מדאדא לפאנק, חלק 1 - העיר מתעוררת

העיר מתעוררת - אומברטו בוצ'וני

מתחילים בחקירת התלבשות היצר להרס למען חדש בסדרת ה"מדאדא לפאנק". את הסדרה הזו שתדלג מסקירות היסטוריות, לאידאולוגיות שונות ולתובנות שונות שנפיק מכל העניין, נתחיל לא מהדאדא. למרות שהדאדא היא תנועה מהפכנית, קוראת תיגר על הסדר הנורמטיבי וידועה בהישגיה ומאפייניה כבר 100 שנה, היא לא התנועה האמנותית שהתחילה את העניין. על העניין הזה לא דובר באותו פוסט על ההרס, אבל צריך לומר כי החבר'ה האלה הדגישו את עניין ההרס, דיברו עליו בהתלהבות ונאמר סגדו לעניין של הריסה מוחלטת של הישן למען יצירת החדש. והם ראו את החדש ודמיינו אותו בציורים שלהם, במניפסטים, במוזיקה שלהם, בפואמות שלהם הכל למען סגידה למכונה ובוז מוחלט לכל מה שמסמל עבר. אנחנו ב-1908, ומשורר בשם פיליפו תומאזו מארינטי כותב דברים קשים במיוחד ומעורר אנשים ליצור תנועה שעוקבת אחרי האמונה הזו. אותו מארינטי, בחור משופם בן 32, כאמור כותב על העתיד. והוא מדמיין אותו לא בדיוק כמו שרובנו דמיינו אותו. חלק ממה שהוא כותב:

"גשו הלום מבעירי שריפות על אצבעותיכם המפוחמות!... הציתו באש את מדפי הספריות! הסבו את זרם התעלות כדי להציף את מרפתי המוזיאונים!... היסחפו נא בזרם, תמונות עטורות הילה! לכם מיועדים המכושים והפטישים! נתצו את יסודות הערים הנערצות!"

אותו היפי יפה נפש, ממשיך לתאר בפואטיות את היצר ההרסני וקורא לצעירים הרעננים לפעול בדרך זו. רנסאנס, אקדמיות, מוזיאונים וספריות המהללים את העבר, נמאסתם! אלה היו הכוונות של מארינטי כשבסוף כתביו הוא מסכם ומסיק מסקנות כמו:

"אנו נהלל את המלחמה, ההיגיינה היחידה של העולם, מיליטריזם, פטריוטיזם, המחווה ההרסנית של מביאי החופש, הרעיונות היפים השווים למות עבורם, והבוז לנשים".

(תרגומה של ד"ר רות מרקוס)

מארינטי

ככה מארינטי מפרסם את המניפסט הפוטוריסטי ב-1909, כשהוא בן 33 ונולדת קבוצה חדשה: הפוטוריזם. בתקופתו של מארינטי, איטליה שהכיר הייתה שרויה בתוך העבר של עצמה. בזמן שהצרפתים, הגרמנים ורוב המדינות הצפון אירופאיות הביטו הלאה לקדמה, איטליה נשארה נאמנה לרנסאנס, לרומא העתיקה, לליאונרדו דה וינצ'י ולניקה מסמותרקי. את מארינטי, זה הבחיל. נשבר לו מזקנים מנטלית שמהללים את העבר ולא מתקדמים הלאה. מארינטי - משורר, אנרכיסט, פשיסט (ואולי אגיד, קצת לא שפוי בראשו) מביא אולי את התנועה האמנותית הראשונה במאה ה-20 עם אידאולוגיה מסוימת. בשיריו, הוא מתעלם מסימני פיסוק הרבה לפני קרואק, ויוצר טיפוגרפיה כאוטית, מבולבלת ומבלבלת, שוויזואלית מושכת את העין, אבל לקרוא את זה, זה כבר סיפור אחר. המכונה הייתה העיקר. לפי המניפסט, מארינטי מאמין כי מכונית חדשה ונוסעת עולה ביופייה על פסלים מונומנטליים כמו ניקה מסמותרקי. מה שמתחיל כניסיון למהפכה ספרותית, הופך לתנועה שלמה שפועלת בתחומים שונים כמו ציור, קולנוע, מוזיקה וצילום. והכל מושתת על האנרכיה.

אם נחשוב על זה, זה לא בדיוק מדויק. עמנואל קאנט הגדיר את האנרכיה כ"חוק וחופש ללא אלימות". הפוטוריסטים ברובם הושתתו כמו שראיתם במניפסט, על היצר האלים של הרס של הישן למען יצירת חדש. מארינטי וחברים אחרים מאוחר יותר, הצטרפו למפלגות פשיסטיות. כשמישהו מכנה את המלחמה כ"היגיינה היחידה של העולם", קשה להאמין שמדובר באנרכיה במובן הפוליטי-חברתי שלה. זו הייתה בעיקר אנרכיה תרבותית. הפיגור של איטליה משאר המדינות מבחינה טכנולוגית, צרמה לפוטוריסטים ועיקר מטרתם היה להביא את הקדמה. זה לא היה הרס לשם הרס, אלא הרס למען יצירת מציאות חדשה. יצר בער בפוטוריסטים ברצון לחדש ולהגיד על מצב הגסיסה באיטליה. וזה התבטא בציורים דינמיים שהציגו תנועה עם אלפי צורות, בשירים טיפוגרפיים שנשמעו בעצמם כמו מכונה משומנת במפעל, במוזיקת נויז שראתה כי הצלילים היומיומיים שהם הרי זמזומים, מכוניות, רעש תעשייתי - הם התזמורת של העתיד. כל אלה התאחדו ברעיונם של הפוטוריסטים. אם זה היה מארינטי, ואומברטו בוצ'וני וקארלו קארה ולואיג'י רוסולו וג'ינו סווריני וג'אקומו באלה.

במגבעות וחליפות - הפוטוריסטים בפריז. 

זו כן הייתה אנרכיה אמנותית והיא בעיקר ניזונה ממצבים חברתיים. את הכאוס באופן כללי, רוב הפוטוריסטים צרכו בהנאה. בכיתה י', בתקופה שסוריאליזם היה ה-דבר בשבילי, פתאום נחשף הציור המפורסם של קארלו קארה, "הלוויותו של האנרכיסט גאלי" לעיניים שלי בפעם הראשונה. יכולתי לדמיין בראש צלילים מצמררים של רעש קהל הומה שמפגין ברחובות למראה הכאוס בציור הזה. קארה שחזה באותה תהלוכת הלוויה של אנג'לו גאלי, אנרכיסט בדעותיו שנרצח ע"י המשטרה הופכת לאירוע פוליטי ולמאבק עם המשטרה, תרגם את הזוועה למה שנראה כמו חגיגה שלמה של הרס, ולמען האמת נראה שבשבילם הרס זה יופי. משהו ששווה למות בשבילו. מה לא יעשו תומכיו של אחד נגד מתנגדיו של אחר. הצבעים המעורבבים, הצורות החדות שמתחברות אחת לשנייה, העובדה שקשה לזהות מי זה מה. כל זה הוא רק קמצוץ מהאמנות של התנועה הזו שנקראת פוטוריזם. תסתכלו בציורים של בוצ'וני שמהלל את הקדמה כשהוא מכניס אותה כחודרת ו"פולשת" אל הנשים האיטלקיות בבגדים המסורתיים, בזמן שפועלים ממשיכים לעבוד בלי הפסקה. את באלה שיוצר מצב ויזואלי למהירות וקול כצורות משתנות בחלל שזזות באופן דינמי. את רוסולו שמדגיש את הדינמיות של המכונות, של אנשים, של מוזיקה באלפי צבעים ואלפי תנועות.

                                   הלוויתו של האנרכיסט גאלי - קארלו קארה

נראה שבתקופות שבהן מתרחשים מתחים מסוימים בעולם, הן בסיס להולדה של תנועה מסוימת. הפוטוריזם הושתת על המתח של לפני מלחמת העולם הראשונה. ואפשר לומר שמבחינתם, הם הציתו את האש להילחם. מכונות הרג משומנות היו לפיזה בשבילם. התיעוש, הקדמה כל אלה התערבבו ברצון הקדמון להילחם. תמיד היה משונה לי שקבוצה אוונגרדית כמו הפוטוריסטים קידמו ערכים כמו פשיזם, שנראה כמו האנטיתזה המוחלטת לקדמה. זו הפרובוקציה שהפוטוריסטים יצרו וגם היום אני חושב אם הייתה קבוצה שהייתה מושתת על אהבה לאלימות ותמיכה בפשיזם, גם הרבה רעש היה נעשה.

כל זה לא עמד בניגוד ליצירתיות של החבר'ה. נחזור לטיפוגרפיה האלימה של מארינטי. כמו איזה מכתב כופר, לפני שהדאדאיסטים עשו את זה בקולאז', לפני שהסקס פיסטולס הוציאו לאור את האלבום היחיד שלהם עם הפנזינים על העטיפה, בא מארינטי ויצר תנועה מתמדת על הדף. השפה כבר לא הייתה חשובה, זו הייתה האהבה לקדמה ולתנועה. 100+ שנה עברו והטכניקה הזו לא צברה אבק. פשוט תקשיבו להקלטה הזו של מארינטי ששמתי פה, כשהוא מקריא אחת מהפואמות שלו בכזו התלהבות ותשוקה ונשמע כמו פשיסט בנאום כשהוא מהלל ומחקה את המכונה. מפחיד ומעניין בו זמנית.

ונראה שאפילו אם היו רוצים, חברי הקבוצה היו הופכים לרובוטים. על אף הרגש המתפרץ שעומד בניגוד לקרות והטכניות של המכונה. ככה באו האדריכלים הפוטוריסטים שכמו מארינטי שאמר שאנשים גוססים מאבדים את הרלוונטיות, ככה הבניינים הפוטוריסטיים צריכים לעמוד על תילם, גם אחרי שהמתגוררים בהם הלכו לעולמם. האנשים הולכים, האמנות וההלך רוח נשארים. אפשר לומר את זה גם על המוזיקה הפוטוריסטית, שהיא היא למעשה - נקודת הפתיחה של כל מהפכת המוזיקה המודרנית במאה ה-20. רוסולו עזב את הציור, כדי להתמקד במוזיקה. וכמו קודמיו שכתבו מניפסטים מתחומים שונים כמו בוצ'וני ובאלה בנוגע לציור הפוטוריסטי וקראו לנטישה של האמנות האקדמאית, רוסולו עשה את השליחות שלו במוזיקה כשפרסם את "אמנות הרעש" ובו כתב על תזמורת העתיד - לא עוד תזמורת מסורתית שתנגן הרמוניה מסוימת. אלא רחשים, זמזומים, קולות, רעשים. כל אלה הם שירכיבו את התזמורת של העתיד. רוב היצירות שכתב רוסולו יחד עם אחיו אנטוניו לא שרדו, אבל הגישה המהפכנית נשמרה. במוזיקה של סטרווינסקי, במוזיקה הקונקרטית, בפאנק, בנויז, באלקטרוניקה, באינדסטריאל, כל אלה רק מראים כמה הפוטוריזם לא הזדקן בכלל מלבד אלה שיצרו אותו (הם קצת מתים).

הרעש כמו בציורים ובשירים, נכלל במוזיקה עם הכלי המשונה שנראה כאילו יצא מחללית בספר מדע בדיוני - Intonarumori שמו. כלי שהשמיע צלילים מכניים שפותח ע"י האחים רוסולו אמנם לא משומש ע"י מוזיקאים, אבל הרוח מושתתת אצל ג'ון קייג', סוניק יות' ות'רובינג גריסל. וזה ממשיך עד היום. מה שמוביל לשאלה, מה היה קורה ללא הפוטוריזם. תנועת "הגשר" בגרמניה למשל גם היא הייתה מהפכנית ופעלה מרגש נטו. אבל האם היינו מתקדמים ללא הילולי המכונה של הפוטוריסטים? האם מכוניות היו מתקדמות ומשתכללות לולא ציורי ההלל לדינמיות של העיר המתעוררת? האם הקולאז'ים של הדאדא היו תופסים צורה לולא השירה הטיפוגרפית של מארינטי, מוזיקת הפאנק והנויז בלי הרעיונות של רוסולו? וודאי שלא.

לואיג'י רוסולו - מוזיקה

לראשונה באמנות אולי, תנועה מסוימת תפסה צורה כקבוצה אמנותית עם אידאולוגיה מסוימת. אחר כך, יבואו תנועות שעליהן נדבר בפוסטים הבאים, הם לקחו את הקדמה, את הרצון לברוח ממה שהכרנו עד כה ליצירת חדש. את הפשיזם והיצר האלים פחות לקחו, אבל אותו יצר הרסני ובוער שמארינטי פירט עליו במניפסט הפוטוריסטי, נותר כמין עדות לאותה רוח של האנשים האלה. קצת משונה ומרתיע, שוב עם ציטוט מ-1984, במה שאורוול תיאר כ"WAR IS PEACE", אבל מסקרן לא פחות מהאמנות של החבר'ה האלה.

ג'אקומו באלה - מהירות + קול מופשטים

ואז ב-1914, מלחמת העולם הראשונה פרצה. אותם ערכים שרוב הפוטוריסטים דגלו בהם הגיעו לידי ביטוי, והחברים יצאו או היללו את היוצאים לקרב, והקבוצה התפרקה. שינויים התרחשו. מארינטי שנותר אנרכיסט נלהב, שינה חלק מדעותיו כמו את אותו הבוז לנשים שפירט לפני, בוצ'וני התגייס ונהרג בעת אימון, רוסולו עוד נטש את החבר'ה לפני כן כשראה שהם דובקים בפשיזם ונשאר בעיקר עם המהפכה האמנותית ואחרים הצטרפו למפלגות פשיסטיות. הפוטוריזם כקבוצה מהפכנית מתה, כגישה רדיקלית וחיה, זה נותר חי וקיים. הפוטוריזם שעיקרו הושתת על קדמה ומהירות כל הזמן אל העתיד, תפס צורה במקומות אחרים ואפשר להגיד שאולי הרכבי פאנק הכירו את כל העניין. עם הטיפוגרפיה האלימה ומוזיקת הנויז. הפוטוריזם הוא ניצן ראשון לאידאולוגיה באמנות. הדאדא שימשה כנקודת התחלה. אבל תחשבו מה היה קורה לולא הרדיקליים האיטלקיים האלה לא היו נפגשים וכותבים ויוצרים בהתאם לאמונתם?


ג'ינו סווריני - רקדנית בפיגאל

בפוסט הבא, נתמקד סופית בעניין של "דאדא לפאנק" אחרי ההיכרות עם הפוטוריסטים שהיו לניצן ראשון של כל העניין. 

ואיזה מין בונוס קטנטן - אני מצרף פה קטע נויז של אחת מהלהקות האהובות עליי הנרי קאו, מאלבומם In Praise of Learning. תמיד חשבתי שהלהקה הזו בגישה הרדיקלית שלה קצת התאימה להלך הרוח של הפוטוריסטים (אם הקשבתם לשיר שלהם - War אתם מבינים למה אני מתכוון). הטקסטים הרדיקליים, ההשתייכות לקבוצת "רוק באופוזיציה" והמוזיקה המתוסבכת שלפעמים קורסת אל תוך נויז טהור מזכיר בהרבה את אותה קבוצה. פשוט תשמעו את השניות האחרונות של הקטע הזה ותסתכלו על הציור של קארה ותגידו שזה לא מתאים.

עוד בעניין:
הפוטוריסטים ואני - מרית בן ישראל, מתוך הבלוג "עיר האושר"
המניפסט הפוטוריסטי - ירונימוס, הלשכה לטיפוגרפיה עברית

Henry Cow - In the Praise of Learning

Welcome to the dark side... עולם אפל של א טונאליות, כשארנולד שנברג מקים להקת רוק.

אנשים: תכירו את הנרי קאו. להקה שכמעט נופלת להגדרה של מפלגה. לחבריה יש אידאולוגיה קיצונית במיוחד, הבזה לחברות התקליטים הגדולות המנצלות את האמנים בשביל המרשרשים (ועדיין, האלבום הזה יצא ע"י Virgin), הבזה לתעשייה, כפי שאפשר לראות בטקסטים הקיצוניים בשיריה. זו אחת הלהקות הכי אמיצות אי פעם. או שאולי אומץ אפילו לא משחק כאן. זה נראה כאילו חברי הנרי קאו נולדו בשבייל חוסר ההצלחה והמחתרתיות. הם לא מעוניינים בסיבובי הופעות באצטדיונים, הם לא מעוניינים בקידומי מכירות ליצירותיהם, אפשר להגיד שמדובר במרקס ואנגלס בקונטקסט של להקת רוק. לא בדיוק אכפת להם מה המאזין אוהב, איזו מלודיה עושה לו את היום או עד כמה הוא לא מסוגל לשמוע את המוזיקה האנטי מלודית שלהם, הם עושים כל-מה-שבא-להם.

הם בין השאר אחראים על היווצרותו של הRIO (Rock In Opposition) שגם הוא יוצר מוזיקה ממטרות אמנותיות ללא שיקולים מסחריים, ומבוז ללייבלים הגדולים. הנרי קאו תמיד היו איפשהו אצלי, כשנכנסתי לרוק מתקדם. אבל לקח שנים כדי לשוטט באזורים של הז'אנר, כדי להגיע לבסוף לאזור המסוכן והאפל. דרך הפרוג הסימפוני הכל כך אהוב, אל הפרוג מטאל הווירטואוזי, קצת מהניאו פרוג ומשם אל סצנת הקנטרברי, עד שבסוף, אני מוצא את עצמי מקשיב ואוהב להקת רוק אוונגרדי בלתי מתפשרת שכנראה שלא תשמעו משהו שלה ברדיו בזמן הקרוב. מדובר בנגנים מוכשרים עד כאב, ולא משנה באיזה כלי (רבי נגנים), שהחליטו שיש להם מה להגיד, והם לא פחדו איך להגיד את זה.

אז בואו נכיר קצת את הלהקה: קיימברידג' מקום הולדתם של חלק מחברי פינק פלויד, כשבאוניברסיטה שם ב-1968, פוגש הגיטריסט (והכנר, קלידן, קסילופוניסט) פרד פרית' (שכמו שאמרתי, הבחור הזה נמצא בכל מקום) את הקלידן (והקלרניטן) טים הודקינסון. השניים גילו שיש להם טעם משותף והחלו לנגן ביחד. מכאן, כבר הובן שצריך להקים להקה. השפעות: אמנים כמו סופט מאשין, והצילי וגילי של האוונגרד האמריקאי: פרנק זאפה וקפטן ביפהארט. בנוסף, השפעות מג'אז חופשי אוונגרדי חסר גבולות, מוזיקה קלאסית מודרנית רצינית וא טונאלית עם שנברג וסטרווינסקי, ומלחיני מוזיקה קונקרטית, האבטיפוס של המוזיקה האלקטרונית כמו פייר שפר. עם השנים, חברים באים ועוזבים, וההרכב מתרחב. 5 שנים עוברות להן, עד שהם סוף סוף מקליטים. הם מוציאים שני אלבומים, ואז מגלים הרכב נוסף גם הוא מאוד שאפתני ועם אידאולוגיה דומה, Slapp Happy שמו.

שני ההרכבים הופכים לאחד, זו כבר קומונה שכוללת 8 חברים. הם מוציאים אלבום בשם Desperate Straights, מבחינתי אלבום של סלאפ האפי לכל דבר, שבו הנרי קאו היו כלהקה מלווה ולא יותר מזה. אז שתי הלהקות עובדות להן ביחד ומוציאות אלבום המראה את הצד הסלאפ האפי. באותה שנה (1975), הם מוציאים את האלבום שמראה את הצד של הנרי קאו. אחד האלבומים הכי רדיקליים, אפלים, ולא נגישים שתשמעו. זה אלבום מצוין, על קו התפר בין אוונגרד לפרוג. וכאן, אין הנאה מובטחת. אם אהבתם, אז אהבתם. מצוין. אם לא, כנראה שלא תיגעו בהם עוד פעם. חברי ההרכב so far: פרית', הודקינסון, ג'ון גריבס (בס), לינדזי קופר (באסון ואבוב), וכריס קאטלר (תופים, כלי הקשה). בנוסף לפיטר בלגוואד (גיטרה, קלרינט), אנתוני מור (קלידים, לימים שותף של פינק פלויד בתקופת פוסט ווטרס) ו-הו הנה הכוכבת של האלבום: דגמאר קראוז. זמרת גרמנייה מאוד עוצמתית, מאוד תיאטרלית, שיכולה להתאים בול לאולמות האפלים של שנות ה-20 אה לה קורט וויל. למרות שהיא לא בדיוק חברת הנרי קאו, היא בהחלט נשמעת כאילו הייתה בכל הסיפור כשהלהקה הוקמה, כשהיא מאוד דומיננטית ושרה כמו שאף אחד/ת לא ישיר/תשיר. היא מתאימה את עצמה לרוח הרדיקלית של הלהקה ומשרתת את הליריקה בצורה נאמנה.

אז החבר'ה נכנסים לאולפן The Manor ובמשך תקופה קצרה מאוד (פברואר-מרץ 1975) הם מקליטים את האלבום האכזר והמדהים הזה. מה בתפריט? רוק א טונאלי רדיקלי עם טקסטים פוליטיים נוקבים, וניסויים באולפן סטייל מוזיק קונקרט. אם שמעתם את האלבום הזה, נשמע כי תוכלו להתמודד עם הכל. זה האלבום שבאמת ממצה את הפוטנציאל שלהם עד הסוף. זה האלבום המייצג. האלבומים הקודמים נחמדים אבל בגדר של אלתור חופשי מנומנם טיפה (לא כמו באלבום הלייב המשובח, Comcerts שיצא שנה אחרי), פה זה המאגנום אופוס של החבר'ה האלה. אם אתם רוצים רק אלבום אחד שיראה לכם מי אלה הנרי קאו, ואולי גם יישאר איתכם לכל החיים, אז In Praise of Learning הוא התשובה.

רק כשמביטים בעטיפה, גרב אדומה (מעניין למה אדום..), ומאחור רשום ציטוט של יוצר סרטי הדוקו הסקוטי ג'ון גריסון, "אמנות זו לא מראה - אמנות היא פטיש", מבינים כי יש לנו עסק עם חבר'ה שהם הרבה יותר מעוד להקה. אז בואו ננתח רגע את העטיפה: הגרב הזו שהופיעה כמעט בכל אלבום של הלהקה, אפשר להגיד, הסמל המסחרי שלה, עוצבה ע"י ריי סמית' חבר מקיימברידג', שלטענתו, כל גרב בכל עטיפה מייצגת את המזג של המוזיקה של הלהקה. אז אני שואל, הייתם רוצים לגרוב גרב כזו? לא בטוח... החבר'ה האלה מאוד אכזריים בטקסטים שלהם לא פחות מהמוזיקה. ואז כשההאזנה מתחילה....



מגיע War הדבר הכי קרוב ל"היט סינגל" (כן בטח) באלבום הלא קליט הזה. גם בשיר הכל כך פשוט הזה, אי אפשר לחזות מה הולך לבוא. יש שירה גברית של כמה שניות, ואז דגמאר נכנסת, והו כמה שזה תענוג. היא פשוט מתאימה בול לטקסט האכזרי של איך מלחמה נולדה, ולמה לאנושות מגיע לטבוע בזוועות שהיא בעצמה יצרה. לאורך כל השיר, היא שרה כמו מכשפה, כמו נביאת זעם, והלהקה מפליאה בטירוף שלה, כשפתאום כל המוזיקה נפסקת למען הפוגה של נויז אכזרי במיוחד שמנסה להמחיש את הזוועות. קצת מנגינת סקסופון קליטה וכיפית (שנוגנה אגב ע"י ג'ף לי חבר הנרי קאו לשעבר שבא לבקר), וחזרה לשיר עצמו עד הסוף. War הוא אחלה פתיחה, מדהימה, מכינה אותנו לעתיד לבוא עם קטע קליט יחסית לאלבום הבלתי קליט בעליל הזה. הוא מכניס אותנו לאווירה, וכשאנחנו מתקדמים, אנחנו מבינים כי זו הייתה רק ההתחלה...

ואז, מגיעה הסיבה המרכזית של האלבום הזה, האפוס הגדול והאדיר, Living in the Heart of the Beast, פשוט וואו... אלוהים, אני מכיר המון אפוסים של פרוג שמספרים סיפור ולוקחים אותך למקום אחר, אבל פה זה משהו אחר לגמרי. אכזרי, אגרסיבי, עובר מצבי רוח בין הפגזה והפצצה לשקט של לפני ואחרי הסערה, א טונאלי (תודה שנברג), אפילו מטאלי. האנרגיות השטניות שפורצות שם, הן מדהימות, ואם אמשיך לתאר, זה רק יפגע, אתם צריכים לחוות את זה בעצמכם. וכל זה הודות להודגינסון שכתב את כל היצירה על כל 15 וחצי דקותיה. זה התחיל בתור קטע אינסטרומנטלי שכתב אי שם ב-1974, כשהלהקה ניסתה אותו בהופעות+אלתורים. עם הצטרפותם של סלאפ האפי, הודגינסון ליטש, עבד, וסיים את היצירה, כשאת המילים הוא ביקש מבלגוואד שיכתוב, בגלל שהיה לו יותר ניסיון. הוו אבל מר הדבר, הגיטריסט כמעט איבד את שפיותו כפי שסופר שנים אחר כך, כשניסה לכתוב את המילים. הוא וויתר, והודגניסון החליט לסיים גם את הטקסט, והווו כמה שהוא דרמטי, כמה שמרקס ואנגלס היו מתגאים, וכל זה בהגשה המדהימה של דגמאר, אין זה פשוט מתבקש במיוחד במאסטרפיס הזה, כשהיא משרתת את המילים נאמנה, פשוט קחו לדוגמה את הקטע "we were born to serve you all our bloody lives". פשוט שיואו, זה לא אנושי שמוזיקאים מוכשרים כל כך קיבלו זמרת שהכישרון שלה משתווה לשלהם. גם אם הקטע מאוד אוונגרדי וקשה לעיכול (שלא נדבר על ארוך כן?), אם מתאמצים, ואם חושבים על זה גם לא צריך, יש קטעים קליטים שנצרבים במוח טוב מאוד (מומלץ לקרוא את המילים כששומעים את זה), וואו כמה קטעים שאני יכול לציין, ההתחלה שמפגיזה ותוקפת את המאזין המופתע, התיפוף המארשי של קאטלר (פה זה יהיה נפלא לציין עד כמה הבחור הזה הוא מתופף מדהים), והסיום הווו הסיום עם המנגינה שכל הזמן עולה בסולם, עד לפייד האאוט שמותיר אותך עם וואו, וזה היה רק חצי מהאלבום. Living in the Heart of the Beast, היא אחת היצירות המפוארות של הנרי קאו, וראוי לאפוס הזה לשבת בפנתאון של בני הרבע שעה ומעלה.

סיימנו את החצי הראשון, וגם כאן בהתקפה על המאזין חסר הישע, מגיע Beginning: The Long March. קטע אוונגרד/מוזיק קונקרט/אלתור חופשי/אינדסטריאל/whatever you'll call it, שבו החבר'ה באמת עושים מה שבא להם. אני מאוד אוהב כשהאמנים מתפרעים ועושים מה שבא להם. בכלל יש משהו במוזיקה קונקרטית שממש מלהיב אותי, הוא יכול לקחת צלילים יומיומיים ולהפוך אותם למשהו לא מהעולם הזה, אפילו מפחיד. הביטלס עשו את זה, פלויד עשו את זה, זאפה עשה את זה, Can עשו את זה, הנרי קאו עברו את הגבולות עם רעש חזק במיוחד, שנשמע כמו מלחמה בפלנטה אחרת, עד לסוף עם הרעשים המטרידים. בקטעים האלה, המאזינים הסבלניים כבר מאבדים את עשתונותיהם, הרבה אחרי אלה שלא יכלו להחזיק עוד לפני כן. אלה שמטורפים מספיק ממשיכים. ממה שקראתי בביקורות שונות, אמרו כי הקטע הזה והחמישי הם מיותרים במיוחד והיה טוב אם היו מחוץ לתוצאה הסופית. אני חושב שמדובר באקספרימנטים מעניינים מאוד, שלוקחים אותך למקום אחר, ומגבירים את הסקרנות בלהקה או באלבום. ועדיין, אם לא התלהבתם, חכו לקטע הבא.

המיני אפוס, Beautiful as the Moon - Terrible as an Army with Banners גם הוא מלכותי, אכזרי ופסימי במיוחד. המילים של קאטלר (הטקסט הראשון שאי פעם כתב) מאוד אפלות, חסרות תקווה ועוסקות בעולם מקולקל, במה שהאנושות עשתה לעולם הזה, והמוזיקה הווו המוזיקה המעולה והשירה הדגמארית, שמשרתת נאמנה, בל נשכח לציין את סולו הפסנתר המטורף שיש לקראת הסוף, ובעיקרון גם כאן אני לא יכול להגיד הרבה, כי ההאזנה אומרת הכל. אנחנו קרובים לסיום, והוא לא הולך להיות נפלא במיוחד.

החבר'ה חוזרים לטירוף האוונגרדי של לפני שני קטעים, ומתפרעים באולפן ועושים מה שבא להם. Morning Star מגיע וחותם 37 דקות ו-28 שניות עוכרות שלווה במיוחד עם (איך לא?) קטע מאוד עוכר שלווה, שלא לדבר על המצילה שקאטלר כל הזמן דופק עליה, והצלילים המשונים לקראת הסוף שgod knows איך לעזאזל הצליחו ליצור אותם (פרית', זה מתבקש אם תוכל להסביר), וככה קצת יותר מחצי שעה של רוק חזק, אגרסיבי, חסר רחמים וקצת קומוניזם הגיעה לסיומה. אם סיימתם את המסע בהצלחה, כל הכבוד, תוכלו להגיע לדברים הרבה יותר קיצוניים, ועדיין לא תוכלו להגיד שלא הופקה הנאה.

האלבום שיצא במאי 1975, לא זכה להצלחה שלא במפתיע, למרות שההשפעה שלו נותרת גם היום (תשאלו הרכבי פוסט פאנק למיניהם). הם יצאו לטור, כשהצטרף גם אורח מיוחד ומפורסם, רוברט וויאט, ובמהלך הטור הוקלטו הביצועים לאלבום ההופעה המדהים, Concerts, שמתעד את הלהקה בשיאה על הבמה. בלגוואד ומור לא יכלו יותר. הסגנון הקיצוני והאנטי שלהם היה יותר מדי בשבילם והם החליטו לעזוב, אבל דגמאר כמו ילדה קטנה ונלהבת בחנות ממתקים, שמסרבת להקשיב להוריה לעזוב, עוזבת את שני חבריה לטובת הנרי קאו, עד הפירוק המר ב-1978. אבל פרית', קאטלר ודגמאר לא סיימו פה. אחרי סיומה של הנרי קאו, חברו השלושה ליצירת הרכב חדש ואדיר לא פחות, Art Bears. גם הוא אדיר ומדהים, מה שנעשה שם, לא ייעשה עוד הרבה זמן. החבר'ה הפיקו לקחים ממה שעשו בסבנטיז לקראת סיום העשור, והוציאו שלושה אלבומים מדהימים (אני אכתוב עליהם מתישהו), אבל הנרי קאו, הוו וואו הנרי קאו... מה שהם עשו, זה משהו אחר, ונפלא.

In Praise of Learning הוא מופת של הלחנה, ביצוע, טקסטים, פחד, חופש אמנותי מלא לחלוטין (לא ברור לי מה המפיק פיל בק עשה שם) ובעיקרון, פשוט מוזיקה עם ביצים. חובבי רוק מתקדם יאהבו, חובבי אוונגרד יאהבו, וגם אתם! אלה שבדרך כלל שומעים את המושג "פרוג" נגעלים ובורחים, גם לכם זה מומלץ. כן The Fall אוהבים אותם, אז זו סיבה מספיק טובה לגרום לכם לרדת למטה, ללחוץ על הלינק להקשבה, ולחוות את החוויה המדהימה והמעוותת הזו. אני חייב לציין, זה לא לכל אחד. הגישה האנטי קפיטליסטית-קיצונית+א טונאליות לא יפנו לכולם. זה אלבום קיצוני, דוגמה מצוינת לאמנים שמקבלים חופש מלא, ולא מבטיח שתאהבו אותו, גם אחרי עשרות האזנות, אבל חברים, מדובר פה במשהו אדיר ומיוחד במינו. יצירות כמו Living in the Heart ו-Beautiful as the Moon הם פנינים של האלבום הזה, כשיא, Living הוא בהחלט הרגע בו כל האלבום הזה מגיע לשיא חסר תקדים, ואם לא לשמוע את כל האלבום, אז לפחות לחוות רק את היצירה הזו. כמו בביקורת הנפלאה של חברי הטוב אור מלכה על Red האדיר של קרימזון, היה צריך לשים על In Praise of Learning, מדבקה של לא לבעלי לב חלש. רק בזכות הנרי קאו ואלבום כמו זה, נולדו אינספור הרכבים עם מוזיקה שאפתנית ואכזרית לא פחות: כשזה מגיע מארט ברז עד להרכבים מודרניים כמו ת'ינקינג פלייג. רוק באופוזיציה נולד בזכותם. המוזיקה של ההנריס יכולה להכניס אתכם לאקסטזה ולאנרגיות לא פחות ממטאל. הלהקה הזו היא כמו אטומים. הם פשוט מתאספים והופכים לאחד, כשבתוצאה משתחררת אנרגיה עצומה. ומהאנרגיות פה חובבי האקסטרים, לא תתאכזבו. חובבי קרימזון, שנברגיסטים, פאנקיסטים, RIOs אוהבי מוזיקה, התאספו והקשיבו למה שיש פה, מאוחדים יחדיו כמו גיבורים יוצאים למלחמה! ומהזוועות כך נקווה, נדע להבין טוב יותר בשבחי הלמידה.

הנה האלבום: הנרי קאו+סלאפ האפי - In Praise of Learning
(נ.ב. : הלהקה לא נקראת על שמו של מלחין האוונגרד הנרי קאוול. סתם פרט חמוד)