Genesis - The Lamb Lies Down on Broadway

איך גורמים ללהקה להגיע למצב בו כמעט מתפרקים? טוב המקרה של ג'נסיס הוא דוגמה מצוינת לשאלה זו, עם אופרת הרוק המופתית של הלהקה, The Lamb Lies Down on Broadway, או כמו שאומרים אצלנו: "השה שוכב בברודווי". האלבום האחרון של הלהקה בהרכבה הקלאסי והמפורסם עם פיטר גבריאל (שירה, כריזמה, תחפושות), טוני בנקס (מאגר סינתסייזרים וקצת גיטרה פה ושם), מייק ראת'רפורד (בסיסט וגם גיטריסט קצת), פיל קולינס (תופים, כלי הקשה, הסולן העתידי) וסטיב האקט (גיטרות). לאחריו, יצאה הלהקה לסיבוב הופעות ארוך במיוחד בו גבריאל פרש לאחר מכן. אירוע משמעותי בהיסטוריית הלהקה.

אז נחזור קצת אחורה בזמן. 1973. ג'נסיס מוציאים את המאסטרפיס שלהם Selling England by the Pound, והפכו ללהיט באמריקה. החמישייה הפכה לסנסציה בשני צידי העולם, ויצאה לסיבוב הופעות עמוס במיוחד. וכמו כל סיבוב הופעות בינלאומי, מופיעים מתחים בין החברים. חודשים רבים של חיים ביחד בקבוצה, יכולים לגרום להרבה חיכוכים, בעיקר בין גבריאל ובנקס שהיו חברים טובים עוד מימי הבית ספר הנוקשה צ'רטרהאוס, אך תמיד נהגו לריב על פרטים קטנים. הפעם, זה נהיה רציני. הקלידן החל לחוש שחברו מקבל קצת יותר מדי שליטה, כשהוא הופך ליקיר התקשורת.

גבריאל שהפך את ההופעות של ג'נסיס לקרקס רוק אנד רול תיאטרלי, הפך מאז לסנסציה בקרב הקהל. רוב הזמן, זה היה פיטר שקיבל את רוב תשומת הלב. רוב הזמן, חשבו שהוא אחראי על רוב החומר.

ב-1974, הגיעו החבר'ה להדלי גראנג' בו להקות רבות עבדו כמו באד קומפני ולד זפלין (שם רוברט פלאנט כתב את המילים ל-Stairway to Heaven). הם האמינו כי בעובדה שהם ישכנו במקום שקט ומרוחק מכל הסחת דעת כלשהי, יוכלו החברים להתפתח בכל מה שקשור להתפתחות אמנותית, אך כמה רע הדבר, הבית שרץ עכברושים, וחברי הלהקה לא יכלו לישון בלילות, בטענה כי המקום היה רדוף רוחות.

הלהקה התכנסה בבית, כשהסולן מכריז על הרעיון לאלבום הבא. הוא מציע לעשות אלבום קונספט, אך בתנאי שהוא יכתוב את כל המילים. האווירה הדמוקרטית/שיוויונית בין חברי הלהקה נעלמה. אחרי שהצעתו של ראת'רפורד לעשות אלבום קונספט על "הנסיך הקטן" נדחתה, גבריאל שכנע את חבריו בטענה ש: "רומנים לא נכתבים ע"י וועדה" (למרות העובדה שבנקס וראת'רפורד כתבו את המילים ל-The Light Dies Down on Broadway, לאחר שגבריאל לא מצא קטע קישור בין קטעים). החמישייה ניגשה לעבודה על הפרויקט הבא. זה התברר מאוחר יותר כי זה יהיה האחרון עם הסולן.

הפעם, זו לא הייתה השיטה של פעם בה כל החבר'ה עבדו יחד על היצירות בשותפות. כאן גבריאל כתב את כל המילים, והארבעה הלחינו את המוזיקה, לה הותאמו המילים. שני אירועים הוסיפו למתחים בין הסולן לשאר הלהקה. הולדת בתו הראשונה הייתה מאוד טראומטית. היא שהתה באינקובטור לזמן רב, והרופאים לא האמינו כי היא תשרוד. גבריאל נסע ממקום למקום, ללא הפסקה. מבית החולים לאולפן. בזמן הזה, בין הארבעה הייתה אווירה טובה ללא הסולן.

עוד אירוע שבכלל לא עזר לריכוך האווירה הייתה הצעה מפתה מהבמאי ויליאם פרדקין שכבר נהנה מהצלחה עצומה עם "מגרש השדים". הבמאי קרא בסיפור שכתב הסולן בגב העטיפה של אלבום ההופעה שיצא שנה לפני כן, והתרשם. הוא טילפן לגבריאל כשהוא מציע לו לעבוד איתו על סרט מדע בדיוני. הסולן היה נלהב ונרגש, והחליט לעצור את העבודה על האלבום, לטובת הפרויקט החדש. החברים התנגדו. גבריאל חשב שהוא חנוק מבחינה אמנותית, והוא לא יכול לבטא את עצמו עם החבר'ה בג'נסיס, והכריז כי הוא פורש. מנהל הלהקה טוני סמית' תפס את גבריאל לשיחה, ולבסוף החליט להישאר.

האווירה לא השתנתה. זה היה רק עניין של זמן, מתי הסולן עלול להכריע את הגורל, ולעזוב את הלהקה. בינתיים הוא נשאר. עיתוני המוזיקה חגגו. שמועות רבות נפוצו על כך שגבריאל עומד לעזוב את הלהקה. השמועות הללו הובילו את פרידקין להחלטה כי אולי יש לבטל את ההצעה, כדי להחזיק את ג'נסיס בחיים. ההצעה בוטלה, ופרידקין פנה לעבודה עם טנג'רין דרים לפסקול לסרטו Sorcerer).

גבריאל חזר למציאות, והמשיך לעבוד כשהוא מקליט את תפקידי השירה, על גבי המוזיקה שהוקלטה ע"י הלהקה כשבחלק מהקטעים, סולואים רבים ירדו. כל אחד רצה לשמוע את עצמו הכי חזק במיקס. לעבודת האולפן גויס גם הגאון בריאן אינו, פליט להקת רוקסי מיוזיק, ואמן סולו מכובד בזכות עצמו, שהוסיף כמה מנגיעותיו הרגילות של אפקטים אלקטרוניים אוונגרדיים באמצעות מכשירי ההקלטה לחלק מן השירים באלבום, דבר שנשמע מצוין במהלך האלבום.

החבר'ה סיימו להקליט את המוזיקה, ולאחר מכן, גבריאל הגיע לבדו לאולפן חודש לאחר שסיים את הליריקה, ושר את תפקידיו על גבי המוזיקה. הליריקה שהייתה הבסיס לאלבום הקונספט המורכב והמפותל הזה, עוסקת בבחור פורטוריקני שמגיע לניו יורק, ועובר מסעות סוריאליסטיים הזויים של מלחמות במפלצות וכו', כדי להציל את אחיו ג'ון. רייל מאמין כי הוא מציל את ג'ון, אך למעשה הוא מציל חלק ממנו.

האמת? הייתי ממש סקרן בנוגע לליריקה כשקראתי על האלבום לראשונה. כשקראתי את המילים, לא היה לי שמץ של מושג מה גבריאל מנסה להגיד. הבעיה היחידה באלבום הנהדר הזה היא הליריקה. לא מובן איך רייל מגיע ממפגש חביב שמסתיים ביחסי מין כושלים אל זוחלי השטיחים. בעיקרון הסיפור הכללי מובן, אבל יש הרבה מאוד קטעים לא מובנים, שהופכים את הטקסטים לבלתי מובנים בעליל. גבריאל עצמו הודה שהטקסטים שכתב היו די סתומים בחלקם. יש לזכור, הוא היה רק בחור צעיר. רוב הזמן, הסיפור בעצם מתכתב עם גבריאל באותה תקופה (Gabriel - Rael מה כבר יש להוסיף?), לקוח מחלומות שחווה וכו', בנוסף להשראה מיצירות כמו סיפור הפרברים, אליס בארץ הפלאות וסרט ושמו El Topo.

הקלטת האלבום התרחשה בין אוגוסט-אוקטובר, ואז הגיעה הבעיה המרכזית. בשנות ה-70, בתקופה בה לא היה דבר שנקרא דיסק קומפקטי (CD), והויניל היה התיעוד היחיד של המוזיקה על גבי מוצר פיזי. לויניל כמובן, שני צדדים. כל צד יכול להחזיק 20 דקות מקסימום. העובדה שלחברי הלהקה היו 60 דקות לכל היותר ליצירת האלבום, גרמו לאילוצים שכיום לא קיימים בעידן הטכנולוגי, כשצד ויניל אחד יישאר מבוזבז וריק (חבל על הכסף!), לבסוף התוצאה הייתה אופרת רוק ארוכה במיוחד בת 94 דקות(!).

למרות שמדובר באלבום ארוך במיוחד, שרוב סיפורו לא מובן למאזין, מדובר כאן ביצירת מופת לג'נסיס, לרוק המתקדם, ובכלל לרוק האנגלי של שנות השבעים. למעשה, ניתן להגיד לג'נסיס כל הכבוד על התעוזה, ועל האומץ לנסות משהו שאפתני. בכל זאת, הם היו כבר מנוסים כשחמישה אלבומים מאחוריהם. אך אני חייב להזהיר את המתחילים, האלבום הזה לא קל לשמיעה רצופה. זה מאסטרפיס שקשה להבין בהתחלה. בחלק מהקטעים, הרבה מעריצים יעצרו באמצע, ויעשו הפסקה, למרות שבהתחלה אפשר לשמוע כמה רגעים זכורים לטובה, כמו שיר הנושא, In the Cage, Back in NYC ו-The Carpet Crawlers. בשמיעות הראשונות, אנחנו חושבים כי החלק הראשון הוא הטוב ביותר, והשני מחוויר לעומתו.

ככה אני חשבתי, כמעריץ ג'נסיס עד שהתחלתי לתת לאלבום הזה עוד כמה שמיעות, והבנתי שהחלק השני גם הוא מופתי בזכות עצמו. אז כן הוא לפעמים חלקים ממנו נמרחים לכמה זמן, אבל יש אוסף נפלא של רגעים זכורים במיוחד כמו Liliwhite Lilith ההארד רוקי, Anyway ו-The Colony of Slippermen. יש לתת לאלבום הזה כמה שמיעות. להרבה מעריצי ג'נסיס, יהיה קשה המעבר הפתאומי מאנגליה הפסטורלית והכפרית של האלבומים הקודמים אל הרחובות האכזריים של ניו יורק. ג'נסיס נשמעת קצת אמריקנית כאן, אבל זה לא אומר שהדבר הזה לרעה.

לעטיפת האלבום, נשכרה חברת היפנוסיס שקנתה את עולמה כשעיצבה לפינק פלויד את העטיפה המפורסמת מדי לרב המכר, The Dark Side of the Moon שנה לפני כן. האלבום יצא ב-18 בנובמבר, 1974, ומיד לאחריו עמדה לצאת הלהקה לסיבוב הופעות לקידום האלבום. אמנם עיכובים רבים עיכבו כל הזמן את היציאה לסיבוב ההופעות. האקט שהיה שיכור במסיבה אחת שהיה בה, שבר כוס מרוב זעם על אמרה כלשהי, וחתך ביד שנגרם בעקבות זאת עיקב את הסיבוב. ב-20 בנובמבר, יצאה הלהקה לסיבוב הופעות ארוך בן 102 הופעות, שהיה הקש ששבר את גב הגמל מבחינת הלהקה.

האפקטים התיאטרליים, התחפושות הרבות, המופע הוויזואלי הסיח את דעת הקהל מהמוזיקה, וגם מצגת שקופיות שהוצגה במהלך המופע, לא כל כך עזרה. הקהל עוד לא הספיק לעכל את המפלצת המתוסבכת של הלהקה, וכבר יצאה הלהקה לסיבוב כשאת רוב השירים לא הכירו המעריצים, כשהם דורשים את הקלאסיקות הידועות. הצעתו של גבריאל להפוך את האלבום למחזה או סרט נדחתה בבוז. ואז הבין כי אי אפשר יותר. הוא הכריז כי נמאס לו, עשה שיחה עם סמית' מנהל הלהקה, ואמר לו כי הוא לא יכול יותר. הוא שם סוף ועוזב את ג'נסיס בסוף סיבוב ההופעות.

חברי הלהקה הרגישו מאוכזבים לאחר שנודע להם הדבר, אך המשיכו לנגן במשך הטור, כשלא מספרים דבר על עזיבתו של הסולן. כשהסתיים הסיבוב, ההכרזה על פרשיתו של הסולן הכריזמטי מג'נסיס, הכתה בשוק את הקהל והתקשורת. זה הרגיש כאילו ג'אגר עזב את הרולינג סטונס. כולם כבר קברו את הלהקה בעודה בחיים. הם לא ידעו שיש לחבר'ה עוד מה להגיד.

גבריאל עזב סופית במאי 1975. הוא חש חנוק בעבודה המשותפת עם חברי הלהקה, וגם היה הורה. לדבריו, הוא העדיף לגדל כרוב בגינה, מאשר להיות רוק סטאר בסופרגרופ בארה"ב.

גבריאל יצא לקריירת סולו מצליחה, ג'נסיס יצאו מנצחים עם הסולן החדש-ישן פיל קולינס שהפך למנהיג של הלהקה ששינה את אותה לגמרי, כשהוציאו את האלבום A Trick of the Tail שמכר מספר גדול יותר מהאלבומים הקודמים, ומאז לא הביטו אחורה. האיחוד המפתיע של הלהקה לסיבוב הופעות ב-2006, תוכנן בהתחלה לכלול את ההרכב הקלאסי כשהאלבום יבוצע לכל אורכו. תכנית שנדחתה בסוף. מי יודע? אולי נוכל לזכות בזה קורה, החבר'ה לא שללו, ולא הולכים להישאר בסביבה הרבה זמן, בעובדה שהגיל המתקדם ימנע את זה.

לסיכום, The Lamb Lies Down on Broadway הוא מופת בקטלוג המפואר של ג'נסיס בשנות השבעים. אופרת הרוק הזו למרות היותה מפותלת ומורכבת, ראויה לשבת לצד יצירות מופת כמו "Tommy", "The Wall", "Ziggy Stardust" וגם לצד דור ההמשך עם "Operation: Mindcrime" ו-"Scenes from a Memory". הוא קשה לעיכול בהתחלה, ויהיה קשה להתרגל אליו (למרות שהנאה מובטחת בהתחלה). אבל לאחר מספר האזנות, מבינים כי ישם כאן יצירת מופת, שכיף לחוות אותה שוב ושוב. חברי הלהקה חלוקים בדעתם גם היום בנוגע לאלבום. בדיעבד. למרות הקושי שביצירה, גבריאל אמר כי יחד עם האפוס "Supper's Ready", זהו אחד הדברים שאיתם הוא הכי שלם בתקופתו בג'נסיס. קולינס אמר כי זהו האלבום הטוב ביותר שהקליטו, במבט לאחור. אמנם יש כמה חבר'ה שלא היו מרוצים כל כך. טוני בנקס מכריז עד היום, כי זו הייתה התקופה הכי פחות כיפית לכל אורך ההיסטוריה של הלהקה. האקט שעזב שנתיים לאחר מכן, העיד בפסימיות רבה כי האלבום נעשה למרות שהיה שם, ולא בגלל שהיה שם. בכל מקרה, The Lamb יישאר כפריט חובה בקרב חובבי רוק המתקדם באשר הם. חובבי ג'נסיס המוקדמת לא יכולים להרשות לעצמם להחמיץ את האלבום הזה. אני אפילו אומר, כי מדובר כאן באחד האלבומים שהייתי לוקח לאי בודד...

אז חברים תיהנו מהמסע. הנה האלבום כולו להאזנה - ג'נסיס - The Lamb Lies Down on Broadway

Genesis - Selling England by the Pound

"תוכל להגיד לי איפה מדינתי שוכנת?" כך פותחת להקת ג'נסיס את יצירת המופת שלה Selling England by the Pound, שיצאה ב-13 באוקטובר, 1973. החמישייה הנפלאה הגיעה לפסגת יצירתה, עם אחד מאלבומי הפרוג רוק הטובים ביותר שיצאו אי פעם.

פיטר גבריאל על שירה וחליל צד, טוני בנקס על קלידים וקצת גיטרת 12 מיתרים, מייק ראת'רפורד על גיטרת בס ובנוסף גם גיטרה מלווה ועוד גיטרת 12 מיתרים, סטיב האקט על הגיטרות ואחרון חביב, פיל קולינס על תופים וגם קצת שירה.

האלבום הוקלט אחרי סיבוב הופעות מוצלח במיוחד לקידום האלבום הקודם Foxtrot, ובו כבשו את הקהל האמריקאי לראשונה, למרות חששות כי הקהל באמריקה לא יבין את התופעה המוזרה שנקראת ג'נסיס. הקהל התלהב במיוחד מן הכריזמה הכובשת של גבריאל שזימר והסתובב על הבמה כשהוא מחליף תחפושות במהירות כמו שחקן תיאטרון.

אך מבקרים עדיין לא התייחסו ללהקה ברצינות. באותה תקופה בשנות השבעים, להקות רוק רבות נקטלו ע"י מבקרים שלא הבינו את השאפתנות היצירתית של הנגנים הצעירים. במקרה של ג'נסיס, מבקרים לא הפסיקו להשוות אותם לג'טרו טאל, יס, פינק פלויד ואמרסון, לייק ופאלמר.

זה לא מנע מהחמישייה הצעירה להמשיך ליצור ולהמציא את עצמה מחדש. מנהלם של הלהקה, טוני סטראטון-סמית' תיכנן ללהקה את הלו"ז העמוס במיוחד שכלל סיבוב הופעות ברחבי העולם, הפסקה קצרה ואלבום חדש.

בזמן החופשה, חברי הלהקה כתבו את החומר לאלבום באביב של אותה שנה, כשגבריאל כותב את הליריקה ביומיים. חברת התקליטים של הלהקה, Charisma Records, דרשה מן הלהקה אלבום חדש תוך 3 חודשים. הלחץ התחיל לבעבע, סטראטון-סמית', העביר את ההנהלה לטוני סמית' (אין קשר משפחתי בין השניים) שהחליט כדי לא לאבד את המומנטום שהלהקה צברה, להוציא אלבום הופעה בשם Genesis Live, שכלל הקלטות מהופעות במהלך הסיבוב, שהוקלטו לרדיו.

בזמן העבודה על האלבום, קולינס הקים להקה קצרת ימים עם הגיטריסט הקודם של יס, פיטר בנקס שהופיעה בכמה הופעות. אף על פי שזה היה לתקופה קצרה, בלהקה נרשם חשש כי אולי המתופף הנאמן והמוכשר עלול לעזוב את ג'נסיס. דבר שלא קרה לבסוף.

החומר היה מוכן, והלהקה נכנסה באוגוסט '73, לאולפני איילנד בלונדון, כשלצדם בהפקה, מונה ג'ון ברנס, שנסיונו היה רב בנושא, ואיכות הסאונד הייתה הרבה יותר טובה בהשוואה לאלבומיה הקודמים. בכך, הלהקה החלה לנגן טוב יותר, וכתבה עיבודים מתוסבכים יותר. אמנם בהרכב נרשמו תקופה של מתחים בעיקר בין שני המנהיגים, גבריאל ובנקס, שאף על פי שהיו חברים טובים עוד מתקופתם בפנימיית צ'רטרהאוס, לא הפסיקו לריב על פרטים קטנים.



אז בואו נסקור את האלבום, שנפתח באחת הפתיחות היפות ביותר שנשמעו בתקליט. כשגבריאל שר על מולדתו אנגליה שהחל למאוס בה, כשהחלה להפוך למעצמה קפיטליסטית בשנות השבעים. הסולן הסוציאליסט צפה כיצד הממלכה מורגלת לתרבות של צריכת שפע, מה שתסכל אותו, כשהוא מקונן בליריקה שרק הבריטי הממוצע מבין, כשהוא משתמש בשמות של חנויות ומושגים שידועים בקרב הממלכה המאוחדת. כמובן שגבריאל שר את שם האלבום, שהוא למעשה סיסמה של המפלגה הסוציאליסטית הלייבור. היצירה עצמה, החלה מכמה קטעים שגבריאל הלחין על פסנתר, וביחד נוספו כמה קטעי גיטרה של האקט. לאורך כל 8 דקותיו, Dancing with the Moonlit Knight מציג את הלהקה בשיא תפארתה, עם פתיחה מרגשת, שבהדרגה הופכת לקטע עוצמתי ודרמטי. ראוי לציין את העבודה המצוינת של סטיב האקט שהוא למעשה החלוץ בטכניקת הטאפינג והסוויפינג, שהפכו לכה ידועות בקרב גיטריסטים חובבנים ומקצועיים. אז למי שרותה לדעת, לא אדי ואן היילן הוא זה שהמציא את הטאפינג, זה האקט. עוד תיאורים רבים על היצירה מיותרים, צריך פשוט לשמוע ולהבין, וכך מתפוגג האפוס הראשון, עם מנגינה פסטורלית המלווה בגיטרות ה-12 מיתרים של החבר'ה.



השיר הבא I Know What I Like (In Your Wardrobe), עשה עבודה מצוינת ללהקה, כשהשיר הקצר והפחות מורכב מעמיתיו לאלבום, הפך ללהיט קטן וחמוד, עם פזמון כיפי וקליט שלא יוצא מהראש בקלות, וכמובן המילים הכה אנגליות, שבעצם עוסקות בעטיפת האלבום שצוירה ע"י הציירת בטי סוונוויק. הציור ושמו "החלום", מציג גנן אשר ישן בספסל ציבורי, כשאנשים לא שמים לב לבחור המסכן. גבריאל החליט לקחת את השיר, וכתב מילים הומוריסטיות על גנן שלא רוצה לעשות דברים גדולים בחייו, הוא שמח עם מכסחת הדשא שלו. השיר נולד עם ריף שהאקט כתב, אך חברי הלהקה דחו אותו בטענה שהוא "ביטלסי" מדי. אך במהלך ג'אם, החליטו החבר'ה כי הריף אכן מתאים, וסיימו את השיר, כשהם מתבדחים בנוגע אליו ואומרים: "פיטר אתה יכול להעביר לי את הלהיט בבקשה?". פתיחת המלוטרון, שנשמעת כמו מכחסת דשא להדגשת סיפור השיר, נתגלתה ע"י גבריאל בזמן שבנקס היה בהפסקת שירותים. השיר די הצליח, והשיג ללהקה הופעה מכובדת בסדרה הידועה Top of the Pops, בה ביצעו את השיר. בהופעות, גבריאל היה מופיע כגנן עם כובע מרופט, כשמשתמש במכסחת דשא בלתי נראית, עם שיבולת שועל בפיו, מופע שאכן משך את הקהל במהלך הביזארי.

היצירה הבאה היא פשוט wow אבל wow. משאיר לסתות פתוחות. Firth of Fifth, שנכתב ברובו ע"י בנקס, עם סולו הפסנתר הידוע והמדהים שלו, שאף פעם לא נמאס לשמוע. מסתיים כשכל הלהקה נכנסת בשאר היצירה המדהימה הזו. כמובן שאי אפשר בלי לציין את סולו החליל המושלם של גבריאל, והסולו הנפלא של האקט. למרות שבנקס, לא מרוצה מהמילים שכתב בטענה כי אין להן משמעות, הן נשמעות יפה ולא מזיקות. היצירה הזו מדהימה כל כך, שבוצעה בכל הופעה במהלך שנות השבעים, אך בנקס שהתקשה כל כך עם הפתיחה שהוא עצמו כתב, השמיט אותה בהופעות והתחילו מיד בבית הראשון. כל מי שרוצה לראות מה הוא פרוג ועל כל תכונותיו הטובות, חייב לשמוע את היצירה הזו.

השיר הבא, More Fool Me, מנבא את העתיד לבוא, כשקולינס שר ומככב בשיר הפשוט בן ה-3 דקות הזה. מדובר בשיר אהבה סטנדרטי המלווה בגיטרות אקוסטית של החבר'ה. אף אחד לא חשב באותה תקופה שקולינס בסוף יהפוך לאחד הזמרים המצליחים בהיסטוריה, כשהוא לוקח את תפקיד הזמרה לאחר עזיבתו של גבריאל, ולאט לאט הופך את ג'נסיס ללהקת פופ ממוסחרת. בכל מקרה, השיר הוא חמוד מאוד ויש לו פזמון יפה, אך הוא בסך הכל מספק הפסקה קטנה מהאפוסים הגרנדיוזים של חבריו של המתופף.

ומיד חוזרים לנורמה, כשהאפוס המאוד אנרגטי ומשעשע The Battle of Epping Forest פותח את הצד השני של התקליט, במארש צבאי עליז בליווי חלילו הנצחי של גבריאל. מיד לאחר דקה, מפציצה הלהקה בלחן אנרגטי כשגבריאל שר על מלחמת כנופיות בהשפעת כתבה בעיתון מקומי. היצירה בת ה-11 דקות הזו, משנה מצבי רוח במהירות והטקסט שלה עמוס במיוחד. דבר שגרם ללהקה לבקר את האפוס בצורה קצת קשה. גבריאל עד היום, מודה כי היה צריך לקצר קצת את הטקסט, כיוון שבאותה תקופה, הלחץ התחיל לפעול עליו, כשגילה כי חבריו סיימו להלחין את המוזיקה. הדבר לא הועיל במיוחד כששר את המילים כשהוא חובש גרב על ראשו. זה לא משנה, זו יצירה נפלאה שבהחלט יכולה להלהיב את המאזין שמחפש אתגר במוזיקה שלו, וחוץ מזה המילים בהחלט מבריקות, בעיקר בסיום המונתי פייטוני ובו מתואר כי לאחר שאף אחד מן הכנופיות נותר בחיים, המשטרה הגיעה והטילה מטבע כדי לקבוע את התוצאות.

קטע אינסטרומנטלי קצר של האקט After the Ordeal, מתנגן לו למשך 4 דקות תמימות, המציגות את כישוריו של הגיטריסט, זהו אכן קטע טוב מאוד, כשהלהקה כולה מצטרפת, ומסיימת בסיום מלכותי. ראת'רפורד עזר לגיטריסט לסיים את יצירתו, אך האקט נתקל בבעיה מצד שני המנהיגים גבריאל ובנקס שסירבו לכלול את יצירתו, לבסוף היא נכנסה בשקט, בזמן שהשניים התווכחו בנוגע לאיך הולך להסתיים The Cinema Show, הוספת השיר, גרמה לתקליט להתארך יותר מעבד לאורך הויניל הממוצע שהיה 45 דקות, שבאלבום זה הפך ל-53 דקות. צעד נדיר באותה תקופה. העובדה שהרבה חומרים של האקט, לא התקבלו בלהקה, גרמו לו לתהות עם הוא באמת מתאים ללהקה, הוא עזב לבסוף 4 שנים לאחר מכן, בשל הסיבה הזו.

ואז מגיע האפוס האחרון באלבום The Cinema Show, שמתחיל כשיר פולק פסטורלי המלווה בגיטרות אקוסטיות שלוות, עם שירה מצד גבריאל, כשקולינס עוזר לו בסיום כל בית. מדי פעם, הלהקה מגיחה לפזמון נחמד ויפה, עם הברקות מצד האקט. מכאן הלהקה ממשיכה לחלק השני האינסטרומנטלי, שהלהקה מבריקה וכל פעם מחדש מצליחה לרגש אותי אישית. שומעים, ומתרשמים כמה העבודה המשותפת ביניהם מדהימה. קטע מיוחד לציון, הוא הסולו המושלם של בנקס על קלידים בשם ARP Pro Soloist.כל 11 דקותיה של היצירה מדהימות, וכל מילה מיותרת, במעבר חד, עוברת הלהקה לגראנד פינאלה למאסטרפיס שלה. למעשה, היצירה תוכננה להימשך 20 דקות במקור, אבל כיוון שהייתה תחושה שיש דמיון גדול מדי לאפוס המשובח של הלהקה, Supper's Ready מהאלבום הקודם, הרעיון נזנח, ואולי טוב שכך.

Aisle of Plenty מסיים את האלבום בדקה אחת שחוזרת על תחילת האלבום, עם הלחן של היצירה הראשונה. גבריאל שוב בוחר להשתמש במושגים בריטיים בנוגע לתרבות השפע. אפילו שם השיר הוא משחק מילים העוסק בנושא כשAisle משמעותו אי אך במובן של מדפים בסופרמרקט. ג'נסיס משתמשים באפקט המעגלי, כשאלבום מסתיים בדיוק כפי שהחל, ובכך נותנים לאלבום תחושה של אלבום קונספט עקבי. האלבום מסתיים עם המלוטרון הנוגה, יחד עם גבריאל שמקריא מחירים אקראיים בסופר, ומכריז כי הכל שטויות כשהאלבום מתפוגג לו, ו-53 דקות של אלבום מעורר השראה וקנאה מסתיימות.

המאמץ של ג'נסיס, זכה לשבחים, כשמבקרים סוף סוף מחלקים מחמאות על עבודתם הקשה. הקהל בעיקר התענג על היצירה החדשה, שעם הזמן, מעמדה התחזק, וקיבלה את התואר המכובד בתור אלבום חשוב במיוחד בתור הזהב של הרוק המתקדם. אולם סטראטון-סמית' לא אהב את האלבום, אך העריך את השאפתנות של החבר'ה שטיפח, ללא התערבות. ג'ון לנון אפילו אמר בראיון ברדיו, שזהו אחד האלבומים שהוא מאוד נהנה לשמוע לאחרונה. גבריאל התרגש במיוחד כששמע זאת.

אני אישית, התחלתי להכיר את ג'נסיס הפרוגרסיבית עם האלבום הזה, כשאמי הכירה לי אותם כיוון שגדלה על התקופה הפופית שלהם בשנות ה-80, בהנהגתו של קולינס, חיפשתי בויקיפדיה, ונתקלתי למצוא שג'נסיס הייתה להקת רוק עם יצירות ארוכות במיוחד. באותה תקופה התחלתי עם הרוק המתקדם אחרי פינק פלויד, וכל מה שהיה בו יצירות של 10 דקות, סיקרנו אותי. בהתחלה, לא הבנתי מה רוקי בו, כי ההתחלה נשמעה לי קיטשית ודביקה. אבל פתאום, בשמיעות חוזרות, הבנתי שיש לי יצירת מופת בידיים, ולא הפסקתי להאזין לה, כשהאובססיה לקנות את הדיסק גברה, והעניין בג'נסיס גבר. עד היום אני והאלבום חברים טובים, ויכול לומר בלי חשש שהוא עיצב את התקופה שלי כבחור שהתחיל להתעניין במוזיקה מתקדמת.

לסיכום, Selling England, היא יצירת מופת מדהימה ומעוררת כבוד, מלהקה צעירה שלא חששה להמציא את עצמה. כמה שנים, לפני שנפלה במהפכת המסחור, והוציאה להיטי פופ דביקים בשנות השמונים, הייתה אחת מהלהקות הטובות והאיכותית ביותר בשנות השבעים, כשלאחר יציאת האלבום באוקטובר, יצאה הלהקה לסיבוב הופעות מוצלח, כשכלל כרגיל, את תחפושותיו הצבעוניות של גבריאל, שהפכו כל מופע רוק לכמעט כמו קרקס תיאטרלי מוזיקלי. חובה לצפות בהופעה בתקופה זו באולפני שפרטון שצולמה במהלך 30-31 באוקטובר 1973, כשהלהקה מוצגת באיכויות סאונד ותמונה טובים, וכל מה שטוב בלהקה נראה שמה. האלבום חובה למעריצי ג'נסיס, רוק מתקדם ובכלל מוזיקה טובה. למי שרוצה להשיג ברימסטר המשובח מ-2008.

הנה האלבום להאזנה - ג'נסיס - Selling England by the Pound מקנא בכל מי שעוד לא שמע את זה. חכו ותראו מה מצפה לכם.