הטוב, הרע והמכוער (חצי עשור בלי הביסטיז)

היום, כמו שרבים יודעים הוא יום הסטאר וורס הבינלאומי. נוסטלגיה נחמדה שכזו שעדיין סוחפת כל כך הרבה. אבל זה גם יום מאוד מיוחד, אחד הימים הגורליים האלה שהכותרת הגרנדיוזית "היום בו המוזיקה מתה" הולמת אותו. זה קטע מצחיק, כי בזמן האחרון רציתי לכתוב את הפוסט הזה, אבל לא זכרתי מה היה התאריך כדי שכל זה יראה יפה ומכובד. איזה קטע, זה היום! ובדיוק חשבתי על זה. היום, לפני 5 שנים, נפטר אדם יאוך aka MCA ויחד איתו, גם הקריירה הנפלאה והכל כך מגוונת של הביסטי בויז. הגיבורים הגדולים שלי משנה שעברה, שידועים אצלי כחבר'ה שאחראים על ההתמכרות הסופית שלי להיפ הופ, אחרי שנים של סלידה בגועל מהז'אנר כמו שסיפרתי בכמה פוסטים. בכל מקרה, למה להקדיש עוד פוסט ללבנבנים היהודים האלה? הרי כתבתי עליהם כבר בנוגע ל-Ill Comminucation. אבל זה לא מרגיש לי שלם מספיק. בכלל, מרגיש שאין הרבה באינטרנט בעברית לגבי הביסטיז. שלושה יהודים טובים שהחליטו שבא להם. פשוט בא להם, לעשות מה שבא להם. והמה שבא להם הזה, היה סוד ההצלחה והיופי הגדול שטמון בהרכב הזה.

כשאני חושב על הביסטי בויז, רק טוב בדרך כלל יש לי בראש. עזבו אתכם מ-The Roots שהיו לי הספתח המקורי, עזבו אתכם עכשיו מכל החבר'ה הגדולים שיש הרבה כבוד (ובצדק): פאבליק אנמי, טרייב קולד גווסט, ביגי, סליק ריק ועוד ועוד... עזבו אתכם עכשיו מההייפ של קנדריק לאמאר, עזבו אתכם MF Doom, דת' גריפס, דני בראון. הביסטי בויז היו כבשה שחורה בכל הקטע הזה. ועד היום, קשה לחשוב על הרכב כל כך יצירתי, כל כך לא מתחשב במוסכמות, וכל כך לא שם בשיט על אף אחד. בדרך כלל, כששואלים אותי לגבי החבר'ה שאני אוהב בהיפ הופ, אני שם את הביסטיז ברשימה. אבל אז אומרים לי "אבל עזוב אותך זה white trash". מה? פאק! בחייאת! מה עכשיו קשור צבע עור? ההיפ הופ לא נולד כמחאה בנוגע לקיפוח השחורים בארה"ב? אז עכשיו עושים ההפך. לא אכפת לי בכלל מאיפה הם באו, אם הם מהפרברים או לבנבנים. הם עשו מוזיקה פאקינג אדירה.


למי קראת white trash?

וכל מה שהם רצו בא להם. כל אחד מהשלישייה, אישיות ועולם ומלואו. וככה הייתה המוזיקה שלהם. מלא עולמות למען האמת. מלא מלא צבעים. במובן מסוים, הביסטיז ייצגו כמו המערבון את "הטוב, הרע והמכוער". בואו נחשוב על זה:

הטוב - הביסטיז היו בראש ובראשונה, הרכב היפ הופ. והם התאימו בול להגדרה הזו. שני האלבומים הראשונים כבר מזמן הפכו למופת בז'אנר ואין שום ספק שמה שהחבר'ה עשו נחשב להיפ הופ. בין אם זה היה במסגרת הילדותית מטומטמת של Licensed to Ill או בגרסה היותר בוגרת של Check Your Head, הם עשו את זה מעולה והראו שלבנים גם יכולים לרפרפ.

הרע - הבי בויז, היו גם ילדים די רעים בסצנה. הם לא נשארו, בניגוד לשאר החבר'ה בטריטוריה ההיפ הופית. וזה כבר היה די ברור שהיית מוצא באלבומים שלהם איזה קטע פסיכדלי מרחף כזה, Fאנק סופר מקפיץ וגרובי, פיוז'ן ספונטני במיוחד או שילוב סופר לא צפוי עם מקהלה טיבטית. במובן הזה, הביסטיז היו מאוד רעים. יאוך, מייק דיאמונד (מייק די) ואדם הורוביץ (אד רוק) היו הפיטר פנים של עולם ההיפ הופ. מה זה משנה שאנחנו להקת היפ הופ? אנחנו אוהבים גם פיוז'ן וFאנק מה הבעיה לעשות גם את זה? בזה החבר'ה האלה הפכו לחדשנים שלא מעניין אותם גבולות ולא מפחדים להתנסות בדברים אחרים באלבומים שלהם כמו אגדות גדולות - ביטלס, פלויד, קווין, זפלין, סאבאת' ועוד ועוד ועוד...

המכוער - לא בקטע רע חס וחס. בואו לא נשכח לרגע אחד, שהביסטי בויז התחילו כלהקת הארדקור פאנק. כן! הארדקור פאנק. עם כל השבירות והטירוף והמכות בהופעות, בקטע שלא מבייש את הבד בריינס, בלאק פלאג וכל השאר. וכשהם רצו לעשות את זה רועש, הם ידעו ועוד איך. למשך הקריירה שלהם, הם לא שכחו את המקורות שלהם ודאגו לשתול אותם פה ושם בחלק מהדברים שלהם.

במובן מסוים, האלבומים של הביסטיז הציגו שלושה להקות שונות, אבל בעצם אותם שלושה חבר'ה, אותם מוחות, אותו חזון אקלקטי ו-ורסיטלי. הרכב היפ הופ, הרכב ג'אמים ספונטניים והרכב הארדקור פאנק רועש שלא יודע גבול מהו. כמה שזה היה מדהים. גם מעולה שכל זה הגיע מהמוחות של החבר'ה הספציפיים האלה, שנחשבו בהתחלה לסתומים הבהמיים, השוביניסטים, הדבילים שרוצים את הזכות לחגוג שהתגלו כנגנים ומוזיקאים גדולים לכל דבר ועניין. MCA שלט יפה על הבס והקונטרבס אפילו(!), די היה מתופף Fאנקי כשצריך עם מקצבים סופר גרוביים וכיפיים אבל כשרצה להכות בתופים הוא ידע ועוד איך ולאד רוק היה את הסאונד הקולי, מתוגבר בוואה וואה בפעם אחת ובדיסטורשן בהזדמנות אחרת, הוכיחו השלישייה שהם לא בדיוק מה שחשבו עליהם.

זה נשמע אובר מתלהב, נאיבי מדי ודי דבילי מצדי, אבל אני לא יכול לחשוב על חבר'ה אחרים שהיו מציגים לפניי את ההיפ הופ בצורה טובה יותר. יש כבוד לכל החלוצים שעשו מוזיקה אדירה לא פחות, אבל בתור רוקר/ג'אזיסט הייתי צריך את החופשיות הזו, את הורסיטיליות הזו, את הילדותיות הזו וזו באמת הייתה הדרך הכי טובה. אז בואו רגע נתמקד בצדדים של השלישייה הזו למיניהם, רק כדי להצדיק את התשבוחות על אחד ההרכבים הכי ייחודיים בהיפ הופ ובמוזיקה הפופולרית בכלל. כשנכנסים אל החבר'ה האלה מהאלבום הראשון, כבר היה אפשר להבין שעד כמה אהבלים החבר'ה האלה נראו באותו זמן, אי אפשר להגיד שהם לא עשו פה דבר מעולה. ההחתמה בדף ג'אם, ואז האלבום הראשון, הראו מה החבר'ה האלה מסוגלים לעשות. קצת לפני שאנתרקס ופאבליק אנמי יעשו היסטוריה, הביסטיז שילבו פה ראפ עם מטאל. אני לא יכול לשכוח את התחושה שהייתה לי, כשפתאום השלישייה מרפרפת על גבי ריף של בלאק סאבאת'! עם מקצב תופים של לד זפלין! כל רוקר שמחמיץ פנים בכל פעם ששומע את המילה "ראפ" לא יכול שלא להתלהב כשהוא שומע את גיבוריו יחד עם הרפרופים. וזה נשמע כל כך נפלא.



אבל גם כשמדובר בהיפ הופ קלאסי, הם הציגו יפה את הסחורה. The New Style ו-Paul Revere הם דוגמאות מעולות. יש ביט טוב, סימפולים כשצריך, והחבר'ה מלאים אגו ילדותי ואובר ביטחון עצמי כמו שצריך להיות מראים לכולם למה הם שולטים ולמה הם המלכים של המסיבה. בעיקר כשהם מבקשים מאיתנו להילחם על הזכות לחגוג. עד כמה דבילי שזה נשמע, עד כמה פשוט שזה נשמע, זה היה ללהיט אדיר עם הרבה מאוד ביקורת וציניות. ביקורת כלפי הגלאם מטאל שהיה בראש המצעדים באותה תקופה אפלה שנקראה האייטיז (ועדיף שלא אפרט פה על דעתי בנוגע לגלאם מטאל). יש ריף טוב, יש פזמון מעולה, צריכים יותר מזה? מעולה, אז יש לכם את No Sleep Till Brooklyn, עם קרי קינג מסליירררררר. כן כן, סלייר. גם קינג הראה שהוא יותר מ-Raining Blood ואני לא חושב שאגזים אם אומר שהסולו שכל כך אופייני לסטייל של קרי וסלייר צבע את המוזיקה של הביסטיז בצבע אחר, בקטע שגם המטאליסטים הכבדים והנאמנים ביותר יוכלו להתחבר ולאהוב. צבעים אחרים הגיעו עם האלבום הבא.

Paul's Botique, האלבום שכל כך אופנתי לאהוב אותו, היה מסומפל עד מוות, אבל הראה על שינוי וקפיצת רמה מבחינת החבר'ה. בזמנו, אהבתי להקשיב הרבה לאלבום, חוץ מהשטויות הכיפיות הרגילות, היו שם דברים שונים. מי חותם את אלבום ההיפ הופ שלו עם יצירה בת 12 דקות? טוב, כנראה שרק ילדים רעים כמו הביסטי בויז. הבוטיק הציג כאמור, קפיצת מדרגה גדולה ומרשימה מאוד שהראתה איזה פוטנציאל יש לחבר'ה האלה, אבל זה עוד כלום וכלום למה שעתיד לבוא בהמשך עם הצמד חמד מהניינטיז - Check Your Head וכמובן Ill Communication. שני האלבומים האקלקטיים ביותר, מהמצליחים ביותר של החבר'ה, עם כל כך הרבה להיטים גדולים, אבל פה נחשפו גם הצד הרע והמכוער שתיארתי פה קודם.

העטיפה של Check אומרת הכל. הראפרים מניו יורק חוזרים לכלים שלהם. ומה אין פה? היפ הופ ב-So Whatca Want ו-Pass the Mic שהציג את הכישורים של החבר'ה על הכלים (ובמיוחד יאוך) יחד עם הרפרופ, קטעי פ'אנקיים וכיפיים כמו Groove Holmes ו-POW, פסיכדליה ששמטה את הלסתות של אלה שחשבו שהביסטיז פה בשביל לחגוג, כשיאוך צולל עמוק עמוק בטיבט ומתחיל להביע את זה בקטעים כמו Namaste עם ספוקן וורד רוחני שנכנס לתוך התודעה. וברור ברור, שהחבר'ה מתפרעים בצורך, Time for Livin ו-Graditude, שני מפוצצים שלא מביישים בכלל את סצנת ההארדקור של האייטיז, כל אלו כונסו לתוך האלבום הזה, בלי שום התחשבות בלבטים כמו "אבל איך זה הולך?", "זה מתאים?".



הגישה הנפלאה הזו של הביסטיז תמשיך ותתפתח במהלך השנים, כש-Check Your Head היה יריית הפתיחה. אלבום שלקח לי הרבה זמן להתחבר אליו. ועכשיו, השנה, אני מגלה אותו מחדש. אז, השירים נשמעו חמקמקים ופחות קליטים מ-Communication, אבל הפנינים ששם ימשכו מאזינים מכל רחבי התבל: פאנקיסטים, פיוז'ניסטים, רקדני הברייקדאנס ואוהבי מוזיקה על כל גווניה כמו שהיו הביסטיז (אם לספור את החבר'ה שהם סימפלו - סאבאת', זפלין, קול אנד דה גאנג, דילן, ביטלס, סליי ומשפחת סטון, ביג דדי קיין וזו רק רשימה חלקית). זו הייתה תקופה שבה כבר הוכתבו חוקים ברורים בתעשיית המוזיקה ואף אחד לא חשב להפציץ בסלט של סגנונות באלבומים שלו.

Ill Communication כמו שכתבתי עליו בנפרד, הלך עם הנוסחה עוד יותר רחוק. כמה שאני אהבתי לשמוע את האלבום הזה בלופים. הוא שינה לי את הכל. יחד עם כל ההיפ הופ, היו מקצבים פ'אנקיים, היה גרוב, היה סולו כינור אוונגרדי סופר לא צפוי ובסוף, מקהלה טיבטית(!). מה? איך? שירים כמו Shambala ו-Bodhisttva Vow שילבו בין מסגרות הג'אמים וההיפ הופ אל השירה המסתורית והמפחידה של המקהלה הטיבטית, זה שילב בין שני עולמות שנראים כל כך מנוגדים. מזרח ומערב, עירוניות וחומריות מול רוחניות, ניו יורק מול טיבט יין ויאנג מוזיקלי שלא ייאמן שקרה בכלל. כל האלבום הזה נשמע לא ייאמן שקרה בכלל מקטעי Fאנק מפוצצים כמו Futterman's Rule, הארדקור לפנים עם Tough Guy, להיטים כמו Sure Shot ואיך אפשר בלי הקליפ הנצחי והליין בס של Sabotage? כל ילד ניינטיז יכול לזכור את הרגע הזה (למרות שאני לא ילד ניינטיז). איך עד עכשיו? מעוניינים? התחלתם לשמוע?

אני מודה שפחות חקרתי את הביסטיז אחרי רביעיית הפנינים, אבל אי אפשר להגיד שפה הסיפור נגמר. הביסטיז המשיכו לפעול, להפתיע, להראות למה הם צעירים לנצח. Hello Nasty היה גם הוא מין סיכום כזה של כל הצדדים ואפילו עוד גיחות לא ייאומנות. מתי בפעם האחרונה שמעתם באלבום היפ הופ של חבר'ה מברוקלין, שיר פולק פסטורלי נאיבי כמו I Don't Know? מתי בפעם האחרונה שמעתם שהרכב היפ הופ החליט על דעת עצמו להוציא אלבום אינסטרומנטלי לגמרי? The Mix Up היה מעניין מאוד והציג דברים טובים, למרות שהובן ונראה שהחבר'ה חזקים בג'אמים יחד עם שאר הצדדים שלהם. הג'אמים הגדולים שלהם נשארו בניינטיז ולא נשכח שרוב זה בזכות הבן אדם שעשה את ההרכב הזה לא פחות מהבויז עצמם: הקלידן מוני מארק עם ההאמונד הכל כך קולי ואותנטי. הוא היה תוספת ענקית לחבר'ה שהתחילו להקשיב ולהתעניין בתקופת הפיוז'ן של מיילס עם אלבומים כמו On the Corner ו-Agharta. כבר הרבה אמרו שהוא הבי בוי החמישי, שהוא כמו מה שבילי פרסטון עשה עם הביטלס בשנים האחרונות, שהוא כמו מה שמייק גרסון עשה עם בואי בAladdin Sane. הכל נכון ונכון, קשה לחשוב איך הסאונד בתקופה הזו  ש היה נשמע בלי ידי הזהב של מארק.

הג'אמים בסוף אוגדו להם באוסף The In Sound from Way Out! שהציג את אותו צד רע וחצוף בקטע הכי טוב בעולם, שעניין בעיקר את אוהבי הג'אמים החופשיים, הפיוז'נסיטים שהתעניינו בגרוב. אפילו האוספים שלהם הם דבר מעניין ששווה לתת לו האזנה.

אי אפשר שלא להתייחס לאוסף הייחודי בכל הקטלוג של הביסטיז. Some Old Bullshit, שכשמו כן הוא, איגד כמה חרא ישן של הלהקה בתקופה שהיו להקת הארדקור. כל מיני שירים מEPs שהחבר'ה הקליטו מאוגדים ביחד ל-28 וקצת דקות. הסאונד נשמע מחורבן, אבל החרבון הוא אלמנט חשוב כדי להבין את היופי והכיף שבצד המכוער של הביסטיז. איכות הסאונד הייתה שווה למזבלה שבשכונה שלהם בברוקלין, אבל האנרגיות, הריפים, כל כך מבורך שלא צריך לבייש שום פאנקיסט. פאנק שגם היה ז'אנר שגרם לי להיגעל בקיצוניות גם הוצג לי קצת יותר טוב עם Heart Attack Man ו-Tough Guy שמוציאים כל אנרגיה אפשרית. מי שאהב את הצדדים האלה, ישמח לשמוע את כל זה במיני אלבום שכזה.

כל הדברים האלה הפכו אותי במהירות למעריץ. זה כבר היה עניין של זמן שאתחיל להקשיב לפאבליק אנמי, טרייב, ראן די אם סי. הכל הגיע בזמן. וזה נראה שההבשלה להיפ הופ הסתיימה סופסוף. קצת קשה לדמיין איך הייתי נסחף לכל ההייפ סביב DAMN בלי הגילוי אמריקה האדיר הזה. הביסטי בויז ייצגו את כל הילדותיות ועם קצת תמימות שבשילוב הז'אנרים בכל מקום, הבגרות עם כתיבה משירים על מסיבות לשירים פמיניסטיים, רוחניים ומחאתיים. הם היו החבר'ה הקולים, החברים הטובים שאתה זוכר טוב בהליכה ברחוב, ואלה שהוכיחו באמת את הקלישאה הטחונה שהכל אפשרי. אבל כל האידילה נקטעה אחרי 20 שנה, כשליאוך התגלה סרטן, ואחרי מאבק ממושך, נפטר בגיל 47, כשהוא לוקח איתו יחד את העתיד של הביסטי בויז. קשה לתאר את העולם בלי הביסטי בויז בזמנו, היום כשהם אגדה שנראית שייכת לעבר, אפשר לתהות מה היה קורה אם זה לא היה קורה והם היו ממשיכים? יכול להיות שהיו עושים תפנית שהייתה מעצבנת את כולם, או נשארים באותו סגנון ומוכרזים כזקנים שצריכים לפנות את הבמה, או אולי היו משנים ועושים מהפכה שוב פעם?

                                    סרטון מגניב של ריאיון עם החבר'ה בשיא ההצלחה עם אנימציה מעניינת

כל אלה לא נדע אף פעם. אבל כן נותרנו עם התחושה הטובה שהביסטי בויז נותנים לנו כשאנחנו שומעים אותם. הם לא באו לבאס, הם לא באו להיות עמוקים מדי, הם רצו כן לשחק באש והם עשו את זה כל כך טוב, שאין דברים כאלה היום. ובאמת, קשה לחשוב על עוד הרכב/אמן כל כך אקלקטי וייחודי כמו הביסטיז ששילב כל כך הרבה ז'אנרים באלבומים שלו. הביסטיז הם במובן מסוים הביטלס של ההיפ הופ (אגב באמת הוגשה תביעה מצד EMI בגלל שקטעים מסרג'נט פפר סומפלו שם), הם היו הנסיינים, והם הראו יפה יפה איך אנחנו היהודים משתלבים טוב במוזיקה. אם בפולק יש את דילן וכהן, בארט רוק את לו ריד, ובפרוג את השולמנים עם ג'נטל ג'ייאנט, הבי בויז ייצגו נאמנה עם ההיפ הופ. אז מיהודי ליהודי, נוח על משכבך בשלום MCA, תודה לביסטיז על הכל, על המוזיקה, על הגישה, על המסיבות, כל הכיף ותודה על כל הFאנקי שיט. וברור שגם תודה לכם.

Herbie Hencock - Sextant

בשנת 1970, הרבי הנקוק היה חלק מההרכב של מיילס דיוויס, שיצר את האלבום המהפכני Bitches Brew, שתקע יתד בתולדות הרוק והג'אז, כששני הסגנונות שולבו עם עוד מגוון סגנונות, ויצרו קלחת חדשה שנקראה פיוז'ן.

הנקוק הושפע מאוד מדיוויס. כמו כל נגן שהיה בהרכב של החצוצרן, יצא הנקוק למסע בעקבות Bitches Brew. מסע של שלוש שנים בהן הנקוק גילה מחוזות חדשים ולא מוכרים. הוא החליט ליצור מוזיקה אטמוספרית, פסיכדלית שבהן האקוסטי והחשמלי נפגשים.

הנקוק היה סקרן, ולכן הקלידן שכר כמה נגנים להרכב חדש: באסטר ויליאמס על הבס, בילי הארט על התופים, אדי הנדרסון על חצוצרה, ג'וליאן פריסטר על טרומבון ובני מאפין על סקסופון וחליל צד.

לצורך תפעול הסינתסייזר הובא פטריק גליסון, חלוץ בשימוש על הכלי, כדי שידריך את הנקוק בתפעול הכלי וכו'. הנקוק היה אחד הקלידנים הראשונים בג'אז שהיה פתוח לבואם של הסינתסייזרים החשמליים, בתקופה בה ג'אזיסטים רבים החמיצו פנים לאחר ששמעו את הצליל.

הנקוק עצמו לא היה מרוצה מהכיוון החדש שמיילס בחר באותה תקופה, עד שבהקלטות של Bitches Brew, המצב השתנה כשהנקוק גילה את הפנדר רודס איתו הוא מנגן עד היום.

הנקוק בודהיסט, החליט לתת שמות הודיים רוחניים לחברי ההרכב שלו, כולל עצמו. הוא קרא לעצמו Mwandishi.

כך החלה תקופת הMwandishi. בשלושה אלבומים בין השנים 1971-1973, הוציא הנקוק יצירות אוונגרדיות/פסיכדליות בהשפעת מורו דיוויס.

השלישי והאחרון שבהם, היה Sextant, ועליו אני ארצה לדבר.

Sextant היה האחרון שבמסע מרתק אל מחוזות הג'אז האוונגרדי. זהו אלבומו הראשון שיצא תחת ענקית התקליטים קולומביה, לאחר שנפרד מחברת התקליטים של האחים וורנר.

אחרי שני אלבומים ניסיוניים במיוחד, הנקוק לקח כמה צעדים קדימה. במהלך 1972 בשני אולפנים בסן פרנסיסקו, הקליטה השישייה בעזרתם של גליסון (ההוא עם הסינתסייזרים כן?) ובאק קלארק על כלי הקשה.

האלבום כולל שלושה קטעים. כל אחד ארוך יותר מקודמו. כל הקטעים נכתבו ע"י הנקוק. הקלידן בא עם מלודיה כלשהי, ועליה היו מאלתרים ומתפרעים על בסיס הלחנים הללו. התוצאה הייתה אלבום מעניין, ניסיוני במיוחד, המשלב בין אלקטרוניקה, פסיכדליה, ג'אז פיוז'ן, אוונגרד והמון funk.

שלושה קטעים מסובכים במיוחד מבחינה הרמונית וריתמית, הכרזה מוזיקלית מאתגרת. המון מאזינים באותה תקופה התקשו להתחבר לקלחת החדשה של הנקוק. מספר קטן של מאזינים מצא את המסע כמעניין, והיה פתוח ושיבח את היצירה החדשה של הנקוק. אך רבים בעיקר חובבי הג'אז hardcore סירבו לבלוע את התבשיל המוזר שהוגש להם.

טוב חברים, אני כאן כדי להגיד לכם, כי מדובר כאן במשהו מאוד מעניין ומגניב שיפתח לכם קצת את הראש והאוזניים, וייקח את אתכם למחוזות יפים ולא מוכרים. כמו אלו שנמצאים בעטיפה הנהדרת של האלבום.


איש חזון

האלבום מתחיל עם Rain Dance. הנפתח, במקצבים אלקטרוניים, מה שנשמע כמו אבטיפוס קדמון של ז'אנר הטראנס. לאורך 9 דקותיו של הקטע, נשמעות כל מיני הפתעות שונות של צלילים משונים. כשהחצוצרה של הנדרסון, זה מזכיר מאוד את מיילס, אך לא לגמרי. הנקוק הלך כאן רחוק מאוד. הסינתסייזרים שלו משמיעים קולות משונים לא-מהעולם-הזה. בהמשך זה מתפתח לכיוונים מעניינים, כמו סולו בס המתנגן לצד האפקטים. לאחר קטע זה, מאזינים רבים מבינים כי לא מדובר כאן במשהו רגיל. הסקרנים יותר, ממשיכים להאזין.

ממשיכים ב-Hidden Shadows, מתחיל כקטע funky מגניב עם מלודיה קליטה, כשבהדרגה הנורמליות מופרת באמצעות מלוטרון סהרורי, מכאן, כל החבר'ה מרשים לעצמם להתפרע, לצד סדרת אפקטים כפי שמתארים בדרך כלל כ"הזויים", המתנגנים לאורך המלודיה. לקראת הקטע, האלקטרוני והאקוסטי משתלבים, כשהנקוק משתגע על הפסנתר, ומאלתר עליו ללא הרף. זוהי נקודה מעניינת בה שני ניגודים נפגשים. מין יין ויאנג מוזיקלי. משהו מדהים.

היצירה האחרונה, Hornets, היא הנקודה בה בדרך כלל המאזינים חסרי הסבלנות לא יכולים יותר, ומפסיקים באמצע. מה שמתחיל כקטע funk פסיכדלי/אוונגרדי, הופך בהדרגתיות לג'אם מטורף ומבולגן, שמאבדים בו במהירות את הידיים והרגליים. Mwandishi הלך כאן עם החזון של מסע דמיוני במחוזות לא מוכרים עד הסוף כאן. 19 דקות של כאוס מוזיקלי מעניין. צריך לשמוע את זה הרבה פעמים עד שמבינים, אבל אפשר להרגיש כי הנקוק אולי הלך יותר מדי רחוק.

האלבום יצא ב-30 למרץ 1973, וכצפוי לא מכר עותקים רבים. אנשים רבים לא הבינו מה רוצים מהם בתקליט המוזר הזה. העובדה ששלישיית Mwandishi לא צלחה בקרב הקהל, פנה הנקוק לכיוון ארצי, נגיש ומסחרי יותר עם האלבום הבא Head Hunters עם הקטע האלמותי Chameleon.

לסיכום, Sextant הוא לא כל אחד. הוא מומלץ בעיקר להרפתקניים מוזיקליים, חובבי אוונגרד, פיוז'ן, ופסיכדליה. אלה שאהבו את הכיוון של מיילס ב-Bitches Brew, יתחברו גם לאלבום הזה. אך לא מומלץ לקצרי העצבים שבינינו. הכאוס הזה יהיה יותר מדי בשבילם, ורובם יאבדו את עצמם בתוך המסע הזה שנמשך קצת יותר מחצי שעה (39 דקות). אבל תאמינו לי, מדובר כאן במשהו אדיר. הטריפ המוזיקלי האולטימטיבי. הנקוק הצליח למשוך אותי בגלל העטיפה (מה לעשות? זה חשוב) שגם היא מאוד מאוד מושפעת מאלבומו של מיילס (אפילו הכיתוב), וברגע שמתחילים לשמוע, אנחנו לא בעולם הזה. הגענו לחלל החיצון, יצאנו מהגלקסיה, גילינו יקום חדש. הנקוק הצליח לשמור על מלודיות קליטות, שישמרו את המאזין סקרן, ולפעמים כשמתפרעים קצת, זה גם טוב. לא לכל אחד בכלל, אבל מי שמוכן ובא עם ראש פתוח, חוויה טריפית אדירה.

Herbie Hancock - Head Hunters

בשנות השבעים, הג'אז חווה תפנית דרמטית ששינתה את פני הסגנון לעד. אלבומו של מיילס דיוויס Bitches Brew, היה לאבן דרך שסימנה סופית את היווצרותו של הג'אז פיוז'ן שהתבסס בעיקר על כלים חשמליים מאשר אקוסטיים. דיוויס לקח את הנגנים הטובים ביותר: ג'ון מקלפלין, בילי קובהם, וויין שורטר, ג'ו זאווינול, צ'יק קוריאה וכמובן, הרבי הנקוק.

הנקוק כמו חובבי ג'אז רבים לא הבין את מה שמיילס ניסה ליצור, וחשב שזה יותר מדי. הוא סירב להתחדשות, ועזב את ההרכב של מיילס, עד שבסוף שנות השישים, בהקלטות של אותו אלבום אגדי, שאל את מיילס: "מה אתה רוצה שאנגן?" כיוון שלא ראה פסנתר אקוסטי באולפן. מיילס אמר לו: "נגן כל על הדבר הזה ששם".

הנקוק ראה פסנתר חשמלי של פנדר רודס, וחשב לעצמו: "הוא רוצה שאני אנגן על הצעצוע הזה?", וכשהחל לנגן, נקודת המבט שלו השתנתה. הנקוק אמר כי אהב את הסאונד. הוא היה עשיר ורגוע, ומאז הפסנתר החשמלי והנקוק ביחד.

לאחר העבודה עם מיילס, הנקוק ניסה לפרוץ לבד עם סדרה של אלבומי פיוז'ן ניסיוניים. הנקוק ניסה לגלות צלילים חדשים שלא מן העולם הזה, הוא ניסה לגעת בגבולות האטמוספריים. למרות שהיו אלבומים מעניינים ומצוינים, הוא לא הצליח לגרום להצטברות של קהל עצום שכבר נצבר אצל עמיתיו בתזמורת המהווישנו, תחזית מזג האוויר, ובחזרה לנצח.

הנקוק הבין שהוא צריך לחזור לכדור הארץ בשביל מגע עם אנשים. הוא כבר חש שהוא מיצה עם האקספרימנטלי. הנקוק חזר לסאונד יותר ארצי עם הרכב חדש שהקים בשם "ציידי הראשים" ובו הנקוק על פסנתר חשמלי וסדרת סינתסייזרים, בני מאפין על כלי הנשיפה (שכבר עבד עם הנקוק בעבר), פול ג'קסון על הבס, ביל סאמרס על כלי הקשה למיניהם, והארווי מייסון על תופים. נגינה במקצבים פ'אנקיים, ורית'ם אנד בלוז. זה היה הרעיון המרכזי בזמן העבודה.

ההקלטות התרחשו באולפני Wally Hieder בסן פרנסיסקו במהלך ספטמבר 1973, שם ההרכב ג'ימג'ם לו עד שלפתע עלתה סדרת הצלילים הבאה: G, G#, A, A#, G#, A#, C, C#, D, D#, A#, C# . מאז שום דבר לא היה אותו דבר מאז.

The Head Hunters are coming

הרבי הנקוק וחבריו עשו היסטוריה כשפתחו את האלבום עם אחד מסטנדרטי הג'אז הידועים ביותר מחוץ לעולם הג'אז. מדובר כאן בfunk לכל דבר. הקצב מדביק וכיפי לשמוע כל הזמן, והריף המרכזי כל כך ממכר ולא יוצא מהראש, שגם חבר'ה לא ג'אזיסטים רוצים לנגן את הליין הזה בג'אמים. הליין עצמו נוגן ע" הנקוק בקלידים הנמוכים של סינתסייזר ה-ARP Odyssey, שמאז ועד היום הפך למנגינה בלתי נשכחת. מי שלא מכיר את הקטע Chameleon חייב להפסיק לקרוא את הביקורת הזו, ולגשת אל האינטרנט/חנות הדיסקים ולשמוע את זה. הנקוק מרשה לעצמו להתפרע מדי פעם על הסינתסייזרים ועל הפנדר רודס ומשתגע על בסיס הליין בצלילים מגניבים שמחזקים את התגובה העצבית החיובית שמגיעה. כמובן, שמדי פעם עוברים למחוזות שונים, כשהפנדר רודס מספק קצת אווירה אטמוספרית. אחרי Chameleon, הרצון להמשיך לשמוע את האלבום מתחזק.

אחרי שהרבי נטש את המרחבים האטמוספריים, החליט לחזור לשורשים. מאיפה שהכול בא. בקטע Watermelon Man הוא חוזר למוזיקה ולקצב השבטיים של אפריקה, שנים רבות לפני כן. הקטע הזה שהיה קיים עוד משנות השישים והיה לקטע הראשון באלבום הבכורה של הנקוק Takin Off שהיה בסגנון הארד בופ, עבר כאן שינוי מסיבי, כשסאמרס מתחיל לנשוף אל תוך בקבוק בירה את המלודיה המרכזית של הקטע, ומשם מתפרעים עם החזון המוזיקלי כמו שבט אפריקאי עתיק. משם, עוברים לקטע funk קצבי רחוק שנות אור מהגרסה המקורית. עוברים למנגינה המרכזית, וביחד גם סולו מלא feel מצד מאפין על הסקסופון, וכמה זמן לאחר מכן, חוזרים למקצבים השבטיים שמתפוגגים לאט לאט. הנקוק עשה את זה והצליח להתחבר לשורשים. אפילו העטיפה מראה את החיבור הזה כשהנקוק מוצג בצבע כתום בוהק ועל ראשו מוצבת מסכה בהשפעת שבט המתמקם בחוף השנהב, בנוסף לטייפ המוצב בפיו.

עוברים לצד השני של האלבום, עם Sly. שכשמו כן הוא מוקדש לכוכב סליי סטון מSly and the Family Stone ששינתה את פני מוזיקת הfunk. זהו הקטע הכי ספונטני, כאוטי וג'אזי באלבום, כשלאורך עשר דקות, הלהקה מתפרעת לפי רצונה, כשהנקוק מתבל בתערובת קלידים מטורפים. אכן אחד מהקטעים הטובים ביותר של האלבום. מי שמתגעגע להרפתקנות הפסיכדלית-סוריאליסטית של הנקוק עם דיוויס, ישמח בקטע הזה.

לסיום האלבום, נפרדים מן המאזין בקטע רגוע יחסית לשאר Vein Melter. גם לו מנגינה קליטה במיוחד. הוא זורם, יש לו טמפו איטי, יש לו אווירה אטמוספרית מרחפת שלוקחת אותנו למקומות יפים. במהלך הקטע, מגבירים קצת את המתח, כשהווליום מתגבר, אך לבסוף חוזרים ומסיימים באקורד מסתורי שלאחריו מסתיים האלבום בדפיקות תוף שמתפוגגות לאט ומסיימות 41 דקות של funk קצבי, כיפי ומרתק.

האלבום יצא ב-26 באוקטובר, 1973, והביא את הנקוק להצלחה מסחררת בינלאומית, בעיקר עם Chameleon שעבר עריכה אכזרית ברדיו שהפכה אותו לשיר קצר בן 2 דקות, אבל הפכה את הנקוק למפורסם הרבה יותר מחבריו מ-Bitches Brew. עם הזמן האלבום הספונטני הזה, קיבל מעמד מכובד של קלאסיקה (בצדק), והפך לאלבום הג'אז הנמכר ביותר אי פעם (למרות שיש וויכוח שקיים האם האלבום הזה הוא באמ ג'אז כיוון שהוא קרוב יותר לfunk).

הנקוק המשיך לעבוד עם ציידי הראשים גם באלבומיו הבאים, שהמשיכו את מגמת הfunk עד 1976. אבל אם להודות, הנקוק לא הגיע מאז להישג גדול כמו זה, למרות שהמשיך להוציא אלבומים מצליחים, כשאף לא פחד להתנסות בדברים חדשים ואפילו הוציא אלבום קאברים לשירים של אמנים כמו הביטלס ונירוונה(!).

לסיכום, Head Hunters הוא פיסת מוזיקה חשובה ומשפיעה, וחשוב מכך: כיפית להאזנה. הנקוק וחבריו יצרו מג'אמים ספונטניים קטעים מדהימים שהפכו לחשובים ביותר במוזיקה הפופולרית. Chameleon הפך את הנקוק לכוכב יותא משאר האלבום כולו, מה שהופך אותו לאחד ממוזיקאי הג'אז הגדולים בעולם שהשפיעו על אמנים מחוץ לתחום. אמני רוק, funk, היפ הופ ועוד. גם אצלנו בארץ, יוני רכטר למשל מציין את הנקוק כהשפעה גדולה עליו, בעיקר באלבום הזה. חובה לכל חובב מוזיקה באשר הוא, כי הוא מיד יצטרף לקצב ה-funk, ולא יחדל.

הנה האלבום להאזנה - הרבי הנקוק וציידי הראשים

Mahavishnu Orchestra - Birds of Fire

מהווישנו אורקסטרה? אלה לא החבר'ה האלה של הג'אז? מה שרוב הזמן יגידו על ההרכב האדיר ורב ההשפעה בתחום הג'אז-רוק ופיוז'ן. מה שרוב הזמן, רוקיסטים נוהגים להתנזר מסגנון הג'אז, אפילו מבלי לשמוע אותו. טוב אני שמח לבשר לכם רוקרים יקרים. אם חלקכם לא אוהבים ג'אז, אז תרשו לי להפתיע אתכם שבשנותיה הראשונות של להקתו של הגיטריסט שהנהגתו לא מוטלת בספק, ג'ון מקלפלין, הייתה להקת רוק עם צליל חזק כבד ו-badass במיוחד. ולכן, אני יכול להגיד כי אלבום המופת הזה Birds of Fire, הוא אלבום רוק מדהים ומשפיע במיוחד, שיש להאזין לו.

מקלפלין גיטריסט מוכשר מיורקשייר שהגיע ממשפחה מוזיקלית, הושפע בעיקר מג'אז צועני ופלמנקו. הוא אף נתן כמה שיעורים ללא אחר מג'ימי פייג'. כבחור צעיר , שהיה נחוש לפרוץ בגדול, עבר מקלפלין לארה"ב ב-1969, כשיש לו כבר מוניטין מכובד, ומנגן עם הגדולים ביותר: טוני וויליאמס וגם: בכבודו ובעצמו ג'ימי הנדריקס.

באותה שנה, כבר הוציא אלבום בכורה Extarpolation (שלא עורר סנסציה בקרב הקהל, עד ההצלחה של מהווישנו), והמאסטרו בכבודו ובעצמו, מיילס דיוויס, שהתלהב מאוד מהכישרון הצעיר, וצירף אותו להרכבו החשמלי המהפכני, שיצר את הג'אז פיוז'ן באלבומים מופתיים כמו In a Silent Way ו-Bitches Brew.

במהלך הקלטות Bitches Brew, מקלפלין פגש מתופף מוכשר במיוחד, העונה לשם בילי קובהם. מפנמה במקור, שלאחר קריירה בתזמורת צבאית, עבד עם הוראס סילבר, ג'ורג' בנסון ועוד רבים וטובים, וכך גם יצר לעצמו מוניטין טוב. כששמע עליו מיילס דיוויס, החליט להזמין אותו לסשנים של אותו אלבום אגדי, ושם פגש את מקלפלין. מכאן, זה כבר היסטוריה...

השניים הקימו הרכב שיהפוך לאחד השמות הטובים ביותר בתחום הפיוז'ן, לאחר צבירת ביטחון ועבודה עם שמות רבים וטובים. מקלפלין וחבריו פיתחו את הנוסחה המהפכנית שמיילס רקח לו ב-1969, והוסיפו לה יותר אגרסיות, יותר סאונד כבד, המון תעוזה, ובהשפעה מסגנונות אחרים מלבד ג'אז ורוק, כמו funk ומוזיקה הודית.

מקלפלין הבריטי החל להימשך לתרבות ההינדו בהשפעת מורו, הגורו סרי צ'ימוני. אשר הציע לתלמידו לקחת את השם Mahavishnu שמשמעותו "חמלה אלוהית, כוח וצדק" או The Great Vishnu היבט לאל החשוב בהינדו, וישנו.

השניים החלו לחפש הרכב. טוני לוין היה אמור במקור לאייש את עמדת הבס, אך לבסוף הדבר לא יצא לפועל. לוין מאז השיג לעצמו עבודה כנגן סשנים שעליה הרוויח סכום נאה (ג'ון לנון, פיטר גבריאל, פול סיימון) ובנוסף ניגן במספר הרכבים נפלאים כמו קינג קרימזון (בשנות ה-80), וליקוויד טנשן אקספרימנט (עם חברי דרים ת'יאטר).

לבסוף ההרכב הקלאסי, היצירתי, הידוע והטוב ביותר של הלהקה הגיע בתחילת שנות השבעים, כשכל חבר מגיע ממקום אחר בעולם, שמוכיחים עד כמה האמירה כי מוזיקה היא שפה בינלאומית כל כך נכונה. יש לנו את מקלפלין הבריטי, קובהם יליד פנמה, ריק ליירד הבסיסט שהגיע מאירלנד, ג'רי גודמן הכנר מארה"ב, והקלידן יאן האמר שהגיע מצ'כוסלובקיה.

החמישייה הוציאה לאור בקיץ 1971 את אלבום הבכורה שלה, The Inner Mounting Flame שקיבל ביקורות טובות והיה מפתח ללהקה בפרט ולפיוז'ן בכללי. האלבום כלל קטעי פיוז'ן כבדים רוקיסטיים משובחים העוברים בין סאונד עוצמתי במיוחד לצד רגעים של התעלות רוחנית שהושפעו מלימודיו של מקלפלין. אך כאן, ב-1973, הלהקה שכללה את הסגנון שלה, והגיעה לפסגת יצירתה עם המאסטרפיס Birds of Fire שהפך לאלבום חובה בקרב כל חובבי מוזיקה באשר הם.

כמו האלבום הקודם, גם אלבום זה כולל יצירות שנכתבו כולן ע"י מקלפלין, מלבד Miles Beyond שנכתב ע"י (איך לא?) מיילס דיוויס. הוספתו של הקטע הזה היא מחוות כבוד למנהיג ההרכב ומורו המוזיקלי של מקלפלין. יש לציין שגם ב-Bitches Brew יש קטע קצר אשר קרוי על שמו של הגיטריסט הצעיר.

מקלפלין לא נתן לשאר חברי הלהקה להביא את יצירותיהם שלהם ולבטא את עצמם, דבר שלבסוף יסתיים בפירוקו הקצר והמצער של ההרכב הקלאסי שלאחריו, ימשיך מקלפלין להמשיך להמציא את עצמו מחדש עם נגנים חדשים הבאים והולכים, אך כל מה שבא אחרי לא מתקרב להישגיו של ההרכב ההוא.

הלהקה הקליטה את האלבום באוגוסט 1972 בניו יורק באולפני CBS ובלונדון באולפני טריידנט. טכנאי הקול היה קן סקוט שכבר היה בעל שם גדול, כשהיה מעורב בעשייתם של כמה אלבומים נהדרים מאמנים גדולים כמו הביטלס(!), אלטון ג'ון, פרוקול הארום, פינק פלויד, דיוויד בואי ורבים אחרים.

סקוט עבד בחברת EMI, עד שקיבל הצעה ממפיקו של אלטון ג'ון, גאס דדג'ן להצטרף לאולפני טריידנט. סקוט הסכים והחל לעבוד עם אמנים רבים, ביניהם גם תזמורת המהווישנו שהייתה ניסיונו הראשון עם מוזיקת הג'אז.

התוצאה הייתה אלבום מושלם ומעורר השראה, שבהחלט מאז שיצא, שום דבר כבר לא היה כמו שהיה.



אז מכת גונג פותחת את 40 דקותיו של התקליט, שמיד לאחריו מגיח מקלפלין בגיטרת הגיבסון כפולת הצוואר שלו (כן לא רק ג'ימי פייג' ואלכס לייפסון), בלחן רוקיסטי וכבד במיוחד. הלהקה מתפרעת כאן ללא שום גבולות, עם ג'רי גודמן שנותן את מה שחסר להשלים את סאונד הגיטרה של מקלפלין. המוטיב המרכזי והמאיים על הכינור ייצרב בתודעתו של המאזין למשך הרבה זמן, ולאחר מכן מראים הנגנים עד כמה הם כה מ-ו-כ-ש-ר-י-ם. מקלפלין מפציץ בסולואים אגרסיביים וחסרי רחמים, עם גודמן שמיטיב לנגן במהירות שקשה להאמין למשמע אוזנינו. תזמורת המהווישנו פותחת את האלבום האדיר הזה בצורה ספונטנית ואנרגטית במיוחד, עם שיר הנושא שמשאיר את המאזין סקרן.

ואז מגיע, כנראה הלחן האהוב עליי ביותר באלבום. Miles Beyond, שכאמור נכתב ע"י דיוויס עצמו, והלהקה ביצעה אותו כמחווה של הגיטריסט לחברו הטוב בתחילת פריצתו. איך אפשר שלא להתענג על צלילי הפנדר רודס של האמר? וכמובן המנגינה המרכזית שמחזיקה את הקטע לכל אורכו. יש ריף מדהים ונפלא שקשה לא להגיד עליו כי הרוקיסטיות מודגשת חזק. שוב מקלפלין וגודמן מראים איזה צוות נפלא הם יחד במוטיב המרכזי אותו הם מנגנים יחד. זה לא אומר ששאר חברי הלהקה לא מצטיינים כמו עמיתיהם. קובהם מפליא בשינויי מקצבים ללא בעיה שלא באים בקלות, וליירד מחזיק את הקטע בנגינתו המאוד מורגשת, המראה עד כמה הוא יודע לספק ליינים מצוינים שמחזיקים קטעים מצוינים.

ממשיכים בספונטניות של חגיגה רוחנית עם הקטע הקצר אך תמציתי במיוחד, Celestial Terresial Commuters שנמשך 2 דקות אנרגטיות במיוחד, עם מנגינה קליטה מצדו של האמר המגובה ע"י שאר חברי הלהקה. מקלפלין נותן סולו אדיר וגודמן מגיב לו באחד אדיר לא פחות. גם האמר מביא פה סולו מגניב על קלידי המוג. שינויי המקצבים כאן לא חדלים מלהפתיע ולגרום למאזין לנסות לתופף את זה עם ידיו. 24 שניות של טירוף מגניב, ואנחנו ממשיכים.

כדי להרגיע את האווירה האנרגטית שאחזה בינתיים, מקלפלין מחליט לשלוף קטע מרגיע עם Thousand Island Park שמציג מלודיה נפלאה של מקלפלין על האקוסטית עם האמר על הפסנתר. כאן מקלפלין מציג את כישוריו על הגיטרה שאי אפשר להטילם בספק. הבחור יודע לנגן. וכך גם האמר, שמגיח לו בקטעי סולו קצרים מרשימים גם הם. אך שוב, אי אפשר מקלפלין הוא הכוכב כאן כמעט כמו בכל הקטעים. האגו הסולואיסטי עובד פה לפחות עד סיבוב ההופעות של האלבום.\

Hope הקטע הבא, הוא תרגיל מעניין של שינויי מקצבים תכופים, עם לחן קליט במיוחד שמוחזק ע"י גודמן שמראים כי הבחור יודע להיות דומיננטי ולהילחם בחבריו הרועשים. תחשבו על דיוויד קרוס המסכן, שלא הצליח לעמוד בקצב של חבריו בקינג קרימזון שהתמכרו לווליום גבוה במיוחד, כשלבסוף פוטר מן ההרכב. גודמן הוא המצב ההפוך.

הצד השני נפתח ביצירה הארוכה One Word שנמשכת כמעט 10 דקות, עם לחן אנרגטי במיוחד, העובר למעבר פיוז'ן מעניין במיוחד, עם ליירד בנגינה מושלמת על הבס,  תיפוף מושלם של קובהם, נגינת פסנתר חשמלי מצוינת של האמר המוכיחה עד כמה הכלי הזה כל כך עיצב את הפיזו'ן, שהפך אותו לחלק בלתי נפרד מהז'אנר. מקלפלין מגיח עם אקורדים פ'אנקיים, וכמובן איך אפשר בלי עוד דיאולוגי סולואים? מקלפלין תוקף על הגיטרה, האמר מגיב על הקלידים, וגודמן מתפרע על כינורו שעבר אפקט וואה וואה שנותן סאונד מעניין שלא שומעים הרבה. מיד לאחר מכן, סולו מושלם של קובהם. המתופף מקבל את קדמת הבמה המרכזית, שיגרום לכם לשכוח מ-Moby Dick ו-Rat Salad. הלהקה חוזרת, ומסיימת ובגדול. וזה הולך ומשתפר.

חוזרים לאווירה רוחנית, מיסטית ואפלה עם Sanctuary שמתחיל באופן מיסטי ואפל, עם ליין של גודמן המחזק היטב את האווירה. המתח מורגש לאורך הקטע בטכניקת קרשנדו, שמסתיימת בסיום חזק במיוחד שממשיך להותיר רושם על המאזין.

ואז בא Open Country Joe קטע אדיר, שמתחיל בנינוחות רוקיסטית רכה עם כינור של גודמן, שלאחריו שקט של כמה שניות הנקטע מיד ע"י המוטיב המרכזי שפשוט קשה להאמין שהקטע הזה בוצע ע"י אנשים. ומכאן עוברת הלהקה לאנרגיות הלא נגמרות של חבריה עם סולואים אנרגטיים ומלוכלכים במיוחד, שאחרי כל סולו חוזרת הלהקה למוטיב המרכזי. חוזרים לקטע ההתחלה במין קריצה לקאנטרי עם סולו של גודמן כיאה לסגנון, ומסיימים את זה יפה וטוב. אנחנו מגיעים לסוף האלבום.

Resolution הסוגר בשתי דקות תמימות של סגירת מסע מיוחד של 40 דקות מיוחדות מאוד. בקטע עצמו יש אופן מסתורי עם אקורדים שמקלפלין מספק יחד עם גודמן והאמר שמגיחים בקטע מלודי שעולה כל הזמן, והלהקה מסיימת את זה באופן משונה שחותם את המסע הרוחני של מקלפלין וחבריו.

האלבום יצא לאור ב-29 במרץ, 1973, והפך את הלהקה לסנסציה לוהטת בסצנת המוזיקה הפופולרית. רוקרים שונאי ג'אז למיניהם, אימצו את מקלפלין ולהקתו שהפכו אותם למוזיקאים נערצים במיוחד. הביקורות שיבחו, המעריצים קנו, והאלבום עצמו הגיע למקום ה-15 במצעד הבילבורד, מקום מכובד עבור אלבום פיוז'ן בטבלת דירוג של מוזיקה פופולרית. בעקבות זאת, יצאה הלהקה לסיבוב הופעות, שבמהלכו נקלעה הלהקה למתחים.

בראיון שמקלפלין קרא במגזין Crawdaddy! הביעו האמר וגודמן את תסכולם מהנהגתו של מקלפלין, אשר לא נתן לחבריו להתבטא ולהביא חומרים משלהם. התהילה הגיעה, אך היא הביאה למתחים בין הגיטריסט לחבריו שלא חשו בנוח עם הנהגתו. התקשורת נעלמה במהלך הסשנים, וניסיון לתקן את המצב בניו יורק נכשל. הלהקה אף הקליטה חומרים חדשים באולפני טריידנט בלונדון במהלך 1973, אשר כללו גם יצירות משאר חברי הלהקה ולא רק מקלפלין. חומר זה לא יצא לאור. במקום זאת יצא אלבום ההופעה Between Nothingness and Eternity שתיעד את אחת ההופעות של ההרכב בביצועים חיים וספונטניים של אותו החומר הגנוז. מקלפלין הביע את רצונו להוציא את ההקלטות לאור במהלך שנות השבעים כשאמר זאת בראיון למגזין Gig, אך הן לא ראו אור עד שנת 1999 באלבום Thr Lost Trident Sessions שיצא 30 שנה מאוחר יותר.

הלהקה התפצלה. ההרכב הקלאסי של מהווישנו חדל מלהתקיים עד היום. מקלפלין המשיך עם להקתו כשהוא מגייס נגנים חדשים ביניהם הכנר המוכשר ז'אן לוק פונטי, אך שום דבר שמהווישנו הוציאו לאחר 1973 התקרב לרמה של מה שיצא בהתחלה. איש איש הלך לדרכו, בקריירות סולו מוצלחות, כשמדי פעם כמה חבר'ה משתפים פעולה לזכר אותם ימים.

האלבום יצא כשבגב העטיפה הופיעה פואמה מאת מורו של מקלפלין צ'ימוני, Revalation ובה ההשראה לשם האלבום:
No more my heart shall sob or grieve.
My days and nights dissolve in God's own Light.
Above the toil of life my soul
Is a Bird of Fire winging the Infinite.

I have known the One and His secret Play;
And passed beyond the sea of Ignorance-Dream,
In tune with Him, I sport and sing,
I own the golden Eye of the Supreme.

Drunk deep of Immortality,
I am the root and boughs of a teeming vast.
My form I have known, and realised,
The Supreme and I are one-all we outlast.

לסיכום, Birds of Fire הוא אלבום חובה בארסנל המוזיקה. על אדם לשמוע אותו כדי להבין על מה אני מדבר. התעלות רוחנית רוק אנד רולית המלווה בכמה אלתורים פרועים במיוחד, ואנרגיות חיוביות. הוא עדיין נשמע עדכני כיום, ועובר את מבחן הזמן. מעריצי רוק יוכלו להתחבר אליו בקלות בשל העובדה שהוא אכן כולל צליל אגרסיבי וחזק במיוחד, שיגרום לרוקרים לחשוב: "היי רגע זה לא נשמע כמו ג'אז!". מקלפלין הוא גיטריסט על שהשיג לעצמו מקום לצד נגנים רבים וטובים. אלבום זה ההוכחה המושלמת לכך. שליטתו המוחלטת בכלי נשמעת לכל אורך המאסטרפיס הזה. גם שאר הנגנים מפגינים יכולות נגינה מעולות שרק ניתן לקנא בהן. גודמן מביא סולואים מטורפים במיוחד המתחרים בקלות באלו של מקלפלין (מי אמר שכינור לא יוכל להשתלב ברעש?), קובהם מפליא לאורך כל האלבום בתיפופים נעלים ומורכבים במיוחד שניתן להגיד כי הם גדולים כשל בונזו (אולי אפילו יותר?), האמר הוא קלידן נפלא, הוא מספק אקורדים אווריריים המחזיקים את הקטעים, וגם מפציע בסולואים וירטואוזיים במיוחד, ליירד הוא אחד הבסיסטים הטובים ביותר שעולם הג'אז ידע. תרומתו נשמעת היטב, וכשהיא נשמעת אפשר לשמוע כי הליינים מספקים את הרקע הנחוץ לקומפוזיציות הנהדרות. אלבום חובה שצריך לבדוק. רוקרים בלי להינעל. אתם תגלו כאן להקה שאולי נקראת ג'אז במובנים המקצועיים, אבל זה רוק אנד רול חזק אנשים!

אז הנה בבקשה תהנו: Mahavishnu Orchestra - Birds of Fire

Soft Machine - Third

בתחילת שנות השבעים, הפכו שני סגנונות לחביבי הקהל, ולהקותיהן הפכו למקור הערצה חדש. הרוק המתקדם והג'אז פיוז'ן. שני הסגנונות הללו, שולבו בחכמה והנפיקו יצירת מופת. זוהי להקת סופט מאשין ממובילות זרם הקנטרברי, שלקחו את שני הסגנונות והוציאה מהם את המיטב באלבומה השלישי שיצא ב-6 ליוני, 1970.

אז אנו חוזרים אחורה 6 שנים לפני כן, ב-1964, כשבאזור קנטרברי שבבריטניה, הוקמה להקה בשם The Wilde Flowers. להקה זו הייתה למעשה העובר ממנו התפתח סגנון הקנטרברי. ב-1969, התפרקה הלהקה, וממנה יצאו שתי להקות מייצגות של הז'אנר. החצי הראשון היה סופט מאשין, והחצי השני היה קרוואן.

שם הלהקה נלקח מתוך שמו של הספר בעל אותו השם מאת ויליאם ס. בורוז.

סופט מאשין הייתה באותה תקופה חלק מן המחתרת הבריטית העליזה ששלטה באותה תקופה בלונדון, כשהיא מנגנת במועדונים הפופולריים של התקופה כמו UFO, Middle Earth ו-Speakeasy Club. חברי הלהקה באותה תקופה היו רוברט וייאט מתופף וזמר מוכשר במיוחד, קווין איירס על בס, גיטרה וגם שירה, עוד בחור ושמו דיוויד אלן על גיטרה ואורגניסט בשם מייק רטלדג'.

צ'ס צ'נדלר לשעבר הבסיסט של האנימלס, והבחור שהביא את הנדריקס לתודעה, קלט גם את המכונה הרכה, כשהפיק את הסינגל הראשון שלה, ובעקבות זאת יצאה לסיבוב הופעות עם החוויה של הנדריקס. דבר שהביא לקהל מעריצים חדש להרכב. אך בעקבות חזרתם מצרפת לאנגליה, נמנע מאלן האוסטרלי לחזור. הוא נשאר בצרפת, ושם הקים להקה אגדית נוספת, גונג.

הלהקה חזרה לאנגליה כשלישייה, והוציאה לאור ב-1968 את אלבומה הראשון, שהורכב משירים פסיכדליים עליזים כיאה לתקופה. הלהקה שוב יצאה לסיבוב הופעות מוצלח עם הנדריקס, כשעל הגיטרה מצטרף פליט להקת Dantalian's Chariot, אנדי סאמרס. בתקופת ההופעות בארצות הברית, איירס התעקש לפיטוריו של סאמרס, ואיירס עזב גם לאחר מכן. לקראת סוף 1968, סופט מאשין התפרקה. איירס הפך לאמן סולו מצליח, וסאמרס הפך בסוף שנות השבעים למולטי סטאר עם הפוליס.

ווייאט נשאר בארה"ב להקליט למען פתיחה בקריירת סולו. רטלדג' חזר לאנגליה וגם הוא לא חדל מעבודה כשהחל להלחין. אך בינואר 1969, המכונה הרכה חזרה לפעולה, עם עזרתו של מנהל ההופעות לשעבר יו הופר, שהפך לחבר להקה מן המניין כשאייש את עמדת הבס, הוציאה הלהקה את אלבומה השני Volume Two בספטמבר של אותה שנה, שהראה סימני בגרות של מעבר אל רוק פרוגרסיבי עם נגיעות פיוז'ן.

במאי, הלהקה הקליטה (אך ללא קרדיט) שני שירים באלבומו הראשון של מנהיגה לשעבר של פינק פלויד, סיד בארט, The Madcap Laughs. וב-1970, בהשפעת אלבומו המהפכני של מיילס דיוויס Bitches Brew, החליטה הלהקה לשנות כיוון אל ג'אז פיוז'ן אינסטרומנטלי, כשהטריו הופך לשביעייה עם התווספותם של ארבעה נגנים האחראים על כלי הנשיפה. לבסוף השביעייה הפכה לרביעייה, כשרק הסקסופוניסט אלטון דין (מהרכבו של הפסנתרן קית' טיפט) שורד את העזיבה.

עם הצטרפותו של דין, הוציאה את אלבומה כנראה הטוב ביותר, שלישי במספר, שהראה על נטישה כמעט מוחלטת של כל מה שאפיין אותה בעבר.

Third הראה את מעברה המהיר של הלהקה מימי המחתרת הפסיכדליים העליזים של UFO, אל מחוזות הפיוז'ן האקספרימנטליים, עם 4 רצועות בלבד. כל אחת מהן עוברת את מחסום ה-10 דקות, כשרק שיר אחד (Moon in June) כולל בתוכו ליריקה. כל הקומפוזיציות הארוכות הללו, מצביעות על השאפתנות והכישרון האילתורי של חברי הלהקה. זוהי גם ההתחלה של ריחוקו של וויאט משאר הלהקה, שהייתה מעוניינת בכיוון האינסטרומנטלי, בזמן שהסולן המתופף היה מעוניין לחזור אל הכיוון הקודם. זה מתבטא באלבום כשהקטע השלישי הוא למעשה וויאט סולו, בלי עזרה משום חבר להקה. הוא יעזוב לאחר האלבום הרביעי, שלאחר מכן יקים להקה נוספת Matching Mole, יהפוך לנכה, ויפתח בקריירת סולו מוצלחת.

כנראה בשל היצירות הארוכות, שבאותה תקופה, נאלץ האלבום לצאת ככפול בשל קשיים טכנולוגיים (צד ויניל אחד יכל להכיל 20 דקות לכל היותר). בנוסף בשל העומס הרב של החומר המוזיקלי, והניצול הרב של הטכניקות האולפניות שהיו חדשניות לתקופה, האלבום הכיל איכות סאונד לא טובה במיוחד, כשהיס (רעש חרישי) מרגיז נשמע בין הכלים. זה תוקן כמה שנים מאוחר יותר כשב-2007, יצא האלבום על דיסק עם איכות סאונד טובה ביותר שעשתה חסד עם האלבום הזה. בנוסף לדיסק הראשון שהכיל את כל 75 דקותיו של האלבום, נוסף גם דיסק בונוס אשר כלל ביצוע בהופעה חיה בפרומסף רויאל אלברט הול לרדיו ה-BBC בשביל לפתוח לתזמורת הסימפונית של הBBC. זוהי הייתה הפעם הראשונה שלהקת רוק-ג'אז מופיעה באירוע מכובד כמו הפרומס שהיה פסטיבל פופולרי של המוזיקה הקלאסית.

בנוסף לרביעייה, משתתפים לין דובסון שהיה בתקופת ההקלטה חבר להקה, ג'ימי הייסטינגס (אחיו של פאי הייסטינגס מקרוואן) תרם קצת מחלילו פה ושם, ניק אוונס מהרכבו של טיפט ונגן סשנים של קינג קרימזון על הטרומבון, וכנר הג'אז החופשי רב ספול שהיה חלק מהרכבו קצר הימים של וויאט, Amazing Band.

אז האלבום נפתח ב-5 דקות אוונגרדיות וגרוטסקיות במיוחד, עם Facelift. קטע על בסיס לחן של הופר, שהורכב מכמה הקלטות מהופעות מהשנים 1969-1970, מה שנותן לו את הסאונד הגס במיוחד. ההקלטות היו מ:

Fairfield Halls, קרוידון, הוקלט ב-4 לינואר, 1970

Mothers Club, בירמינגהם, הוקלט ב-11 לינואר, 1970

כמה הופעות משנת 1969, במסגרת פרויקט קצר ימים ושמו Spaced.

כאן נשמעת השאפתנות הג'אזית של הרביעייה כשבהתחלה מתפרעת לה על כליה, ולאחר 5 דקות, נכנסת הלהקה ללחן המרכזי כשהיא בונה את המתח באיטיות עם תופיו של וויאט, ומשם והלאה חברי הלהקה עושים כרצונם. רטלדג' מאלתר לאורך כמעט כל היצירה עם האורגן הבשרני שלו. בדקה העשירית, עוברים לחלק נוסף ומסתורי במיוחד, עם חליל צד המשוטט באפלת האורגן המהפנט. ועם הזמן, התופים חוזרים והמוטיב הראשי מתנגן עד הסוף כשהוא מושמע לאחור בלופ.

הקטע השני Slightly All the Time שמבוסס על לחן של רטלדג', מציג את המעבר לג'אז פיוז'ן בצורה מושלמת. עבודת כלי נשיפה המתואמת באופן מצוין עם שינוי מקצבים משונה. דין, הייסטינגס ואוונס הם הכוכבים המרכזיים ביצירה, רוב הבמה ניתנת להם. אם זה במוטיב המרכזי, ואם זה באלתורים. אז כל מי שאהב את התקופה הפסיכדלית של הלהקה, יצטרך לשנות כיוון, כי מדובר כאן במשהו אחר לגמרי.

עכשיו הקטע השלישי Moon in June הוא פשוט וואו. כנראה הקטע הכי מפורסם של סופט מאשין. זהו כנראה באמת הכי אהוב עליי מכל האלבום, ובכלל מהלהקה. מדובר כאן ביצירה הפרוגרסיבית האחרונה של הלהקה, לפני המעבר הסופי לג'אז פיוז'ן, רוב הזמן בגלל שהוא היחיד שכולל מילים. וויאט לא רצה לנטוש את הכיוון הרוקי-מושר מסוף שנות השישים. כשנתקל בהתנגדות מחברי הלהקה, החליט לקחת על עצמו את המשימה. חצי מתוך כל הקטע הזה הוא בעצם וויאט סולו. שום חבר להקה. המתופף והזמר מנגן גם על הבס, האורגן, והפסנתר. עם עזרה מחברו הכנר רב ספול שמגיע לקראת סוף הקטע. מתחיל בתור קטע נפלא עם שירה מושלמת של וויאט, שעובר לכיוונים שונים. וויאט לא שוכח את חוש ההומור מימים עברו, ומכניס לתוך הליריקס, משפטים משעשעים פה ושם, למשל כשהוא מכין אותנו לחלק הבא של השיר, שהוא ניגוד מוחלט למה שבא אחרי. כאן, כבר נכנסים כל החבר'ה. מדובר כאן בג'אז פסיכדלי מסטולי במיוחד, עם הכינור של ספול שמגיע וויאט מזמזם לו שירים של איירס ברקע (Singing a Song in the Morning ו-Hat Song). מדובר כאן ביצירת מופת לא מוערכת שלדעתי לא נופלת משאר אפוסי הפרוג הגדולים של שנות השבעים. היצירה עצמה לא בוצעה פעמים רבות בהופעות רק במקרים נדירים, בביצועים מקוצרים. וויאט ארז לבסוף את מערכת התופים ונפרד לשלום אחרי האלבום הרביעי, לאחר שהבין כי אין לו מה לחפש בלהקה יותר.

הקטע האחרון Out-Bloody-Rageous גם הוא של רטלדג', מתחיל בלופים משונים ומוזרים של האורגן, שנותנים תחושה סוריאליסטית ומוזרה לאורך הדקות הראשונות של היצירה שזה לדעתי אחלה בחירה, ולפתע, עוברת לקטע המרכזי מקפיץ במיוחד, עם חטיבת כלי הנשיפה במיטבה, יחד עם פסנתר ספונטני במיוחד של רטלדג' שנשמע קצת כאילו הושפע ממוזיקה לטינית. לאחר מכן, הלהקה מתפרעת לפי רצונה, כשרטלדג' מאלתר על האורגן שלו, עד שהלופים חוזרים לזמן קצר, ועוברים לחלק שונה לגמרי, עם נגינת פסנתר כשכלי הנשיפה מצטרפים, ומשם כשכל הלהקה מנגנת, דין מאלתר לו בסולו מלא פיל על הסקסופון שלו, ומשם חוזרים לסוריאליזם המוזיקלי של ההתחלה שמתפוגג לו בפייד אאוט איטי, וחותם 75 דקות מאתגרות ושאפתניות במיוחד.

האלבום עצמו סימן את סוף התקופה הרוקית בלהקה, ותחילת התקופה הג'אזית-אינסטרומנטלית שתימשך עד פירוקה בשנות השמונים. מעריציה ההיפים של הלהקה נטשו, הג'אזיסטים אימצו את המכונה הרכה כלהקה חדשה ומעניינת שעושה פה משהו טוב. הלהקה עשתה רושם כל כך טוב, שכפי שתואר בתחילת הביקורת, הוזמנה להופיע בפסטיבל הפרומס היוקרתי שכלל את מיטב היצירות הקלאסיות בביצוע חי של התזמורת. הפעם הראשונה ובה מוזיקה פופולרית נכללה גם בפסטיבל.

לסיכום, Third הוא לא לכל אחד. הוא מדבר בעיקר אל חובבי פרוג, ג'אז פיוז'ן ואוונגרד שאפתני. התקופה הפסיכדלית הסתיימה לטוב ולרע, מכאן סופט מאשין לא הביטה אחורה והמשיכה להוציאה אלבומי פיוז'ן עד סופה ב-1984. 4 קומפוזיציות ארוכות ושאפתניות במיוחד. כל אחת מהן מיוחדת בצורה שלה, ורק הקטע השלישי הוא הד מהתקופה הקודמת. אלו 75 דקות של מוזיקה ניסיונית ואוונגרדית שמושכת בעיקר אנשים המחפשים מוזיקה שונה. מי שבאמת יבוא עם ראש פתוח יצא מרוצה. Moon in June הייתה ונשארה הקומפוזיציה המפורסמת של הסופט, אך יש כאן משהו הרבה יותר שונה מזה. לאלה בינינו שאוהבים, מומלץ, אבל להגיע בראש פתוח כמו שאמרתי, כי תמצאו כאן משהו מעניין.

הנה האלבום להאזנה - סופט מאשין השלישי

King Crimson - Lizard

קינג קרימזון היא אחת מלהקות הרוק החדשניות, המקוריות והמשונות ביותר שעולם הרוק ידע. בהנהגת רוברט פריפ, שנהג להחליף כל הרכב באלבום, והמשיך ליצור קלחת חדשה ומשונה בכל אלבום. הפעם באלבום הזה Lizard שיצא ב-1970, הלהקה שינתה כיוון, ששינה את הרוק המתקדם שוב.

לאחר In the Wake of Poseidon שיצא במאי 1970, גרג לייק סולנה המוכשר שגם היה על עמדת הבס, עזב את ההרכב בזעם לאחר שצפה בלהקה שנשלטה ע"י פריפ ותמלילן הלהקה, פיטר סינפילד, ללא נתינת קרדיט לו, הוא כבר היה בדרכו להקים את הסופרגרופ שישנה את פני העולם עם אמרסון, לייק ופאלמר (ELP). אך, גם בתקופת הקלטת האלבום ההוא, שררו מתחים בין הבסיסט והסולן לבין השליטים. להקה לא הייתה באלבום הזה. מייקל ג'יילס מתופפה לשעבר של הלהקה, היה בעצם נגן אורח ולא חבר להקה. לייק רק שר, כשאחיו של ג'יילס, פיטר על הבס.

לאחר עזיבתו של לייק, פריפ וסינפילד החלו לחפש הרכב חדש. מל קולינס הנשפן של הלהקה (חליל, סקסופון) הסתדר טוב מאוד עם השניים מאז ניגן איתם בPoseidon. הוא השתחרר מן החוזה של להקתו הקודמת סירקס, והפך לחבר להקה רשמי.

החיפוש הבא היה אחר בסיסט. פריפ ניסה לגייס את פיטר ג'יילס, חברו מתקופת ג'יילס, ג'יילס ופריפ העליזה, שניגן גם הוא באלבום הקודם, אך לאחר שדרש מן ההנהלה סכום גבוה יותר, ההצעה נדחתה, והוא חזר לעבוד במחשבים.

פריפ בתסכולו, פנה אל חברו מימי הבית ספר, גורדון האסקל, שבאותה תקופה ניסה את מזלו בתעשיית המוזיקה, כשהוא מנסה ללא הצלחה לכתוב להיט שיכבוש את הרדיו. הבחור היה בלהקות שונות כמו הShy Limbs, וגם בלהקתו של מנפראד מאן עד שהאחרון הקים את להקתו המוצלחת משנות השבעים. האסקל גם שר באלבום הקודם בבלדה הנוגה, Cadence and Cascade. הוא שנא את המוזיקה של קרימזון, והסכים לשיר בשביל תרומה נאה של כסף.

פריפ עצמו, חשב שהאסקל לא היה זמר, קולו לא היה קול של זמר. הוא נאלץ לצרף אותו לסגל, לאחר שלא מצא נגן מתאים. האסקל עצמו שבא מרקע של מוטאון ומוזיקת נשמה, לא מצא את חיבתו אל המוזיקה החדשה שנאלץ לנגן.

האחרון להצטרף היה אנדרו מק'קלוך, אשר נודע בכינויו אנדי, שהכיר את פריפ מהשכונה בה גדל, וחלק חדר עם קית' אמרסון, כשהאחרון המליץ לפריפ לקחתו.

והנה ההרכב החדש נוצר. אך בשביל להוסיף לצליל את הדבר שישלים את החזון של פריפ, גייסו קרימזון את פסנתרן הג'אז החופשי קית' טיפט שניגן גם הוא באלבום הקודם, יחד עם חלק מהרכבו Centipede, כשהמצטרפים הם רובין מילר על האבוב, מארק צ'ריג על הקורנית, וניק אוונס על הטרומבון.

החומר המוזיקלי של הלהקה באותה תקופה, הושפע מג'אז, בהשפעת אלבומיו המהפכניים של מיילס דיוויס כמו Sketches of Spain ו-Bitches Brew. הנגינה הייתה חופשית יותר מבחינת האלתורים. האווירה הייתה קצת יותר אפלה, אם לא מיסטית וקרקסית מדי פעם. לאחר שפריפ וסינפילד סיימו את כתיבת החומר, החלו החברים להקליט.

ההקלטות היו מלוות בקשיים ובמריבות, בעיקר בין פריפ להאסקל, שנדמה שחתול שחור עבר לידם, אחרי שנות חברות בבית הספר כילדים. האסקל לא סבל את החומר. הוא פשוט רצה לסיים את זה עם כסף בכיס, והתווכח עם פריפ מדי פעם בנוגע לדברים מסוימים, לאחר שהאחרון הוציא אותו מדעתו.

החברים לא חשו בנוח, וגם הנגנים האורחים, לא נהנו מן האווירה שסררה בלהקה. החבר'ה שהתרגלו לנגינה באווירה קלילה וחופשית בהרכבי ג'אז, נכנסו לתוך עבודה אינסטנסיבית וקשה בלהקת רוק שאפתנית במיוחד. הם הקליטו את תפקידיהם, כשהם עם אוזניות ובהן המוזיקה שהלהקה הקליטה.

אך בין כל המריבות, הוויכוחים והאווירה הלחוצה, פרצה לה מוזיקה מדהימה ומקורית באחד מאלבומיה הטובים והמיוחדים ביותר של קינג קרימזון, ששינו את פני הרוק המתקדם, לאחר שהלהקה החליטה לבקר במחוזות הג'אז והפיוז'ן. דבר שאותו עשתה גם באלבומיה הקודמים, אך לא בצורה מובהקת במיוחד כמו באלבום הזה.



Cirkus הקטע הפותח את האלבום, כשמו כן הוא קרקסי ומטורף במיוחד. מתחיל במנגינה חולמנית עם שירתו של האקסל, ומיד מגיע לריף מלוטרון וסקסופון משוגע במיוחד. מכאן הלהקה משתגעת ועושה כרצונה, כשכולם מבריקים על כליהם, ופריפ בעיקר מבריק על הגיטרה האקוסטית, בסגנון שלא נשמע הרבה בגיטרה זו. המלוטרון מושלם ומגיע במקומות שהוא זקוק, האפקטים הפסיכדליים נוספים לקלחת, וקולו של האסקל, למרות ששנא את המוזיקה, מתאים נפלא לשיר ובכלל לאלבום. זוהי הפינה לציין על קולו של האסקל, שהוא אמנם לא זמר לפי ההגדרה הרגילה. יש לו קול מוזר במיוחד, שמתאים נפלא לסגנון האלבום באותה תקופה, הוא אמנם יכול להרגיז מאזינים כמו שאפשר להתרגז מאוזי אוסבורן עם בלאק סאבאת', אך הוא נשמע מצוין כאן לדעתי, ולא חסרים אנשים שאוהבים את קולו המתועד בפעם היחידה כאן. בכל מקרה, חזרה לCirkus, שש דקות של טירוף חולמני עם מילים הזויות על קרקס, כשהלהקה מסיימת בצורה לא נורמטיבית בכלל.

עוברים ל-Indoor Games ההומוריסטי, שמתחיל בצורה קצת יותר שפויה, עם מנגינת סקסופון קליטה במיוחד, עם שיר שנשמע כמו רוק קלאסי שהתערבב עם ג'אז חופשי. בנוסף יש לציין את הפזמון הקליט שנתפס אצל המאזין חזק ביותר, אך לאחר מכן, עוברת הלהקה לקטע חלומי, שמכאן עוברת לאלתור חופשי ומוזר במיוחד, כשכולם מאלתרים בצורה חופשית, וראוי לציון, הסולו המשוגע של קולינס על הסקסופון, הלהקה חוזרת לשיר עצמו, ומסיימת עם צחוקו של האסקל, שקרא את מילותיו של סינפילד המבקרות קפיטלזים בצורה משעשעת, מצא אותן מגוחכות, ולא יכל להתאפק כשצחק ולא הצליח לסיים את המשפט hey ho. האקסל עצמו לא צחק כששמע את זה.

השיר הבא Happy Family, הוא כנראה המשוגע והמטורף ביותר של האלבום הזה. סינפילד בוחר לספר על התפרקותם של הביטלס בצורה משונה ומקורית, כשכל הלהקה מאלתרת לפי רצונה, וכל אחד משתגע על הכלי שלו, בעיקר כנופיית ג'אז של טיפט. השיר עצמו משעשע במיוחד, ומורכב משיר מגניב עם שירה צפרדעית של האסקל.

הלהקה מסיימת, ועוברת רגע למחוזות הכפריים והפסטורליים עם הבלדה הנוגה בת 2 הדקות, Lady of the Dancing Water, זוהי פשוט בלדה יפייפיה, עם שירה ביישנית של האקסל, נגינה מושלמת של פריפ על האקוסטית וקולינס על חליל הצד הנוגה שלו. זהו שיר יפה כל כך שיושב לצד השירים הדומים של הלהקה כמו I Talk to the Wind ו-Cadence and Cascade. כנראה הדקות השפויות ביותר של האלבום.

לסיום הלהקה מסיימת עם האפוס הסוגר הנושא את שם האלבום, אחת מהיצירות המיוחדות שהלהקה יצרה אי פעם בתולדותיה. לאורך 23 דקות, הלהקה משנה מצבי רוח בין רגעים חולמניים, מנגינות קליטות, וטירוף אוונגרדי במיוחד. המילים של סינפילד, מתארות קרב ימי בייניימי בסטייל שר הטבעות, וזוכות למימוש מלא מצד הלהקה, פה ושם מגיחה הלהקה אל עבר המוזיקה הקלאסית הקאמרית, עם הבולרו שנשמע באופן חשוד כמעט כמו הבולרו המפורסם של ראוול. אורח מיוחד ביצירה זו, הוא סולנה המדהים של יס, ג'ון אנדרסון, שהגיע כתוצאה מתסכולו של פריפ מהאסקל שהיה בשבילו זמר נורא. אנדרסון משרת נאמנה את היצירה, בחלקה הראשון שמתחיל בצורה מאוד מסתורית, שפריפ עוזר לחיזוק זאת, עם הגיטרה שלו. לאחר מכן, אנדרסון שר בפזמון קליט במיוחד, במה שנשמע כמו משהו שיכול להיות להיט (מחיאות כפיים מה אפשר עוד להגיד?). האקסל שר רק לקראת הסוף בצורה שקטה, עד כדי כך שקשה לשמוע אותו. ואז הלהקה עוברת לטירוף חסר גבולות המתאר את הקרב האכזר, שמסתיים בקינה אלמותית, עם טימפאני ובס מאיימים, כשפריפ מנסר את הדממה המפחידה, ולסיום האלבום, מסיימים פריפ וחבריו את הגראנד פינאלה עם קטע פסיכדלי סהרורי שמחזיר את המאזין למציאות לאחר 42 וחצי דקות של מוזיקה מיוחדת במינה.

יומיים לאחר השלמת האלבום, הלהקה התכוננה לסיבוב ההופעות הקרב, אך האסקל אמר את האמירה ששברה את הכל. באחת החזרות, אמר כי הוא אינו יכול לשיר את הסולם המקורי של הקלאסיקה הקרימזונית, 21st Century Schizoid Man, וביקש לרדת בסולם, פריפ התרגז וסירב, לאחר וויכוח מכוער במיוחד, האסקל הודיע כי נמאס לו ופרש, כשהוא מותיר את הלהקה ללא זמר ובסיסט, ההודעה יצאה למגזין הנחשב מלודי מייקר שהאסקל עזב. סיבוב ההופעות בוטל.

מק'קלאוך, שראה כיצד הלהקה מתפרקת, הבין כי הגיע זמנו לעזוב, ונפרד לשלום. הוא עבר לנגן בלהקה שהתפרסמה לא פחות עם Greenslade, אך כיום הוא עוסק ביאכטות.

האסקל שעזב את קרימזון בזעם, ניסה שוב את מזלו ללא הצלחה, והטריפה אותו העובדה שלהקתו של חברו מצליחה, כשהוא אינו מצליח. נשלל ממנו הקרדיט באלבום, וסבל שנים רבות מעוני בלתי נסבל. עד שבשנת 2001, הפך לכוכב ברדיו כפי שרצה, עם להיט חג המולד How Wonderful You Are, שהפך אותו מתפרן למוזיקאי מצליח, לאחר שנים של חוסר הצלחה. כיום, הוא חי רחוק מאור הזרקורים.

כשהאלבום יצא, מבקרים רבים קטלו אותו כשהם לא מסוגלים לבלוע את התבשיל החדש של קרימזון, אך עם הזמן חיזק את המוניטין שלו, כשקיבל שבחים ממעריצים ומבקרים, אך פריפ עצמו לא מסוגל להתמודד עם מה שעשה, הוא מכנה את האלבום כבלתי ניתן לשמיעה, ולא גאה כיום במה שעשה עם חבריו.

כשאני שמעתי את האלבום לראשונה, התחברתי לכמה קטעים, ולא איבדתי את עצמי בתוך האלתורים, אך לא הבנתי אותו לגמרי. רק לאחר כמה שמיעות חוזרות, הבנתי שאני שומע גאונות, ועכשיו הכל מובן. האלבום הזה הוא אלבום שקל לקלוט אותו. הוא פשוט צריך כמה שמיעות עד להבנה מוחלטת, כי עם הכאוס האוונגרדי שמתרחש שם, קשה להבין אותו לגמרי בפעם הראשונה.

חוץ מהעובדה שזה אלבום מדהים, קשה להתעלם מן העטיפה הססגונית והמדהימה שצוירה בסגנון ימי הביניים מידיו של גיני באריס, שהמחיש בצורה ויזואלית את כל השירים, כשכל הנושאים מופיעים באותיות המתארות את שם האלבום והלהקה. עם תחפשו תוכלו לראות את ג'ון, פול, ג'ורג', רינגו ו... יוקו מסתתרים באות I. כרגיל, גם כאן מצליחה קרימזון ליצור עטיפה בלתי נשכחת ומיוחדת לצד אלבומיה, ובמיוחד באלבום זה, שנראה כמו ספר אגדות לילדים כשנפתח.

מכאן, פריפ וסינפילד, גייסו את אנדי וואלאס ובוז בארל, והמסע נמשך.

Miles Davis - Bitches Brew

בשנת 1970, התרחש המפץ הגדול ששינה את הג'אז והרוק לנצח. מיילס דיוויס היה לאחד ממוזיקאי הג'אז הטובים ביותר של התקופה, ואף פעם לא דרך במקום, כשהוא מסרב לנגן את אותה נוסחה, ובתוך כמה שנים, המציא משהו חדש סגנון אחר סגנון: קול ג'אז, ג'אז מודאלי, הזרם השלישי ועוד הרבה... החצוצרן יליד 1928, שראה את השינויים בחברה, בתרבויות וכמובן באופנות המוזיקליות והתאים את עצמו לתקופה. לא סתם פסנתרן הג'אז הנודע דיוק אלינגטון קרא לו "הפיקאסו של הג'אז". בשנת 1955, הוא יצא מנצח עם המאסטרפיס Kind of Blue שנחשב עד היום לשיא יצירתו, ונחשב באותה תקופה לפסגת יצירתו.

אך במחצית השנייה של המאה ה-20, לקראת סוף שנות השישים, מיילס ראה כיצד החליפות המהודרות וההופעות במועדונים קטנים ננטשים לטובת מוזיקה פסיכדלית וfunk קצביים ונסיוניים במיוחד כשהשולטים הם הביטלס, פינק פלויד, המי, סליי ומשפחת סטון, ג'ימי הנדריקס, ועוד רבים... מיילס שהיה אז בשנות הארבעים לחייו, התחבר למוזיקה החדשה של הצעירים, בעיקר בזכות בת זוגתו החדשה באותה תקופה, בטי דיוויס, אמנית פ'אנק שהציגה למיילס את עולם הרוק עם ג'ימי הנדריקס וSly and the Family Stone. גם מפגש אחד עם ג'ימי הנדריקס, הצית בו את השאיפה לשלב ג'אז ורוק. הוא הבין שהוא צריך לשלב כלים חשמליים לצד כלים אקוסטיים.

מיילס החל את המלאכה בשנת 1968, עם האלבום Filles de Kilimanjaro, שזרע את הזרעים הראשונים לג'אז פיוז'ן. אולם הוא נתקע בהתנגדות מצד הבסיסט רון קרטר והקלידן הרבי הנקוק שסירבו לזרום עם החידוש, ועזבו את ההרכב. זה לא מנע ממנו להמשיך. אף על פי שהקדימו את מיילס עם הרעיון של שילוב כלים חשמליים עם ההרכב של הסקסופוניסט המוערך קאנונבול אדרלי, כשהפסנתרן הצעיר של אדרלי, ג'ו זאווינול השתמש בפסנתר חשמלי, מיילס הוא זה שאחראי על החזון המלא של השילוב של ג'אז עם רוק.

המהפכה המשיכה, כשמיילס לקח נגנים צעירים מבטיחים כמו ג'ון מקלפלין, צ'יק קוריאה ועוד, ויצר איתם את הדבר הבא, In a Silent Way, שהלך עוד יותר רחוק עם השילוב של מוזיקה חללית פסיכדלית והודית בג'אז. האלבום כלל שני קטעים הכוללים גיטרה חשמלית ופסנתר חשמלי.

אך המפץ הגדול התרחש אי שם ב-1969, כשהחצוצרן החליט ללכת עם החזון כשהוא בורא עולם חדש. מה הוא עשה?, לוקח 12 נגנים ויוצר הרכב חדשני שלא נראה כמותו בעולם הג'אז: שלושה קלידנים, שני מתופפים, מקישן, גיטריסט, סקסופוניסט, שני בסיסטים ומה לא...

הוא לקח איתו את כל הנגנים הצעירים המבטיחים שלבסוף הצליחו בזכות עצמם לאחר שלמדו מעבודתו של דיוויס, ג'ון מקלפלין על הגיטרה החשמלית, צ'יק קוריאה, ג'ו זאווינול, והרבי הנקוק שחזר בו והבין כי מיילס יוצר כאן משהו טוב. כל השלושה על פסנתר חשמלי ופסנתר אקוסטי, דייב הולנד על הקונטרבס, הארווי ברוקס על גיטרת בס, וויין שורטר על סקסופון הטנור, בילי קובהם על התופים, ארייטו מוריירה על כלי ההקשה, ועוד רבים...

אז זה מה שמיילס עשה - ב19 באוגוסט של אותה שנה, הזמין את הנגנים לאולפני קולומביה, היה לו משהו בראש, אז הוא נתן הוראות בנוגע למהלכי אקורדים, המקצב, ועל בסיס ההנחיות הללו, החלו לאלתר כולם באופן חופשי לפי רצונם, באלבום עצמו אפשר לשמוע בקטעים בהם הכלים נחלשים, את מיילס מורה על הנגנים אם האצבעות וכשהוא מדבר אל מישהו מסוים באיזשהו שלב, יוזם לתפארת מוזיקת הג'אז. הוא נתן לחטיבת הקצב על הבמה ורוב הזמן המקצבים וההרמוניה נשענים על רוק, funk וR&B, צעד נוסף להתפתחות הפיוז'ן.

אבל מיילס היה חכם. בחלק מהסשנים, לא ידעו המוסיקאים אם הם מוקלטים או לא. ולכן רוב הזמן מה שיצא זה מה היה, לאחר כמה קטעים שהאילתורים אליהם נמשכו למעלה מ-10 דקות, סיימו החבר'ה את העבודה וכולם הלכו הביתה.

לאחר מכן מיילס החל לעבוד עם עוד איש שהקרדיט בשבילו על יצירת הפיוז'ן הוא גדול וחשוב מאוד. תיאו מסרו שהיה המפיק של מיילס משנותיו המוקדמות, והפיק את תקליטי הג'אז הגדולים עם תלוניוס מונק וצ'ארלס מינגוס. מסרו למד והושפע מתנועת המוזיק קונקרט האוונגרדית, שנולדה בצרפת של מלחמת העולם השנייה כשהרעיון המרכזי סביב ז'אנר זה הוא לקחת צלילים מהיומיום, ולהפוך אותם למוזיקה. אז בהשפעת אמנים כמו הביטלס ופינק פלויד, דיוויס ומסרו החלו להשתמש באולפן ככלי נגינה בעצמו, כשהם מוסיפים לקלחת אפקטים אלקטרוניים כמו לופים, השהיות, אפקטי הד, ושלל ירקות הלקוחים מן המוסיקה האלקטרונית, וכך נוצר הסגנון החדש והמשונה שנקרא ג'אז פיוז'ן.


ששש... הגאון עובד על משהו חדש. סוד...

התוצאה: האלבום הכפול Bitches Brew שיצא באפריל 1970, כשהרבה חובבי ג'אז הרימו גבה בשל החידוש וחלקם טענו כי מיילס הגזים ובגד בצליל הג'אז כשהוא משלב אותו עם רוק. זה לא מנע מהבחור להמשיך ולפעול. לעומת זאת, חובבי ג'אז נוספים חשבו כי דיוויס התעלה על עצמו ויצר משהו חדש ונפלא. רוקרים שלא היו מודעים לג'אזיסט, הפכו את החצוצרן למקור הערצתם, כשראו את החידוש המוזיקלי.

אפילו העטיפה הסוריאליסטית א-לה דאלי, הייתה פורצת דרך, כיוון שציורים ססגוניים כמו אלה, לא הופיעו בדרך כלל על אלבומי ג'אז. מתי קלוורין בנו של אדריכל משכן הכנסת, יוסף קלוורין, יצר כאן ציור מדהים ומעניין שמקדם את העניין של יחסים שווים בין שחורים ולבנים כשבעטיפה משולב השחור והלבן לצד אלמנטים פסיכדליים נוספים. אני נמשכתי והקשבתי לראשונה לאלבום הזה רק בגלל עטיפתו.

אף על פי שכל הקטעים מעניינים לשמיעה, החלק הראוי לשבח הגדול ביותר, הוא כמובן החלק הראשון מתוך האלבום הכפול הארוך הזה שכולל שני קטעים ארוכים במיוחד: Pharoah's Dance על פי לחן של זאווינול, שמשכו 20 דקות. וקטע הנושא שמשכו 27 דקות שלמות, הכוללות את החידושים וה"טירוף" של מיילס לחדש וליצור דבר חדש ולא מוכר. אחד הקטעים הגדולים של האלבום, הוא עם החצוצרה המהדהדת במוטיב החוזר של יצירת הנושא, כשהנגנים מגיעים משום מקום בבום גדול.

נכון שיש קטעים נוספים מדהימים כמו Spanish Key אשר כפי ששמו אומר משתמש באלמנטים ממוזיקה ספרדית, או Sanctuary על פי לחנו של שורטר (שאגב מתחיל עם אלתור של מיילס וקוריאה על בסיס השיר I Fall in Love Too Easily). אבל רוב הזמן, זה החלק הראשון של התקליט המורכב הזה, שעושה בשבילי את האלבום.

האלבום עצמו, כפי שנאמר קודם זכה לשבחים מצד רוקרים שלא הכירו ואף שנאו ג'אז, ופתאום החלו לאמץ את הכוכב העולה. כשאפילו קיבל את ההזמנה המכובדת להופיע בפסטיבל הידוע Isle of Wight בבריטניה ב-1970. מיילס היה משהו שונה והביא איתו משהו חדש שנוגן לצד האמנים הנוספים בפסטיבל כמו ג'וני מיטשל, ג'טרו טול, הדורז ואמרסון, לייק ופאלמר. האלבום המורכב והקשה לעיכול הזה, קיבל את התואר של אלבום זהב, כשמכר מיליוני עותקים כשיצא, ואפילו זכה בפרס גראמי ב-1971 על אנסמבל הג'אז הגדול ביותר באלבום.

זה לא אומר, שמיילס הפסיק ונח על זרי הדפנה לאחר ההישג המשמעותי, הוא המשיך לעבוד בלי סוף כשרצונו ליצור פיוז'ן שונה גובר. הוא שילב רוק עם ג'אז, מוזיקה אלקטרונית, הודית ומה לא.

חשוב לציין כי רבים מהנגנים בBitches Brew, אזרו אומץ להקים הרכבים משלהם, ויצאו מנצחים עם הרכבים חדשים ששיכללו את הנוסחה המהפכנית של מיילס. מקלפלין וקובהם הקימו את להקת המהווישנו אורקסטרה, קוריאה הקים את Return to Forever, זאווינול ושורטר הקימו את Weather Report, והנקוק המשיך עם הכיוון של אלבום זה, כשהוא נותן לfunk להתבטא בחופשיות.

Bitches Brew חיזק את מעמדו עם השנים, והפך עם הזמן לתואר מכובד כראשון בג'אז רוק, פיוז'ן, אוונגרד ג'אז וכו'... הוא ממשיך להשפיע על מוזיקאים רבים אפילו מחוץ לתחום הג'אז. לא מאמינים? תשאלו את ת'ום יורק ורדיוהד שרצו להישמע בשיר Subbterrean Alien Homesick מ-OK Computer המהפכני, כמו הסאונד החדשני של מיילס באלבום זה. זו רק דוגמה אחת.

ב-1998, החליטה קולומביה להוציא לאור קופסה מהודרת הכוללת את האלבום עצמו, יחד עם כל הסשנים שנעשו לאלבום. קופסה זו מומלצת בעיקר למעריצים שרופים וחוקרים שרוצים עוד מהמוזיקאי החדשני שהלך לעולמו ב-1991.

אני עצמי שהתחלתי עם הג'אז עם מיילס כשהקשבתי והתאהבתי בKind of Blue לאחר תקופה ארוכה ברוק. אבל כשאני מעיין בדירוג של המגזין הנודע הרולינג סטון של 500 האלבומים הטובים ביותר בכל הזמנים, נתקלתי בעטיפה משונה ומוזרה שאמנם הייתי מורגל לכאלה בדרך כלל מאלבומי רוק פסיכדלי ומתקדם, אבל לא ראיתי משהו כזה אף פעם. הסקרנות אחזה בי וחיפשתי בויקפדיה. אלבום כפול? יצירות של 10 דקות ומעלה?, פסיכדלי?, אוונגרדי?, רוקי?, עטיפה מדהימה? חייב לשמוע את זה.

וכמו כל מאזין שפוי, לא הצלחתי להתחבר ולהבין את תבשיל הכלבות המוזר של מיילס. הלכתי לאיבוד בתוך מה שנראה כמו כאוס מוזיקלי וחסר הבנה, אך עם מספר האזנות חוזרות כמו כל יצירה ענקית, התמונה התחילה להתבהר והבנתי שאני מאזין ליצירת מופת.

לסיכום, Bitches Brew הוא אלבום מהפכני וחשוב בעולם המוזיקה. הוא שילב שני סגנונות שעד אז נראו מנוגדים למדי, רוק וג'אז. האלבום עצמו קשה מאוד להאזנה רצופה, ויכול להוציא את הסבלנות מן המאזין המאופק ביותר. זה קשה מאוד להבין את חזונו של מיילס בהקשבה הראשונה לקלחת המוזרה הזו, ואז אחרי כמה האזנות חוזרות, אתה מבין. מומלץ בחום, ולא רק בגלל העטיפה. (:

Lucifer's Friend - Banquet

את Lucifer's Friend הגרמנית הכרתי בביה"ס כשידידה סיפרה לי עליהם ואמרה לי להקשיב להם וכמובן שהייתי ידוע בקרב חבריי המטאליסטים כפרוגר מבין כולם, היא אמרה לי שאלבום הבכורה שלהם הוא תקליט פרוגרסיב. הקשבתי ובאמת אהבתי, אך זה היה יותר בסגנון ההארד רוק/ההבי מטאל של זפלין, סבאת' ופרפל שאהבתי לא פחות, אך ההשפעות הפרוגרסיביות היו מועטות.

זמן מה לאחר מכן, כשניגשתי אל אלבומם הרביעי Banquet משנת 1974, ההנאה שהופקה הייתה מרובה הרבה יותר מאלבום הבכורה. וחובב של פינק פלויד, ג'נסיס, יס וקינג קרימזון כמוני בהחלט מפיק הנאה מאלבום פרוגרסיב שבו יש השפעות חזקות של פיוז'ן עם הפקה עשירה הכוללת יחידת כלי נשיפה לצד הלהקה, כשהמרכיבים בתקליט הם שני אפוסים שעוברים את מחסום ה-10 דקות, שיר בסטייל להקת שיקגו, שיר הארד רוק מקפיץ בצירוף כלי נשיפה ושיר פולק אופטימי לסיום.

קצת רקע, חברו של השטן נולד בשנת 1968, לאחר שהסולן הבריטי ג'ון לוטון (לעתיד סולנה של להקה בריטית מדהימה לא פחות, אוריה היפ) החליט להגר אל גרמניה לאחר סיבוב הופעות עם להקתו הקודמת Stonewall, שם פגש את הגיטריסט פיטר הסלין, הבסיסט דיטר הורנס, הקלידן פיטר הכט והמתופף יואקים ריטנבאך. הרביעייה הגרמנית הייתה ידועה במולדתה בשם (איך לא) The German Bonds. הסולן הבריטי והרביעייה הגרמנית איחדו כוחות ללהקה ששמה Asterix (מי שמכיר את הקומיקס הצרפתי, מבין).

הלהקה פעלה תחת שם זה עד 1970, כשהחליטו לשנות את שמם לשם המאיים, Lucifer's Friend המזוהה איתם עד היום. הלהקה עצמה מעולם לא דרכה במקום והתנסתה בסגנון אחר בכל אלבום. אלבום הבכורה כאמור, מושפע מלהקות ההבי מטאל של התקופה ובעל סאונד יותר אגרסיבי. באלבומם השני Where the Groupies Killed the Blues, הלהקה ניגנה בסגנון יותר פרוגרסיבי/פסיכדלי שהיה פופולרי באותה תקופה. באלבומה השלישי, I'm Just a Rock & Roll Singer, החליטה הלהקה לחזור לשורשים והתחילה לנגן בסאונד רוקיסטי נטו שמזוהה עם להקות כמו Grand Funk Railroad למשל.

אך שיא יצירתה של הלהקה הנפלאה הזו, הגיעה באלבום זה רביעי במספר, כשניקתה את הסאונד המטאלי, ועשתה שינוי חד אל עבר רוק מתקדם כיאה לתחילת שנות השבעים בבריטניה עם השפעות פיוז'ן חזקות (ווטר רפורט, מהווישנו אורקסטרה וכו'). בעטיפת האלבום, נראים חברי הלהקה בסעודה מלכותית בהיכל מפואר. זה עוד רמז לשינוי הכיוון שלהם מן המטאל האגרסיבי, אל הפרוג האקלקטי.

האלבום נפתח באפוס Spanish Galleon שנמשך 12 דקות. כשצלילי פסנתר חשמלי, פותחים והלהקה מצטרפת לאחר כמה שינויים. כל חברי הלהקה מבריקים בביצועיהם במיוחד הסלין בסולו סטייל סנטנה שלו, והכט בסולו בו רוחו של צ'יק קוריאה מורגשץ. לוטון מפליא בשירה עוצמתית וחזקה שלא נופלת מזו של איאן גילן, גדי לי, רוברט פלאנט וכל החבר'ה. תוספת כלי הקשת ונגינת הסקסופון של הרב גלר, בהחלט נותנת גוון שונה ליצירה, ובהחלט מחזקת אותה. לאורך כל האפוס, מדגישים החבר'ה כי הם לא מוכנים שהמוזיקה שלהם תהיה נתונה לחיזוי. לעולם אי אפשר לדעת מה מגיע לאחר מכן, שלא כמו שיר פופ של 3 דקות השומר על מבנה הבית-פזמון-בית-פזמון.

לאחר ההפלגה בספינה הספרדית, אנו עוברים לשיר Thus Spoke Oberon. שיר חמוד שמושפע מאוד מסגנונן של הלהקות שיקגו וטראפיק ששילבו להקת רוק עם חטיבת כלי נשיפה. השיר עצמו כולל פזמון שלא יוצא מהראש בקלות. גם כאן, לאורך השיר יש שינויים והפתעות שרק מחזקים את הרושם ומדביקים את המאזין לכיסא.

אחרי כן, אנו חוזרים לצליל הארד רוק מגניב וכיפי שנועד לאזן את שאר האלבום עם אווירה קלילה ואנרגטית, עם השיר High Flying Lady - Goodbye. כל המשתתפים בשיר, מפציצים באנרגיות בוגי אמריקאיות. שירתו הכריזמטית של לוטון, מוכיחה שוב עד כמה הוא זמר נפלא.

האפוס הבא Sorrow שמשכו 11 דקות, ממשיך את הקו הפרוגי-ג'אזי של האלבום, ונפתח באנרגיות ולאחר מכן מתרכך עם שירתו הנפלאה של לוטון. לאורך היצירה נשמעות הפתעות, ושוב החבר'ה כאן לא באו לתת שיר צפוי מראש. האנרגיות ההארד רוקיות של השיר, בתוספת חליל הצד הענוג של גלר, מביאות את היצירה לתפארתה ומותירה רושם רב.

לסיום האלבום בא שיר פולק אופטימי, Dirty Old Town, שנפרד מן המאזין ברוח שמחה. אין דרך יותר טובה מלחתום אלבום נפלא כמו זה.

האלבום לא הגיע לתודעה המגיעה לו, בעיקר בגלל שלא השתווה לרמתם של אלבומים דומים שיצאו בתקופתו, וכך שהיה קשה לשאר מדינות העולם להתעדכן בעשייתה של הלהקה השוכנת במרכז אירופה. אך עם הגעתו של האינטרנט, האלבום זוכה לקצת כבוד שהיה אמור לקבל ומופץ במחתרת. הגרסה הטובה ביותר שניתן לקנות היא גרסת הרימסטר משנת 2000 של חברת Repertoire Records.

לסיכום זהו אלבום נפלא, בו כל הנוכחים מנגנים במיטבם, כשהמרכזיים הם הסולן הכריזמטי לוטון שמגיח בשירה עוצמתית, הסלין שמפליא בסולואים מדהימים שמצד אחד עוברים בטריטוריה של ג'ימי פייג' ודיוויד גילמור ומצד שני בנגינה היאה לסנטנה, ולג'ון מקלפלין. לא לשכוח גן את הכט שמפליא בסולואי פסנתר חשמלי מעולה המעניק את הגוון הג'אזי. בנוסף לחטיבת הקצב הורנס, ריטנבאך, נגן כלי ההקשה הרברט בורנהולד ומר גלר הנשפן. הגיעה הלהקה גרמנית/בריטית הזו לשיא יצירתה.

מי שאהב את אלבום הבכורה (המטאליסטים חובבי זפלין עד מטאליקה) ספק רב אם יאהב את האלבום הזה. אך חובבי הפרוג בהחלט יהנו מחמשת היצירות שיש לתקליט להציע. גם חובבי הג'אז והפיוז'ן ימצאו חן באלבום הזה. ובכלל לא קשור מטאל, פרוג, ג'אז, זו פשוט מוזיקה טובה. תהנו!