הפוסט הזה הוא מיוחד, הוא דיוקן לחלק גדול ועצום בDNA המוזיקלי שלי. מדובר בהשפעה גדולה שלא יודע איך הייתי מעביר את כיתה י' בלעדיה. לא מתפלצף, לא מתיימר, שום בולשיט. האוסף הזה, הוא פשוט השראה בלתי נגמרת. גם אחרי 20 שנה, אני עדיין לא אקלוט מה הולך שם לגמרי. כי זה מפתיע, זה בועט וזה עדיין חדשני לזמנו. ועכשיו הגיע הזמן לפתוח את זה כדי שנבין במה מדובר:
אדגר וארז (1883-1965) הוא המלחין הכי אנדרייטד של המאה ה-20.
בואו נודה בזה, זה נכון. בעוד גאונים נהדרים כמו סטרווינסקי, שנברג, מסיין, ליגטי, שטוקהאוזן וגם כאלה שבאו אחרי כמו גלאס ורייך זוכים להערכה מצד הממסד הקלאסי וכן גם מצעירים ברחבי העולם שלוקחים את ההשפעות האלה ליצירות שלהם. וארז לעומת זאת, בלי הרבה מידע עליו בספרי מוזיקולוגיה נשאר איזה מין מלחין הארדקור שמאוד משפיע, אבל לא - מדברים - עליו - מספיק. רוב הזמן הוא מקבל את הקרדיט בגלל שהוא היה האיידול של הגדול מכולם, פרנק זאפה. ופייר, אני מודה. גם אני מאלה שנדלקו על זאפה וישר הלכו לבדוק את וארז. ואני חושב שהרגשתי אולי את מה שזאפה סיפר שהרגיש. הרגשתי שמשהו חדש נפל עליי. היצירה המודרניסטית שפתחה אותי הייתה Stimmung של שטוקהאוזן, אבל עדיין הדרך עוד נמשכה. ידוע כמה אני משוגע על סטרווינסקי ופולחן האביב שלו, אבל בשמיעה ראשונה, לא הייתי ממוקד. ברגע ששמעתי את וארז, הרגשתי מהפכה בתוך תוכי. משהו חדש ומאוד מוזר, כל כך אכזרי, כל כך מפחיד, כל כך משונה, שאתה לא יודע איך לעכל את זה, אבל זה טוב.
אוי אלוהים זה פשוט היה לגלות טריטוריה חדשה. לא יודע איך להסביר את זה תיאורטית. אבל זה עשה לי את זה. זה הרגיש כמו יצירות קוביסטיות מפורקות, פואמות דאדא ביזאריות, מניפסטים וציורים פוטוריסטים דינמיים ומהפכניים, המצאות שאפתניות-ניסיוניות בפיזיקה, זוועות מלחמת עולם שנייה, מסתורין סוריאליסטי ששמור באונות המוח, סרטי אנימציה אקספרימנטליים, כל אלה מתאחדים ביחד לתוך איזו מעין סערת רגשות מעורבבים ביצירות של וארז. בפודקאסט הנהדר, מטאל וחיות אחרות בו שוחחתי עם האיש מאחורי הבלוג, דניס בוריקין על מוזיקה כבדה, סיפר דניס שוארז נשמע לו כמו סופת רעמים חזקה. עד אז לא חשבתי על זה ככה. וואו, כמה שזה נכון כל כך.
כמה טירוף. אלוהים, זה היה הפסקול שלי בכיתה י', כמו שסיפרתי הרבה בבלוג, זו הייתה השנה בה קרה ה"מפץ הגדול" שלי וכל דבר בא לי לידיים: פרי ג'אז, פאנק, היפ הופ, מוזיקה מזרחית, מוזיקה אלקטרונית, והאהבה למוזיקה קלאסית של המאה ה-20 הגיעה לשיאה. זו ממש לא מוזיקה "קלאסית" במובן העמוק. זו מוזיקה אוונגרדית, חדשנית, מבולגנת ומאורגנת בו זמנית, מה שוארז קרא לו "צליל מאורגן". צלילים כישויות המסתובבות ביקום שמסודרות באופן מסוים. שיאללה, לא יכולתי לשמוע את זה בפול ווליום בגלל הסירנות ביצירה שלו. בסוף 2015-תחילת 2016 זה היה הפסקול שלי: פולחן האביב, פיירו הסהרורי של שנברג והיצירות של וארז. נשמע כמו ילד צפונבון מניאק, אבל זה מה ששמעתי בביתי בשיכון. בעבודות למגמת גרפיקה, ציירתי לשמע היצירות האלו, לחבריי ללהקה השמעתי את זה, לחברים מהבית ספר השמעתי את זה, אין לי מושג איך הם עדיין מדברים איתי.
ולמה אני מספר את זה? כדי ככה לתת במה לאחד האלבומים שכל הזמן משפיעים עליי. אני חוזר אליו כל כמה זמן כמו מצייה (אם כבר פסח) כדי להשתגע מזה שוב. אז ככה. במשך תקופה, כפי שאפשר להבין מדבריו של זאפה, זה היה מסע צלב להשיג אלבום של וארז. עם הזמן, התחילו להופיע הקלטות בביצועים של תזמורות שונות ובניצוחם של גדולים כמו פייר בולז, עד שסופסוף קיבל המלחין הגאון את הספוטלייט שהיה צריך להיות לפני הרבה זמן. בניינטיז, ארגן המלחין צ'ן ון לצ'ונג, תלמידו של וארז ומנהל עזבונו את המחווה הגדולה ביותר שנעשתה למלחין מאז הקונצרט שארגן זאפה עשור לפני כן. ון לצ'ונג ארגן שתי תזמורות. אחת היא שם דבר בביצוע מוזיקה אוונגרדית-מודרנית: אנסמבל ASKO ותזמורת הקונצרטחבאו בניצוחו של ריקרדו שאיי. ב-1998, בשנתו הראשונה של שאיי כמנהל הקונצרטחבאו, הוקלטו כל יצירותיו הגמורות של המלחין המנוח. וגם, ון לצ'ונג הפתיע גם את המאזינים (אם יש) כשישנן גם הקלטות של טיוטות של יצירות של וארז שמעולם לא הושלמו, כשון לצ'ונג לוקח על עצמו את משימת ההשלמה.
תלמיד ומורו
עם סיום ההקלטות, יצא האלבום The Complete Works שכשמו כן הוא מאגד את כל יצירותיו של אדגר וארז. מהראשונות עד לאלה שנכתבו בארה"ב, מהיצירות התזמורתיות ועד לאלה שעשו מהפכה והביאו לוארז את התואר "אבי המוזיקה האלקטרונית". וזה בטח גורם לכם לתהות, למה לעזאזל למלחין כל כך פורה חדשן ואוונגרדיסט עד הסוף כמו וארז יש רק 10 יצירות בכל הרפרטואר שלו? טוב, התשובה נמצאת בשאלה. וארז היה כל כך חדשן, פוטוריסט ברוחו שכל יצירותיו שהולחנו לפני הגעתו של וארז לארה"ב, הושמדה ע"י המלחין. ככה שנשארו רק מהלך המחשבה של וארז את המודרני, הבועט, הפוטוריסטי, המדעי. בזמן האחרון, אני קולט יותר ויותר את האידאולוגיה של המלחין, גם הוא באיזשהו מובן, פוטוריסט בכל רמ"ח איבריו (והוא כן היה מודע למה שהלך שם באיטליה) ובדבריו: "המלחין בן זמננו מסרב למות!". כמה שהמשפט הזה הכרחי בכל תחום בחיים, כמה שזה משקף את וארז. המלחין, הוא איזה מין טסלה מוזיקלי שכזה. כמו המדען, עלה לארה"ב, ארץ האפשרויות והחלומות ושניהם, חושבים קדימה, במה שנראה בגדר מדע בדיוני אפל ובלתי אפשרי, הם הופכים יבשות, לא מובנים ע"י דורם ועושים הכל על מנת להוציא את החזון לפועל.
טסלה מת כשרבים מרעיונותיו הגדולים לא זכו להכרה כשאפילו הוא לא מקבל עליהם קרדיט (עד שהתברר כי הוא האיש), וארז מת עם מספר פרויקטים לא גמורים, כשעד היום, הוא לא זוכה למספיק הכרה למרות מעריצים מפורסמים כמו צ'ארלי פארקר, זאפה, לנון ומקרטני, רולנד קירק וג'ון זורן. חלק מהפרויקטים הלא גמורים הושלמו כאמור ע"י ון לצ'ונג תלמידו. ואחד מהם הוא הפתיח, Tuning Up. חבר'ס תאמינו לי, מוזיקה קלאסית לתזמורת מעולם לא הרחיקה גבולות כל כך כמו שוארז עשה את זה. אמנם זה פרויקט שלא הסתיים מעולם, אלה אחד הקבצים היפים והמרתקים ביותר של "צליל מאורגן" שוארז תמיד היטיב לתאר. הכאוס החופשי שמסודר ומאורגן בו זמנית מתבהר פה בחמש דקות קילריות לא פחות ולא יותר. מה שהתחיל בבקשה לוארז ליצור איזו מעין פרודיה/בדיחה לכיוון הכלים של התזמורת, נלקח ברצינות ע"י המלחין והפך לקטע מדהים ועוצמתי שזה מפחיד.
כשהייתי ילד, תמיד חשבתי שכיוון התזמורת יכל להיות יצירה לכל דבר, ואני חשבתי שיום אחד אני אעשה משהו כזה. אלוהים כמה הופתעתי, שמלחין צרפתי שחי באמריקה, עשה את הדבר הזה לפני. ואלוהים זה נעשה כל כך טוב. בתו לה מאוד חזק ועוצמתי, התזמורת מתפרעת באותה מידה שהיא מבצעת את התפקידים שלה. היצירה תופסת אותנו חזקת, מרפה, שוב תופסת אותנו בחוזקה, אנחנו לא מוכנים בכלל שמה שעומד לקרות. זה איזה מין תחושת Full Metal Jacketית כזו שאתה לא יודע מאיפה תבוא הירייה הבאה. השימוש בכלי הקשה נוכח כאן מאוד, ולמרות שלא מדובר ביצירה שנכתבה ע"י וארז בשלמותה, מדובר באחד הקטעים הכי גדולים באוסף הזה. עזבו גאוני, עזבו מהפכני, זה מפתיע ומעניין. וכך גם היצירה הבאה, שכבר כתבתי עליה פעם (לא בדיוק מרוצה הרבה מאיך שזה כתוב בדיעבד), אולי הידועה ביותר, Ameriques.
היצירה שנכתבה בעקבות הגעתו של וארז לניו יורק, היא מעין מחווה לרעשים של התפוח הגדול, עם סירנות המשטרה, הסאבוויי, להקות הביג בנד שהיו שם והרבה הרבה מאוד (אולי יותר מדי) השפעה מפולחן האביב. קרשנדואים מתגברים, אקורדים דיסוננטיים, סירנה מפתיעה וכלי הקשה משונים שמפיקים רעשים שקשה היה להאמין בזמנו שאפשר היה ליצור. אין הרבה לפרט על היצירה הזו מלבד העובדה שהיא פשוט מאסטרפיס של הלחנה ופריצת דרך גדולה. ואז מגיעה "פואמה אלקטרונית" עוד יצירה מהפכנית משנה עולמות ומכתיבה שינויים. היצירה הזו, מוזיקה קונקרטית שנוצרה לביתן פיליפס שתוכנן ע"י לה קורבוזיה ויאניס קסנאקיס, הושמעה ב-400 רמקולים שפוזרו בפנים ואתם יכולים לתאר לעצמכם איזו חווית מולטימדיה זו הייתה. רעשים מהיומיום מתארגנים ויוצרים קומפוזיציה משונה, מפחידה, מסקרנת, יש בה הגיון עד כמה שהיא נשמעת שרירותית. מה לא הייתי נותן כדי לחוות את החוויה שחוו האנשים בבריסל אז ב-1958 מפעמון כנסיה אימתני ומפחיד אל מה שנשמע כמו אפילו (לאוזניי) כמו מכונת פקס, מקהלה אופראית אפלה שמבליחה ושאר ירקות.
רק משלושת היצירות האלה ומבינים למה הרבה קלסיקאים מלומדים ישר בורחים מהמקום כששמו של וארז מוזכר. וארז בועט במורשת הקלאסית האהובה, עד כמה שהושפע ממנה. הוא יוצר דברים חדשים, שילובים שלא נשמעו. כמו לדוגמה, Nocturnal שמבוצע ע"י מיתרי הקול המופלאים של שרה לאונרד שמגלמת מעין מלאך קטן המאוים ע"י מקהלת הגברים של הפילהרמונית של פראג שמייצגים בקול הבס האימתני שלהם, איזה מין גורם מאיים, חזק ומפחיד, כמו העומדים לצאת למלחמה. וארז לפני הרבה מאוד מוזיקאים אהובים, משתמש בקול האנושי כמעין כלי נגינה. לא בדיוק "שירת הדיבור" של שנברג, אבל בו בזמן גם לא המנטרות של דאמו סוזוקי. עוד בעיטה מוחלטת עם הצגת הקול האנושי אחרת במסגרת יצירה אופראית. המהפכה לא מסתיימת, כשבדיסק השני אנחנו עדים לקראת הסוף, לשתי יצירות זכורות לטובה ברפרטואר של וארז.
Ionisation תהליך בו המטען החשמלי של יון/אטום או מולקולה משתנה בעקבות שחרור של אלקטרון אחד או יותר. זהו איזה כאוס מאורגן בטבע כשמשהו אחד משתנה בהתאם לתנאים שנכפו עליו. ככה וארז מתרגם את התהליך הזה ליצירה ל13 מקישנים כשהוא יוצר מארגן את הכלים בצורה מסוימת באופן פרפקציוניסטי כשאתה פשוט מותקף ע"י מטען גרעין בעל אנרגיה חשמלית גדולה. זו היצירה שזאפה קרא עליה בביקורת שתיארה אותה כ"ערבוביה של כלי הקשה ורעשים לא נעימים" ובעקבות זאת, חיפש אחרי תקליט של וארז במשך שנה. זו היצירה שנתנה נופח לכלי ההקשה במאה ה-20 במערב, עוד לפני שסטיב רייך נסע לאפריקה והלחין את Drumming, זו היצירה שהראתה שמלחינים קלאסיים יכולים להיות אגרסיביים עד הסוף וליצור יצירות עם ביצים. זו היצירה שמייצגת הכי הרבה את החזון הפוטוריסטי שמהלל את היציאה למלחמה, המכונה, המדע והרעש. המדע, המוזיקה והאמנות כולם משתלבים יחד לתוך יצירה אגרסיבית ומשונה אבל בו זמנית מסודרת ומאורגנת בהקפדה. מתופפים, זה נאמבר מעניין בשבילכם.
מאז שזאפה מצא את התקליט ההוא, קיבל למתנת יום הולדת ה-15, שיחת חוץ יקרה עם המלחין שלא היה בביתו באותו זמן, אך ענה לטינאייג'ר הנלהב ממוהאבי מאוחר יותר וסיפר לו על יצירה חדשה שעבד עליה בזמנו - Deserts. אולי ה-אפוס הגדול של המלחין. שילוב בין תזמורת לבין סרט הקלטה כשלעזרתו של המלחין בהקלטת הניסוי האלקטרוני, מתגייס עוד חלוץ אלקטרוניקה, פייר שפר. שטוקהאוזן אמר בדוקו על וארז שלאחרון לא היה את הידע הטכני ביצירת צלילים חדשניים ועתידניים, אבל תשוקה לא הייתה חסרה בכלל. Deserts הוא בעיני כל מה שתיארתי בנוגע למה שאני חש מלשמוע את וארז בתחילת הפוסט. הפתיחה היא אחד הרגעים המוזיקליים היפים ביותר. כשחליל הצד מנגן תו סול אחד ברור פעמיים יחד עם פעמון.
ומשם והלאה, אי אפשר לדעת. וזה בדיוק מה שחוו בביצוע הראשון של היצירה שנוגנה בין מוצרט לצ'ייקובסקי. כמו הרבה סקנדלים במאה ה-20, גם וארז גרם למהומה כשהיצירה הזו נוגנה. אף אוהב באך בן 60 לא ציפה לשמוע בקונצרט יצירה עם עומק פילוסופי מלאת דיסוננסים וצלילים ורעשים יומיומיים. כל זה מתחבר לתוך מגנום אופוס של שיטוט במרחבי הצליל של וארז, במדבריות רחבות של אקורדים, תווים, רעשים. הנה חלק ראשון מניתוח מוקפד ומבורך שנעשה ע"י מלחין בשם סמואל אנדרייב, מי שידוע בתור אחד שניתח את יצירות של קפטן ביפהארט, הנה אנדרייב חוזר למקורות של זאפה את ביפהארט ומסביר כקליבר על היצירה לא רק ברקע התיאורטי.
מציע לכם לצפות קצת כדי להרגיש ולא רק להבין את מה שהולך פה. וככה עם כמעט 2 דקות אחרונות של שוק, אנחנו לא מבינים מה עבר בשעתיים האלה. זו הייתה התקפה אגרסיבית ולא יאומנת שרק ברגעים מסוימים מצאנו שקט. וברשותכם, אני רוצה להקדיש את הפסקאות האחרונות של הפוסט הזה לשני ביצועים לאותה יצירה שמאז ששמעתי אותם פעם ראשונה, אני לא ידעתי מה לעשות עם עצמי.
זה נשמע כמו תיאור פלצני ומחורבן, אבל אם עד כה איבדתי אתכם בנוגע לצלילים הדיסוננטיים של וארז, אני מקווה שתישארו לפחות לגן העדן הזה בצלילים - Un grand sommeil noir. יצירה שהולחנה ע"י וארז כשהיה סטודנט (כנראה התיעוד היחיד ליצירה של וארז לפני אמריקה) לטקסט של פול ורלן הגדול ופשוט - אין מילים. אם זו בגרסה התזמורתית שגורמת לך להרגיש כאילו הגעת לגן עדן, אבל לא כמו שחושבים עליו. אלא יותר כמו חוויה קוסמית כזו של שיטוט ביקום (כמעט קובריקי), במרחבי החלל האינסופיים, שפשוט לא נותר כלום מלבד להתרפק ולהתרגש.
אם עד כה דיברתי על מהפכות וחידושים, פה מדובר ברגש היפיפה והטהור ביותר שזוקק לתוך 4 דקות מסתוריות עם קולה היפיפה של מיריאל דלאנש. ככה מסתיים הדיסק הראשון, ביופי הטהור ביותר לדעתי שאי פעם נוצר ע"י אדם. כשאני שומע את כלי הנשיפה המתקרבים ומתגברים כמו סופת רעמים, אני מבין שאני במקום אחר. והדיסק השני, שמתחיל עם ביצוע הפסנתר, מציג פן אחר ליצירה. בודד יותר, ארצי יותר, מלנכולי הרבה יותר. ושם, אני עוד יותר מתמוגג, כששתי הגרסאות מתאחדות.... אני לא יכול לדבר יותר. מעולם לא תיארתי בכל כך אהבה יצירה כלשהי בבלוג הזה, אבל אני מפציר בכם. אם לא התחברתם בכלל לכל מה שנאמר פה, לפחות תשמעו את היצירה הזו. בשתי הגרסאות, כל אחת מהן היא עולם ומלואו. האחת טרגית, השנייה מלנכולית. הראשונה היא ריחוף והגעה אל מקומות נעלים, השנייה מסוגרת בתוך עצמה. זו הסיבה למה מוזיקה קיימת, זו הסיבה למה אמנות קיימת, זו הסיבה למה רגש קיים.
וזה רק חלק ממה שיש באוסף הנהדר הזה. וזה כל מה שהיה לי להגיד. עם אריזה יפה, שני דיסקים, עטיפה נהדרת שלקוחה מציור של לואיג'י רוסולו (פוטוריזם או לא?), אתם יכולים להגיד שיש לכם פה מוזיקה לכל החיים. אבל זו לא מוזיקה לשמוע עם שיעורי הבית. ריכוז מלא, פול הקשבה, לא בטוח אם תהיו בקטע, אבל אם נסחפתם, עשיתי את שלי. את הדיסק הזה יום יבוא ואשיג. העותק היחיד שהיה בדיסק סנטר, נלקח ע"י חברי היקר ע' (אתה יודע טוב מאוד מי אתה) וסופסוף אוכל לחוות הכל. לקרוא את הליינר נוטס, להסתכל בעטיפה עוד יותר, הבנתי גם מאותו חבר יקר שיש גם איורים של וארז ככה שהחבילה משתלמת עוד יותר. כאמור, אין הרבה יצירות פה. אבל עזבו את הכמות, האיכות אנשים. האיכות. היום, אני פחות הבן 15-6 שהשתגע על מה שהלך בתזמורת ולא ידע שאפשר להלחין ככה, אבל היום שנתיים ככה אחרי, אולי קצת פחות עם הפרפרים בבטן לצערי, אני עדיין מתעמק בעניין. לא הרבה זכור לי בראש. זה פשוט נשאר שם אבסטרקטי, כאילו זה אזור שטיילתי בו הרבה, אבל אני לא זוכר משם הרבה עדיין. וכמה לא ברור, עדיין משפיע. זה הסיפור שלי על דיסוננסים בשיכון. חג שמח ילדים וילדות, תפחיתו בגלוטן, תודה שקראתם, תודה לוארז על הכל, ונתראה בפוסט הבא!
