סה"כ צפיות בדף

‏הצגת רשומות עם תוויות פולק. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות פולק. הצג את כל הרשומות

יום שבת, 20 בינואר 2018

רא"ל כהן

תוצאת תמונה עבור ‪new skin for the old ceremony‬‏
אני אעשה הפסקה רגע עם ה"מדאדא לפאנק". עוד פעם השטות הקבועה שלי לברוח מהנושא שהבטחתי לעצמי להתעמק בו, כי צצו לי עוד נושאים שפתאום בוער לי לכתוב עליהם. אשתדל להקדיש לסדרה את הזמן כתיבה שלה ולהגיע לתקופת הדאדא שאנחנו מייחלים לה מאוד. בזמן הזה, צפיתי בסרטים וסדרות, קראתי ספרים ושירים והקשבתי למוזיקה ישנה וחדשה, ומשום מה, פתאום, out of the blue, אני פתאום חזרתי ללאונרד כהן. מיותר שאציג את החשיבות של המשורר-זמר-מאסטר הרגשות הזה על העולם, וכמה הוא השפיע עליי כמו הרבה מאוד (מקורי שכמותי) בעולם הזה ואיזה יופי איך בכיתה י"א, שנה שעברה, בתקופת הבגרויות, באה תקופה של גיל התבגרות קלאסית. ומה לא יותר קלאסי מלהעביר את התקופה הזו עם Songs of Leonard Cohen ו-Songs of Love and Hate? אוח י"א..... מספיק עם הנוסטלגיה ובואו נעבור למה שבא אחרי טרילוגיית ה-Songs, שלה כאמור הקשבתי במשך שנה ובעיקר לשניים שתיארתי (Songs from a Room לא באמת תפס אותי חזק כמו השניים האלו, אולי זה ישתנה). ואז אחרי שנה, יותר בוגר ואחרי אותה תקופה קלאסית, אני מגיע לאלבום הראשון שבא מיד אחרי כל טרילוגיית ה"שירים" של כהן - New Skin for the Old Ceremony.

אני חוזר לאלבום הזה כמה פעמים מדי פעם ומתחבר אליו יותר ויותר. כי בואו נודה בזה. אם טרילוגיית השירים מיועדת לכל היושבים בפוך בחורף, לנערות שנשבות בקסם של לאונרד ולאותם חבר'ה כמוני שבילו את התקופות של גיל ההתבגרות בלהקשיב לאלבומים האלה - הרי שהעור החדש לטקס הישן הוא הרבה יותר בוגר, מגיע אחרי שבכית מספיק וישבת בחושך מספיק זמן עם שלושת האלבומים הקודמים. השם של האלבום הזה בעיני, מסביר כל כך טוב את השלב שכהן היה בקריירה שלו ובחייו. כפי שידוע, לאונרד לא הצליח הרבה באותה תקופה. מאז שירים נצחיים כמו Suzanne ו-So Long Marriane, ששבו את הלבבות של כל כך הרבה אנשים (ואם לא, אז אין לכם לב), כהן זכה להערכת המבקרים, אבל הוא לא ראה הרבה כסף בכל העניין. אחרי זה הגיעה שנת 1971 שראתה את היציאה של האלבום השלישי ועדיין חושב שזה האלבום הכי טוב של כהן, Songs of Love and Hate שתפס אותו בתקופה שבה הוא היה בדאון טוטאלי והיה מסוכסך עם הסובבים אותו, הנשים בחייו ועם עצמו. תקופת הדיכי עברה כשכהן תפס את עצמו ועבר אולי כנראה את אחת החוויות הכי מטלטלות בחייו - מלחמת יום כיפור.

תוצאת תמונה עבור ‪leonard cohen 1974‬‏
אתה יודע שאתה יהודי טוב כשאתה מניח את רגליך היחפות על השולחן

כהן, יהודי טוב מבית טוב, מחליט לעזוב הכל, בשביל להיות בצוות ההווי והבידור שניגן לחיילים שלחמו באחת המלחמות הקשות ביותר שמדינת ישראל ידעה. יחד עם מתי כספי, הוא ישן בשק"ש עם כל החיילים, ופתאום אולי מה שיוביל לכהן שיכתוב על נושאים כלליים יותר מעתה והלאה, יחד עם המלנכוליה האישית, הנשים והחיפוש העצמי - זה נשמע שכהן הושפע עמוקות מהמלחמה. הוא חזר הביתה עם המראות שראה, ותרגם אותם לכמה מהשירים הטובים ביותר שאליעזר (בשמו הכשר) כתב אי פעם. על הדרך, הוא גם מוסיף פרספקטיבה חדשה לגבי הנשים בחייו, על החיים שלפתע לוקחים מפנה שהופך אותם לצפויים ובלתי נסבלים. כהן של 1971, הרבה יותר שונה מזה של 1974. כהן הראשון היה הרבה יותר מלנכולי, מכונס בתוך עצמו, מדוכא ומסוכסך עם הסביבה ועם עצמו. הוא מוציא את העצב והזעם שלו בשירים הדוקרים והכואבים שלו שכוללים אמוציות כל כך גדולות וברורות.

כהן השני, שנתיים אחרי שירי האהבה ושנאה, מבין שכל הדיכי הזה עבר ושייך לעבר, הוא מבין שיש דברים אחרים שמפריעים לשלווה שלו ועליהם הוא מכוון את החצים, ואם אי פעם יש לך את התחושה שאתה מרגיש חרא ובא לך לסיים עם זה, אז פשוט תחיה עם זה! ביג דיל! לפחות זה מה שאני מרגיש בשירים. חלק מהשירים פה מציגים כהן אחר בנוגע למערכות יחסים, הוא הופך אותן למעין מחזה ציני, אולי קצת מצחיק, אבל בעיקרון הבעל ואישה כל כך מרוחקים אחד מהשנייה שפשוט אולי עדיף לסיים את זה ולא - וואלה נדפקת. כולכם וודאי זוכרים את הרגע ההוא בסיינפלד, שלפתע קרמר בשיא ההתנהגות האופיינית לו, מזהיר את ג'רי מנישואין בידיעה שמדובר בכניסה לעולם שאי אפשר לחזור ממנו ומשם והלאה - נדפקת וקלטת איך דפקת את החיים האלה כל כך. ובכן, יש לי את התחושה שכהן מפרט על דבריו של קרמר באלבום הזה. אני אוהב את הכהן של New Skin. הוא באמת לבש פה עור חדש, הוא שר על דברים שבדרך כלל מורידים מצב רוח, אבל הפעם בחיוך ערמומי עם חוש הומור שחור שאולי כנראה גם רומז לפרודיה על כהן עצמו כפי שהוא כינה את עצמו בדוקו הנהדר Bird on a Wire: "בואו ותקשיבו ללאונרד כהן ששר את שירי הייאוש שלו!".

כהן בוחן מחדש את מערכות היחסים שלו, המשמעותיות והפחות משמעותיות (ונדבר על אחת כזו) ובין היתר, על הדברים היותר כלליים כמו אותן מלחמות זוועתיות בין אחד למשנהו שבסוף גורם לך לשאול ולפנות בתפילה כל כך ידועה - מי לאש ומי למים? אבל אנחנו רצים מהר מדי. בואו נדבר רגע על המוזיקה שגם היא עור חדש לטקס הישן. הטקס הישן של כהן ששמענו באלבומים הקודמים שלו, היה מורכב מהטרבודור עם הגיטרה הקלאסית והקול העמוק שלו, ואולי מדי פעם זמרות ליווי ותזמורת. שירים מאוד אישיים, חלקם מלטפים, חלקם פחות. עם השירים באלבום הזה, אתה הולך איתם. הטקס הישן של המשורר עם הגיטרה הקלאסית לובש עור חדש של ליווי של להקה מלאה, יענו ממש עם גיטרה חשמלית, בס, תופים. זה לא פרופר רוק (משהו שלאונרד לא היה בקריירה שלו), אבל מדובר בהתנסות חדשה לאיש וכנראה יגיע הקרדיט למפיק ג'ון ליזר. אחרי שלושת האלבומים הראשונים עם הפקה מאוד מינימליסטית כשאת השניים האחרונים מפיק בוב ג'ונסטון (שם ששמעתם פעם או פעמיים אם אתם אוהבים את האלבומים של דילן וסיימון וגרפונקל בין היתר), ליזר מכניס פה כלים שלא הופיעו הרבה אצל כהן, וגם (וממש לא בפעם האחרונה, כי כהן ייקח אותם איתו לאורך הדרך) - כלים עממיים כמו מנדולינה, כינורות ושאר ירקות.

אז הנה, יש לנו פה וואחד שינוי לכהן יקירנו. ומה עם השירים? נשאר רגש בכל העניין? באבוע בוע מרגש. ולפעמים, לא צריך לחטוף צמרמורת כדי להתרגש. לפעמים צריך פשוט לשיר את הפזמון הקליט ולהתלהב מכל הארמזים שכהן - המשורר שהעריץ את לורקה והפך למוזיקאי בשביל הבנות, שתל פה. הנה בשיר הפותח Is This What You Wanted, כהן ישר פונה לאהובתו לשעבר במעין קברט קאנטרי ציני שכזה וכהן שמשווה אותו ואת האקסית לשלל דימויים ומטאפורות. בין ההבטחה שהשחר מביא לבוקר שאחרי, בין מרלון ברנדו לסטיב מקווין, בין הזונה של בבל לבין רין טין טין המפורסם. ועם כל זה כהן פשוט מטיח את כל ההאשמות וכל הפאשלות שיצאו במערכות היחסים - זה מה שרצית? שכשנהיה יחד באותו חדר, תתפזר התחושה המביכה של אירועי העבר? כהן עד אז, התייחס לנשים כמעין דמויות מיתולוגיות מסתוריות ונערצות. ופה, הוא פשוט מתייחס אליהן כבני אדם ומביט אליהן עין בעין, עם הרבה ביטחון בניגוד לאלבום הקודם - ומוציא את כל מה שיש לו. מערכות יחסים עם סלביות כמו ניקו הגיעו לרגע הזה שבו ניקו תסיים לפי דבריה את ה"הזדיינות עם יהודים", כמו שסיפרה כשיצאה עם כהן ועם עוד יהודי כשר - לו ריד.



זמן רב עבר מאז כהן שכב עם ג'ניס ג'ופלין האגדית במלון צ'לסי המפורסם. ארבע שנים אחרי שנמצאה מתה, כהן מוציא את אחד השירים היפים שלו אי פעם בעיניי, ובשבילי גם אלה שמשקפים מערכות יחסים ללא משמעות. Chelsea Hotel #2 מלבד הפואטיות היפיפה שכהן תמיד ניחן בה כשהוא כותב גם על סקס ללא משמעות, יש פה כמה ממהלכי האקורדים היפים ביותר ששמעתי. כבר דיברתי פעם כמה התלהבתי מ-The Master Song במנגינה שלו שלא רציתי שייגמר אף פעם, אבל במלון צ'לסי זה אחר. השמיעה מדברת בעד עצמה, השיר הזה מציב לפנינו מראה. כמה פעמים חלקכם שאלתם את עצמכם: "האם היא/הוא ידברו איתי? מה זה היה חד פעמי? מה יהיה אחרי מה שהיה והאם נדבר שוב?" וכל מיני סרטים. כהן מציב עובדה אולי באחת מהשורות הכי חזקות ששמעתי אי פעם בשיר כלשהו, במילים האחרונות:

I remember you well in the Chelsea Hotel
That's all, I don't think of it very often



בום... וואו... איך כהן פירט במשך שלוש דקות על אותו מפגש פיזי רגעי, ומסיים הכל באמרה "זה הכל, אני לא מקדיש לזה הרבה מחשבה". כהן הבהיר שאותו סקס בזמן שהלימוזינות חיכו היה חסר משמעות. ושום דבר לא באמת השפיע אישית על כהן, כשנשמע על מותה של ג'ניס, שהפכה למעין קדושה נצחית עם מותה המוקדם. כהן המשיך הלאה, על אף המוות המצער של דמות משפיעה של זמנה, כהן פשוט אומר: זה כל מה שהיה וזהו. כשאני שומע את השיר אני חושב על המשפט הנצחי בסרט "הבוגר" כשדסטין הופמן הצעיר אומר "סקס זה כמו לחיצת ידיים". לא האמנתם? הנה צ'לסי הוטל 2 כאן כדי להצדיק את האמרה הזו.

תוצאת תמונה עבור ‪janis joplin‬‏
לא מקדיש הרבה מחשבה. ג'ופלין.

על הדרך, כהן גם מתחיל לדבר על יחסיו על אלוהים בלהיט הנצחי "Lover, Lover, Lover", ולפני שנתמקד בצד האוניברסלי של האלבום, הוא ממשיך להיכנס חזק בעניין מערכת היחסים. אותו בחור ששר בכזו אהבה פואטית על מריאן אהובתו לפני כמה שנים, שר בשיר בלוז עם אקורדים כל כך טובים שאולי שמעתם אותם שוב ושוב במספר שירים. טובים יותר ופחות (מישהו אמר ג'יין בורדו? סליחה למי שאוהב):

למה את לא מנסה בלעדיו?
למה את לא מנסה לחיות לבד?
את באמת צריכה את הידיים שלו בשביל התשוקה שלך?
את באמת צריכה את לבו לכסך?

אאוץ'. כל כך פסימי, מאוד מריר, אבל כל כך טוב באיך שהמוזיקה מכסה את זה. כהן מציב לנו וואחד מראה כל כך חשובה בעיניי - אתם לא צריכים מישהו כדי להרגיש מיוחדים. רבאק, נסו פעם אחת לבד. וכל היופי בכהן - זה שהוא לא עושה את זה לרגע אחד שזה נשמע זול ותלוש. ככה זה כשאתה עובר מאישה לאישה ולא מתחתן לעולם.



אבל בואו נתמקד עכשיו במה שמלחמת יום כיפור עשתה לכהן. כשהוא מנגן בשתי הופעות סולד אאוט בירושלים ותל אביב, הוא יוצא מהבועה שהיה בה קודם, ועוזב את חיי המוזיקאי בטור, אל טור לא נורמלי במלחמה יחד עם כאמור מתי כספי, אושיק לוי ורבים אחרים כשהוא חי בתנאי שטח סופר בלתי רגילים כשאתה קנדי שרגיל להסתובב ברחבי העולם - אבל עשה את זה כמו גדול. כהן, שנאמר פעם שביקר גם הוא את איך שמדינת ישראל פועלת, ראה בעצמו איך הכל התרחש והבין שזה הרבה יותר ממה שבדרך כלל היה נהוג לחשוב. כהן הבין והפנים את העניין שישראל הייתה שרויה בתקופה קשה, והוא היה שם לרומם את רוחם הגם ככה ירודה של החיילים. עד אז, "סיפורו של יצחק" מ-Songs from a Room היה השיר האנטי מלחמתי היחיד שלו שדיבר על זה שהיום בנים מוקרבים ואין מלאך ששולח יד להצילם כמו בסיפור התנכ"י. הפעם באלבום הזה, כהן מתעסק באותן מלחמות עקובות מדם כשיום כיפור הוא המניע לכך. ב-There Is a War, הוא שר על מלחמה בין הטוב לרע, בין אלה שאומרים שיש מלחמה לבין אלה שלא. וכהן שדברים שונים הסיחו את דעתו בקלות, לא שם לב שיש מלחמה לדבריו בשיר.

תוצאת תמונה עבור ‪leonard cohen yom kippur‬‏

ב-Field Commander Cohen מלבד הלחן הכל כך נפלא ומדהים, מביא כהן סיפור משונה על מרגל ששם LSD בקוקטיילים במפגשים בין דיפלומטים. המ... בזמן שהוא במלחמה, כהן כותב את השיר על הצבא, על התחושה הזו שאתה בטור כשאתה מנהיג ונמצא עם אנשים בנסיבות כאלה ואחרות. מי ציפה שהזמר הקנדי המצליח יעזוב הכל כדי להתנדב לרומם את המורל של חיילים שנלחמו במצרים וסוריה? זה היה מפקד השטח כהן. האיש הטוב ביותר שלנו. ולאחר שהסתיימה החוויה הזו, הוא מביע את כל מה שעבר אולי באחד הרגעים הכי יפים בקריירה שלו, כשהוא לוקח את תפילת "ונתנה תוקף" שנאמרת ביום כיפור ומביא את אחד השירים היפים ביותר שנכתבו: Who By Fire?



האקורדים עצמם מסתוריים לא פחות מהפיוט הזה. אני חושב ששמעתי אותו לראשונה בעברית ולקרוא את המילים היה דבר מאוד מצמרר. מי לאש ומי למים? מי בחרב ומי בחיה? מי ברעב? ומי בצמא? כל אלה די הפחידו ילד בן 9 או משהו, ובאיזשהו מובן סגרתי מעגל עם הגרסה הנצחית של כהן. בגיל 17, אתה מבין שהעולם הזה לא קל במיוחד, ובמלחמות כמו יום כיפור, לא היה בטוח מי היה נדון באש ומי במים. התעלומה המסתורית של הגורל לכל אחד מומחשת בסיום המוחץ, הכינורות המתחזקים, המאוד ברורים שנותנים את הטון, תמיד גורם לך לחשוב כשאתה מקשיב לזה. אני לא בקיא בדת, והיא לא מופיעה בחיי היומיום, וגם כהן עצמו עם כל יהדותו שלא היה דתי אדוק, אבל כשWho by Fire מתנגן, מרגישים שמדובר בתפילה מודרנית. הטקס הישן ותיק היומין שמושר בראש בשנה ויום כיפור, לובש עור חדש של שיר פולק מערבי באלבום משנות השבעים. יש יותר יהודי מזה? כן. אבל כשחושבים על זה, אין יותר יהודי מכהן ומארק שאגאל.



ככה סינגר-סונגרייטר שדיבר הרבה על הנשים האהובות והמסתוריות, מפולות השלגים והציפור על התיל - מציג לנו מראה לפנינו. כהן שמתחשבן עם עצמו - מביא את זה גם אלינו, ועל הדרך מתחשבן גם עם האנושות, עם המבקרים (A Singer Must Die) וכמובן, גם מציין כמה מערכות היחסים יכולות להיות נוראיות כשב-I Tried to Leave You, כהן מגיע לפתרון בהתאבדות. לפני שיצר שירים הרבה יותר מרוממים, הוא הביא לנו 37 דקות ציניות במיוחד. שירי הייאוש הפכו לאיזה מין מציאות נורמטיבית כזו של גיהינום נורמטיבי. הנשים מסיימות הכל בצורה מכוערת, יש מלחמה בין כל דבר ובכללי, לא יודעים כבר מה לעשות, אז שרים שיר קלטי מהמאה ה-15 כמו Greensleeves שכהן מתעלל בו בשירה מאומצת ובמילים סופר יפיפיות כמו:
שרתי את שיריי וסיפרתי את שקריי, רק כדי לשכב בין ירכייך.
עד כדי כך הגענו, הנחמה הזו שבסקס הייתה מאוד דומיננטית בתקופה הזו של כהן, לפני שיתבגר עוד יותר, וילבש צורות אחרות ויסתכל בצורה טיפה יותר אופטימית על העולם. אבל עד אז, אנחנו פשוט נהנינו מהארסיות שכהן המיט על הכל. ולא כזה אכזרי, הוא עשה את זה בקלילות שהייתה אופיינית בדרך כלל.

האלבום הזה הצליח והעלה את הפופולריות של כהן. האפלה של שירי אהבה ושנאה הוחלפה בציניות הביקורתית של העור החדש. ונראה שכהן היה בדרך הלאה, ממשיך לחפש את עצמו עד יומו האחרון. אחרי האלבום הזה, משום מה הוצמד אליו פיל ספקטור לאלבום הבא שהוכח כפלופ (אחרי עוד אלבום שהיה אמור להיות גם הוא Songs ונגנז בסוף). אבל האלבום הזה נותר רלוונטי עדיין, וכל מה שנותר להגיד זה תודה ללאונרד שלרגע אחד הציג לנו גיהינום שבניגוד למה שנהוג לחשוב, נראה דווקא מאוד דומה לחיים היומיומיים שלנו. ואין מה להתבאס, אין מה לאכול סרטים. פשוט תחיו כרגיל, מה שכן, תיזהרו ממערכות יחסים כובלות, כי בסוף תידפקו. 

יאללה, נתראה פעם הבאה בחלק הבא של "מדאדא לפאנק" בתקווה שאזכור להמשיך את הסדרה הזו, תודה לכם, ותודה ללאונרד יקירנו.
תוצאת תמונה עבור ‪leonard cohen yom kippur‬‏

יום שלישי, 18 ביולי 2017

(סתם)



אז הנה. הגענו לסיום הסדרה המשונה של "נפילי יולי". מוזיקאים אדירים שאני הכי אוהב ומוקיר שהשפיעו ומשפיעים עליי בתקופות שונות בחיים. אבל הפעם, אנחנו עוזבים את המערב לגמרי. בעיכוב קל, עם הגילוי על העובדה כי קולטריין נפטר אתמול לפני כחמישים שנה. אז באופן ספונטני, הטרילוגיה הפכה לרביעייה. אז חווינו את הטריפ הסוריאליסטי של מוריסון, וחווינו את הטריפ היותר מסוכן ומקולקל של סיד בארט, אחרי זה עלינו השמימה עם קולטריין, אבל עכשיו, אני מחזיר אתכם חזרה לאדמה, וגם מוציא אתכם מהטריטוריה הזו של ארה"ב-בריטניה. אנחנו חוזרים לארץ, כדי לסגור את כל הסדרה הזו, עם אחד ה-דמויות בתרבות הישראלית, פיגורה אניגמטית, משונה, תמהונית, שגם היום עם ביוגרפיה שלמה שנכתבה עליו, נדמה שאנחנו עדיין לא מבינים אותו. ולא נדבר פה על דברים שמימיים, התרסקות נפשית או פולחנים. אנחנו נדבר על שיר שלמרות שנכתב לפני 30+ שנה, הוא מרגיש אקטואלי ולגמרי מתאים לתקופה הנוכחית. פתיחה פסאודו דרמטית בעוד 3, 2, 1:

אז היום, לפני 18 שנים, עזב בטרם עת, בעיניי (ולמרות שנראה שאני אומר את זה על כל אחד, אני לא) אחד הגאונים הגדולים שהילכו על פני אדמת הארץ. משורר שאמנם שר וניגן, אבל הכלי שבו היה וירטואוז, היה התמליל. השפה הייתה פשוט טבעית אצלו בפה. היה נראה שהבן אדם מכיר כל מילה אפשרית בעברית ואולי היום, יכל לשמש כחוברת הכנה מהלכת לפסיכומטרי. כנראה ניחשתם, הליצן המשתומם, נביא הזעם, טיפש חכם, מאיר אריאל. את מאיר גיליתי השנה, ובקלות נסחפתי לאמנות ולא פחות לאישיות האקסצנטרית והתימהונית שלו. הקטע שמאיר תמיד היה שם בחיים שלי, אם זה מההורים שלי, או בבית ספר. אבל אף פעם לא חשבתי שאחד הגיבורים הגדולים שלי, השפעה גדולה לא פחות מהאמריקאים/אירופאים האלה, יהיה קיבוצניק ממשמרות. למאיר נחשפתי למעשה השנה, והוא עיצב לי את רוב כיתה י"א. לא יודע למה, פשוט נשבתי בקסם. אבל זה לקח לאט לאט. הרבה הרבה מאוד זמן זה לקח, עד שלבסוף, שמעתי את כל הדיסקוגרפיה, קראתי כל המילים וקראתי את הביוגרפיה הנפלאה מאת נסים קלדרון את עודד זהבי.

וזה מרגיש טוב שעם כל העובדה שיש לך כל מיני גיבורים מתחומים שונים בעולם: ארה"ב, אנגליה, צרפת, גרמניה, רוסיה, אירלנד, זה כיף שיש איזשהו גיבור מהבית שבעיניי עומד בסטנדרטים של כל הגויs האלה. אז את מאיר הכרתי מהאלבום השלישי והנפלא שלו, "ירוקות". האלבום שמסיים את הטרילוגיה ששמות האלבומים שלה יצרו משפט שלם ("שירי חג ומועד ונופל", "וגלוי עיניים..." וכמובן "ירוקות"). זה אלבום שלקח שוב פעם: הרבה, הרבה, הרבה, הרבה מאוד זמן להתחבר אליו, להרגיש אותו ואז להבין אותו. היו שמה שירים שלמישהו כמוני שאהב מוזיקה פרועה וספונטנית, היה קשה להיכנס ישר. אבל כמו דילן שגם הוא הפך לאיידול שלי, הייתי צריך להתחיל מהמילים לא מהמוזיקה. המילים שלו היו כמו מוזיקה פרועה, כמו איזה ציור אבסטרקטי או תיאוריה מוטרפת בפיזיקה. עד היום, למרות שמאיר הפך לגיבור תרבות ישראלי לאחר מותו הסופר מיותר, עדיין אנשים מתקשים לעכל את מה שהוא כתב. מה לעזאזל הוא כותב על בן אדם שנופל מעץ אשכוליות אחד, על זונה שמשתינה ומחרבנת על כל הקהל או מזכרת למאוננים?

אבל זה היופי הגדול במאיר. לגאונים בדרך כלל נוהגים לייחס פרסונה של מכובדים, מנומסים מהתרבות ה"גבוהה". אבל למעשה, מדובר בבולשיט. גאונים יכולים להיות אנשים משונים ומטורפים עם השפה הכי פשוטה ו"ירודה". אם זה טיכו ברהה האסטרונום שידע לעשות חיים משוגעים מלבד התצפיות החשובות שלו בתקופה שלא היה טלסקופ, אם אלה יוצרים כמו ג'יימס ג'ויס, הנרי מילר, סמואל בקט או הביטניקים באמריקה שלא הזיז להם שהם כותבים בשפת סלנג פשוטה. כזה היה גם מאיר. אלה אנשים שגם אחרי אלף שנים, תוכל להבין ולהתחבר איתם. ופה אני נכנס לניסיון לנתח את היצירה האחרונה בסדרה הזו. אז כמו שאמרתי, היה קשה להיכנס ל"ירוקות" על ההתחלה, אבל היו שם כמה שירים שתפסו אותי מבחינה מוזיקלית או לירית. אם זה "מדרש יונתי", הארד רוק ישראלי מדהים שפשוט עושה לי את זה משתי הבחינות, "נשל הנחש" שמן הסתם כבר קיבל את מעמדו, אבל קיבל אצלי מעמד אחר מאשר השיר ששמעתי בקורס קיץ בשל"ח בכיתה ח'-ט'. וכמובן, היה שם את ה-קטע. שלו אקדיש את הפוסט הזה. 9 דקות משונות מאוד. מבחינה מוזיקלית לא היה שם משהו שומט לסת. אבל המילים. פאק. אני לא האמנתי שכתבו דברים כאלה בארץ. עד היום, הטקסט הזה נשאר יצירה נדירה בספרות הישראלית. כן אפשר לקרוא לזה ככה. וזהו "מה חדש במדע".

מדובר במסה ביקורתית שבוחנת את המדע המודרני וגם על המדע המדומה. אחד הטקסטים הכי קשים להבנה של מאיר, ובכללי אחד הטקסטים המשונים ביותר שנכתבו בארץ. בזמנו, התלהבתי ממש מהשיר שמישהו ממש מתייחס למדע כנושא בשיר שלו. לא משהו טיפוסי כאן. ואולי יש פה שבח לתחום. אחרי זה הבנתי, שמדובר בהפך טוטאלי. מאיר כמו קולטריין, היה מאמין גדול (ואני כבר מאמצע השנה, מתכנן פוסט על הדמיון ביניהם בקטע האמונה), ונראה שהוא משמיץ את המדע המודרני ואולי גם ביקורת על המדע המדומה. מאיר לוקח מספר תחומים כמו אקולוגיה, מתייחס לתורות שונות ומשמיץ אותן. אבל לא משמיץ לגמרי. הוא לא פוסל אותן. אבל מרגיש שיש משהו לא בסדר בכל ההטפה הזו למדע ולתיאוריות. עכשיו יהיה פה משהו חדש בבלוג, כי זה כבר נכנס לפילוסופיה. ולכן אנסה לתת זווית מבט אחרת לקטע עם דבריו של הפילוסוף הגדול קרל פופר בנוגע להשערות והפרכות.



עכשיו זה ממש נהיה אינטלקטואלי בגרוש. פופר אחד מגדולי הפילוסופים של המאה ה-20 שעסק בעיקר בפילוסופיה של המדע, פרסם את מאמרו "מדע: השערות והפרכות", אחד המסמכים שהיו מכת שוק באותה תקופה. הוא הגיע להרבה מאוד מסקנות במהלך הזה, אבל אם נדבר דוגרי מבלי להיכנס לזה עמוק מדי (למרות שזה תמיד רצוי ותוכלו לקרוא את המאמר כאן) - תיאוריה הינה מדעית אם ניתן להפריך אותה. זה הבוטום ליין של הדבר. כרגע לא ברור איך זה מתקשר לטקסט של מאיר. האמת גם אני לא מבין, אבל אנסה לחבר בין עולמות מדהימים ושונים: מוזיקה, פילוסופיה, מדע, ספרות. זה אולי הולך להיות הפוסט הכי ארוך/מסובך שכתבתי. אבל בשביל דברים כאלה שווה לכתוב בלוג. אז לחלק הראשון של הטקסט של מאיר:

על פי מדעי הטבע 
האדם כלול בטבע 
אם כלול האדם בטבע - 
כלולים כל מעשיו. 
יוצא שעל פי המדע 
טבעי הוא מעשה האדם 
אף פרי מעשה האדם 
טבעי הוא לכל פרטיו. 

שני התולעת, קור העכביש, 
ליחת השבלול, יערת הדבש - 
כפרחים מפלסטיק, כדשא סינטטי 
הנמשכים ברצף ממח ברנש 

קני נמלים, מאורות שועלים, 
מעונות אריות, שריוני צבים - 
כממגורות חיטה, כמעונות עובדים 
כתשלובת נסרכת מאנשים. 

כקליפת אגוז, כחרצן אפרסק, 
כבית שורשים, כשלכת עלים - 
כן סירה בים, חתיכת אורניום, 
חנות תשמישים, ירחוני נשים... 

הכל טבעי! הכל אותו דבר! 
הכל חוקים וחומר, תהליך ומוצר 
האדם זה רק חי שפולט קו ישר 
קולט רעיון וכופל מספר. 

אם כן מה הוא "מלאכותי"? "מלאכותי" להלכה 
זה כל דבר שנעשתה בו מלאכה 
אך אינו בניגוד ל"טבעי", כמקובל 
במילון, בתשבץ, או בדרך כלל... 

אמנם לפעמים שומעים דיבור 
על חזרה אל הטבע ועל ניכור 
אך הטבע זה אנחנו, זאת יש לזכור, 
על פי המדע אין לאן לחזור... 

אבל אם בכל זאת מרגישים הבדל 
בין צחוק מעושה וצחוק מתגלגל 
אז ברוך השם תודה לאל. 


תוצאת תמונה עבור ‪karl popper‬‏
קרל פופר

שום כלי נגינה, רק מאיר והקול שלו כשהוא פותח את ההרצאה הזו - פה אין יחס למדע הידוע והמוכר שמתבסס על דבריהם של אנשים במשך שנים ולא על דעתו עצמו של אריאל. אלא הטבע. מאיר מתייחס לטבע כשולט. הרי הטבע מעל האדם והוא הקובע - ומאיר כן אומר שלפי הטבע, האדם כלול בו. לאחר מכן, מאיר מציב את האדם במרכז. אם האדם נמצא בטבע, אז מן הסתם שמעשיו של האדם יהיו חלק מן הטבע ("כלולים כל מעשיו"). בשורות האחרונות של הבית הראשון, מאיר כנראה מתייחס היבט פילוסופי כשאומר כי על פי המדע טבעי הוא מעשה האדם. הכוונה ב"מדע" פה היא מדע הנפש וההתנהגות האנושית. על פי דברי אנשים, ההתנהגות האנושית היא חלק מטבע. אבל ידוע שלא מדובר בטבע הקובע, אלא טבע האדם שהוא קובע את "הטבעיות" שבהתנהגותו. זו הייתה למעשה הקדמה - בטבע האדם לחקות את הטבע עצמו.

ובמהלך כמה בתים, מאיר מביא דוגמאות בהן האדם מעתיק מן הטבע: יערת הדבש כפרחים מפלסטיק, מעונות אריות כמעונות עובדים. הבית החמישי לאחר מכן, מציג את הלגלוג של מאיר כלפי המדע. הוא אומר בדיוק את דבריהם של אנשי המדע, אבל שר את זה בציניות. הכל טבעי! האדם הוא חומר! הוא כופל! הוא חושב! מאיר מציג את זה כאמרת ברזל. אלה העובדות, אל תתווכחו. דווקא מדע, שידוע כתחום שיודע מקרים רבים של ניסוי ותעייה, הופך לתחום מסוגר שדבריו ברורים ואסור לשנותם. מזכיר קצת את מה שחושבים על דת בחלק מקבוצות שונות. פה אני מביא את הרפרנס לפופר שפה מאיר "עוזר" לפילוסוף ומראה כי זה מדובר במדע מדומה. אם אי אפשר להפריך, הרי זו אינה תיאוריה מדעית. אם אלה המתיימרים להיות מדענים מציגים את דבריהם כמדע, ולא ניתן להפריך בטענה ש"הכל טבעי", ובכן ליידיס אנד ג'נטלמן, לפי פופר, זהו אינו מדע!

השיר בנוי מבחינה מוזיקלית בצורה שמותאמת לטקסט. כפי שמאיר מסכם כמו שיסכם תמיד. במהלך החלקים של השיר, מאיר גולש למעין ניהיליזם אם אפשר לקרוא לזה ככה, כשהוא אומר נו אם לפחות מרגישים הבדל, ברוך השם. מאיר מצהיר על אמונה, ואחרי כל ההתקפות כלפי אנשי המדע המודרני, הוא משתמש בהיגיון אישי: כל עוד אתם מבינים ויודעים בכוחות עצמכם, אז תודה לאל. מאיר מציג את האל כמי שנתן לאדם את התבונה השכלית, אחרת הוא לא היה מסיים ב"ברוך השם, תודה לאל" את החלק. ואנחנו עוברים לחלק הבא.

ועוד על פי המדעים 
נוצרו העולם והחיים 
בשל נסיבות ותנאים 
שנתהוו מן הסתם. 
מן הסתם, מה זאת אומרת? 
שהתרחשו בשרשרת 
שלא מתחילה או נגמרת 
אקראית, מאז ומעולם... 

סתם שוטטו להם כמה חוקים, 
כמה חוקי טבע חצי זרוקים, 
- איך הם הגיעו לכאן בכלל? - 
סתם שוטטו להם בחלל. 

והנה עולה ממש לקראתם 
עוד קבוצת חוקי טבע, גם כן סתם, 
ואם כבר אז כבר התחברו הקבוצות 
והיו פיצוצים ושלל ניצוצות. 

... כך סתם פגש חלבון את חלבון 
בחום היפה, באור הנכון 
ומהם יצא חלבון עם כשרון... 
והתכשיט כבר יודע לעשות חשבון! 
(סתם) 

ואני מסתובב לי מלא כוונות, 
מלא תכניות, עתיר תרבויות, 
מלא חשיבות, שואף משמעות - 
ואומרים לי שכל זה מן הסתמיות... 

קצת מעליב, מאוד מעציב, 
על סתם אני לא הייתי שם כל כך הרבה תקציב! 
ועוד עם סרח העודף, זוהמת השארית, 
נידופת קרינה עם אימת האחרית... 

כן יש בעולם הזה סתם וסתם 
וסתם וסתם שהראש נסתם 
ונתקע במרקע של איזה מדען, אפס, ממלמל 
"אם ירצה השם" - ועוד סתם מתנצל... 

אך כל עוד בעולם יש עיקר וטפל 
ויש עוד כוח להבחין בהבדל - 
אז ברוך השם תודה לאל. 



פה הגענו לחלק שאולי ממצה את כל הקונספט של השיר, והוא ממונע מן המילה סתם. מאיר נותן פה חתיכת ביקורת עכשיו כשהוא שוב אומר את מה שנאמר במדע אבל מלגלגל בשימוש במילה "סתם". הוא לא מבין למה מתייחסים לשרשרת אירועים כמשהו אקראי שקרה ככה סתם. חוקי טבע, הסיבה למה דברים מתרחשים פשוט שוטטו להם בחלל הפתוח, וככה סתם התנגשו ויצרו את אותם חוקים שלא ניתן לערער עליהם. פה לא מדובר בתיאוריה שאפשר להגיד עליה לפי פופר שהיא אינה מדעית, אלא כחוקי הטבע עצמם. אי אפשר להפריך אותם - הם חוקים ברורים. אבל מה שמאיר הישראלי הממונע מרגש ומכוח המילה (עתיר תרבויות) לא מבין למה הכל פשוט נובע מסתם. זה הבית שגורם לתהות איך מאיר בדיוק הגיע לראות את המדע בצורה כזו כחוקים שלא מערערים עליהם.

המדע ממה שנראה פה לא ממונע מסיבה או תכלית. הוא פשוט קורא סתם, ולא מערערים על זה. שוב פעם, הצדקה לדבריו של פופר. מאיר לא מבין כלל למה הכל אקראי, ומציג מעין משל נונסנסי על איך חלבון וחלבון נפגשו סתם. ג'יזס אפילו לדאגלס אדמס, היו סיבות לדברים מוזרים שהתרחשו ב"מדריך לטרמפיסט לגלקסיה" הגאוני שלו. ושוב, למרות שהנושא גורם לו תחושה משונה והוא אינו מבין למה הכל פשוט סתם, מאיר חוזר להיגיון הבריא, זו מנטליות הכי הכי ישראלית: תשמע אם אתה יודע להבדיל בין עיקר לטפל, אז ברוך השם הכל טוב. נדמה כאילו מאיר פשוט מביע את הרעיון של "איש איש באמונתו יחיה" - אתם תאמינו לכל הסתם שלכם, כל עוד אנשים יודעים להבחין בהבדל, אז תודה לאל. אבל לא כאן הסתיים החלק. מיד אחרי ה"תודה לאל", מאיר מסיים את החלק השני באופן חריג, מביא טקסט ולחן בלתי קשורים בעליל ותוקע את זה פתאום מיד לאחר סיום החלק.

עד מתי אהובתי ניגרת עוד ניגרת על סלע הלב 
מתי כבר תימס האבן תימס האבן ויפרוץ כאב... כאב...


את החלק הזה אני עד היום לא מבין. קטונתי. האם מאיר מקשר את הטקסט שנשמע כמו שיר כואב לאהובה לנושא של המדע המודרני? אם למישהו יש רעיון כלשהו, יתקבל בברכה. מדובר באניגמה משונה שחדרה לה ככה לתוך הרצאה כזו, כמו איך שג'טרו טאל תקעו סיפור (מדהים) על ארנב שאיבד את משקפיו בתוך אלבום קונספט שעוסק בחיים שאחרי המוות. אבל מיד ניגש לחלק האחרון.

אומרים גם שהמדעים 
עוד מעט קט והם מגיעים 
לפענוח סוד החיים 
וכל סודות היקום. 
אבל על קו האינסוף 
הם יעמלו לקלוף ולקלוף, 
בלי הרף לחצוב ולחשוף, 
והנקודה, היכן היא תקום? 

כמה ספרות אחרי הפסיק, 
כמה שנות אור שופך עוד חלקיק, 
קרן תשלח, תפתח עדשה, 
ליד הניגלה - סתומה חדשה... 

תאיץ במחשב, עודך מגשש 
וכל דבר ביד ממשש. 
אז עד איפה אתה יודע, עד היכן אתה מבין, 
עד לאן אתה רואה - ומשם אתה מאמין... 

גם אם לא תודה, חסר ענווה 
תראה לאן תקעת את האהבה: 
מצמיד אלקטרודות, אפילו מזמין 
שתגלניות להרצות בוועידות למין! 

האדם חץ שלוח אל לב החידה 
אשר משתוקקת להיוודע. 
ריבואות נקבים מנסים, מנסים, 
אבל רק דרך נקב אחד נכנסים... 

והמדע הוא רק נקב אחד מרבים 
חותר וחופר ניצוצות ושבבים. 
אך כשלהוכיח איננו יכול - 
אז בכח הוא הולך את הרוח לכבול... 

האמנם יצא האדם מן הקוף? 
מתי כבר ואיזה יצור הוא מעצמו ישלוף? 
דרך אגב, לא רואים כאן אדם שיתן 
כבוד כלשהו לאיזה קוף מזדקן... 

אבל אם אתה עדיין מתפעל 
איך הולך על חבל איננו נופל - 
אז ברוך השם, תודה לאל, 
ברוך השם, תודה לאל. 


מאיר מסכם את כל הסיפור באופן שמבינים טוב יותר את תפקידו של המדע בעולם, ומאיר סיכם את זה בצורה הכי טובה. מאיר לא מלגלג למדע בכללותו כמו שאמרתי קודם, אלא לאותם אנשי מדע. פה הוא מציג את אותם אנשים כסיבה להפיכתו של המדע כתורה שאסור לשנותה. זה כמובן עומד בניגוד למה שהמדע מייצג במקור. התחום אשר מתבסס על השערות ואישושים הופך למשהו קבוע שמעטים מערערים עליו. אבל למעשה, המדע הוא רק אמת אחת מיני רבות (והמדע הוא אמנם נקב אחד מרבים) שלמעשה מוביל את האדם להבנת מה שאדמס קרא לזה במדריך שלו - החיים, היקום וכל השאר. מאיר מראה כי המדע הוא לא אמת אחת ויחידה.

הוא תחום נפלא להבנת הדברים בסביבה, אבל ישנם עוד תחומים רבים שיכולים לספק לנו כלים. אותם מדענים ש"בכח הולכים את הרוח לכבול" יעשו כל דבר כדי להוכיח את צדקתם ויבטלו כל דבר שהוא לא בהכרח "מדעי" עם הסבר מוכח. להסבר הזה נעזרתי בפוסט הנהדר של אורן פרבר, מהבלוג "מדע ושאר רוח", שם פרבר מסכם ומשווה את הממסד המדעי כיום, לממסד הדתי בו המדע נלחם בעבר. המדע שנלחם נגד צרות אופקים, ונגד אמת אחת, הפך לאחד כזה. ככה מאיר השתמש בתורת האבולוציה של דרווין, ולמעשה מערער עליה כמו שהוא כותב: "האמנם יצר אדם מן הקוף? מתי כבר ואיזה יצור מעצמו ישלוף?". מאיר שואל: אם לפי האבולוציה, הכל מתפתח בהדרגתיות ואם אנחנו התפתחות של הקוף, למה עד היום לא התפתחנו למשהו אחר. אבל אף לא מערער את התאוריה שמחזיקה כבר מאות שנים. מדענים אוהבים לראות שהם צודקים.

פה מאיר למעשה סותר את פופר כיוון שהאחרון הסיק באחת ממסקנותיו כי תיאוריה מדעית טובה היא זו האוסרת על התרחשות דברים מסוימים. מאיר אומר כי לא יכול להיות שהאמת היא אחת ויחידה, ולמעשה מאיר "עובר" מהצד של פופר לצד של עוד אדם גאון שלמעשה סתר את דברי פופר, ההיסטוריון/פילוסוף - תומאס קון. קון שהיה היסטוריון ופילוסוף הושפע מאוד מפופר, והתעסק גם הוא בפילוסופיה של מדע. בשורה התחתונה, מה שהוא אמר: בני אדם עוסקים במחקר תקני בתוך פרדיגמה נתונה. וכדי לעשות את זה יותר הגיוני - פרדיגמה מדובר במערכת של דפוסים וחוקים מקובלים השולטים בתחומים מדעיים. ופה מאיר לצדו של קון בקטע הזה. כולם פועלים על פי פרדיגמות אבל לאף אחד אין את הביצים לערער על הפרדיגמות כמו שהיה בקרב אנשי מדע. זו כנראה ה-אמירה של כל ההרצאה הזו - המדע היום ממונע מפרדיגמות ולא פועל מתוך ערעור דברים אחרים כמו שהיה בעבר ובכך תוקע את התחום. בנוסף אין אמת אחת ויחידה, עלינו ללמוד מכמה שיותר מקורות, כי יהיה קשה יותר למצוא את ה-אמת אם מסתמכים רק על אמת אחת.

תוצאת תמונה עבור ‪thomas kuhn‬‏
תומאס קון

ושוב ובפעם האחרונה, במה שנראה כאילו מאיר מרים ידיים לגבי המצב של המדע המודרני, וגולש לסיטואציה לא קשורה. העיקר שאתם מתפעלים מהדברים הפשוטים. אם אתם מתפעלים מאיך הולך על חבל דק נשאר ולא נופל ממנו, אז ברוך השם. וככה מאיר מסיים את אחת המסות המעניינות ביותר שנחשבו במקום הקטן הזה. מאיר היה ונשאר כבשה שחורה בקרב הכותבים בארץ. אולי מבחינת הנונסנס והכתיבה המאוד משונה הוא יכול להיות בשורה אחת עם דוד אבידן ויונה וולך, אבל מאיר היה החוט החסר בין נתן אלתרמן ובוב דילן, ולמרות שמוזיקאי גדול הוא לא היה, לחנים מדהימים היו לו, וטקסטים מעוררי השראה בהחלט היו לו. מקווה שבאיזשהו יום, כשיבואו מדענים אחרים, יתחילו לערער כמו שעשו בימים שמדענים היו מכונות משומנות של תיאוריות והשערות. עד אז, זה היה הניסיון הקלוקל שלי לנתח את אחד הטקסטים הקשים ביותר שנכתבו בשפה העברית. אני מקווה שאהבתם. עד אז תודה למאיר, יהי זכרו ברוך ותודה לכם קוראים מדהימים! עכשיו סיימתי פה את הרביעייה. עכשיו די להתעסק במתים. זה מטריד כל העסק הזה. נתמקד ברדיוהד לא? אבל מי שמעוניין, יוכל לבוא היום לקיבוץ משמרות לערב לזכר מורשתו של אריאל כמו בכל יום שנה למותו.
תוצאת תמונה עבור מאיר אריאל

יום רביעי, 28 ביוני 2017

הרומן שלי עם ג'וני, חלק א'

תוצאת תמונה עבור ‪joni mitchell don juan's reckless daughter‬‏
הסרט ההוא של וודי אלן, שעשיתי פרפרזה על הכותרת שלו, תיאר את מערכת היחסים המורכבת והמשונה של אלווי סינגר (וודי אלן) לבין אנני (דיאן קיטון). לא חושב שצריך להגיד שמדובר באחד הסרטים הכי גדולים שיצאו אי פעם, כי זה ידוע. בכל מקרה, מלבד הצחוקים, ההפתעות שהופכות את הסרט הזה לכל כך גדול מהחיים (זהירות יכול להיות שמדובר בספוילרים), אפשר גם לשים לב לעובדה שאהבה היא לא דבר פשוט. האמת, מלאה בכל כך הרבה תהפוכות ודרמות מאשר כל הסיפורי סינדרלה שמאכילים אותנו. אפשר לראות את זה כשאנני עוברת תהליך של שינוי באישיות, מהחמודה שאלווי מצא חן בעיניה שנתפסה כמעין חסרת עומק אל אישה דעתנית, הרבה יותר חכמה מבעבר ופחות תלותית. זה גרם לקשיים ביחסים בין אלווי ואנני עד הפרידה. אז למה אני בעצם משווה את זה לג'וני מיטשל? אז בואו נתחיל, את מיטשל אני גם הכרתי כמו 99% מאוכלוסיית העולם עם Blue. אחד האלבומים הסופר אישיים ונוגים שקיימים. אני אודה אני מעריך ואוהב את האלבום, אבל לא נפלתי או סוקרנתי. זה היה יפיפה. אבל זו לא הייתה הנוגות היפיפיה ששבתה אותי אצל חבר'ה כמו לאונרד כהן, ניק דרייק או טים באקלי.

את Blue ואת התקופה המוקדמת של הפולק הפשוט והנוגה של נערה עם אקוסטית וקול יפיפה, אני יכול לחשוב כמו אנני המוקדמת. אני אוהב את זה, אבל זה לא מספיק. האמת, יכול להיות שוודי רצה בכוונה להראות איך רמת ההנאה של השניים יורדת, ככל שהזמן עובר ויש שינוי באישיות של אנני. אצלי זה להפך, אני יותר ויותר מתאהב בדברים של מיטשל, כשהיא התקדמה יותר ויותר והמוזיקה שלה נכנסה למקומות עמוקים יותר, ניסיוניים יותר. נראה לי יצאתי מספיק דברן שטותי מהפסקאות האלה. ובואו נעמיק בזה עוד יותר. אז למה אני עושה את ההשוואה הזו? כי היום אני רוצה לדבר על אלבום של ג'וני שאני מאוד אוהב. מדובר באחד האלבומים הכי אנדרייטד בקטלוג שלה, ואחד האלבומים הכי אנדרייטד בכל הזמנים. אבל בשמיעה הראשונה, ישר התאהבתי בו. כן. ממש ככה. יש כמה אלבומים שהתאהבתי בהם כמו Trout Mask Replica או Pink Moon. אבל פה, זו הייתה אהבה משמיעה ראשונה. מדובר במעין כבשה שחורה, אפילו בתקופת הג'אז פולק של מיטשל (שכמעט והתפתיתי להקדיש פוסט שלם לתקופה הזו, עד שהבנתי שאני אוהב את האלבום הזה יותר מדי) וזה האלבום עם השם המאוד מובן, Don Juan's Reckless Daughter מ-1977.

זה אלבום מאוד משונה ומוזר. הוא מעורר הרבה יותר שאלות מתשובות. הוא משדר מצב רוח הרבה יותר שונה מהדברים האחרים של ג'וני. אם Song for a Seagull שפתח את הקריירה של מיטשל היה מאוד אופטימי ויפיפה, ו-Blue הציג סינגר סונגרייטרית מאוד שברירית, אז בתקופת הג'אז זה התחיל להשתנות. זה התחיל מהאלבום הראשון של התקופה הזו ששמעתי, The Hissing of Summer Lawns, מדהים, מזכיר יותר יום טיפוסי בניו יורק, מזכיר לי כשהייתי בא עם אמא לימי עבודה כשהייתי באזור גיל 8 בימי חורף קרים ורעננים. זה פולק יותר עירוני, פחות הסטראוטיפ של נוף טבע ירוק ופסטורלי, ויותר תחושה של טיול לאור יום מעונן בעיר. Don Juan היה גם כזה, אבל הוא אפילו הלך לעוד מקומות שונים ומשונים שקשה להבין איך הגענו מכאן לשם. מאותו יום מעונן בעיר אל האומות הראשונות של קנדה, משם ישר אל אפריקה הקצבית ובסוף לאותה תחושה פסטורלית נוגה שמסיימת את הכל בטעם טוב.

היסטוריה קצרה: מיטשל כבר הספיקה לעשות כמה דברים בתקופה הזו של 1975-1977: הוציאה שני אלבומים שספגו חזק את השפעות הג'אז: Hissing ו-Hejira, התמכרה להרואין, שיתפה פעולה עם הליגה של הגדולים מסצנת הפיוז'ן. חלק גדול מWeather Report ניגן איתה: וויין שורטר וג'אקו פאסטוריוס לקחו חלק מרכזי באלבומים האלה. וככה לאט לאט, אחרי ארבעה אלבומים, החוזה עם הלייבל Asylum, שם הרשתה לעצמה להיות יותר חופשיה מוזיקלית עמד להסתיים. אז לסיום בטעם טוב, הלכה מיטשל על הכל. Don Juan היה מעין פרידה מהלייבל, ושמה מיטשל הרשתה לעצמה להיות עוד יותר חופשיה. ובאמת, יש משהו מושלם באלבום הזה. המושלמות הזו שאני אוהב בהרבה אלבומים: וזו החוסר שלמות. זה לא אלבום עקבי. ממש ממש לא. זה אלבום כפול שמתחיל באלתורים וכיווני גיטרות, אקלקטי מאוד שמתחיל עם התערובת היפה הזו של פולק וג'אז ומשם לאקסטזה של קצב מתמשך מאפריקה. בזמנו, האלבום זכה להרבה מאוד ביקורות מעורבות. לא הרבה מחמיאות. קשה היה לאנשים להבין שהבלונדינית היפה עם שמלת קיץ, רצתה להתקדם הלאה ועכשיו היא יותר בוגרת. אבל ככל שהיא יותר התבגרה, ההרפתקנות שלה גברה.

תוצאת תמונה עבור ‪joni mitchell 1977‬‏
מה הולך ג'וני?

גם היום, למרות שיש לאלבום הזה יותר הערכה, הוא איכשהו עדיין נדחק בין השוליים. גם היום, לא הרבה אנשים ישימו אותו כאחד הפייבוריטים שלהם. אבל יש אחת, יכול להיות שאתם מכירים, ביורק קוראים לה, שמה את האלבום הזה כאחד האהובים עליה בכל הזמנים. זה מאוד ביורקי לשים את אחד האלבומים הכי אנדרייטד של אחת המוזיקאיות הכי גדולות ומוערכות שיש (בכל מקרה, היא שמה גם את Drukqs של אפקס טווין). אבל ביורק, מי שהביאה את השוליים למיינסטרים זיהתה את הקסם של האלבום הזה. למרות שגם היום, מדובר במפלצת בסטנדרטים של מיטשל, ושל אלבומי פולק בכללי, יש פה רגעים יפים ומדהימים שפשוט עושים תחושה בבטן. בואו נתחיל מהעובדה שהבן אדם המרכזי שעושה את האלבום הזה לא פחות ממיטשל, הוא פאסטוריוס. נכון, קריירת הסולו שלו, Weather Report, אבל אני באמת חושב שהנגינה שלו באלבום הזה היא מההישגים שלו. והסאונד אוח הסאונד המושלם הזה של הפרטלס בס. פשוט תשמעו את הפתיח Cotton Avenue שיש לו את הליין הכל כך קול של פאסטוריוס כשהוא מחליק על הבס.

תוצאת תמונה עבור ‪joni mitchell jaco pastorius‬‏

ככה משדרת קוטון אנחנו עוברים בין מקומות שונים. שיר כמו Talk to Me לא יכול שלא להעלות חיוך, שמלבד הלחן הכיף והקול הנוגה של מיטשל כמו פעם, היא פתאום לוקחת לכיוונים קומיים, הכל כדי שהגבר שלה ידבר איתה, היא אפילו הולכת רחוק כשהיא אומרת: "נוכל לדבר על ישו או היטלר". וואו. מאיזה סינגר סונגרייטר שמעתם דבר כזה. זו מעין נואשות אבל יש הרבה קלילות וכיף בסיפור. אבל אולי, כנראה השיא של האלבום הזה, נמצא בצד השני, שם מיטשל הלכה עם האקספרימנטליות עד הסוף: Paprika Plains. אחד הדברים היותר מעניינים ששמעתי. יצירה של 16 דקות, שמיטשל מדברת על תסכולם של אנשי האומות של קנדה. מיטשל מתחברת לשורשים של מולדתה, נוגעת בנושאים של חוסר תקווה, אלכוהוליזם. היא שרה דרך קולו של אדם מאותה קבוצה, אבל לאט לאט אותו אדם, גולש מהתסכול לתחושה חלומית משונה, זכרונות ילדות ופצצת אטום. משונה, אבל מסקרן. וגם המוזיקה מסקרנת. מיטשל מנגנת על הפסנתר ושרה יחד עם תזמורת שמגבה אותה. אבל זה נדמה שהיא לא מנגנת לחן ברור. היא מאלתרת על הפסנתר. זה ספונטני, זה לא צפוי, אי אפשר לדעת איך זה יסתיים, ואני אוהב את זה. התזמורת גם לוקחת למקומות יפים ושונים, ובאיזשהו רגע, הג'אזיסטים מצטרפים. זה הרגע שהצביע על מיטשל כגאון. אני כל כך אוהב את התחושה הזו שלא בדיוק יודעים לאן הולכים, אבל מיטשל מובילה בביטחון.



אנחנו נכנסים עוד יותר הארדקור, כשמיטשל מובילה ונותנת את הבמה לכל החבר'ה באולפן בצמד הקטעים The Tenth World ו-Dreamland ששמה עזבנו לגמרי את המערב. כל החבר'ה עוברים לכלי הקשה. שומעים שהם נהנו באולפן, שומעים שהיה כיף. והכיף הזה עובר גם אלינו. הרגע הזה שקנדה נפגשה עם אפריקה. ב-Dreamland, אחד השירים שכן הפכו לחובה למעריצי מיטשל, ג'וני שרה יחד עם מלכת הFאנק, צ'אקה קאן שחוזרת למקורות ושרה צ'אנטים אפריקאיים סופר אותנטיים. הקיצר, חגיגה. אי אפשר לעבור על הכמעט שעה של האלבום המדהים הזה. זה הישג חד פעמי מדהים בקריירה של מיטשל, אפילו בתקופת הג'אז שלה, היא לא הגיעה לדבר כזה. אלבום שישר תפס אותי על השמיעה הראשונה ובקלות הופך לאחד מהפייבוריטים שלי. אולי אני היפסטר, אולי אני אליטיסט, אבל דבר אחד בטוח: העטיפה גאונית. לא תשמעו אלבום עם עטיפה שהזמרת היוצרת שלו מצולמת בפוטומונטאז' כשבאחת מהדמויות, היא מוצגת כהיפסטר אפרו אמריקאי? וואלה, מתאים לה באופן מדהים. מיטשל קראה לו האלטר אגו שלה. קוראים לו אר נובו. אולי פחות אייקוני משאר הדמויות. אבל כן. אר נובו הוא מה שזיגי היה לבואי או מה שנאדיר היה להאמיל. כל אחד מהם ייצג סגנון מסוים. אם זיגי היה הסמל של בואי לגלאם, ונאדיר היה הסמל של האמיל לפאנק, אז אר נובו היה הסמל של מיטשל לפולק ג'אז האקספרימנטלי שלה. לא מדובר באלבום סופר קשה ובלתי שמיע. זו בכל זאת אותה אחת שכתבה את Little Green.


מה שכן, הוא יותר הרפתקני. הוא הפתעה לכל מי שחושב בראש על יפיפיה בשמלת קיץ שכתבה שירים נוגים וסופר אישיים כשעולה השם ג'וני מיטשל. זה אלבום הרפתקני, כיפי, מעניין, מסקרן. ועוד ועוד תיאורים שלא באמת עוזרים עד ששומעים את זה באמת. כן, הוא מאוד משונה ולא בדיוק מחזיר אתכם עם תשובות, קצת כמו השם שלו. האם מיטשל מתייחסת לעצמה כבת של זקן השבט החכם מהספר של קסטנדה? מי יודע? זה חלק מהמסתוריות של האלבום. כן. ממש אנדרדוגי האלבום הזה. סופר סטארית כמו מיטשל הלכה יותר רחוק מעמיתיה, כמו שטים באקלי בסוף שילב ג'אז ואוונגרד במוזיקה שלו, או דילן שעבר בסוף לרוק נ רול חשמלי, מיטשל עשתה את הביג וואו שלה. על הדרך השפיעה על חבר'ה שקשה אולי לתאר שתשפיע עליהם. אבל זה היופי של מיטשל לחצות עולמות ויבשות כמו האלבום הזה. אותו אלבום, גרם לאחד, צ'ארלס מינגוס, לטלפן לזמרת הקנדית המפורסמת, כדי לעבוד איתה על פרויקט, שהפך לאחרון שלו. הבת של דון חואן הרשימה אותו, אבל זה סיפור אחר שיבוא בפוסט הבא בנושא על ג'וני.

תודה לכם שהייתם בכל מקרה, תודה לג'וני ומאחלים לה המשך חיים ארוכים. בשנים האחרונות, הבריאות שלה התדרדרה, ומאז שפרשה סופית ב-2007, לא נראה שנראתה בציבור. בין אם קאמבק או לא, רק שתהיה בריאה.
תוצאת תמונה עבור ‪joni mitchell 1977‬‏

יום ראשון, 2 באפריל 2017

השקט שאחרי הסערה, או למה אני כל כך אוהב את אהוד בנאי

תוצאת תמונה עבור אהוד בנאי 1987
לפני כמה ימים, מי שאני מחשיב לאחד האמנים הכי גדולים במוזיקה הישראלית, ולמעשה הראשון שמהמקום הזה אהבתי להקשיב למוזיקה שלו, חגג יום הולדת. לא אחר מאהוד בנאי. מעין ביטניק ארצישראלי שכזה, נווד ירושלמי שמצא את עצמו בלונדון. מחפש את עצמו כבר קרוב ל-30 שנה ותמיד לשמוע את המוזיקה שלו עדיין עושה לי טוב. ב-2011, כשיצא אז "רסיסי לילה" הדליקו אותי שמה כמה מהשירים. מאז, אני הקשבתי לו באופן רפיטטיבי, ובאותה תקופה היו לי שני מושאי הערצה. הביטלס ובנאי. ההופעה שלו שראיתי בצרעה בגיל 12 עם ההורים, הייתה להופעה המשמעותית הראשונה שראיתי. לשאר הבנאים (מאיר, אביתר, בוב) נחשפתי שנים לאחר מכן. אין ספק, משפחת בנאי היא שושלת של אמנים שישראל מתבססת עליה, אבל אין כמו אהוד. רק אהוד יכול לחבר בין בוב דילן, ניק דרייק, אלן גינזברג לבין הקיבוץ, מאיר אריאל ושלמה קרליבך. גם היום בתקופות שאני נמצא הרחק מהטריטוריה הזו, אני אוהב לחזור לאהוד. הוא מין נווד חכם כזה שאפשר ללמוד ממנו הרבה מאוד. ואני משתדל ללמוד ממנו. גם היום, אחרי החזרה שלו בתשובה, הוא ממשיך להוציא דברים נפלאים (למשל "אש קטנה" שיצא לפני שנתיים). למרות ששיאו נמצא בתחילת הקריירה.

וכשהוא היה בתחילת הקריירה, הוא היה אחר. ציני, כועס, זועם, בשיא החיפוש שלו. וזה כמובן, מתבטא באלבום הבכורה שלו, "אהוד בנאי והפליטים". בעיניי, אחד מהאלבומים הגדולים שיצאו במדינה. זה נדמה שבאייטיז, החלה להיות מגמה של אמני רוק ישראליים שעושים דברים מאוד קשוחים שכאלה. ובנאי, אחרי שנים של חיפוש עצמי בתור נגן רחוב בלונדון, גנן, פועל בניין, רואדי, רועה צאן, הבין שכמו הקודמים במשפחה שלו, גם הוא יהיה מוזיקאי. האלבום הזה היה חתיכת בום במה שהיה באותה תקופה בארץ. אף אחד לא כתב דברים כל כך נוקבים וקשים בנוגע להתנהלות החברה הישראלית ועל הבעיות שמתחוללות בה. אם זה קיפוח העדה האתיופית בארץ (עבודה שחורה) או שגרת חייהם של הפועלים הפלסטיניים בארץ (ערבב את הטיח), בנאי גם דאג להיכנס אל עמקי נפשו עם שירים כמו "זמנך עבר" ו"דם". כל האלבום הזה הוא יצירת מופת. אבל היום, אני ארצה לדבר מהאלבום הזה, על שיר פחות מוכר ממנו, גם שיר ממש לא מוכר של בנאי, כזה שלא יושמע באותה מידה כמו "יוצא לאור" או "בלוז כנעני". אבל אני תמיד אהבתי אותו מהפעם הראשונה וכנראה זה השיר הכי אהוב עליי של בנאי.

כבר כמה פעמים, כתבתי בבלוג, על כמה אני אוהב את העיסוק בדברים הקטנים. בסיטואציות הכי פשוטות בעולם, איך אפשר לעשות אמנות גדולה מדברים קטנים. וכן, כשיצאתי למחנה מוזיקה לפני שנה, ביצענו עיבוד לשיר מהאלבום שהחזיר אותי לאותו גיל, "עגל הזהב". אני פתאום נזכרתי למה כל כך אהבתי את בנאי. ואז, בגיל 16, פתאום התברר לי יותר טוב כל האלבום הזה. את הדיסק קניתי ב-20 שקל לפני עידנים בשוק שהיה בראשון לציון. והקשבתי, אבל היה קשה להבין. עדיין הייתי עמוק בדברים האחרונים שהוא עשה. כשחזרתי הביתה מהמחנה, שמתי את הדיסק, ואז הבנתי סופית כמה אדיר אהוד. ועכשיו מגיע השיר שאני ארצה לדבר עליו. ולא, לא מדובר בכלל ב"עגל הזהב", כי מיד אחריו מגיע "פועל במה".

זה העיסוק בדברים הקטנים שאני אוהב בשירים, אני מבין לאחרונה שאני מחפש את הפשוט הזה, הגיבורים הפשוטים בסיפור. אני בתקופה שיותר מעניין אותי לקרוא על היום בחייו של ליאופולד בלום במאסטרפיס של ג'יימס ג'ויס "יוליסס" ועל הסיפורים שמספר ויליאם בורוז במעין יומן מסע שלו, "ג'אנקי". ובשיר הזה, שיר מאוד ישראלי, אבל איכשהו גם מנותק מהתחום הישראלי ובנוסף, מרגיש שיש ניתוק מהמציאות. זה בעיקרון, שיר פולק כזה. שאתה יכול לשיר בלילה במדורה, לבד, אבל בתוך השיר מסתתר מעין אפקט של פעמון שהופך את הכל ליותר פסיכדלי. וכנראה, בנאי מספר פה על החוויה שלו כפועל במה באותה תקופה, איך משעות של חוסר שינה, בשעות המאוחרות, הוא מתחיל להזות ולשמוע דברים משונים בתוך כל השקט של אחרי הסערה. וכשהוא מספר את זה, זה נשמע כמו נובלה קצרה ומדהימה בשלוש דקות.


הקהל התפזר, הנגנים נבלעו במונית
יוסף, שאול ואני מקפלים את הבמה אל תוך המשאית
השקט של אחרי הסערה
יורד על האולם ועל הבמה
יוסף סופר את הפנסים, שאול ואני מקפלים את הבדים
שורה של ארגזים מסודרים בקו ישר
בראש מהדהד המופע שהיה, שנגמר
כשנגמור להעמיס, נצא לדרך
השחר מתחיל לעלות
יוסף עם הקוניאק מתחיל לדבר שטויות
הוא אומר שנמאס לו הלילה, הפחד והכביש השחור
ושמחר בשלוש, יוצאים לעוד הופעה בחצות
צומת קסטינה חשוך ואדיש, כל העולם ישן רק אנחנו על הכביש
ואני נמרח על הכבלים מאחור
שומע איך שאול צועק על יוסף "איך 'תה נוהג יא שיכור?!"
עכשיו שאול שר "צל עץ תמר" לאור ירח
ויוסף מחליף מהלך, מקלל וגונח

כל כך פשוט. כל כך מובן. כל אחד יכול להבין, אבל לא כל אחד יכול להתחבר. אהוד על הזמן שלו כפועל במה צעיר. כל יום הוא מרים במות ומקפל אותן. כל לילה, כולם ישנים, הם היחידים שנוסעים. אהוד, שאול טיפוס עצבני שמוצא את השקט שלו בלשיר את זוהר ארגוב לאור ירח (משמעות כפולה, שם השיר פלוס הסיטואציה עצמה משתלבים ביחד) יחד עם יוסף, השיכור, הזרוק, שנרגע עם בקבוקי הקוניאק שלו. ורק אהוד, מרוחק מהמנטליות של השניים. נרדם מאחור, חולם לו. כל לילה זה פשוט, השקט שאחרי הסערה. אהוד מראה כאן את הגיבורים מאחורי ההופעות. הדברים הראשונים שיעלו לנו בראש בנוגע להופעה, מתוארים בכמה מילים. הקהל נוסע, המוזיקאים נוסעים גם הם. כולם יוצאים לנוח אחרי מופע טוב שהם ראו. רק פועלי הבמה נשארים, יש להם עוד עבודה לעשות. הרואדיז הפשוטים, אלה שעושים את העבודה השחורה, הם אלה שגורמים לכל זה לקרות. הם הגיבורים הלא מושרים. ואהוד שר על אותם גיבורים לא מושרים.

אבל כל יום, הם מסיימים אותו דבר. המוזיקאים יוצאים עם הרעש של הקהל המריע, פועלי הבמה יוצאים בשקט. אני משום מה תמיד מדמיין את אותן שלושת דמויות מקפלות ציוד אחרי הופעה בקיבוץ יטבתה. כשם לבסוף נוסעים על הכביש השקט. רק המשאית שלהם נמצאת על הכביש. יוסף ושאול עסוקים בתלונות, בקוניאק, בזוהר ארגוב, מקללים. רק אהוד נרדם וחולם. והפעמון הזה שמגיח מדי פעם בשיר הופך את החוויה הישראלית הזו למעין מיני טריפ פסיכדלי שכזה שנוצר ע"י פועל הבמה לשעבר שהפך למוזיקאי. אחרי כל הזעם המתפרץ של האלבום. עם הסיפור של משה ועגל הזהב, עם הזוועות באמסטרדם, עם החלום בו חזר לימי התיכון, בנאי מנמיך לסוף את מד הרגשות והאמביוולנטיות שלו ונפרד מהמאזינים בשקט. אין כעס כלשהו. רק הזיה משונה של אחרי החוויה הארצית שהייתה. דבר כזה, אהוד לא עשה עוד במהלך הקריירה שלו, וכנראה שבאמת "פועל במה", נותר כפינה נדירה ברפרטואר של בנאי. בין העיסוקים בתנ"ך, במצב בארץ, במסעות החיפוש העצמי שלו, נמצא השיר הזה כמין סיפור קצר שמתאר את שגרת חייו הקודמת של אהוד. זה משהו שכיף לספר ונשארים מרותקים לזה. פולק פסיכדלי צברי שלא היה כמותו. ככה בנאי סיים את אחד האלבומים הגדולים שיצאו בארץ. באקורד D אחד ופשוט. ועד כמה שמדובר במשהו שנראה כמעט שולי, זה יוצא גדול מהחיים.

תודה לאהוד ומזל טוב ותודה לכם! נתראה פעם הבאה וחג שמח חוץ מזה.
תוצאת תמונה עבור אהוד בנאי אש קטנה

יום שבת, 12 בנובמבר 2016

לאונרד והאדון

תוצאת תמונה עבור ‪leonard cohen‬‏
כולנו היינו מוכנים לזה. הוא הודיע על זה מראש, הוא ידע, אנחנו ידענו, ועדיין, נדמה שהעולם יהיה ריק בלי לאונרד כהן. לא בדיוק כמו בואי בתחילת השנה, כהן עזב את העולם כשהוא שלו, מרגיש שלם עם עצמו, עם העובדה שהיו לו חיים נפלאים ושהוא עכשיו נפרד. את כהן התחלתי לגלות בתקופה האחרונה, אבל ככה הוא תפס אותי. יש בו משהו מאוד מושך במוזיקה שלו, בליריקה שלו, באישיות שלו, והעובדה שגיליתי שהוא מת כשאני קם בבוקר, הכתה אותי בעצב. הפוסט הזה לא הולך להיות הספד על האיש, אנשים כבר עשו את זה, הפייסבוק כבר מלא בהם. אני ארצה לתת ניתוח קטן על מה שכנראה הוא השיר האהוב עליי של האיש, מאלבום הבכורה הנפלא שלו, Songs of Leonard Cohen, עם השיר השני, לא בדיוק מפורסם וידוע אבל אני כל כך אבל ממש ממש אוהב, Master Song. זה פוסט שרציתי לכתוב הרבה זמן לכתוב אותו עוד לפני הבשורה, אבל לא ידעתי איך לגשת אליו. הפעם אני אנסה לתת את זווית ההבנה שלי לשיר. אני לא מתיימר לנתח בצורה ספרותית מקצועית אוקספורדית את השיר הזה, אני פשוט אנסה להבין על מה הבן אדם מדבר באחד מהדברים הכי יפים שנכתבו על ידי סינגר-סונגרייטר.

זה פשוט מושלם. כששמעתי אותו לראשונה זה הרגיש לי כמו עוד יהודי גאון: דילן. גם שיר מינימליסטי בטירוף, רצף אקורדים שחוזר על עצמו למשך כמה דקות, אבל בניגוד למוזיקה, המילים מספרות סיפור שלם. אבל כהן הוא אחר. עד כמה שזה הרגיש דילן, זה גם היה שונה. את דילן אני מאוד אוהב ואני חושב שבאמת מגיע לו את הפרס נובל (פליז בואו לא נפתח ויכוח עכשיו על זה). עם השירה האבסטרקטית, אוונגרדית שלו שמושפעת מאוד מדור הביט. אבל כהן הוא אחר. יותר נגיש, יותר מובן, פחות מעורפל, אבל לא לגמרי. תמיד איש של מילים יפות, לא פלא למה הוא עשה את זה, כדי להתחיל עם בנות (חרוז!).

מבחינה מוזיקלית השיר כמו שאמרתי מינימליסטי לגמרי. אותם אקורדים שוב ושוב למשך 6 דקות, אבל כמה שזה חוזר על עצמו, זה פשוט יפייפה. אלה השירים שכשאתה שומע אותם בפעם הראשונה, אתה פשוט חייב לזכור את זה בראש שלך, ללמוד לנגן את זה, לחוות את זה שוב, ושלא יגיע לאיזשהו מהלך אקורדים חדש ושונה כי אז אתה תשכח את אותו רצף שנדלקת עליו, אבל לא אותו סול מינור חוזר שוב, וזה פשוט נפלא. חוץ מזה, לא מדובר פה במשהו מינימליסטי לגמרי. בכל בית, באים פתאום כלי נגינה כל אחד: כלי נשיפה, כלי מיתר, גיטרה חשמלית, האמונד. וזה פשוט אי אפשר לתאר את זה במילים אחרות, יפייפה. עכשיו בואו ננסה להבין על מה מדבר פה לאונרד בשיר היחסית די מעורפל הזה ב9 בתים.


"אני אשיר שיר בשם "שיר האדון". והוא על שילוש. תשאירו את זה למלומדים: זה על שלושה אנשים". - כהן בסשן שלו ב-BBC, 1968

תוצאת תמונה עבור ‪leonard cohen 1967‬‏

I believe that you heard your master sing
when i was sick in bed
I suppose that he told you everything
that I keep locked in my head
Your master took you travelling
well at least that's what you said
and now do you come back to bring your prisinor 
wine and bread?

יש לנו פה שלושה דמויות. יש לנו את הדובר, המאסטר, ונראה שיש (כמו תמיד) מישהי בסיפור. זה נראה כמו משולש אהבה, הדובר פונה אל אותה מישהי, כשהוא מספר על ההערכה והאהבה שלה למאסטר. על הטיולים שהוא לקח אותה, ובשתי השורות האחרונות, נדמה שכהן מדבר על עצמו כאסיר של האישה. כשהוא שואל אותה אם היא מתכוונת להביא לו יין ולחם. פה אנחנו מבינים שכהן היהודי עוסק בשיר הזה בלא אחר מישו.

You met him at some temple
where they take your clothes at the door
He was a numberless man in a chair
who'd just come back from the war
And you wrap up his tired face in your hair
and he hands you the apple core
Then he touches your lips so suddenly bare
of all the kisses we put on some time before

הבית השני מראה שאין לנו ספק שמדובר בישו עצמו, כשהמישהי הזו היא מריה מגדלנה. הם נפגשו במקדש, לא ברור מאיזו מלחמה האדון חזר, אבל מריה אוהבת את האדון וכמו שנאמר היא מכסה את הפנים העייפות שלו בשערה, והוא מנשק אותה. כהן הדובר יוצר מהסיפור של האמונה הנוצרית, סוג של סיפור אהבה אוטופי בין ישו ומריה. קצת מזכיר לי את הפרשנות שדן בראון נתן לסיפור בספר הגאוני שלו, "צופן דה וינצ'י". עכשיו הערפל מתבהר ממה שהיה בבית הראשון. האדון הוא ישו ומריה היא אותה מישהי שמעריכה ואוהבת אותו. רק הדובר נותר לא ידוע. כנראה מה שמתחולל בתוך מריה, אולי עבד, אולי כהן עצמו. ומכאן, הוא מתחיל לערבב כל מיני רפרסנים בסיפור.

And he gave you a german shepherd to walk
with a collar of leather and nails
and he never once made you explain or talk
about all of the little details
such as who had a word and who had a rock
and who had you through the nails
Now your love is a secret all over the block
and it never stops not even when your master fails

כהן מספר שהאדון נתן רועה גרמני עם קולר עשוי מעור עם קוצים. הרועה הגרמני הוא כנראה אזכור לשואה, לנאציזם, כהן מערבב את הסיפור הדתי עם העבר של עמו שלו. אבל שניהם מתקשרים וישו עצמו היה יהודי בחייו ובמותו. לא צריך להיות גאון כדי להבין שאותם nails הם בעצם המסמרים שישו מוסמר אליהם כשלצבו אותו. הרועה הגרמני הוא אלגוריה לנאצים ואם נהיה יותר ספציפיים, לרומאים. זה נדמה שבשיר כהן מספר למריה על ישו כמת. הוא מדבר על האדון בלשון עבר, על זה שהוא אף פעם לא הסביר על הפרטים הקטנים, ועכשיו אהבתם של ישו ומריה היא סוד שאף אחד לא יודע עליו גם אחרי שהאדון נכשל, שזה בעיקרון הדרך של כהן להגיד על מותו של ישו.

And he took you up in his aeroplane
which he flew without any hands
and you cruised above the ribbons of rain
that drove the crowd from the stands
Then he killed the lights in a lonely lane
and an ape with angel glands
erased the final wisps of pain
with the music of rubber bands

פה זה נראה כמו סצנה שישו מראה למריה מה הוא יכול לעשות, כמו שתואר בבית הראשון (he took you travelling), ישו מראה את כוחותיו שכהן כותב בדרכים שונות: להטיס מטוס בלי ידיים, להוריד גשם, ומהו הape with angel glands? מסתבר שזה איזשהו משקה קוקטיילי שהומצא בשנות ה-20, והאמינו בעבר שיש לו סגולות רפואיות (כן...) שמחקו את הכאב.

And now i hear your master sing
you kneel from him to come
His body is a golden string
that your body is hanging from
His body is a golden string
my body has grown numb
Oh now you hear your master sing
your shirt is all undone

המיתר הזהוב הזה שכהן מדבר עליו הוא בעצם רפרנס לביטוי חרב דמוקלס. אותו סיפור מיתולוגי על דמקולס שקיבל את העושר וחיי המלך שרצה אבל כשראה שיש מעליו חרב עם מיתר זהוב הוא חזר בו ורצה לחזור לחייו הקודמים. יכול להיות שכהן מציג את ישו כאחד שלא רצה את חיי המשיח האהוב והנערץ. הוא משווה את גופו של ישו לחרב כשגופה של מריה משמש כמתלה לחרב. זו מין הקדמה לשני הבתים הבאים שהולכים לספר על חייהם המשותפים של השניים.

And will you kneel beside this bed
that we polished long ago
before your master chose instead
to make my bed of snow
Your eyes are wild and your knuckles are red
and you're speaking far too low
No I can't make out what your master said
before he made you go

Then I think you're playing far too rough
for a lady who's been to the moon
I've lain by this window long enough
to get used to an empty room
And your love is some dust in an old man's cough
who is tapping his foot to a tune
and your thighs are a ruin, you want to much
let's say you came back some time too soon

Eyes are wild, a lady who's been to the moon כל אלה מתארים את חיי המין של השניים (ירכיים הרוסות כמו שהוא מתאר). כהן מספר על כך ולאחר מכן כשהאדון כבר איננו. הוא מספר למריה על התרגלות לחדר ריק, ומשתמש במטאפורה לתאר את אהבתם. היא כבר נוסטלגית, האדון כאמור איננו ועכשיו האהבה של מריה היא פשוט אבק בשיעול של זקן שמקשיב ודופק עם רגלו לצלילי המוזיקה. האהבה של השניים היא ישנה, שייכת לעבר. אנחנו מגיעים לסוף השיר ולפי מה שאני מבין (מנסה להבין) יש פה טוויסט שמשנה את הכל שאנחנו הולכים לקרוא עכשיו.

I loved your master perfectly
I taught him all that he knew
He was starving in some deep mystery
like a man who is sure what is true
And i sent you to him with my gurantee
I could teach him something new
and I taught him how you would long from me
no matter what you said no matter what you'd do

I believe that you heard your master sing
when i was sick in bed
I suppose that he told you everything
that I keep locked in my head
Your master took you travelling
well at least that's what you said
and now do you come back to bring your prisinor 
wine and bread?

הדובר פונה על מריה ומספר לה שהוא אהב את אדונה ולימד אותו כל מה שידע. יכול להיות שהדובר הוא למעשה אלוהים? הוא אומר לה כי הוא אמר לאדונה כי הוא לימד אותו שלא משנה מה תעשה או תאמר מריה, היא תמיד תשתוקק אליו. האל. לא משנה כמה אהבה את אדונה. האדון הוא תלמידו של האב. וככה כהן מסיים את השיר בצורה מעגלית, עם אותו בית שפתח אותו. אבל הפעם בין ההתחלה לסוף אנחנו מבינים את הסיפור ואותו בית ראשון כבר לא מעורפל לנו יותר. זה לא משולש אהבה, אלה מריה, ישו ואלוהים. אבל האם מדובר במין משולש אהבה כשאלוהים אומר לאדון כי לא משנה מה יהיה, מריה תמיד תשתוקק אליו? ומי האסיר? האם זה גם אלוהים שלובש צורה אנושית ומדבר על עצמו בגוף שלישי כדי שמריה תביא לו יין ולחם? אלה דברים שכנראה לאונרד השאיר את זה מעורפל וכמו שהוא אמר בסשן המצוטט: Leave it for the scholars.


אז כן, זה מה שניסיתי להבין משירו האהוב עליי של הכהן הגדול. הלחן שלו גרם לי לרצות על מה הוא מדבר בדיוק? זה רק מראה על הכישרון של כהן כמשורר. לא פלא למה הוא התחיל את הקריירה המוזיקלית שלו בגיל 32. כמו דילן, הוא רצה להביא את שיריו מהספרים אל הקהל הרחב. וממשורר למעין טרובדור מודרני. כהן מתעסק בדתות, לוקח את הנצרות מערבב אותה עם אחד הרגעים החשוכים בהיסטוריה של העם היהודי, הוא עוסק בישו כבן אדם לבין שליח האל והאדון. בין "סוזן" שגם הוא מדבר על האדון, לבין הבלדה המקסימה Winter Lady, כהן תוקע תוכן כבד ומעורפל בהתחלה בשיר הכי יפה שלו בעיניי.

אז במילותיך שלך, ואני לא מאמין שעכשיו זה יהפוך לשגרה: So Long, Leonard. תודה על המילים, השירים, תודה על הכל. אני עכשיו בתהליך גילוי של היצירה המדהימה שלך. תודה על הכל. מקווים שהגעת ממקום אפל יותר למקום מואר.
תוצאת תמונה עבור ‪leonard cohen‬‏
עם קצת עזרה מהניתוח של ג'ודית' פיצג'רלד מומלץ לקרוא, נתן לי הבנה על השיר.

יום שבת, 9 ביולי 2016

בואו לשמוע שירים מהיער!


אלבום חדש של קסם ישן. ככה תואר אחד האלבומים היפים שיצאו אי פעם, בכרזה שקידמה את יציאתו. איאן אנדרסון וחבריו, כמעט עשור מאז שהקימו את ג'טרו טאל, החליטו לקחת את הסגנון שהתמקדו בו לאורך כל הקריירה שלהם, וללכת עם הקונספט הרבה יותר רחוק: הפולק.

האלבום Songs from the Wood שיצא ב-1977, הוא מופת של כתיבה, לחן, ביצוע, מורכבות וליריקה. כמעט ואין עליו תלונות, בעיקר בשל העובדה כי הוא החזיר ללהקה את הכבוד שלה, אחרי מספר אלבומים שחלקם לא התקבלו יפה, מהפכת הפאנק ששינתה הכל, גירושיו של אנדרסון מאשתו, סיבובי ההופעות שהייתה תחושה כי הם לא נגמרו, ונפילת הרוק המתקדם.

אנדרסון שמלכתחילה צחק על עמיתיו הפרוגרסיביים בסבנטיז, ולמרות זאת להקתו נחשבת לאחת המייצגות של הז'אנר. אבל מה שמבדיל אותם מהשאר, היא העובדה שלא התנשאו יותר מדי לעומת להקות כמו ELP או יס (שאותן אני מאוד אוהב). אנדרסון וחבריו לא נפלו במלכודת היוהרה והפומפוזיות, ושמרו על מוזיקה שמצד אחד הייתה מורכבת והפעילה אזורים במוח של המאזין, ומצד שני, גם הייתה down to earth, ודיברה אל הקהל. ככה, הצליחו להישאר בעניינים.

אז מה קרה לאנדרסון? ובכן, הבחור שהקים את להקתו ב-1967, די התעייף מכל מהסובב אותו, בעיקר בגלל שהוא המנהיג של אחת הלהקות הכי מצליחות בשנות השבעים, וכתב את כל החומרים שלה. אחרי גירושין מאשתו ג'ני, סיבובי הופעות בלתי נגמרים ועזיבה של חברו הטוב ג'פרי האמונד שאייש את עמדת הבס עד 1975, כשהחליט כי נמאס לו, עזב הכל, וחזר לצייר. החליף אותו, ג'ון גלסקוק. בסיסט צעיר (שגם שר קצת) ונלהב שהיה חבר בלהקת Carmen, שניגנה עם ג'טרו בסיבובי ההופעות שלה.

ב-1976, צפה אנדרסון בשינויים בעולם המוזיקה העדכני, וכדי להתאים את עצמו לשינויים כתב את אלבום הקונספט Too Old to Rock and Roll, Too Young to Die. אלבום כל כך רלוונטי גם היום, שעוסק ברוקר מזדקן, שמבין כי זמנו חלף, ועליו לפנות את הבמה לדבר הבא. האלבום עצמו היה די חלש, ולמרות כמה שירים מצליחים, הוא לא בדיוק היה הצלחה גדולה.

הסולן/חלילן/גיטריסט אקוסטי/יותר מדי דברים לרשום החל לפתוח דף חדש. מספר דברים שסבבו סביבו, השפיעו עליו ועל להקתו. הוא התחתן בשנית, עבד עם להקות פולק כמו סטיליי ספאן (שהפיק להם אלבום, שבו מר בואי התארח כשניגן על סקסופון) ופיירפורט קונבנשן, ומגוריו באזורים הכפריים והפסטורליים של אנגליה, השפיעו עליו, לקחת אותו ואת להקתו לכיוון שונה. הפולק רוק תמיד היה חלק במוזיקה של טאל, והיה אחד הסממנים המובהקים שלה. אבל הפעם, אנדרסון הלך עם הרעיון רחוק יותר. חברו דיוויד פאלמר (שמאוחר יותר בעזרת הרפואה הפך לדי פאלמר) שהיה מעורב בעיבודים התזמורתיים בכל אלבום של הלהקה, הפך כעת לחבר להקה רשמי סוף סוף, ושני הקלידים העשירו את הצליל של הלהקה.

בנוסף, שתי הגיטרות, האקוסטית (אנדרסון) והחשמלית (מרטין באר, יד ימינו ושנים לאחר מכן, יריבו) הפכו לגוף אחד, כל אחד גיבה את השני והגיב לשני. זה היה דיאלוג בין הפולק הפסטורלי והכפרי, לבין הרוק הכבד והעוצמתי מלא הדיסטורשן. ככה החלה אחת התקופות היפות, הטובות ביותר, ולמעשה התקופה האחרונה לפני סיומה של הלהקה (מבחינתי הלהקה סיימה את דרכה בסוף שנות השבעים, כל מה שאחרי היו ניסיונות לא מוצלחים של אנדרסון ובאר לשמור על ג'טרו בחיים). טרילוגיית הפולק. עכשיו מוזיקת הפולק כאמור, הייתה חלק בכל אלבומיה של ג'טרו טאל, הפכה ליותר דומיננטית, וגם ופה הדגש, המילים התכתבו יפה עם הסגנון.

חיים ביערות, קריאה לחזור לזמנים יפים ועתיקים בהם חיים בטבע היו בשגרה, סקס בשדות, דרואידים, מיתולוגיה קלטית, בקיצור חגיגה גדולה של סגידה לטבע. המילים הפכו יותר נאיביות (במובן הטוב), יותר שמחות, פחות ציניות, ועדיין שמר אנדרסון על ההומור. לפתע, גם פתאום החלה לחדור אווירה יותר דמוקרטית בכתיבת השירים. זה לא היה רק אנדרסון. עכשיו גם פאלמר ובאר היו מעורבים בתהליך. זה נראה כמבשר לעידן מוצלח בהיסטוריה של הלהקה. והוא נפתח יפה כשבסתיו 1976 (תקופה כל כך מתאימה, לא?) באולפוני מורגן בלונדון ועוד אולפן אחד נייד, הקליטו את מה שנחשב כאחד האלבומים הכי טובים של טאל, שיצאו מזה הרבה זמן, ואחד האלבומים האהובים עליי אי פעם (דבר שנזרק בקלות, אבל אני לגמרי בטוח במה שאני אומר).

הרוח נושבת קרירה, תחזירו לי את החליל בבקשה!

ובכן, כבר מהשיר הראשון, אפשר לקלוט כי יש פה משהו חדש ומדהים. אז בואו נתחיל במסע!
אנדרסון שובר את הקיר הרביעי, ובשירת א קאפלה, קורא לנו המאזינים לשמוע שירים מן היער, בטענה שהם יגרמו לנו להרגיש יותר טוב. אקספוזיציה לכל האלבום הזה. ובחיי הוא צודק. רק מהרגע שאתה שומע את השניות הראשונות, אתה מרגיש נפלא, אנדרסון לוקח אותנו למחוזות אבודים, אל זמנים שנשכחו מזמן, אל זמנים יפים, בתקופה הקלטית העליזה. ואז נכנסת הגיטרה האקוסטית, ועכשיו החגיגה מתקדמת (חה! מתקדמת!), לאורך כל השיר, מפליאים אנדרסון וחבריו באיזון מעולה בין הפשטות הקליטה שאתה יכול לזמזם, יחד עם שינויי מקצבים מתוסבכים, קונטרפונקטים, הרמוניות מעניינות, וכל מה שיגרום לך לנסות לנגן תופי אוויר בקצב המתאים (לא תמיד בהצלחה). מדי פעם, אנדרסון שולף את החליל הקסם שלו, ומוכיח שוב עד כמה הוא חלק בלתי נפרד מהמוזיקה של ג'טרו. כשהם ביצעו את זה כאן לפני כמה חודשים, אני השתגעתי מהתרגשות, וגם היום, לשמוע את זה, עושה לי טוב, בדיוק מה שאנדרסון התכוון לשדר בשיר הזה שפותח את האלבום הכל כך אופטימי הזה.

השיר הבא, הוא בעיניי אחד היפים של הלהקה. אבל מה שכן, זה לא בדיוק "שיר של ג'טרו טאל". מדובר פה בשתי דקות שהן אנדרסון סולו לחלוטין. הוא מנגן פה על הכלים, ומביא מלודיה יפה, על ג'ק הירוק. יצור מיתולוגי שתפקידו לשמור על כל הצומח בחורף עד האביב. בשיר אנדרסון שואל אם ג'ק אי פעם ישן (כי מה לעשות גם יצורים על טבעיים צריכים לנוח), ומהרהר לו אם יש עוד צמחים בעולם בעידן המודרני היום, כשהוא בסוף אומר שהוא ראה כמה על המדרכה. Jack in the Green ממחיש הכי טוב את הצד הפולקי של ג'טרו. זה שיר פולק רוק פסטורלי ויפה, שממשיך את המסע אל אותם מחוזות אבודים שנשכחו מזמן. ואנחנו ממשיכים.

במה שאפשר לקרוא לו ריף, מנגן אנדרסון על החליל יחד עם צ'מבלו מוטיב כיפי ויפה על סולם דו, ושר על גביע הפלא. יש שינויי מקצבים במהלך השיר, אבל אתה לא יכול שלא לרקוע לזה את הרגל ולשיר. אנדרסון עצמו אמר שכל האלבום הזה סימל לכל חברי הלהקה את הבריטיות שבהם. פולק ז'אנר שכל כך מזוהה עם האמריקאים (טים באקלי, סיימון וגרפונקל, בוב דילן), קיבל פה את הפרשנות הבריטית שלו לפולק, והמחיש לעולם את הפולק הבריטי, או אפילו יותר את הפולק כולו. ז'אנר פסטורלי ויפה שמביע תחושת הלל לטבע מלווה בגיטרות אקוסטיות, וטרובדור שמזמר לו או על היצורים המיתולוגיים ששומרים על היער, או על תקריות שעברו עליו.



ואנדרסון, הוא בהחלט הטרובדור האולטימטיבי. טרובדור שאפשר לאהוב בקלות, יש לו קול מדהים (שנהרס לגמרי), יכולת לנגן על מספר כלים, ובעיקר חוש הומור בריטי בריא. אנדרסון מציג את עצמו בצורה הכי ברורה כטרובדור בשיר היפייפה The Whistler. אחד מהשירים הכי יפים באלבום, ושל הלהקה בכלל. באמת, הייתה תקופה שלא הייתי מפסיק לשמוע אותו. זה מנגן בסולם פה דיאז מאוד נאיבי, עליז ונחמד, ובפזמון עוברים פאזה, ואנדרסון שר על עצמו כחלילן שמגיע לעשות קצת שמח במשך שבוע, אבל למרבה הצער צריך ללכת ביום השביעי, כל זה בשיר פרוג פולק מעולה ומקפיץ, אל תגידו לי שלא נתקע לכם בראש: "i have a pipe, and a drum to play!". והפתעה: אנדרסון מנגן על חלילית אירית, לא חליל צד, הוא שוב פעם מפתיע במחלקת כלי הנשיפה, אחרי שעשה את זה בתחילת הסבנטיז עם סקסופון. אבל הוא לא רק עוסק בטרובדור.

הוא מביא שיר חג אופטימי וכיפי, שלכאורה, מדובר על שיר לחג המולד, אחרי הכל הפעמונים מצלצלים, והכל נשמע כל כך נאיבי כמו ילד שמחכה לסנטה בבבוקר מהבית, אבל חברים זה משהו אחר לגמרי.. מדובר בשיר הלל ליום הקצר בשנה, יום חג לדרואידים, הכמרים הקלטיים באנגליה. אותם חבר'ה שסגדו לטבע, לבשו חליפות לבנות, הקריבו אפילו קורבנות אדם כפולחן, ורקדו במעגל בסטונהג'. היום, בתקופה שבה חושבים שמדובר בשיר לחג הנוצרי המוכר, קצת קשה להבין על מה מדובר. אבל איש כמו אנדרסון לא בא להתמקד בהווה, הוא בא לקחת אותנו לעבר הקלטי של אנגליה, אחרי הכל הוא הגיע מסקוטלנד! ה-ארץ הירוקה.

גם סקס בשדות מככב פה עם Hunting Girl. שיר על הבחור הנחמד הצעיר, שפותה ע"י נערה ציידת צעירה על מנת לעשות את זה בשדות (באותה תקופה, הייתה אמונה כי סקס חשוב לפוריות השדה). שיר שנותן חזק. פרוג פולק כמו שאנחנו מכירים מג'טרו (מר אנדרסון) מתוגבר וחמוש בדיסטורשן ואנרגיות הארד רוקיות כיפיות (מר באר). פייר, אני אודה מאוד אהבתי את השיר כששמעתי את האלבום, אבל פחות מהשאר. הוא הרגיש קצת מרוח, אולי היה אפשר לקצר אותו, הבנתי שצריך זמן עם שירים כאלה, היום אני לגמרי מרוצה מהאורך שלו, ותמיד כיף לעשות אפילו הדבנגינג כשבאר נכנס עם הגיטרה שלו, ומראה לכולם שלמרות ההתחברות לשורשי העבר, הם עדיין יודעים how to rock.

אחד השירים היותר יפים באלבום הזה הוא כמובן Velvet Green, הווו Velvet Green. מיני סימפוניה קטנה שאמנם שאפתנית, מלאה בשינויי מקצבים ומאוד מרשימה, אבל לא מנסה להרשים יותר מדי. היא מרשימה, אבל גם מרגשת. בעיקר בפזמון שעובר לסולם לה דיאז ואנדרסון שר לו בכל כך הרבה יופי, שאני לא יכול לתאר. התיאור הכי טוב, הוא בצלילים. בקטע אחד, אפשר לשמוע את אנדרסון צועק ומסמן לחבריו מתי לעבור לקטע הבא. זה מראה עד כמה ג'טרו לא היו מנותקים והופכים את האולפן לבועה האישית שלהם. כאן אתה מרגיש, קצת כמו Taxman עם הביטלס, כאילו אתה באולפן עם אנדרסון, באר, פאלמר, בארלו ברימור, גלסקוק, וג'ון אוון.כאן, בניגוד לHunting Girl, זה יותר שיר אהבה לנערה. כנראה עם קשר ארוך. אולי אנדרסון מביע כאן את אהבתו לאשתו החדשה. oh well זה עדיין יפייפה. וככשיר אהבה בשדות הופך פתאום לקטע מלא בשינויי מקצבים, חילופי מנגינות, ורמת נגינה גבוהה, אז ברור שזה חייב להיות משהו שווה. אם יש כאן את אחד משיאי האלבום, אז הרי זה נמצא בVelvet Green, מהמנגינה הימי ביניימית שפותחת אותו ועד הסוף באקורד G אחד גדול.

בסיום האלבום, אנחנו במיני אפוס, Pibroch. במשך 8 דקות, מפציצים החבר'ה, ובעיקר באר, שהצליח בהכפלת הגיטרה שלו להשיג אפקט שגורם לגיטרה להישמע כמו חמת חלילים (כמו ציינו שאנדרסון סקוטי כן?). כבר אחרי אפוסים של 44-45 דקות, מצליחים החבר'ה להגיד הרבה ב-8 דקות. אבל לא מדובר פה בקטע סופר מתוסבך ובלתי מתקשר. זה ממש שיר שעטוף בתוך מסגרת של יצירת רוק קטנה וחכמה, שכוללת רגעים של גיחה באנגליה הקלטית הירוקה וקצת בימי הביניים. רגע יפה ביצירה זה, כשעוברים פתאום לקטע אקוסטי עליז שלוקח אותך לאותם שדות ירוקים, עם החליל של אנדרסון, שמוביל את הכל חלק. ולסיום הכל כך יפה, ל-2 דקות מביא אנדרסון שיר שכל כך מדבר אליך, גם כשאתה לא בדיוק בעניין של לחזור אל היערות. Fire At Midnight, מסיים את כל הסיפור, כמו סרט שמגיע אל סיומו, כמו עוד יום טיפוסי ונורמלי אבל כיפי ופרודוקטיבי. אנדרסון שר על האישה שחוזרת הביתה מיום ארוך מהעבודה, כשהוא כותב לו את שיר האהבה הזה, ומצהיר כמה כיף לו להיות איתה בבית (כל זה עם קטע מעבר פרוגי מגניב של שינויי מקצבים כמו תמיד). כמה שאני אהבתי לשמוע את השיר הזה השנה עם תחילת התיכון. אני מתכוון, התיכון מהנה, אבל נראה שfire at midnight, השלים את התמונה.



ככה אנדרסון סיים 41 דקות ו-22 שניות אופטימיות שכאמור, לקחו אותך למקומות שכבר מזמן נשכחו. אל מקומות ששמורים אולי רק בסיפוריו של טולקין, אל מקומות שהיית רוצה לחיות בהם. רחוק מהמודרנה, רחוק מצרות, רחוק מהלחץ האורבני, פשוט מבלה לך ביערות שהופכים אותך לאדם טוב יותר (כמו שאנדרסון אומר בפתיח). מהרגע שאנדרסון מציג לנו את הקונספט של האלבום, ועד הסוף כשהוא מצהיר שהוא אוהב מדורה בחצות כדי לסיים את היום בטעם טוב, המאזין נמשך ונכנס לעולם שאחד הפרונטמנים הכי גדולים ברוק מנסה לקחת אותנו אליו. ימי הביניים, התקופה האליזבטנית, קלטיות, you name it, כל זה במסגרת של רוק מתקדם מורכב אבל נגיש. מתוחכם אבל כיפי. תקופת הבלוז של 1968-1969 מזמן מאחורה, תקופת הפרוג הידועה והיצירתית לא פחות כבר היא כבר ממזמן היסטוריה (שום יצירות של 40 דקות), אנדרסון התאושש מהתקופה של 1974-1976, ויצר את אחד האלבומים הכי טובים שיצאו אי פעם על ידו.


סקוטי ושמו איאן

אחד הפרויקטים הכי גדולים שהאיש הגדול הזה חתום עליו. אבל עם כל הכבוד, בניגוד לעבר, גם שאר החבר'ה עזרו כאן. Songs from the Wood הוא מאמץ קולקטיבי, קבוצתי ומופתי בכל אספקט: מילים, מנגינה, ביצוע. הכל! זו הייתה תחילתה של אחת התקופות היותר יצירתיות והכי מעניינות של אמן/להקה בתקופת הקריירה. כמו תקופת ברלין של בואי, האלקטרוניקה של רדיוהד, האוונגרד של קולטריין, החשמלי של דיוויס, גם ג'טרו טאל בטרילוגיית הפולק שלהם הוציאו סדרה יפה של אלבומים גדולים ויפים, שנשארים כגדולים ביותר שלה. תמיד אפשר לשאול, מי יותר טוב? Stand Up המוקדם והפשוט? Aqualung שהפך אותם לשם גדול והקפיץ אותם לליגה? Thick as a Brick, מאסטרפיס אולטימטיבי של פרוג, והאלבום הכי אהוב עליי של ג'טרו למען האמת? ל-Wood יש את היופי האישי שלו. אין את הציניות וההומור המונתי פייטוני של Thick, או המרירות והin your face הישיר של Aqualung.

Songs from the Wood, נשאר כפינה אחת יחידה ומיוחדת שלעולם לא חזרה או תחזור במהלך הקריירה של הלהקה. למעשה לא בטוח שמישהו אי פעם יצליח להעביר את מה שאנדרסון ושות' העבירו באלבום הזה. אחרי זה, טרילוגיית הפולק נמשכה אל Heavy Horses שהיווה מין גשר בין הקודם להבא. האדם עדיין חי בטבע, ותלוי בבעלי חיים, אבל לאט לאט מתחיל להתפתח ולהתקדם אל המודרנה. כשב-Stormwatch האלבום האחרון הגדול של הלהקה, אין זכר בכלל לאותם חיי טבע עליזים. עכשיו העולם גוסס, עם השליטה של אנשי עסקים ופוליטיקאים בימים שמזדהמים, והטבע שנעלם כליל. האלבום הזה היה יותר אפל. ובשבילי, סימן את סופה של הלהקה.

Songs from the Wood הוא מעין תחילת הסוף לא שבמודע. אנדרסון לא ידע שגלסקוק ידידו הצעיר והנאמן ללהקה, ימות מוות טרגי בגיל 24 מתסבוכת בלב, הוא לא ידע שלאט לאט יעזבו כל חברי ההרכב הקלאסי והאדיר הזה את הלהקה, כשרק אנדרסון ובאר בספינה הטובעת. הוא לא ידע מה שהולך להיות בשנות השמונים, כשבסוף הוא יגשים את האמירה שלו: "זקן מדי לרוק נ רול, צעיר מכדי למות". אבל האלבום הזה הוא אופטימי בטירוף. הוא מביא אותך לעולם שלו. משהו שהיה ולא יחזור לעולם. הוא לא נאיבי מגוחך, הוא נאיבי יפה. המאזין יכול להתחבר לזה. למי לא נמאס מדי פעם מהמחשבים? מהסמארטפונים? מהרשתות החברתיות? מכל הלחץ בעיר? אנדרסון מציע לנו את השלווה הפסטורלית הזו באלבום הזה, מתוגבר בהמון אנרגיות וכיף עם גיטרות חשמליות מפציצות שיכלו להשתלב אצל דיפ פרפל או בלאק סאבאת'.

ג'טרו טאל הביאו את אחד מהמאסטרפיסס הכי גדולים שלהם. במוזיקה לפעמים, אם אתה רוצה לחדש, אתה צריך לחזור למקורות הישנים והעתיקים. וזה מה שאנדרסון עשה עם חבריו. הביא את הקסם הישן באלבום חדש. זו לא הייתה ג'טרו טאל של 1968-1976, זה היה משהו אחר. אנדרסון כבר לא המטורף עם הפלנל שמשמיע צלילים משונים באמצע סולו חליל הביא פה משהו יותר בוגר, יותר מאוזן, יותר שלם עם עצמו, ובעיקר יפייפה. סימפוניית פולק גדולה ויפייפיה. השנה, אני מצאתי את עצמי מקשיב לאלבום הזה הרבה יותר משאר האלבומים שהכרתי מהם את ג'טרו. אני ממש אהבתי את האווירה, יותר התחברתי לאלבום הזה, מאשר פעמים קודמות ששמעתי אותו ולא בדיוק הבנתי, כי עדיין הייתי בהיי של Thick as a Brick ו-Aqualung. בכלל, אחרי שאנדרסון ביצע בהיכל התרבות בתל אביב את שיר הנושא ואת jack in the green (כנראה השיר היחיד בהופעה שהקול שלו נשמע סביר), אני התרגשתי כל כך, הנה האיש והאגדה מבצע את היצירות שאני כל כך אוהב. פאק! שמישהו יצבוט אותי.

אני ממליץ לכל הפרוגרים שלא שמעו, חובבי הפולק שניק דרייק וניל יאנג מדברים אליהם, ואפילו אל מתעבי הפרוג ובכללי כל אוהבי מוזיקה קדושים שכמותכם, בואו לשמוע שירים מהיער! כדי לגרום לכם להרגיש יותר טוב! אז בואו והצטרפו לפזמון אם תוכלו! זה יעשה אתכם לאנשים טובים יותר!

אז הנה האלבום תהנו לכם, ועוד שיר פולקלוריסטי מהתקופה של האלבום הזה שלא מצא את עצמו בפנים בשם Beltane

הערה: בשבוע הקרוב, אני באמת אהיה הרחק מהישג יד של מחשב (קצת מתחבר לקונספט של האלבום). ככה שהבלוג יוצא להפסקה קטנה. מבטיח לחזור. בינתיים צ'או ונתראה!