אני אעשה הפסקה רגע עם ה"מדאדא לפאנק". עוד פעם השטות הקבועה שלי לברוח מהנושא שהבטחתי לעצמי להתעמק בו, כי צצו לי עוד נושאים שפתאום בוער לי לכתוב עליהם. אשתדל להקדיש לסדרה את הזמן כתיבה שלה ולהגיע לתקופת הדאדא שאנחנו מייחלים לה מאוד. בזמן הזה, צפיתי בסרטים וסדרות, קראתי ספרים ושירים והקשבתי למוזיקה ישנה וחדשה, ומשום מה, פתאום, out of the blue, אני פתאום חזרתי ללאונרד כהן. מיותר שאציג את החשיבות של המשורר-זמר-מאסטר הרגשות הזה על העולם, וכמה הוא השפיע עליי כמו הרבה מאוד (מקורי שכמותי) בעולם הזה ואיזה יופי איך בכיתה י"א, שנה שעברה, בתקופת הבגרויות, באה תקופה של גיל התבגרות קלאסית. ומה לא יותר קלאסי מלהעביר את התקופה הזו עם Songs of Leonard Cohen ו-Songs of Love and Hate? אוח י"א..... מספיק עם הנוסטלגיה ובואו נעבור למה שבא אחרי טרילוגיית ה-Songs, שלה כאמור הקשבתי במשך שנה ובעיקר לשניים שתיארתי (Songs from a Room לא באמת תפס אותי חזק כמו השניים האלו, אולי זה ישתנה). ואז אחרי שנה, יותר בוגר ואחרי אותה תקופה קלאסית, אני מגיע לאלבום הראשון שבא מיד אחרי כל טרילוגיית ה"שירים" של כהן - New Skin for the Old Ceremony.
אני חוזר לאלבום הזה כמה פעמים מדי פעם ומתחבר אליו יותר ויותר. כי בואו נודה בזה. אם טרילוגיית השירים מיועדת לכל היושבים בפוך בחורף, לנערות שנשבות בקסם של לאונרד ולאותם חבר'ה כמוני שבילו את התקופות של גיל ההתבגרות בלהקשיב לאלבומים האלה - הרי שהעור החדש לטקס הישן הוא הרבה יותר בוגר, מגיע אחרי שבכית מספיק וישבת בחושך מספיק זמן עם שלושת האלבומים הקודמים. השם של האלבום הזה בעיני, מסביר כל כך טוב את השלב שכהן היה בקריירה שלו ובחייו. כפי שידוע, לאונרד לא הצליח הרבה באותה תקופה. מאז שירים נצחיים כמו Suzanne ו-So Long Marriane, ששבו את הלבבות של כל כך הרבה אנשים (ואם לא, אז אין לכם לב), כהן זכה להערכת המבקרים, אבל הוא לא ראה הרבה כסף בכל העניין. אחרי זה הגיעה שנת 1971 שראתה את היציאה של האלבום השלישי ועדיין חושב שזה האלבום הכי טוב של כהן, Songs of Love and Hate שתפס אותו בתקופה שבה הוא היה בדאון טוטאלי והיה מסוכסך עם הסובבים אותו, הנשים בחייו ועם עצמו. תקופת הדיכי עברה כשכהן תפס את עצמו ועבר אולי כנראה את אחת החוויות הכי מטלטלות בחייו - מלחמת יום כיפור.
אתה יודע שאתה יהודי טוב כשאתה מניח את רגליך היחפות על השולחן
כהן, יהודי טוב מבית טוב, מחליט לעזוב הכל, בשביל להיות בצוות ההווי והבידור שניגן לחיילים שלחמו באחת המלחמות הקשות ביותר שמדינת ישראל ידעה. יחד עם מתי כספי, הוא ישן בשק"ש עם כל החיילים, ופתאום אולי מה שיוביל לכהן שיכתוב על נושאים כלליים יותר מעתה והלאה, יחד עם המלנכוליה האישית, הנשים והחיפוש העצמי - זה נשמע שכהן הושפע עמוקות מהמלחמה. הוא חזר הביתה עם המראות שראה, ותרגם אותם לכמה מהשירים הטובים ביותר שאליעזר (בשמו הכשר) כתב אי פעם. על הדרך, הוא גם מוסיף פרספקטיבה חדשה לגבי הנשים בחייו, על החיים שלפתע לוקחים מפנה שהופך אותם לצפויים ובלתי נסבלים. כהן של 1971, הרבה יותר שונה מזה של 1974. כהן הראשון היה הרבה יותר מלנכולי, מכונס בתוך עצמו, מדוכא ומסוכסך עם הסביבה ועם עצמו. הוא מוציא את העצב והזעם שלו בשירים הדוקרים והכואבים שלו שכוללים אמוציות כל כך גדולות וברורות.
כהן השני, שנתיים אחרי שירי האהבה ושנאה, מבין שכל הדיכי הזה עבר ושייך לעבר, הוא מבין שיש דברים אחרים שמפריעים לשלווה שלו ועליהם הוא מכוון את החצים, ואם אי פעם יש לך את התחושה שאתה מרגיש חרא ובא לך לסיים עם זה, אז פשוט תחיה עם זה! ביג דיל! לפחות זה מה שאני מרגיש בשירים. חלק מהשירים פה מציגים כהן אחר בנוגע למערכות יחסים, הוא הופך אותן למעין מחזה ציני, אולי קצת מצחיק, אבל בעיקרון הבעל ואישה כל כך מרוחקים אחד מהשנייה שפשוט אולי עדיף לסיים את זה ולא - וואלה נדפקת. כולכם וודאי זוכרים את הרגע ההוא בסיינפלד, שלפתע קרמר בשיא ההתנהגות האופיינית לו, מזהיר את ג'רי מנישואין בידיעה שמדובר בכניסה לעולם שאי אפשר לחזור ממנו ומשם והלאה - נדפקת וקלטת איך דפקת את החיים האלה כל כך. ובכן, יש לי את התחושה שכהן מפרט על דבריו של קרמר באלבום הזה. אני אוהב את הכהן של New Skin. הוא באמת לבש פה עור חדש, הוא שר על דברים שבדרך כלל מורידים מצב רוח, אבל הפעם בחיוך ערמומי עם חוש הומור שחור שאולי כנראה גם רומז לפרודיה על כהן עצמו כפי שהוא כינה את עצמו בדוקו הנהדר Bird on a Wire: "בואו ותקשיבו ללאונרד כהן ששר את שירי הייאוש שלו!".
כהן בוחן מחדש את מערכות היחסים שלו, המשמעותיות והפחות משמעותיות (ונדבר על אחת כזו) ובין היתר, על הדברים היותר כלליים כמו אותן מלחמות זוועתיות בין אחד למשנהו שבסוף גורם לך לשאול ולפנות בתפילה כל כך ידועה - מי לאש ומי למים? אבל אנחנו רצים מהר מדי. בואו נדבר רגע על המוזיקה שגם היא עור חדש לטקס הישן. הטקס הישן של כהן ששמענו באלבומים הקודמים שלו, היה מורכב מהטרבודור עם הגיטרה הקלאסית והקול העמוק שלו, ואולי מדי פעם זמרות ליווי ותזמורת. שירים מאוד אישיים, חלקם מלטפים, חלקם פחות. עם השירים באלבום הזה, אתה הולך איתם. הטקס הישן של המשורר עם הגיטרה הקלאסית לובש עור חדש של ליווי של להקה מלאה, יענו ממש עם גיטרה חשמלית, בס, תופים. זה לא פרופר רוק (משהו שלאונרד לא היה בקריירה שלו), אבל מדובר בהתנסות חדשה לאיש וכנראה יגיע הקרדיט למפיק ג'ון ליזר. אחרי שלושת האלבומים הראשונים עם הפקה מאוד מינימליסטית כשאת השניים האחרונים מפיק בוב ג'ונסטון (שם ששמעתם פעם או פעמיים אם אתם אוהבים את האלבומים של דילן וסיימון וגרפונקל בין היתר), ליזר מכניס פה כלים שלא הופיעו הרבה אצל כהן, וגם (וממש לא בפעם האחרונה, כי כהן ייקח אותם איתו לאורך הדרך) - כלים עממיים כמו מנדולינה, כינורות ושאר ירקות.
אז הנה, יש לנו פה וואחד שינוי לכהן יקירנו. ומה עם השירים? נשאר רגש בכל העניין? באבוע בוע מרגש. ולפעמים, לא צריך לחטוף צמרמורת כדי להתרגש. לפעמים צריך פשוט לשיר את הפזמון הקליט ולהתלהב מכל הארמזים שכהן - המשורר שהעריץ את לורקה והפך למוזיקאי בשביל הבנות, שתל פה. הנה בשיר הפותח Is This What You Wanted, כהן ישר פונה לאהובתו לשעבר במעין קברט קאנטרי ציני שכזה וכהן שמשווה אותו ואת האקסית לשלל דימויים ומטאפורות. בין ההבטחה שהשחר מביא לבוקר שאחרי, בין מרלון ברנדו לסטיב מקווין, בין הזונה של בבל לבין רין טין טין המפורסם. ועם כל זה כהן פשוט מטיח את כל ההאשמות וכל הפאשלות שיצאו במערכות היחסים - זה מה שרצית? שכשנהיה יחד באותו חדר, תתפזר התחושה המביכה של אירועי העבר? כהן עד אז, התייחס לנשים כמעין דמויות מיתולוגיות מסתוריות ונערצות. ופה, הוא פשוט מתייחס אליהן כבני אדם ומביט אליהן עין בעין, עם הרבה ביטחון בניגוד לאלבום הקודם - ומוציא את כל מה שיש לו. מערכות יחסים עם סלביות כמו ניקו הגיעו לרגע הזה שבו ניקו תסיים לפי דבריה את ה"הזדיינות עם יהודים", כמו שסיפרה כשיצאה עם כהן ועם עוד יהודי כשר - לו ריד.
זמן רב עבר מאז כהן שכב עם ג'ניס ג'ופלין האגדית במלון צ'לסי המפורסם. ארבע שנים אחרי שנמצאה מתה, כהן מוציא את אחד השירים היפים שלו אי פעם בעיניי, ובשבילי גם אלה שמשקפים מערכות יחסים ללא משמעות. Chelsea Hotel #2 מלבד הפואטיות היפיפה שכהן תמיד ניחן בה כשהוא כותב גם על סקס ללא משמעות, יש פה כמה ממהלכי האקורדים היפים ביותר ששמעתי. כבר דיברתי פעם כמה התלהבתי מ-The Master Song במנגינה שלו שלא רציתי שייגמר אף פעם, אבל במלון צ'לסי זה אחר. השמיעה מדברת בעד עצמה, השיר הזה מציב לפנינו מראה. כמה פעמים חלקכם שאלתם את עצמכם: "האם היא/הוא ידברו איתי? מה זה היה חד פעמי? מה יהיה אחרי מה שהיה והאם נדבר שוב?" וכל מיני סרטים. כהן מציב עובדה אולי באחת מהשורות הכי חזקות ששמעתי אי פעם בשיר כלשהו, במילים האחרונות:
I remember you well in the Chelsea Hotel
That's all, I don't think of it very often
בום... וואו... איך כהן פירט במשך שלוש דקות על אותו מפגש פיזי רגעי, ומסיים הכל באמרה "זה הכל, אני לא מקדיש לזה הרבה מחשבה". כהן הבהיר שאותו סקס בזמן שהלימוזינות חיכו היה חסר משמעות. ושום דבר לא באמת השפיע אישית על כהן, כשנשמע על מותה של ג'ניס, שהפכה למעין קדושה נצחית עם מותה המוקדם. כהן המשיך הלאה, על אף המוות המצער של דמות משפיעה של זמנה, כהן פשוט אומר: זה כל מה שהיה וזהו. כשאני שומע את השיר אני חושב על המשפט הנצחי בסרט "הבוגר" כשדסטין הופמן הצעיר אומר "סקס זה כמו לחיצת ידיים". לא האמנתם? הנה צ'לסי הוטל 2 כאן כדי להצדיק את האמרה הזו.
לא מקדיש הרבה מחשבה. ג'ופלין.
על הדרך, כהן גם מתחיל לדבר על יחסיו על אלוהים בלהיט הנצחי "Lover, Lover, Lover", ולפני שנתמקד בצד האוניברסלי של האלבום, הוא ממשיך להיכנס חזק בעניין מערכת היחסים. אותו בחור ששר בכזו אהבה פואטית על מריאן אהובתו לפני כמה שנים, שר בשיר בלוז עם אקורדים כל כך טובים שאולי שמעתם אותם שוב ושוב במספר שירים. טובים יותר ופחות (מישהו אמר ג'יין בורדו? סליחה למי שאוהב):
למה את לא מנסה בלעדיו?
למה את לא מנסה לחיות לבד?
את באמת צריכה את הידיים שלו בשביל התשוקה שלך?
את באמת צריכה את לבו לכסך?
אאוץ'. כל כך פסימי, מאוד מריר, אבל כל כך טוב באיך שהמוזיקה מכסה את זה. כהן מציב לנו וואחד מראה כל כך חשובה בעיניי - אתם לא צריכים מישהו כדי להרגיש מיוחדים. רבאק, נסו פעם אחת לבד. וכל היופי בכהן - זה שהוא לא עושה את זה לרגע אחד שזה נשמע זול ותלוש. ככה זה כשאתה עובר מאישה לאישה ולא מתחתן לעולם.
אבל בואו נתמקד עכשיו במה שמלחמת יום כיפור עשתה לכהן. כשהוא מנגן בשתי הופעות סולד אאוט בירושלים ותל אביב, הוא יוצא מהבועה שהיה בה קודם, ועוזב את חיי המוזיקאי בטור, אל טור לא נורמלי במלחמה יחד עם כאמור מתי כספי, אושיק לוי ורבים אחרים כשהוא חי בתנאי שטח סופר בלתי רגילים כשאתה קנדי שרגיל להסתובב ברחבי העולם - אבל עשה את זה כמו גדול. כהן, שנאמר פעם שביקר גם הוא את איך שמדינת ישראל פועלת, ראה בעצמו איך הכל התרחש והבין שזה הרבה יותר ממה שבדרך כלל היה נהוג לחשוב. כהן הבין והפנים את העניין שישראל הייתה שרויה בתקופה קשה, והוא היה שם לרומם את רוחם הגם ככה ירודה של החיילים. עד אז, "סיפורו של יצחק" מ-Songs from a Room היה השיר האנטי מלחמתי היחיד שלו שדיבר על זה שהיום בנים מוקרבים ואין מלאך ששולח יד להצילם כמו בסיפור התנכ"י. הפעם באלבום הזה, כהן מתעסק באותן מלחמות עקובות מדם כשיום כיפור הוא המניע לכך. ב-There Is a War, הוא שר על מלחמה בין הטוב לרע, בין אלה שאומרים שיש מלחמה לבין אלה שלא. וכהן שדברים שונים הסיחו את דעתו בקלות, לא שם לב שיש מלחמה לדבריו בשיר.
ב-Field Commander Cohen מלבד הלחן הכל כך נפלא ומדהים, מביא כהן סיפור משונה על מרגל ששם LSD בקוקטיילים במפגשים בין דיפלומטים. המ... בזמן שהוא במלחמה, כהן כותב את השיר על הצבא, על התחושה הזו שאתה בטור כשאתה מנהיג ונמצא עם אנשים בנסיבות כאלה ואחרות. מי ציפה שהזמר הקנדי המצליח יעזוב הכל כדי להתנדב לרומם את המורל של חיילים שנלחמו במצרים וסוריה? זה היה מפקד השטח כהן. האיש הטוב ביותר שלנו. ולאחר שהסתיימה החוויה הזו, הוא מביע את כל מה שעבר אולי באחד הרגעים הכי יפים בקריירה שלו, כשהוא לוקח את תפילת "ונתנה תוקף" שנאמרת ביום כיפור ומביא את אחד השירים היפים ביותר שנכתבו: Who By Fire?
האקורדים עצמם מסתוריים לא פחות מהפיוט הזה. אני חושב ששמעתי אותו לראשונה בעברית ולקרוא את המילים היה דבר מאוד מצמרר. מי לאש ומי למים? מי בחרב ומי בחיה? מי ברעב? ומי בצמא? כל אלה די הפחידו ילד בן 9 או משהו, ובאיזשהו מובן סגרתי מעגל עם הגרסה הנצחית של כהן. בגיל 17, אתה מבין שהעולם הזה לא קל במיוחד, ובמלחמות כמו יום כיפור, לא היה בטוח מי היה נדון באש ומי במים. התעלומה המסתורית של הגורל לכל אחד מומחשת בסיום המוחץ, הכינורות המתחזקים, המאוד ברורים שנותנים את הטון, תמיד גורם לך לחשוב כשאתה מקשיב לזה. אני לא בקיא בדת, והיא לא מופיעה בחיי היומיום, וגם כהן עצמו עם כל יהדותו שלא היה דתי אדוק, אבל כשWho by Fire מתנגן, מרגישים שמדובר בתפילה מודרנית. הטקס הישן ותיק היומין שמושר בראש בשנה ויום כיפור, לובש עור חדש של שיר פולק מערבי באלבום משנות השבעים. יש יותר יהודי מזה? כן. אבל כשחושבים על זה, אין יותר יהודי מכהן ומארק שאגאל.
ככה סינגר-סונגרייטר שדיבר הרבה על הנשים האהובות והמסתוריות, מפולות השלגים והציפור על התיל - מציג לנו מראה לפנינו. כהן שמתחשבן עם עצמו - מביא את זה גם אלינו, ועל הדרך מתחשבן גם עם האנושות, עם המבקרים (A Singer Must Die) וכמובן, גם מציין כמה מערכות היחסים יכולות להיות נוראיות כשב-I Tried to Leave You, כהן מגיע לפתרון בהתאבדות. לפני שיצר שירים הרבה יותר מרוממים, הוא הביא לנו 37 דקות ציניות במיוחד. שירי הייאוש הפכו לאיזה מין מציאות נורמטיבית כזו של גיהינום נורמטיבי. הנשים מסיימות הכל בצורה מכוערת, יש מלחמה בין כל דבר ובכללי, לא יודעים כבר מה לעשות, אז שרים שיר קלטי מהמאה ה-15 כמו Greensleeves שכהן מתעלל בו בשירה מאומצת ובמילים סופר יפיפיות כמו:
שרתי את שיריי וסיפרתי את שקריי, רק כדי לשכב בין ירכייך.
עד כדי כך הגענו, הנחמה הזו שבסקס הייתה מאוד דומיננטית בתקופה הזו של כהן, לפני שיתבגר עוד יותר, וילבש צורות אחרות ויסתכל בצורה טיפה יותר אופטימית על העולם. אבל עד אז, אנחנו פשוט נהנינו מהארסיות שכהן המיט על הכל. ולא כזה אכזרי, הוא עשה את זה בקלילות שהייתה אופיינית בדרך כלל.
האלבום הזה הצליח והעלה את הפופולריות של כהן. האפלה של שירי אהבה ושנאה הוחלפה בציניות הביקורתית של העור החדש. ונראה שכהן היה בדרך הלאה, ממשיך לחפש את עצמו עד יומו האחרון. אחרי האלבום הזה, משום מה הוצמד אליו פיל ספקטור לאלבום הבא שהוכח כפלופ (אחרי עוד אלבום שהיה אמור להיות גם הוא Songs ונגנז בסוף). אבל האלבום הזה נותר רלוונטי עדיין, וכל מה שנותר להגיד זה תודה ללאונרד שלרגע אחד הציג לנו גיהינום שבניגוד למה שנהוג לחשוב, נראה דווקא מאוד דומה לחיים היומיומיים שלנו. ואין מה להתבאס, אין מה לאכול סרטים. פשוט תחיו כרגיל, מה שכן, תיזהרו ממערכות יחסים כובלות, כי בסוף תידפקו.
יאללה, נתראה פעם הבאה בחלק הבא של "מדאדא לפאנק" בתקווה שאזכור להמשיך את הסדרה הזו, תודה לכם, ותודה ללאונרד יקירנו.
