מדאדא לפאנק, חלק 1 - העיר מתעוררת

העיר מתעוררת - אומברטו בוצ'וני

מתחילים בחקירת התלבשות היצר להרס למען חדש בסדרת ה"מדאדא לפאנק". את הסדרה הזו שתדלג מסקירות היסטוריות, לאידאולוגיות שונות ולתובנות שונות שנפיק מכל העניין, נתחיל לא מהדאדא. למרות שהדאדא היא תנועה מהפכנית, קוראת תיגר על הסדר הנורמטיבי וידועה בהישגיה ומאפייניה כבר 100 שנה, היא לא התנועה האמנותית שהתחילה את העניין. על העניין הזה לא דובר באותו פוסט על ההרס, אבל צריך לומר כי החבר'ה האלה הדגישו את עניין ההרס, דיברו עליו בהתלהבות ונאמר סגדו לעניין של הריסה מוחלטת של הישן למען יצירת החדש. והם ראו את החדש ודמיינו אותו בציורים שלהם, במניפסטים, במוזיקה שלהם, בפואמות שלהם הכל למען סגידה למכונה ובוז מוחלט לכל מה שמסמל עבר. אנחנו ב-1908, ומשורר בשם פיליפו תומאזו מארינטי כותב דברים קשים במיוחד ומעורר אנשים ליצור תנועה שעוקבת אחרי האמונה הזו. אותו מארינטי, בחור משופם בן 32, כאמור כותב על העתיד. והוא מדמיין אותו לא בדיוק כמו שרובנו דמיינו אותו. חלק ממה שהוא כותב:

"גשו הלום מבעירי שריפות על אצבעותיכם המפוחמות!... הציתו באש את מדפי הספריות! הסבו את זרם התעלות כדי להציף את מרפתי המוזיאונים!... היסחפו נא בזרם, תמונות עטורות הילה! לכם מיועדים המכושים והפטישים! נתצו את יסודות הערים הנערצות!"

אותו היפי יפה נפש, ממשיך לתאר בפואטיות את היצר ההרסני וקורא לצעירים הרעננים לפעול בדרך זו. רנסאנס, אקדמיות, מוזיאונים וספריות המהללים את העבר, נמאסתם! אלה היו הכוונות של מארינטי כשבסוף כתביו הוא מסכם ומסיק מסקנות כמו:

"אנו נהלל את המלחמה, ההיגיינה היחידה של העולם, מיליטריזם, פטריוטיזם, המחווה ההרסנית של מביאי החופש, הרעיונות היפים השווים למות עבורם, והבוז לנשים".

(תרגומה של ד"ר רות מרקוס)

מארינטי

ככה מארינטי מפרסם את המניפסט הפוטוריסטי ב-1909, כשהוא בן 33 ונולדת קבוצה חדשה: הפוטוריזם. בתקופתו של מארינטי, איטליה שהכיר הייתה שרויה בתוך העבר של עצמה. בזמן שהצרפתים, הגרמנים ורוב המדינות הצפון אירופאיות הביטו הלאה לקדמה, איטליה נשארה נאמנה לרנסאנס, לרומא העתיקה, לליאונרדו דה וינצ'י ולניקה מסמותרקי. את מארינטי, זה הבחיל. נשבר לו מזקנים מנטלית שמהללים את העבר ולא מתקדמים הלאה. מארינטי - משורר, אנרכיסט, פשיסט (ואולי אגיד, קצת לא שפוי בראשו) מביא אולי את התנועה האמנותית הראשונה במאה ה-20 עם אידאולוגיה מסוימת. בשיריו, הוא מתעלם מסימני פיסוק הרבה לפני קרואק, ויוצר טיפוגרפיה כאוטית, מבולבלת ומבלבלת, שוויזואלית מושכת את העין, אבל לקרוא את זה, זה כבר סיפור אחר. המכונה הייתה העיקר. לפי המניפסט, מארינטי מאמין כי מכונית חדשה ונוסעת עולה ביופייה על פסלים מונומנטליים כמו ניקה מסמותרקי. מה שמתחיל כניסיון למהפכה ספרותית, הופך לתנועה שלמה שפועלת בתחומים שונים כמו ציור, קולנוע, מוזיקה וצילום. והכל מושתת על האנרכיה.

אם נחשוב על זה, זה לא בדיוק מדויק. עמנואל קאנט הגדיר את האנרכיה כ"חוק וחופש ללא אלימות". הפוטוריסטים ברובם הושתתו כמו שראיתם במניפסט, על היצר האלים של הרס של הישן למען יצירת חדש. מארינטי וחברים אחרים מאוחר יותר, הצטרפו למפלגות פשיסטיות. כשמישהו מכנה את המלחמה כ"היגיינה היחידה של העולם", קשה להאמין שמדובר באנרכיה במובן הפוליטי-חברתי שלה. זו הייתה בעיקר אנרכיה תרבותית. הפיגור של איטליה משאר המדינות מבחינה טכנולוגית, צרמה לפוטוריסטים ועיקר מטרתם היה להביא את הקדמה. זה לא היה הרס לשם הרס, אלא הרס למען יצירת מציאות חדשה. יצר בער בפוטוריסטים ברצון לחדש ולהגיד על מצב הגסיסה באיטליה. וזה התבטא בציורים דינמיים שהציגו תנועה עם אלפי צורות, בשירים טיפוגרפיים שנשמעו בעצמם כמו מכונה משומנת במפעל, במוזיקת נויז שראתה כי הצלילים היומיומיים שהם הרי זמזומים, מכוניות, רעש תעשייתי - הם התזמורת של העתיד. כל אלה התאחדו ברעיונם של הפוטוריסטים. אם זה היה מארינטי, ואומברטו בוצ'וני וקארלו קארה ולואיג'י רוסולו וג'ינו סווריני וג'אקומו באלה.

במגבעות וחליפות - הפוטוריסטים בפריז. 

זו כן הייתה אנרכיה אמנותית והיא בעיקר ניזונה ממצבים חברתיים. את הכאוס באופן כללי, רוב הפוטוריסטים צרכו בהנאה. בכיתה י', בתקופה שסוריאליזם היה ה-דבר בשבילי, פתאום נחשף הציור המפורסם של קארלו קארה, "הלוויותו של האנרכיסט גאלי" לעיניים שלי בפעם הראשונה. יכולתי לדמיין בראש צלילים מצמררים של רעש קהל הומה שמפגין ברחובות למראה הכאוס בציור הזה. קארה שחזה באותה תהלוכת הלוויה של אנג'לו גאלי, אנרכיסט בדעותיו שנרצח ע"י המשטרה הופכת לאירוע פוליטי ולמאבק עם המשטרה, תרגם את הזוועה למה שנראה כמו חגיגה שלמה של הרס, ולמען האמת נראה שבשבילם הרס זה יופי. משהו ששווה למות בשבילו. מה לא יעשו תומכיו של אחד נגד מתנגדיו של אחר. הצבעים המעורבבים, הצורות החדות שמתחברות אחת לשנייה, העובדה שקשה לזהות מי זה מה. כל זה הוא רק קמצוץ מהאמנות של התנועה הזו שנקראת פוטוריזם. תסתכלו בציורים של בוצ'וני שמהלל את הקדמה כשהוא מכניס אותה כחודרת ו"פולשת" אל הנשים האיטלקיות בבגדים המסורתיים, בזמן שפועלים ממשיכים לעבוד בלי הפסקה. את באלה שיוצר מצב ויזואלי למהירות וקול כצורות משתנות בחלל שזזות באופן דינמי. את רוסולו שמדגיש את הדינמיות של המכונות, של אנשים, של מוזיקה באלפי צבעים ואלפי תנועות.

                                   הלוויתו של האנרכיסט גאלי - קארלו קארה

נראה שבתקופות שבהן מתרחשים מתחים מסוימים בעולם, הן בסיס להולדה של תנועה מסוימת. הפוטוריזם הושתת על המתח של לפני מלחמת העולם הראשונה. ואפשר לומר שמבחינתם, הם הציתו את האש להילחם. מכונות הרג משומנות היו לפיזה בשבילם. התיעוש, הקדמה כל אלה התערבבו ברצון הקדמון להילחם. תמיד היה משונה לי שקבוצה אוונגרדית כמו הפוטוריסטים קידמו ערכים כמו פשיזם, שנראה כמו האנטיתזה המוחלטת לקדמה. זו הפרובוקציה שהפוטוריסטים יצרו וגם היום אני חושב אם הייתה קבוצה שהייתה מושתת על אהבה לאלימות ותמיכה בפשיזם, גם הרבה רעש היה נעשה.

כל זה לא עמד בניגוד ליצירתיות של החבר'ה. נחזור לטיפוגרפיה האלימה של מארינטי. כמו איזה מכתב כופר, לפני שהדאדאיסטים עשו את זה בקולאז', לפני שהסקס פיסטולס הוציאו לאור את האלבום היחיד שלהם עם הפנזינים על העטיפה, בא מארינטי ויצר תנועה מתמדת על הדף. השפה כבר לא הייתה חשובה, זו הייתה האהבה לקדמה ולתנועה. 100+ שנה עברו והטכניקה הזו לא צברה אבק. פשוט תקשיבו להקלטה הזו של מארינטי ששמתי פה, כשהוא מקריא אחת מהפואמות שלו בכזו התלהבות ותשוקה ונשמע כמו פשיסט בנאום כשהוא מהלל ומחקה את המכונה. מפחיד ומעניין בו זמנית.

ונראה שאפילו אם היו רוצים, חברי הקבוצה היו הופכים לרובוטים. על אף הרגש המתפרץ שעומד בניגוד לקרות והטכניות של המכונה. ככה באו האדריכלים הפוטוריסטים שכמו מארינטי שאמר שאנשים גוססים מאבדים את הרלוונטיות, ככה הבניינים הפוטוריסטיים צריכים לעמוד על תילם, גם אחרי שהמתגוררים בהם הלכו לעולמם. האנשים הולכים, האמנות וההלך רוח נשארים. אפשר לומר את זה גם על המוזיקה הפוטוריסטית, שהיא היא למעשה - נקודת הפתיחה של כל מהפכת המוזיקה המודרנית במאה ה-20. רוסולו עזב את הציור, כדי להתמקד במוזיקה. וכמו קודמיו שכתבו מניפסטים מתחומים שונים כמו בוצ'וני ובאלה בנוגע לציור הפוטוריסטי וקראו לנטישה של האמנות האקדמאית, רוסולו עשה את השליחות שלו במוזיקה כשפרסם את "אמנות הרעש" ובו כתב על תזמורת העתיד - לא עוד תזמורת מסורתית שתנגן הרמוניה מסוימת. אלא רחשים, זמזומים, קולות, רעשים. כל אלה הם שירכיבו את התזמורת של העתיד. רוב היצירות שכתב רוסולו יחד עם אחיו אנטוניו לא שרדו, אבל הגישה המהפכנית נשמרה. במוזיקה של סטרווינסקי, במוזיקה הקונקרטית, בפאנק, בנויז, באלקטרוניקה, באינדסטריאל, כל אלה רק מראים כמה הפוטוריזם לא הזדקן בכלל מלבד אלה שיצרו אותו (הם קצת מתים).

הרעש כמו בציורים ובשירים, נכלל במוזיקה עם הכלי המשונה שנראה כאילו יצא מחללית בספר מדע בדיוני - Intonarumori שמו. כלי שהשמיע צלילים מכניים שפותח ע"י האחים רוסולו אמנם לא משומש ע"י מוזיקאים, אבל הרוח מושתתת אצל ג'ון קייג', סוניק יות' ות'רובינג גריסל. וזה ממשיך עד היום. מה שמוביל לשאלה, מה היה קורה ללא הפוטוריזם. תנועת "הגשר" בגרמניה למשל גם היא הייתה מהפכנית ופעלה מרגש נטו. אבל האם היינו מתקדמים ללא הילולי המכונה של הפוטוריסטים? האם מכוניות היו מתקדמות ומשתכללות לולא ציורי ההלל לדינמיות של העיר המתעוררת? האם הקולאז'ים של הדאדא היו תופסים צורה לולא השירה הטיפוגרפית של מארינטי, מוזיקת הפאנק והנויז בלי הרעיונות של רוסולו? וודאי שלא.

לואיג'י רוסולו - מוזיקה

לראשונה באמנות אולי, תנועה מסוימת תפסה צורה כקבוצה אמנותית עם אידאולוגיה מסוימת. אחר כך, יבואו תנועות שעליהן נדבר בפוסטים הבאים, הם לקחו את הקדמה, את הרצון לברוח ממה שהכרנו עד כה ליצירת חדש. את הפשיזם והיצר האלים פחות לקחו, אבל אותו יצר הרסני ובוער שמארינטי פירט עליו במניפסט הפוטוריסטי, נותר כמין עדות לאותה רוח של האנשים האלה. קצת משונה ומרתיע, שוב עם ציטוט מ-1984, במה שאורוול תיאר כ"WAR IS PEACE", אבל מסקרן לא פחות מהאמנות של החבר'ה האלה.

ג'אקומו באלה - מהירות + קול מופשטים

ואז ב-1914, מלחמת העולם הראשונה פרצה. אותם ערכים שרוב הפוטוריסטים דגלו בהם הגיעו לידי ביטוי, והחברים יצאו או היללו את היוצאים לקרב, והקבוצה התפרקה. שינויים התרחשו. מארינטי שנותר אנרכיסט נלהב, שינה חלק מדעותיו כמו את אותו הבוז לנשים שפירט לפני, בוצ'וני התגייס ונהרג בעת אימון, רוסולו עוד נטש את החבר'ה לפני כן כשראה שהם דובקים בפשיזם ונשאר בעיקר עם המהפכה האמנותית ואחרים הצטרפו למפלגות פשיסטיות. הפוטוריזם כקבוצה מהפכנית מתה, כגישה רדיקלית וחיה, זה נותר חי וקיים. הפוטוריזם שעיקרו הושתת על קדמה ומהירות כל הזמן אל העתיד, תפס צורה במקומות אחרים ואפשר להגיד שאולי הרכבי פאנק הכירו את כל העניין. עם הטיפוגרפיה האלימה ומוזיקת הנויז. הפוטוריזם הוא ניצן ראשון לאידאולוגיה באמנות. הדאדא שימשה כנקודת התחלה. אבל תחשבו מה היה קורה לולא הרדיקליים האיטלקיים האלה לא היו נפגשים וכותבים ויוצרים בהתאם לאמונתם?


ג'ינו סווריני - רקדנית בפיגאל

בפוסט הבא, נתמקד סופית בעניין של "דאדא לפאנק" אחרי ההיכרות עם הפוטוריסטים שהיו לניצן ראשון של כל העניין. 

ואיזה מין בונוס קטנטן - אני מצרף פה קטע נויז של אחת מהלהקות האהובות עליי הנרי קאו, מאלבומם In Praise of Learning. תמיד חשבתי שהלהקה הזו בגישה הרדיקלית שלה קצת התאימה להלך הרוח של הפוטוריסטים (אם הקשבתם לשיר שלהם - War אתם מבינים למה אני מתכוון). הטקסטים הרדיקליים, ההשתייכות לקבוצת "רוק באופוזיציה" והמוזיקה המתוסבכת שלפעמים קורסת אל תוך נויז טהור מזכיר בהרבה את אותה קבוצה. פשוט תשמעו את השניות האחרונות של הקטע הזה ותסתכלו על הציור של קארה ותגידו שזה לא מתאים.

עוד בעניין:
הפוטוריסטים ואני - מרית בן ישראל, מתוך הבלוג "עיר האושר"
המניפסט הפוטוריסטי - ירונימוס, הלשכה לטיפוגרפיה עברית