כנסו לבריכה! (היא בצורת ירח) - על החדש של רדיוהד

הנה הגיע הרגע. הרגע שלו רבים מאיתנו חיכו מזה 5 שנים. הוו 5 שנים. איך שרדיוהד, אחת הלהקות המוערכות ever, שכל אחד חייב להכיר שיר אחד שלה, ואלבומיה השאירו חותם עצום במוזיקה הפופולרית גרמו לנו לחכות, והם לקחו את זה לאט וארוך. אז פעם ראשונה שאני חווה את ההתרגשות הזו של אלבום חדש של רדיוהד. כן, זה מראה שאני פנאט של הלהקה, שאני fanboy, ורק נכנסתי אליהם השנה. אחרי שנים בשיטוטים בממלכות הרוק הפרוגרסיבי וההבי מטאל, ועוד הרבה סגנונות, עד שהשנה עם הקטע שאני מתחיל לשמוע מוזיקה שיכנו כארטיסטית/אוונגרדית (וגם חשיפה להיפ הופ וחאפלות...) אז סוף סוף הגיעו אליי רדיוהד. ובאמת האהבה שלי אל הלהקה הזו הייתה מהירה והיא רק גדלה. בעיקר אחרי הטריקים שהם עשו לנו בשבוע שעבר (יום יבוא ונוכל להגיד שזה היה אירוע היסטורי שאותו אנחנו חווינו). להיעלם ככה מהאינטרנט, למחוק כל פוסט ברשתות, עד כדי כך שתמונת הפרופיל היא פשוט לבן מוחלט. החבר'ה האלה לקחו ברצינות את הכותרת של השיר מ-Kid A שלהם, How to Disappear Completely, והראו איך באמת עושים את זה.

הרבה אמרו שזה סתם תשומי, הרבה שיבחו את המהלך הזה, ופתאום החבר'ה ממשיכים להפתיע ומשחררים סרטוני אנימציה בטכניקה של stop motion של כמה שניות. WTF? זה רק חלק מהאניגמטיות של הלהקה הזו. תמיד יש חיבה כלפי המסתוריים, האקסצנטריים, האזוטריים, ורדיוהד הם בהחלט כאלה. זה היה ברור כבר כשהם התנערו מתדמית להקת הרוק שהביאו להם, ופרצו גבולות וגרמו לשוק בעולם המוזיקה. בעיקרון, רדיוהד רק צריכים להודיע שהם מוציאים אלבום חדש, וכל העולם מצפה, למרות שנראה כי הלהקה הופכת לטיפה לא רלוונטית. יש עוד חבר'ה פורצי דרך וחדשניים לא פחות. חלקם צעירים, חלקם ותיקים שמאוד הפתיעו אותנו (*בואי*). ועדיין, הם ממשיכים להפתיע באיך שהם רוצים להודיע על האלבום.

במשך שנים הם הפתיעו בכל מיני דרכי שיווק שאף אחד לא חשב עליהם. העובדה שלא הוציאו שום סינגל כש-Kid A עמד לצאת לאור העולם, כשכל מה שיש אלה כמה קטעים קצרים מהאלבום. In Rainbows שהושק באינטרנט כשהמעריצים יכלו לבחור את המחיר שירצו לשלם. פה הם מודיעים על אלבום חדש שעומד לצאת, שולחים למעריצים הודעה די מלחיצה (שבה היה רשום: "שירו את השיר, שרפו את המכשפה, אנחנו יודעים איפה אתם גרים), נעלמים מהרשת, משחררים טיזרים, ואז שירים/קליפים חדשים ובום! אלבום חדש שייצא לאור העולם דיגיטלית (פיזי בחודש הבא). אז כבר נחשפנו לשני השירים שהם הוציאו. ושם האלבום הוא A Moon Shaped Pool (??).

Burn the Witch הוא שיר ממש יפה, כנראה מתקשר למצב כרגע בארה"ב. היה שיר שנכתב לפני הרבה הרבה זמן, ותמיד דובר עליו, אך אף פעם לא יצא עד עכשיו. שיר שמשלב בין המלודיה, הנגישות, הפופ והיופי לבין האוונגרד המשונה, המטורף, הצורם והמטריד. מדובר פה בשיר די סכיזופרני, יש פה את סגנון הרדיוהד הקלאסי, ת'ום יורק שר יפה כרגיל, ויש תזמורת, אבל פתאום לקראת הסוף, כלי הקשת משתגעים, יוצאים מדעתם, כינורות סטייל פנדרצקי שמסיימים את השיר בפתאומיות. כל זה בתוספת קליפ מגניב שנעשה באנימציית stop motion. אני מודה לקח לי הרבה זמן להבין, השיר לא נצרב לי בזיכרון בפעם הראשונה ששמעתי אותו. אבל כששומעים אותו כמה פעמים אז מבינים באיזה שיר טוב מדובר.

Daydreaming השני שיצא, אני מאוד אהבתי. אפילו יותר. בעיקר גם עם הקליפ שבוים ע"י פול תומאס אנדרסון המאוד מוערך. יורק (עם שיער ארוך, וסממנים של הזדקנות: זקן מאפיר, וכרס שמתחילה לבלוט) עובר לו בין דלתות (הלוואי ובאמת היה עובר בכל מקום בעולם ע"י דלתות, שיבוא לבקר), זה הופך כבר לסוריאליסטי כשמסופר מרקט הגענו לאזור מושלג כשהסולן האהוב עם העין בעצלה מזדחל לו למערה. השיר עצמו מאוד משונה ויש לו את התחושה המשונה הזו, כשהם מביאים שיר מלודי יפייפה אבל משהו שונה, כאילו לא הכל במקום הנכון. רדיוהד שוב פעם מראים את הרוח הבריאן אינואית, ויוצרים קטע אמביינט או פופ אמביינט, איך שלא תקראו לזה. זה נדמה לי כאילו הם פשוט לקחו את המנגינה של ההתראה של השעון המעורר בטלפונים ניידים ופשוט פיתחו אותו (בחיי חשבתי לרגע שהפלאפון צלצל). ויורק הו יורק עם הקול היפייפה שלו ששר כמה משפטים ומצליח לומר כל כך הרבה בכל כך מעט. כל הקטע הזה כמו השם שלו, נותן תחושה חלומית עד שהוא מסתיים בקולו המעוות והמפחיד של הסולן. האמת, למרות שאין חידוש, אני מאוד אהבתי את השיר, ואני חושב שהוא הפייבוריט שלי מהאלבום.



אז בעיקרון, מה חדש? האמת, לא הרבה. רדיוהד כבר מזמן לא מחדשים. גם הצוות אותו דבר. על כיסא ההפקה, נייג'ל גודריץ' הוותיק (הג'ורג' מרטין שלהם) וסטנלי דונווד על הקטע הויזואלי (הרוג'ר דין שלהם, בטוח שגם יורק לקח חלק בעטיפה). כש-The King of Limbs יצא לו ב-2011, העולם השתנה, ולמרות שעדיין הייתה התלהבות מרדיוהד, הייתה תחושה שכבר היינו בסרט הזה בתחילת שנות האלפיים. ועדיין זה ממש מהנה לשמוע אותם, ולראות שהם עדיין מוציאים דברים לא רעים בכלל. זה כיפי, זה נחמד, זה גם פותח את הראש, אין טעם להתגעגע לימים היפים של פעם. יכול להיות שדואגים לפרנסה, או שאולי גם מזדקנים, אבל זו עדיין אותה רדיוהד הידועה והאהובה. לא צריך להתאכזב או להתעצבן (אוקיי כאן, אני לגמרי fanboy).

חוץ משני השירים האךה, יש פה כל מיני רגעים לא רעים שגם הם ראויים לציון, אבל עדיין צריך לשמוע את האלבום כמה פעמים כדי לזכור את מה שנשמע ולהבין מה היה פה. ומי יודע? אולי האלבום הזה יהיה נאהב כשיישמעו אותו כמה פעמים. השיר Ful Stop משום מה מזכיר לי מאוד את Can ברגעיה הגדולים ב-Tago Mago (פיל סלווי מתופף ביט קבוע, יש כל מיני הפתעות אלקטרוניות, ממש Oh Yeah), ועדיין נשמע מאוד מעניין, בצליל הרדיוהדי. יש גם בלדות יפות כמו Desert Island Disk האקוסטי ו-Glass Eyes שבו יורק שר בליווי כלי קשת.

יש גם את הקטע הביזארי לא פחות מהשם שלו, Tinker Tailor Soldier Rich Man Poor Man Begger Man Theif, שגם הוא מאוד מאוד מעניין, מחזיר אותנו 16 שנה אחורה לאותה תקופה. יש פנדר רודס שמנגן תווים משונים, ביט, כינורות שנכנסים וכל מיני הפתעות שונות. אבל הסוף. הסוף ממש מוכר, כי זה שיר מאוד ידוע ואהוב בקרב מעריצי רדיוהד. הבלדה True Love Waits שיצאה לראשונה כשיר פולק אקוסטי ויפייפה באלבום ההופעה I Might Be Wrong, עבר פה שינוי, והפך לבלדת פסנתר נוגה שמסיימת יפה 52 דקות של רדיוהד as we know them.

אז כן, ככה לסכם בואו נראה. אני אמנם ממש ממש ממש אוהב את רדיוהד, אבל יש סיבה לכך, וזה בעיקר התקופה החדשנית שלהם. כשהתחילו את דרכם והוציאו את Pablo Honey עם הלהיט האלמותי Creep, זה היה נחמד אבל לא יותר מזה, זה אלבום גראנג' כיאה לתקופה, שאני מוצא אותו חמוד אבל לא יותר מזה, האמת שאני לא יכול לזכור ממנו שירים שממש נצרבו ואני יכול לזמזם אותם (חוץ מ-Creep). אלבומים כמו The Bends ו-In Rainbows אני אוהב, ואני חושב שיש להם פוטנציאל ויופי בשירים הקליטים שמופיעים שם. מאסטרפיסס כמו OK Computer, Kid A ו-Amnesiac הם הסיבה לסגידה שלי ללהקה הזו, הם השאירו חותם, הביאו וואו גדול, והראו לי, מעריץ הפרוג שאוהב ELP וג'נסיס שחשב שצריך להביא את כל הרעיונות, ש-less is more. החבר'ה פרצו גבולות בעיקר בשניים האחרונים, כששילבו בין רוק, לג'אז סטייל מיילס ומינגוס, אלקטרוניקה, מודרניזם בהשפעת מסייאן, פנדרצקי, שטוקהאוזן וקייג' וקראוטרוק באדיבות Can ו-Neu!. אלבומים כמו Hail to the Theif ו-The King of Limbs הם ממש אחלה, אבל מרגיש שחזרו על עצמם. אכזב די הרבה מעריצים, ואני די בטוח שיש לא מעט מעריצים שמאמינים כי רדיוהד הם כבר מזמן לא רלוונטיים. A Moon Shaped Pool אצלי הולך לקבוצה של Limbs ו-Theif. אין שום דבר חדש, גם לא זוכרים כששומעים אותו בפעם הראשונה, אבל הם לא רעים בכלל ומראים כי רדיוהד יכולים ליצור דברים ראויים.

זה אלבום מאוד נחמד ולא רע שכדאי לתת לו האזנה. בעיקרון, הרגעים המרכזיים בשבילי הם Burn the Witch ו-Daydreaming, ואני חושב שהיה כדאי לשים את True Love Waits בגרסה המקורית (לפחות עד שאתרגל לגרסה הזו ואעריך אותה), אולי הם היו צריכים לעבוד עוד קצת, כי רדיוהד יכולים הרבה יותר מזה, אבל עדיין זו עדיין רדיוהד שאוהבים, מי שלא אהב, אני יכול להבין, אבל עדיין הוא מציע יופי של שירים, כי אין טעם לצפות מהם לחידושים (או שאולי כן??) זה לא כמו בואי שהצליח להפתיע אותנו עם Blackstar המדהים שהפיל לסתות והראה כי גם אמן וותיק יכול לחדש ולהישאר רלוונטי, ונפרד מאיתנו בצורה הכי יפה שיש. עדיין, אולי יכול להיות שתאהבו אותו מאוד. עד אז, תיהנו בבריכת הירח.

ולהתראות בפוסט הבא...

Radiohead - Kid A

בשנת 1997, רדיוהד כמו אבותיהם מהעשורים הקודמים, הפכו מלהקת אנדרגראונד ידועה בקרב סצנת האינדי, לענקית ואהובה בכל העולם, אחרי שהוציאו את OK Computer. יצירת המופת שלהם, שהעלתה אותם לליגה של הגדולים, והוכיחה לעולם ש-Creep לא יהיה הדבר היחיד שהם ישאירו לו. בעקבות ההצלחה ההיסטרית של האלבום, יצאה הלהקה לסיבוב הופעות אינטנסיבי, בו חברי הלהקה נסעו ממקום למקום, וכאן התחילו הבעיות. הסרט Meeting People Is Easy שתיעד את הלהקה במהלך הטור, הוא ההמחשה המצוינת של השורות הקודמות.

חברי הלהקה. ילדים טובים מאוקספורד, לא יכלו עם כל הלחץ שנופל עליהם, ובעיקר הסולן ת'ום יורק שסבל מהתמוטטות נפשית ומחסום כתיבה. כל פעם שהרים גיטרה, כתב כמה אקורדים, עצר, שם את הסקיצה במגירה, ניסה ליצור ממנה משהו, ולבסוף השמיד אותה כשנראה שאין לו רעיון. לאט לאט, הסולן הדכאוני עם העין העצלה, החליט להיפטר מכל המיתוס שאפף סביבו וחברי להקתו. מספיק עם מוזיקת רוק, די, אי אפשר יותר. היא משעממת, אין טעם עוד לנסות להתפתח ממנה.

הטור המשיך, ויורק חשש שעוד רגע, הוא עלול לאבד את השפיות. עד שהגיע לעזרתו מייקל סטייפ, הסולן של R.E.M. גיבורי נעורים של החבר'ה כבתקופתם המוקדמת. סטייפ, מורו ורבו של יורק, עזר לו להתמודד עם כל הכאוס שהיה מסביבו. בעזרת מנטרה שחוזרת על עצמה: "זה לא אני, זה לא קורה, אני לא כאן". ככה יורק למד איך להיעלם לחלוטין. סטייפ הושיע את יורק, ולאחר הטור, הם החליטו לפתוח דף חדש. דף שישנה את ההיסטוריה של הלהקה ושל המוזיקה הפופולרית לעד.

ב-1999, נכנסה הלהקה לאולפני ההקלטות, כשאין להם שמץ של מושג מה הם עושים. יורק החליט ללכת עם הקונספט, וסירב לחזור על הרעיון של שירים קליטים בני 4 אקורדים. יחד איתו, גם הגיטריסט ג'וני גרינווד, דמות חשובה לא פחות בכלל מהסולן שהלך גם הוא על הכיוון הבלתי נודע. לעומתם, היה את אד או'בריאן שרצה להישאר על הרעיון של שירי פופ פשוטים וקליטים שמיד נגנז. זה רק מבהיר כמה יורק היה ממוקד במטרה. לא עניינה אותו יותר מלודיה, רק קצב. הגיטריסט חשש שלא יהיה לו מה לתרום ולנגן באלבום כשהבין שהגיטרות שלו, והתופים של פיל סלווי לא נשמעים בחומר החדש.

החבר'ה גם הקשיבו לדברים חדשים, שפתחו להם את הראש, והביאו אותם לצעוד בטריטוריות לא מוכרות. אמני מוזיקה אלקטרונית שפעלו בלייבל Warp כמו אפקס טווין וAutechre, אמני ג'אז גם הם נכללו עם מיילס דיוויס, צ'ארלס מינגוס ואליס קולטריין, להקות קראוטרוק גרמניות כמו קאן, פאוסט ונוי!, והכי חשוב כנראה, מוזיקה קלאסית של המאה ה-20. מודרני, א טונאלי, אוונגרדי, בלתי מתפשר. מלחינים כמו אוליביה מסיין וקז'ישטוף פרדנצקי היו השפעה מרכזית על גרינווד.

את הגיטרות, החליפו מכונות תופים, סינתסייזרים, תוכנות במחשב כמו Cubase, ואחד הכלים היותר מעניינים, גלי מורטנו, שהוא מין כלי אלקטרוני קדום משנות ה-40, כשהאוונגרד האירופאי היה בשיאו. לחברים לא היה כלום מלבד כמה ביטים שהביא יורק על המכונת תופים. תהליך היצירה היה מלווה בקשיים כשלפעמים החזרות הניבו יצירות חדשות, ובחלקן לא היה כלום, כשהמתיחות מורגשת היטב. או'בריאן פירסם את מחשבותיו ושיתף את המעריצים בתהליך העשייה בבלוג אינטרנטי, עוד לפני שהדבר בכלל היה in.

תהליך כתיבת המילים גם הוא הושפע מאוונגרד, בעקבות דרכו המהפכנית של טריסטאן צארה של "איך ליצור שיר דאדאיסטי?", כשהוא לקח עיתון גזר ממנו כמה מילים עירבב בכובע, ושלף באקראיות, כשמקולאז' המילים נוצר קטע שירה. הדרך הזו אומצה ע"י משורר הביט ויליאם ס. בורוז שהצליח להביא את המודעות לשיטה הזו, וגם דיוויד בואי. יורק הרגיש שזה חזר לו. הוא שוב פעם כתב מילים. אבל הפעם המשמעות שלהם הייתה מעורפלת, לא מובנת, אפילו קצת סתומה. אבל סתומה במכוון.

בין התקופה של ינואר 1999 עד אפריל 2000 כמעט שנה, הקליטו החבר'ה את החומר לאלבום הזה, כשהרבה מהחומר לא זכה בסוף לצאת לאוויר העולם. יותר מ-20 קטעים היו להם, בנוסף לחומר לאלבום הבא. גרינווד, החבר היחיד שהיה לו ידע תאורטי במוזיקה, בחן את התזמורת שתנגן באלבום, באמצעות יצירות של פנדרצקי ומסיין. התזמורת שנבחרה היא תזמורת ג'ון הקדוש, כשהמנצח שלה ג'ון לובוק, עודד את נגניו להיכנס לרעיון של גרינווד, ולבוא ברוח ניסיונית. כמה נפלא הוא שיתוף פעולה בין עולמות שנראים לכאורה שונים לגמרי.

ב-19 באפריל של 2000, הודיע יורק הנרגש שההקלטות הסתיימו. התהליך המפרך הניב חומר רב, שאותו הלהקה שקלה להוציא חלק ממנו ב-EP. אך החליטו שלא. ואז, ב-2 לאוקטובר 2000. בחורף הקר, יצא האלבום Kid A. עולם המוזיקה נדם, והוכה בשוק...
האלבום, שהחומר שלו הוא מוזר אפילו יותר מהשם שלו, לא מזכיר דבר שהלהקה עשתה עד אז. מנגינות מינמליסטיות, ביטים של דראם משין, אין גיטרות, מקצבים שבורים, מילים שלא מדברות על שום דבר, מה זה הדבר הזה?! אבל זה היה חידוש, זה היה צעד קטן לרדיוהד, צעד גדול לעולם המוזיקה. אלבום הרוק הכי מצופה מאז In Utero של נירוונה, גרם למעריצים רבים להרים גבה. זה לא היה רוק. אבל זה היה משהו חדש ועוד איך...


הנה משהו חדש. רוצים לשמוע?

בתווי פסנתר חשמלי אווריריים, מגיעה כנראה ה-מנגינה של האלבום, שכבר מעידה כי שום דבר לא הולך להיות אותו דבר מעכשיו. יש קולות מוכפלים, יורק שר בקול הבודד שלו שכל דבר במקומו הנכון. על זה שהוא קם כשהוא מוצץ לימון, שיש לו שני צבעים בראש. מה זה אמור להיות? Everything In It's Right Place הוא יצירת מופת של מינמליזם פתיח מצוין לאלבום מפתיע, שאיתו חברי רדיוהד מכריזים: "הנה אנחנו! יש לנו משהו חדש!". זה למעשה יורק סולו על שירה, פסנתר חשמלי וסינתסייזר, כשגרינווד וסלווי על הסימפולים והעבודה באולפן. הסולן שסיפר שמוזיקה אלקטרונית ריגשה אותו יותר מכל דבר ששמע על גיטרה, הלחין את השיר כשהוא ניגן על הפסנתר שבביתו. הוא לא שלט בכלי באופן מלא, אבל הכלי ריגש אותו. ממספר אקורדים, הוא יצר את המאסטרפיס הקטן הזה, שרק צריך לשמוע אותו כדי להבין עד כמה הוא גאוני. כשאני שמעתי בגלגל"צ את השיר כשאמרו "ועכשיו רדיוהד", הייתי בטוח שזה Karma Police, פתאום הדבר המוזר הזה נשמע, ואני שואל את עצמי "זה רדיוהד?" רגע מדהים ששינה לי את התפיסנ המוזיקלית שלי.

ואז כשהשיר מתפוגג לו, מגיע שיר הנושא. קטע מ-ו-ז-ר במיוחד, כששומעים אורגן צעצוע מתנגן לו, ופתאום מגיעים ביטים, ומנגינה לצד רעשים אלקטרוניים, ויורק מתחיל לשיר, אבל מה זה אמור להביע? קולו של הסולן מעובד, כאילו רובוט שר, אף אחד לא מבין בדיוק על מה הוא שר. וזה נהיה מוזר מרגע לרגע. מנגינת אורגן הצעצוע מחזיקה את כל השיר, ולפתע עוברים לקטע שונה לחלוטין, אמביינט רגוע ומדיטטיבי שמנוגן על סינתסייזר, עד שהאורגן המצועצע חוזר, ויורק שר שוב. שתי המנגינות משתלבות, ואפקט גיטרה אחד מסיים את השיר, כשהמאזין שלא שמע את זה מעולם, מוכה בתדהמה.

ואז מגיע ה-דבר! אבל וואו. פשוט איזו גאונות בפשטות שמתיימרת להיות מורכבת. ריף בס כל כך פשוט, שמפותח בהדרגתיות לאט לאט כשכל הכלים מצטרפים, פתאום מגיעים כלי נשיפה שנשמעים לא קשורים בכלל. יורק מתחיל לשיר, נשמע פתאום אפקט מוזר כשהוא מסיים לשיר, כמו מעלית, אבל זה כל כך מוזר. The National Anthem לא נשמע בכלל כמו המנון לאומי, והוא בקושי נקלט בשמיעה הראשונה. מדובר פה בשיר שמתוגבר ביחידת כלי נשיפה וכלים אלקטרוניים. ג'אז חופשי?, פיוז'ן? מי יודע? אבל זה לא משנה. זו פשוט גאונות. רדיוהד כאמור הקשיבו להמון ג'אז בעיקר חופשי. וכשהם שמעו את הכאוס המאורגן של מינגוס, הם הלכו על הרעיון הזה, והתוצאה פשוט מפילה לסתות. כלי הנשיפה נכנסים בקצב, ואתה נכנס לטראנס מסוים. ואז ברגע שאתה חושב שלא יכולים להפתיע אותך יותר, מגיע סולו חצוצרה מטורף שנשמע כאילו הנגן נלחם על חייו (תודה לך אנדי בוש) שלא יבייש את ענקי הפרי ג'אז. 5 דקות עברו, וכלי הנשיפה מסיימים בכאוס טוטאלי, ובאפקטים אלקטרוניים מסתיים לא השיר... wow. אבל אנחנו רק התחלנו. כולה 3 קטעים.

לאט לאט, בשקט בשקט, הכינורות פותחים את השיר הבא, בתו החורג מהסולם, שנשמע מטריד, מפחיד כאילו משהו לא פתור. אותו צליל ממשיך לאורך השיר, כהמלודיה מתחילה. How to Disappear Completely הוא שיר רדיוהד דיכאוני קלאסי (אפילו קצת פינק פלוידי אם חושבים על זה). תזמורת ג'ון הקדוש הקליטה את התפקיד שלה בכנסיית דורצ'סטר אבי באוקספורדשייר מה שנתן לזה צליל עשיר יותר, גדול יותר. יורק שר את אותה מנטרה של סטייפ שהצילה אותו בסיבוב ההופעות, ולפתע כל רדיוהד נשמעים אחרי שלושת השירים הראשונים שבהם לא כל החבר'ה היו שותפים. גם או'בריאן נמצא, גם קולין גרינווד (אח של) מנגן, כולם מנגנים, וזה פשוט נפלא. בלדה נוגה, לא מתחנפת, מסוגרת בתוך עצמה, לא חולקת עם העולם, אבל זה נשמע מדהים ומרגש, והכינורות תורמים לשיר הזה כל כך הרבה. לפתע הם חורגים מהמלודיה, ונכנסים לסיוט. מין סיוט בתוך חלום. והלהקה מסיימת בסיום טיפוסי, יפה ושקט. ואנחנו ממשיכים.

הבא להגיע הוא Treefingers. אמביינט קלאס שנוצר ע"י יורק כשהוא סימפל את האפקטים שהוציאה הגיטרה של או'בריאן. הקטע מאוד מושפע מאבי הסגנון בריאן אינו, ומי שמכיר את העבודה של הגאון הזה, שם לב לדמיון בין הקטע הזה לבין המוזיקה שהוא מלחין לשדות תעופה, סרטים, תחנות אוטובוס ומה לא?. 3 דקות מאוד רגועות, כאילו סצנה מתוך חלום סוריאליסטי, לפעמים נשמעים בו צלילים מטרידים, אבל הוא עושה את תפקידו יפה בלהרגיע אותנו אחרי כל מה שהיה קודם.

החצי הראשון של האלבום מסתיים, השני מתחיל באנרגיות. השיר באלבום הזה שכנראה מזכיר הכי את רדיוהד המוקדמת. שיר רוק עם קצב חזק, עם גיטרות, ומבנה קליט. יורק שר על זה שאפשר לנסות את הכי טוב שאנחנו יכולים לתת, כי הוא מספיק טוב. אפשר למצוא דמיון בין המילים למאסטרפיס של ג'ורג' אורוול 1984. Optimistic הוא קטע רוק חזק שלא צריך לשנות בו כלום, וזה טוב שהוא נמצא באלבום המאוד לא רוקי הזה, בשביל המעריצים שהתגעגעו לצליל הישן. וכשהשיר נגמר, במעבר חלק מגיע הבא.

In Limbo פשוט נפלא במנגינת הפסנתר החשמלי שלו, בתוספת הריף המשונה על הגיטרה. ויורק מגלם שתי דמויות, האחד אופטימי (כמו השיר הקודם) והשני מאוד פסימי שמצהיר שחברו חי בפנטזיה. מאוד רגוע, חוזר על התבנית, אבל עדיין משונה ומוזר מאוד, יורק צועק, ולבסוף השיר מסתיים בעיוות קולו של יורק שרק הולך ומתפוגג.

ואז מגיע Idioteque. איזה קטע... פשוט אדיר. בהתחלה זה מאוד קשה להתחבר אליו, ובלתי אפשרי לזכור אותו אחרי שמיעה ראשונה, לפעמים הוא נשמע כמו טראנס קדום. אבל אחרי מספר האזנות מבינים איזה שיר אדיר זה. עם יש מישהו שאחראי על הmain idea בשיר הזה, הוא ג'וני. הגיטריסט הביא ליורק תקליט משנות השבעים שכלל מוזיקה אלקטרונית אוונגרדית שהולחנה ע"י מלחינים מודרניים. הקטע של המלחין האמריקאי פול לנסקי, Mild und Laise, הושמע ליורק ע"י גרינווד ולסולן היה קשה להבין את היצירה (למרות שאני חושב שהיא מאוד מעניינת) אבל בתחילת הקטע, הוא קלט רצף של אקורדים שהוא פשוט התלהב ממנו, וסימפל אותו בשיר. למעשה כל 4 האקורדים האלה שכולם אוהבים מהשיר ההוא של רדיוהד, הוא לקוח מיצירת אוונגרד מהסבנטיז... עוד סימפול הוא מהקטע Short Piece של ארתור קריגר. הביט שעל התופים מאוד קר, קשה להתחבר אליו בהתחלה, אבל קשה להגיד שהשיר הזה לא מעניין. יורק שר על עידן קרח שעומד לבוא. אפוקליפטי מאוד, קר מאוד כמו השיר, והוא מסתיים לו עם אפקטים אלקטרוניים מטרידים ומתכתיים, עד שנכנס הקטע הבא והרגוע.

Morning Bell הוא בלדה יפה עם פנדר רודס רגוע וחולמני, לצד מקצב משונה על התופים. ויורק שר, ואיך אפשר שלא להתפוגג מ-release me שהוא שר? יש קטע מעבר שבו יורק שר בטונים שונים, שוב פעם מאוד מטריד, אבל גאוני כל כך בכזו פשטות. ואנחנו מגיעים לסיום. אגב הגרסה שרדיוהד עשו לשיר שוב פעם באלבום הבא Amnesiac נשמעת אפילו יותר מטרידה, אבל אני מאוד אוהב את שתי הגרסאות.

ואז בא הסיום, כמו קיפול הציוד, אחרי הסערה. Motion Picture Soundtrack, מאוד רגוע, מאוד חולמני, יפייפה, כשיורק מפציר כי הוא חושב שאתה משוגע אולי. אותם אקורדים חוזרים על עצמם שוב ושוב, לצד השירה המסוגרת של יורק. וההשפעות מורגשות היטב, אבל שוב פעם רדיוהד מוסיפים לזה את הטאץ' הייחודי שלהם. האורגן הטום וייטסי, הנבל האליס קולטרייני, והתחושה הפסקולית כמו שם השיר בהשפעת סרטי דיסני, כל אלו מתאחדים לסיום הנהדר של אלבום מקורי ויפייפה, וככה לאט לאט מתפוגג לו הלחן. ואחרי דקות של שקט, כמו הביטלס, מפתיעים רדיוהד ב-Hidden track שנשמע כמו הגעה לגן עדן, חלום יפייפה, והוא מסתיים לו, וחותם כמעט 50 דקות של מוזיקה חדשנית, מפתיעה, מדהימה, דיכאונית וגאונית.

כשהאלבום יצא לו בחורף 2000, רעידת אדמה חילקה את מחנה המעריצים של רדיוהד. מצד אחד: WTF?! מה זה לעזאזל הדבר הזה? סימפולים, סינתסייזרים, אלקטרוני, לא אוהבים את הבולשיט הזה תחזרו לעשות רוק! מצד שני, מעריצים בירכו את השינוי, לקח זמן לעכל אבל הם בירכו את השינוי. כמו אמנים קודמים כמו קינג קרימזון, דיוויד בואי ומיילס דיוויס, חדשנות זה שמם השני של רדיוהד. הם לוקחים השפעות ממקורות שונים, ונותנים לזה את הפרשנות שלהם. ווואו הם באמת הראו מה הם עוד מסוגלים. גם שיווק האלבום היה מהפכני. שום סינגלים, רק כמה קטעים קטנים שנלקחו מהאלבום בסרטון קצר שמראה את הנוף הממחושב בעטיפה (שאגב עוצבה ע"י יורק וסטנלי דונווד שנמצא בסביבה מאז The Bends).


בכל מקרה, האלבום הגיע לראש המצעדים ב-6 מדינות(!), ובעקבותיו יצאה הלהקה לסיבוב חדש, בו הבמה הייתה עמוסה בציוד  אלקטרוני שענה על השאלה "איך הם עומדים לבצע חומר כזה על הבמה?". בין היעדים גם אנחנו זכינו להופעה כשהמעריצים שרו את השירים החדשים אחרי שהאלבום כולו הודלף לאינטרנט. דבר שהפתיע את הלהקה שבירכה את השינוי בצריכת מוזיקה.

אני נולדתי במרץ 2000 בזמן שהלהקה עבדה על האלבום. זה כיף להיות באותו גיל של אלבום כל כך משפיע ומדהים, שהתוודעתי אליו לא לפני הרבה זמן. שנה אחרי Kid A, רדיוהד הוציאו את החומר הנותר מההקלטות, ב-2001, עם Amnesiac אלבום גאוני לא פחות, ומדהים, שממשיך את מה שהתאום שלו התחיל. ומכאן, רדיוהד לא הביטו לאחור.

רדיוהד גרמו לשוק בעולם המוזיקה הפופולרית. הוא היה שלב חדש בתולדות הלהקה, קפיצה קדימה, זה היה אמיץ במיוחד, והמאמץ הזה הצליח ברובו. Kid A הוא עוד שלב באבולוציית המוזיקה, ובמוזיקה האלקטרונית בפרט. הוא עומד לו בגאווה לצד המלחינים האוונגרדיים שטוקהאוזן, וארז, קייג', שפר, לצד אמני הקראוטרוק, טרילוגיית ברלין של בואי, אלבומיו של אינו, מוזיקת IDM, המהפך של הניינטיז עם כניסתם של אמנים כמו אפקס טווין, מהפכת הטריפ הופ, ביורק, ועד היום. האלבום הזה פותח את הראש, וחושף אתכם לעולמות לא מוכרים. זה לא The Bends, זה לא OK Computer. אסור לבוא לאלבום הזה עם ציפיות כלשהן. אני מעריץ רוק מתקדם, חשבתי שצריך להפציץ באינספור רעיונות ומקצבים, אבל אז גיליתי שאפשר לעשות כל כך הרבה עם מעט. ורדיוהד הראו לי מהו מינמליזם במיטבו לפני שנחשפתי לסטיב רייך ופיליפ גלאס. Kid A הוא תגובת נגד להכל: המעריצים שציפו לחומר שמצפים מרדיוהד (עד אז), המבקרים, הלייבל, הכל. זה אוונגרד במיטבו, זה מדהים שהלהקה הצליחה להביא מוזיקה כל כך בלתי מתפשרת לקהל הרחב. Kid A יישאר אצלי כאלבום אדיר, ואחד מאלה שהייתי לוקח איתו לאי בודד. אם לא שמעתם את האלבום תשמעו אותו. לא רוק, גם לא בדיוק אלקטרוני לחלוטין. אז אם אתם רואים את האלבום הזה עם הנוף הקר והממוחשב הזה, תדעו שיש פה יצירת מופת שצריך להקשיב לה.

תהנו רדיוהד - Kid A