The Fab Five

בשנה האחרונה, חל שינוי עצום בחיים המוזיקליים שלי. לפני שנתיים, הדליק אותי כל דבר שהוגדר תחת השמות "פרי ג'אז" או להלן "אוונגרד ג'אז". הרעיון של נגנים שפועלים בלי שום מגבלה של הרמוניה או קצב ממש הדליקה אותי. כל דבר אבל כל דבר שגרם לאנשים לאבד את זה מעומס הרעש והעוצמה נכנס לאוזניים שלי ונהניתי מכל דבר. אורנט קולמן, אלברט איילר, פיטר ברוצמן, קולטריין ומינגוס בתקופות המאוחרות, אריק דולפי, פרעה סנדרס, ג'ון זורן ועוד הרבה הרבה חבר'ה מוטרפים עם סאונד פסיכוטי ישבו אצלי על המחשב, הנייד או המערכת. כל זה ממש עשה לי את זה ובמשך תקופה ארוכה, סלדתי מג'אז "רגיל" בטענה ש"זה לא בועט מספיק". וכן, הפרי ג'אז כן השפיע על הרוח הבועטת של הרבה מאוד רוקיסטים. אם זה לו ריד, זאפה, הסטוג'ס, ביפהארט, סוניק יות', להקות הקראוטרוק ורבים אחרים. אבל פתאום לאט לאט, עם הזמן כשהתבגרתי, הבנתי פתאום לאט לאט שאני מחפש דברים אחרים בחיים שלי. אני עדיין אוהב את זה, אבל הייתי צריך משהו אחר ונזכרתי פתאום שאפשר לעשות את זה אחרת וזה נשמע מעניין.

פתאום חבר'ה אחרים התחילו להתנגן אצלי. אם זה היה ת'לוניוס מונק האדיר שפתאום הבנתי למה הוא כל כך גאון, גם לי מורגן באלבומו Search for the New Land הפתיע אותי ממש וגם האלבום של המאסטרו מק'קוי טיינר The Real Mccoy שממש שמט לי את הלסת. כששמעתי את כל החבר'ה האלה, היו לי את הפרפרים בבטן האלה שלא היו לי הרבה הרבה מאוד זמן בג'אז. ובאמת, בתקופה שמרגיש ששמעת הכל, פתאום בא משהו רענן. ונכון ששמעתי את זה כבר קודם בגאונות של אריק דולפי, זה הרגיש כמו האלבום של מורגן, חיפוש אחר יבשה חדשה. מה שבאמת קרה. אני מתחייב לכתוב על הדברים האלה. אבל הנה ההסבר המובהק ללמה היום אני אוהב את זה: זה השילוב המושלם בין המודאלי לאוונגרדי. אז אפשר להגיד שמעולם לא נטשתי את האוונגרד. כן חבר'ה, לפתע המושג "פוסט בופ" הובן לי במלוא מהותו. כל הקטע זה לעשות את זה אחרת, לעשות את זה חדשני ומשונה. אבל לא כמו מהפכת הבי בופ שכללה אקורד מוקטן שמשתנה בכל תיבה וזה לא היה כמו לנגן מחורע ומטורף כמו הפרי ג'אזיסטים ובטח לא לנגן כמו כל המודאליסטים המינימליסטיים שלקחו את הזמן והפסנתר הדהד אקורד למשך דקה. הרעיון היה לשלב בין כולם. וזה נשמע נהדר וזה נשמע מעולה. וזה מה שאני אוהב כרגע.

שוב ההקדמה הזו מובילה אותי לפוסט לא באמת מפתיע כשבפעם המי יודע כמה, אני שוב פעם חוזר להלל ולדבר על מיילס דיוויס. מי שכבר מכיר את הבלוג, יודע כמה אני אוהב את החצוצרן, מלחין, מנהיג, תככן, חדשן, גאון הזה וכמה פוסטים יש בנושא. ואיך בכל פעם, הוא היה צעד אחד לפני כולם כשהיה חלוץ במספר סגנונות. הפעם, הוא היה לאחד החלוצים בתחום הפוסט בופ. למיילס עד אז היה עבר עשיר ואקלקטי מוזיקלית כשכל תקופה הייתה מאופיינת בסגנון האחר. הוא כבר היה שם עם פרקר כשניגן חצוצרה בימים ההם והוא כבר פרץ דרך עם הג'אז המודאלי ברב המכר Kind of Blue. אבל הפוסט הזה לא הולך להיות מכוון לשבחים כלפי דיוויס לבד. בפוסט הזה, אני הולך לדבר על אחת התקופות הכי מעניינות, פוריות ונהדרות של מיילס, כשהוא גיבש סביבו נגנים ספצים וכל אחד קליבר בתחומו, ואפשר להגיד שזו לא הייתה להקה של איש אחד. שנים עברו מאז החמישייה הקודמת שלו שניגנה סטנדרטים ידועים והוציאו מספר אלבומים.

הפעם בסיקסטיז, מיילס גיבש ויצר את לא רק אחד ההרכבים הכי טובים בג'אז אי פעם, בעיניי, מדובר באחד ההרכבים הכי גדולים שהמוזיקה אי פעם ידעה. הרבה פעמים דובר פה על הרכבים מושלמים שפשוט שמעו אחד את השני כשהם ניגנו, והם יצרו מוזיקה בסימביוזה מושלמת, עד כדי כך שאי אפשר לדמיין את ההרכב בלי אחד שהיה חסר. פלויד המוקדמים, הרביעייה של קולטריין, Can. כל הקטע אצל החבר'ה האלה זה שהם סוג של ניגנו מאפס. הייתה תבנית מסוימת, אבל רוב הזמן היה מדובר באלתור ספונטני שאי אפשר לדעת מה ילך בו. ההבדל הגדול בהרכב הזה של מיילס זה שהיה מדובר בקומפוזיציות מורכבות ומתוחכמות שלא בהכרח התבססו על מינימליזם וספונטניות, אבל כן הייתה שם ספונטניות והו הו הם כן ידעו לנגן ביחד. אז כן ילדים, אני מציג לפניכם את החמישייה השנייה של מיילס דיוויס. אחד ה-הרכבים. בית ספר למוזיקה. צוות הספינה: וויין שורטר על הטנור, רון קרטר על הבס, הרבי הנקוק על הפסנתר וטוני ויליאמס על התופים (הילד היה בן 18 כשהצטרף!).

כל אחד מהחבר'ה האלה הוא פשוט שומט לסת אחד אחד. שורטר והמלודיות המסתוריות והחלקלקות שלו, הידיים הזריזות והמקפצות ממקום אחד לאחר של קרטר, ידי הזהב של הנקוק והנגינה הפסיכית, מלאת המקצבים המשתנים של ה"איך לעזאזל הוא עושה את זה" של ויליאמס. זה לא היה ההרכב של מיילס. זו הייתה להקה מושלמת לכל דבר שאם רצו, יכלו להוציא אלבומים תחת שם משותף. למען האמת, מיילס שגיבש את כל החבר'ה האלה היה במצב מחורבן באותו זמן. מי שראה את Miles Ahead שכתבתי עליו בעבר, מבין קצת את מה שעבר על מיילס באותה תקופה. הנישואים שלו לפרנסיס, הגברת על העטיפה של Someday My Prince Will Come, התפרקו והגיעו לסיומם. מיד מיילס חזר לשקוע בדיכאון ובקוקאין. המצב היה רע ולמרות שניגן מסביב לעולם והיה לשם דבר, לא נרשם חידוש בתקופה שלפני הגעתם של החבר'ה. לכן באותה תקופה, מיילס גייס את שורטר ששווה כמה מילים.

וויין שורטר שהיה למנהל המוזיקלי של שליחי הג'אז של ארט בלייקי, זוהה על ידי מיילס שתמיד במהלך כל הקריירה שלו דאג להקיף את עצמו בדם צעיר. וויין היה בן 30. מיילס היה גדול ממנו בשבע שנים כשהתחיל לבנות את החמישייה. מיילס ידע שיש משהו כישרוני בילד. הבן אדם כבר היה עם שם אצל בלייקי והזמן קרא לו להתקדם הלאה. שורטר היה בעיני מיילס כממשיך של קולטריין. וכשרואים את כמות הקטעים שוויין הלחין, אפשר היה לחשוב שהוא היה מנהיג ההרכב. זו הייתה תקופה סופר יצירתית, כי מיילס נתן לשאר החברים לבטא את עצמם ולהביא קטעים מקוריים שלהם. בכל ארבעת האלבומים של ההרכב הזה שעליהם אדבר, מיילס הלחין רק שני קטעים לבד(!) ושלושה אחרים בשיתוף עם קרטר או שורטר. המורה נתן לתלמידים להתפרע והתוצאה שמיימית. ככה נשמעת מוזיקה. מה זה משנה ג'אז, רוק, אמביינט, אייל גולן, מה זה משנה? זו פשוט הייתה מוזיקה אדירה. מוזיקה אלגנטית עם ביצים. כל הנגנים היו מוכשרים עד כאב והגאונות הגדולה של מיילס הייתה להקיף את עצמו בחבר'ה שצעירים ממנו בכמה שנים כי הוא הבין שכדי להתחדש צריך להיות ער לשינויים.

כשהייתי בשיעור אחד עם המורה שלי לגיטרה יוסי, מי שאגיד שהוא הרבה יותר ממורה לנגינה שלי, דיברנו על מיילס ואמרתי את הארבעה אלבומים החשובים שלו בעיניי. לאחר מכן, יוסי בחיוך ובטון דיבור שמעורר סקרנות אומר: "אלבומים טובים מה שאמרת, אבל אני אגיד לך, האלבומים הכי גדולים של מיילס אי פעם היו: E.S.P., Miles Smiles, Sorcerer ו-Nefertiti". את אף אחד מהאלבומים לא שמעתי עד אז. הייתי עמוק בתקופת הפיוז'ן. ומורי ורבי אמר לי כמה מדהימים האלבומים האלה. וכמה שהוא צדק. המרובע הקדוש הזה הוא חובה לאוהבי מוזיקה וברור שבפרט לחובבי ג'אז. ולפחות אחד מהם צריך להיות על מדף הדיסקים/תקליטים שלכם. כי זה מיילס אחר ממה שהכרנו. קצת אחרי שהוא מיצה את העניין במבנה ברור ולפני שהוא עמד לאבד הרבה מהקהל שלו עם מהפכת החשמל, יצרו פה החמישייה כמה מהאלבומים הטובים ביותר אי פעם. לשני האלבומים שבאו לאחר מכן לא היה את הקסם של הקודמים. זו הייתה כבר תקופה אחרת ומיילס היה כבר בדרך לדבר החדש. אבל זה כבר סיפור אחר.

אם לתאר את המוזיקה של ההרכב הזה. זה קצת כמו הקומפוזיציות המופשטות של קנדינסקי. העין קופצת לכל מקום וצבעים נשמעים בתוך צורות משונות ולא ברורות. עוד השוואה היא כמו במכניקת הקוונטים (לא שאני באמת מומחה בתחום. לא חושב שמישהו הוא כזה) כשבתנאים מסוימים אטומים או אלקטרונים פועלים כמו חלקיקים עם תהליך הפיזור. וככה היו החמישייה כמו אותם עצמים מיניאטוריים. בהתחלה מנגנים משהו מובן אבל לאט לאט, נעים ממקום למקום ואתה מאבד את עצמך בתוך כל העניין. אבל איזה כיף זה ללכת לאיבוד במקום שכזה. אם אולי בלבלתי קצת בתיאור, אני אדגיש שלא מדובר ברעש מחורע או בשיעמומון של מעליות. מדובר פה בחיה אחרת ולא מוכרת. שמאז לא נשמע עוד כמו זה. אולי רק האלבומים הגדולים של מונק הם באותו עניין פה.

זה השילוב המושלם בין מסגרת הרמונית מובנת לבין אלתור חופשי וגילויים של מקומות בלתי מוכרים עד אז. הנגנים היו ידועים ביכולת לנגן אחרת. אפילו מיילס שהיה ידוע בנגינה עם טון רך ועגול, פתאום נשמע פה על הגבול. וזה מאוד משונה מבחור שאמר על אריק דולפי ש"יום אחד אני אדרוך לו על הרגל, הוא פשוט נשמע נורא" ועל המוזיקה של ססיל טיילור "להגיד שאתה אוהב את המוזיקה הזו זה כמו ללכת לבית זונות". נראה שמיילס הפנים ולמד מחבר'ה מהדור שלו כמו מינגוס. לא שאני יודע שמיילס הודה כי טעה, אבל רוב הסיכויים שכן אחרי שבסבנטיז שומעים כבר שהוא התפרע עד הסוף. אבל בואו נחזור רגע לשנים 1965-1968. בארבע שנים האלה כאמור, יצאו ארבעה אלבומים גדולים, משונים שעד היום לשמוע אותם, מגלים משהו חדש שלא נשמע קודם.

השנה היא 1965, שנתיים אחרי שההרכב הוקם וצבר תאוצה, יוצא האלבום E.S.P. סופר מעניין לדעת איך המאזינים שהורגלו לשיגעונות של מיילס הגיבו אחרי ששמעו את האלבום הזה שהיה לאחד הארוכים עד אז בג'אז. וישר בלי שום שטויות, מציגים החבר'ה את מפגן הכוחות שלהם. קטע הנושא שהפך לאחד הידועים מאותה תקופה, עם המוטיב הסופר קליט שמוביל ישר לשורטר בפורפרונט עם הטנור שלו ומשם אפשר להבין מה מיילס מצא בו. ובכללי, מה אין פה? מצילות הבזק של ויליאמס, הנגינה הגדולה מהחיים של הנקוק בקטעים כמו Little One שמראים שגם ברגעים מסוימים הם ידעו לקחת פסק זמן (ובאמת בכל אלבום, יש איזה קטע אחד של פסק זמן מכל הסווינג המוטרף הזה). באותה תקופה, היה מדובר באחד האלבומים הכי ארוכים בג'אז, ואולי זו הסיבה שההרכב הפנים והבין שמצליחים לשמור עניין באלבומים של 40 דקות וקצת מקסימום. אבל בלי שום ספק, זו הייתה התחלה נהדרת. ולאט לאט, נראה שההרכב היה על הדרך הנכונה.

אם להודות, E.S.P. הוא הפחות אהוב עליי מבין ארבעה. אין ספק שהוא גדול, אבל שלושת האלבומים הבאים פשוט מראים כמה ההרכב הזה השתכלל, הושחז והתקדם עוד יותר. והנה 1966 וההרכב מוציא את Miles Smiles, מעבר למשחק מילים החמוד, יש פה מוזיקה פסיכית, הסינתזה בין ההארד בופ לאוונגרד מתבטאת בfull essence. וזה פשוט תענוג. רק תקשיבו ל-Orbits הפותח, שכל הזמן מתחמק מהאוזניים עד ששומעים אותו שוב ושוב והליין החמקמק והבלתי פתור נקלט. במשך כל הארבע דקות, קרטר מנגן walking bass מהירח והנקוק עושה פה וואחד צעד ואפילו לא מנגן אקורדים! בחלק מהאלבום, הפסנתרן המהולל לא משתמש בכלל ביד השמאלית ופשוט מנגן את המנגינה עצמה ביד ימין בלבד. לא הרבה שומעים את זה באלבום ג'אז באותה תקופה. וזה לא נגמר. מחצוצרת העמעם המלטפת של מיילס ב-Circle, החמישייה מפציצה במה שהוא אולי אחד ה-קטעים שההרכב הזה יצר. הקטע של שורטר Footprints שבוצע בעבר ע"י שורטר באחד מאלבומיו, מקבל פה ביצוע בלתי נתפס בעליל כשזה נדמה שהאיזון בין ליין רגוע וקצבי לנגינה על סטרואידים מתערערת.

ויליאמס וקרטר נוטעים מקצבים משתנים כשהם עוברים בין 4/4 פשוטים ל-12/8, והמצילות של טוני חוגגות ממקצב סווינג על סטרואידים אל מחוזות מדומינים שלא חשבנו שאפשר להגיע אליהם על המערכת והבס ליין הוווו הבס ליין הפשוט כל כך, המושלם כל כך, חמישה תווים שיוצרו בגן עדן ממוחו הקודח של שורטר, המוזיקה מדברת בעד עצמה. ולא נשכח גם את Freedom Jazz Dance שהביט שלו נושק לגבול הfאנק. למען האמת, הביט הזה נשמע זהה לזה שבסוף To Pimp a Butterfly של קנדריק לאמאר ב-Mortal Man... תשפטו בעצמכם... בכל מקרה, Miles Smiles הוא כבר התקדמות הלאה וההרכב הפך ליחידה קרבית מיומנת, כששורטר ממשיך להתבלט ויחד איתו, שאר החבר'ה מביאים עוד חומר מקורי כשמיילס נשאר בצל. שנה לאחר מכן, יוצאים שני אלבומים, שאקרא להם "אלבומי הפרופיל" בגלל העטיפות, כשהראשון מביניהם Sorcerer, שמט לי את הלסת לפני שנתיים. הרגשתי שגיליתי שוב פעם את מיילס דיוויס. לא חושב ששמעתי פעם משהו כזה. ביום חורפי של אחרי הקשבה לשני הדיסקים שקניתי של הוולווטס וOK Computer של רדיוהד, ניגשתי למחשב והקשבתי למכשף בפעם הראשונה.

להגיד שכושפתי יהיה קלישאה. בואו נגיד שאחרי זה הקשבתי לאלבום הזה שלוש פעמים באותו יום, כי לא האמנתי כמה מלודיות יכולות להיות כל כך חמקמקות ובלתי נקלטות על הפעם הראשונה. פשוט תקשיבו ל-Prince of Darkness שהעניק למיילס את הכינוי הכל כך הולם עוד לפני אוזי אוסבורן וניק קייב. החצוצרה של מיילס והסקסופון של שורטר מצטלבים ונשמעים כאחד. בליין סופר קליט, נשמע ששני כלי הנשיפה תלויים אחד בשני. הסקסופון של שורטר מעולם לא נשמע כל כך מסתורי. רוצים דוגמה? קחו את הקומפוזיציה של הנקוק, The Sorcerer שבאמת מכשפת ומהפנטת אותך כמו כל האלבום הזה. זה כנראה ה-אלבום של ההרכב הזה. החמישייה מעולם לא נשמעה פה כל כך חדה. מעניין לחשוב מה היה קורה אם מיילס לא היה שקוע בדיכאון והיה מנפיק גם קטעים מקוריים. כי בשלב הזה, האלבומים הורכבו מקטע שניים של הנקוק, אחד של ויליאמס וכל השאר של שורטר. מיילס כנראה שם את האגו שלו בצד ונתן לחבר'ה להתבטא עד הסוף. משהו סופר נדיר בדברי ימי הג'אז של שנות השישים כשהמאסטרים היו יוצרים אלבומי סולו לכל דבר. שוב, מדובר פה בלהקה דמוקרטית להפליא. שום להקת רוק או ג'אז הגיע לרמה כזו של נגינה משותפת. בסוף האלבום, מקבלים בונוס נחמד של הקלטה ישנה מ-1962, כששורטר ומיילס הם היחדים מההרכב שמנגנים לשירו של בוב דורוו, Nothing Like You, שגם הוא לכאורה שיר ג'אז פופ פשוט, נשמע בלתי קליט בפעם הראשונה.

וזה מה שיפה בהרכב הזה. רגעים שלא קורים בדרך כלל. שמעת אלבום. ומרוב העובדה, שבוער לך להבין מה היה פה, אתה שומע את זה שוב באותו יום. וכמו לכל דבר טוב כל כך עד כאב, יש סוף. וזה הגיע עם Nefertiti. עם הפרופיל של הפרצוף המהורהר של מיילס, יצר ההרכב את היצירה הגדולה האחרונה שלו. קטע הנושא הפך לשם דבר. ורק כדי להבין את הגדולה של ההרכב אחת ולתמיד, צריך רק לשמוע את הקטע הזה. במשך 7 דקות, שורטר ומיילס חוזרים על אותה מנגינה שוב ושוב ושוב, כשחטיבת הקצב והנקוק לאט לאט מתפרעים ונראה שכל הבלאנס מתערער. ועדיין עם כל הבלגן, זה נשמע מתוכנן ומסודר לחלוטין. וזו ידידי, באלפי סופרלטיבים, גדולתו של ההרכב הזה. האלבום הזה סימן כמה שלבים בקריירה של מיילס. מדובר באלבום האחרון בחייו שבו הכלים האקוסטיים נכחו בלבד. מהרגע הזה ואילך, מיילס כבר התחיל לרקוח מהפכה חדשה בראש שלו. זה מתבטא בשני האלבומים הבאים והאחרונים של ההרכב: Miles in the Sky ו-Filles de Kilimanjaro. בשני אלה, אנחנו שומעים איזה מין מיש מש לא ברור ושומעים שמדובר במעין אלבומי מעבר, מהפוסט בופ אל הפיוז'ן.

בשני האלבומים האלה, לא בדיוק נשמעה הגדולה של ההרכב שהרחבתי עליה ב8 פסקאות. קרטר והנקוק לא אהבו את כל החשמוליזצמיה הזו. ומיד אחרי שנה, נפרדו לשלום. אחרי זה מיילס כבר היה על הדרך הנכונה לפריצות דרך עם In a Silent Way ו-Bitches Brew שהפכו את מיילס (בצדק) לסופרסטאר גם להיפים המסטולים של סוף הסיקסטיז. ויליאמס ושורטר נשארו, והנקוק קלט שהוא גם אוהב את כל הקטע הזה. מכאן, זה כבר משהו אחר. אבל את ההרכב ההוא של שורטר, ויליאמס, קרטר, הנקוק ומיילס היה משהו חד פעמי שגם אחרי מאות שנים לא ישמע כמוהו אי פעם. למרבה המזל, תודה על היוטיוב שכולל בתוכו כמה הקלטות טובות מהופעות של ההרכב, שמראות שגם עם סטנדרטים לעוסים עד מיאוס כמו All of Me, מקבלים תפנית חדשה ובלתי צפויה כשהחמישייה מטפלת בעניין. אלבומי הופעה גם לא חסרים, מומלץ לבדוק, יש אלפי אלפים של הופעות מוקלטות מאותה תקופה של חמשת המופלאים. כן, הביטלס הם באמת ארבעת המופלאים ונכון שיש הרבה הרכבים שכללו חמישה אנשים שאני זוכר כגדולים ובפנתאון של אלים, אבל הפאב פייב שלי היא בטוח אותו הרכב שלכאורה היה שייך ללידר אחד עם ארבעה סיידמנים. בפועל היה מדובר בלהקה. אבל ממש להקה. והמוזיקה גדולה מהחיים. פאק, ממש גדולה מהחיים. תשאלו את רוברט גלספר...

Don't Call It Jazz man... It's Social Music...

כשהודיעו ב-2015, שדון צ'דל, הסטאר מסרטי מרוול (זוכרים את איירון פטריוטיק?), הולך לעשות סרט על אחד האנשים הכי גאונים שדרכו על אדמת כדור הארץ, ואחד המוזיקאים האהובים עליי, מיילס דיוויס, הייתי סקרן. וגם די שמחתי, סוף סוף יעשו סרט אוטוביוגרפי על מוזיקאי גאון, שכל מיני צופים שלא שמעו על השם מעולם, יתחילו לבדוק על מי זה מיילס, מה הוא עשה, מי הוא היה וכו' וכו'... כמו ג'אזיסטים רבים, גם אני הייתי עם שאלות רבות: איך הולכים להציג את מיילס? האם זה יתמקד בכל סיפור חייו? האם יכניסו גם את קולטריין, ביל אוונס ועוד המון נגני על שבעברם היו סיידמנים של נסיך האופל? והשאלה הכי חשובה: האם הוא באמת יגרום לאנשים שיכול להיות שלא שמעו ג'אז ואפילו שנאו ג'אז, ייכנסו לאינטרנט וישמעו איזה Kind of Blue או Bitches Brew?

התשובה לשאלה האחרונה היא: כן. אבל! ופה הדגש גדול מאוד, זה לא סרט על מיילס. זה פשוט תסריט הוליוודי דמיוני, שמיילס הוא הדמות הראשית בו+התייחסות לחייו בסיקסטיז עם הנישואים הכושלים שלו לרקדנית פרנסיס טיילור (כן ההיא שמופיעה על העטיפה של Someday My Prince Will Come). אל תחשבו שמדובר בסרט אוטוביוגרפי שנצמד לסיפור חייו של האיש. בעיניי, זה רק ניסיון מוצלח להכיר קהל חדש למוזיקה של מיילס. כי בכל מקרה, אחד המלחינים הכי משפיעים במאה ה-20, שההשפעה שלו על פרינס, פינק פלויד, סנטנה, רדיוהד, רד הוט צ'ילי פפרז וסטיב רייך לא מוטלת בספק. אבל, אם מתעלמים מהעובדה הזו, זה ממש סרט נחמד לצפות בו, שבמקרה כולל גם את נסיך האופל. אני לא מבקר קולנוע, ולא מתיימר להיות, אבל אני אנסה להביא סקירה קטנה על הסרט אולי הכי חשוב שנעשה על ג'אז.

תקציר קטן בלי ספוילרים: הסרט מתמקד במיילס בתקופה של הקאמבק שלו. כידוע לנו, ב-1975, הוא היה חולה, ג'אנקי, חסר השראה, מכור למין, ונראה שהחצוצרן שפעל למעלה משלושים שנה, היה צריך time out. בסרט, צ'דל (שאגב משחק את מיילס מעולה, כן הוא נשמע כמוהו עם הקול היבש שלו), לוקח אותנו אל התקופה שאחרי החמש שנים של ההפסקה. אל הסיפור נכנס כתב אירי מהרולינג סטון (שמשחק אותו יואן מק'קרוגר, כן כן אובי וואן בטרילוגיה המקדימה) שנשלח לראיין את המאסטר בנוגע לקאמבק שלו. דברים מסתבכים כשהקלטה של מיילס שכללה מוזיקה חדשה, מבוקשת ע"י המנהלים של קולמוביה רקורדס המיתולגיים, שמנסים להשיג את הטייפ כדי לקבל את המרשרשים, אבל מיילס מסרב כשהוא מבקש את המרשרשים בתמורה.

הקלטת נגנבת ע"י חצוצרן צעיר שמנסה להצליח בסצנה יחד עם המנהל המפיונר שלו, שע"י הגניבה מנסה להשיג את תשומת הלב של מיילס. במהלך הסרט, מיילס חוזר פתאום לעבר, לנישואים הכושלים שלו לפרנסיס הרקדנית המוכשרת, שוויתרה על הקריירה שלה, על מנת להישאר ולתמוך במיילס. עד כאן, מפה תמשיכו לראות. זה יהיה מעניין. בואו נסתכל על כמה נקודות: הצגת האישיות של מיילס. זה כבר לא סוד, ויש ביוגרפיות ודוקואים שסקרו את זה: מיילס היה גאון אקסצנטרי. סכסכן, איש קשה, מסתורי, לא שם על אף אחד. בסרט, צ'דל נצמד לדמות האפלה שלו ועשה את זה מעולה, אבל הלו, עד כמה שידוע לי, מיילס לא היה איש אלים. ומראים את זה הרבה בסרט. נכון שהאיש אהב לעסוק באגרוף בזמנו החופשי (לא סתם הוא עשה פסקול לדוקו שעסק במתאגרף ג'ק ג'ונסון), אבל להרביץ ולאיים, man that wasn't miles...


מיילס ודון, תשוו בעצמכם..

מצד שני, האופי החדשני שלו של "עשיתי את זה מזמן, זה כבר היסטוריה", אופי שאנשים מעטים כמו דיוויד בואי ופאבלו פיקאסו החזיקו בו, מיוצג באופן שיכול להיות שהיה מרוצה ממנו (מצד שני, אי אפשר לדעת ממה הוא היה מרוצה). סצנה יפה מאוד היא בבית של מיילס, כשברדיו הוא שומע את הקטע החרוש ביותר שיצר אי פעם: "So What" מהמאסטרפיס שהפך בשביל הרבה אנשים ל"אלבום הג'אז הראשון שלי", ולאחר מכן מתקשר לתחנה, ומפתיע את השדרן. מיילס מפציר ומתעקש על העובדה כי Kind of Blue הוא רק עוד אלבום בדיסקוגרפיה שלו, ומדובר בהיסטוריה, ממש לא מאסטרפיס בעיניו. כמובן שיש גם את תחילת הסרט, שכוללת את האיש בראיון, עם משקפי השמש שלו והסיגריה כשהוא אומר למראיין: "Don't call it Jazz man, it's a made up word, i don't like it, call it social music", המשפט שבעיניי אולי מראה בצורה הכי טובה: מי זה מיילס האמן.

כאמור, העלילה די מומצאת והוליוודית. ואם זה אומר הוליוודית זה אומר גם אקשן. אבל כבר מזמן ידוע, שבשביל סרט טוב, צריך עוד מלבד מכות, יריות וכו'... כאן אני רוצה להתמקד בתקופת חייו של מיילס, שכן מבוססת על סיפורו האמיתי. ומדובר כאן על הסיקסטיז ועל נישואיו הכושלים עם פרנסיס (אמייצי קורינלדי שזכתה בפרס על התפקיד הזה). במהלך הסרט, מיילס באמצע כל הבלגן שסביבו, מתמלא חרטות ומחשבות, ומתגלה כאדם אחר מלבד פרסונת הגאון המשונה. גם במהלך הסרט, נראה כי נקשר קשר בין מיילס לכתב מהרולינג סטון, כשהוא נפתח לפניו ומלמד אותו קצת אגרוף. נחמד. מעניין. מעין "היום שלי עם מיילס דיוויס" כזה. אחד מהסיפורים הידועים היותר בחייו של מיילס, הפך בסוף לחלק מהסרט. אותו ערב בbirdland, שהוכה ע"י שוטר לבן, שאמר לו "keep moving", כאילו אנחנו עדיין בשדות הכותנה של מיסיסיפי, ולבסוף כשמיילס משתחרר ממעצר וחולצתו מוכתמת בדם.


צ'דל בתור מיילס מודל סבנטיז

יש קצת אקשן בחייו של מיילס, והוא לא מועט. עכשיו נדבר על נקודה מאוד מאוד אבל מאוד קריטית ומאוד חשובה בסרט כמו זה: הפסקול. מתחילת הסרט כשמתנגנת מנגינה מאלבום הלייב המפורסם Agharta, ומשם הליכה אחורה וקדימה אל תקופות שונות בחייו של מיילס. צ'דל אמר בראיון על הסרט, שהוא לא רצה להיתקע בתקופה אחת. והוא כל כך צודק. המוזיקה שלו רב גונית, מפוצלת, כמו מיילס, מתוסבכת במיוחד. ויש רגעים בסרט, שהיא מתאימה במיוחד לרגעי אקשן (פשוט תשמעו את Black Satin מ-On the Corner שמתנגן באחת מהסצנות היותר אקשניות). הצופים זוכים לשמוע קצת ממיילס: מ-Kind of Blue, אל Sketches of Spain, משם אל Agharta כאמור ול-We Want Miles. בחירה מצוינת בקטעים נפלאים ומדהימים, שמשרתים בהחלט כפסקול לסרט. וכמובן, יש גם את המוזיקה של רורבט גלספר, תלמיד רוחני גדול של מיילס, הלחין קטעי סול ג'אז והיפ הופ לסרט, רגע אחד מצוין וכיפי, הוא בסיום הסרט בקרדיטים, כשפתאום מביאים שיר ושמו Gone 2015, שמרפרפים על מיילס הגבר. אחלה קטע, קצת משונה, אבל מסיים את הסרט מצוין.

לשאר הנגנים שניגנו עם מיילס במהלך חייו, לא קיבלו הרבה תשומת לב. בסצנות קצרות, רואים את מיילס/צ'דל עובד עם שני האוונסים: גיל וביל. התמקדות בחמישייה השנייה של מיילס, כשאף אחד מהם לא דומה לאנשים בשיט. אבל, ופה אבל גדול! השיא של הסרט, הוא כנראה הרגע היפה והמדהים הזה, כששני חבר'ה מחייו של מיילס, באים לג'אם אחד קצרצר וכיפי עם דון על החצוצרה כמיילס, ועם גלספר+עוד כמה נגנים: וכן מדובר בוויין שורטר והרבי הנקוק. פאקינג שורטר והנקוק האמיתיים. מדהים לראות איך הדור המקורי משתלב ומנגן עם התלמידים, הדור החדש, זה פשוט יפייפה, ומדובר במחווה יפה למיילס (מה שכן, מהלעזאזל הז'קט שצ'דל לובש שם?).



במשך שנים, סרטים רבים נעשו על מוזיקאים וסיפור חייהם, לא בדיוק נצמד למקור, אבל הצליח להכיר קהל חדש שלא היה לו מושג מי היה האמן שראו על המסך. דוגמה מצוינת היא מ-1991, כשבחור ושמו ואל קילמר, גילם את הסולן הנצחי של הדורס, ג'ים מוריסון, כשחבר הלהקה, ריי מנזרק, מתלונן כי הסרט לא נצמד בכלל למקור, ומבוסס על מיתוסים שנקשרו סביב הסיפור של הלהקה. כאחד שאוהב את הדורס מכיתה ו', אני גם מודה, שהסרט נחמד, אבל לא בדיוק זה (הדוקו בקריינות של ג'וני דפ הוא הכי מומלץ, וגם מנזרק המנוח מסכים על כך), אבל אי אפשר להכחיש את האימפקט שהיה לו על קהל הצופים, שלא היה לו מושג מי זה ג'ים מוריסון, ולא שמע את Light My Fire.

אותו דבר עם מיילס. יכול להיות שצ'דל בכוונה יצר עלילה מומצאת, עם התייחסות לפרק חיים ספציפי של מיילס. הרי קצת קשה להביא קהל לסרט על מוזיקאי כשאין בו הרבה אקשן. למוריסון ההרסני שנשרף בשיא הקריירה שלו, היה מספיק אקשן בחייו. מיילס, שהיה קצת יותר שפוי ממנו, קיבל פה מין זווית חדשה גם של כאיש קשה, שכשמעצבנים אותו, הו הו לא כדאי להתעסק איתו. בכל מקרה, אני חושב שמעריצי מיילס יהנו מהסרט, נכון שהוא לא קשור בשיט לחיים האמתיים של  האיש, אבל עדיין מדובר בניסיון יפה של לקרב את הממונים למי שנחשב כאחד המוזיקאים המשפיעים במאה ה-20.

האיש שלא עניין אותו לגבי ג'אז, וכל נוסחה חדשה שהמציא, הוא ישר נטש אותה, כשהוא היה צעד לפני. קול ג'אז, ג'אז מודאלי, הזרם השלישי, ג'אז פיוז'ן, ג'אז ראפ, וכנראה עוד שפספסתי. רוב הז'אנרים האלה הם פרי המצאותיו של מיילס. בין אם היה הממציא, או היה אחד מהאבות המייסדים. הוא מקבל ייצוג יפה בקטע של הפרסונה של החדשן, אבל לא מדובר בסרט שרוצה לשחזר את חייו של האמן. כמו שעשו על רבים. הסרט שנולד כרעיון במהלך אודישנים לסרט על מוחמד עלי, הוא סרט אוטוביוגרפי שונה ממיני רבים של סרטים שעושים על אישים, שרובם כוללים הרבה דרמה, קשיים, ודמות שעל מנת להגיע להצלחה, מתמודדת עם קשיים.

מיילס מיוצג כאיש מגניב, מסתורי, שלא שם על אף אחד, לא הרבה מציגים ככה אישים בקולנוע. בעיניי, זה באמת סרט הממצה ומראה מה זה ג'אז. ג'אז, זה לצאת מטריטוריה של ג'אז. זה כבר לא הופך לג'אז. זו מוזיקה, שלא נצמדת להגדרות. בדיוק מה שמיילס, המוזיקאי הכי חשוב בז'אנר כיוון אליו. ולא Whiplash. סרט שבהתחלה התלהבתי ממנו, אבל בצפיות חוזרות, הבנתי שאני לא בדיוק אוהב. כי הוא מציג בדיוק את מה שג'אז הוא לא. ז'אנר נוקשה, שכדי להיות הכי טוב בו, אתה צריך לחטוף חרא כדי להגיע לפסגה. זה ממש לא נכון. חוץ מזה, לדבר רק על צ'ארלי פארקר ופילי ג'ו ג'ונס, זו לא חכמה גדולה, ונראה שאנשים התלהבו מהצעקות שג'י ג'י סימונס נתן שם.

Miles Ahead הוא סרט ג'אז יותר מעניין, פחות חד גוני, ויותר מגניב, כמו מיילס עצמו. העלילה הוליוודית, אבל עדיין מעניין וכיף לראות מה אפשר לעשות עם איש גאון אחד בקולנוע. צ'דל שמוכר בעיקר כחבר של איירון מן, מביא פה משהו אחר. זה סרט על איש מעניין, מסתורי, שתמיד ידע לסחוף את כולם יחד איתו, גם אם הרבה פעמים, הוא חטף הרבה ביקורות על זה. אני ממליץ לראות את הסרט, רק בשביל הכיף. ומי שאף פעם לא שמע על השם מיילס דיוויס, ולא שמע ג'אז. זו הזדמנות מצוינת להכיר. אבל וואלה, מצד שני: DON'T CALL IT JAZZ MAN, IT'S SOCIAL MUSIC...

תהנו, ותודה ליוסי יפרח שהביא לי קובץ לצפייה בסרט, אחרי חודשים שממש ציפיתי לראות את זה (:
טריילר: https://www.youtube.com/watch?v=ssfTNCTVT5U

בואו נעשה את זה רועש יותר!

אוקיי, סוף סוף! הקדמה כזו לסקירה, תמיד רציתי לכתוב. גם אני רציתי סיפורים מגניבים מהסוג הבא שאני עומד לכתוב עכשיו. אז, הנה זה בא! לפני כמה חודשים, נסעתי כמנהג בכמה פעמים בשנה, לנסוע לגן העדן לכל חובב מוזיקה או תרבות בכללי באשר הוא בארץ, תל אביב. לא היה יום לימודים בבית ספר ביום שישי, וידעתי שאשתגע אם אשאר בבית. הייתי חייב לצאת החוצה ולשאוף אוויר (וגם להשיג דיסקים) כמובן. כשהגעתי לדיזינגוף סנטר, הלכתי אל גן העדן שלי, בעיניי הסיבה היחידה לקיום הקניון הזה: דיסק סנטר. אותה חנות מיתולוגית עם מגוון עצוום של דיסקים, תקליטים מאינספור סגנונות ותקופות, פשוט heaven on earth. אז הגעתי עם מטרות, והתחלתי לחפש באגפים, ולמצוא את מה שאני מחפש. בסוף מצאתי: אלבום המופת הנצחי והאלמותי של קולטריין A Love Supreme, אחד האלבומים שהשנה הכי אהבתי ושינה לי לגמרי את התפיסה לגבי מוזיקה, Amnesiac של רדיוהד, ו...Free Jazz של אורנט קולמן, שכבר כתבתי עליו כאן.

ניגשתי לקופה ו.... Free Jazz לא נכלל במבצע של 3 דיסקים ב-99.90, אוף איזה באסה... טוב כנראה שעם אורנט לא אחזור, אז הייתי חייב לבחור משהו אחר. היה קצת קשה, לא ידעתי מה אני רוצה, והייתי בדילמה. רציתי ג'אז, אבל פרוע, אוונגרדי ומטורף, כל מה שאורנט היה ומה שהייתי צריך. ואז, ניגש אליי המוכר, שאל אם אני צריך עזרה, והו הו אני מודה לו על זה כל כך. הוא שאל אותי: "מה הכיוון שרצית? אורנט?", עניתי "בעיקרון, כל מה שפרי ג'אז". הוא הביא לי דיסק עם עטיפה בצהוב-חום-בז', והיה רשום: Wayne Shorter - The All Seeing Eye. עד אז, את ווין שורטר הכרתי בעיקר מהעובדה שהיה סיידמן אצל מיילס, והוא עשה שם עבודה מדהימה (וואי Sorcerer, צריך לכתוב על האלבום הזה מתישהו). ועכשיו, הנה בידיים שלי אלבום סולו של הסיידמן. ואני שואל: "שורטר עשה פרי ג'אז?" בכל זאת, Speak No Evil וWeather Report. המוכר ענה לי: "זה אלבום מ-1965. בעיניי אחד האלבומים הכי טובים שמשלבים בין המודאליות לאוונגרד". אוקיי, הייתי סקרן.. רשימת הנגנים הייתה מפתה: רון קרטר, הרבי הנקוק ופרדי הבארד.

הוא המליץ לי לקחת את זה. הייתי מאוד נלהב ואמרתי יאללה הגיע הזמן לתת צ'אנס, אני בכל מקרה בקטע של לגלות מוזיקה חדשה. טיפטיפה ממני היה קצת בספק. יש בזה מודאליות, ואני אוהב את זה פרוע לגמרי. כל החששות האלו נרמסו ונעלמו, כשחזרתי הביתה ושמתי את הדיסק על המערכת. וווואוווווווו, הולי שיט, פאק! איזו רמת נגינה, איזה טירוף, מופת! אלבום אדיר? hell yeah! אלבום חשוב בפרי ג'אז? of course! אחד האלבומים הכי טובים ששמעתי בכללי? fuck yeah! זה אמנם נשמע מתלהב, פנאטי ודבילי, אבל הווו כמה שמדובר פה בפיסה של מוזיקה אדירה.

שורטר אמן צעיר ומבטיח בענקית תקליטי הג'אז בלו נוט, מאחוריו כבר שלושה אלבומים, ובזמן שהקליט את The All Seeing Eye, הקליט עוד שני אלבומים נוספים. כן, עד כי כך. בתקופה של 18 חודשים, שורטר עשה שישה אלבומים. הוא עבד בקצב מהיר שרק חבר'ה כמו זאפה משתווים לו. ב-15 באוקטובר 1965, אסף סביבו הרכב, הכי גדול שלו אי פעם. נגנים מושחזים, בעלי ניסיון, ידועים בסצנה, צעירים, ובעיקר צעירים. אז מי עוד ברשימה בנוסף לשורטר על הטנור? טוב... כמו שאמרנו, הבארד על החצוצרה, מאחוריו כבר מספר גדול של אלבומי אוונגרד ג'אז גדולים שהשתתף בהם: Free Jazz, Out to Lunch! וזו רק רשימה חלקי. גרצ'ן מונקור השלישי על טרומבון, ג'יימס ספאלדינג על האלט, חבר'ה מהחמישייה השנייה הגדולה של מיילס (אחד ההרכבים הכי טובים שהיו לו, ולג'אז בכללי), רון קרטר על הבס, הנקוק על הפסנתר כאמור, ג'ו צ'יימברס על התופים ואחיו הגדול של שורטר אלן (רק בקטע אחד) על פלוגהורן.

זה ההרכב הכי גדול שהיה לשורטר, ואחד הטובים. באלבום הזה, שורטר התנסה בקונספט של רוחניות. בריאת העולם, האל הכל יכול, הכאוס, הרוע והיצרים המשתלטים על האדם. כל אחד מאלה מיוצג בכל אחד מחמשת הקטעים באלבום. כל הקטעים נכתבו ע"י שורטר מלבד אחד שנכתב ע"י האח הגדול שורטר. עכשיו, מה עושה את האלבום הזה לכל כך מדהים? בניגוד לחבר'ה צעירים יותר כמו סנדרס, איילר ואפילו ותיקים כמו קולטריין שניגנו כאילו נכנס בהם התקף או משהו (לא שזה דבר רע), שורטר עשה את זה חכם. הוא מנגן מלודיה, הוא נמצא באיזשהו מקום, אבל כשזה מגיע, הוא קורע את עור התוף.



זה לא הכאוס של Meditations, זה לא הג'אם המוטרף של Free Jazz, בטח שלא הפסיכוטיות של Machine Gun או הפאנק ג'אז של ג'ון זורן. זה משהו שכמו שמונתי פייטון אומרים: something completely different. שורטר כאמור, משלב בין המודאליות, הרגוע, והמושחז יחד עם האוונגרד, הטירוף, הלא נורמלי והפראי. היצירות אכן פראיות, החבר'ה מנגנים עם אנרגיות מטורפות (בייחוד הרבארד שגורם לחצוצרה להישמע כאילו היא נאנקת וסובלת), אבל כל זה במסגרת של עיבודים מהוקצעים, מלודיות קליטות, ויש הרגשה שהולכים לאנשהו. יש התחלה, אמצע וסוף. מה שאומר, שגם מתעבי הפרי ג'אז למיניהם, שרק נרתעים ונגעלים לשמוע סקסופונים צווחניים/אולטיסימו/whatever it is, לא יוכלו שלא לאהוב את האלבום הזה, וכמובן שחובבי הפרי יאהבו ויתענגו על האגרסיות שמתפרצות שם.

עוד אחת מהגדולות של האלבום הזה, זה שהוא בנוי בצורה מושלמת. קודם כל, זה חמש רצועות. האלבום האידאלי בדר"כ יכלול בתוכו חמש רצועות (בעיקר אם אתה ג'אזיסט בתקופה הזו או פרוגר). הוא נפתח בתרועה אדירה שמובילה אותנו לכל הטירוף שעומד להמשיך, ממשיך באותו קונספט, מעלה את הכאוס לרמה גבוהה יותר, מוריד הילוך ונרגע לכמה זמן וחוזר בסיום מטורף ומוחץ. שורטר בנה את האלבום באופן הגיוני, כמו A Love Supreme שהוקלט כמה חודשים לפני כן, ולמעשה האלבום הזה היה מעין תגובה למאסטרפיס, All Seeing Eye מספר סיפור מתמשך העוסק ברוחניות, אבל בניגוד לקולטריין שעסק בנפלאותיו ובריאותיו של האל, ובעיקר בצד הנעלה של הסיפור, שורטר דאג להביא משני הצדדים. יש מן השבחים וההודיה לאל הכל יכול, אבל בנוסף יש גם את הכאוס, הרוע, האפלה, וכל דבר שלילי אחר שתוכלו לעלות לראש.

האלבום שהוקלט באולפן של רודי ואן גלדר (שם שכל ג'אזיסט שמכבד את עצמו חייב להכיר) בניו ג'רזי. עכשיו תתארו לכם: הסקסופוניסט בן ה-33. מאחוריו הישגים רבים, כבר יצא לו אלבום לפני כמה חודשים, שהיה מודאלי, רגוע, והיום אחד מהאלבומים הכי מפורסמים שלו אי פעם, Speak No Evil. לפתע, מגיע האלבום הזה. כמו שנאמרה ביקורת בAllmusic, מבט אחד בגב העטיפה, וכשמסתכלים על שמות השירים, אתה מבין שלא מדובר בעוד אלבום פוסט בופ שורטרי טיפוסי שכזה (בלי שום טיפה של זלזול באלבומים האלה). וכשאתה מתחיל לשמוע, אתה מבין שלא מדובר בעוד אלבום ג'אז של סטנדרטים עם סולואים סווינגים. תרועה רגועה של כלי נשיפה, בפתיחה שאנחנו לא יודעים מה הולך לבוא אלינו, והתחלנו....

מתחילת האלבום ועד סופו, בעיניי מי שהם הכוכבים הגדולים של האלבום הזה, הם פרדי הבארד והרבי הנקוק. זה לא מוריד מהשאר, כי כולם נגנים מושחזים ומקצועיים, שבאלבום הזה באים אליך כמו צבא ספרטני מאיים. אבל בכל זאת, מילים על החצוצרן והפסנתרן. הבארד כאמור, הוא כוכב בסצנת הפרי. הוא ניגן בכל אלבום שני של הסגנון, ואצלו בדיסקוגרפיה יש רק אלבום אחד שעונה להגדרה של אוונגרד (Sing Me a Song of Songmy... בן אדם... הדבר הכי מפחיד ששמעתי בחיי, וגם על זה ייכתב פוסט מתישהו). אבל, אחד הרגעים הכי טובים בכל הקריירה שלו, זה באלבום הזה. הבחור הזה פשוט תותח. קחו את כל הסולואים שהוא עושה. בעיקר באחד ה-קטעים של האלבום, השני Genesis. החצוצרה שלו נשמעת כאילו היא יוצאת מדעתה, היא משתגעת, היא נאנקת, היא בוכה, היא זועקת, צעקות של שבר, וזה נשמע מעולה (חסר רגישות שכמוני), אבל זו נגינה אקספרסיבית. לא פעם ולא פעמיים, השוותי את כל סגנון הפרי ג'אז לתנועת האקספרסיוניזם המופשט האמריקאית, זה גם תקף לכאן. אי אפשר להישאר אדיש לזה.

הגיבור השני - הנקוק, הפתיע אותי כשאני שמעתי את זה. הבחור הכי מגניב וכיפי בג'אז, מנגן בצורה מאוד אפלה. רחוקה שנות אור מהHead Hunters, מהתקופה החשמלית עם מיילס, ובקיצור - זה לא פנדר רודס. הנגינה שלו כאן היא רוב הזמן א טונאלית, הרבה יותר נטוע בקלאסי מודרני של המאה ה-20, מאשר בלוז או סווינג. שיא האלבום בעיניי, הוא בתחילת Genesis, כשהנקוק בדיוק כמו בשם, בורא עולם של צלילים, לאט לאט הוא עולה כל פעם חצי טון בפסנתר, עד שבמהירות, הוא עובר לסדרת אקורדים שנשמעת כמו איזה משהו שלהקת דום מטאל יכלה לנגן (כן! וויין שורטר המציא את הדום! לפני סאבאת'!).

אבל, שום פעם, זה לא אומר ששאר הנגנים לא מפציצים. כולם נשמעים כיחידה אחת, שומעים אחד את השני, מנגנים, יודעים איך יוצרים כאוס מאורגן. ואם כבר כאוס, אתם חייבים לשמוע את הקטע השלישי באלבום, Chaos. שורטר ניסה להמחיש בצלילים את הזוועות והאימה שהמיט האדם על פני האדמה, וכמה שהוא הצליח לגרום לתחושה כאוטית. כולם פה יוצאים מדעתם, זה משהו שנשמע אכזרי ופרוע, ומהוקצע ומושחז. נסו שלא לזמזם את המנגינה העיקרית של פדה-פה, אחרי ששמעתם את זה. Face of the Deep שמגיע אחריו, מרגיע אותך אחרי כל האקסטזה שהייתה, הוא מגיע בזמן הנכון ובמקום הנכון. אם היה ספק שאחרי כל מה שאמרתי, שהאם יש בכלל מודאליות ורוגע באלבום הזה, אחרי שתשמעו את הקטע הזה, לא יהיה לכם ספק.

ואחרי שנרגענו, בא הגראנד פינאלה. אבל זה הולך להיות רועש. זה הקטע היחיד שאחיו של וויין, אלן השתתף והלחין, כשהוא מנגן עם שאר ההרכב על פלוגהורן. עכשיו תדמיינו את זה: הנקוק דופק אקורד פה דיאז במקצב שבטי ומותח, במשך כל היצירה. זה נשמע מפחיד, זה מטריד, בתחושה שתמיד באיקון לדבר הבא, ובאמת, החבר'ה מתפרצים שם ומשתגעים, אולי יותר מכל קטע באלבום. אלן מבחינתי, כתב את הקטע הכי אהוב עליי באלבום של אחיו. Mephistopheles כידוע הוא השטן בפולקלור הגרמני, אותו אחד שהופיע גם באגדת פאוסט. אם יש קטע ג'אז שהצליח להעביר אווירה ותחושה יותר שטנית מזה? אני לא חושב. בעיקר כשצ'יימברס מתופף במקצב של פם-פה-בם! יש יותר שטני מזה? (אגב נסו לשיר את המנטרה הקאנית מ-Tago Mago בקטע Peking O, כשדאמו ממשיך וחופר "ממה גונה יי", זה נשמע כל כך מתאים ביחד). Mephistopheles הוא קודה מעולה ומרשימה ליצירת מופת רוחנית. ככה מסתיים מסע דרך האור והחושך, בקונפליקט המתמשך של יין ויאנג.

מי שלא הקשיב לוויין, ועד אז לא ידע לגבי עבודותיו, לא מומלץ אולי להתחיל מהאלבום הזה. תלוי מאיזה מחנה אתה בא בג'אז, עד כמה שזה נורא לקטלג, אם סקסופונים צווחניים לא עושים לכם את זה, עדיף לוותר, אבל אם כן, אז הנה גן עדן (וגיהינום) בצלילים. זה אפל, זה מרושע, זה א טונאלי, ואני אוהב את זה. לשמוע את האלבום הזה זו חוויה, מין כבשה שחורה בקטלוג של שורטר. אם אתם שומעים את האלבום, תשכחו מהחמישייה הגדולה השנייה של מיילס, תשכחו מהפוסט בופ, תשכחו ממנגינות מודאליות, תשכחו משליחי הג'אז של בלייקי, תשכחו מ-Speak No Evil, שוב פעם - משהו שונה לגמרי. אבל עזבו אתכם מקטלוגים, המוזיקה כאן פשוט מדהימה, אי אפשר להישאר אדיש לדבר הזה.

כשהאלבום הסתיים להתנגן על המערכת שלי, אני רציתי לשמוע אותו עוד פעם, לא יכולתי שלא לחשוב על מה שעבר עליי ב-41 הדקות הקודמות. הייתי חייב לחוות את זה עוד פעם. מהאלבומים שהייתי לוקח איתי לאי בודד. יבורך הרגע בו הכרתי את הדיסק הזה בתל אביב, כשלא ידעתי למה לצפות, כשחזרתי הביתה באוטובוס. זה פשוט לא נמאס, כל פעם מגלים משהו חדש. זו מוזיקה עם ביצים. כן, עד כדי כך. מי שחשב שג'אז או מוזיקה אינסטרומנטלית לא יכולה לעשות משהו למאזין, לא הקשבתם לזה... הנה האלבום