3 שנים כבר מסורסרים

בבלוג הזה, יש רגעים שאני יכול להצדיק לעצמי את הפוסטים שאני כותב, שרובם נכתבים ככה סתם בלי סיבה. אבל לזה יש.. אתמול, לפני 3 שנים, אני לא הייתי בדיוק מודע לזה בזמן אמת, הוציא קונג פו קני, קיי דוט, הלא הוא קנדריק לאמאר את אולי האלבום הטוב ביותר של העשור הנוכחי, To Pimp a Butterfly. יצירה אפית, חוצה יבשות וסגנונות, בעלת אמירה חברתית ואישית קשה, ששינתה את כל המשחק לראפר מקומפטון. אותי האמת, זה סופר מרגש. זה כבר מצדיק את העניין לקרוא ליצירה הזו כאלבום מופת. יצירת מופת. משהו נצחי שנשאר אחרי הרבה מאוד זמן. עד אז, קנדריק, למרות שהתעסק בנושאים קשים, הוא עדיין היה אהוב בקרב מעריצי ההיפ הופ ומלא להיטי מסיבות. מאז 2012 כשהוציא את Good Kid M.A.A.D. City, קנדריק שמר על פרופיל נמוך. וכמו איזה צ'ולנט טוב, הוא נתן לפרויקט הבא להתבשל לאט. 3 שנים. עובד וסמלי לעכשיו. בתקופה הזו, לאמאר הקליט סקיצות, כתב ורסים, יצא לטיול שורשים באפריקה, הביא כמה חבר'ה לסשנים: ת'אנדרקט, פליינג לוטוס, קמאסי וושינגטון, אפילו ג'ורג' קלינטון(!) ועוד ועוד הרבה מאוד ראפרים, מוזיקאים ומפיקים מוכשרים כדי לשייף את כל המניפסט הזה של ה79 דקות.

אלבומים גדולים בדרך כלל הם אלה שמגדירים דורות. אלה שעיצבו את התקופה שלהם והשפיעו על הדורות שאחריהם (ובמקרה שלנו, אפילו על אלה שלפניהם). ואני יכול להגיד ש-TPAB הוא אחד כזה. בסיקסטיז היה את סרג'נט פפר, בסבנטיז היה את Dark Side of the Moon, בניינטיז זה היה OK Computer. האלבום של קדנריק הוא המעצב של הדור שלי. בתקופה שחלקנו חשבנו שאין מוזיקה טובה היום, חטפנו סתירה מצלצלת לפנים ששינתה לנו את הפרספקטיבה. ז'אנרים הפסיקו להיות מוגדרים לגבולות. פתאום בא בחור בן 27 מקומפטון, עם סיפור קלאסי של ראפר שבא מגיהינום עלי אדמות, אחרי הרבה מאוד party tunes, ומשלב בתוך ההיפ הופ שלו את הFאנק של ג'יימס בראון והג'אז של מיילס דיוויס והרבי הנקוק. הרבה אמרו שהיפ הופ הוא סגנון "נחות", לא הרפתקני, רדוד. האלבום הזה הביא את כל אוהבי הג'אז, הפיוז'ן, אפילו רוקרים הקשיבו. זה הרגיש שמאות שנים של מוזיקה שחורה נוצרה כדי להגיע אל האלבום הזה. מוזיקת מחאה חיה, מרגשת, כנה במסגרות שונות השתלבו לתוך אחד.

אבל בואו רגע נעזוב את השבחים והסופרלטיבים כדי להסביר גם למי שלא חווה, או חושב עדיין על היפ הופ כשירים על יריות בניגס, זיונים ומסיבות. לאמאר, שהתגלה על ע"י ד"ר דרה, גם הוא פליט קומפטון. אז, חבר בהרכב המפורסם N.W.A. הסמל המובהק לגנגסטה ראפ. לאחר מכן, אחד המפיקים המוערכים ביותר בעולם ההיפ הופ וצייד כשרונות. קנדריק אחרי EPs תחת השם K Dot שזכו לתשומת לב, החליט לאמאר להיות כנה ולהשתמש בשם שלו. ב-2011 הוציא את האלבום הראשון שלו Section 80. ויחסית לאלבום בכורה, הוא עשה את זה יפה. עם ביטים ופלואים קליטים, הוא דיבר על הרבה מאוד על הלב שלו. והאלבום הזה שמעולם לא יצא בפורמט פיזי, הביא לתודעה שיש פה ראפר לא רע בכלל. שנה אחרי זה, הוא מוציא אלבום שכבר מיקם אותו על המפה. Good Kid M.A.A.D. City. פה, קנדריק חפר עוד יותר עמוק. מלבד להיטי מסיבות כמו Bitch Don't Kill My Vibe ו-Swimming Pools, לאמאר מתעסק במקום שלו בין חבריו, הוריו וכמובן השכונה שלו. מעין מקום צמיחה גיהינומי שתמיד חזר אליו - קומפטון. קנדריק שבניגוד לאימאג' של הראפר הקשוח, היה תלמיד אינטליגנט שקיבל ציונים טובים וייצג את האנטיתזה לחבריו שהלכו לקרבות יריות ומצאו סיבה לריב על כל דבר וגם להורים שלו שגם הם היו מעורבים בתקריות פה ושם.

האלבום הזה שסיפר על התחושה הזרה והמשונה של להיות ילד טוב במקום מטורף שכל פעם, מישהו מת שם באיזה קרב גנגסטרים כאמור, הפך אותו לראפר הרבה יותר מפורסם. בלי שום אימאג' של עישון וויד, קנדריק הופך לסטאר כשהוא מלווה את קניה ווסט בטור שלו ב-2012-13. עם הזמן, קנדריק מתחיל לשאול שאלות לגבי הפרסום. ההצלחה המפחידה, התעשייה המסרסרת, תחושת האשמה לגבי חברים מתים, הרצון לברוח כמה שיותר מהר מקומפטון, התמקדות בשורשיו כאפרו אמריקאי, הפחד מהתמסחרות. כל אלה מתאחדים לתוך שאלת זהות-פחד. נראה לקנדריק יש כמו שכתוב בגמרא, "אגרת שלא נקראה". והוא מתחיל לעבוד על משהו חדש. בראש מתחיל להתבשל משהו. איזו מחווה גדולה לטופאק. המורה הרוחני של קנדריק. To Pimp a Caterpillar היה הכותרת המקורית כדי ליצור Tu-PAC כמעין ראשי תיבות. בזמן שזה בראש שלו, קנדריק כאמור, יוצא לטיול שורשים באפריקה. שאלות לגבי הזהות מתחילות להיענות כשקיי דוט מבקר בתא הכלא של נלסון מנדלה. זו הייתה תקופה שארה"ב הייתה שרויה בפרשיות נוראיות ובהן שוטרים לבנים שהרגישו מאוימים והרגו בשוגג נערים שחורים.

ברגע זה, הכל מתחבר. הזעם בעקבות הכאוס והגזענות שארה"ב עדיין שרויה בו (ועוד עדיין בתקופת אובמה), הפחד מהתמסחרות, רגשות אשם, דיכאון, כל אלה התחברו לתוך איזה מין מניפסט מודרני שכזה שבא להגיד משהו על המאה ה-21. מי שיגיד שמדובר באלבום שמדבר על כמה "גרועים ואכזרים הלבנים" מפספס את הקונטקסט. קנדריק אמנם מסתכל מנקודת המבט שלו כאדם שחור, אבל מדובר פה בניסיון להפיק לקחים מהיותנו חברה. בתקופת טראמפ, נראה שהכאוס מתגבר עוד יותר. המסר החברתי נותר חזק. הסיום מלא ההערכה העצמית ב-i הקליט והכיפי מוביל אותנו למעין סיום אופטימי של קבלה עצמית ושאנחנו נהיה בסדר. אבל האלבום מציג הרבה מאוד בעיות שמראות שאנחנו רחוקים מלהגשים את העניין ב-i. ב-For Free? האדיר, מבקר קנדריק את תעשיית המוזיקה ואת אמריקה הקפיטליסטית הלא היא דוד סאם הידוע. ב-u הוא מדבר על חוסר הערכה ושנאה עצמית בשל ייסורי מצפון שלא היה שם בשביל חברו שגסס ומת, בזמן שהוא היה בטור.

ב-Alright הוא מציג מצב שצריך להישאר מלאי תקווה לגבי העתיד עד כמה שמחורבן עד ליום שבו נגיע למצב המתואר ב-Complexion שמדבר על אחווה שחורה. לא משנה כמה אתה שחור, צריך לעמוד ביחד ולהישאר מאוחדים. האידיליה הזו נקטעת באנטיתזה The Blacker the Berry שמציג את המציאות הכואבת וההפוכה. בדיוק כמו ששבטים אפריקאים נהגו להילחם בזמנים קדומים, לא השתנה שום דבר כי בקומפטון, מישהו הרג את חברו כי הוא מקנא במה שלאחרון יש. ב-i הוא מציג את האנטיתזה ל-u בו כאמור, הוא מקבל את עצמו, אוהב את עצמו, ומפנים מכל המסע הארוך וכשהוא בא להביא את המסר שלו, מישהו בטעות נדחף ונגרמת מהומה בקהל כשהם רבים באמצע השיר. ב-Mortal Man, שואל קנדריק מה יקרה לבסוף והאם לקח יופק מכל העניין? מה יהיה עלינו הדור החדש שמושפע כל כך ממנהיגים רבים: משה, מנדלה, מרטין לות'ר קינג, מלקולם X, מייקל ג'קסון? ברגע השיא של האלבום כשהפואמה שנשמעה לכל אורך האלבום מוקראת ע"י קנדריק נשמע קולו המוקלט של טופאק. מורו הרוחני המת של לאמאר מדבר איתו דרך ראיון מוקלט.

בראיון הזה, טופאק מדבר על מצב בו הסדר החברתי יעורער וחוזה כי תהיה אנרכיה, כדי ליצור מצב חדש. וכשקנדריק שואל מה הולך להיות על דורו כמו ששאל במהלך השיר, מורו נעלם. התלמיד הצעיר נאלץ לסחוב על גבו את המתרחש והוא לא ייתן לחברת התקליטים לסרסר אותו: האמן. הפרפר מלהגיד את על לבו. וגם לא בעניין המוזיקלי שגם מגיעה לו התייחסות. אף אחד במוזיקת ההיפ הופ הרשה לעצמו להרחיב אופקים ולראות מעבר לביטים, להוק'ס ולפלואוס. תמיד היו אמנים שיצרו שילובים נהדרים וכן שינו במפה, אבל כשקנדריק לאמאר הגיע בשיא הצלחתו המסחרית של ההיפ הופ, כשטראפ מתחיל לתפוס תאוצה. בא הראפר מקומפטון ומדבר על השפעות מפאנקדליק, מסליי סטון, ממיילס דיוויס, מהרבי הנקוק. פרי ג'אז, Fאנק, ספוקן וורד, סול.

כל התערובת הזו של מוזיקה שחורה נכנסת. איזו מעין מחווה להיסטוריה ארוכה שקנדריק הוא גם חלק ממנה. ביגי, טופאק, מיילס, מינגוס, בראון, סטון, כולם נכנסים לתוך הדבר הזה. ואף אחד לא ציפה. מהרגע הזה, אני התאהבתי סופית בהיפ הופ. השילוב עם ג'אז היה הסיבה המרכזית שלי להגיע לאלבום ולהכיר את קני. אני יכול לתאר לעצמי מה מיילס היה חושב על האיש, ומן הסתם ישר היה קופץ לשיתוף פעולה איתו. בתחילת Mortal Man, אני ממש חושב כי אני שומע את הרוחות של מיילס וקולטריין, שני טיטאני הג'אז דרך החצוצרה והסקסופון. והנה לאחרונה, הנקוק אמר כי האלבום החדש שלו יכלול את לאמאר. הדורות מצטלבים ואני סופר סקרן למה שהולך לקרות.

שנה שלמה לקחה לי להרגיש ולהבין מה הולך פה. בשמיעות ראשונות, לא הבנתי מה לעזאזל הולך פה. עם הזמן, לאט לאט, ההבנה התבשלה. התחלתי לקרוא את הטקסטים, המוזיקה התחילה להיקלט במוח והבנתי שיש אמנים פרוגרסיביים היום, בעידן הזה שנראה שחידושים לא מופיעים בין לילה. קנדריק עיצב את התקופה הזו במאה ה-21. ראפרים רבים הלכו בעקבותיו, והעניין של להעז, לפרוץ דרכים, לטשטש גבולות במסגרת ההיפ הופ הפך לנורמה. נערים ברחבי העולם מושפעים מהאלבום הזה, אני והחברים שלי לא מפסיקים לדבר עליו כאילו היה איזה סרט פולחן או ספר ארוך ורחב יריעה. לנו בני העשרה, לא בדיוק היה איזה אמן להזדהות איתו ולהרגיש שזה רלוונטי לזמננו. ופתאום בא אלינו קונג פו קני והראה לנו מה קורה בארה"ב, אבל בו זמנית ביקש מאיתנו להסתכל על עצמנו כחברה. הקהל הישראלי אולי יכל להזדהות כשקנדריק התייחס לשואה במספר שירים, שאר העולם מזדהה בכל מקרה בשל הגזענות שעדיין נמשכת.

הדור שלו הושפע וגם הדור שלפניו. כשאובמה הכריז על How Much a Dollar Cost? (השיר עם מהלך האקורדים היפיפה בעולם) כשיר האהוב עליו של 2015, הבנו שמדובר פה במשהו מעבר למוזיקה (למרות שב-Hood Politics נשמעה ביקורת כלפיו). כשדיוויד בואי זצ"ל מורנו ורבנו דיבר כי הושפע מהאלבום הזה כשיצר את הרקוויאם שלו Blackstar, אלה שלא בדיוק הכירו את ההיפ הופ פתחו אוזניים. אני רצתי מיד בעקבות המורה הרוחני שלי כדי לגלות השפעה חדשה. מישהו חדש. מישהו שהוא למעשה מבקר החברה שלנו. שנתיים אחר כך, הוא יסתכל על עצמו ב-DAMN. אבל ההשפעה של TPAB מאז שיצא לפני 3 שנים. עדיין נותרת איתנה. מספוקן וורד עמוס בתיאורי גאווה שחורה, שילובים עם מנגינות פוסט בופ מאתגרות ומעניינות, התחרעויות פרי ג'אזיות מדי פעם, מקצבים קשוחים G-פאנקיים, שאוגדו יחדיו ליצירת מופת. ה-יצירה של דורנו כרגע. קנדריק דחף את ההיפ הופ אל עבר שאפתנות והרפתקנות אמנותית והתרחק מהנישה של אלבומי היפ הופ שנמרחים כמו מסטיק. פה כל שיר הוא סצנה אחרת. פה זה למעשה רלוונטי אלינו. כי למרות שאהבנו כשת'ום יורק שר על זה שכמעט הוא איבד את עצמו ונכנס לפחד, הרגשנו שכשקני אומר שהולך להיות בסדר שזה בול מותאם לזמנים שלנו.

אין שם.

קנדריק לאמאר הוא הסטאר הנוכחי של התקופה. שום ספק בזה. מאז הגיע לראש כל מצעד וגרף שבח של כל מבקר ב-2015 עם המניפסט המופתי To Pimp a Butterfly, הוא כבר מיד אחרי הוכתר להיות הראפר הגדול של זמננו. אני בהחלט לא אתווכח עם זה, אבל ברשותכם אני אשמח ללכת לצד הקצת פחות מוכר של קנדריק. במין אלבום/EP כזה שעד כמה שלא נשמע מפתה, הוא עומד בזכות עצמו בצורה מכבדת. בעיקר, אני רוצה לדבר על זה, עכשיו כשכולם מדברים על קנדריק, שומעים קנדריק, מהללים את קנדריק, מתייחסים אליו כמעין דת. השנה, הוא כבר יצא עם האלבום DAMN. כנראה כבר אחד האלבומים הגדולים של 2017. אני מודה שאני מאוד אהבתי את מה ששמעתי. אבל, היה לי חסר. כשאמרתי בסיכום של 2016, שאני מקווה שהוא ילך בקו חדש לגמרי, הוא באמת הגשים את זה. אבל, הוא עשה בדיוק מה שלא נצפה לו. וכן, ההפקה מורכבת, יש ביטים מעולים ושירים נפלאים, וכתיבה יותר אישית ומהורהרת. אבל הרגיש לי שמשהו חסר. עכשיו זה נהיה יותר נגיש, יותר פשוט, פחות מפוזר ואקלקטי ממה שהוא עשה קודם. זה מרגיש עכשיו שקנדריק של כולם. כשאני הכרתי אותו ב-2016, אחרי שקראתי בכתבה שיקיר לבי דיוויד בואי זצ"ל הושפע מאוד מאוד מהראפר הצעיר עם האלבום החדש שלו אז על הרקוויאם שלו Blackstar, לא ידעתי בכלל במי מדובר, ועדיין בסביבה שלי גם לא ידעו מי זה בכלל קנדריק לאמאר.

אחרי זה, החלטתי לאסוף את עצמי לשמוע סופסוף את אותו אלבום Pimp, שלמעשה לא היה כמו שום דבר ששמעתי. אפילו מאבות ההיפ הופ הגדולים. לקח לי הרבה הרבה הרבה מאוד זמן להבין אותו עד הסוף. הערכתי עד הסוף את הרצון של ראפר במיינסטרים לשלב במוזיקה שלו Fאנק ופרי ג'אז עם השפעות שהצהיר מהמאסטרים מיילס דיוויס והרבי הנקוק. Pimp הוא המניפסט הגדול של השנים האחרונות. הצגת מצב קודר של קיפוח השחורים בחברה האמריקאית והקפיטליזם החונק בתוך 79 דקות דחוסות שלא משעממות לרגע. האמת, למרות שזה לא אלבום ההיפ הופ האהוב עליי, אני באמת חושב בלב שלם שמדובר באלבום שריכז את המורשת הארוכה בת ה30+ שנים של ההיפ הופ לתוך יצירה אחת. זה מרגיש שכל מה שנוצר במהלך השנים הגיע לבסוף לאותו אלבום. מפאבליק אנמי, טרייב קולד גווסט, ביגי, טופאק ועוד ועוד רק כדי להגיע לבסוף למקסימום. To Pimp במאה ה-21, הוא מה שOK Computer במאה ה-20. ידעתי שאפשר לסמוך על דיוויד. זמן עבר, ופתאום אני רואה שחברים שלי מתחילים לשמוע אותו. ופה הרגשתי קצת שבקרב הסביבה שלי הוא כבר נהיה טרנד.

שלא תבינו לא נכון, אני ממש ממש מרוצה שקנדריק לאמאר מוביל עכשיו בניגוד לכל ההיפ הופ הנרקיסיסטי מיינסטרימי שיש היום, אבל מרגיש שיש אובר הילולה שלו בקטע שקצת שוכחים מהעובדה שיש עוד דברים טובים בחוץ (בעיניי! רק בעיניי!). בכל מקרה, To Pimp כבר הפך ליצירת מופת שכל חובב מוזיקה שמכבד את עצמו חייב להקשיב לה ו-DAMN. כבר מגיע למעמד מצליח לא פחות, Good Kid M.A.A.D. City גם הוא מוכר מיליונים עד היום, אבל באמת שהיצירה הכי אהובה עליי מהראפר החדשן מקומפטון, היא דווקא היצירה הכי לא שלמה שלו, הכי לא מאורגנת, הכי מבולגנת, ובעיניי זה מצביע על אנושיות, על אמיתות. והשם והעטיפה הסופר מינימליסטית אומרים הכל: .untitled unmastered. לא מדובר באלבום של ממש. מדובר באוסף הקלטות מאותה תקופה של Pimp, שלא מצאו את עצמן בתוך האלבום. לבסוף, שנה אחרי האלבום, ב-2016, מחליט קנדריק להוציא את אותן הקלטות.

שמונה קטעים. אין מאסטרינג, הכל מוגש במתכונת הראשונית שלו. אפילו אין שמות לשירים. רק מספר הרצועה והתאריך שבו הקטע הוקלט. לכאורה, נשמע כמו אוסף של דמואים שפשוט יצאו למעריצים הכבדים שחייבים לשמוע כל דבר שהם מוצאים שיהיו קשורים ללאמאר. אבל, לא. פשוט לא. מדובר באחד האלבומים היותר מעניינים שיצאו בשנה שעברה. יש לי מספר סיבות למה הסוג של EP הזה שנמשך לא יותר מ-34 דקות הוא בעיניי הפייבוריט שלי. ובכן, סיבה מאוד מרכזית. בכל קטע האוונגרד האקספרימנטלי, קנדריק הלך עוד יותר רחוק. במשך כל הזמן, מנגנים בני אדם חיים בהקלטות האלה, לא הרבה הפקה מושקעת, אלא חשיפה של קנדריק עירום, במצב של בלי ליטושים מבחוץ. הכל נראה לפנינו. אז יש מלא קריצות מדהימות שחובב מוזיקה אקספרימנטלית כמוני לא יכול שלא להתלהב. מי שאהב את התעוזה של Pimp ואוהב את אותו צד משונה ולא מוכר במוזיקה, ישמח לגלות את מה שישמע פה. יש פה השפעות מאלקטרוניקה ניסיונית, מין אמביינט או דרונים, וההבלחות הפרי ג'אזיות, מדי פעם, יהיה אפשר לשמוע את הפסנתר והסקסופון יוצאים מדעתם בקטע שלא היה מבייש בכלל את אורנט קולמן או אריק דולפי.

סיבה נוספת שכבר הסברתי פה קודם, היא שמדובר פה בקנדריק בלי שום תוספות מבחוץ, אנחנו מקבלים אותו כמו שהוא. והוא גם יותר חושפני. אם ב-Pimp הוא התמקד במצב של חבריו בחברה השחורה בארה"ב, כאן הוא קצת יותר מחליט להתמקד בנפשו. עכשיו אחרי ההצלחה, המחשבות שלו, ההרהורים. הדברים האלה יתבטאו באופן יותר ברור ב-DAMN. אבל שם, המאזין כבר יהפוך לפסיכולוג האישי של קנדריק. פה הבן אדם לא פוחד לחשוף קצת את עצמו לצד כל הדעות שלו לגבי הבחוץ. כי אחרי הכל, מה איתי? קנדריק רוצה רגע שגם יסתכלו למה שקורה איתו. ארטיסט כבר אמרנו? יש פה תחושה קצת יותר חמה, קצת פחות מרוחקת וזו כנראה הסיבה המרכזית למה אהבתי כל כך את untitled על פני האלבומים הגדולים לא פחות וההרבה יותר מפורסמים של האיש.

במשך ה-34 דקות, אתה מרגיש כאילו אתה בתוך האולפן עם כולם. עם קנדריק, עם אנה ווייס (הזמרת המלווה), עם ת'אנדרקט (הבסיסט/מפיק), עם טראס מרטין (סקסופון). כל הנגנים הנפלאים והמפיקים המבריקים בזמן העשייה. לא משהו שרגילים לתעד. ב-Pimp זה הרגיש כמו סרט הוליוודי עמוק, שבו השחקנים משחקים את תפקיד חייהם הגרנדיוזי, כשכל העולם ואשתו מתקבץ ושר we're gonna be alright, כשכולם רוקדים ועושים דאבים. מרגיש שכולם מסוגרים בתוך העלילה, בתוך הקונספט שנוצר מעין קיר בין המאזין למוזיקאים. פה, קנדריק בא ואומר: "בוא אחי, תשמע את מה שעשיתי פה". אתה ממש נמצא עם החבר'ה בספה כשהם מעבירים צחוקים ודאחקות כמו בקטע השביעי. כמו שהביטלס פותחים את המאסטרפיס שלהם Revolver בספירה לפתיחת השיר ושיעול, קנדריק אחרי השיר השני אומר וצועק: "שים ת'תופים! אוקיי אז עושים את השירים האלה? סבבה, מהתחלה".

תחושה נפלאה אחרי שמרגיש שכולם אוהבים את Pimp, אתה נושם הרבה יותר כשלuntitled נשארים החבר'ה שאוהבים דת' גריפס ודני בראון, חבר'ה שאוהבים אורנט קולמן והנקוק בתקופת הפיוז'ן-אלקטרוני שלו, חבר'ה שאוהבים אפקס טווין, חבר'ה שנשלחו לפה ע"י בואי עם Blackstar. ושומעים איך קנדריק, מההקלטות של 2013-14 שמגיע לסיים את ההקלטות ב-2016, עוסק ב-Pimp, ברגע שאחרי, ביחסים שלו עם המשפחה שלו, נכנס אפילו עמוק יותר לתודעה, גולש לסוריאליזם. זה הרגע שבו הראפר הגדול ביותר היום חיפש את עצמו בהקלטות בלי מאסטרינג, באוונגרד, בתודעה העצמית שלו יחד עם המודעות למצב הנוכחי. במשך האלבום, הוא משתמש במוטיב משונה שבו הוא צועק "pimp pimp!" והוא נענה ב"הוראיי" משונה במיוחד. אולי קנדריק מתפאר ביצירה שלו? אולי הוא לועג ליצירה המצליחה שלו ומבקש מאיתנו להתקדם הלאה? שאלות שונות ורבות שמעוררות סקרנות. untitled הוא אחד מהאלבומים האלה שמביאים הרבה שאלות. זה יותר מסקרן. שירים בלי שמות, קטעים ביזאריים. זה לא Pimp שיוצאים עם הבנה בסוף. ב-untitled זה הרבה יותר אבסטרקטי. התמונה הברורה של קומפטון הענייה, מוחלפת בצורות משונות וצבעים מעורבבים.

וזה מסע מעניין, ששווה לעבור אותו ולבסוף שואלים, מה היה פה? מה הבנתי? האמת, אני עדיין לא מבין. ולכן, אני סקרן יותר. רגעים מדהימים שתמיד נתקעו לי בראש ולא יוצאים לי כדי לחוות את המסע המשונה הזה שוב. דרון מטריד ומשונה שפותח את האלבום וממשיך לקטע מאוד פרנואידי, מאוד ישיר. זה נשמע שיש שם מלוטרון(!) וקנדריק מטיח בנו את החששות לו לגבי האנושות. הוא נהיה ממש אפוקליפטי. נביא זעם עכשווי. הקטע השני המעניין ביותר, שכולל הבלחות של פסנתר אוונגרדי וסקסופון צווחני ו-soundscapes מטרידים, כשקנדריק מושך את הקול שלו, מאנפף, עושה ג'סטות בכוונה. וזה כל כך ייחודי בנוף הזה. המעבר המשונה מנער בקומפטון לחיים של סלב. השיר השלישי המאוד קצר שבוצע בטקס הגראמי (אחד מהפעמים שביצע חלק משירי האלבום בהופעות) בצורה שמתעלה על המקור האולפני על הפרספקטיבות השונות של אנשים שונים בחברה האנושית. הקטע השביעי שמשלב ראפ מעולה כמו שקנדריק יודע לעשות, עם אפקטים חייזריים ומקצב טראפ. שם בעיניי, מופיע השיא של האלבום, אותה הוכחה שאתה מרגיש שאתה נמצא עם כל החבר'ה באולפן.

ת'אנרדקט מנגן את הליין המושלם מהקטע החמישי ברפטטיביות בהקלטת לו פיי, בזמן שקנדריק מריץ דאחקות עם כמה חבר'ה באולפן ואומר "זה שיר של 15 דקות". יותר אמיתי וכיפי מזה, לא יכול להיות. לסיום כל הבלגן הענק הזה, מסיים בקטע Fאנקי כמו שצריך להיות, ובכך מסיים את אחד הדברים הייחודיים שיצאו בקטלוג של קנדריק, בהיפ הופ, במוזיקה עכשווית ובמוזיקה פופולרית בכללי. קנדריק משלב תודעה יחד עם אקטואליה, חופר עמוק בשורשים המוזיקליים שלו וממשיך בחיפוש. גם היום ב-DAMN. הוא עדיין ממשיך לחפש, למרות שהכיוון כבר פונה למיינסטרים. לכן, untitled נשאר נדיר שלא נעשה עוד בקטלוג של לאמאר או בכלל. קנדריק לא מתכוון לחזור על עצמו שוב. מה שהיה היה. ככה הוא מצטרף לאותה רשימה של חדשנים שהמשיכו לחפש, למרות הפופולריות העצומה והסיכון לאבד קהל. ביטלס, בואי, זאפה, ביפהארט, דילן, מיילס, קולטריין, רדיוהד וגם קנדריק מצטרף לרשימה. היום בתקופה, שמרגיש שכל האינדיבידואליסטים החדשניים נעלמים ואין איזה גיבור תרבות שיעצב תקופות ועולמות, אבל הנה פתאום מגיע קנדריק. ועושה לכל הראפרים העכשוויים בית ספר. אחרי DAMN. אני מתחיל לחשוב שאותה תקופת אוונט ראפ ג'אז אקספרימנטלי לא תחזור שוב, אבל זה רק מראה כמה הבחור לא מביט לאחור וממשיך לחפש.

למרות שמדובר באוסף הקלטות שנגנז מאלבומו המוערך ביותר של לאמאר, זה ממש ממש ממש ממש לא אוסף דמואים זניח. הו לא. ממש לא. יצירה כנה אמנותית, סוריאליסטית, משונה, מסרבת לזרום עם הזרם, אבל לא רוצה להישאר בצללים. גם לא לחשוב בכלל שמדובר במשהו שדומה לPimp. זה כמו להגיד על Amnesiac כגרסה נוספת ל-Kid A. ממש לא. מדובר בשתי יצירות שונות עם אישיות שונה וכל אחת מדהימה ושומטת לסת בדרך שלה. אבל כן, כשPimp חיפש את כיוון האוונגרד, untitled חפר יותר עמוק. ואת התחושה הזו קשה לתאר. כי אין לה שם. בדיוק כמו השיר האהוב עליי מהאלבום untitled.

 אז אני אשים פה את השיחה הגדולה בין שני אלילי היפ הופ. משני דורות. קנדריק עם האיש והזקן, ריק רובין. איש דף ג'אם שהפיק את הביסטי בויז, ראן DMC ועוד ועוד ועוד.. סופר מומלץ לסקרנים.