיר את הפזמון הקליט ולהתלהב מכל הארמזים שכהן - המשורר שהעריץ את לורקה והפך למוזיקאי בשביל הבנות, שתל פה. הנה בשיר הפותח Is This What You Wanted, כהן ישר פונה לאהובתו לשעבר במעין קברט קאנטרי ציני שכזה וכהן שמשווה אותו ואת האקסית לשלל דימויים ומטאפורות. בין ההבטחה שהשחר מביא לבוקר שאחרי, בין מרלון ברנדו לסטיב מקווין, בין הזונה של בבל לבין רין טין טין המפורסם. ועם כל זה כהן פשוט מטיח את כל ההאשמות וכל הפאשלות שיצאו במערכות היחסים - זה מה שרצית? שכשנהיה יחד באותו חדר, תתפזר התחושה המביכה של אירועי העבר? כהן עד אז, התייחס לנשים כמעין דמויות מיתולוגיות מסתוריות ונערצות. ופה, הוא פשוט מתייחס אליהן כבני אדם ומביט אליהן עין בעין, עם הרבה ביטחון בניגוד לאלבום הקודם - ומוציא את כל מה שיש לו. מערכות יחסים עם סלביות כמו ניקו הגיעו לרגע הזה שבו ניקו תסיים לפי דבריה את ה"הזדיינות עם יהודים", כמו שסיפרה כשיצאה עם כהן ועם עוד יהודי כשר - לו ריד.

זמן רב עבר מאז כהן שכב עם ג'ניס ג'ופלין האגדית במלון צ'לסי המפורסם. ארבע שנים אחרי שנמצאה מתה, כהן מוציא את אחד השירים היפים שלו אי פעם בעיניי, ובשבילי גם אלה שמשקפים מערכות יחסים ללא משמעות. Chelsea Hotel #2 מלבד הפואטיות היפיפה שכהן תמיד ניחן בה כשהוא כותב גם על סקס ללא משמעות, יש פה כמה ממהלכי האקורדים היפים ביותר ששמעתי. כבר דיברתי פעם כמה התלהבתי מ-The Master Song במנגינה שלו שלא רציתי שייגמר אף פעם, אבל במלון צ'לסי זה אחר. השמיעה מדברת בעד עצמה, השיר הזה מציב לפנינו מראה. כמה פעמים חלקכם שאלתם את עצמכם: "האם היא/הוא ידברו איתי? מה זה היה חד פעמי? מה יהיה אחרי מה שהיה והאם נדבר שוב?" וכל מיני סרטים. כהן מציב עובדה אולי באחת מהשורות הכי חזקות ששמעתי אי פעם בשיר כלשהו, במילים האחרונות:

I remember you well in the Chelsea Hotel

That's all, I don't think of it very often

בום... וואו... איך כהן פירט במשך שלוש דקות על אותו מפגש פיזי רגעי, ומסיים הכל באמרה "זה הכל, אני לא מקדיש לזה הרבה מחשבה". כהן הבהיר שאותו סקס בזמן שהלימוזינות חיכו היה חסר משמעות. ושום דבר לא באמת השפיע אישית על כהן, כשנשמע על מותה של ג'ניס, שהפכה למעין קדושה נצחית עם מותה המוקדם. כהן המשיך הלאה, על אף המוות המצער של דמות משפיעה של זמנה, כהן פשוט אומר: זה כל מה שהיה וזהו. כשאני שומע את השיר אני חושב על המשפט הנצחי בסרט "הבוגר" כשדסטין הופמן הצעיר אומר "סקס זה כמו לחיצת ידיים". לא האמנתם? הנה צ'לסי הוטל 2 כאן כדי להצדיק את האמרה הזו.

לא מקדיש הרבה מחשבה. ג'ופלין.

על הדרך, כהן גם מתחיל לדבר על יחסיו על אלוהים בלהיט הנצחי "Lover, Lover, Lover", ולפני שנתמקד בצד האוניברסלי של האלבום, הוא ממשיך להיכנס חזק בעניין מערכת היחסים. אותו בחור ששר בכזו אהבה פואטית על מריאן אהובתו לפני כמה שנים, שר בשיר בלוז עם אקורדים כל כך טובים שאולי שמעתם אותם שוב ושוב במספר שירים. טובים יותר ופחות (מישהו אמר ג'יין בורדו? סליחה למי שאוהב):

למה את לא מנסה בלעדיו?

למה את לא מנסה לחיות לבד?

את באמת צריכה את הידיים שלו בשביל התשוקה שלך?

את באמת צריכה את לבו לכסך?

אאוץ'. כל כך פסימי, מאוד מריר, אבל כל כך טוב באיך שהמוזיקה מכסה את זה. כהן מציב לנו וואחד מראה כל כך חשובה בעיניי - אתם לא צריכים מישהו כדי להרגיש מיוחדים. רבאק, נסו פעם אחת לבד. וכל היופי בכהן - זה שהוא לא עושה את זה לרגע אחד שזה נשמע זול ותלוש. ככה זה כשאתה עובר מאישה לאישה ולא מתחתן לעולם.

אבל בואו נתמקד עכשיו במה שמלחמת יום כיפור עשתה לכהן. כשהוא מנגן בשתי הופעות סולד אאוט בירושלים ותל אביב, הוא יוצא מהבועה שהיה בה קודם, ועוזב את חיי המוזיקאי בטור, אל טור לא נורמלי במלחמה יחד עם כאמור מתי כספי, אושיק לוי ורבים אחרים כשהוא חי בתנאי שטח סופר בלתי רגילים כשאתה קנדי שרגיל להסתובב ברחבי העולם - אבל עשה את זה כמו גדול. כהן, שנאמר פעם שביקר גם הוא את איך שמדינת ישראל פועלת, ראה בעצמו איך הכל התרחש והבין שזה הרבה יותר ממה שבדרך כלל היה נהוג לחשוב. כהן הבין והפנים את העניין שישראל הייתה שרויה בתקופה קשה, והוא היה שם לרומם את רוחם הגם ככה ירודה של החיילים. עד אז, "סיפורו של יצחק" מ-Songs from a Room היה השיר האנטי מלחמתי היחיד שלו שדיבר על זה שהיום בנים מוקרבים ואין מלאך ששולח יד להצילם כמו בסיפור התנכ"י. הפעם באלבום הזה, כהן מתעסק באותן מלחמות עקובות מדם כשיום כיפור הוא המניע לכך. ב-There Is a War, הוא שר על מלחמה בין הטוב לרע, בין אלה שאומרים שיש מלחמה לבין אלה שלא. וכהן שדברים שונים הסיחו את דעתו בקלות, לא שם לב שיש מלחמה לדבריו בשיר.

ב-Field Commander Cohen מלבד הלחן הכל כך נפלא ומדהים, מביא כהן סיפור משונה על מרגל ששם LSD בקוקטיילים במפגשים בין דיפלומטים. המ... בזמן שהוא במלחמה, כהן כותב את השיר על הצבא, על התחושה הזו שאתה בטור כשאתה מנהיג ונמצא עם אנשים בנסיבות כאלה ואחרות. מי ציפה שהזמר הקנדי המצליח יעזוב הכל כדי להתנדב לרומם את המורל של חיילים שנלחמו במצרים וסוריה? זה היה מפקד השטח כהן. האיש הטוב ביותר שלנו. ולאחר שהסתיימה החוויה הזו, הוא מביע את כל מה שעבר אולי באחד הרגעים הכי יפים בקריירה שלו, כשהוא לוקח את תפילת "ונתנה תוקף" שנאמרת ביום כיפור ומביא את אחד השירים היפים ביותר שנכתבו: Who By Fire?

האקורדים עצמם מסתוריים לא פחות מהפיוט הזה. אני חושב ששמעתי אותו לראשונה בעברית ולקרוא את המילים היה דבר מאוד מצמרר. מי לאש ומי למים? מי בחרב ומי בחיה? מי ברעב? ומי בצמא? כל אלה די הפחידו ילד בן 9 או משהו, ובאיזשהו מובן סגרתי מעגל עם הגרסה הנצחית של כהן. בגיל 17, אתה מבין שהעולם הזה לא קל במיוחד, ובמלחמות כמו יום כיפור, לא היה בטוח מי היה נדון באש ומי במים. התעלומה המסתורית של הגורל לכל אחד מומחשת בסיום המוחץ, הכינורות המתחזקים, המאוד ברורים שנותנים את הטון, תמיד גורם לך לחשוב כשאתה מקשיב לזה. אני לא בקיא בדת, והיא לא מופיעה בחיי היומיום, וגם כהן עצמו עם כל יהדותו שלא היה דתי אדוק, אבל כשWho by Fire מתנגן, מרגישים שמדובר בתפילה מודרנית. הטקס הישן ותיק היומין שמושר בראש בשנה ויום כיפור, לובש עור חדש של שיר פולק מערבי באלבום משנות השבעים. יש יותר יהודי מזה? כן. אבל כשחושבים על זה, אין יותר יהודי מכהן ומארק שאגאל.

ככה סינגר-סונגרייטר שדיבר הרבה על הנשים האהובות והמסתוריות, מפולות השלגים והציפור על התיל - מציג לנו מראה לפנינו. כהן שמתחשבן עם עצמו - מביא את זה גם אלינו, ועל הדרך מתחשבן גם עם האנושות, עם המבקרים (A Singer Must Die) וכמובן, גם מציין כמה מערכות היחסים יכולות להיות נוראיות כשב-I Tried to Leave You, כהן מגיע לפתרון בהתאבדות. לפני שיצר שירים הרבה יותר מרוממים, הוא הביא לנו 37 דקות ציניות במיוחד. שירי הייאוש הפכו לאיזה מין מציאות נורמטיבית כזו של גיהינום נורמטיבי. הנשים מסיימות הכל בצורה מכוערת, יש מלחמה בין כל דבר ובכללי, לא יודעים כבר מה לעשות, אז שרים שיר קלטי מהמאה ה-15 כמו Greensleeves שכהן מתעלל בו בשירה מאומצת ובמילים סופר יפיפיות כמו:

שרתי את שיריי וסיפרתי את שקריי, רק כדי לשכב בין ירכייך.

עד כדי כך הגענו, הנחמה הזו שבסקס הייתה מאוד דומיננטית בתקופה הזו של כהן, לפני שיתבגר עוד יותר, וילבש צורות אחרות ויסתכל בצורה טיפה יותר אופטימית על העולם. אבל עד אז, אנחנו פשוט נהנינו מהארסיות שכהן המיט על הכל. ולא כזה אכזרי, הוא עשה את זה בקלילות שהייתה אופיינית בדרך כלל.

האלבום הזה הצליח והעלה את הפופולריות של כהן. האפלה של שירי אהבה ושנאה הוחלפה בציניות הביקורתית של העור החדש. ונראה שכהן היה בדרך הלאה, ממשיך לחפש את עצמו עד יומו האחרון. אחרי האלבום הזה, משום מה הוצמד אליו פיל ספקטור לאלבום הבא שהוכח כפלופ (אחרי עוד אלבום שהיה אמור להיות גם הוא Songs ונגנז בסוף). אבל האלבום הזה נותר רלוונטי עדיין, וכל מה שנותר להגיד זה תודה ללאונרד שלרגע אחד הציג לנו גיהינום שבניגוד למה שנהוג לחשוב, נראה דווקא מאוד דומה לחיים היומיומיים שלנו. ואין מה להתבאס, אין מה לאכול סרטים. פשוט תחיו כרגיל, מה שכן, תיזהרו ממערכות יחסים כובלות, כי בסוף תידפקו. 

יאללה, נתראה פעם הבאה בחלק הבא של "מדאדא לפאנק" בתקווה שאזכור להמשיך את הסדרה הזו, תודה לכם, ותודה ללאונרד יקירנו.

לאונרד והאדון

כולנו היינו מוכנים לזה. הוא הודיע על זה מראש, הוא ידע, אנחנו ידענו, ועדיין, נדמה שהעולם יהיה ריק בלי לאונרד כהן. לא בדיוק כמו בואי בתחילת השנה, כהן עזב את העולם כשהוא שלו, מרגיש שלם עם עצמו, עם העובדה שהיו לו חיים נפלאים ושהוא עכשיו נפרד. את כהן התחלתי לגלות בתקופה האחרונה, אבל ככה הוא תפס אותי. יש בו משהו מאוד מושך במוזיקה שלו, בליריקה שלו, באישיות שלו, והעובדה שגיליתי שהוא מת כשאני קם בבוקר, הכתה אותי בעצב. הפוסט הזה לא הולך להיות הספד על האיש, אנשים כבר עשו את זה, הפייסבוק כבר מלא בהם. אני ארצה לתת ניתוח קטן על מה שכנראה הוא השיר האהוב עליי של האיש, מאלבום הבכורה הנפלא שלו, Songs of Leonard Cohen, עם השיר השני, לא בדיוק מפורסם וידוע אבל אני כל כך אבל ממש ממש אוהב, Master Song. זה פוסט שרציתי לכתוב הרבה זמן לכתוב אותו עוד לפני הבשורה, אבל לא ידעתי איך לגשת אליו. הפעם אני אנסה לתת את זווית ההבנה שלי לשיר. אני לא מתיימר לנתח בצורה ספרותית מקצועית אוקספורדית את השיר הזה, אני פשוט אנסה להבין על מה הבן אדם מדבר באחד מהדברים הכי יפים שנכתבו על ידי סינגר-סונגרייטר.

זה פשוט מושלם. כששמעתי אותו לראשונה זה הרגיש לי כמו עוד יהודי גאון: דילן. גם שיר מינימליסטי בטירוף, רצף אקורדים שחוזר על עצמו למשך כמה דקות, אבל בניגוד למוזיקה, המילים מספרות סיפור שלם. אבל כהן הוא אחר. עד כמה שזה הרגיש דילן, זה גם היה שונה. את דילן אני מאוד אוהב ואני חושב שבאמת מגיע לו את הפרס נובל (פליז בואו לא נפתח ויכוח עכשיו על זה). עם השירה האבסטרקטית, אוונגרדית שלו שמושפעת מאוד מדור הביט. אבל כהן הוא אחר. יותר נגיש, יותר מובן, פחות מעורפל, אבל לא לגמרי. תמיד איש של מילים יפות, לא פלא למה הוא עשה את זה, כדי להתחיל עם בנות (חרוז!).

מבחינה מוזיקלית השיר כמו שאמרתי מינימליסטי לגמרי. אותם אקורדים שוב ושוב למשך 6 דקות, אבל כמה שזה חוזר על עצמו, זה פשוט יפייפה. אלה השירים שכשאתה שומע אותם בפעם הראשונה, אתה פשוט חייב לזכור את זה בראש שלך, ללמוד לנגן את זה, לחוות את זה שוב, ושלא יגיע לאיזשהו מהלך אקורדים חדש ושונה כי אז אתה תשכח את אותו רצף שנדלקת עליו, אבל לא אותו סול מינור חוזר שוב, וזה פשוט נפלא. חוץ מזה, לא מדובר פה במשהו מינימליסטי לגמרי. בכל בית, באים פתאום כלי נגינה כל אחד: כלי נשיפה, כלי מיתר, גיטרה חשמלית, האמונד. וזה פשוט אי אפשר לתאר את זה במילים אחרות, יפייפה. עכשיו בואו ננסה להבין על מה מדבר פה לאונרד בשיר היחסית די מעורפל הזה ב9 בתים.

"אני אשיר שיר בשם "שיר האדון". והוא על שילוש. תשאירו את זה למלומדים: זה על שלושה אנשים". - כהן בסשן שלו ב-BBC, 1968



I believe that you heard your master sing
when i was sick in bed
I suppose that he told you everything
that I keep locked in my head
Your master took you travelling
well at least that's what you said
and now do you come back to bring your prisinor 
wine and bread?

יש לנו פה שלושה דמויות. יש לנו את הדובר, המאסטר, ונראה שיש (כמו תמיד) מישהי בסיפור. זה נראה כמו משולש אהבה, הדובר פונה אל אותה מישהי, כשהוא מספר על ההערכה והאהבה שלה למאסטר. על הטיולים שהוא לקח אותה, ובשתי השורות האחרונות, נדמה שכהן מדבר על עצמו כאסיר של האישה. כשהוא שואל אותה אם היא מתכוונת להביא לו יין ולחם. פה אנחנו מבינים שכהן היהודי עוסק בשיר הזה בלא אחר מישו.

You met him at some temple
where they take your clothes at the door
He was a numberless man in a chair
who'd just come back from the war
And you wrap up his tired face in your hair
and he hands you the apple core
Then he touches your lips so suddenly bare
of all the kisses we put on some time before

הבית השני מראה שאין לנו ספק שמדובר בישו עצמו, כשהמישהי הזו היא מריה מגדלנה. הם נפגשו במקדש, לא ברור מאיזו מלחמה האדון חזר, אבל מריה אוהבת את האדון וכמו שנאמר היא מכסה את הפנים העייפות שלו בשערה, והוא מנשק אותה. כהן הדובר יוצר מהסיפור של האמונה הנוצרית, סוג של סיפור אהבה אוטופי בין ישו ומריה. קצת מזכיר לי את הפרשנות שדן בראון נתן לסיפור בספר הגאוני שלו, "צופן דה וינצ'י". עכשיו הערפל מתבהר ממה שהיה בבית הראשון. האדון הוא ישו ומריה היא אותה מישהי שמעריכה ואוהבת אותו. רק הדובר נותר לא ידוע. כנראה מה שמתחולל בתוך מריה, אולי עבד, אולי כהן עצמו. ומכאן, הוא מתחיל לערבב כל מיני רפרסנים בסיפור.

And he gave you a german shepherd to walk
with a collar of leather and nails
and he never once made you explain or talk
about all of the little details
such as who had a word and who had a rock
and who had you through the nails
Now your love is a secret all over the block
and it never stops not even when your master fails

כהן מספר שהאדון נתן רועה גרמני עם קולר עשוי מעור עם קוצים. הרועה הגרמני הוא כנראה אזכור לשואה, לנאציזם, כהן מערבב את הסיפור הדתי עם העבר של עמו שלו. אבל שניהם מתקשרים וישו עצמו היה יהודי בחייו ובמותו. לא צריך להיות גאון כדי להבין שאותם nails הם בעצם המסמרים שישו מוסמר אליהם כשלצבו אותו. הרועה הגרמני הוא אלגוריה לנאצים ואם נהיה יותר ספציפיים, לרומאים. זה נדמה שבשיר כהן מספר למריה על ישו כמת. הוא מדבר על האדון בלשון עבר, על זה שהוא אף פעם לא הסביר על הפרטים הקטנים, ועכשיו אהבתם של ישו ומריה היא סוד שאף אחד לא יודע עליו גם אחרי שהאדון נכשל, שזה בעיקרון הדרך של כהן להגיד על מותו של ישו.

And he took you up in his aeroplane
which he flew without any hands
and you cruised above the ribbons of rain
that drove the crowd from the stands
Then he killed the lights in a lonely lane
and an ape with angel glands
erased the final wisps of pain
with the music of rubber bands

פה זה נראה כמו סצנה שישו מראה למריה מה הוא יכול לעשות, כמו שתואר בבית הראשון (he took you travelling), ישו מראה את כוחותיו שכהן כותב בדרכים שונות: להטיס מטוס בלי ידיים, להוריד גשם, ומהו הape with angel glands? מסתבר שזה איזשהו משקה קוקטיילי שהומצא בשנות ה-20, והאמינו בעבר שיש לו סגולות רפואיות (כן...) שמחקו את הכאב.

And now i hear your master sing
you kneel from him to come
His body is a golden string
that your body is hanging from
His body is a golden string
my body has grown numb
Oh now you hear your master sing
your shirt is all undone

המיתר הזהוב הזה שכהן מדבר עליו הוא בעצם רפרנס לביטוי חרב דמוקלס. אותו סיפור מיתולוגי על דמקולס שקיבל את העושר וחיי המלך שרצה אבל כשראה שיש מעליו חרב עם מיתר זהוב הוא חזר בו ורצה לחזור לחייו הקודמים. יכול להיות שכהן מציג את ישו כאחד שלא רצה את חיי המשיח האהוב והנערץ. הוא משווה את גופו של ישו לחרב כשגופה של מריה משמש כמתלה לחרב. זו מין הקדמה לשני הבתים הבאים שהולכים לספר על חייהם המשותפים של השניים.

And will you kneel beside this bed
that we polished long ago
before your master chose instead
to make my bed of snow
Your eyes are wild and your knuckles are red
and you're speaking far too low
No I can't make out what your master said
before he made you go

Then I think you're playing far too rough
for a lady who's been to the moon
I've lain by this window long enough
to get used to an empty room
And your love is some dust in an old man's cough
who is tapping his foot to a tune
and your thighs are a ruin, you want to much
let's say you came back some time too soon

Eyes are wild, a lady who's been to the moon כל אלה מתארים את חיי המין של השניים (ירכיים הרוסות כמו שהוא מתאר). כהן מספר על כך ולאחר מכן כשהאדון כבר איננו. הוא מספר למריה על התרגלות לחדר ריק, ומשתמש במטאפורה לתאר את אהבתם. היא כבר נוסטלגית, האדון כאמור איננו ועכשיו האהבה של מריה היא פשוט אבק בשיעול של זקן שמקשיב ודופק עם רגלו לצלילי המוזיקה. האהבה של השניים היא ישנה, שייכת לעבר. אנחנו מגיעים לסוף השיר ולפי מה שאני מבין (מנסה להבין) יש פה טוויסט שמשנה את הכל שאנחנו הולכים לקרוא עכשיו.

I loved your master perfectly
I taught him all that he knew
He was starving in some deep mystery
like a man who is sure what is true
And i sent you to him with my gurantee
I could teach him something new
and I taught him how you would long from me
no matter what you said no matter what you'd do

I believe that you heard your master sing
when i was sick in bed
I suppose that he told you everything
that I keep locked in my head
Your master took you travelling
well at least that's what you said
and now do you come back to bring your prisinor 
wine and bread?

הדובר פונה על מריה ומספר לה שהוא אהב את אדונה ולימד אותו כל מה שידע. יכול להיות שהדובר הוא למעשה אלוהים? הוא אומר לה כי הוא אמר לאדונה כי הוא לימד אותו שלא משנה מה תעשה או תאמר מריה, היא תמיד תשתוקק אליו. האל. לא משנה כמה אהבה את אדונה. האדון הוא תלמידו של האב. וככה כהן מסיים את השיר בצורה מעגלית, עם אותו בית שפתח אותו. אבל הפעם בין ההתחלה לסוף אנחנו מבינים את הסיפור ואותו בית ראשון כבר לא מעורפל לנו יותר. זה לא משולש אהבה, אלה מריה, ישו ואלוהים. אבל האם מדובר במין משולש אהבה כשאלוהים אומר לאדון כי לא משנה מה יהיה, מריה תמיד תשתוקק אליו? ומי האסיר? האם זה גם אלוהים שלובש צורה אנושית ומדבר על עצמו בגוף שלישי כדי שמריה תביא לו יין ולחם? אלה דברים שכנראה לאונרד השאיר את זה מעורפל וכמו שהוא אמר בסשן המצוטט: Leave it for the scholars.

אז כן, זה מה שניסיתי להבין משירו האהוב עליי של הכהן הגדול. הלחן שלו גרם לי לרצות על מה הוא מדבר בדיוק? זה רק מראה על הכישרון של כהן כמשורר. לא פלא למה הוא התחיל את הקריירה המוזיקלית שלו בגיל 32. כמו דילן, הוא רצה להביא את שיריו מהספרים אל הקהל הרחב. וממשורר למעין טרובדור מודרני. כהן מתעסק בדתות, לוקח את הנצרות מערבב אותה עם אחד הרגעים החשוכים בהיסטוריה של העם היהודי, הוא עוסק בישו כבן אדם לבין שליח האל והאדון. בין "סוזן" שגם הוא מדבר על האדון, לבין הבלדה המקסימה Winter Lady, כהן תוקע תוכן כבד ומעורפל בהתחלה בשיר הכי יפה שלו בעיניי.

אז במילותיך שלך, ואני לא מאמין שעכשיו זה יהפוך לשגרה: So Long, Leonard. תודה על המילים, השירים, תודה על הכל. אני עכשיו בתהליך גילוי של היצירה המדהימה שלך. תודה על הכל. מקווים שהגעת ממקום אפל יותר למקום מואר.

עם קצת עזרה מהניתוח של ג'ודית' פיצג'רלד מומלץ לקרוא, נתן לי הבנה על השיר.