John Lennon - Plastic Ono Band

בשנת 1970, העולם חווה את אחת הטרגדיות בתרבות הפופולרית. ב-11 באפריל, הודיע פול מקרטני, כי להקת הביטלס מפורקת סופית. למרות שג'ון לנון הרגיש הקלה כשעזב את הלהקה המפורסמת בעולם, אליה החל להתייחס כמקום עבודה ללא הנאה, בעיקר עם היחסים הרעועים עם מקרטני, החיפושית לשעבר החל לחוש ברע בנפשו. הוא לא ידע כיצד להתמודד עם עברו הקשה, עם העובדה בהיותו חבר ביטלס לשעבר וכו'. הוא בקושי תיפקד, ולא יכל לצאת מחדרו, למרות העובדה שהיה בעל מעמד של אדם נערץ.

בעקבות מצבו הירוד של לנון, הוא ויוקו שגם מצבה הנפשי לא היה בשמיים פנו לטיפולו של הפסיכולוג האמריקאי, ארתור ינוב. תהליך התרפיה נמשך 4 שבועות במשרדו של ינוב בלונדון, עד שהשלושה טסו ללוס אנג'לס, להמשיך שם את התרפיה למשך 4 החודשים הבאים. ינוב השתמש בטכניקה בה הוא גרם למטופליו להיזכר בטראומות מעברם, דבר שגרם ללנון לעשות עם עצמו חשבון נפש. אחרי הכל, לא תמיד לנון היה הבחור שהיה נראה בעקבות שיריו הפציפיסטיים.

לפעמים היה טיפוס אלים וקשה, ובעקבות התרפיה, הוא התמודד עם דבריו וסגר חשבון: ילדותו הקשה שכללה ניתוק קשרים עם הוריו בגיל צעיר. אביו אלפרד עזב אותו כשהיה בן 5, הוא חידש את הקשר עם אימו ג'וליה שנהרגה כתוצאה מנהיגתו של נהג שיכור, כשלנון היה בן 17. במהלך התקופה ההיא, הוא גר עם דודתו מימי. סיום החלום הביטלסי שסגר פרק בחייו, התנהגותו הקשה כלפי אשתו הראשונה סינתיה והיחסים הלא נעימים עם בנו הראשון, ג'וליאן שהיה קרוב יותר לפול מאשר לאביו. לנון תיאר את תהליך הטיפול כמשהו שהיה חשוב לו יותר מהביטלס.

במהלך שהותו בארה"ב, כתב והקליט לנון כמה דמואים לשירים שבהם הוציא הכל. השירים מצאו את דרכם לבסוף באלבומו הראשון שהוציא אחרי עידן הביטלס. הטיפול מעולם לא הסתיים, בעקבות העובדה שללנון פג תוקפה של הוויזה שלו. בעקבות החוויה, הוא הקליט במשך פחות מחודשיים, את אלבומו Plastic Ono Band, שבו הוציא את כל הדברים שנשמרו אצלו במשך שנים.

ההקלטות התרחשו באולפני אבי רוד שבהם לנון כבר היה בבית אחרי שמונה שנים של הקלטות במקום עם הביטלס. לנון השיג לו כמה חבר'ה מעברו שהתגייסו לעזרתו. על התופים היה לא אחר מאשר רינגו סטאר. לחברו ללהקת הביטלס, לא היה מה לעשות כרגע. אז לפני שהקליט אלבום סולו ראשון, עזר לחברו בתיפוף. עוד חבר מן העבר היה קלאוס וורמן הגרמני שאייש את עמדת הבס. ידידם של הביטלס עוד מתקופת המבורג המוקדמת ויוצר העטיפה הגאונית של Revolver.

לשלישייה הצטרפו בילי פרסטון שגם הוא ניגן עם הביטלס בעבר, והמפיק פיל ספקטור על הפסנתר. במהלך תקופת ההקלטה, החבר'ה מדי פעם היו מג'מג'מים להם על גבי שירים עליהם גדלו מחבר'ה כמו אלביס וקרל פרקינס. לנון ביקש מידידו ספקטור שהפיק לו את הסינגל Instat Karma, שיפיק גם את האלבום. הוא הסכים, אך לא היה זמין רוב הזמן. ספקטור היה פחות מעורב בתהליך, שאותו למעשה איישו לנון ויוקו. ההפקה אמנם נשמעת מרושלת, אבל לדעתי, זה מה שהעושה את האלבום לכל כך מושלם ויפייפה. הסאונד שלו מסוגר ולא מנסה להרשים. הוא באיכות של lo fi, וזה די משקף את מצבו של לנון באותה תקופה. ספקטור לבסוף השלים את העבודה כשעשה את עבודת המיקסינג במשך 3 ימים קרוב לסוף אוקטובר.

התוצאה הייתה אחד האלבומים הטובים ביותר שיצא על ידי חבר ביטלס אחרי העידן ההוא. אלבום אישי במיוחד, חסר ציוניות ומסוגר במיוחד.

האלבום נפתח ב-4 צלצולי פעמון קודרים ומפחידים, עד שמגיע לנון בשירו החושפני Mother. לנון כועס על אמו ואביו שעזבו אותו, ושופך את זעמו בשיר נפלא ומצמרר, שלמעשה מורכב מכמה אקורדים על הפסנתר. התיפוף פשוט וקבוע, ווורמן מספק בס שנשמע טוב במיוחד במהלך השיר. אך הליריקה המצמררת, ושירתו של לנון פשוט וואו. הבחור פשוט מוציא הכל. כמובן שהשיא המדהים שגורם לשיא הצמרמורת הוא החזרה על המשפט "mama don't go, daddy come home", לנון ממשיך לשיר את זה עד שהוא מתפוגג, כשעם הזמן, הוא מתחיל לצרוח ולבכות. פשוט פתיח מצמרר.

לנון מקל קצת על האווירה עם שיר קצר ויפייפה בשם Hold On, בה הוא מעודד את עצמו ואת יוקו כשהוא אומר כי הולך להיות בסדר, ועליו להשתקם מעצמו. זהו שיר קצר במיוחד כשלנון מנגן על גיטרה בעלת אפקט טרמולו (רטט), כשבהמשך, הוא מגיע לחלק מעניין עם פזמון קליט במיוחד. התיפוף של רינגו מעולם לא נשמע טוב כל כך. לנון מביא שוב את ההומור שכל כך מאפיין אותו, מאפיין נדיר באלבום כשהוא מחקה את עוגיפלצת. נחמד שללנון עדיין היה את אותו הומור שאיזן את החומר הקודר שלו מאותה תקופה.

לנון חוזר לזעם בשיר בלוז כבד במיוחד, עם ריף קליט לצד שירה עוצמתית במיוחד של לנון. I Found Out בו לנון מוציא הכל על להקתו, ושוחט פרות קדושות. הוא יורד על פול, ומבקר את ג'ורג' על התחברותו לתרבות ההינדית, כל זה בשיר כבד ואדיר. פשוט כל כך להצטרף לקצב, ולשיר את הפזמון יחד עם לנון. אחרי האגרסיות, אנחנו נרגעים קצת עם אחד משיריו המפורסמים של לנון.

לנון חמוש בגיטרה אקוסטית בלבד, שר באחד משיריו היפים והטובים ביותר שמאז, נכללו בכל אלבום אוסף לאחר מותו. Working Class Hero, הוא שיר פולק מסוגר בו לנון מדבר על אדם ממעמד הפועלים הנמוך, מתחילתו בביה"ס כילד לא מקובל, כשהילדים משבחים את הטיפש ובזים לחכם. עם הזמן, זה מגיע לבגרותו כשהחברה מצפה ממנו להיות משהו. לדעתי, זהו שיר מדהים בלחנו ובמילותיו. הוא כל כך פשוט, שנאמר כל כך הרבה, במיוחד במשפט האחרון בו לנון פונה אל המאזין ואומר לו: "אם אתה רוצה להיות גיבור, ובכן תעקוב אחריי".

לסיום הצד, מביא לנון את אחד משיריו הטובים ביותר בכל הקריירה שלו. Isolation בלדה שפשוט צועקת "בדידות" כפי ששמה אומר. זה שיר מאוד אישי. הוא מסוגר בתוך עצמו, מפחד מההמון, ומתפרץ בבכי מר. לנון מתחיל מאוד רגוע בבית הקליט, עד /שמגיע לפזמון, ושם שר כמו זמר בלוז שעבר הרבה בחייו. הבחור אכן עבר הרבה בחייו, והוא מביא הכל. כשהוא שר לבדו, והכלים עונים לו. שיא חשוב באלבום הזה, כשלבסוף לנון חוזר לאותו שקט צנוע שהתחיל קודם.

הצד השני של האלבום נפתח בשיר Remember. שוב לנון מחליט לסגור חשבון ומדבר על ילדותו הקשה, כשהוא מאשים את הוריו שעזבו אותו. לנון מביא את זה בשיר עם לחן מאוד נגיש וטוב. הוא מנגן על הפסנתר בסגנון סטקטו (נגינה בא יש שקט קצר אחרי שנשמע צליל), בקצב מואץ שאפשר להיסחף אליו בקלות. לקראת סוף השיר, לנון שר קטע מפואמה ושמה Remember Remember, the 5th of November, ומיד לאחריו פיצוץ נשמע (מין רפרנס לחג בריטי בו מדליקים זיקוקי דינור - ליל גאי פוקס).

השקט הרועם שלאחר הפיצוץ, נקטע בהדרגתיות בבלדה היפייפיה, Love. קצת כמו Because של הביטלס, לנון מסביר מה היא אהבה, עם פסנתר רגוע (בנוסף לפיל ספקטור שגם הוא מנגן על הכלי) בלחן עירום ונפלא. לנון שקל עם להוציא את השיר כסינגל. הוא יצא כך 12 שנים לאחר מכן, ב-1982, שנתיים אחרי הירצחו של לנון.

אחרי שנרגענו ולרגע התעופפנו, אנו נלקחים חזרה לאדמה עם עוד שיר אגרסיבי, Well Well Well. לדעתי מהנקודות הטובות באלבום. זה לא שיר השקוע ברחמים עצמיים, או עצבני על כולם. זה שיר בו לנון מספר על אהבת חייו, המוזה שלו והסיבה לקיומו במשך חייו עד מותו, יוקו אונו. כמו I Found Out, גם שיר זה הוא בלוז כבד במיוחד, כשבהמשך, לנון צורח, אבל פשוט מוציא את גרונו. אכן שיר מצוין להוציא קצת את העצבים.

הזעם המתפרץ של Well Well Well, מוחלף במלנכוליה הפסטורלית שהופיעה לאורך האלבום ב-Look at Me. הטיפול של לנון כנראה היה כה משמעותי בשבילו, שזה הוביל לכתיבת שיר העוסק בשאלות קיומיות. זהו שיר פולק קצר ויפייפה שמזכיר מאוד את Julia של הביטלס מלפני שנתיים. בעיקרון זו אותה פריטה הזהה לזו שהופיעה באלבום הלבן. את הפריטה הזו, למד לנון מהזמר דונובן בתקופת שהותם של הביטלס בהודו.

האלבום מתקרב לסיום, ולנון מחליט לסגור חשבון עם אחד הדברים שהטרידו אותו במהלך חייו - הדת. לנון היה אתאיסט מוצהר, והצליח לגרום לסערה תקשורתית בה אמר כי הביטלס פופולריים יותר מישו. זה כמעט חיסל את ההצלחה המסחרית של הלהקה בארה"ב. אחרי שהתנצל, ולאחר היעלמותה של הביטלס, החליט לנון להביא את אחד משיריו הטובים ביותר. God הוא הצהרה של לנון בנוגע לדת, ובנוגע לאמונה. הוא גם מצהיר לפני המעריצים של אותה תקופה לשכוח מהביטלס, כי החלום נגמר. השיר הזה הוא שיא בכתיבתו של לנון, שכל מעריץ ביטלס חייב לשמוע את השיר הזה פעם או פעמיים. אבל מדובר כאן בשחיטת פרות קדושות בבלדת פסנתר מצמררת. לנון אומר שהוא לא מאמין במלכים, לא בתנ"ך, לא באי צ'ינג, לא בטארוט, לא ביוגה, הוא אפילו אומר כי הוא לא מאמין בגיבוריו אלביס ובוב דילן (שבשיר נקרא בשימו המקורי צימרמן) ולבסוף גם לא בביטלס. הוא מאמין רק בו וביוקו. אין ספק ש-God הוא אחד מהישגיו המשמעותיים של לנון במהלך הקריירה שלו, והוא קרוב לסיים אלבום נהדר ואישי.

לנון מסיים את האלבום העצוב הזה בשיר עצוב שלא זועק ובוכה, הוא שקט וצנוע. 49 שניות של שיר באיכות lo fi שחותם את 39 דקותיו של האלבום. השיר My Mummy's Dead הוא שיר בו לנון מתאבל על מותה של אמו, כשהיה רק נער מתבגר. הוא עושה זאת כשהוא שר אותו על בסיס לחן מפורסם של שיר ערש Three Blind Mice. וכך לנון מסיים את אלבומו האישי ביותר. בעצב שקט, בזעקה שקטה.

האלבום יצא לאור ב-11 בדצמבר 1970 יחד עם אלבומה של אשתו הנושא את אותו השם. לשניהם עטיפה כמעט זהה. האלבום הצליח לא רע, וגרם לכולם להבין כי זהו. חלום הביטלס הסתיים. זה אלבום הפוסט ביטלס שלו. אחרי שלושה אלבומים ניסיוניים עם יוקו שהקליט בתקופה שהלהקה הייתה קרובה לסופה. בהולנד, הביס במצעד את אלבומו של חברו לביטלס, ג'ורג' האריסון, All Things Must Pass שהיה הצלחה גדולה. במצעד הגרמני הוא הגיע לראש המצעד. אחרי האלבום הזה, מצבו של לנון השתפר, והוציא את Imagine שכלל את שיר הנושא המפורסם שהביא אותו להצלחה גדולה יותר.

לסיכום אלבומו הראשון של לנון, הוא שלמות של כתיבת שירים אישיים בהפקה ערומה. יצאו ממנו כל כך הרבה להיטים שמאפיינים את קריירת הסולו שלו, ובנוסף גם מספר שירים נפלאים לא פחות. מדובר כאן באוסף של קינות, התפרצות זעם, בכי מר, ובלדות שקטות שהתבססו על חוויותיו של אחד מחבריה המשמעותיים בלהקה הגדולה בעולם. לנון עושה חשבון נפש וסוגר חשבון עם כולם: הוריו, הביטלס, אלוהים ועוד. מאז יצא, קיבל מעמד של אחד מאלבומיו הטובים ביותר, ואחד האלבומים הטובים ביותר שאי פעם יצאו תחת ידיו של ביטל. לפעמים אפשר לחשוב, מה היה קורה אילו השירים היו נעשים תחת הביטלס? האם היו טובים יותר? סביר להניח שפופולריים יותר, אבל נניח לזה, כי יש לנו כאן אלבום נהדר. כל מעריץ ביטלס שהחמיץ את האלבום עד כה, וקרא את הביקורת הזו, שימהר לשמוע אותו, משהו מדהים מהעובדה שזה כל כך פשוט.

הנה האלבום לשמיעה: ג'ון לנון - Plastic Ono Band

Queen - News of the World

זוכרים את הפרק ב-Family Guy? זה שסטווי מפחד מעטיפת אלבום אחת שבה נראה רובוט ענקי בעל פרצוף משונה, ומחזיק בחברי להקה מתים? מדובר כאן באלבום News of the World של קווין משנת 1977. בואו נודה בזה, העטיפה הזו באמת מפחידה קצת. היום כשאני מסתכל עליה היא נראית ממש מגניב, אבל כשמסתכלים על זה לראשונה, זה די מפחיד. נגיע לעטיפה והסיפור שמאחוריה בהמשך.

העטיפה לא בדיוק מרמזת על הכיוון המוזיקלי של האלבום. מה שכן, מדובר כאן בפיסת מוזיקה נהדרת בה קווין הוכיחו שגם כשהם לא מנגנים רוק מתקדם, הם נשמעים מצוין. האלבום הזה מתנסה במגוון רחב של סגנונות, ככה שהוא אף פעם לא משעמם. רוב הסיבה להצלחתו, היא שני ההמנונים שכבר הפכו מאוסים עד מוות, We Will Rock You ו-We Are the Champions. כמה פעמים שמענו את שני השירים האלה? ככה היום נחשפים ללהקה הנהדרת הזו.

מלבד השניים, יש באלבום הזה קצת יותר להציע. פרדי מרקיורי (שירה, פסנתר) הביא בלוז מלנכולי ושיר סקסי במיוחד. בריאן מיי (גיטרה) הביא בלדה אחת, בלוז מגניב וקטע כבד אדיר כמו בימים הטובים, וגם שר קצת. ג'ון דיקון (גיטרת בס) הביישן והמסוגר הביע את עצמו עם שירים מקוריים שקצת חושפים סוף סוף את השקט שבחבורה, ורוג'ר טיילור (תופים) הביא את הרוק אנד רול, וגם הוא שר קצת (וניגן קצת בגיטרה ובס).

שנת 1977. הפאנק הופך לסנסציה של התקופה. להקות העבר נעלמות ומתפוגגות, אנגליה נשטפה בגל תרבות חדש. קווין ראו כיצד התופעה הזו מתפשטת. רוב האלבומים נקטלו ע"י המבקרים, למרות שהיו יצירות מופת. המבקרים אהבו לשנוא את קווין. החבר'ה תהו לעצמם האם כדאי להישאר בסגנון הגרנדיוזי? לאט לאט, הם נטשו את הסגנון המוכר שלהם, אך לא לגמרי. העבודה הווקאלית של חברי הלהקה בשילוב עם היומרה התזמורתית של הגיטרה של מיי, כמו תמיד נשמעים היטב ומעולה.

קווין ניגשו לעבודה ביולי 1977 באולפני ווסקס ו-Sarm West. את האלבום, הפיקו חברי הלהקה בעצמם לאחר שהשיגו ניסיון באלבום הקודם, יחד עם מפיק ושמו מייק סטון, שעזר להם קצת בעניין ההפקה, ושימש גם כטכנאי הקול. במהלך העבודה על האלבום באולפן, נפגשו קווין במקרה עם הסקס פיסטולס. החבר'ה זוכרים את זה כחוויה מעניינת. הקרב בין הפשוט למורכב. מה שכן הרביעייה זוכרת בעיקר את סיד וישס כאידיוט גמור. קווין מחזירים בפרודיה לסקס פיסטולס ולכל הגל הפאנק באלבום הזה.

אז לאחר שמרקיורי הגשים את מטרתו להביא את הבלט להמונים, שינו הרביעייה כיוון אל סאונד פשוט יותר. האלבום שלקח הכי פחות זמן עבודה (חודשיים וחצי). התוצאה הייתה אלבום מגוון ונהדר, שאמנם לא מתקרב לרמת יצירות המופת מהשנים 1973-1976, אבל בכל זאת האלבום הזה לא מחוויר. הוא רק מוכיח שגם בסאונד פשוט ולא גרנדיוזי, קווין במיטבם.



אז אנחנו פותחים. בם-בם-בם! מי לא מכיר את זה? ההמנון שמושמע בכניסת השחקנים של מכבי תל אביב, כל אדם ממוצע שנפגוש ברחוב יכיר את זה. אז מאיפה זה הגיע? מיי ציין כי לאחר שבאחת ההופעות הלהקה עשתה הדרן, וירדה מהבמה כשהיא מלווה במחיאות כפיים ושר את ההמנון: "You'll Never Walk Alome" (אתם יודעים, רוג'ר והמרשטיין). זה גרם לגיטריסט לחשוב לעצמו: "מה קהל יכול לעשות? הוא מרוכז בצפיפות, הוא יכול למחוא כפיים, הוא יכול לשיר, אז איך זה ייצא?" וככה בעצם נולד אחד מההמנונים המפורסמים בהיסטוריה. היחיד בהקלטה שניגן על כלי כלשהו, היה מיי בסולו גיטרה אדיר, שלא כל מי שמכיר את השיר, ידע בהכרח איך הסולו איך. גם כאן, קווין משתמשים בסימן ההיכר שלהם, אוברדאבינג, כשהם מכפילים את מחיאות הכפיים ומתי שהם שרים את הפזמון, כדי ליצור תחושה שקהל שלם מוקלט. טוב, זה הצליח.

אחרי שמיי הביא את ההמנון שלו, בא מרקיורי עם המנון מפורסם באותה מידה. מיותר לציין, עד כמה הפך למפורסם מדי, כשכל אוהד כדורגל יודע את המילים בעל פה (לא בטוח שאת הבתים). מרקיורי סיפר בראיון, כי הוא חשב על כדורגל כשכתב את זה, ובכן לא פלא למה FIFA השמיעו את השיר במונדיאל 1994. חוץ מהעובדה שהפך להמנון ספורט מאוס, יש לשיר עצמו עוצמה אדירה, עם נגינת הגיטרה המושלמת של מיי, וגם בבתים עם מרקיורי על הפסנתר, שיודע לרגש את המאזין. והפזמון כמובן אותו כל אחד יודע בעל פה את המילים שלו. קווין מעמיסים את קולותיהם שוב, וגורמים לעצמם להישמע כמו מקהלה של 100 איש (זה מדהים עד כמה זה הפך לסימן ההיכר של הלהקה). בדיעבד, שני ההמנונים האלה כבר טחונים מכל הקצוות, אבל יש לציין שהם לא משימה לא קלה עבור מוזיקאי. ולכן, כל הכבוד שהצליחו לרביעייה הבריטית לעשות את זה. טוב. עכשיו הגענו לאלבום עצמו. השניים האלה  היו רק הכנה.

אז קווין נפגשו עם הסקס פיסטולס. רוג'ר טיילור מגיח עם השיר הראשון שלו באלבום. שקווין ימציאו את עצמם מחדש עם פאנק, לא בדיוק היה הרעיון (וטוב שכך). זוכרים את Sheer Heart Attack המופתי מלפני 3 שנים? השיר הזה נושא את שמו של האלבום, ונכתב בתקופה ההיא, אבל לא הושלם, והנה התוצאה הסופית: גם מי שלא אוהב פאנק, לא יכול לעמוד בעוצמה של השיר המגניב מאוד הזה. במקור טיילור שר את השיר, אך הוחלט לבסוף כי מרקיורי הוא זה שייקח את המיקרופון, כשטיילור מצטרף בפזמון. אבל יש לציין, שהוא אייש את תפקיד הגיטרה המלווה, והבס, לא דיקון. מדובר כאן, באנרגיה חייתית מתפרצת של 3 דקות אלימות במיוחד, מאוד כיפיות. מרקיורי שר טוב ואכזרי, והפזמון פשוט אדיר, גם הוא אכזרי לא פחות. וכמובן, עוד אחד מהמרכיבים שעושה את השיר הזה למה שהוא, הוא מיי שמתפרע על הגיטרה, ומוציא ממנה צלילים שאלוהים ישמור. למי ששמע את האמצע יבין. לא מדובר כאן בסולו רגיל. מיי גורם לגיטרה להישמע כמו מכשיר בבית החולים המעיד על כשל מערכות בלב (כפי שהשיר אומר). התגובה המושלמת והעסיסית לפאנק שעליו טיילור הגיב כי להקות הגל הזה היו חסרות כישרון.

מיי חוזר עם אחת הבלדות היפות ביותר ברפרטואר הקוויניסטי. All Dead, All Dead שמשום מה, תמיד מצאתי אותו כל כך קשור לעטיפת האלבום... מיי מנגן כאן על הפסנתר, ושר יפה מאוד, כשמרקיורי מגבה אותו בפזמון הנפלא. לקראת האמצע, שולף הגיטריסט את הטריקים הסימפוניים המרשימים שלו כמו תמיד, וגורם לבלדה להגיע לשיא דרמטי עם הכפלת הגיטרה שנשמעת כמו תזמורת. משהו מדהים. בלדה מלנכולית נפלאה. ועל מה זה בדיוק? מיי הקדיש את זה לחתול שלו שנפטר באותה תקופה.

תורו של דיקון הבסיסט השקט והמופנם לחשוף את הצד שלו. דיקון תמיד היה הקליל בלהקה. השירים שלו תמיד היו שקטים, פשוטים ורומנטיים רוב הזמן. כאן הוא מגיע כאן עם בלדת רוק כבד מדהימה, שצריכה לקבל כבוד יותר גדול בקרב הקהל הרחב, ולא רק בקרב מעריצי קווין שיודעים טוב מאוד, כי קווין היא לא רק להקה עם איזה כמה להיטים שהסולן שלהם היה משופם. Spread Your Wings, הוא שיר נפלא בסיפורו על בחור צעיר בשם סמי, שמנקה בר, והדובר מעודד אותו לפרוש את כנפיו, ולהגיע לדברים הגדולים. הבלדה הזו, היא העידוד המושלם לצעירים, ובכלל מדובר כאן בשיר יפייפה. מיי מבריק על הגיטרה שלו בסוף השיר לקראת ההתפוגגות. בשיר מרקיורי מנגן בפסנתר. אבל בקליפ, רואים שדיקון מנגן עליו, שצולם בביתו של הבסיסט.

טיילור מגיע שוב עם אחד מהשירים הרוק אנד רוליים והחזקים ביותר שכתב אי פעם. מדובר כאן הקטע funk הארד רוקי עם ריף גיטרה קליט ומקפיץ במיוחד. טיילור שוב כמו באלבומים הקודמים, נשמע כזמר עוצמתי במיוחד, עם קול רוקיסטי וחזק. גם כאן המתופף מנגן על כל הכלים, מלבד על הגיטרה המובילה של מיי. מה המתופף עשה? תופף כמובן, שר מצוין, ניגן על גיטרה מלווה, ושאל מחברו הבסיסט את הגיטרה שלו. אחד מהשירים הטובים ביותר באלבום.

מרקיורי מגיח באחד מהשירים האהובים עליי ביותר באלבום, ויש לציין מהסקסיים ביותר. Get Down, Make Love כשמו כן הוא, מעודד לעשות אהבה. מרקיורי בטרם יצא מהארון, בא עם שיר כל כך מלא תשוקה, עם זה בשירה שלו או הלחן הערמומי שלו. יש לו גם פזמון מאוד קליט וכיפי שלא יוצא מהראש בקלות, עם שירה עוצמתית במיוחד. אחד הרגעים הטובים ביותר באלבום, הוא כשהלהקה מגיחה לקטע מעבר פסיכדלי הזוי כמו לד זפלין ב-Whole Lotta Love, בצלילים מסתוריים, מרקיורי גונח, והגיטרה של מיי מתחילה להשמיע צלילים שלא מהעולם הזה. לא זה לא סינתסייזר (קווין הקפידה לא להשתמש בסינתסייזרים עד סוף שנות השבעים). זו הגיטרה של מיי שעברה עיוות דרך אפקט הפדל Electroharmonix Frequency Analyser. משהו אדיר. אחד השירים הסולידיים ביותר של קווין.

עוד שיר אהוב עליי במיוחד מהאלבום מגיע אחרי Get Down עם מיי שמגיע עם השיר הבלוזי והפשוט Sleeping on the Sidewalk. מרקיורי עוזב את האולפן לשלוש דקות. כמו Good Company מ"לילה באופרה" המפורסם, מיי כותב כאן שיר פשוט על אדם שהופך למוזיקאי מצליח, עד שהתהילה חולפת, והבחור חוזר לחיות בעוני. זה שיר מגניב ופשוט עם שירה סולידית ואמריקנית במיוחד של מיי, שמייצגת את הדמות נאמנה. הפזמון הוא מהטובים של האלבום, שמסתיים בריף המגניב. מלבד השירה, הוקלט השיר כולו בטייק אחד, ואם שמים לב, אפשר לשמוע את דיקון טועה בנגינתו.

קווין מוכיחים עד כמה הם להקה אקלקטית, כשדיקון שולף את שירו Who Needs You. מדובר כאן בשיר פלמנקו, עם מקצב בוסה נובה קליט. דיקון מפתיע ומבריק בנגינה על הגיטרה הספרדית, ומיי מגבה עם הגיטרה המוכפלת שלו. מרקיורי שר יפה כרגיל, והפזמון לא יוצא מהראש. השיר מדבר על אהבה נכזבת, כשהדובר מכריז בסוף מי צריך אותך? מיי מנגן בנוסף על מאראקס, ומרקיורי על קאובל. אחלה נאמבר.

לקראת הסוף, מיי מביא את שירו הנפלא והארוך ביותר באלבום, It's Late, המזכיר קצת את ימי העבר. זהו שיר הארד רוק/הבי מטאל בריטי 70s בעל שלושה חלקים, עם ריף גיטרה קליט שלא יוצא מהראש, שכולל פזמון תיאטרלי ומדהים עד דמעות, כששוב הלהקה נשמעת כמו מקהלה ענקית (טכניקת אוברדאבינג טיפוסית ללהקה). הסולו כאן, הוא אחד מהטובים ביותר של הגיטריסט, שמשתמש כאן בטאפינג לראשונה בקריירה של הלהקה, לאחר שהגיטריסט ראה את הטכניקה מבוצעת ע"י גיטריסט אלמוני בבר בטקסס. השיא של השיר וכנראה האלבום בשבילי הוא לקראת סוף השיר בפזמון האחרון, כשהלהקה שרה את הפזמון כשהסולם משתנה, שלמות אמנותית. ואנחנו קרובים לסיום האלבום הקצר הזה (39 דקות).

מרקיורי מסיים את האלבום עם שירו השקט והמלנכולי My Melancholy Blues. הוא מסיים את החגיגה המוזיקלית הזו במנגינה מלנכולית, ויחסית די ג'אזית (סגנון שקווין כמעט ולא נגעה בו. אל תיתנו לשם אלבום אחד להטעות אתכם). הסולן/פסנתרן הולך בעקבות הגיבורה שלו, ארית'ה פרנקלין, ומסיים אלבום מגוון ונהדר, בטעם טוב. בהופעות, ניגן דיקון בשיר הזה על בס ללא שריגים.

עטיפת האלבום שעסקנו בהתחלה, צוירה ע"י אמן המדע הבדיוני האמריקאי, פרנק קלי פריס. טיילור קיבל את ההשראה לעטיפה, לאחר שראה עותק ממגזין שהיה לו Astounding Science Fiction and Fact (גיליון מאוקטובר 1953) ובו היה איור לסיפור מאת סופר ושמו טום גודווין, והסיפור נקרא The Gulf Between. באיור נראה אותו רובוט אוחז בגופה של איש מת, וחברי הלהקה החליטו להחליף את האיש המת בעצמם כ"מתים", כשהרובוט אוחז בהם וחלקם נופלים לאדמה. קצת מלחיץ. פריס סיפר בראיון, כי הוא לא שמע אז על קווין, והיה מעריץ של מוזיקה קלאסית. היה לו חשש כי אם ישמע אותם, הוא עלול לשנוא אותם, והוא יאבד את ההשראה. למזלו, לקווין היה סגנון שמושפע קשות מהמוזיקה הקלאסית האירופאית, ואהב מאוד את מה ששמע. ככה עוד עטיפה גדולה ומפורסמת נוצרה שגרמה לילדים רבים לפחד. ב-Kmart, יצא האלבום בעטיפה שונה, גם היא די מלחיצה.


אז מכאן הגיעה עטיפת האלבום



וככה נמכר האלבום ב-Kmart

האלבום יצא לאור ב-28 באוקטובר 1977, וזכה להצלחה אדירה, כשהגיע לראש המצעדים בשני המדינות, וזכה לדחיפה ענקית משני הסינגלים We Will Rock You ו-We Are the Champions שהפכו ליותר ידועים ומוצלחים מהאלבום עצמו. בארה"ב הגיע למכירת 3 מיליון עותקים, וקיבל תואר מכובד של פלטינה מרובעת. קווין יצאו בעקבות זאת, לסיבוב הופעות מוצלח, בו הקיפה וכבשה בהצלחה את אמריקה.

לסיכום, News of the World הוא אלבום עם מגוון של סגנונות, שמשאיר את המאזין מפוקס. הוא לא משעמם, ויש לו שירים נפלאים להציע. פאנק, הארד רוק, בלדה, פלמנקו וקצת ג'אז הם חלק מהסגנונות הנמצאים באלבום הנהדר הזה. אז נכון, יש את שני ההמנונים הגדולים ביותר בספורט, אבל זה קצת יותר מזה. התקופה הפרוגרסיבית של הלהקה הסתיימה. לטוב ולרע. מי שבא בציפייה לשמוע משהו דומה ל-Queen II או A Night at the Opera, עלול להתאכזב. מי שבא בראש פתוח, ייצא מרוצה. אבל גם מי שאהב מאוד את התקופה הגרנדיוזית, עם השיער הארוך, התלבושות הנוצצות במיוחד (כמוני), יימצא את האלבום הזה כחוויה מהנה. מומלץ לחובבי המוזיקה שביניכם.

Led Zeppelin - Houses of the Holy

אחרי ארבעה אלבומים מופתיים שהצליחו להביא את לד זפלין אל הפסגה, הלהקה לא חדלה מלעבוד והוציאה את אלבומה החמישי בשבילי הטוב ביותר שלהם, Houses of the Holy ב-1973.

מיסטיקה, אופטימיות ואהבה מתבטאים ברוב שירי האלבום. לד זפלין הייתה אחת מלהקות הרוק האופטימיות באותה תקופה, ויצרו הבי מטאל ובו עוסקים בחוויות משונות בעיקר בנוגע ל-having a good time.

כאן זפלין הלכו בגישה יותר ניסיונית. לקחת סגנונות שונים, וללקט אותם לאלבום אחד. הארד רוק, רוק מתקדם, פולק, פ'אנק, רגאיי, פסיכדליה וכנראה עוד שאולי לא שמתי לב. האלבומים הקודמים התמקדו יותר בנוסחה המוצלחת שיצרו (מלבד השלישי שרובו היה פולק רוק), וכאן הרביעייה לא חששה לנגן מחוץ לטריטוריה המוכרת. כנראה הסיבה למה האלבום הזה הוא האהוב עליי ביותר של הזפלין.

באביב 1972, לקחה הלהקה את האולפן הנייד של הרולינג סטונס ואיתו הגיעה למקום ושמו Stargroves שהיה באזור ברקשייר ונרכש ע"י מיק ג'אגר. רוב השירים נולדו במקום זה, מלבד No Quarter שניצניו נראו עוד בתקופת Headly Grange מתקופת האלבומים השלישי והרביעי.

לרוב שירי האלבום הוקלטו דמואים ע"י הגיטריסט ג'ימי פייג' והבסיסט ג'ון פול ג'ונס בביתם, כשהם יכולים לסיים את עיבודיהם. פייג' באותה עת הציג לחבריו את The Rain Song ו-Over the Hills and Far Away, כשג'ונס מפתח את No Quarter.

הלהקה הקליטה את החומר, והמיקסים נעשו באולפני Olympic (לונדון) ו-Electric Lady Studios (ניו יורק). 4 שירים מהסשנים לא נכללו באלבום (ביניהם גם שיר הנושא), אך ימצאו את עצמם באלבום הבא Physical Graffitti, שנתיים מאוחר יותר.

כך הלהקה הוציאה את אחת מיצירות המופת המשובחות שלה, שלמרבה ההפתעה באותה תקופה, לא כלל טיפה של בלוז.

האלבום נפתח בצורה חגיגית כמעט בסטייל של ריטואל עם היצירה הגאונית, The Song Remains the Same (לא סתם הבלוג הזה נקרא על שם השיר הזה). השיר החל לו כקטע אינסטרומנטלי בשם The Overture שיוביל במעבר חד אל The Rain Song. אך הסולן רוברט פלאנט האמין כי הקטע הזה ממש טוב בזכות עצמו, וכתב מילים מיוחדות העוסקות במוזיקה כישות אוניברסלית. וכפי שאמרתי, נפתח בצורה חגיגית עם הלחן האופטימי מאוד, המציג את כישורי הגיטרה של פייג' שאי אפשר להטיל בהם ספק, זהו קטע פרוגרסיבי במיוחד (המון שינויי מקצבים), עם שירה מושלמת מסולן אלוהי, ומנגינה שמראה כי הלהקה עבדה קשה באולפן, כשנעשה אוברדאבינג (העמסת ערוצים על הקלטה קיימת) לגיטרה של פייג', ומאפשרת להפוך את זפלין לתזמורת רוק קטנה. אחד מהפתיחים הטובים ביותר לאלבום אי פעם. שם השיר הפך גם לשם אלבום וסרט ההופעה המפורסמים של הלהקה שיצאו ב-1975.

אוקיי עשינו אחלה של ספתח, עכשיו אנחנו נלקחנו לעולם אחר. The Rain Song הבלדה הכל כך קשה לתיאור. פשוט ישות מוזיקלית נעלה עם אחד מהלחנים הטובים ביותר של פייג' על גיטרה, המלוטרון החולמני שג'ונס הוסיף לאחר שרכש אחד, והמילים הנפלאות שפשוט גורמות לך לשכוח מכל דבר רע שאי פעם הטריד את מחשבתך. פייג' הלחין את השיר בביתו בפלמנטון שבאנגליה, ופלאנט הוסיף את המילים. ניתן לשמוע את הדמיון הרב בין Something הנצחי של הביטלס שנכתב ע"י ג'ורג' האריסון. זה הגיע משיחה של האריסון יחד עם מתופף הלהקה ג'ון בונהם, על העובדה שהלהקה מעולם לא יצרה בלדה. והנה למשך 7 דקות תמימות, הלהקה גורמת לנו למצב של עד כדי כך של התעלות רוחנית. לשיר ניתנה בהתחלה הכותרת Slush.

הלהקה ממשיכה באותה תחושה נעימה ומיסטית של שני השירים הקודמים, עם השיר הטולקינאי, Over the Hills and Far Away. פייג' ופלאנט כתבו את השיר לאחר סיבו הופעות ארוך בצפון אמריקה, בקוטג' ושמו Bron Yr Aur (אותו אחד שנכתבו עליו שיר וקטע אינסטרומנטלי). אז בנגינת גיטרה אקוסטית נעימה לאוזן, פלאנט מתחיל לשיר, ומכאן עוברת לאנרגיות חיוביות עם רוק אנרגטי במיוחד. פלאנט שר את מילותיו מעוררות ההשראה הכל כך רבה, העוסקות בשביל הפתוח, שלא כל אחד יכול לראות. ניתן לציון, הסולו המושלם של פייג', ולבסוף אחרי פייד אאוט איתי, חוזרת הלהקה לפתיחה ומסיימת אותה באותה תחושה כיפית ונעימה.

לד זפלין ידועה בהערצה עמוקה למוזיקה שחורה, והיא נותנת להשפעותיה להתבטא בחופשיות ב-The Crunge מחווה לאגדה ג'יימס בראון. שיר funky לכל 3 דקותיו, עם שירה מאוד סקסית מצד פלאנט, ומקצבים משונים במיוחד מבית בונזו (9/8, 4/8, 5/8, 4/4, 2/4, 2/8). כמו כל פ'אנק טוב חייב להיות בס מקפיץ במיוחד, וג'ונס מספק זאת בצורה מצוינת יחד עם סינתסייזר.

השיר הבא Dancing Days בעל לחן מאוד מיוחד ומשונה, המזכיר לי לעתים מוזיקה הודית. למעשה הלחן הושפע ממנגינה שפלאנט ופייג' שמעו במהלך טיול בהודו. גם כאן מדובר בשיר אופטימי וכיפי במיוחד, כשפלאנט אומר לנו כי הכל בסדר. עם פזמון מאוד קליט וקליל, יחד עם גיטרה זורמת מצד פייג'.

זפלין לא חששה לנסות סגנונות חדשים. ובשיר D'yer M'aker היא עושה זאת מצוין. מדובר בשיר רגאיי זורם וכיפי שוב פעם, עם שירה סקסית במיוחד מצד פלאנט, לצד לחן קליט ופזמון סוחף. בעטיפת האלבום מצוין כי השיר מוקדש ללהקת הדו וופ, Rosie and the Originals. השיר החל עם מקצב דו וופ שבונהם החל לנגן, ואז הואץ הטמפו, ונוסף לו הלחן, מכאן נולד השיר. הסאונד המיוחד של התופים, נוצר כששמו 3 מיקרופונים במערכת התופים של בונזו. למרות שזה אחלה של שיר, הרבה מאזינים לא הבינו אותו, ביניהם גם ג'ונס שעד היום מתכחש לשיר וטוען כי זה התחיל כבדיחה. לא נורא, כשבחור שרגאיי הוא לא הcup of tea שלו, זה ממש אחלה שיר.

ואז, סערה מתקרבת, פתאום האופטימיות מתפוגגת למשך 7 דקות, כשמסך שחור וקודר יורד ביצירה No Quarter. היצירה הפסימית ביותר שלד זפלין כתבה בכל הקריירה שלה (וגם השיר הכי אהוב עליי שלהם). הטקסטים הם אחד המצמררים שפלאנט כתב אי פעם, כנראה הכנה לאיזשהו אירוע אולי מלחמה העומדת לבוא. ופלאנט שר בצורה קודרת במיוחד, על הליכה לצד המוות, כלבי האבדון המייללים ורוחותיו העזות של ת'ור. הלחן המושלם והדרמטי נולד לו אי שם בתקופת Headly Grange שם הקליטה גרסה מוקדמת לפני זו שאנו מכירים. ג'ונס פיתח את זה, והתוצאה יצירה מצמררת במיוחד, עם גיטרה הנשמעת כאילו בוכה ומנסרת, פסנתר חשמלי פסיכדלי במיוחד, ושירה מאוד מאוד מפוחדת להדגשת הליריקה. אין ספק שלמרות שהוא לא מתאים לשאר האווירה, No Quarter הוא אכן קטע חשוב ברפרטואר של זפלין. למי שמתעניין שם השיר הוא בעצם מה שאמרו פיראטים כשהתכוונו ל-"ללא רחמים".

ואז חוזרים לאותה אווירה שמחה וכיפית של שאר האלבום בסופו עם השיר The Ocean. האוקיינוס עליו מדובר, הוא האוקיינוס המאסיבי של המעריצים שהגיעו להופעות הלהקה. זוהי מן מחווה למעריציה הנאמנים של הלהקה, והיא עושה זאת באמצעות הארד רוק מגניב וכיפי. ריף בלתי נשכח פותח את השיר, ובנוסף יש גם קטע א קאפלה קצר ומגניב של פלאנט, לקראת הסוף פלאנט על האישה שזכתה בליבו והיא למעשה בת 3, זוהי למעשה ביתו קרמן שנולדה ב-1968. הלהקה מסיימת בסיום רוק אנד רולי במיוחד ומסיימת 42 דקות מקסימות ונפלאות של רוחניות, שלום, אהבה, וקצת צער לקראת הסוף.

כשיצא האלבום, המעריצים קנו אותו במהירות, למרות ביקורת שלילית מצד מגזין הרולינג סטון, ובעקבותיו, יצאה לעוד סיבוב הופעות מוצלח שהקיף את אירופה, יפן וצפון אמריקה.

עטיפת האלבום הבלתי נשכחת נוצרה ע"י אוברי פאוול מחברת היפנוסיס שעיצבה המון עטיפות בלתי נשכחות לשמות הידועים של התקופה כמו פינק פלויד. למעשה בהתחלה נשכר סטורם ת'ורג'רסון מאותה חברה, אך פוטר לאחר שלא היו מרוצים מן הרעיון שהציג בו נראה מגרש טניס עם מחבט, שייצג את דעתו של ת'ורג'סון שהמוזיקה של הלהקה הייתה כמו מחבט. הוא פוטר והובא במקומו עמיתו פאוול (ת'ורג'רסון יחזור לעצב את עטיפת האלבום In Through the Out Door). פאוול יצר בהשראת ספרו בידוע של ארתור ס. קלארק, קץ הילדות, את מה שהפך לעטיפת האלבום, כשנראים ילדים עירומים המנסים להגיע לפסגה של משהו. הרעיון התקבל, ולצורך הצילומים שהיו בצפון אירלנד, הובאו שני ילדים, אח ואחות סטפן וסמנתה גייטס (סטפן כיום הוא מנחה טלוויזיה ורדיו). התמונה צולמה בשחור לבן, ובעבודה הוכפלה מספר פעמים, בשביל ליצור את האפקט של 11 ילדים, ובנוסף לתמונה נעשו אפקטים אשר שינו את צבעה. התמונה שבתוך האלבום, צולמה במקום ליד אזור צילום העטיפה. כמו באלבום הקודם, גם באלבום זה לא צוין שמה של הלהקה או של האלבום, אך מנהל הלהקה פיטר גרנט, הסכים לכלול נייר אשר יכלול את השם, בשביל להסתיר את ישבני הילדים, כדי לא לעורר מהומה. לא שזה עזר, בשל העטיפה, האלבום נאסר למכירה בספרד ובחלק ממדינות ארה"ב. אך עם הזמן, זה עבר. אני למעשה לא באמת מבין את העטיפה, מי יודע? אולי יבוא יום.

לסיכום, "בתי הקודש" הוא אלבום מצוין, מגוון ונעים לשמיעה של אחת מלהקות הרוק הטובות ביותר בהיסטוריה. כמו הביטלס בשנות השישים, לד זפלין משנות השבעים, לא חששה להתנסות בסגנונות שונים אשר לא היו מורגלים באלבום הרוק הממוצע, על זה מגיע להם שאפו כי זהו בשבילי אלבומם הטוב ביותר, אז נכון הרביעי כולל את הלהיט הנצחי Stairway to Heaven, ושני האלבומים הראשונים הציגו לעולם את מה שנקרא הבי מטאל, אבל כאן הלהקה יצרה משהו כל כך מיוחד בגדר יוצא מן הכלל, שמצאתי בו המון חן. אלבום מומלץ במיוחד, למעשה יעבוד גם למי שרוצה להכיר את הלהקה הנפלאה הזו. מומלץ להשיג את גרסת הרימסטר המעודכנת שפייג' עשה ב-2013, כשהאלבום יצא מחדש בגרסה המקורית, גרסת deluxe עם דיסק בונוס, ולמי שרוצה קצת יותר מארז עם המון הפתעות בפנים.

Queen - Queen II

קווין? רוק מתקדם? זה מה שבדרך כלל אומרים חובבי הרוק הקלאסי כשהם שומעים זאת, אך למעשה בתחילת שנות השבעים, המוזיקה שקווין עשתה הייתה פרוגרסיבית. קווין יצרו רוק מתקדם חצוף, גלאמי, קברטי, ונועז במיוחד. כמה שנים לפני שהפכה למפלצת אצטדיונים, הייתה ללהקה מיוחדת אשר יצרה סאונד ייחודי משלה שעם הזמן הפך לכל כך מזוהה בקרב חובבי הרוק. האלבום הזה משנת 1974, הוא כנראה היצירה הכי טובה שלהם מאותה תקופה, וכנראה האלבום הטוב ביותר שלהם.

קווין לא היו מרוצים מאלבום הבכורה שלהם שיצא ביולי 1973, הסיבה המרכזית כי זמנם באולפן היה קצוב, ואי אפשר היה להפיקו בצורה טובה. אף על פי שכלל כמה יצירות נפלאות ושירים טובים שזכו לביקורות טובות, האלבום לא בדיוק היה לרב מכר, והרביעייה לא חשבה שמיצתה את הפוטנציאל שלה ברמה המקסימלית.

אז חודש לאחר יציאת האלבום באוגוסט של אותה שנה, עבדה בפרך עם מפיקה רוי תומאס בייקר על יצירתה הבאה, כשהרעיון בראש מתחיל לקדוח - אלבום קונספט. באמצעות מיקסר בן 16 ערוצים, הלהקה הקליטה את החומר החדש באולפני טריידנט, כשהיא עובדת קשה בפרך על הכפלת צלילים, הרמוניה משותפת. הלהקה ניצלה את הטכנולוגיה והפכה את האולפן לכלי הנגינה שלה.

שני מוחות קודחים עומדים מאחורי האלבום הזה. בריאן מיי הגיטריסט הוירטואוז והמוכשר (הניוטון של הרוק אנד רול) ופרדי מרקיורי סולנה הכריזמטי וגם בנוסף פסנתרן לא רע בכלל. מיי הביא את הרוק אנד רול אל המוזיקה. השפעתו מלד זפלין ודה הו מתבטאת היטב במוזיקה של הלהקה באותה תקופה. מרקיורי היה אחראי על הנועזות והשאפתנות. הסולן טרם יצא מהארון, הושפע במיוחד מאופרה, קברטים ומיוצרים כמו לייזה מינלי. הצמד שאף ליצור דבר יומרני ומורכב, אם השילוב של רעיונותיהם של השניים.

רוג'ר טיילור המתופף תרם שיר אחד ושר קצת, אך לא באמת הזדהה עם הרעיון של המוזיקה הגרנדיוזית, ונתן לחבריו לעשות זאת. ג'ון דיקון הבסיסט השתקן, טרם התחיל להלחין, ושיאו היה עוד לפניו.

אחד הדברים שייחדו את הלהקה מתבטאים במיוחד באלבום זה. טכניקת האוברדאבינג שהיא למעשה העמסת ערוצים מוסיקליים על הקלטה, נשמעת כמעט לאורך כל האלבום, ולמעשה הפכה לסמל של קווין. קולותיהם של חברי הלהקה שנשמעו כמו מקהלה של 100 איש, והכפלת הגיטרה של מיי שנשמעה כמו תזמורת, ייחדו את הלהקה משאר ההרכבים שפעלו באותה תקופה, ונתנו לה צליל מיוחד. העבודה על הכפלת הקולות הייתה כה רבה, עד כדי כך שבאחת הפעמים, סרט ההקלטה לא יכל לעמוד יותר בעומס.

למרות שהאלבום מוגדר כאלבום קונספט, אין בו סיפור או רעיון מרכזי. הרעיון שמסתובב בו הוא רעיון השחמט. כשהאלבום יצא על ויניל, שני צדדיו קיבלו שמות: הצד לבן והצד השחור. הצד הלבן הוא הבמה של מיי, כשכל השירים בו נכתבו על ידו מלבד השיר The Loser in the End שנכתב ע"י טיילור. הצד השחור נותן למרקיורי את הבמה המרכזית כשכל השירים נכתבו על ידו וכמעט כולם מתחברים לסוויטה אחת גדולה.

קווין אכן יצאו מנצחים עם אחד מאלבומי הרוק המתקדם הטובים ביותר מן הגל המקורי של הלהקות הבריטיות משנות השבעים. אף על פי שהיום באופן משונה, הוא לא עומד לצד אלבומיהם של פינק פלויד, קינג קרימזון, ג'נסיס, יס ודומיהן, אך הוא בהחלט היה משהו חדש שלא נשמע עוד ולמעשה המציא מחדש את הפרוג ללא שימוש בסינתסייזר בודד. על זה מגיע להם כבוד גדול.


לפני השפם, היה את זה

האלבום מתחיל עם הצד הלבן של מיי, שהוא הפשוט והארצי יותר מבין השניים. הפתיחה מתחילה עם צליל של פעימות לב, כמו שפינק פלויד עשו שנה לפני כן ביצירת המופת שלהם, The Dark Side of the Moon. ואז מתחיל Procession. קטע אינסטרומנטלי בן דקה ו-12 שניות, שמציג את הכישרון ההלחנתי של הגיטריסט. הוא מכפיל את גיטרת ה-Red Special שבנה יחד עם אביו, ומגיע להישג פרוגריסיבי במיוחד כשגורם לגיטרה להישמע כמו תזמורת מצעדים כמו ששמו של הקטע מעיד (תהלוכה).

במעבר חד, בא הקטע האדיר Father to Son. שיר הארד רוק בן 6 דקות העוסק בשיחה בין אב לבנו לפני מותו של הראשון. הלהקה מביאה כאן שיר אדיר שלא זוכה להכרה כמו שאר החומרים ברפרטואר של הלהקה, כשנרשם איזון מצוין בין קטעי הבי מטאל רועשים ואנרגטיים לבין קטעים אקוסטיים שקטים. כאן אפשר לשמוע את הטכניקה הקווינית הידועה של האוברדאבינג בשירה כשהלהקה נשמעת מצוין בפזמון הקליט, יחד עם סולואי גיטרה כוחניים מצד מיי. האיזון בין הפסטורלי לאגרסיבי הוא רעיון שמופיע לאורך האלבום, ונשמע פשוט מעולה. על הגיטרה האקוסטית אגב, מנגן דיקון.

ואז במעבר חד, מגיעה הבלדה העוצמתית והאדירה, White Queen (As It Began), שנכתבה ע"י מיי בתקופת להקת סמייל (הלהקה שקדמה לקווין) בשנת 1968, לאחר שקרא את הספר The White Goddess מאת רוברט גרייבס. השפעה נוספת של מיי שהובילה לכתיבת השיר, הייתה נערה בה התאהב במהלך לימודיו, כשהיה רואה אותה בשיעורי ביולוגיה. השיר עצמו הוא פשוט ממגנט באווירה המיסטית והמעורפלת שלו, כשמרקיורי שר על האלילה בלבן. גם כאן נרשם איזון מושלם בין קטעים אקוסטיים שקטים ורגועים לבין התפרצויות מטאליות אגרסיביות. השירה של מרקיורי יכולה לרגש את האנשים הקשים ביותר, ולגיוון, מיי משתמש בגיטרה האקוסטית שלו הנשמעת כמו סיטאר מה שמעניק השפעות הודיות מזרחיות. גם כאן המקהלה הקוויניסטית מבריקה במיוחד, ומגיעה בשיא הדרמטי, שלבסוף מסתיים בדיוק כפי שהחל (כמו שם השיר) בשקט מלנכולי. מוטיב המלכה יחזור על עצמו במהלך האלבום.

השיר הבא Some Day One Day הוא בלדה יפה של בריאן מיי, בה הוא לוקח את המיקרופון. קולו משתלב נפלא בלחן היפה הזה, והגיטרה החשמלית נכנסת לגיבוי. למאזין הפזמון לא ייצא מהראש בקלות, ומרגש במיוחד עם הגיבוי באוברדאבינג שמעשיר ומשלים את התערובת להפיכת השיר הזה לנפלא.

לסגירת הצד הלבן מגיע רוג'ר טיילור עם שירו The Loser in the End אחלה קטע מאוד בלוז רוק במנגינתו, ורוג'ר טיילור שר קצת כמו רוברט פלאנט.

ואז... הו אז מגיע המגנום אופוס. הצד השחור של מרקיורי הפרוגרסיבי, הנועז, המורכב והיומרני מבין השניים. מרקיורי לא חשש לשלב בין ההארד רוק יחד עם הצליל א לה ברודווי ולכתוב מילים העוסקות בעולמות פנטזיה עשירים בדמיון.

בשקט בשקט, גונג ההולך ומתחזק פותח את האלבום, ונקטע מיד עם שירת מקהלת האוברדאבינג, שמיד מגיעה אל קטע המטאל האנרגטי במיוחד, Ogre Battle. הלהקה מרשימה ומסקרנת את המאזין כשהיא מספרת את הסיפור על קרב אכזרי במיוחד בין טרולים, גיטרה כוחנית במיוחד מצד מיי מחזקת את האווירה, וכמובן צרחותיו של טיילור באמצע השיר, מוסיפות לתבשיל. הלהקה מסיימת את הקטע הזה בדיוק כמו בהתחלה - עם גונג, וללא הפסקה, עוברים לקטע הבא.

The Fairy Feller's Master Stroke אחד הקטעים המבטאים את הפרוגרסיביות של הלהקה. כשמרקיורי מבריק על הפסנתר, ואם אתם חושבים שמנגנים שם על צ'מבלו, למעשה מדובר כאן בפסנתר שהואצה מהירותו, כדי שיישמע כמו הכלי העתיק עם הצליל המיוחד. מרקיורי הלחין קטע הנשמע כאילו נלקח ממחזה בברודווי. המילים של השיר, עוסקות בציור בעל אותו השם שצויר ע"י האמן המטורף ריצ'רד דאד, ממנו מרקיורי התרשם רבות כשראה אותו בגלריית טייט בלונדון. הציור מתאר סצנה בה יצורים קסומים מתאספים כדי לראות את חוטב העצים יוצר כרכרה להוד מעלתה המלכה מאב. דאד אגב סבל מבעיות נפשיות ורצח את אביו לאחר שהיה משוכנע כי האחרון הוא השטן.

השיר עובר במעבר חד אל הקטע הקצר Nevermore. דקה אחת יפה ופשוטה העוסקת בסיפור הידוע של המשורר אדגר אלן פו - העורב. למשך דקה תמימה, מרקיורי מנגן על הפסנתר ושר בצורה נוגה ונפלאה כשחבריו מגבים אותו בצורה מצוינת.

משם כנראה לשיא האלבום. מוטיב המלכה מופיע גם בצד זה כשהפעם המלכה השחורה מככבת. The March of the Black Queen פשוט צועק פרוגרסיב, והוא אחד מהיצירות המורכבות של קווין בכל הקריירה שלה. למשך 6 דקות, קווין משלבת בצורה אלגנטית ומדהימה בין אופרה לרוק. מהראשונות לעשות זאת. אם הקטע של מיי (White Queen) היה צנוע, מלנכולי ושקט, הBlack Queen היא ההפך הגמור - חצופה, בועטת, רועשת ויומרנית מאוד. קווין הצליחו להגיע להישג חסר תקדים עם האוברדאבינג, כשקולות רבים מועמסים על ההקלטה. לציון מיוחד הוא הפוליריתמיקה (נגינת מקצבים שונים באותו זמן) הנדירה במוזיקה של קווין כשמנוגנים בו זמנית מקצבים של 12/8 ו-8/8. יצירה זו היא מין אבטיפוס ללהיט הנצחי של הלהקה, Bohemian Rhapsody שיגיע שנה מאוחר יותר. בסיום מלכותי ואופטימי במיוחד, מסיימת הלהקה במעבר אלגנטי אל השיר הבא.

Funny How Love Is שיר אהבה פשוט וקליל הכולל ליריקה פואטית במיוחד, מורכב מלחן פשוט וקליט יחד עם מקהלת האוברדאבינג של קווין ומכאן עוברים אל סוף האלבום.

Seven Seas of Rhye הוא קטע מוחץ לסיום שהבחירה לסיים איתו את האלבום האדיר הזה התבררה כמצוינת. הלהקה השתמשה בלחן עוד באלבום הבכורה כשסיימה אותו כקטע אינסטרומנטלי. כאן הלהקה מפתחת אותו לכדי שיר מצוין וסוחף, המורכב מהלחנה גאונית, ביצועים וירטואוזיים (פשוט תשמעו את הפתיחה של מרקיורי והסולואין של מיי), הקולות של חברי הלהקה, והמילים העוסקות בממלכה שהומצאה ע"י מרקיורי ואחותו בילדות הנפלה לשליטת חייזרים. השיר הזה שיצא כסינגל, עשה עבודה טובה מאוד ללהקה, כשמעריצים החלו לגלות את הלהקה עם השיר הזה, ומכאן העניינים החלו להסתדר ללהקה. כך כשהחברים שרים ונשמעים כמו מלחים שיכורים, מתפוגגים ומסיימים 40 דקות מסקרנות במיוחד.

האלבום זכה לשבחים מכל עבר, והפך את הלהקה האלמונית לדבר הם שהולך. אמנם ההצלחה המסחרית עוד לא הגיעה לשיאה. מה שכן קווין הגיעו להצלחה אמנותית שהביאה אליה מעריצים חדשים, והובילה לסיבוב הופעות מוצלח במיוחד. כשהלהקה מסקרנת במיוחד מבחינה ויזואלית עם הבגדים הצבעוניים והבלתי שגרתיים שהביאו את סגנון הגלאם רוק לפופולריות. ובמיוחד הסולן הכריזמטי שעל הבמה נתן את מיטבו בכל ערב, כשהקהל משתגע על החבר'ה. קווין לאחר מכן, לא ראו את כספם, וכמעט עמדו להתפרק בשל קשיים כלכליים, אך עם יציאת האלבום A Night at the Opera שכללה את הלהיט הנצחי "רפסודיה בוהמית", הלהקה שמה את עצמה במפה העולמית, ומאז הפכו חבריה לסופרסטארים.

עטיפת האלבום הנצחית שצולמה ע"י מיק רוק, לא נופלת מעטיפות כמו Abbey Road או Ziggy Stardust. מרקיורי הושפע מצילום של השחקנית מרלין דיטריך ובו נראתה בחושך מביטה אל האור, כשעשן מן הסיגריה שלה מקיף אותה. כשחברי הלהקה נכנסו לצילום, הם לא ידעו שהתצלום הזה הולך להפוך למה שהוא כיום. עד היום, התמונה הזו הפכה לאחד האייקונים המרכזים בתרבות המערבית, בעיקר בזכות העובדה שהיא הייתה לבסיס לקליפ המפורסם של "רפסודיה בוהמית" מ-1975, וכמה שנים לאחר מכן ב-1986 בקליפ ל-One Vision.

ב-1991, הוציאה Hollywood Records, הוציאה הלהקה גרסת רימסטר לאלבום, אך כיום היא לא מומלצת, בשל העובדה שב-2011, לחגיגת יובל 40 שנה ללהקה, עבר האלבום רימסטר מקיף כשהאלבום נשמע כפי שהוא צריך להישמע. עם כמה רצועות בונוס נחמדות, האלבום יצא בגרסה הכי מומלצת כיום.

לסיכום האלבום השני של קווין, קנה את עולמה, כשהוא קיבל מעמד של אלבום רוק חשוב. חוץ מעובדה זו, קווין למעשה יצרה כאן אלבום רוק מתקדם מדהים ופורץ דרך לזמנו, שלא נשמע כמו שום דבר לפניו. הלהקה הגיעה לעוד שיאים משובחים במהלך הקריירה שלה. אך כאן בשבילי זהו אלבומם הטוב ביותר. מוזיקאים רבים בעלי שם כמו אקסל רוז, סטיב ואי ובילי קורגן הכריזו על האלבום כמשפיע במיוחד, וניתן לומר בלי ספק שזהו אלבום מדהים ומומלץ במיוחד לאוהבי הלהקה, ולאוהבי פרוג ורוק בכלל. קווין היא אחת מהלהקות האהבות עליי, והאחת מהראשונות שהכניסו אותי לרוק (יחד עם הביטלס ופינק פלויד) עם הזמן, הטעם שלי התגבש כשהפכתי לפרוגר לכל דבר. האלבום הזה שינה לחלוטין את הראייה שלי לגבי רוק מתקדם. אני אוהב את כל התקופות של קווין, אך בשבילי, זוהי התקופה הטובה של הלהקה. עם הבגדים המלכותיים והגרנדיוזיים, המוזיקה המורכבת, וגרסת השיער הארוך והשופע. אלבום מדהים מלהקה מדהימה.

The Beatles - Abbey Road

קטונתי מלהציג את הלהקה המפוארת, מפורסמת, רבת תהילה, מצליחה, גדולה מהחיים ורבת השפעה הזו. אך בתור ביקורת ראשונה בבלוג, זו התחלה לא רעה בכלל.

בשנת 1969, הביטלס הקליטו יחדיו בפעם האחרונה לפני שנפרדו דרכיהם לתמיד. ארבעת המופלאים ג'ון, פול, ג'ורג' ורינגו השאירו חותם ענק בהיסטוריה האנושית.

קצת רקע לא יזיק. בשנת 1969, חברי הלהקה היו שרויים בחילוקי דעות וריבים רבים, כשהסוף כבר נראה בדרך. ג'ון לנון דחק את חבריו לאהובתו יוקו אונו, ג'ורג' האריסון החלן במגמה של התקרבות לבודהיזם וגם טען ששיריו בדרך כלל לא נכללים באלבומי הלהקה, רינגו סטאר כבר מאס בלהקה, ועוד ב-1968, פרש ממנה לזמן קצר, ורק פול מקרטני היחיד שרצה לשמור על הרוח החיה של הביטלס, ניסה לאחד את כולם שוב. אפילו המפיק הגדול של הלהקה, ג'ורג' מרטין, מאס בתחושה שכולם הולכים לשום מקום בשל הוויכוחים.

זה היה ברור למקרטני שזה יהיה מאמצו האחרון לאחד אותם. לכן, הוחלט לסיים את הקריירה בטעם טוב, והקליטו אלבום שמח ואופטימי שעד היום נחשב לאחד מהגדולים. כשהאלבום יצא, חברי הלהקה כבר נפרדו כל אחד לדרכו.

וכך, יצא לעולם אחד מהאלבומים הגדולים ביותר בהיסטורית הרוק, והמוזיקה בכלל. זו לא רק העטיפה המפורסמת שזכתה וזוכה לאינספור חיקויים עד היום. זו גם המוזיקה שעדיין היום מצליחה לרגש רבים. האלבום מגוון בסגנונות רבים כגון: בלוז, פופ, בלדות, מיוזיק הול, הבי מטאל, פרוגרסיב רוק, פולק ועוד הרבה... 

האלבום הוקלט באולפני אבי רואד המפורסמים שעל שמם נקרא האלבום, ובעטיפה, נראים חברי הלהקה חוצים במעבר החצייה שמוביל לאולפנים.

האלבום נפתח בשירו של לנון, Come Together, שיר בלוז רוק מגניב, שלא יוצא מהראש בקלות. לאורך כל השיר, מקרטני מבריק בנגינת בס מחוספסת מאוד, וסטאר מעולם לא תופף כל כך טוב יחסית למאמצים אחרים שלו (בעובדה שהוא מעולם לא היה וירטואוז). לנון ומקרטני שרים ביחד, כשקול אחד מתאים לשני, מדהים שהצמד לנון מקרטני החליט לתת את מיטבו לפני שנפרדים. המילים עצמן לא מובנות ומעניקות גוון חידתי לשיר. פתיח נפלא לאלבום.

האריסון מגיח עם הבלדה היפה והמפורסמת שלו, Something. לנון סיפר בראיון שכשהאריסון הביא אותו, הצמד לנון מקרטני, הסכימו להכליל את השיר. זהו גם שירו היחיד של האריסון שזכה לכבוד גדול כשהופיע על הסינגל בצד א', והגיע לראש מצעד הסינגלים האמריקאי. זה לא פלא, מדובר כאן באחד השירים היפים ביותר שנשמעו אי פעם. הוא זכה לאינספור קאברים, ועדיין הוא לא איבד מהקסם שלו.

לאחר מכן, מקרטני מגיע עם שירו הקצת מפחיד, Maxwell's Silver Hammer, הסיבה לכך, היא השיר העליז בלחנו, עוסק ברוצח סדרתי הרוצח עם פטישו הכסוף. הלחן העליז מסרב לזרום על המילים הטרגיות, וזה מעניין לשמוע את הניגוד הזה. בכלל מדובר כאן בשיר כיפי, שהמאזין נמשך אליו במיוחד בפזמון כשאי אפשר שלא לשיר את ה-bang bang! למרות זאת, הרבה מאזינים עד היום חושבים שזהו שיר מטופש. לנון לא רצה לכלול את השיר בתקליט, וזו לא פעם אחרונה שלנון מביע את חוסר שביעותו בשיריו של מקרטני באלבום.

זה מתבטא בשיר הבא באלבום, Oh Darling!, שבו לנון טען שאם הוא היה שר אותו, התוצאה הייתה נשמעת יותר טוב. אבל עם כל הכבוד לידידנו הממושקף, מקרטני עבד במשך שבוע באולפן כדי שקולו יישמע בסגנון מתאים. השיר הוא בסגנון בלדות של שנות ה-50 עם מגע של 60s. מקרטני רצה שקולו יישמע כאילו חזר מהופעה, והוא עשה את זה. במיוחד בפזמון המאוד כבד, שבו מקרטני מוציא את נשמתו. זה מראה על חוסר התעצלות מחברי הלהקה וללכת עם הרעיון עד הסוף. אי אפשר שלא  לאהוב את הפזמון הכוחני שבדרך כלל לא נשמע בבלדות.

השיר הבא הוא של ידידנו עם האף הגדול, רינגו סטאר בו הוא שר שיר חמוד על תמנון שחי מתחת לים, ומזמין אותו להצטרף לחגיגה. Octopus's Garden היה השיר האחרון שסטאר תרם אי פעם לביטלס. ההשראה באה מחופשה של סטאר בסרדיניה שם הוא שט בספינה, והקפטן סיפר לו עובדות על התמנון. האריסון הראה חיבה לשיר ועזר לו לעבוד עליו מתוך הזדהות שכאמור שיריו נדחו ע"י הצמד לנון מקרטני. זהו שיר יפה מאוד, שנשמע לי כמו פסקול לבובספוג.

לנון מסיים את את הצד הראשון של האלבום ביצירתו הקודרת, I Want You (She's So Heavy). שיר מאוד לא אופייני לביטלס. למשך 7 דקות, הביטלס מבריקים באחד היצירות שיצרו את ההארד רוק, ההבי מטאל והרוק המתקדם. לנון צורח בשיר הזה על יוקו ועל כמה שהוא רוצה אותה, מקרטני מבריק בליין בס קליט, האריסון הופך את הגיטרה לכלי מאיים עם הריף הכבד, וסטאר משנה קצב והופך את הכל למעניין עוד יותר. אי אפשר גם שלא לשכוח את תרומתו של האורגניסט בילי פרסטון, עם נגינה מדהימה על ההאמונד. יש לומר כי זהו גם אחד השירים הראשונים בהם נשמע שימוש בסינתסייזר Moog, שהפך לאחר מכן לכלי פופולרי במוזיקת הרוק (בעיקר בפרוג). הביטלס בוחרים לסיים את היצירה בריף המתמשך, כשבהדרגה נשמע רעש לבן מאיים, ולבסוף מסתיים השיר בפתאומיות כאילו הטייפ נחתך. יצירה מדהימה ומעניינת שאפילו קיבלה את הכבוד במגזין Guitar World, כשיר שיצר את הדום מטאל עוד לפני בלאק סבאת'.

הצד השני נפתח ביצירה מרגיעה כדי לאזן את הזעם שהשאירה אחריה היצירה הקודמת. האריסון מגיח באחד מהשירים היפים ביותר של הביטלס, Here Comes the Sun. זהו השיר שהכניס אותי לביטלס ולמוזיקה בכלל. אני עדיין את השיר הנפלא הזה, ונותן חיוך על הפנים. כבר הרבה זמן שזה השעון המעורר שלי וזה עדיין לא נמאס.

אחר כך, באה היצירה המדהימה, Because. שיר פילוסופי בעל עומק, ומעניק למוזיקת הרוק חשיבות טובה יותר. אחד הרגעים היפים ביותר בשיר, הוא מנגינת הפתיחה על הצ'מבלו (הרעיון נולד כשיוקו ניגנה את הסונטה לאור הירח של בטהובן). עוד שבח לביטלס על השיר הזה הוא על ההרמוניה המשולשת שיצרו לנון, מקרטני והאריסון. מדהים איך הם שרים יחד כמו מקהלה אלוהית. זו לא בושה להגיד שהשיר הזה היווה את הבסיס לרוק המתקדם. כל זה הקדמה למחרוזת הגדולה.

Abbey Road Medley, מחרוזת ארוכה בת 17 דקות, שמחברת את השירים באלבום מ-You Never Give Me Your Money עד ל-Her Majesty.

מקרטני פותח את המחרוזת עם שירו היפיפה בו הוא מתלונן שאף פעם לא ראה ממנהלם של הביטלס אלן קליין, את כספו. השיר מתחיל ברוגע במנגינת פסנתר ושירה נוגים ממקרטני, עד שזה הופך שיר יותר קצבי. משפט נפלא שאני אוהב במיוחד מהשיר הזה: "One sweet dream
Pick up the bags and get in the limousine
Soon we'll be away from here
Step on the gas and wipe that tear away
One sweet dream came true... today" 

לאחר מכן, בריף גיטרה יפה ועם שירתם של חברי הלהקה על כך שכל הילדים הטובים מגיעים לגן עדן, מתפוגג השיר בהדרגתיות לצלילים של צרצרים. מכאן עוברים לשיר הבא.

Sun King, שיר פסיכדלי מסתורי שמהלל את השמש. במילותו הוא מהווה מעין חזרה על Here Comes the Sun. חברי הלהקה גם מפתיעים כשהם שרים בשפות אחרות, וכשזה מסתיים, תיפוף אחד מוביל לשיר אחר.

Mean Mr. Mustard שיר יותר רוקיסטי מקודמו עם פזמון שלא יוצא מהראש בקלות. לנון שר על אדם קמצן

שלא מראה את כספו גם כשמכריחים אותו לעשות זאת. במעבר חד, לנון שר את שירו הבאה עם גיטרה אקוסטית, Polythene Pam, שיר מאוד מוזר במילותיו, על אישה הלבושה בניילון. לנון שר במבטא ליברפולי ולאחר מכן, האריסון מבריק בסולו בלוזי מגניב שמשם מוביל לשיר הבא.

She Came in Through the Bathroom Window, שיר על תקרית אמיתית בה מעריצים פרצו לביתו של מקרטני והכוכב ראה שהם נכנסו מחלון השירותים שהיה חצי פתוח. מקרטני לקח זאת כהשראה, וכתב על כך שיר מאוד קצבי. האריסון שוב מבריק בגיטרה. והפזמון פשוט נפלא. לאחר מכן, מקרטני מביא את שיר הערש שלו, Golden Slumbers.

שיר הערש השני של הלהקה אחרי Good Night מהאלבום הלבן. כמו השיר הראשון במחרוזת גם כאן מקרטני מתחיל בנגינת פסנתר שקטה ושירה נוגה, אך לאחר הופך ליותר קצבי. הוספת כלי הקשת והנשיפה ע"י מרטין מדהים בהחלט, ומוכיח שוב למה מרטין הוא אחד מהמפיקים המבריקים ביותר במוזיקה.

במעבר חד, בא השיר הקצר, Carry That Weight, מדהים שכל חברי הלהקה שרים ביחד והכימיה ביניהם לא הייתה מעטלה כל כך, בשיר יש חזרה על You Never Give Me Your Money, אך באופן מלכותי. לאחר דקה, החבר'ה עוברים לשיר האחרון שהקליטו אי פעם עם השם הצפוי.

The End, שיר מדהים שמתחיל בתור קטע רוק כבד עם סולו תופים של סטאר (היחיד אי פעם בהיסטוריה של הביטלס) ודיאלוג בין הגיטרות של האריסון ולנון, לאחר מכן, הופך השיר לבלדה נפלאה בה החבר'ה שרים את מילותיהם האחרונות במסגרת הלהקה: "and in the end, the love you take is equal to the love you made", לסיום מרגש, החבר'ה מסיימים בנימה מלכותית עשור מוצלח שלא ישוב עוד. וכך כשמסתיים השיר, המאזין חושב שהאלבום הסתיים. אך כשהוא עומד להוציא את האלבום, מגיח בפתאומיות השיר הקצר, Her Majesty.

מקרטני שר יחד עם גיטרה אקוסטית על נערה שאותה הוא מכנה הוד מעלתה. השיר הקצר ביותר של הביטלס (23 שניות), מסיים את הקריירה הנפלאה שלהם.

שנה לאחר מכן, הוציאו חברי הלהקה את האלבום האחרון שלהם, Let It Be. אך כשהוא יצא הביטלס כבר התפרקו. Abbey Road היה האחרון שהביטלס עשו והשאיר אחריו מורשת שלמה כמו שאר היצירות של הביטלס.

לסיכום: Abbey Road הוא אלבום רב השפעה ונפלא שמסכם את הקריירה הארוכה של הביטלס שנפרשה לאורך כל שנות ה-60. המורשת שהלהקה השאירה אחריה מתבטאת בעיקר באלבום הזה. לא פלא למה עד היום זוכה להערכה גדולה העטיפה, ההפקה ובעיקר המוזיקה הנפלאה שנכתבה לפני שחיפושיות הקצב נפרדו. מומלץ בחום. מי שרוצה להתחיל את היכרותו עם הביטלס בפרט ועם הרוק בכלל, שיתחיל כאן.