בשנה האחרונה, חל שינוי עצום בחיים המוזיקליים שלי. לפני שנתיים, הדליק אותי כל דבר שהוגדר תחת השמות "פרי ג'אז" או להלן "אוונגרד ג'אז". הרעיון של נגנים שפועלים בלי שום מגבלה של הרמוניה או קצב ממש הדליקה אותי. כל דבר אבל כל דבר שגרם לאנשים לאבד את זה מעומס הרעש והעוצמה נכנס לאוזניים שלי ונהניתי מכל דבר. אורנט קולמן, אלברט איילר, פיטר ברוצמן, קולטריין ומינגוס בתקופות המאוחרות, אריק דולפי, פרעה סנדרס, ג'ון זורן ועוד הרבה הרבה חבר'ה מוטרפים עם סאונד פסיכוטי ישבו אצלי על המחשב, הנייד או המערכת. כל זה ממש עשה לי את זה ובמשך תקופה ארוכה, סלדתי מג'אז "רגיל" בטענה ש"זה לא בועט מספיק". וכן, הפרי ג'אז כן השפיע על הרוח הבועטת של הרבה מאוד רוקיסטים. אם זה לו ריד, זאפה, הסטוג'ס, ביפהארט, סוניק יות', להקות הקראוטרוק ורבים אחרים. אבל פתאום לאט לאט, עם הזמן כשהתבגרתי, הבנתי פתאום לאט לאט שאני מחפש דברים אחרים בחיים שלי. אני עדיין אוהב את זה, אבל הייתי צריך משהו אחר ונזכרתי פתאום שאפשר לעשות את זה אחרת וזה נשמע מעניין.
פתאום חבר'ה אחרים התחילו להתנגן אצלי. אם זה היה ת'לוניוס מונק האדיר שפתאום הבנתי למה הוא כל כך גאון, גם לי מורגן באלבומו Search for the New Land הפתיע אותי ממש וגם האלבום של המאסטרו מק'קוי טיינר The Real Mccoy שממש שמט לי את הלסת. כששמעתי את כל החבר'ה האלה, היו לי את הפרפרים בבטן האלה שלא היו לי הרבה הרבה מאוד זמן בג'אז. ובאמת, בתקופה שמרגיש ששמעת הכל, פתאום בא משהו רענן. ונכון ששמעתי את זה כבר קודם בגאונות של אריק דולפי, זה הרגיש כמו האלבום של מורגן, חיפוש אחר יבשה חדשה. מה שבאמת קרה. אני מתחייב לכתוב על הדברים האלה. אבל הנה ההסבר המובהק ללמה היום אני אוהב את זה: זה השילוב המושלם בין המודאלי לאוונגרדי. אז אפשר להגיד שמעולם לא נטשתי את האוונגרד. כן חבר'ה, לפתע המושג "פוסט בופ" הובן לי במלוא מהותו. כל הקטע זה לעשות את זה אחרת, לעשות את זה חדשני ומשונה. אבל לא כמו מהפכת הבי בופ שכללה אקורד מוקטן שמשתנה בכל תיבה וזה לא היה כמו לנגן מחורע ומטורף כמו הפרי ג'אזיסטים ובטח לא לנגן כמו כל המודאליסטים המינימליסטיים שלקחו את הזמן והפסנתר הדהד אקורד למשך דקה. הרעיון היה לשלב בין כולם. וזה נשמע נהדר וזה נשמע מעולה. וזה מה שאני אוהב כרגע.
שוב ההקדמה הזו מובילה אותי לפוסט לא באמת מפתיע כשבפעם המי יודע כמה, אני שוב פעם חוזר להלל ולדבר על מיילס דיוויס. מי שכבר מכיר את הבלוג, יודע כמה אני אוהב את החצוצרן, מלחין, מנהיג, תככן, חדשן, גאון הזה וכמה פוסטים יש בנושא. ואיך בכל פעם, הוא היה צעד אחד לפני כולם כשהיה חלוץ במספר סגנונות. הפעם, הוא היה לאחד החלוצים בתחום הפוסט בופ. למיילס עד אז היה עבר עשיר ואקלקטי מוזיקלית כשכל תקופה הייתה מאופיינת בסגנון האחר. הוא כבר היה שם עם פרקר כשניגן חצוצרה בימים ההם והוא כבר פרץ דרך עם הג'אז המודאלי ברב המכר Kind of Blue. אבל הפוסט הזה לא הולך להיות מכוון לשבחים כלפי דיוויס לבד. בפוסט הזה, אני הולך לדבר על אחת התקופות הכי מעניינות, פוריות ונהדרות של מיילס, כשהוא גיבש סביבו נגנים ספצים וכל אחד קליבר בתחומו, ואפשר להגיד שזו לא הייתה להקה של איש אחד. שנים עברו מאז החמישייה הקודמת שלו שניגנה סטנדרטים ידועים והוציאו מספר אלבומים.
הפעם בסיקסטיז, מיילס גיבש ויצר את לא רק אחד ההרכבים הכי טובים בג'אז אי פעם, בעיניי, מדובר באחד ההרכבים הכי גדולים שהמוזיקה אי פעם ידעה. הרבה פעמים דובר פה על הרכבים מושלמים שפשוט שמעו אחד את השני כשהם ניגנו, והם יצרו מוזיקה בסימביוזה מושלמת, עד כדי כך שאי אפשר לדמיין את ההרכב בלי אחד שהיה חסר. פלויד המוקדמים, הרביעייה של קולטריין, Can. כל הקטע אצל החבר'ה האלה זה שהם סוג של ניגנו מאפס. הייתה תבנית מסוימת, אבל רוב הזמן היה מדובר באלתור ספונטני שאי אפשר לדעת מה ילך בו. ההבדל הגדול בהרכב הזה של מיילס זה שהיה מדובר בקומפוזיציות מורכבות ומתוחכמות שלא בהכרח התבססו על מינימליזם וספונטניות, אבל כן הייתה שם ספונטניות והו הו הם כן ידעו לנגן ביחד. אז כן ילדים, אני מציג לפניכם את החמישייה השנייה של מיילס דיוויס. אחד ה-הרכבים. בית ספר למוזיקה. צוות הספינה: וויין שורטר על הטנור, רון קרטר על הבס, הרבי הנקוק על הפסנתר וטוני ויליאמס על התופים (הילד היה בן 18 כשהצטרף!).
כל אחד מהחבר'ה האלה הוא פשוט שומט לסת אחד אחד. שורטר והמלודיות המסתוריות והחלקלקות שלו, הידיים הזריזות והמקפצות ממקום אחד לאחר של קרטר, ידי הזהב של הנקוק והנגינה הפסיכית, מלאת המקצבים המשתנים של ה"איך לעזאזל הוא עושה את זה" של ויליאמס. זה לא היה ההרכב של מיילס. זו הייתה להקה מושלמת לכל דבר שאם רצו, יכלו להוציא אלבומים תחת שם משותף. למען האמת, מיילס שגיבש את כל החבר'ה האלה היה במצב מחורבן באותו זמן. מי שראה את Miles Ahead שכתבתי עליו בעבר, מבין קצת את מה שעבר על מיילס באותה תקופה. הנישואים שלו לפרנסיס, הגברת על העטיפה של Someday My Prince Will Come, התפרקו והגיעו לסיומם. מיד מיילס חזר לשקוע בדיכאון ובקוקאין. המצב היה רע ולמרות שניגן מסביב לעולם והיה לשם דבר, לא נרשם חידוש בתקופה שלפני הגעתם של החבר'ה. לכן באותה תקופה, מיילס גייס את שורטר ששווה כמה מילים.
וויין שורטר שהיה למנהל המוזיקלי של שליחי הג'אז של ארט בלייקי, זוהה על ידי מיילס שתמיד במהלך כל הקריירה שלו דאג להקיף את עצמו בדם צעיר. וויין היה בן 30. מיילס היה גדול ממנו בשבע שנים כשהתחיל לבנות את החמישייה. מיילס ידע שיש משהו כישרוני בילד. הבן אדם כבר היה עם שם אצל בלייקי והזמן קרא לו להתקדם הלאה. שורטר היה בעיני מיילס כממשיך של קולטריין. וכשרואים את כמות הקטעים שוויין הלחין, אפשר היה לחשוב שהוא היה מנהיג ההרכב. זו הייתה תקופה סופר יצירתית, כי מיילס נתן לשאר החברים לבטא את עצמם ולהביא קטעים מקוריים שלהם. בכל ארבעת האלבומים של ההרכב הזה שעליהם אדבר, מיילס הלחין רק שני קטעים לבד(!) ושלושה אחרים בשיתוף עם קרטר או שורטר. המורה נתן לתלמידים להתפרע והתוצאה שמיימית. ככה נשמעת מוזיקה. מה זה משנה ג'אז, רוק, אמביינט, אייל גולן, מה זה משנה? זו פשוט הייתה מוזיקה אדירה. מוזיקה אלגנטית עם ביצים. כל הנגנים היו מוכשרים עד כאב והגאונות הגדולה של מיילס הייתה להקיף את עצמו בחבר'ה שצעירים ממנו בכמה שנים כי הוא הבין שכדי להתחדש צריך להיות ער לשינויים.
כשהייתי בשיעור אחד עם המורה שלי לגיטרה יוסי, מי שאגיד שהוא הרבה יותר ממורה לנגינה שלי, דיברנו על מיילס ואמרתי את הארבעה אלבומים החשובים שלו בעיניי. לאחר מכן, יוסי בחיוך ובטון דיבור שמעורר סקרנות אומר: "אלבומים טובים מה שאמרת, אבל אני אגיד לך, האלבומים הכי גדולים של מיילס אי פעם היו: E.S.P., Miles Smiles, Sorcerer ו-Nefertiti". את אף אחד מהאלבומים לא שמעתי עד אז. הייתי עמוק בתקופת הפיוז'ן. ומורי ורבי אמר לי כמה מדהימים האלבומים האלה. וכמה שהוא צדק. המרובע הקדוש הזה הוא חובה לאוהבי מוזיקה וברור שבפרט לחובבי ג'אז. ולפחות אחד מהם צריך להיות על מדף הדיסקים/תקליטים שלכם. כי זה מיילס אחר ממה שהכרנו. קצת אחרי שהוא מיצה את העניין במבנה ברור ולפני שהוא עמד לאבד הרבה מהקהל שלו עם מהפכת החשמל, יצרו פה החמישייה כמה מהאלבומים הטובים ביותר אי פעם. לשני האלבומים שבאו לאחר מכן לא היה את הקסם של הקודמים. זו הייתה כבר תקופה אחרת ומיילס היה כבר בדרך לדבר החדש. אבל זה כבר סיפור אחר.
אם לתאר את המוזיקה של ההרכב הזה. זה קצת כמו הקומפוזיציות המופשטות של קנדינסקי. העין קופצת לכל מקום וצבעים נשמעים בתוך צורות משונות ולא ברורות. עוד השוואה היא כמו במכניקת הקוונטים (לא שאני באמת מומחה בתחום. לא חושב שמישהו הוא כזה) כשבתנאים מסוימים אטומים או אלקטרונים פועלים כמו חלקיקים עם תהליך הפיזור. וככה היו החמישייה כמו אותם עצמים מיניאטוריים. בהתחלה מנגנים משהו מובן אבל לאט לאט, נעים ממקום למקום ואתה מאבד את עצמך בתוך כל העניין. אבל איזה כיף זה ללכת לאיבוד במקום שכזה. אם אולי בלבלתי קצת בתיאור, אני אדגיש שלא מדובר ברעש מחורע או בשיעמומון של מעליות. מדובר פה בחיה אחרת ולא מוכרת. שמאז לא נשמע עוד כמו זה. אולי רק האלבומים הגדולים של מונק הם באותו עניין פה.
זה השילוב המושלם בין מסגרת הרמונית מובנת לבין אלתור חופשי וגילויים של מקומות בלתי מוכרים עד אז. הנגנים היו ידועים ביכולת לנגן אחרת. אפילו מיילס שהיה ידוע בנגינה עם טון רך ועגול, פתאום נשמע פה על הגבול. וזה מאוד משונה מבחור שאמר על אריק דולפי ש"יום אחד אני אדרוך לו על הרגל, הוא פשוט נשמע נורא" ועל המוזיקה של ססיל טיילור "להגיד שאתה אוהב את המוזיקה הזו זה כמו ללכת לבית זונות". נראה שמיילס הפנים ולמד מחבר'ה מהדור שלו כמו מינגוס. לא שאני יודע שמיילס הודה כי טעה, אבל רוב הסיכויים שכן אחרי שבסבנטיז שומעים כבר שהוא התפרע עד הסוף. אבל בואו נחזור רגע לשנים 1965-1968. בארבע שנים האלה כאמור, יצאו ארבעה אלבומים גדולים, משונים שעד היום לשמוע אותם, מגלים משהו חדש שלא נשמע קודם.
השנה היא 1965, שנתיים אחרי שההרכב הוקם וצבר תאוצה, יוצא האלבום E.S.P. סופר מעניין לדעת איך המאזינים שהורגלו לשיגעונות של מיילס הגיבו אחרי ששמעו את האלבום הזה שהיה לאחד הארוכים עד אז בג'אז. וישר בלי שום שטויות, מציגים החבר'ה את מפגן הכוחות שלהם. קטע הנושא שהפך לאחד הידועים מאותה תקופה, עם המוטיב הסופר קליט שמוביל ישר לשורטר בפורפרונט עם הטנור שלו ומשם אפשר להבין מה מיילס מצא בו. ובכללי, מה אין פה? מצילות הבזק של ויליאמס, הנגינה הגדולה מהחיים של הנקוק בקטעים כמו Little One שמראים שגם ברגעים מסוימים הם ידעו לקחת פסק זמן (ובאמת בכל אלבום, יש איזה קטע אחד של פסק זמן מכל הסווינג המוטרף הזה). באותה תקופה, היה מדובר באחד האלבומים הכי ארוכים בג'אז, ואולי זו הסיבה שההרכב הפנים והבין שמצליחים לשמור עניין באלבומים של 40 דקות וקצת מקסימום. אבל בלי שום ספק, זו הייתה התחלה נהדרת. ולאט לאט, נראה שההרכב היה על הדרך הנכונה.
אם להודות, E.S.P. הוא הפחות אהוב עליי מבין ארבעה. אין ספק שהוא גדול, אבל שלושת האלבומים הבאים פשוט מראים כמה ההרכב הזה השתכלל, הושחז והתקדם עוד יותר. והנה 1966 וההרכב מוציא את Miles Smiles, מעבר למשחק מילים החמוד, יש פה מוזיקה פסיכית, הסינתזה בין ההארד בופ לאוונגרד מתבטאת בfull essence. וזה פשוט תענוג. רק תקשיבו ל-Orbits הפותח, שכל הזמן מתחמק מהאוזניים עד ששומעים אותו שוב ושוב והליין החמקמק והבלתי פתור נקלט. במשך כל הארבע דקות, קרטר מנגן walking bass מהירח והנקוק עושה פה וואחד צעד ואפילו לא מנגן אקורדים! בחלק מהאלבום, הפסנתרן המהולל לא משתמש בכלל ביד השמאלית ופשוט מנגן את המנגינה עצמה ביד ימין בלבד. לא הרבה שומעים את זה באלבום ג'אז באותה תקופה. וזה לא נגמר. מחצוצרת העמעם המלטפת של מיילס ב-Circle, החמישייה מפציצה במה שהוא אולי אחד ה-קטעים שההרכב הזה יצר. הקטע של שורטר Footprints שבוצע בעבר ע"י שורטר באחד מאלבומיו, מקבל פה ביצוע בלתי נתפס בעליל כשזה נדמה שהאיזון בין ליין רגוע וקצבי לנגינה על סטרואידים מתערערת.
ויליאמס וקרטר נוטעים מקצבים משתנים כשהם עוברים בין 4/4 פשוטים ל-12/8, והמצילות של טוני חוגגות ממקצב סווינג על סטרואידים אל מחוזות מדומינים שלא חשבנו שאפשר להגיע אליהם על המערכת והבס ליין הוווו הבס ליין הפשוט כל כך, המושלם כל כך, חמישה תווים שיוצרו בגן עדן ממוחו הקודח של שורטר, המוזיקה מדברת בעד עצמה. ולא נשכח גם את Freedom Jazz Dance שהביט שלו נושק לגבול הfאנק. למען האמת, הביט הזה נשמע זהה לזה שבסוף To Pimp a Butterfly של קנדריק לאמאר ב-Mortal Man... תשפטו בעצמכם... בכל מקרה, Miles Smiles הוא כבר התקדמות הלאה וההרכב הפך ליחידה קרבית מיומנת, כששורטר ממשיך להתבלט ויחד איתו, שאר החבר'ה מביאים עוד חומר מקורי כשמיילס נשאר בצל. שנה לאחר מכן, יוצאים שני אלבומים, שאקרא להם "אלבומי הפרופיל" בגלל העטיפות, כשהראשון מביניהם Sorcerer, שמט לי את הלסת לפני שנתיים. הרגשתי שגיליתי שוב פעם את מיילס דיוויס. לא חושב ששמעתי פעם משהו כזה. ביום חורפי של אחרי הקשבה לשני הדיסקים שקניתי של הוולווטס וOK Computer של רדיוהד, ניגשתי למחשב והקשבתי למכשף בפעם הראשונה.
להגיד שכושפתי יהיה קלישאה. בואו נגיד שאחרי זה הקשבתי לאלבום הזה שלוש פעמים באותו יום, כי לא האמנתי כמה מלודיות יכולות להיות כל כך חמקמקות ובלתי נקלטות על הפעם הראשונה. פשוט תקשיבו ל-Prince of Darkness שהעניק למיילס את הכינוי הכל כך הולם עוד לפני אוזי אוסבורן וניק קייב. החצוצרה של מיילס והסקסופון של שורטר מצטלבים ונשמעים כאחד. בליין סופר קליט, נשמע ששני כלי הנשיפה תלויים אחד בשני. הסקסופון של שורטר מעולם לא נשמע כל כך מסתורי. רוצים דוגמה? קחו את הקומפוזיציה של הנקוק, The Sorcerer שבאמת מכשפת ומהפנטת אותך כמו כל האלבום הזה. זה כנראה ה-אלבום של ההרכב הזה. החמישייה מעולם לא נשמעה פה כל כך חדה. מעניין לחשוב מה היה קורה אם מיילס לא היה שקוע בדיכאון והיה מנפיק גם קטעים מקוריים. כי בשלב הזה, האלבומים הורכבו מקטע שניים של הנקוק, אחד של ויליאמס וכל השאר של שורטר. מיילס כנראה שם את האגו שלו בצד ונתן לחבר'ה להתבטא עד הסוף. משהו סופר נדיר בדברי ימי הג'אז של שנות השישים כשהמאסטרים היו יוצרים אלבומי סולו לכל דבר. שוב, מדובר פה בלהקה דמוקרטית להפליא. שום להקת רוק או ג'אז הגיע לרמה כזו של נגינה משותפת. בסוף האלבום, מקבלים בונוס נחמד של הקלטה ישנה מ-1962, כששורטר ומיילס הם היחדים מההרכב שמנגנים לשירו של בוב דורוו, Nothing Like You, שגם הוא לכאורה שיר ג'אז פופ פשוט, נשמע בלתי קליט בפעם הראשונה.
וזה מה שיפה בהרכב הזה. רגעים שלא קורים בדרך כלל. שמעת אלבום. ומרוב העובדה, שבוער לך להבין מה היה פה, אתה שומע את זה שוב באותו יום. וכמו לכל דבר טוב כל כך עד כאב, יש סוף. וזה הגיע עם Nefertiti. עם הפרופיל של הפרצוף המהורהר של מיילס, יצר ההרכב את היצירה הגדולה האחרונה שלו. קטע הנושא הפך לשם דבר. ורק כדי להבין את הגדולה של ההרכב אחת ולתמיד, צריך רק לשמוע את הקטע הזה. במשך 7 דקות, שורטר ומיילס חוזרים על אותה מנגינה שוב ושוב ושוב, כשחטיבת הקצב והנקוק לאט לאט מתפרעים ונראה שכל הבלאנס מתערער. ועדיין עם כל הבלגן, זה נשמע מתוכנן ומסודר לחלוטין. וזו ידידי, באלפי סופרלטיבים, גדולתו של ההרכב הזה. האלבום הזה סימן כמה שלבים בקריירה של מיילס. מדובר באלבום האחרון בחייו שבו הכלים האקוסטיים נכחו בלבד. מהרגע הזה ואילך, מיילס כבר התחיל לרקוח מהפכה חדשה בראש שלו. זה מתבטא בשני האלבומים הבאים והאחרונים של ההרכב: Miles in the Sky ו-Filles de Kilimanjaro. בשני אלה, אנחנו שומעים איזה מין מיש מש לא ברור ושומעים שמדובר במעין אלבומי מעבר, מהפוסט בופ אל הפיוז'ן.
בשני האלבומים האלה, לא בדיוק נשמעה הגדולה של ההרכב שהרחבתי עליה ב8 פסקאות. קרטר והנקוק לא אהבו את כל החשמוליזצמיה הזו. ומיד אחרי שנה, נפרדו לשלום. אחרי זה מיילס כבר היה על הדרך הנכונה לפריצות דרך עם In a Silent Way ו-Bitches Brew שהפכו את מיילס (בצדק) לסופרסטאר גם להיפים המסטולים של סוף הסיקסטיז. ויליאמס ושורטר נשארו, והנקוק קלט שהוא גם אוהב את כל הקטע הזה. מכאן, זה כבר משהו אחר. אבל את ההרכב ההוא של שורטר, ויליאמס, קרטר, הנקוק ומיילס היה משהו חד פעמי שגם אחרי מאות שנים לא ישמע כמוהו אי פעם. למרבה המזל, תודה על היוטיוב שכולל בתוכו כמה הקלטות טובות מהופעות של ההרכב, שמראות שגם עם סטנדרטים לעוסים עד מיאוס כמו All of Me, מקבלים תפנית חדשה ובלתי צפויה כשהחמישייה מטפלת בעניין. אלבומי הופעה גם לא חסרים, מומלץ לבדוק, יש אלפי אלפים של הופעות מוקלטות מאותה תקופה של חמשת המופלאים. כן, הביטלס הם באמת ארבעת המופלאים ונכון שיש הרבה הרכבים שכללו חמישה אנשים שאני זוכר כגדולים ובפנתאון של אלים, אבל הפאב פייב שלי היא בטוח אותו הרכב שלכאורה היה שייך ללידר אחד עם ארבעה סיידמנים. בפועל היה מדובר בלהקה. אבל ממש להקה. והמוזיקה גדולה מהחיים. פאק, ממש גדולה מהחיים. תשאלו את רוברט גלספר...
אם להודות, E.S.P. הוא הפחות אהוב עליי מבין ארבעה. אין ספק שהוא גדול, אבל שלושת האלבומים הבאים פשוט מראים כמה ההרכב הזה השתכלל, הושחז והתקדם עוד יותר. והנה 1966 וההרכב מוציא את Miles Smiles, מעבר למשחק מילים החמוד, יש פה מוזיקה פסיכית, הסינתזה בין ההארד בופ לאוונגרד מתבטאת בfull essence. וזה פשוט תענוג. רק תקשיבו ל-Orbits הפותח, שכל הזמן מתחמק מהאוזניים עד ששומעים אותו שוב ושוב והליין החמקמק והבלתי פתור נקלט. במשך כל הארבע דקות, קרטר מנגן walking bass מהירח והנקוק עושה פה וואחד צעד ואפילו לא מנגן אקורדים! בחלק מהאלבום, הפסנתרן המהולל לא משתמש בכלל ביד השמאלית ופשוט מנגן את המנגינה עצמה ביד ימין בלבד. לא הרבה שומעים את זה באלבום ג'אז באותה תקופה. וזה לא נגמר. מחצוצרת העמעם המלטפת של מיילס ב-Circle, החמישייה מפציצה במה שהוא אולי אחד ה-קטעים שההרכב הזה יצר. הקטע של שורטר Footprints שבוצע בעבר ע"י שורטר באחד מאלבומיו, מקבל פה ביצוע בלתי נתפס בעליל כשזה נדמה שהאיזון בין ליין רגוע וקצבי לנגינה על סטרואידים מתערערת.
ויליאמס וקרטר נוטעים מקצבים משתנים כשהם עוברים בין 4/4 פשוטים ל-12/8, והמצילות של טוני חוגגות ממקצב סווינג על סטרואידים אל מחוזות מדומינים שלא חשבנו שאפשר להגיע אליהם על המערכת והבס ליין הוווו הבס ליין הפשוט כל כך, המושלם כל כך, חמישה תווים שיוצרו בגן עדן ממוחו הקודח של שורטר, המוזיקה מדברת בעד עצמה. ולא נשכח גם את Freedom Jazz Dance שהביט שלו נושק לגבול הfאנק. למען האמת, הביט הזה נשמע זהה לזה שבסוף To Pimp a Butterfly של קנדריק לאמאר ב-Mortal Man... תשפטו בעצמכם... בכל מקרה, Miles Smiles הוא כבר התקדמות הלאה וההרכב הפך ליחידה קרבית מיומנת, כששורטר ממשיך להתבלט ויחד איתו, שאר החבר'ה מביאים עוד חומר מקורי כשמיילס נשאר בצל. שנה לאחר מכן, יוצאים שני אלבומים, שאקרא להם "אלבומי הפרופיל" בגלל העטיפות, כשהראשון מביניהם Sorcerer, שמט לי את הלסת לפני שנתיים. הרגשתי שגיליתי שוב פעם את מיילס דיוויס. לא חושב ששמעתי פעם משהו כזה. ביום חורפי של אחרי הקשבה לשני הדיסקים שקניתי של הוולווטס וOK Computer של רדיוהד, ניגשתי למחשב והקשבתי למכשף בפעם הראשונה.
להגיד שכושפתי יהיה קלישאה. בואו נגיד שאחרי זה הקשבתי לאלבום הזה שלוש פעמים באותו יום, כי לא האמנתי כמה מלודיות יכולות להיות כל כך חמקמקות ובלתי נקלטות על הפעם הראשונה. פשוט תקשיבו ל-Prince of Darkness שהעניק למיילס את הכינוי הכל כך הולם עוד לפני אוזי אוסבורן וניק קייב. החצוצרה של מיילס והסקסופון של שורטר מצטלבים ונשמעים כאחד. בליין סופר קליט, נשמע ששני כלי הנשיפה תלויים אחד בשני. הסקסופון של שורטר מעולם לא נשמע כל כך מסתורי. רוצים דוגמה? קחו את הקומפוזיציה של הנקוק, The Sorcerer שבאמת מכשפת ומהפנטת אותך כמו כל האלבום הזה. זה כנראה ה-אלבום של ההרכב הזה. החמישייה מעולם לא נשמעה פה כל כך חדה. מעניין לחשוב מה היה קורה אם מיילס לא היה שקוע בדיכאון והיה מנפיק גם קטעים מקוריים. כי בשלב הזה, האלבומים הורכבו מקטע שניים של הנקוק, אחד של ויליאמס וכל השאר של שורטר. מיילס כנראה שם את האגו שלו בצד ונתן לחבר'ה להתבטא עד הסוף. משהו סופר נדיר בדברי ימי הג'אז של שנות השישים כשהמאסטרים היו יוצרים אלבומי סולו לכל דבר. שוב, מדובר פה בלהקה דמוקרטית להפליא. שום להקת רוק או ג'אז הגיע לרמה כזו של נגינה משותפת. בסוף האלבום, מקבלים בונוס נחמד של הקלטה ישנה מ-1962, כששורטר ומיילס הם היחדים מההרכב שמנגנים לשירו של בוב דורוו, Nothing Like You, שגם הוא לכאורה שיר ג'אז פופ פשוט, נשמע בלתי קליט בפעם הראשונה.
וזה מה שיפה בהרכב הזה. רגעים שלא קורים בדרך כלל. שמעת אלבום. ומרוב העובדה, שבוער לך להבין מה היה פה, אתה שומע את זה שוב באותו יום. וכמו לכל דבר טוב כל כך עד כאב, יש סוף. וזה הגיע עם Nefertiti. עם הפרופיל של הפרצוף המהורהר של מיילס, יצר ההרכב את היצירה הגדולה האחרונה שלו. קטע הנושא הפך לשם דבר. ורק כדי להבין את הגדולה של ההרכב אחת ולתמיד, צריך רק לשמוע את הקטע הזה. במשך 7 דקות, שורטר ומיילס חוזרים על אותה מנגינה שוב ושוב ושוב, כשחטיבת הקצב והנקוק לאט לאט מתפרעים ונראה שכל הבלאנס מתערער. ועדיין עם כל הבלגן, זה נשמע מתוכנן ומסודר לחלוטין. וזו ידידי, באלפי סופרלטיבים, גדולתו של ההרכב הזה. האלבום הזה סימן כמה שלבים בקריירה של מיילס. מדובר באלבום האחרון בחייו שבו הכלים האקוסטיים נכחו בלבד. מהרגע הזה ואילך, מיילס כבר התחיל לרקוח מהפכה חדשה בראש שלו. זה מתבטא בשני האלבומים הבאים והאחרונים של ההרכב: Miles in the Sky ו-Filles de Kilimanjaro. בשני אלה, אנחנו שומעים איזה מין מיש מש לא ברור ושומעים שמדובר במעין אלבומי מעבר, מהפוסט בופ אל הפיוז'ן.
בשני האלבומים האלה, לא בדיוק נשמעה הגדולה של ההרכב שהרחבתי עליה ב8 פסקאות. קרטר והנקוק לא אהבו את כל החשמוליזצמיה הזו. ומיד אחרי שנה, נפרדו לשלום. אחרי זה מיילס כבר היה על הדרך הנכונה לפריצות דרך עם In a Silent Way ו-Bitches Brew שהפכו את מיילס (בצדק) לסופרסטאר גם להיפים המסטולים של סוף הסיקסטיז. ויליאמס ושורטר נשארו, והנקוק קלט שהוא גם אוהב את כל הקטע הזה. מכאן, זה כבר משהו אחר. אבל את ההרכב ההוא של שורטר, ויליאמס, קרטר, הנקוק ומיילס היה משהו חד פעמי שגם אחרי מאות שנים לא ישמע כמוהו אי פעם. למרבה המזל, תודה על היוטיוב שכולל בתוכו כמה הקלטות טובות מהופעות של ההרכב, שמראות שגם עם סטנדרטים לעוסים עד מיאוס כמו All of Me, מקבלים תפנית חדשה ובלתי צפויה כשהחמישייה מטפלת בעניין. אלבומי הופעה גם לא חסרים, מומלץ לבדוק, יש אלפי אלפים של הופעות מוקלטות מאותה תקופה של חמשת המופלאים. כן, הביטלס הם באמת ארבעת המופלאים ונכון שיש הרבה הרכבים שכללו חמישה אנשים שאני זוכר כגדולים ובפנתאון של אלים, אבל הפאב פייב שלי היא בטוח אותו הרכב שלכאורה היה שייך ללידר אחד עם ארבעה סיידמנים. בפועל היה מדובר בלהקה. אבל ממש להקה. והמוזיקה גדולה מהחיים. פאק, ממש גדולה מהחיים. תשאלו את רוברט גלספר...
עשית לי חשק להקשיב (ובלי ציניות, קשה לי עם ג'אז)
השבמחקאעדכן בתוצאות
מבקש עדכון
השבמחקמשום מה מבין ארבעתם הכי אוהב את esp. כמו שאני הכי אוהב את האלבום הלבן מבין אלבומים של הביטלס. אני יודע שהם לא הכי טובים שלהם, אבל משהו קושר אותי אליהם סנטימנטלית. כנראה שיש לי קטע לא פתור עם הצבע הלבן...:)
השבמחקהלבן הוא אחד מהאלבומים הטובים ביותר שיש דווקא בגלל הורסטיליות שלו. אל ESP דווקא אני הכי פחות מחובר מכל הרביעייה, אבל נותן לזה זמן.. כמובן שעטיפה לבנה עושה איזה משהו (:
מחק