עוף ובננה

עוד מעט העשור הזה מסתיים. ועוד מעט השנה הזו מסתיימת. יש כמה אלבומים השנה הזו שאני יכול לספור בידיים שממש עשו לי את השנה. שניים מהם עליהם אני אדבר, נוצרו בשני הצדדים של האוקיינוס. כל אחד (או שניים) בשלו. מדובר בקומיקאים שמזוהים גם עם העניין המוזיקלי. אני חושב שחלקכם יודעים קצת על מה מדובר. בקיצור, לפני שנציג, אני רוצה להגיד שאני מאוד מאוד מאוד אוהב הומור במוזיקה. בכללי הומור זה טוב. אבל יש משהו במוזיקה עם הומור שמעלה אותה כמה דרגות למעלה. בהרבה פעמים, יותר מוצלח ממוזיקה "רצינית". אני מודה שאני אישית, הייתי לוקח דברים ברצינות תהומית פעם. לא שזה השתנה. טוב. זה כן בעצם. מודה ששחררתי קצת. וגם אני כותב שירים שטותיים שפשוט עושים טוב. ויש הרבה דוגמאות לאנשים שעשו את זה. זאפה הוא הדוגמה המובהקת לאחד שהעלה את ההומור במוזיקה לדרגה אמנותית. הרבה אמנים ידועים יותר וידועים פחות. אם אלה להקות אלטרנטיב כמו Ween או פריימוס, אנשים טובים כמו אל ינקוביק המוזר, קניה ווסט שמחליט לעשות שיר עם בית שכולו מורכב מהמילים "וופידי סקופ, סקופידי וופ".

ובין היתר, יש את הקומיקאים. אלה שלא מזוהים בעיקר עם הקריירה המוזיקלית שלהם, אבל עושים דברים טובים כשהם מכניסים דברים לא בדיוק אכילים בטקסטים במסגרת קורעת מצחוק בתוך שיר פשוט וקליל. אם זה ריקי ג'רוויס (ושווה לכם לצפות במוקומנטרי שלו Life on the Road המבוסס על דיוויד ברנט האגדי מ"המשרד"), או מונטי פייתון. גם אצלנו בארץ, יש סצנה מאוד חזקה של הדבר הנפלא הזה אם בלהקות כמו כוורת, הבילויים, הפסוליה של דייזי, בוא לבר, ויתרתי, האחים צברי, הטראפ של דודו פארוק או הרגאטון של ערוץ הכיבוד. ובין היתר, שוב אותם קומיקאים שיש להם שירים ממש טובים עם טקסטים כתובים מעולה שבא לך להשתין מרוב צחוק. ובין היתר יש את השניים האלה, רועי כפרי וטל טירנגל - שהתאחדו לגוש יצירתי בשם "שירי מרפסת". ועל האלבום הטרי שלהם מהשנה, אני אשמח לדבר.

אני דור ילידי תחילת המילניום. ולהיות כנה, באיזשהו שלב בחטיבה ועד היום, מלווים אותי הסרטונים שרועי וטל עשו במהלך השנים. לא משנה אם אלה היו שירים (כמו קלטת הילדים של נח ותירס סקסואל) או בסרטונים שלהם (כל הדברים של "ניצה ולחם" או "המחברת הסגורה" בשתי מילים - יצירת מופת). זה עיצב לי את הבגרות בתיכון ומן הסתם ממשיך בצבא (מי מכם מעז להודות שהוא לא קנה מילקי בזכות הפרסומות?) וגם לחברים שלי. עכשיו באה השאלה שזאפה שאל לפני 30 ומשהו שנה "האם הומור שייך למוזיקה?". כן. אבל מתי הרגע שאתה מתייחס ברצינות לכל הדבר הזה? "שירי מרפסת" המופע המשותף של שני התל אביביים הכה מתוקים האלה, התחיל לצבור תאוצה והפך להיות שלאגר ביוטיוב. זה מה שאני וחברים היו מנגנים כשהייתה לנו גיטרה. כשכולם היו עם שירי שלום חנוך בקומזיצים בלילה בסבנטיז, אנחנו שרנו גם את שלום, אבל בין היתר גם את "כן ניגשתי לעידו" ו"יש אנשים".




היופי הגדול בשירים האלה היה זה שהם היו שירי מדורה כאלה פשוטים וקטנים שהיית מראה לחברים שלך ביוטיוב ומחכה לפאנץ' ליין שבא באיזה אלמנט הפתעה או אלתורון קטן. אז כשחבר טוב מהצבא מספר לי שהם מוציאים אלבום חדש שמבוסס על אותם שירים שאהבנו בתיכון. תהיתי לעצמי - יעני רגיל כמו הגרסאות ביוטיוב? מי ידע. מה שבטוח כשראיתי את העטיפה של וניה היימן, הבנתי שזה הולך להיות משהו משהו. זה עולה לספוטיפיי, אני רואה את השירים המוכרים והאהובים שם פליי. הבנתי את הקונספט. השירים המצחיקים והפשוטים האלה הפכו להיות עם הפקה מהסרטים, מהודקת, אלקטרונית-פופית. וזו ה-בשורה שהביאה את העניין הברור - השירים האלה הם ממש טובים מוזיקלית, שזה יהיה תירוץ לא להתייחס לזה ברצינות כי קומיקאים עשו את זה. למען האמת, אני לא משתגע על הפקות גדולות.

חלק מהקסם של החוסר הפקה

אבל דווקא בשירים האלה, שהם היו לשיא הפשטות ופתאום הופכים למעצמת אסתטיקה בהפקה של כפרי (ו"כן ניגשתי לעידו" שהופיק ע"י מאסטרו שוזין), אתה מתחיל לצחוק יותר. פתאום, "יש אנשים" מגובה בהרמוניות קוליות מרשימות, "לילה שנשכח" הופך לחאפלה אלקטרונית, "אח משכמה" מגיע לקליימקס מבחינת הפקה שזה אלקטרו פופ מצוין, "ישראל" עם הרפרנס לBTO, "מיטל וקובי" שעושה שיפטים בסגנונות ועדיין נשמע אחיד, "סוזן בואי" מכניס אותנו עוד יותר לסיפור בכוונה עם החלפת ערוצי טלוויזיה עד שמגיעים לביצוע של סוזן בויל. כן יפים שלי. האלבום הזה נשמע פי אלף יותר טוב ממלא אלבומים רציניים שיצאו השנה. ואני מאוד רוצה את הדבר הזה על דיסק. "שירי מרפסת" הוא עדיין מה שכיף לנגן ולשמוע, אפילו יותר מבעבר. ההופעות מוכרות, ההורים שלי ואנשים שלא בהכרח אוהבים את ההומור יכולים ליהנות מזה. וזה מוכיח שהשירים עם הטקסטים המצחיקים יכולים להיות מורכבים ומעמיקים גם מבחינת המילים וגם מבחינת המוזיקה. זו הייתה הזווית הישראלית לגבי העניין.

עוזבים את רועי וטל ואת הארץ (שלא במצב טוב). ומגיעים לאמריקה. גם יהודי. אבל בוא נגיד שמבחינת הנונסנס של המתוקים שלנו מארץ ציון. הבחור הזה הולך עד הקיצון ועד הסוף. אריק אנדרה - קומיקאי, מנחה, המושיע של העידן הזה, ידוע בעיקר בזכות תכנית האירוח שלו שהיא פרודיה על הפורמט. אנדרה מותח את גבולות הפוליטיקלי קורקט של המאה ה-21, בז לה, יורק עליה, מטריל את האורחים שלו, אומר משהו על החברה המחורבנת שחיים בה היום ובאמת יוצר מה שנקרא - הומור אוונגרדי. הוא לא חוסך מאף אחד והבן אדם פשוט קאלט מהלך היום שכל איזה "איכותיסט" שמגדיר את עצמו אחד כזה. אומר שהוא צפה בדבר הזה שנקרא The Eric Andre Show. גם את הסדרה הזו, חברים שלי ואני אוהבים ומצטטים רגעים בלתי נשכחים ממנה. עכשיו, מי שיודע, אריק אנדרה הוא לא הבחור האבסטרקטי המוטרף על LSD שמנסים לעשות ממנו. סך הכל מדובר בבחור אפרו יהודי חביב, עם תואר מברקלי ושליטה על הבס. הבחור אוהב ג'אז, היפ הופ (רק הפרקים עם הראפרים שמתארחים אצלו בתכנית הם פרייסלס), פאנק ולמען האמת, מה לא. והוא לקח את כל האהבה שלו למוזיקה על כל גווניה וסופסוף החליט להוציא את המוב שלו בתור מוזיקאי.

עוד אחד מהאלבומים שהכי אהבתי השנה, למרות העובדה שהוא מאווווד בעייתי. כי עד כמה שאני אוהב אקפסרימנטים, אני חייב להודות שיש רגעים שהם טובים לdank, אבל מרגישים מבחינת אחידות שבחורנו לקח את זה רחוק מדי. קודם כל, הוא לא אריק אנדרה באלבום. קוראים לו Blarf (לקח לי איזה יום לחשוב על הכול ולקלוט שזה אריק), הוא מחופש לרונלד הליצן של מקדונלדס במה שנראה כמו הגרסה שלו מהגיהינום. ואז משיק את האלבום ביוטיוב ובbandcamp, תחת השם Cease & Desist. פחות מחצי שעה בה אנדרה מסמפל כ-ל דבר שקיים. פרוג איטלקי מהסבנטיז, טרופיקליה, פרי ג'אז, ספר אודיו של ביוגרפיה של אובמה, פאבליק אנמי, ביסטי בויז, ריצ'רד פריור ובעיקרון כמעט כל דבר ויוצר מהכול תבשיל עצום כזה שמרגיש כמו ראנץ' מטורף. כמו מאדליב על LSD, גורם לThe Avalanches להיראות כמו הקרפנטרז. הוא לא חושש מלעוות חלק מההקלטות או לתקוע אותם מה שגורם לצ'אק די מפאבליק אנמי להישמע כמו מחשב Windows XP שנתקף בווירוס סופני או לשים בסים כבדים אחושרמוטה על בוב דילן. מדובר באלבום אינסטרומנטלי לגמרי, בלי התפשרות (ואולי זה פוגע בו קצת). אם טיילר דה קריאייטור או ארל סווצ'רט היו מרפרפים עליו והיה עוד יותר חומר זה היה הופך להיות אחד האלבומים האהובים עליי.



אבל יש נקודה אחת סופר בעייתית שמגיעה באמצע האלבום וגורמת לך לסגוד מכמה שזה דאנק, אבל כמאזין גורם לך לחשוב שחוץ מכל הקטע הזה, אין באמת הרבה. ממש באמצע האלבום מגיע I Worship Satan. קטע נויז של 10 דקות. מרצבאו מאונן בשירותים או איך שלא תתארו את זה. גורם לך לרצות שיהיה לזה קליפ, גורם להעריך את כל הקטע הזה של "אני הולך להטריל את כוווולם". אבל אריק אנדרה, החלום האמריקאי האלטרנטיבי שלי אולי קצת הגזים פה, מעבר לכל הסימפוניית סימפולים המטורפת הזו, הקטע הזה קצת מוריד. אבל אני חוזר לעניין ששאר הקטעים בנויים פה כמו מדען מטורף שמחבר רקמות של חזיר וצ'ינצ'ילה ביד אמן. על הדרך, הוא גם הביא קליפים מטריפי שכל שנראים כמו המקבילה הוויזואלית של המוזיקה שווים גם מילים: עם עריכה מוטרפת וחסרת רסן שכוללת כל מיני אפקטים זולים וגם קטעים מסרטי פורנו עם פטישים שלא בדיוק היו אמורים לעבור במסננת המשפחתית של יוטיוב.

ככה אריק אנדרה הצליח להטריל אותנו שוב. חלקם יגידו שהוא מטורף. אחרים וגם אני יגידו שהוא עשה את אחד הדברים היותר טובים שיצאו בזמן האחרון. אבל זהו בעיקרון. Blarf (השם אגב מלהקה שאנדרה הקים בעבר) בעיקרון נעלם), האלבום יצא במהדורה מוגבלת של ויניל ומה שנותר אלה הקליפים והמוזיקה שהראתה שאין גבולות בלהתחמק מתשלום לאמנים על סימפול קטעים שלהם (כי עם כינוי כזה איך יתבעו אותך). Cease & Desist שנשמע כמו Paul's Botique על אסיד וקראק יחדיו, הוא באמת אחד הדברים היותר מקוריים שיצאו השנה ובזמן האחרון. הוא ממש לא מושלם, אבל הוא עושה בית ספר לכל המפיקים למיניהם. ומראה לכולם מאיפה משתין הבבון. אלה שני טייקים שונים לגמרי של קומיקאים שיצרו אלבומים שראויים להתייחסות מעבר לעובדה שהם "מוזיקה שנוצרה ע"י קומיקאים". אם הם קיימים בפורמט פיזי, הייתי אומר שתשיגו אותם, כי הם נראים טוב יחד עם כל הדברים הרציניים שלכם.

מתוך השואו של אריק, הייתי מת לאלבום נויז כזה ממנו


שונא להיות יחצ"ן, אבל מוסיף פה תוצר אחרון של הקלטות עם חברים באמצע שבוע נופש בצבא. עוד איזה הומור מוזיקלי כזה:

האידיוט, המהמר והפציפיסט

הנה מגיעה לה עוד שנה שבה וודי אלן מוציא סרט חדש המבקרים והמעריצים נחלקים לשתי מחנות: אוהבים ושונאים. "גלגל ענק" כבר מלא באינספור ביקורות ונראה שהבמאי האגדי ממשיך לשגשג על אף ההזדקנות, ההאשמות והמבקרים הלא כל כך אמפתיים. מה לי יש להגיד לגבי זה? לא הרבה. פייר, ממה שראיתי, אני לא משתגע בכלל מהסרטים שלו שבאו אחרי "אנני". זוכר שצפיתי ב"מנהטן" ופשוט רוב הזמן לא הייתה לי את ההתלהבות. זה הרגיש שוודי קצת החזיק מעצמו יותר מדי שם. אולי אני לא מת על סרטים מדכאים, אבל מהרגע שאלן חשב שהוא איזה אינגמר ברגמן, היה הרגע שאיבדתי אותו. נכון, היו סרטים נהדרים כמו "זליג". אבל רוב הזמן, אני לא מוצא את עצמי מתחבר לדברים האלה. ברור אני מהאלה שחושבים שוודי עשה את זה ביג טיים בסבנטיז. כמו שאמרתי, השילוב בין האינטלקטואליות הבכיינית ניו יורקרית של אלן להומור על כל סוגיו, יצר יצירות אמנות גדולות שכל מי ש"מאונן שכלית" כמו שאמר אלן ב"רומן שלי עם אנני", חייב לעצמו את הסרטים האלה.

"גלגל ענק" לפחות עד הסרט הבא שכנראה יגרום לפרובוקציות, הוא הזדמנות נהדרת לרכב על ההייפ, כי וואלה משעמם לי. אבל חוץ מזה, כשהייתי מסתכל וקורא את הדברים שנכתבו על וודי בעברית, הרבה שבחים על הסרטים שלו. בדירוגי הסרטים שלו, בביוגרפיות עליו מהללים את הסרטים הגדולים: "בננות", "ישנוני", "אנני" והרשימה נמשכת. אבל הדבר שהכי צרם לי בכל הכתבות והרשימות שראיתי, זה שאף אחד לא התמקד במה שאני חושב שהוא הסרט הכי טוב שאלן יצר בכל הקריירה הארוכה שלו שמתפרשת כבר למעלה מ-50 שנה. סרט שצריך לקבל הרבה, אבל הרבה יותר ממה שמדברים עליו בדרך כלל. סרט שמאז שצפיתי בו, לא הפסקתי לדבר כמו ילדה קטנה על הגדולה של אלן. ב-1975, הסרט "אהבה ומלחמה" יצא לאקרנים. 42 שנה לאחר מכן, צפיתי בסרט ככה לפני פורים וחשבתי ש"אנני" היה הדבר הטוב ביותר שראיתי בזמן האחרון, אבל אז הגיע בוריס גרושנקו והביא את העלילה האותנטית שהתרחשה במאה ה-19, אבל גם שם, אלן הכניס את האינטלקטואל הבכיין לתוך המציאות הרוסית בתקופת נפוליאון, לקח את דוסטויבסקי, את טולסטי, את אייזנשטיין מכבד אותם ובו זמנית צוחק עליהם, מראה שכל הדרמה ההירואית שעיטרה סיפורי גבורה רבים בהיסטוריה האנושית היא מגוחכת לא פחות מחלקים מסוימים בניו ג'רזי.

"אהבה ומלחמה" אבל אם בא לכם לצאת ממש מדויקים אז "אהבה ומוות" כמו שנקרא באנגלית, הוא נקודת המעבר בין "ישנוני" ל"רומן שלי עם אנני". כל שלושת הסרטים האלה מציגים רעיונות שונים, העלילות מתרחשות בתקופות שונות (האחד בעתיד, השני בעבר והשלישי בהווה), אבל הכל מתבצע באותה המסגרת הוודי אלנית. שלושת הסרטים האלה באו אליי כמו פצצה ביום בהיר, אחרי הרבה מאוד זמן מלא שעמום כי לא מצאתי הומור עם מחשבה מאז מונטי פייתון. וכן. זה וודי. באחד הראיונות שנתן הוא אמר כי הוא אוהב יותר דרמות מאשר קומדיות, כי דרמה קורעת אותך לשניים וקומדיה מוציאה אותך חייכן, קליל ובלי מחשבות. אבל סליחה אדון אלן, פה אתה טועה. האיש יצר קומדיות שהיו הרבה יותר מקומדיות, הן הוציאו אותך עם מחשבות פילוסופיות שונות על הדברים הכי טיפשיים וקטנים עד לנושאים חשובים שעד היום סובבים אותנו: שלטונות טוטליטריים, מערכות יחסים, סקס, מוות והיקום המתפשט.

עלילה בחצי פסקה. אלן מגלם את בוריס דימיטרוביץ' גרושנקו, יליד רוסיה בתקופת נפוליאון שמאוהב בבת דודה (מדרגה שנייה) שלו סוניה (דיאן קיטון בתפקיד הכי טוב שלה בסרטים של אלן) נאלץ לצאת למלחמה נגד הצרפתים, על אף העובדה שהוא פציפיסט (וגם די פחדן). במהלך הסרט, גרושנקו שרוי במחשבות על המוות, תוהה לגבי אהבה וכל זה במבט הומוריסטי-ציני שמי שמכיר את וודי, לא יכול שלא לצחוק גם אחרי 4 פעמים של צפייה. אלן בזמנו, החשיב את הסרט למצחיק ביותר שלו באותו זמן. וזה נכון גם להיום, על אף הקשיים הבלתי נסבלים. הסרט (למרבה האירוניה), צולם בצרפת וגם בהונגריה, רחוק מהקומפורט זון של אלן, ניו יורק. והתוצאה מאחורי הקלעים: חגיגה. לא מספיק שהרבה מהצוות לא הסתדר אחד עם השני ובעיקר עם אלן, יחד עם כל זה, אלן התמודד עם הרבה מאוד כיף: מזג אוויר קשה, הרעלת מזון, פגיעות פיזיות ושאר ירקות. הרבה אומרים שיצירות אמנות גדולות לא יוצאות כשהחיים דבש. טוב... הסרט הזה מצדיק את זה. כי הכל עבד שם.

הנופים הפסטורליים והמבנים העתיקים שהתאימו לאווירה של הסרט. שתי הדמויות הראשיות שמהוות קונטרה אחת לשנייה ואלן וקיטון עושים את זה נהדר. קיטון שבסרט הקודם והעתידי שיחקה דמויות שהוצגו כדי שטוחות, סוף סוף מקבלת את סוניה, דמות הרבה יותר עמוקה ועם זאת מהווה קונטרה לפחדנות של בוריס עם ייצוג כל העניין של ההילולה של גיבורי מלחמה, דת ומוסריות. הפסקול הנהדר של פרוקופייב, גדול מלחיני רוסיה שאולי קצת הפך את אלן לסוג של קובריק עם השימוש ביצירות קיימות בסרטים, מה שנתן לזה משמעות שונה לגמרי. ברמה הטכנית, אפשר להגיד, אין תלונות. לצוות כנראה יש הרבה, אבל אנחנו הצופים, באבוע בוע זכינו. ומה עוד יצא לנו מזה? הרבה תובנות שונות, כי הסרט הזה, הוא סאטירה מבריקה שרלוונטית גם להיום.

לא פחות מ"בננות", "אהבה ומלחמה" ביקר, לעג וצחק על פולחן גיבורי המלחמה, על היציאות למלחמות על שטויות של כובשים, על הדת והשאלה לקיום האלוהים, כל אלה הופיעו ומופיעים פה אצל אלן, אבל בו בזמן שאנחנו חשבנו, גם צחקנו. די הרבה. אם זה היה הספלסטיק, או ההומור הניו יורקרי-ציני הרגיל של אלן, או כשהבמאי מחליט לעשות פרודיה על כל גדולי הספרות הרוסית וגם על גיבורו הגדול ברגמן. הכל מתאחד לאחד הסרטים הכי טובים שתראו אי פעם. אחרי כל הצחוקים שבפאשלות שקורות משטויות ולפני שאלן ישקע עמוק עמוק בתוך התסכול האישי שלו ויתחיל להתעמק בנושאים שדיבר עליהם בצורה יותר רצינית, יצא מנצח בסרט הזה שלא מוערך מספיק. אולי יגידו שהוא אולי לא כזה רציני, ושהוא מיועד לקהל שלא רוצה לחשוב הרבה, אבל עם כל הכבוד. יש מחשבה והרבה. לא פחות מ"אנני".

ומלבד כל זה, כמו שאלן תמיד ידע לעשות, הוא יצר אווירה. והוא הכניס אותנו אליה טוב טוב. עם הפסקול, השחקנים, עם הרפרנסים ועם כל המיתוסים הגבריים שעליהם אלן היטיב כל כך לתקוף מכל הצדדים ולעשות roast יפה יפה באמצעות הפאנצ'ים שלו. וזה לא רק ברוסיה, אם זה באמריקה, או אצלנו עם הנכונות להילחם שכל עם מהלל למען מטרה מסוימת, אלן האינדיבידואליסט שואל "למה?" והלמה הזה מתבטא בכל ה81 דקות שבהן הגענו מנקודה אחת לנקודה אחרת באופן די ברור. בניגוד ל"בננות", שבשלב מסוים לא הצלחת להבין איך הגעת מקטע אחד לאחר, אלן הפיק את הלקחים ויצר סרט לינארי (אחרי זה הוא יפציץ בגאונות שבחוסר לינאריות ב"אנני"), אחיד שאם אוסיף עוד מילה אחת, הפכתי רשמית לfangirl טיפוסי.

אז ברגע הזה אשתוק. ואתן לוודי לדבר. רק תתכוננו, זו לא קומדיה כזו פשוטה. יחד עם "אנני", יחד עם סרטים של מונטי פייתון וה"ביג לבובסקי", "אהבה ומלחמה" צריך להיות שם למעלה יחד עם כל החבר'ה האלה עם היכולת שלו לשים מראה לפני בני האדם הפטריוטים והמיליטנטיים ומראה את הפרצוף האמיתי שלהם. אבל חוץ מכל הקשקושים האינטלקטואליים האלה, כמו שאני אומר על הרבה דברים טובים, זה פשוט סרט כיפי. אבל ממש כיף לצפות. עם כל הפילוסופיה שבדבר, אל תשכחו לצחוק ילדים. ואני, שפשוט יצאתי לא הכי מקצועי בעולם בפוסט הזה, פשוט אגיד נתראה בפעם הבאה, אני כנראה אלך לצפות בסרט עוד פעם.

השטן במיסיסיפי, גרסת הג'אז

זהו אחד מימי שבת. באחת מהשיחות הרבות, ידידתי מיקה שולחת לי קישור ונראית בו עטיפת אלבום. צבע כחול בגוון שאפשר לקרוא לו Kind of Blue. יש שם בחור עם הפסנתר והכיתוב "well, i should have...". למען האמת, לא בדיוק התלהבתי. חשבתי איזה עוד אחד שחושב שהוא חי בפיפטיז ועושה איזה אלבום ג'אז מודרני שחב למקורות ולשורשים. אבל האזנתי, במשך ההאזנה, דווקא מצאתי את עצמי, חובב הצדדים הפרועים של הג'אז על כל סוגיו, נהנה מאוד מהמנגינות שהיו שם. אין פה חידוש, אבל דווקא שווה לתת פה מילה על זה. אני לא האמנתי שאלבום ג'אז, שלמרבה הצער, כבר מזמן לא מחדש, שנוצר ב-2015, יכול לעשות לי משהו. וכן, אני מקווה שכשאני כותב את השורות הללו, אולי תאהבו גם אתם את מה שיש פה: אלבומו של מר ג'ון בנג'מין, "well, i should have...".

הארי ג'ון בנג'מין, למי שמכיר ובקיא בסצנת הג'אז המודרני, הוא פסנתרן די ידוע בקרב מי שמעודכן במה שקורה בג'אז כיום. מדובר באחד מידי הזהב בפסנתר הג'אז. ההשפעות מאלילים כמו מק'קוי טיינר והרבי הנקוק ניכרות, אבל לצד כל אלו, הוא גם מכניס את הגוון האישי שלו. הוא למד תחת המאסטר הגדול, סר דיוק אלינגטון בשנותיו האחרונות. ומאז, בנג'מין היה פה ושם עם כמה מהגדולים. הוא ניגן באייטיז עם מיילס באלבומיו האחרונים, אחרי זה הוא המשיך לנגן עם חבר'ה כמו וינטון מרסליס. וכבר, הבינו כי יש פה משהו מיוחד על הקלידים. הסגנון של בנג'מין מאוד איטי, מאוד שלו, מאוד cool ואני חושב שהוא באמת מכניס למוד מסוים, ניו יורק של הפיפטיז בשעות לילה מאוחרות. ממש נשמע כמו הסטריאוטיפ של הג'אז, אבל בחיי כמה שזה נפלא.

בשנת 2015, אחרי קרוב ל-30 שנה שהיה פעיל כסיידמן, כנגן אצל אחרים, החליט סופסוף לאזור אומץ ולהקליט אלבום משלו. ההפתעה הגדולה היא, שהלייבל Sub Pop, ה-חברה של כל אוהבי הגראנג', החליטה להחתים את פסנתרן הג'אז ולהוציא את אלבומו הראשון, well, i should have... והתוצאה, אלבום יפה שמראה את החיבור של בנג'מין לז'אנר, וכשהוא מניח את ידיו על הקלידים, הוא לוקח אותנו למקומות אחרים, משהו יפיפה, שלא משנה שזה לא מחדש. זה משהו שמורו הגדול המנוח אלינגטון, היה מתגאה בו. אלבום קול ג'אז לשמו, כמו העטיפה עם כמה מנגינות שנצרבות בראש, כשכל המעורבים הם נגנים מושחזים בסצנה העכשווית של הג'אז. במשך 8 קטעים, כשאף אחד מהם עובר את ה-6 דקות, מביא בנג'מין קטעים נפלאים שהלחין שפשוט עושים טוב לאוזן.

אני הופתעתי שבכלל אהבתי את זה. בדרך כלל, אני נוהג להירתע מג'אז עכשווי שחוזר על עצמו, כמו שנסיך האופל, הגדול מכולם, מיילס דיוויס היה אומר על כל ממשיכי דרכו כשהוא כבר לקח את הג'אז למקומות אחרים. אבל האמת, שפה אחטא ואודה, שמדובר באלבום יפיפה שכאמור, לא מחדש, אבל בחיי שהכל פה כל כך יפה. כנראה, שלפעמים יש דברים שלא משתנים. ויש עוד פינה חמה לסגנון הישן והטוב. ובנג'מין מלמד אותנו את זה. זה שיעור חשוב שאומר כי אפשר מדי פעם לנוח בשורשים, ולא תמיד צריך לחדש ולעשות ביג וואו גדול. זה פשוט, גם לאלה שלא אוהבים ג'אז וטוענים שהם לא מבינים את זה, יוכלו להיכנס לדבר הזה בקלות. אני מקווה שגם אתם תצללו בקסם.

ועכשיו - האמת!

כל מה שכתבתי פה, היה בולשיט טהור. בנ'גמין הוא לא פסנתרן, לא למד אצל אלינגטון, לא ניגן עם המי ומי, ולא נעליים. מדובר בקומיקאי שאולי חלקכם יכירו בתור המדבב של קארל, הקופאי בפאמילי גאי. בנוסף, האיש הוא גם קולן של דמויות בהרבה מאוד תכניות אנימציה שחלקכם אולי יכיר: Bob's Burger למשל שבו הוא מדבב את הדמות הראשית. בקיצור, בנג'מין החליט להקליט אלבום. הטרול המושלם, הבדיחה המושלמת. הוא החליט להקליט אלבום ג'אז, כשהוא מנגן על הפסנתר. יש רק בעיה אחת קטנה... בנג'מין לא יודע לנגן בכלל פסנתר. בטח שלא סגנון ג'אז. הבן אדם בור מוחלט בכל מה שקשור לנגינה. ולא סתם, האלבום הזה נקרא Well... I Should Have כשמעל המשפט הכל כך מסתורי הזה ישנה כוכבית, אשר מפנה אותנו לתחתית ושם רשום *Learned How to Play the Piano. הוא הקליט את האלבום עם כמה נגני ג'אז אמיתיים ומוכשרים: סקוט קריצר (סקסופון), דיוויד פינק (קונטרבס) וג'ונתן פרץ (תופים). אז מה לעזאזל בנג'מין עושה אתם שואלים?

הוא מנגן על הפסנתר. ולמען האמת, זו לא נגינת פסנתר. זו לא הנגינה המשונה של ת'לוניוס מונק, בטח שלא כמו האוונגרד של ססיל טיילור. בנג'מין פשוט לא יודע לנגן. כלום! והוא פשוט מאלתר, בלי שהוא מבין מה הוא עושה. וזה מה שהרבה יקראו לזה: "נורא!", "מה לעזאזל!", "הוא פאקינג סתם לוחץ על הפסנתר!". והאמת הגדולה גבירותיי ורבותיי, אני אוהב את זה. עכשיו רוב הסיכויים שתיכנסו לחשיבה של: "אוף, הוא שוב פעם משבח כל דבר שנשמע לא קונבנציונלי, כי זה שובר גבולות ונשמע בלתי מסורתי. עכשיו זה כבר לא מצחיק! הבן אדם לא יודע לנגן בשיט!". ובכן, נכון. מצד אחד, אני באמת חושב שזה מעניין להתגרות במוסכמות הז'אנר, שכבר מזמן דורך במקום כשרק גיבורים מודרניים כמו ג'ון זורן יכולים להוציא אותו מזה, אבל מצד שני, אני חושב שזו אחת הבדיחות המוצלחות והמצחיקות שנעשו במוזיקה ולאחרונה.

מאזיני הג'אז שסוגדים למיילס, לאלינגטון, לפארקר, לגילספי, למקס רואץ' כנראה ימצאו את זה כבדיחה לא מצחיקה. אוהבי הג'אז האוונגרדי ימצאו את זה כמשהו מעניין ובצדק. ומתעבי הג'אז, שמכריזים כל הזמן שהם לא מבינים את זה, יצחקו ויאהבו את הבדיחה הזו. באיזשהו מובן, אני חושב שבנג'מין מלבד הבדיחה המאוד נפלאה הזו, גם הביא משהו אחר. במשך שנים, אנשים רבים טענו ואמרו כי ג'אז זו מוזיקה תמהונית ובלתי מתקשרת שנועדה למספר אנשים, או מוזיקת מעליות, או רעש בלתי ברור. כשרוב הזמן אנשים בודדים כמוני ימצאו את היופי במוזיקה הזו. אבל בנג'מין כנראה רצה לקחת את האמרה הזו ברצינות וזו יכולה להיות אמירה לאותם מתעבי ג'אז, הוא עונה להם בתשובה הכי ברורה. "חשבתם שבג'אז לא יודעים לנגן? הנה מישהו שבאמת לא יודע לנגן!". זו אולי המכה הכי מצחיקה שאותם חבר'ה אי פעם חטפו. גם אוהבי הג'אז המסורתי יחטפו בומבה כשיגלו מה הבן אדם הזה עושה. הוא מחריב! מה זה השטויות האלה? אבל האמת, מלבד בדיחה טובה, אני חושב שמדובר פה, במשהו ממש מעניין להקשיב. במשך שנים, היו נגנים רבים בעיקר בפרי ג'אז, שהוציאו את הכלים שלהם מהקונבנציות שלהם והביאו אותו לנגינה שגרמה לג'אזיסטים רבים להרים גבה: אורנט קולמן, אלברט איילר ואפילו ברוק עם הגאון הפסיכי, קפטן ביפהארט, שלמעשה תמיד ניגן באלבומיו הגדולים על כלי נשיפה כשהוא לא יודע למעשה כלום.

אבל אצל ביפהארט, זה נשמע מעולה. אז לחובבי האוונגרד וגם לאלה שרואים את חצי הכוס המלאה, מאוד יתעניינו לשמוע מה שהבן אדם עשה פה. הוא לא יודע לנגן, אבל זה נשמע מעניין. רוב הסיכויים, שכוונת המשורר לא הייתה בכלל "להיות עמוק", אבל באמת שמדובר פה בחציית גבול בג'אז. והפעם, אלה לא היו נגנים מושחזים שפשוט לא רצו לנגן כמו שהיה נהוג, מדובר פה בבן אדם שאין לו שום רקע בכלי, וזה לא משהו שהיה נפוץ עד כה בג'אז. בנג'מין אולי מלמד אותנו שיעור שבו אפשר להבין שגם הטמבלים המוחלטים ביותר שלא יודעים כלום על כלי, יכולים ליצור דבר מעניין. ההוכחה המצוינת מגיעה כבר בחלק הראשון של יצירת הנושא של האלבום, שנשמעת בהתחלה כמו סווינג מגניב כשכולם יודעים מה הם עושים, חוץ מבנג'מין שפשוט מחנטרש על הפסנתר במלוא מובן המילה. למעשה, אתם יודעים מה? אולי כדאי שניתן לבנג'מין להסביר על האלבום בסרטון הזה:

זה באמת אלבומים מהנה לפרקים. עם כל מיני יציאות מצחיקות כמו הפתיח Deal with the Devil שהוא למעשה מערכון בו בנג'מין מנסה למכור את נשמתו לשטן כדי שידע לנגן ומה שקורה בהמשך... בנוסף, גם Soft Jazzercise שלוקח את בדיחת סטריאוטיפ הג'אז עד הסוף, וכמובן כמובן, בנג'מין נאמן למסורת ומסיים כמו כל אלבום ג'אז מעולה ואיכותי, בשיר ראפ רוק של דקה וחצי בשם Amy's Song כשסופית מובן לכולם, שהכל היה פשוט בדיחה טובה. אני ממליץ על האלבום הזה למספר קהלים: החבר'ה שרוצים להתבדח ומביאים את האלבום הזה לכמה חברים. לי זה עבד, וזה בהחלט היה מצחיק. גם לאנשים העמוקים, שמוצאים עניין בכל דבר גם אם מדובר בחנטרוש, יאהבו את מה שיש כאן. ובמיוחד במיוחד בשבילכם, מתעבי הג'אז, שמבינים שמישהו לקח את האמרה שלהם ברצינות. בנג'מין עשה את הטרול המושלם, עשה על כולנו את המתיחה הכי טובה שהייתה במוזיקה. אז או שתיקחו את זה כבדיחה טובה, או שתראו בזה כזבל גמור שלא תחזרו לשמוע בחיים, זו בחירה שלכם. אבל תנו שמיעה. זה באמת משהו מעניין. הנה האלבום בבנדקמפ.