אני רגע חוזר לקונספט ההרס ולכל כתיבת הסקירות על המוזיקה. ובאמת, אי אפשר שלא לחשוב על זה בתקופה האחרונה. אז כן, דיברתי על הרס לפני כמה זמן, האם הוא טוב? האם חיוני? האם נחוץ ומוביל לדברים טובים בניגוד למה שחושבים עליו? טוב. הנה להקה שתוכיח את העובדה כי הרס לפעמים יכול להישמע נהדר. אז שבוע שעבר, ראיתי והתרגשתי יחד עם רבים מכם מנסיך האופל. לא מדובר באוזי ולא מדובר במיילס. ניקולס אדוארד קייב ריגש את כולנו במנורה במשך יומיים. אני שהייתי ביום השני יכול לומר שהיו שם מראות שלא אשכח לעולם. מעולם לא ראיתי דברים כאלה אי פעם בהופעה, בין אם של אמנים מקומיים או ענקים. קייב כישף את כולנו, הפנט לחלוטין ועשה שוק פעם אחר פעם. בלי דאווינים, בלי הרבה רעש, נראה טיפ טופ ולא מדבר הרבה, בעיקר כמו איזה מין דמות שהיינו רוצים שיהיה חלק מחיינו. אותו אחד שמביא אותנו לשפיות עם הבלדות האפלות והנצחיות שלו, שמובילות אותנו אל זרועותיו, כשאנחנו מרשים לעצמנו להתייפח ואולי מדי פעם כי מותר, לצייר את אותו האיש היצירתי הזה כאיידול שאנו זקוקים לו.
ההופעה הזו הובילה אותי להרבה מסקנות והרבה מחשבות, אבל בו בזמן, גם עוד לפני ההופעה, בעיצומה של ההתרגשות, אני מצאתי את עצמי חוזר שוב ושוב לתקופה כל כך אכזרית, כל כך רועשת, מגעילה ומלוכלכת שאי אפשר שלא להתפעל, לחטוף צמרמורת ולהתאהב בחרא הזה. החרא העמוק הזה שאף אחד לא הצליח להביא אותו אי פעם כמו שהובא באייטיז. עכשיו שתבינו: אני מת על ניק קייב עם הפסנתר והBad Seeds, אלבומים כמו The Good Son עושים לי את זה וSkeleton Tree האחרון לאט לאט מקבל אצלי מקום יותר גדול כשאני חושב שמדובר באחד האלבומים שאני אוהב מאוד. אבל עם כל זה, אין אין אין אין אין אין אין אין כמו התקופה האגרסיבית, הכאוטית והאקספרסיבית של קייב בתחילת הקריירה שלו. כבר כתבתי פעם על אלבום הבכורה הנצחי שלו כאן ועל כמה שלא נעשה דבר כזה ביקום שוב אפילו ע"י קייב עצמו. טוב, בואו אפילו נחזור עוד יותר אחורה אל תקופה עוד יותר אגרסיבית, עוד יותר מטורפת וכאוטית שהיה בטוח שקייב הולך לסיים את זה וכנראה שלא היינו רואים אותו על הבמה לפני שבוע, אלא יותר בסרטונים ביוטיוב בידיעה שבויקיפדיה היה מכף שהיה מפריד בין שני תאריכים.
אני כמובן מדבר על הבירת'דיי פארטי (The Birthday Party) הנהדרים שנכתב עליהם ממש מעט פה ושם בשפה הזו. ואני רוצה גם להוסיף מהפרספקטיבה שלי, כי למרות שהייתה לי התחושה שאולי כבר דובר הכל, אני מרגיש כל הזמן שאני חייב להוציא את זה. אז למי שלא מכיר, לפני הBad Seeds, לפני הWeeping Songs למיניהם, קייב לא היה ראש הקבוצה, אלא חלק מתוך הרכב שיתופי שבו זמנית התבסס על מתח, אלימות עד כדי שנאה משותפת אחד לשני ובין אדם לעצמו שעד היום אפשר לשאול איך לעזאזל יצאו מזה חיים. קייב, לא בחליפה שחורה ונעליים מצוחצחות, היה נער מתוסבך שהוציא את כל התסכול, הכאב, הטירוף שיכולת לחשוב עליו בעולם. אמרו על ניק דרייק הנהדר שהיה מוציא את כל העצב בעולם בשקט בשקט, אז קייב היה מוציא את כל הזעם בעולם בהרבה רעש. סליחה, הוא הקיא את נשמתו למוות מרוב העובדה שהוא היה קורע את מיתרי הקול שלו, הרבה לפני שריגש אלפים בשירים הנוגים שלו שעיצבו פסקולים שלמים.
אבל עם כל הכבוד זה לא היה רק קייב. בלהקה הזו יכולתם למצוא גם את מיק הארווי, חברו של קייב שליווה אותו שנים גם אחרי הפארטי וידע לנגן על מגוון של כלים. אבל הגיטרה הייתה הבית שלו. עם מראה מאופק של ילד טוב, היה קשה לחשוב שמדובר בבחור שמנגן בלהקת פוסט פאנק אוסטרלית. יחד היה גם את טרייסי פו. הבסיסט עם הצליל הכל כך בשרני וטוב הזה שנראה כמו כוכב פורנו עם השפם האייקוני, מכנסי העור, כובע הקאובוי והמגפיים תוסיפו לפו את המשלים לו בחטיבת הקצב, פיל קאלברט, מתופף שגם אם המקלות היו נופלים לו באמצע הנגינה הוא היה ממשיך כמו גדול. הרביעייה שהקימה את הלהקה The Boys Next Door, הופכת להיות היא באמת, רק אחרי שגיטריסט נוסף מצטרף ללהקה ומשנה אותה סופית. רולנד ס. הווארד. נראה כאילו יצא מציור של אגון שילה (ונגיע לזה) עם סיגריה בפה ופרצוף משונה ובעיקר, סאונד אכזרי ודוקרני בנגינת גיטרה. מדובר במי שאני מחשיב לאחד הגיטריסטים הכי מקוריים והאהובים עליי. יחד תרכיבו וקיבלתם להקה שמבוססת על אנטרופיה, על כאוס, על אלימות וכל הג'אז הזה.
אפשר להגיד שהיה שם השפעות של ג'אז. בעיקר על הצד החופשי שלו. אבל הפארטי היו בעיקרם להקת פוסט פאנק. אבל עם כל הכבוד, היא סוג של כמו מה שגראוצ'ו מרקס אמר כ"חוסר מוכנות לקבל את עצמי כחבר במועדון שירצה לקבל אותי". הפארטי למרות השיוך שלהם לפוסט פאנק, סגנון מעניין ואקלקטי שבורך בלהקות מדהימות מסוגים שונים: PiL, ג'וי דיוויז'ן, סוואנס, פר אובו, טוקינג הדס ועוד ועוד, היה להם את הסאונד הייחודי שלהם. ופה אני מגיע לרגע שאני חושב שמתאר את הסאונד של הלהקה בצורה הכי טובה. הלהקה הזו נשמעת כמו המקבילה לתנועת האקספרסיוניזם הגרמני. ממש ככה. לא רק שהווארד נראה כמו איזו דמות מהדיוקנאות של שילה, כל הלהקה נשמעה כמו הציורים האקספרסיביים חסרי המנוח של חבר'ה כמו שילה, קירשנר ושאר חברי תנועת "הגשר" בתחילת המאה ה-20 בגרמניה. הגיטרות של הווארד את הארווי צובעות את הקנבס בצבעים גסים עם טביעות יד חזקות. לא סתם הלהקה הזו עברה לברלין בשנים האחרונות שלה. כי המקרה של הפארטי מצער מאוד. הלהקה פעלה בתקופה בה האגרסיות בפאנק פינו את מקומן לניו ווייב. אבל הפארטי עשו את זה אחרת. הם חיו את המוזיקה שלהם. הסמים, האלימות, העוני, הדימום בהופעות, כל אלה התאחדו לתוך איזה מין מד לחץ שבאיזושהי נקודה, הכל היה צריך להתפוצץ. וזה קרה בזמן קצר כשהקליטו החבר'ה מספר קטן של אלבומי אולפן.
עכשיו הנה הווידוי שלי: אף פעם לא שמעתי את אלבומי האולפן של הפארטי בשלמותם. מצטער, זה לא עושה לי את זה, אחרי שאתה שומע את אלבום ההופעה שלהם שיצא ב-1999, הרבה אחרי שהלהקה התפרקה, Live 1981-82, מבינים שבאולפן מדובר בלהקה מרוסנת שלא יכולה להתפרץ ולתקוף כמו בהופעות. על האלבום הזה נכתב פעם, אבל אני אשמח גם לשפוך את מה שאני מרגיש כשאני מקשיב לצלילי הגיטרה הצורמים, לנויז המתפרע, לטירוף המתפרץ והקיא והחרא, הזוועות שמתפרצות בתוך הפאנק בלוז הגותי הזה (למה אני מגדיר רבאק?!). היו זמנים שהייתי חושב בתמימות ש-Made in Japan של הפרפלים הוא אלבום הלייב הכי טוב בעולם. אבל האנרגיות האפלות, השטניות של קייב, הווארד, הארווי, פו וקאלברט פתאום מצאו את מקומן אצלי ככה לפני שנתיים. והצילומים בהופעות שלהם..... אלוהים זה כל כך א-כ-ז-ר-י! קייב כבר אז הקפיד על מראה טיפ טופ, אבל בו זמנית גם מלא גועל ושחור משחור אפפו את המראה שלו עם התסרוקת האייטיזית, המראה המטופח של הארווי שנראה לא קשור ללהקה, המראה המחריד א-לה שילה של האוורד והזיונים של פו את הבס שלו, כל אלה מתאחדים למה שקרא לו ג'. ג. באלארד: Atrocity Exhibition. באבוע בוע Atrocity. יסלחו לי ג'וי דיוויז'ן ודני בראון שעשו שיר ואלבום נהדרים כל אחד בהתאמה, אבל הפארטי באמת עשו פה תערוכת זוועות מרשימה. קופסאות מלאות בלכלוך, הדוניזם מופרע ושנאה תמידית, רוק נ רול לא כמו שהוא אמור להיות, חזיונות אפוקליפטיים תנ"כיים בשילוב עם תיאורים גרפיים שמסתכמים בקטע הכואב והמפחיד של הפארטי She's Hit:
She's Hit every little bit
And she won't get up
וכך גם אנחנו. 17 שירים מרכיבים את האלבום הזה רובם מהאלבומים הגדולים של הלהקה, Prayers on Fire ו-Junkyard. כאמור מתקופה אינטנסיבית משלושה מדינות שונות ובשני הרכבים שונים. כמעט כל שיר מתקיף אותך בצמרמורת, באיזה מין יצר הרסני, בטירוף זמני כזה. לא מדובר באיזה זעם חולף של טינאייג'רים מחוצ'קנים. זו זעקה מתוך חרא עמוק בו טבעו חבר'ה צעירים שלא מצאו את עצמם. לא בביתם באוסטרליה, לא בבריטניה וכשהגיעו לברלין, זה כבר התפוצץ. כל שיר ושיר מצליף באכזריות ואפשר רק להתפעל כמה כוח ואנרגיות דמוניות היו ללהקה הזו. הצרחות של קייב, הנגינה המשונה של הווארד שניגן תווים ברורים בצורה עקומה עד לניוז מחריש אוזניים והבס הדומיננטי של פו. 5 השירים הראשונים באלבום הזה כמו ב"תפוז מכני" של קובריק, מכים אותך בתדהמה אחד אחרי השני. Junkyard אולי ה-שיר של הפארטי פותח את המסע הצלב של הפארטי בהופעה בלונדון, כשריף תמידי ונצחי נשאר ומתנגן ברפטטיביות ובדיוק כשבו זמנית חלק מהחבר'ה מרשים לעצמם להרוס את הסדר הקיים עם רעשי רקע שהאוזניים לא שוכחות. אי אפשר שלא להזדעזע מהנביחות של קייב ב-Junkyard, בהתקפה של חטיבת הקצב של פו את קאלברט בעוד סוג של "להיט", Zoo Music Girl, בריף העקום והמעוות ב-Dim Locator.
זה לא ייאמן שלהקה מתבססת בכזו זוהמה ושורדת כמו גדולה, ובעיקר ברגע שבו מגיע קטע הספוקן וורד האפוקליפטי A Dead Song, אי אפשר שלא לחטוף צמרמורת ולצלול לתוך הכאוס כשקייב צורח אחוז טירוף, כמו נביא זעם This is the end brother, like this is the really living end. זה ממשיך לתוך הגיהינום כשקייב נשמע כמו שד ב-King Ink, יחד עם ריף קליט ואכזרי ונראה בכל פעם שכשהחבר'ה מנגנים מצוין ב"כיעור" שלהם, משהו הולך להתפוצץ שם. שנה עוברת, דברים משתנים. קאלברט מועף מהלהקה, הארווי תופס את מקומו, הלהקה מנגנת בברמן, גרמניה ונשמע שמה שהיה בלונדון זה כלום לעומת הזעם והרעל שזורם להם בוורידים. ב-Pleasure Heads Must Burn, החבר'ה כבר שוכחים ממלודיה ומאקורדים ובונים את הכל סביב הקצב, עד כדי כך שהגיטרות נשמעות כמו כלי הקשה. ב-The Friend Catcher, קייב משמיע קולות של חמור ומפחיד את כולם יחד עם עוד מנגינה עקומה שכבר מראה שהגענו עמוק עמוק לגיהינום. אפשר לומר שהפארטי היו עוד גרסה מוזיקלית לגיהינום. אם טום ווייטס ב-Bone Machine הוא השטן וב-Magog של פיטר האמיל זה נשמע כמו הירידה לשאול כמו שדנטה תיאר, אצל הפארטי זה נשמע כמו סדום ועמורה רגע לפני שהיא נמחקת מהמפה.
עם שירים כמו Six Inch Gold Blade אנחנו קולטים שהפארטי מחזיקים פה משהו טוב עם הבס ליין הכל כך בלתי נשכח של פו ועד לסוף שנשמע כמו השקט שאחרי הסערה, אבל בו זמנית, נשמע ששרידים מהסערה עדיין לא סיימו פה. She's Hit במארש הלוויתי קבוע ובס ליין שנשמע שמייצג את כל מה שרקוב בעולם, קייב מסיים את הכל ושר ומייצג את המצב שלנו המאזינים, הוכנו הותקפנו מכל הכיוונים. התקפה סדיסטית וקצת מזוכיסטית משני הצדדים שמשאירה אותנו שוכבים על הרצפה, קפואים, מפוחדים ולא מבינים מה לעזאזל עבר עלינו. מה שיכל להיות סוף של אלבום הופעה Killer מפנה את המקום לעוד קטע אחד אחרון. קאבר לסטוג'ס. מלכי האגרסיות. קשה לדמיין את כל הפאנק מתקיים בלי איגי וחבריו, ופה הפארטי בהופעה באתונה בקאבר לשיר הנושא מאלבומם הטוב ביותר של הסטוג'ס Fun House, מתעללים קייב, הווארד, הארווי ופו בכל השיר עד כדי כך שאי אפשר לזהות שמדובר בשיר של הסטוג'ס עם איכות ההקלטה המחורבנת, והעובדה שהפארטי נשמעים קצת לא בפוקוס. מבינים איך לאט לאט העסק מתפרק, מה שיוצר אצלי רגשות אמביוולנטיים לגבי הקאבר הזה. מצד אחד, מה הם דופקים לנו את זה אחרי כל הויה דה לה רוזה המדהימה הזו? מצד שני, מה יותר פאנק ואנרכיסטי מאיכות הקלטה של משהו שנשמע כאילו הוקלט מפלאפון nokia מתקופת האבן? זה מגעיל, זה נהדר וזה מכה אותך.
וזהו שקט... ועדיין קשה לעכל מה עבר פה. זה היה בלוז? זה היה נויז? אלה היו שירים בכלל? על מה הם שרים? מה האמלט עושה יחד עם ניק החשפן? מלא שאלות, ועם כל השאלות האלה, חוזר הרצון לשמוע את זה עוד פעם. 16 שנים מפרידות בין הוולווט אנדרגראונד שהקליטו את מתקפת הנויז ב-Heroin לבין משיכות המכחול האקספרסיביות של הפארטי בShe's Hit בהופעה בגרמניה. 16 שנים של מה שהתפתח מאותה חיה. והחיה גדלה למימדים עצומים. מהפרי ג'אז של אורנט ואיילר, לרוק נ רול של צ'אק ברי אל הסאונד המחורבן של הוולווטס, אל הצרחות של איגי, האנרגיות של בואי, האנרכיה של ג'וני רוטן והפואטיות של פאטי סמית' אל תערוכת זוועה נהדרת שרק גורמת לך להרגיש את החיים של קייב שהיו קופסה מלאה בלכלוך, לחוות שוב ושוב את אותו הסוף שקייב דיבר עליו בשיר המת, להשתגע ולאבד את זה כשצועקים אל המיקרופון "שחררו את העטלפים", אבל איך אפשר שלא לשיר את הפזמון הנצחי שלבש צורות רבות משירי שאנסון נוגים ועד לחגיגת הזוועה של הפארטי עם "honey honey honey honey honey honey kiss meeeeeeee"? הכל נמצא פה, מהמהפכנות של "הגשר" ועד אווירת המועדונים האפלים של האייטיז.
30 פלוס שנה עברו. פו והווארד מתים, קאלברט מזמן לא נראה לציבור, הארווי עזב את קייב שפקד לפני שבוע את מנורה והוכיח שוב למה הוא אחד הזמרים הכי מרגשים אי פעם. אבל אל תתנו לעצמכם לשכוח, שלפני כמה זמן מותר להוציא עצבים ואגרסיות, כי כמו שאמרתי בפוסט הקודם, זה הכרחי ואנושי. ויש משהו יותר אנושי מלצרוח שאתה המלך?
טוב... וואו... הנה נחמד לחזור. מלא מלא זמן שבו הרגשתי שאני לא יכול לכתוב מסיבות שונות. אם לא היו לי רעיונות, או הרגשתי שאני לאט לאט מתחיל לאבד עניין. אז הנחתי לזה קצת. לאט לאט עם הזמן, הבנתי שמוזיקה היא חלק חיוני בעולם הזה ולא רק היא בזכות עצמה. יש לה תפקידים רבים כמו שידור רגשות ותחושות בנוגע לנושאים מסוימים. מה שהוביל אותי לשינוי שהולך לקחת את הבלוג למקום אחר לאו דווקא מוזיקלי. לא. אני לא מפסיק לכתוב על מוזיקה. חס וחס. אבל מה שכן, עניין הגיוון בנושאים ועיסוק בכל מיני שאלות היה אצלי בראש למשך זמן רב עד שהחלטתי להרים את הכפפה. אז הנה השלב החדש של The Song Remains the Same, אני מקווה שתאהבו, אני אוהב אתכם אנשים יקרים שקוראים את זה. ולכן, זה הולך להיות שונה לגמרי. שאלה שבאה אצלי מדי פעם והייתי מדבר עם חברים בנושא הולכת לקבל את הבמה בפוסט הזה, כשאתחיל עם הקדמה קישורית-מוזיקלית.
