מדאדא לפאנק

זמנים אלה הם זמנים מטורפים. שום ספק שנראה בעולם שמצבים משונים מתרחשים כל הזמן, כל יום משהו חדש. בזמנים מטורפים כאלה, אעדיף להתמסר לאמנות. אבל היופי הגדול באמנות הוא שהיא לא רק נועדה לשם האמנות. אמנות קיימת גם כדי להגיד משהו על מצבים מסוימים, מצבים קיימים והיופי העוד יותר גדול, הוא שגם אחרי 100 שנה, היא איכשהו נשארת עדיין רלוונטית, כי בפועל נדמה שיש איזושהי מחזוריות בהיסטוריה האנושית. אולי לא בדיוק היסטוריה אנושית. בהכל. תהליכים בטבע, דת. נדמה שבגלל הלופ שחל על ההיסטוריה מביא לרלוונטיות של יצירות גם אחרי הרבה זמן אחרי שיצאו. אותן יצירות אמנות מלבד הסקרנות שהן מעוררות וההנאה שאנחנו מנפיקים מהן, הן אומרות משהו. ולפעמים אותה אמרה לובשת צורות שונות עם הזמן, האידאולוגיה שונה, אבל המסר נשאר. ולכן אם תרצו, נמשיך לעסוק באותו הרס שדיברתי עליו שוב ושוב ונראה שאני לא מרפה מהעניין, אבל זה יהיה קצת יותר עמוק מבעבר ויתחיל להיכנס מהצדדים (בתקווה).

אז לכן, בעקבות זאת, אני אעשה סדרת פוסטים בזמן הקרוב שתיקרא מ"דאדא לפאנק" (מאמר באותו השם שאני אמליץ לכם לקרוא נמצא כאן). שתי התנועות הללו, כל אחת מיוחדת בדרך שלה כש50 שנה מפרידות בין השתיים מצאו את הפתרון בהרס הקודם למען יצירת חדש. למען האמת, זה יהיה אירוני להגיד שלדאדא היה פתרון. אי אפשר להכחיש ששתי התנועות האלה היה משהו להציע הרבה יותר מהאמנות עצמה. הבדל השנים בין הוגו באל לג'ון ליידון מאוד גדול, אבל שניהם היו מעין נביאים כל אחד בדורו והמשותף ביניהם - הרצון להרוס כל אחד בדרכו שלו, כדי להגיע לאותו מצב שהם ניסו ליצור. שתי התנועות צמחו מתוך תקופה קשה. אם זו הייתה מלחמת העולם הראשונה שהצמיחה את הדאדא והקושי הכלכלי בבריטניה בעיקר שהצמיח את הפאנק. בין השתיים, היה עוד הרבה מה להגיד לגבי הרס מוחלט.

הדבר היחיד שאפשר להגיד שרוב הזמן למרות שדובר רבות על הרס פיזי, המטרה שהושגה הייתה מעין ערעור הסדר הקיים. בין אם שתי התנועות השיגו את מטרותיהן, הן כן השפיעו ושינו דברים. אמנותית ואידאולוגית. מלבד העובדה הזו, היה מדובר באנשים י-צ-י-ר-ת-י-י-ם. הם לא יצרו בדרך המכובדת (הדאדאיסטים יצרו אמנות שנראתה באותה תקופה כ"נמוכה" עם קולאז'ים ופואמות פונטיות, והפאנקיסטים לא הצטיינו בוירטואוזיות על הכלים שלהם), אבל הם כן הראו שאפשר אחרת. לא צריך לצייר כמו דה וינצ'י ולא צריך לנגן כאילו היית ב-ELP (עם כל האהבה אליהם). אלה היו סטנדרטים אחרים. שגם היום, הם ייחודיים וכל מי שבוחר בדרך הזו, מגלה נפלאות. ה-DIY הפך מאז לשיטה פופולרית שמיושמת על ידי רבים ואם יש שיעורים שצריך ללמד ילדים על יצירתיות, בעיניי לתנועות האלה מקום מכובד בשיעורים האלה. השאלה היא: במה אנחנו מסיקים מאותן תנועות ומה שביניהן. מלבד הערך היצירתי, מהו מוסר ההשכל שאפשר ללמוד (אם היה כזה) ואיך אנחנו ממשיכים ומתקנים את המצב כדי ליצור עולם טוב יותר. הדאדא התבססו על הניהיליזם, הפאנק דגל באנרכיה.

תנועות רבות דגלו בערכים הללו והתוצאות שונות. בסדרת פוסטים זו, אנסה להציג את הערכים האידאולוגיים, האמנות, התרבות, מה שאנחנו לוקחים לנו מאותן תנועות, מאותן תקופות ואיך זה מתבטא בזמנים האלה שגם היום, כמו בתקופות ההן, נדמה שמתחים מסוימים בין גורמים משפיעים בכל מקום. אבל לפני שאנחנו נוגעים בדאדא או בפאנק, אני אנסה להתמקד בתנועות קודמות שדגלו בערכים דומים. היו שראו בהרבה מאותם אנשים כחריגים, מטורפים בשל החריגה מהנורמה. אבל אפשר לומר שכולם: הדאדאיסטים, הפאנקיסטים, הפוטוריסטים, הביטניקים, כולם האמינו באמת שיש להוציאה לאור ע"י ערעור מה שהכרנו עד אז. ואולי זו הבעיה, כי גם היום, נראה כי אנחנו מפחדים מהבלתי מוכר, מהאמת האחרת, כמו שכל החבר'ה האלה הציעו לעשות כשכתבו את המניפסטים שלהם, הקריאו את שיריהם, פרסמו את ספריהם, ניגנו את יצירותיהם היה לזה משהו מעבר. אם אתם זורמים, אנחנו הולכים לצלול לכל העניין ולנסות לראות (וזה יישמע פלצני), אם היה איזשהו סדר והגיון בכל הכאוס והאבסורד שהציעו האנשים האלה. נישאר עם השאלה הזו באוויר, כשאסיים בציטוט הסופר ידוע של אורוול מ-1984: "יש אמת ויש אי אמת, ומי שדבק באמת, אפילו כנגד העולם כולו, אינו מטורף".

The Fab Five

בשנה האחרונה, חל שינוי עצום בחיים המוזיקליים שלי. לפני שנתיים, הדליק אותי כל דבר שהוגדר תחת השמות "פרי ג'אז" או להלן "אוונגרד ג'אז". הרעיון של נגנים שפועלים בלי שום מגבלה של הרמוניה או קצב ממש הדליקה אותי. כל דבר אבל כל דבר שגרם לאנשים לאבד את זה מעומס הרעש והעוצמה נכנס לאוזניים שלי ונהניתי מכל דבר. אורנט קולמן, אלברט איילר, פיטר ברוצמן, קולטריין ומינגוס בתקופות המאוחרות, אריק דולפי, פרעה סנדרס, ג'ון זורן ועוד הרבה הרבה חבר'ה מוטרפים עם סאונד פסיכוטי ישבו אצלי על המחשב, הנייד או המערכת. כל זה ממש עשה לי את זה ובמשך תקופה ארוכה, סלדתי מג'אז "רגיל" בטענה ש"זה לא בועט מספיק". וכן, הפרי ג'אז כן השפיע על הרוח הבועטת של הרבה מאוד רוקיסטים. אם זה לו ריד, זאפה, הסטוג'ס, ביפהארט, סוניק יות', להקות הקראוטרוק ורבים אחרים. אבל פתאום לאט לאט, עם הזמן כשהתבגרתי, הבנתי פתאום לאט לאט שאני מחפש דברים אחרים בחיים שלי. אני עדיין אוהב את זה, אבל הייתי צריך משהו אחר ונזכרתי פתאום שאפשר לעשות את זה אחרת וזה נשמע מעניין.

פתאום חבר'ה אחרים התחילו להתנגן אצלי. אם זה היה ת'לוניוס מונק האדיר שפתאום הבנתי למה הוא כל כך גאון, גם לי מורגן באלבומו Search for the New Land הפתיע אותי ממש וגם האלבום של המאסטרו מק'קוי טיינר The Real Mccoy שממש שמט לי את הלסת. כששמעתי את כל החבר'ה האלה, היו לי את הפרפרים בבטן האלה שלא היו לי הרבה הרבה מאוד זמן בג'אז. ובאמת, בתקופה שמרגיש ששמעת הכל, פתאום בא משהו רענן. ונכון ששמעתי את זה כבר קודם בגאונות של אריק דולפי, זה הרגיש כמו האלבום של מורגן, חיפוש אחר יבשה חדשה. מה שבאמת קרה. אני מתחייב לכתוב על הדברים האלה. אבל הנה ההסבר המובהק ללמה היום אני אוהב את זה: זה השילוב המושלם בין המודאלי לאוונגרדי. אז אפשר להגיד שמעולם לא נטשתי את האוונגרד. כן חבר'ה, לפתע המושג "פוסט בופ" הובן לי במלוא מהותו. כל הקטע זה לעשות את זה אחרת, לעשות את זה חדשני ומשונה. אבל לא כמו מהפכת הבי בופ שכללה אקורד מוקטן שמשתנה בכל תיבה וזה לא היה כמו לנגן מחורע ומטורף כמו הפרי ג'אזיסטים ובטח לא לנגן כמו כל המודאליסטים המינימליסטיים שלקחו את הזמן והפסנתר הדהד אקורד למשך דקה. הרעיון היה לשלב בין כולם. וזה נשמע נהדר וזה נשמע מעולה. וזה מה שאני אוהב כרגע.

שוב ההקדמה הזו מובילה אותי לפוסט לא באמת מפתיע כשבפעם המי יודע כמה, אני שוב פעם חוזר להלל ולדבר על מיילס דיוויס. מי שכבר מכיר את הבלוג, יודע כמה אני אוהב את החצוצרן, מלחין, מנהיג, תככן, חדשן, גאון הזה וכמה פוסטים יש בנושא. ואיך בכל פעם, הוא היה צעד אחד לפני כולם כשהיה חלוץ במספר סגנונות. הפעם, הוא היה לאחד החלוצים בתחום הפוסט בופ. למיילס עד אז היה עבר עשיר ואקלקטי מוזיקלית כשכל תקופה הייתה מאופיינת בסגנון האחר. הוא כבר היה שם עם פרקר כשניגן חצוצרה בימים ההם והוא כבר פרץ דרך עם הג'אז המודאלי ברב המכר Kind of Blue. אבל הפוסט הזה לא הולך להיות מכוון לשבחים כלפי דיוויס לבד. בפוסט הזה, אני הולך לדבר על אחת התקופות הכי מעניינות, פוריות ונהדרות של מיילס, כשהוא גיבש סביבו נגנים ספצים וכל אחד קליבר בתחומו, ואפשר להגיד שזו לא הייתה להקה של איש אחד. שנים עברו מאז החמישייה הקודמת שלו שניגנה סטנדרטים ידועים והוציאו מספר אלבומים.

הפעם בסיקסטיז, מיילס גיבש ויצר את לא רק אחד ההרכבים הכי טובים בג'אז אי פעם, בעיניי, מדובר באחד ההרכבים הכי גדולים שהמוזיקה אי פעם ידעה. הרבה פעמים דובר פה על הרכבים מושלמים שפשוט שמעו אחד את השני כשהם ניגנו, והם יצרו מוזיקה בסימביוזה מושלמת, עד כדי כך שאי אפשר לדמיין את ההרכב בלי אחד שהיה חסר. פלויד המוקדמים, הרביעייה של קולטריין, Can. כל הקטע אצל החבר'ה האלה זה שהם סוג של ניגנו מאפס. הייתה תבנית מסוימת, אבל רוב הזמן היה מדובר באלתור ספונטני שאי אפשר לדעת מה ילך בו. ההבדל הגדול בהרכב הזה של מיילס זה שהיה מדובר בקומפוזיציות מורכבות ומתוחכמות שלא בהכרח התבססו על מינימליזם וספונטניות, אבל כן הייתה שם ספונטניות והו הו הם כן ידעו לנגן ביחד. אז כן ילדים, אני מציג לפניכם את החמישייה השנייה של מיילס דיוויס. אחד ה-הרכבים. בית ספר למוזיקה. צוות הספינה: וויין שורטר על הטנור, רון קרטר על הבס, הרבי הנקוק על הפסנתר וטוני ויליאמס על התופים (הילד היה בן 18 כשהצטרף!).

כל אחד מהחבר'ה האלה הוא פשוט שומט לסת אחד אחד. שורטר והמלודיות המסתוריות והחלקלקות שלו, הידיים הזריזות והמקפצות ממקום אחד לאחר של קרטר, ידי הזהב של הנקוק והנגינה הפסיכית, מלאת המקצבים המשתנים של ה"איך לעזאזל הוא עושה את זה" של ויליאמס. זה לא היה ההרכב של מיילס. זו הייתה להקה מושלמת לכל דבר שאם רצו, יכלו להוציא אלבומים תחת שם משותף. למען האמת, מיילס שגיבש את כל החבר'ה האלה היה במצב מחורבן באותו זמן. מי שראה את Miles Ahead שכתבתי עליו בעבר, מבין קצת את מה שעבר על מיילס באותה תקופה. הנישואים שלו לפרנסיס, הגברת על העטיפה של Someday My Prince Will Come, התפרקו והגיעו לסיומם. מיד מיילס חזר לשקוע בדיכאון ובקוקאין. המצב היה רע ולמרות שניגן מסביב לעולם והיה לשם דבר, לא נרשם חידוש בתקופה שלפני הגעתם של החבר'ה. לכן באותה תקופה, מיילס גייס את שורטר ששווה כמה מילים.

וויין שורטר שהיה למנהל המוזיקלי של שליחי הג'אז של ארט בלייקי, זוהה על ידי מיילס שתמיד במהלך כל הקריירה שלו דאג להקיף את עצמו בדם צעיר. וויין היה בן 30. מיילס היה גדול ממנו בשבע שנים כשהתחיל לבנות את החמישייה. מיילס ידע שיש משהו כישרוני בילד. הבן אדם כבר היה עם שם אצל בלייקי והזמן קרא לו להתקדם הלאה. שורטר היה בעיני מיילס כממשיך של קולטריין. וכשרואים את כמות הקטעים שוויין הלחין, אפשר היה לחשוב שהוא היה מנהיג ההרכב. זו הייתה תקופה סופר יצירתית, כי מיילס נתן לשאר החברים לבטא את עצמם ולהביא קטעים מקוריים שלהם. בכל ארבעת האלבומים של ההרכב הזה שעליהם אדבר, מיילס הלחין רק שני קטעים לבד(!) ושלושה אחרים בשיתוף עם קרטר או שורטר. המורה נתן לתלמידים להתפרע והתוצאה שמיימית. ככה נשמעת מוזיקה. מה זה משנה ג'אז, רוק, אמביינט, אייל גולן, מה זה משנה? זו פשוט הייתה מוזיקה אדירה. מוזיקה אלגנטית עם ביצים. כל הנגנים היו מוכשרים עד כאב והגאונות הגדולה של מיילס הייתה להקיף את עצמו בחבר'ה שצעירים ממנו בכמה שנים כי הוא הבין שכדי להתחדש צריך להיות ער לשינויים.

כשהייתי בשיעור אחד עם המורה שלי לגיטרה יוסי, מי שאגיד שהוא הרבה יותר ממורה לנגינה שלי, דיברנו על מיילס ואמרתי את הארבעה אלבומים החשובים שלו בעיניי. לאחר מכן, יוסי בחיוך ובטון דיבור שמעורר סקרנות אומר: "אלבומים טובים מה שאמרת, אבל אני אגיד לך, האלבומים הכי גדולים של מיילס אי פעם היו: E.S.P., Miles Smiles, Sorcerer ו-Nefertiti". את אף אחד מהאלבומים לא שמעתי עד אז. הייתי עמוק בתקופת הפיוז'ן. ומורי ורבי אמר לי כמה מדהימים האלבומים האלה. וכמה שהוא צדק. המרובע הקדוש הזה הוא חובה לאוהבי מוזיקה וברור שבפרט לחובבי ג'אז. ולפחות אחד מהם צריך להיות על מדף הדיסקים/תקליטים שלכם. כי זה מיילס אחר ממה שהכרנו. קצת אחרי שהוא מיצה את העניין במבנה ברור ולפני שהוא עמד לאבד הרבה מהקהל שלו עם מהפכת החשמל, יצרו פה החמישייה כמה מהאלבומים הטובים ביותר אי פעם. לשני האלבומים שבאו לאחר מכן לא היה את הקסם של הקודמים. זו הייתה כבר תקופה אחרת ומיילס היה כבר בדרך לדבר החדש. אבל זה כבר סיפור אחר.

אם לתאר את המוזיקה של ההרכב הזה. זה קצת כמו הקומפוזיציות המופשטות של קנדינסקי. העין קופצת לכל מקום וצבעים נשמעים בתוך צורות משונות ולא ברורות. עוד השוואה היא כמו במכניקת הקוונטים (לא שאני באמת מומחה בתחום. לא חושב שמישהו הוא כזה) כשבתנאים מסוימים אטומים או אלקטרונים פועלים כמו חלקיקים עם תהליך הפיזור. וככה היו החמישייה כמו אותם עצמים מיניאטוריים. בהתחלה מנגנים משהו מובן אבל לאט לאט, נעים ממקום למקום ואתה מאבד את עצמך בתוך כל העניין. אבל איזה כיף זה ללכת לאיבוד במקום שכזה. אם אולי בלבלתי קצת בתיאור, אני אדגיש שלא מדובר ברעש מחורע או בשיעמומון של מעליות. מדובר פה בחיה אחרת ולא מוכרת. שמאז לא נשמע עוד כמו זה. אולי רק האלבומים הגדולים של מונק הם באותו עניין פה.

זה השילוב המושלם בין מסגרת הרמונית מובנת לבין אלתור חופשי וגילויים של מקומות בלתי מוכרים עד אז. הנגנים היו ידועים ביכולת לנגן אחרת. אפילו מיילס שהיה ידוע בנגינה עם טון רך ועגול, פתאום נשמע פה על הגבול. וזה מאוד משונה מבחור שאמר על אריק דולפי ש"יום אחד אני אדרוך לו על הרגל, הוא פשוט נשמע נורא" ועל המוזיקה של ססיל טיילור "להגיד שאתה אוהב את המוזיקה הזו זה כמו ללכת לבית זונות". נראה שמיילס הפנים ולמד מחבר'ה מהדור שלו כמו מינגוס. לא שאני יודע שמיילס הודה כי טעה, אבל רוב הסיכויים שכן אחרי שבסבנטיז שומעים כבר שהוא התפרע עד הסוף. אבל בואו נחזור רגע לשנים 1965-1968. בארבע שנים האלה כאמור, יצאו ארבעה אלבומים גדולים, משונים שעד היום לשמוע אותם, מגלים משהו חדש שלא נשמע קודם.

השנה היא 1965, שנתיים אחרי שההרכב הוקם וצבר תאוצה, יוצא האלבום E.S.P. סופר מעניין לדעת איך המאזינים שהורגלו לשיגעונות של מיילס הגיבו אחרי ששמעו את האלבום הזה שהיה לאחד הארוכים עד אז בג'אז. וישר בלי שום שטויות, מציגים החבר'ה את מפגן הכוחות שלהם. קטע הנושא שהפך לאחד הידועים מאותה תקופה, עם המוטיב הסופר קליט שמוביל ישר לשורטר בפורפרונט עם הטנור שלו ומשם אפשר להבין מה מיילס מצא בו. ובכללי, מה אין פה? מצילות הבזק של ויליאמס, הנגינה הגדולה מהחיים של הנקוק בקטעים כמו Little One שמראים שגם ברגעים מסוימים הם ידעו לקחת פסק זמן (ובאמת בכל אלבום, יש איזה קטע אחד של פסק זמן מכל הסווינג המוטרף הזה). באותה תקופה, היה מדובר באחד האלבומים הכי ארוכים בג'אז, ואולי זו הסיבה שההרכב הפנים והבין שמצליחים לשמור עניין באלבומים של 40 דקות וקצת מקסימום. אבל בלי שום ספק, זו הייתה התחלה נהדרת. ולאט לאט, נראה שההרכב היה על הדרך הנכונה.

אם להודות, E.S.P. הוא הפחות אהוב עליי מבין ארבעה. אין ספק שהוא גדול, אבל שלושת האלבומים הבאים פשוט מראים כמה ההרכב הזה השתכלל, הושחז והתקדם עוד יותר. והנה 1966 וההרכב מוציא את Miles Smiles, מעבר למשחק מילים החמוד, יש פה מוזיקה פסיכית, הסינתזה בין ההארד בופ לאוונגרד מתבטאת בfull essence. וזה פשוט תענוג. רק תקשיבו ל-Orbits הפותח, שכל הזמן מתחמק מהאוזניים עד ששומעים אותו שוב ושוב והליין החמקמק והבלתי פתור נקלט. במשך כל הארבע דקות, קרטר מנגן walking bass מהירח והנקוק עושה פה וואחד צעד ואפילו לא מנגן אקורדים! בחלק מהאלבום, הפסנתרן המהולל לא משתמש בכלל ביד השמאלית ופשוט מנגן את המנגינה עצמה ביד ימין בלבד. לא הרבה שומעים את זה באלבום ג'אז באותה תקופה. וזה לא נגמר. מחצוצרת העמעם המלטפת של מיילס ב-Circle, החמישייה מפציצה במה שהוא אולי אחד ה-קטעים שההרכב הזה יצר. הקטע של שורטר Footprints שבוצע בעבר ע"י שורטר באחד מאלבומיו, מקבל פה ביצוע בלתי נתפס בעליל כשזה נדמה שהאיזון בין ליין רגוע וקצבי לנגינה על סטרואידים מתערערת.

ויליאמס וקרטר נוטעים מקצבים משתנים כשהם עוברים בין 4/4 פשוטים ל-12/8, והמצילות של טוני חוגגות ממקצב סווינג על סטרואידים אל מחוזות מדומינים שלא חשבנו שאפשר להגיע אליהם על המערכת והבס ליין הוווו הבס ליין הפשוט כל כך, המושלם כל כך, חמישה תווים שיוצרו בגן עדן ממוחו הקודח של שורטר, המוזיקה מדברת בעד עצמה. ולא נשכח גם את Freedom Jazz Dance שהביט שלו נושק לגבול הfאנק. למען האמת, הביט הזה נשמע זהה לזה שבסוף To Pimp a Butterfly של קנדריק לאמאר ב-Mortal Man... תשפטו בעצמכם... בכל מקרה, Miles Smiles הוא כבר התקדמות הלאה וההרכב הפך ליחידה קרבית מיומנת, כששורטר ממשיך להתבלט ויחד איתו, שאר החבר'ה מביאים עוד חומר מקורי כשמיילס נשאר בצל. שנה לאחר מכן, יוצאים שני אלבומים, שאקרא להם "אלבומי הפרופיל" בגלל העטיפות, כשהראשון מביניהם Sorcerer, שמט לי את הלסת לפני שנתיים. הרגשתי שגיליתי שוב פעם את מיילס דיוויס. לא חושב ששמעתי פעם משהו כזה. ביום חורפי של אחרי הקשבה לשני הדיסקים שקניתי של הוולווטס וOK Computer של רדיוהד, ניגשתי למחשב והקשבתי למכשף בפעם הראשונה.

להגיד שכושפתי יהיה קלישאה. בואו נגיד שאחרי זה הקשבתי לאלבום הזה שלוש פעמים באותו יום, כי לא האמנתי כמה מלודיות יכולות להיות כל כך חמקמקות ובלתי נקלטות על הפעם הראשונה. פשוט תקשיבו ל-Prince of Darkness שהעניק למיילס את הכינוי הכל כך הולם עוד לפני אוזי אוסבורן וניק קייב. החצוצרה של מיילס והסקסופון של שורטר מצטלבים ונשמעים כאחד. בליין סופר קליט, נשמע ששני כלי הנשיפה תלויים אחד בשני. הסקסופון של שורטר מעולם לא נשמע כל כך מסתורי. רוצים דוגמה? קחו את הקומפוזיציה של הנקוק, The Sorcerer שבאמת מכשפת ומהפנטת אותך כמו כל האלבום הזה. זה כנראה ה-אלבום של ההרכב הזה. החמישייה מעולם לא נשמעה פה כל כך חדה. מעניין לחשוב מה היה קורה אם מיילס לא היה שקוע בדיכאון והיה מנפיק גם קטעים מקוריים. כי בשלב הזה, האלבומים הורכבו מקטע שניים של הנקוק, אחד של ויליאמס וכל השאר של שורטר. מיילס כנראה שם את האגו שלו בצד ונתן לחבר'ה להתבטא עד הסוף. משהו סופר נדיר בדברי ימי הג'אז של שנות השישים כשהמאסטרים היו יוצרים אלבומי סולו לכל דבר. שוב, מדובר פה בלהקה דמוקרטית להפליא. שום להקת רוק או ג'אז הגיע לרמה כזו של נגינה משותפת. בסוף האלבום, מקבלים בונוס נחמד של הקלטה ישנה מ-1962, כששורטר ומיילס הם היחדים מההרכב שמנגנים לשירו של בוב דורוו, Nothing Like You, שגם הוא לכאורה שיר ג'אז פופ פשוט, נשמע בלתי קליט בפעם הראשונה.

וזה מה שיפה בהרכב הזה. רגעים שלא קורים בדרך כלל. שמעת אלבום. ומרוב העובדה, שבוער לך להבין מה היה פה, אתה שומע את זה שוב באותו יום. וכמו לכל דבר טוב כל כך עד כאב, יש סוף. וזה הגיע עם Nefertiti. עם הפרופיל של הפרצוף המהורהר של מיילס, יצר ההרכב את היצירה הגדולה האחרונה שלו. קטע הנושא הפך לשם דבר. ורק כדי להבין את הגדולה של ההרכב אחת ולתמיד, צריך רק לשמוע את הקטע הזה. במשך 7 דקות, שורטר ומיילס חוזרים על אותה מנגינה שוב ושוב ושוב, כשחטיבת הקצב והנקוק לאט לאט מתפרעים ונראה שכל הבלאנס מתערער. ועדיין עם כל הבלגן, זה נשמע מתוכנן ומסודר לחלוטין. וזו ידידי, באלפי סופרלטיבים, גדולתו של ההרכב הזה. האלבום הזה סימן כמה שלבים בקריירה של מיילס. מדובר באלבום האחרון בחייו שבו הכלים האקוסטיים נכחו בלבד. מהרגע הזה ואילך, מיילס כבר התחיל לרקוח מהפכה חדשה בראש שלו. זה מתבטא בשני האלבומים הבאים והאחרונים של ההרכב: Miles in the Sky ו-Filles de Kilimanjaro. בשני אלה, אנחנו שומעים איזה מין מיש מש לא ברור ושומעים שמדובר במעין אלבומי מעבר, מהפוסט בופ אל הפיוז'ן.

בשני האלבומים האלה, לא בדיוק נשמעה הגדולה של ההרכב שהרחבתי עליה ב8 פסקאות. קרטר והנקוק לא אהבו את כל החשמוליזצמיה הזו. ומיד אחרי שנה, נפרדו לשלום. אחרי זה מיילס כבר היה על הדרך הנכונה לפריצות דרך עם In a Silent Way ו-Bitches Brew שהפכו את מיילס (בצדק) לסופרסטאר גם להיפים המסטולים של סוף הסיקסטיז. ויליאמס ושורטר נשארו, והנקוק קלט שהוא גם אוהב את כל הקטע הזה. מכאן, זה כבר משהו אחר. אבל את ההרכב ההוא של שורטר, ויליאמס, קרטר, הנקוק ומיילס היה משהו חד פעמי שגם אחרי מאות שנים לא ישמע כמוהו אי פעם. למרבה המזל, תודה על היוטיוב שכולל בתוכו כמה הקלטות טובות מהופעות של ההרכב, שמראות שגם עם סטנדרטים לעוסים עד מיאוס כמו All of Me, מקבלים תפנית חדשה ובלתי צפויה כשהחמישייה מטפלת בעניין. אלבומי הופעה גם לא חסרים, מומלץ לבדוק, יש אלפי אלפים של הופעות מוקלטות מאותה תקופה של חמשת המופלאים. כן, הביטלס הם באמת ארבעת המופלאים ונכון שיש הרבה הרכבים שכללו חמישה אנשים שאני זוכר כגדולים ובפנתאון של אלים, אבל הפאב פייב שלי היא בטוח אותו הרכב שלכאורה היה שייך ללידר אחד עם ארבעה סיידמנים. בפועל היה מדובר בלהקה. אבל ממש להקה. והמוזיקה גדולה מהחיים. פאק, ממש גדולה מהחיים. תשאלו את רוברט גלספר...

האידיוט, המהמר והפציפיסט

הנה מגיעה לה עוד שנה שבה וודי אלן מוציא סרט חדש המבקרים והמעריצים נחלקים לשתי מחנות: אוהבים ושונאים. "גלגל ענק" כבר מלא באינספור ביקורות ונראה שהבמאי האגדי ממשיך לשגשג על אף ההזדקנות, ההאשמות והמבקרים הלא כל כך אמפתיים. מה לי יש להגיד לגבי זה? לא הרבה. פייר, ממה שראיתי, אני לא משתגע בכלל מהסרטים שלו שבאו אחרי "אנני". זוכר שצפיתי ב"מנהטן" ופשוט רוב הזמן לא הייתה לי את ההתלהבות. זה הרגיש שוודי קצת החזיק מעצמו יותר מדי שם. אולי אני לא מת על סרטים מדכאים, אבל מהרגע שאלן חשב שהוא איזה אינגמר ברגמן, היה הרגע שאיבדתי אותו. נכון, היו סרטים נהדרים כמו "זליג". אבל רוב הזמן, אני לא מוצא את עצמי מתחבר לדברים האלה. ברור אני מהאלה שחושבים שוודי עשה את זה ביג טיים בסבנטיז. כמו שאמרתי, השילוב בין האינטלקטואליות הבכיינית ניו יורקרית של אלן להומור על כל סוגיו, יצר יצירות אמנות גדולות שכל מי ש"מאונן שכלית" כמו שאמר אלן ב"רומן שלי עם אנני", חייב לעצמו את הסרטים האלה.

"גלגל ענק" לפחות עד הסרט הבא שכנראה יגרום לפרובוקציות, הוא הזדמנות נהדרת לרכב על ההייפ, כי וואלה משעמם לי. אבל חוץ מזה, כשהייתי מסתכל וקורא את הדברים שנכתבו על וודי בעברית, הרבה שבחים על הסרטים שלו. בדירוגי הסרטים שלו, בביוגרפיות עליו מהללים את הסרטים הגדולים: "בננות", "ישנוני", "אנני" והרשימה נמשכת. אבל הדבר שהכי צרם לי בכל הכתבות והרשימות שראיתי, זה שאף אחד לא התמקד במה שאני חושב שהוא הסרט הכי טוב שאלן יצר בכל הקריירה הארוכה שלו שמתפרשת כבר למעלה מ-50 שנה. סרט שצריך לקבל הרבה, אבל הרבה יותר ממה שמדברים עליו בדרך כלל. סרט שמאז שצפיתי בו, לא הפסקתי לדבר כמו ילדה קטנה על הגדולה של אלן. ב-1975, הסרט "אהבה ומלחמה" יצא לאקרנים. 42 שנה לאחר מכן, צפיתי בסרט ככה לפני פורים וחשבתי ש"אנני" היה הדבר הטוב ביותר שראיתי בזמן האחרון, אבל אז הגיע בוריס גרושנקו והביא את העלילה האותנטית שהתרחשה במאה ה-19, אבל גם שם, אלן הכניס את האינטלקטואל הבכיין לתוך המציאות הרוסית בתקופת נפוליאון, לקח את דוסטויבסקי, את טולסטי, את אייזנשטיין מכבד אותם ובו זמנית צוחק עליהם, מראה שכל הדרמה ההירואית שעיטרה סיפורי גבורה רבים בהיסטוריה האנושית היא מגוחכת לא פחות מחלקים מסוימים בניו ג'רזי.

"אהבה ומלחמה" אבל אם בא לכם לצאת ממש מדויקים אז "אהבה ומוות" כמו שנקרא באנגלית, הוא נקודת המעבר בין "ישנוני" ל"רומן שלי עם אנני". כל שלושת הסרטים האלה מציגים רעיונות שונים, העלילות מתרחשות בתקופות שונות (האחד בעתיד, השני בעבר והשלישי בהווה), אבל הכל מתבצע באותה המסגרת הוודי אלנית. שלושת הסרטים האלה באו אליי כמו פצצה ביום בהיר, אחרי הרבה מאוד זמן מלא שעמום כי לא מצאתי הומור עם מחשבה מאז מונטי פייתון. וכן. זה וודי. באחד הראיונות שנתן הוא אמר כי הוא אוהב יותר דרמות מאשר קומדיות, כי דרמה קורעת אותך לשניים וקומדיה מוציאה אותך חייכן, קליל ובלי מחשבות. אבל סליחה אדון אלן, פה אתה טועה. האיש יצר קומדיות שהיו הרבה יותר מקומדיות, הן הוציאו אותך עם מחשבות פילוסופיות שונות על הדברים הכי טיפשיים וקטנים עד לנושאים חשובים שעד היום סובבים אותנו: שלטונות טוטליטריים, מערכות יחסים, סקס, מוות והיקום המתפשט.

עלילה בחצי פסקה. אלן מגלם את בוריס דימיטרוביץ' גרושנקו, יליד רוסיה בתקופת נפוליאון שמאוהב בבת דודה (מדרגה שנייה) שלו סוניה (דיאן קיטון בתפקיד הכי טוב שלה בסרטים של אלן) נאלץ לצאת למלחמה נגד הצרפתים, על אף העובדה שהוא פציפיסט (וגם די פחדן). במהלך הסרט, גרושנקו שרוי במחשבות על המוות, תוהה לגבי אהבה וכל זה במבט הומוריסטי-ציני שמי שמכיר את וודי, לא יכול שלא לצחוק גם אחרי 4 פעמים של צפייה. אלן בזמנו, החשיב את הסרט למצחיק ביותר שלו באותו זמן. וזה נכון גם להיום, על אף הקשיים הבלתי נסבלים. הסרט (למרבה האירוניה), צולם בצרפת וגם בהונגריה, רחוק מהקומפורט זון של אלן, ניו יורק. והתוצאה מאחורי הקלעים: חגיגה. לא מספיק שהרבה מהצוות לא הסתדר אחד עם השני ובעיקר עם אלן, יחד עם כל זה, אלן התמודד עם הרבה מאוד כיף: מזג אוויר קשה, הרעלת מזון, פגיעות פיזיות ושאר ירקות. הרבה אומרים שיצירות אמנות גדולות לא יוצאות כשהחיים דבש. טוב... הסרט הזה מצדיק את זה. כי הכל עבד שם.

הנופים הפסטורליים והמבנים העתיקים שהתאימו לאווירה של הסרט. שתי הדמויות הראשיות שמהוות קונטרה אחת לשנייה ואלן וקיטון עושים את זה נהדר. קיטון שבסרט הקודם והעתידי שיחקה דמויות שהוצגו כדי שטוחות, סוף סוף מקבלת את סוניה, דמות הרבה יותר עמוקה ועם זאת מהווה קונטרה לפחדנות של בוריס עם ייצוג כל העניין של ההילולה של גיבורי מלחמה, דת ומוסריות. הפסקול הנהדר של פרוקופייב, גדול מלחיני רוסיה שאולי קצת הפך את אלן לסוג של קובריק עם השימוש ביצירות קיימות בסרטים, מה שנתן לזה משמעות שונה לגמרי. ברמה הטכנית, אפשר להגיד, אין תלונות. לצוות כנראה יש הרבה, אבל אנחנו הצופים, באבוע בוע זכינו. ומה עוד יצא לנו מזה? הרבה תובנות שונות, כי הסרט הזה, הוא סאטירה מבריקה שרלוונטית גם להיום.

לא פחות מ"בננות", "אהבה ומלחמה" ביקר, לעג וצחק על פולחן גיבורי המלחמה, על היציאות למלחמות על שטויות של כובשים, על הדת והשאלה לקיום האלוהים, כל אלה הופיעו ומופיעים פה אצל אלן, אבל בו בזמן שאנחנו חשבנו, גם צחקנו. די הרבה. אם זה היה הספלסטיק, או ההומור הניו יורקרי-ציני הרגיל של אלן, או כשהבמאי מחליט לעשות פרודיה על כל גדולי הספרות הרוסית וגם על גיבורו הגדול ברגמן. הכל מתאחד לאחד הסרטים הכי טובים שתראו אי פעם. אחרי כל הצחוקים שבפאשלות שקורות משטויות ולפני שאלן ישקע עמוק עמוק בתוך התסכול האישי שלו ויתחיל להתעמק בנושאים שדיבר עליהם בצורה יותר רצינית, יצא מנצח בסרט הזה שלא מוערך מספיק. אולי יגידו שהוא אולי לא כזה רציני, ושהוא מיועד לקהל שלא רוצה לחשוב הרבה, אבל עם כל הכבוד. יש מחשבה והרבה. לא פחות מ"אנני".

ומלבד כל זה, כמו שאלן תמיד ידע לעשות, הוא יצר אווירה. והוא הכניס אותנו אליה טוב טוב. עם הפסקול, השחקנים, עם הרפרנסים ועם כל המיתוסים הגבריים שעליהם אלן היטיב כל כך לתקוף מכל הצדדים ולעשות roast יפה יפה באמצעות הפאנצ'ים שלו. וזה לא רק ברוסיה, אם זה באמריקה, או אצלנו עם הנכונות להילחם שכל עם מהלל למען מטרה מסוימת, אלן האינדיבידואליסט שואל "למה?" והלמה הזה מתבטא בכל ה81 דקות שבהן הגענו מנקודה אחת לנקודה אחרת באופן די ברור. בניגוד ל"בננות", שבשלב מסוים לא הצלחת להבין איך הגעת מקטע אחד לאחר, אלן הפיק את הלקחים ויצר סרט לינארי (אחרי זה הוא יפציץ בגאונות שבחוסר לינאריות ב"אנני"), אחיד שאם אוסיף עוד מילה אחת, הפכתי רשמית לfangirl טיפוסי.

אז ברגע הזה אשתוק. ואתן לוודי לדבר. רק תתכוננו, זו לא קומדיה כזו פשוטה. יחד עם "אנני", יחד עם סרטים של מונטי פייתון וה"ביג לבובסקי", "אהבה ומלחמה" צריך להיות שם למעלה יחד עם כל החבר'ה האלה עם היכולת שלו לשים מראה לפני בני האדם הפטריוטים והמיליטנטיים ומראה את הפרצוף האמיתי שלהם. אבל חוץ מכל הקשקושים האינטלקטואליים האלה, כמו שאני אומר על הרבה דברים טובים, זה פשוט סרט כיפי. אבל ממש כיף לצפות. עם כל הפילוסופיה שבדבר, אל תשכחו לצחוק ילדים. ואני, שפשוט יצאתי לא הכי מקצועי בעולם בפוסט הזה, פשוט אגיד נתראה בפעם הבאה, אני כנראה אלך לצפות בסרט עוד פעם.

תערוכת הזוועה (הגרסה האוסטרלית)

אני רגע חוזר לקונספט ההרס ולכל כתיבת הסקירות על המוזיקה. ובאמת, אי אפשר שלא לחשוב על זה בתקופה האחרונה. אז כן, דיברתי על הרס לפני כמה זמן, האם הוא טוב? האם חיוני? האם נחוץ ומוביל לדברים טובים בניגוד למה שחושבים עליו? טוב. הנה להקה שתוכיח את העובדה כי הרס לפעמים יכול להישמע נהדר. אז שבוע שעבר, ראיתי והתרגשתי יחד עם רבים מכם מנסיך האופל. לא מדובר באוזי ולא מדובר במיילס. ניקולס אדוארד קייב ריגש את כולנו במנורה במשך יומיים. אני שהייתי ביום השני יכול לומר שהיו שם מראות שלא אשכח לעולם. מעולם לא ראיתי דברים כאלה אי פעם בהופעה, בין אם של אמנים מקומיים או ענקים. קייב כישף את כולנו, הפנט לחלוטין ועשה שוק פעם אחר פעם. בלי דאווינים, בלי הרבה רעש, נראה טיפ טופ ולא מדבר הרבה, בעיקר כמו איזה מין דמות שהיינו רוצים שיהיה חלק מחיינו. אותו אחד שמביא אותנו לשפיות עם הבלדות האפלות והנצחיות שלו, שמובילות אותנו אל זרועותיו, כשאנחנו מרשים לעצמנו להתייפח ואולי מדי פעם כי מותר, לצייר את אותו האיש היצירתי הזה כאיידול שאנו זקוקים לו.

ההופעה הזו הובילה אותי להרבה מסקנות והרבה מחשבות, אבל בו בזמן, גם עוד לפני ההופעה, בעיצומה של ההתרגשות, אני מצאתי את עצמי חוזר שוב ושוב לתקופה כל כך אכזרית, כל כך רועשת, מגעילה ומלוכלכת שאי אפשר שלא להתפעל, לחטוף צמרמורת ולהתאהב בחרא הזה. החרא העמוק הזה שאף אחד לא הצליח להביא אותו אי פעם כמו שהובא באייטיז. עכשיו שתבינו: אני מת על ניק קייב עם הפסנתר והBad Seeds, אלבומים כמו The Good Son עושים לי את זה וSkeleton Tree האחרון לאט לאט מקבל אצלי מקום יותר גדול כשאני חושב שמדובר באחד האלבומים שאני אוהב מאוד. אבל עם כל זה, אין אין אין אין אין אין אין אין כמו התקופה האגרסיבית, הכאוטית והאקספרסיבית של קייב בתחילת הקריירה שלו. כבר כתבתי פעם על אלבום הבכורה הנצחי שלו כאן ועל כמה שלא נעשה דבר כזה ביקום שוב אפילו ע"י קייב עצמו. טוב, בואו אפילו נחזור עוד יותר אחורה אל תקופה עוד יותר אגרסיבית, עוד יותר מטורפת וכאוטית שהיה בטוח שקייב הולך לסיים את זה וכנראה שלא היינו רואים אותו על הבמה לפני שבוע, אלא יותר בסרטונים ביוטיוב בידיעה שבויקיפדיה היה מכף שהיה מפריד בין שני תאריכים.

אני כמובן מדבר על הבירת'דיי פארטי (The Birthday Party) הנהדרים שנכתב עליהם ממש מעט פה ושם בשפה הזו. ואני רוצה גם להוסיף מהפרספקטיבה שלי, כי למרות שהייתה לי התחושה שאולי כבר דובר הכל, אני מרגיש כל הזמן שאני חייב להוציא את זה. אז למי שלא מכיר, לפני הBad Seeds, לפני הWeeping Songs למיניהם, קייב לא היה ראש הקבוצה, אלא חלק מתוך הרכב שיתופי שבו זמנית התבסס על מתח, אלימות עד כדי שנאה משותפת אחד לשני ובין אדם לעצמו שעד היום אפשר לשאול איך לעזאזל יצאו מזה חיים. קייב, לא בחליפה שחורה ונעליים מצוחצחות, היה נער מתוסבך שהוציא את כל התסכול, הכאב, הטירוף שיכולת לחשוב עליו בעולם. אמרו על ניק דרייק הנהדר שהיה מוציא את כל העצב בעולם בשקט בשקט, אז קייב היה מוציא את כל הזעם בעולם בהרבה רעש. סליחה, הוא הקיא את נשמתו למוות מרוב העובדה שהוא היה קורע את מיתרי הקול שלו, הרבה לפני שריגש אלפים בשירים הנוגים שלו שעיצבו פסקולים שלמים.



אבל עם כל הכבוד זה לא היה רק קייב. בלהקה הזו יכולתם למצוא גם את מיק הארווי, חברו של קייב שליווה אותו שנים גם אחרי הפארטי וידע לנגן על מגוון של כלים. אבל הגיטרה הייתה הבית שלו. עם מראה מאופק של ילד טוב, היה קשה לחשוב שמדובר בבחור שמנגן בלהקת פוסט פאנק אוסטרלית. יחד היה גם את טרייסי פו. הבסיסט עם הצליל הכל כך בשרני וטוב הזה שנראה כמו כוכב פורנו עם השפם האייקוני, מכנסי העור, כובע הקאובוי והמגפיים תוסיפו לפו את המשלים לו בחטיבת הקצב, פיל קאלברט, מתופף שגם אם המקלות היו נופלים לו באמצע הנגינה הוא היה ממשיך כמו גדול. הרביעייה שהקימה את הלהקה The Boys Next Door, הופכת להיות היא באמת, רק אחרי שגיטריסט נוסף מצטרף ללהקה ומשנה אותה סופית. רולנד ס. הווארד. נראה כאילו יצא מציור של אגון שילה (ונגיע לזה) עם סיגריה בפה ופרצוף משונה ובעיקר, סאונד אכזרי ודוקרני בנגינת גיטרה. מדובר במי שאני מחשיב לאחד הגיטריסטים הכי מקוריים והאהובים עליי. יחד תרכיבו וקיבלתם להקה שמבוססת על אנטרופיה, על כאוס, על אלימות וכל הג'אז הזה.



אפשר להגיד שהיה שם השפעות של ג'אז. בעיקר על הצד החופשי שלו. אבל הפארטי היו בעיקרם להקת פוסט פאנק. אבל עם כל הכבוד, היא סוג של כמו מה שגראוצ'ו מרקס אמר כ"חוסר מוכנות לקבל את עצמי כחבר במועדון שירצה לקבל אותי". הפארטי למרות השיוך שלהם לפוסט פאנק, סגנון מעניין ואקלקטי שבורך בלהקות מדהימות מסוגים שונים: PiL, ג'וי דיוויז'ן, סוואנס, פר אובו, טוקינג הדס ועוד ועוד, היה להם את הסאונד הייחודי שלהם. ופה אני מגיע לרגע שאני חושב שמתאר את הסאונד של הלהקה בצורה הכי טובה. הלהקה הזו נשמעת כמו המקבילה לתנועת האקספרסיוניזם הגרמני. ממש ככה. לא רק שהווארד נראה כמו איזו דמות מהדיוקנאות של שילה, כל הלהקה נשמעה כמו הציורים האקספרסיביים חסרי המנוח של חבר'ה כמו שילה, קירשנר ושאר חברי תנועת "הגשר" בתחילת המאה ה-20 בגרמניה. הגיטרות של הווארד את הארווי צובעות את הקנבס בצבעים גסים עם טביעות יד חזקות. לא סתם הלהקה הזו עברה לברלין בשנים האחרונות שלה. כי המקרה של הפארטי מצער מאוד. הלהקה פעלה בתקופה בה האגרסיות בפאנק פינו את מקומן לניו ווייב. אבל הפארטי עשו את זה אחרת. הם חיו את המוזיקה שלהם. הסמים, האלימות, העוני, הדימום בהופעות, כל אלה התאחדו לתוך איזה מין מד לחץ שבאיזושהי נקודה, הכל היה צריך להתפוצץ. וזה קרה בזמן קצר כשהקליטו החבר'ה מספר קטן של אלבומי אולפן.



עכשיו הנה הווידוי שלי: אף פעם לא שמעתי את אלבומי האולפן של הפארטי בשלמותם. מצטער, זה לא עושה לי את זה, אחרי שאתה שומע את אלבום ההופעה שלהם שיצא ב-1999, הרבה אחרי שהלהקה התפרקה, Live 1981-82, מבינים שבאולפן מדובר בלהקה מרוסנת שלא יכולה להתפרץ ולתקוף כמו בהופעות. על האלבום הזה נכתב פעם, אבל אני אשמח גם לשפוך את מה שאני מרגיש כשאני מקשיב לצלילי הגיטרה הצורמים, לנויז המתפרע, לטירוף המתפרץ והקיא והחרא, הזוועות שמתפרצות בתוך הפאנק בלוז הגותי הזה (למה אני מגדיר רבאק?!). היו זמנים שהייתי חושב בתמימות ש-Made in Japan של הפרפלים הוא אלבום הלייב הכי טוב בעולם. אבל האנרגיות האפלות, השטניות של קייב, הווארד, הארווי, פו וקאלברט פתאום מצאו את מקומן אצלי ככה לפני שנתיים. והצילומים בהופעות שלהם..... אלוהים זה כל כך א-כ-ז-ר-י! קייב כבר אז הקפיד על מראה טיפ טופ, אבל בו זמנית גם מלא גועל ושחור משחור אפפו את המראה שלו עם התסרוקת האייטיזית, המראה המטופח של הארווי שנראה לא קשור ללהקה, המראה המחריד א-לה שילה של האוורד והזיונים של פו את הבס שלו, כל אלה מתאחדים למה שקרא לו ג'. ג. באלארד: Atrocity Exhibition. באבוע בוע Atrocity. יסלחו לי ג'וי דיוויז'ן ודני בראון שעשו שיר ואלבום נהדרים כל אחד בהתאמה, אבל הפארטי באמת עשו פה תערוכת זוועות מרשימה. קופסאות מלאות בלכלוך, הדוניזם מופרע ושנאה תמידית, רוק נ רול לא כמו שהוא אמור להיות, חזיונות אפוקליפטיים תנ"כיים בשילוב עם תיאורים גרפיים שמסתכמים בקטע הכואב והמפחיד של הפארטי She's Hit:

She's Hit every little bit
And she won't get up

וכך גם אנחנו. 17 שירים מרכיבים את האלבום הזה רובם מהאלבומים הגדולים של הלהקה, Prayers on Fire ו-Junkyard. כאמור מתקופה אינטנסיבית משלושה מדינות שונות ובשני הרכבים שונים. כמעט כל שיר מתקיף אותך בצמרמורת, באיזה מין יצר הרסני, בטירוף זמני כזה. לא מדובר באיזה זעם חולף של טינאייג'רים מחוצ'קנים. זו זעקה מתוך חרא עמוק בו טבעו חבר'ה צעירים שלא מצאו את עצמם. לא בביתם באוסטרליה, לא בבריטניה וכשהגיעו לברלין, זה כבר התפוצץ. כל שיר ושיר מצליף באכזריות ואפשר רק להתפעל כמה כוח ואנרגיות דמוניות היו ללהקה הזו. הצרחות של קייב, הנגינה המשונה של הווארד שניגן תווים ברורים בצורה עקומה עד לניוז מחריש אוזניים והבס הדומיננטי של פו. 5 השירים הראשונים באלבום הזה כמו ב"תפוז מכני" של קובריק, מכים אותך בתדהמה אחד אחרי השני. Junkyard אולי ה-שיר של הפארטי פותח את המסע הצלב של הפארטי בהופעה בלונדון, כשריף תמידי ונצחי נשאר ומתנגן ברפטטיביות ובדיוק כשבו זמנית חלק מהחבר'ה מרשים לעצמם להרוס את הסדר הקיים עם רעשי רקע שהאוזניים לא שוכחות. אי אפשר שלא להזדעזע מהנביחות של קייב ב-Junkyard, בהתקפה של חטיבת הקצב של פו את קאלברט בעוד סוג של "להיט", Zoo Music Girl, בריף העקום והמעוות ב-Dim Locator.

זה לא ייאמן שלהקה מתבססת בכזו זוהמה ושורדת כמו גדולה, ובעיקר ברגע שבו מגיע קטע הספוקן וורד האפוקליפטי A Dead Song, אי אפשר שלא לחטוף צמרמורת ולצלול לתוך הכאוס כשקייב צורח אחוז טירוף, כמו נביא זעם This is the end brother, like this is the really living end. זה ממשיך לתוך הגיהינום כשקייב נשמע כמו שד ב-King Ink, יחד עם ריף קליט ואכזרי ונראה בכל פעם שכשהחבר'ה מנגנים מצוין ב"כיעור" שלהם, משהו הולך להתפוצץ שם. שנה עוברת, דברים משתנים. קאלברט מועף מהלהקה, הארווי תופס את מקומו, הלהקה מנגנת בברמן, גרמניה ונשמע שמה שהיה בלונדון זה כלום לעומת הזעם והרעל שזורם להם בוורידים. ב-Pleasure Heads Must Burn, החבר'ה כבר שוכחים ממלודיה ומאקורדים ובונים את הכל סביב הקצב, עד כדי כך שהגיטרות נשמעות כמו כלי הקשה. ב-The Friend Catcher, קייב משמיע קולות של חמור ומפחיד את כולם יחד עם עוד מנגינה עקומה שכבר מראה שהגענו עמוק עמוק לגיהינום. אפשר לומר שהפארטי היו עוד גרסה מוזיקלית לגיהינום. אם טום ווייטס ב-Bone Machine הוא השטן וב-Magog של פיטר האמיל זה נשמע כמו הירידה לשאול כמו שדנטה תיאר, אצל הפארטי זה נשמע כמו סדום ועמורה רגע לפני שהיא נמחקת מהמפה.

עם שירים כמו Six Inch Gold Blade אנחנו קולטים שהפארטי מחזיקים פה משהו טוב עם הבס ליין הכל כך בלתי נשכח של פו ועד לסוף שנשמע כמו השקט שאחרי הסערה, אבל בו זמנית, נשמע ששרידים מהסערה עדיין לא סיימו פה. She's Hit במארש הלוויתי קבוע ובס ליין שנשמע שמייצג את כל מה שרקוב בעולם, קייב מסיים את הכל ושר ומייצג את המצב שלנו המאזינים, הוכנו הותקפנו מכל הכיוונים. התקפה סדיסטית וקצת מזוכיסטית משני הצדדים שמשאירה אותנו שוכבים על הרצפה, קפואים, מפוחדים ולא מבינים מה לעזאזל עבר עלינו. מה שיכל להיות סוף של אלבום הופעה Killer מפנה את המקום לעוד קטע אחד אחרון. קאבר לסטוג'ס. מלכי האגרסיות. קשה לדמיין את כל הפאנק מתקיים בלי איגי וחבריו, ופה הפארטי בהופעה באתונה בקאבר לשיר הנושא מאלבומם הטוב ביותר של הסטוג'ס Fun House, מתעללים קייב, הווארד, הארווי ופו בכל השיר עד כדי כך שאי אפשר לזהות שמדובר בשיר של הסטוג'ס עם איכות ההקלטה המחורבנת, והעובדה שהפארטי נשמעים קצת לא בפוקוס. מבינים איך לאט לאט העסק מתפרק, מה שיוצר אצלי רגשות אמביוולנטיים לגבי הקאבר הזה. מצד אחד, מה הם דופקים לנו את זה אחרי כל הויה דה לה רוזה המדהימה הזו? מצד שני, מה יותר פאנק ואנרכיסטי מאיכות הקלטה של משהו שנשמע כאילו הוקלט מפלאפון nokia מתקופת האבן? זה מגעיל, זה נהדר וזה מכה אותך.

וזהו שקט... ועדיין קשה לעכל מה עבר פה. זה היה בלוז? זה היה נויז? אלה היו שירים בכלל? על מה הם שרים? מה האמלט עושה יחד עם ניק החשפן? מלא שאלות, ועם כל השאלות האלה, חוזר הרצון לשמוע את זה עוד פעם. 16 שנים מפרידות בין הוולווט אנדרגראונד שהקליטו את מתקפת הנויז ב-Heroin לבין משיכות המכחול האקספרסיביות של הפארטי בShe's Hit בהופעה בגרמניה. 16 שנים של מה שהתפתח מאותה חיה. והחיה גדלה למימדים עצומים. מהפרי ג'אז של אורנט ואיילר, לרוק נ רול של צ'אק ברי אל הסאונד המחורבן של הוולווטס, אל הצרחות של איגי, האנרגיות של בואי, האנרכיה של ג'וני רוטן והפואטיות של פאטי סמית' אל תערוכת זוועה נהדרת שרק גורמת לך להרגיש את החיים של קייב שהיו קופסה מלאה בלכלוך, לחוות שוב ושוב את אותו הסוף שקייב דיבר עליו בשיר המת, להשתגע ולאבד את זה כשצועקים אל המיקרופון "שחררו את העטלפים", אבל איך אפשר שלא לשיר את הפזמון הנצחי שלבש צורות רבות משירי שאנסון נוגים ועד לחגיגת הזוועה של הפארטי עם "honey honey honey honey honey honey kiss meeeeeeee"? הכל נמצא פה, מהמהפכנות של "הגשר" ועד אווירת המועדונים האפלים של האייטיז.

30 פלוס שנה עברו. פו והווארד מתים, קאלברט מזמן לא נראה לציבור, הארווי עזב את קייב שפקד לפני שבוע את מנורה והוכיח שוב למה הוא אחד הזמרים הכי מרגשים אי פעם. אבל אל תתנו לעצמכם לשכוח, שלפני כמה זמן מותר להוציא עצבים ואגרסיות, כי כמו שאמרתי בפוסט הקודם, זה הכרחי ואנושי. ויש משהו יותר אנושי מלצרוח שאתה המלך?

הרס - למה ולמי? (ולמה כל כך אהבנו להרוס דברים כשהיינו בני 5?)

טוב... וואו... הנה נחמד לחזור. מלא מלא זמן שבו הרגשתי שאני לא יכול לכתוב מסיבות שונות. אם לא היו לי רעיונות, או הרגשתי שאני לאט לאט מתחיל לאבד עניין. אז הנחתי לזה קצת. לאט לאט עם הזמן, הבנתי שמוזיקה היא חלק חיוני בעולם הזה ולא רק היא בזכות עצמה. יש לה תפקידים רבים כמו שידור רגשות ותחושות בנוגע לנושאים מסוימים. מה שהוביל אותי לשינוי שהולך לקחת את הבלוג למקום אחר לאו דווקא מוזיקלי. לא. אני לא מפסיק לכתוב על מוזיקה. חס וחס. אבל מה שכן, עניין הגיוון בנושאים ועיסוק בכל מיני שאלות היה אצלי בראש למשך זמן רב עד שהחלטתי להרים את הכפפה. אז הנה השלב החדש של The Song Remains the Same, אני מקווה שתאהבו, אני אוהב אתכם אנשים יקרים שקוראים את זה. ולכן, זה הולך להיות שונה לגמרי. שאלה שבאה אצלי מדי פעם והייתי מדבר עם חברים בנושא הולכת לקבל את הבמה בפוסט הזה, כשאתחיל עם הקדמה קישורית-מוזיקלית.

ידוע עד כמה אני אוהב מוזיקה אנטי מיינסטרימית, אנטי מתפשרת, אנטי בולשיט. מוזיקה שבועטת ישר בביצים, חסרת רסן ונכנסת ישר בלי רחמים. אם אלה המהפכות במוזיקה הקלאסית של איגור סטרווינסקי, אדגר וארז וכל החבר'ה, הג'אז האוונגרדי המוטרף של אורנט קולמן, אלברט איילר ועוד ועוד, לאמנים שוברי טאבוים שונים כמו פרנק זאפה, לו ריד וקפטן ביפהארט, דרך להקות פרוג ששוברות את ההגדרה הפרוגית ומסרבות לזרום עם הסממן המובהק של 9/8 כמו הנרי קאו, ארט ברז ומאגמה, הפאנק, הפוסט פאנק, הנו ווייב והג'אז פאנק הקוצני והאנרכיסטי של חבר'ה כמו הבירדת'דיי פארטי, הסטוג'ס, ג'יימס צ'אנס, ג'ון זורן, סוואנס ועד להיפ הופ אגרסיבי, הרסני וחסר רחמים כמו דת' גריפס. תמיד אהבתי את תחושת ההרס הזו. ולא רק במוזיקה, אלא באמנות בכללי ואולי אפילו בחיים. יש משהו בנו שאוהב להרוס הכל עד היסוד. אי אפשר להתכחש ליצר הראשוני הזה של אלימות והרסנות. זה חלק מאיתנו. אין קדושים. ולכן, אני אגש לאותה שאלה שהעסיקה אותי: האם הרס הוא נחוץ למען יצירה חדשה? ואולי גם, האם לא מדובר בהרס, אלא כחלק מאבולוציה שתפקיד הזרימה שלה טבעי?

נסתכל על הנושא של הרס וחורבן לאורך ההיסטוריה כדי להסתכל על הצדדים שבו. אם הוא טוב או רע. האם זה בא מנון קונפורמיזם טהור או מסיבות אחרות וגדולות יותר? מדובר בעניין אמביוולנטי. מצד אחד, גדלנו על הידיעה כי הרס הוא דבר נורא, מחריב, מסיים. בחברה תרבותית, חונכנו לסובלנות ועלינו להשתלט על עצמנו, לעומת זאת, כמו שאמרתי, אנחנו חייבים להודות שהיצר ההרסני נמצא בנו ואי אפשר להתכחש אליו. מי לא אהב להרוס את ארמון החול שחבר שלו בנה? מי לא אוהב לראות קצת אקשן בעניין? ועל זה אני רוצה לדבר. אותו אקשן בין אם היה חומרי או רוחני, בין אם ניתן להתווכח עליו על כמה היה חיוני או לא, אי אפשר להגיד שלא נוצר פה משהו. אז בואו נסתכל רגע על אחת ההתרחשויות הכי קיצוניות בעולם המערבי שנעשו ע"י בחור מזוקן ושמו קרל מרקס.

רוברט וויאט?! לעעעעע זהו קרל!

מרקס, אבי המרקסיזם שהיה השפעה לתורות רבות ובראשן הקומוניזם. הבחור שכתב יחד עם פרידריך אנגלס את המניפסט הקומוניסטי ובעקבות זאת, השפיע על אינספור אנשים בעולם לנקוט בדרך זו. הקומוניזם היה לדרכם של רבים. בין אם השיטה הזו עבדה או לא, זה נושא אחר ושנוי במחלוקת. אבל שום ספק שבעולם שהיה פה חתיכת שינוי. ואותו שינוי תואר ע"י מרקס כשדיבר על מהפכה גדולה שתשנה את הכל, כמו שאפשר לקרוא בדבריו:

"אין כלי הנשק של הביקורת יכולים לבוא במקום ביקורת שבאמצעות כלי הנשק. רק באמצעותה של עוצמה חומרית ניתן להפוך את העוצמה החומרית על פיה, אולם גם התיאוריה נהפכת לעוצמה חומרית מרגע שהיא נאחזת בהמונים."

עוצמה חומרית. לא סתם, מרקס אמר כי חייבים להשתמש בעוצמה פיזית כדי לשנות את המציאות. אמרה שנויה במחלוקת, הרס הסדר הקיים הידוע, הפיכת התורה לסדר יום ע"י כוח פיזי. שינוי עצום בתחום הכלכלי-חברתי. בין אם זה היה טוב או לא, אי אפשר להכחיש שאותה הפיכה השפיעה על רבים לנקוט בשיטה זו. אם ברוסיה, או קובה, או סין, או רומניה. מרקס היה הילד שהתעצבן על המצב בזמנו לפני ניסוח תורת המרקסיזם ולמעשה, בעט והרס את מגדל הלגו שהחברה בנתה. שינוי עצום, הוביל למספר דברים. לטוב ולרע. יש פה שינוי עצום באמצעות הפעלת כוח פיזי. השאלה היא האם זה תמיד צריך לפעול מתוך כוח פיזי? נעזוב רגע את הפילוסופיה ואת המאה ה-19 ונלך אל האמנות. אל הרס שהוא לאו דווקא פיזי, אבל אפשר להתייחס אליו ככה בגלל העובדה כי אותן פעולות ומהפכות נעשו בתקופות שבהן ממסד גבוה ראה בזה כמעין "הרס" שמחלל את קודשי הקודשים הידועים באמנות על כל סוגיה.

                                       ואיך אפשר בלי אלכס ובטהובן כשמדברים על זה?

המאה ה-20 הייתה תקופה מדהימה באמנות. כל הזמן חידוש אחרי חידוש. סגנונות שונים. לא עוד ציורים מדויקים שנחשבים "יפים". כמה אפשר עם זה? ככה הגיעו קבוצות שונות שערערו על סדר היום. אם זו קבוצת "הגשר" מתנועת האקספרסיוניזם הגרמני, תנועת הדאדא או טפטופי הצבע האגרסיביים בציורים של ג'קסון פולוק. מרסל דושאן, כנראה הפנים של הדאדא כי "ציור שלא מזעזע לא שווה ליצירה". וידוע שדושאן אהב לזעזע את כולם עם פסלים כמו "המזרקה" שהיה למעשה משתנה הפוכה. תנועת הדאדא בעטה במוסכמות האמנות, מתחה את הגבולות, עוררה שאלות כמו "מהי אמנות?". יש שיגידו שחבר'ה כמו דושאן וחבריו הדאדאיסטיים היו שרלטנים, אבל הנה דוגמה מצוינת להרס הדעה כי אמנות צריכה להיות "יפה" ו"גבוהה". שינוי קיצוני חיובי שהוביל להתקדמות לא רק בתחום האמנות אלא גם מעבר לזה. כנ"ל על פולוק שבכלל אתגר את עולם האמנות עם שפיכות הצבע שלו. פולוק עצמו שהיה אישיות מאוד קשה וטיפוס די אלים, הוביל גם לחידושים והראה לאנשים איך לבטא את הרגשות המחורבנים ביותר על הקנבס.

פולוק הוא דוגמה נוספת מצוינת להרס לאו דווקא פיזי (זה היה בחייו) שמחליט לשנות הכל. פולוק אחרי שנים של התמקצעות ויצירה כמו מהפכנים רבים לפניו, החליט "להרוס" את המורשת האמנותית המוכרת עם טפטופי צבע חסרי רחמים. לא כמו העמית שלו באסכולה הניו יורקית, מארק רותקו שהיה יוצר ציורים שחשפו אישיות שברירית, עדינה ומלנכולית, פולוק השתמש בכוח כדי להביע את עצמו, ייצוג ויזואלי להרס העצמי שלו. פולוק היה אולי ה-ייצוג ל"הרס" האמנותי הזה. אותו "הרס" שעד היום מרתק עיניים של צופים שפשוט נתפסים ממש חזק בכל הערבוביה הזו.

דושאן פוטוגני

המקבילה המוזיקלית לציורים של פולוק הוא סגנון הפרי ג'אז שבא עם מר אורנט קולמן. ערעור המוסכמות של הג'אז. קולמן זרק לעזאזל את החוקים הידועים. הרמוניה, אלתורים לפי סולם מוסכם ומוטיב מרכזי. בעיקר אחרי האלבום שלו (אחד האלבומים האהובים עליי) Free Jazz זעזע את הג'אזיסטים של זמנו. טענו שזה "אנטי ג'אז", "אנטי מוזיקה", קולמן אפילו חטף מכות על המהפכה שלו. העובדה שקולמן לא ויתר ושאף לשנות את המוזיקה הראתה כמה המהפכה שלו הובילה לפיצוץ מוזיקלי. אם אלא ג'אזיסטים ואפילו רוקרים, הפך קולמן לאחד מנגני הג'אז החשובים ביותר. זוהי מהפכה שהתוכן שלה היה די אגרסיבי אבל תגובת הקהל גרמה לאגרסיות. אם אפשר לחשוב על מהפכה שכן הציתה בכולם יצר אלים שכזה, זו המהפכה המוזיקלית של קולמן. מה שהזכיר לנו אחרי זה כמה היצר הילדותי וההרסני בנו מאוד חיוני ובא אחרי זה להרבה מוזיקאים שלקחו מאורנט השפעה. אם אלה הפאנקיסטים. ואם כבר מדברים על ג'אז, בואו נדבר על הביטניקים.

תנועה מהפכנית לא פחות הייתה תנועת הביטניקים. המנהיגים הבולטים שלה: אלן גינסברג, ויליאם בורוז וג'ק קרואק, חבורת אמריקניים שהיכרו היטב שירה וספרות על גווניה והחליטו שנמאס. הגיע הזמן לתת ביטוי לסגנון חדש בספרות. ספונטני יותר, מודרני, לא שם על אף אחד. וכאלה היו הביטניקים, שהיו מדי פעם מסתבכים עם החוק כשהיו פושעים ברחובות בלילה. מין הצהרה שכזו וקריאת תיגר על החיים הנורמטיביים. יש האומרים שהתנועה הזו נולדה לאחר הירצחו של דיוויד קאמרר ע"י לוסיאן קאר. האחרון, בן 19, גם הוא ביטניק חלוץ רצח את קאמרר שהיה הומוסקסואל עם אובססיה לקאר. יש שיאמרו שבעקבות זאת, איש איש הלך לדרכו והגיע להנפיק יצירות ספרותיות גדולות. אם זה בורוז שגם הוא היה במסע של הרס עצמי עד ליצירת "ארוחה עירומה", קרואק שטייל ובסוף הוציא את "בדרכים" וגינסברג שזעזע את כולם עם הפואמה שלו "יללה".

שוב פעם אנחנו שואלים את עצמנו, האם פעילויות קיצוניות מביאות ליצירות חדשות? האם כל דבר חדש מגיע מתוך חורבן והרס בלתי נמנעים? אם זה אפילו המפץ הגדול, המגפה השחורה, המהפכה הצרפתית או השואה, כל אלה הם דוגמאות לאירועים עצומים שהובילו לתקומות, דברים חדשים. עכשיו עם הבלבול הזה, אני אתן במה למר ברל כצנלסון אחרי שחבר חשף אותי לדבריו:

"המהפכנות הפרימיטיבית, המאמינה בהריסה כוללת כתרופה מושלמת לכל הפורענות החברתית, מזכירה בכמה מגילוייה את הילד בגיל מסוים, כשהוא מבקש לגלות את יכולתו ולחדור לתוך תוכם של דברים על ידי שבירת צעצועיו. כנגד המהפכנות הפרימיטיבית הזאת מעמידה תנועתנו, מטבע ברייתה, את המהפכנות הקונסטרקטיבית. אף זו איננה משלימה כל - שהוא עם ליקויי העולם הקיים, ורואה את הצורך במהפכה לכל עומקה, אלא שהיא יודעת עד מה מוגבל כוחה היוצר של ההרסנות, והיא מכוונת את מאמציה במגמת הבניה, שרק היא מבטיחה את ערך המהפכה... לפיכך היא (המהפכנות) מודדת את ערך המהפכה לא בכמות הדם שנשפך (כמו שלימד נביאם של "הציונים המהפכנים"), אלא בכוח הבנייה שלה, בידיעת דרכי הבניין, בהדריכה את אנשיה לקראת מאמץ בניין ושיטות בניין מתוקנות." - מתוך "במבחן" של כצנסלון

הדברים של כצנלסון מעולים כדי לענות על התשובה לשאלה שאמנם עדיין היא מאוד חמקמקה בתשובה שלה, אבל מקבלת מענה מובן כשכצנלסון אומר שזה לא ההרס שמוביל למהפכה, אלא אותם אנשים. אותם אנשים שבונים, שיודעים מה הם עושים. כשסטאלין אמר שאי אפשר לעשות מהפכה בכפפות משי, לא הייתה הכוונה לעשות מהפכה לשם המהפכה. שום ניהיליזם אלים, אלא עמידה מאחורי המטרה. ברור שמדובר באישיות שונה לכל אדם. בין אם זו הנבואיות של מרקס, אמרותיו של דושאן או מעשיהם של הביטניקים. הם ידעו מה הם רוצים ואם היה מדובר בפשוט מהפכה, לא הרווחנו מזה כלום. האלימות, האגרסיביות לא חייבת להיות חלק מזה, אבל בהחלט צריך להיות טון תקיף.

לא סתם אי שם באירופה במאה ה-20, הפיזיקאי מקס פלאנק נתן במה לצעיר אלמוני בשם אלברט איינשטיין לסתור את מכניקת הקוונטים שלו עם תורת היחסות שעד אז אף אחד לא הקשיב לו. פלאנק ראה כי איינשטיין השקיע מלא מלא מלא מלא מחשבה (וזה עלה לו) באותה תורה שהפכה לאחת התגליות החשובות ביותר אי פעם. שוב קראו לזה הרס של המחשבה המקובלת למען שינוי אדיר. אבל אותו הרס נעשה בחכמה. איך אומרים? לא מחנטרשים על הכלים וקוראים לזה פרי ג'אז ולא מתעצלים על הלחנה וקוראים לזה מינימליזם. אם נסתכל על הכל לאחור עכשיו זה היה די פשוט. ההרס הוא לא המטרה אלא הכלי. ההרס משרת את המטרה שעליה חשבו אותם אנשים. בין אם אתם מסכימים שדברים מגיעים כשמשתמשים בכוח או לא, בואו נסכים שאותו כוח בא עם מטרה ועל הדרך נסכים שכולנו אהבנו להרוס צעצועים כשהיינו ילדים.

הגאות באה

אני לא מאמין שאני כותב בכלל את השורות האלו. בחיים, אף פעם, אף פעם. לא תיארתי לעצמי שאני אכתוב אי פעם על הדבר הבא. אולי ביקום מקביל, אבל דאמיט וואו כנראה שזה השפיע חזק. אז הנה פתיחה שאולי תבהיר קצת את העניינים. ידוע עד כמה לא אהבתי היפ הופ בעבר ונפתחתי והתאהבתי בצליל. ידוע איך פעם היה קשה לי עם היפ הופ מודרני עכשווי עם כל הטראפ הזה. גם זה עבר ונתפסתי. ידוע מאוד עד כמה אני לא חסיד של היפ הופ ישראלי. ברוק זה עוד עובד, אבל כמישהו מרפרפ בעברית זה תמיד נשמע לי מצחיק ואני לא יכול שלא לצחוק מדי פעם. אבל השנה, האוזניים שלי נפתחו הכי חזק שאפשר והראש לא האמין. אנשים, בחיים לא חשבתי שאני אומר את זה, אבל "שפל וגאות" האלבום החדש של נצ'י נצ' aka רביד פלוטניק, הוא אחד האלבומים הטובים ביותר שיצאו השנה במדינה הזו. אוקיי, הבלוג הזה סופית מרגיש קצת מוזר. כאילו התחלתי לאכול משהו שפעם לא אהבתי ועכשיו אני אוכל אותו daily. אבל הנה. זה זה. האלבום הזה עשה את זה ואני בחיים לא הייתי חושב שהיה עושה את זה.

בעבר הרחוק, לפני מלא מלא שנים, כשהייתי בכיתה י', לפני שנתיים. הייתי ממש אנטי ראפ ישראלי. עדיין, יש כמה מהם שאני פשוט לא יכול לשמוע כי זה נשמע לי עם יותר מדי דאווינים. אזור י"א, התחלתי לגלות שיש דברים טובים בעברית כשמדובר בהיפ הופ. אם זה למשל סגול 59. את נצ'י נצ' הייתה תקופה שלא סבלתי לשמוע אותו. השירים עם כל ה"וואלה אני הולך לעשות פה מהפכה יה", הרגאיי-ראפ שתמיד היה נשמע לי מעצבן. אחרי זה התרככתי קצת, אבל בכל מקרה, סירבתי לשמוע מה שיש לפלוטניק להציע. ההרכב שאני חבר בו חימם אותו לפני שנתיים, אבל עדיין זה לא היה זה. בכלל. כשהייתי שומע את הלהיט הגלגל"צי "הכל יהיה בסדר" עם קפה שחור חזק, ישר החמצתי פנים. עד היום. עד אז חשבתי שנצ'י נצ' הוא ראפר שכמה חבר'ה בשכבה אוהבים לשים בפול ווליום וכולם מתלהבים ממנו. אבל השנה, זה קרה גם לי.

קודם כל, העטיפה. ויזואלית נדלקתי ישר. המינימליזם של סירה בודדה על גבי רקע לבן משך אותי, אבל דעות קודמות שלי קצת מנעו ממני. ככה שלושה חודשים מאז שהאלבום יצא אני פשוט לא נוגע בו. ואז החלטתי שהגיע הזמן לשים סוף סוף את החשש והסקפטיות בצד ואולי להבין על מה כל הבלגן ולמה כל החבר'ה משתגעים יותר מבעבר. וברגע של השניות הראשונות של האלבום, הבנתי שזה משהו אחר לגמרי. הבן אדם לקח קטע מראיון עם המורה הרוחני שלי ושל רבים (וגם של נצ'י כמו ששומעים באלבום הזה וגם בקודמים, ועוד נדבר על זה), אהוד בנאי. לאט לאט, התחיל להיכנס הביט והמנגינה הגיעה. הבנתי שזה ממש לא צועק "אני יודע שהכול יהיה בסדר". להפך, זה לא אלבום שאומר שיהיה בסדר. שפל וגאות הוא אלבום קודר, אפל אבל עם נקודות אור קטנות. המוזיקה והמילים שונות לגמרי ממה שעד אז נצ'י עשה ובכלל, בהיפ הופ הישראלי העכשווי, כרגע אין שום דבר שנשמע כמו שפל וגאות. אבל הדבר הכי חשוב באלבום הזה, זה שזו פעם ראשונה שאנחנו שומעים אלבום של רביד פלוטניק ולא של נצ'י נצ'. כששומעים את האלבום אחרי ששומעים את הדברים הקודמים, מבינים שזה לא הראפר הקול שכולם מכירים. זה רביד פלוטניק בfull esence שלו. בדיוק מי שהוא, אחרי המסיבה. וזה לא הולך להיות כיף.



שפל גאות נשמע כמו התחלה חדשה לפלוטניק. משהו כמו מותו של נצ'י נצ' שמוביל ללידה מחדש של רביד פלוטניק. השינוי עצום. המוזיקה הרבה פחות קלילה. המילים עוד יותר לא עושות חשבון. זה תהליך התבגרות של פלוטניק שעד אז היה יוצא מכל בוקסה של ילד בן 16. כמו כל אלבום שהופך לגדול, פלוטניק מביא רפרנסים לגיבורי תרבות ומתייחס למקורות שונים שמרכיבים את המניפסט שסוקר את החברה הישראלית בשנת 2017. בואו נגיד שהאלבום הזה הוא הפסקול המתאים לשנה הנוכחית. הנושאים קשים: הפוליטיקאים המאכזבים, החברה המנוכרת, השתעבדות החברה לטכנולוגיה ולקדמה המודרנית, חוסר הערכה עצמית, הקושי שבמערכות יחסים. כל אלה מתייחדים לאלבום מאוד כואב, מתוסכל מההווה הנוכחי ולא עושה דאווינים, בלי שום אגו והילולה עצמית. פלוטניק לא מזיין את השכל ומביא לנו דוגרי את האמת בפנים. זה בעיקר נשמע בחלק הכי טוב של האלבום בעיניי, חמשת השירים הפותחים מ"לפעמים" ועד ל"פאנצ'ים" מתקיפים את המאזין. אני מאוד אוהב את זה. שיר אחרי שיר, פלוטניק מכניס חזק ולא מרחם. זה נדמה שנמאס לו להיות הבחור שמושמע ברדיו כל הזמן.

אבל בואו נדבר גם על המוזיקה שהיא נפלאה לא פחות וגם היא מסמלת שלב חדש בקריירה של פלוטניק. לא רגאיי ועומס של מצילות טראפ. המוזיקה הרבה יותר מלנכולית, הביטים קליטים ונקלטים, חזקים ודומיננטיים. מדי פעם מגיחים כל מיני שטיחי צלילים משונים שכמעט גובלים באמביינט. בואו נודה, עכשיו כשפלוטניק די ידוע בציבור הוא יכול לשתף פעולה עם מי שבא לו. אז יש לנו את המפיק שלו מימי פרודוקס. יחד יש לנו כמה חבר'ה ידועים ואהובים ושיתופי פעולה מפתיעים: דודו טסה (שהלחין את הלהיט של האלבום "כל הזמן הזה"), איציק פצצתי, מיכאל כהן מכהן@מושון והכי מפתיע מכולם: אבישי כהן. כן כן שמעתם נכון. בסיסט הג'אז הוותיק שניגן עם צ'יק קוריאה ויצא מנצח עם קריירת סולו מצליחה מנגן באלבום הזה של הראפר מפתח תקווה.

כמו הסלבים הגדולים קנדריק לאמאר וקניה ווסט, פלוטניק מתרחק מהזירה הידועה של ההיפ הופ. בשיר הכי טוב באלבום בשבילי, הפתיח "לפעמים" מטיח את הקונספט הכללי של האלבום עם ביט חזק וקלידים אמביינטיים שכאלה. פלוטניק לא מרחם ושוחט פרות קדושות ומשתמש באמרות ידועות והופך אותן לגמרי ("ארץ הקודש ארץ זבת חלב ודבש עבדים מפנטזים על הסופ"ש"). וכאמור, הוא לא מרחם כשבלהיט הגדול של האלבום "כל הזמן הזה" עם הלחן של דודו טסה. פלוטניק מצמרר ובכלל עושה מהפכה בהיפ הופ הישראלי. השיר שעוסק במערכת יחסים לא מושר מנקודת המבט של פלוטניק, אלא מזו של האקסית שלו. מדובר בצמרמורת שמראה עד כמה האהבה היא ממש לא פשוטה ויכולה להכות חזק. פלוטניק מדבר על אמו המנוחה שנפטרה מסרטן, על עישון כדי להשכיח מהבעיות. "זוכר התקפי חרדה ולילות לבנים שחשבתי שאני משתגעת" מטיח פלוטניק במילותיה של האקסית. פלוטניק מצביע על הבעיה של חוסר ביטחון וקנאות ומציג את זה as is. פלוטניק עובר מהאישי לכללי ובחזרה.

שפל וגאות עוסק בחברה הישראלית ובקשיים האישיים. האלבום הזה ממשיך בעיני במובן מסוים את יצירת המופת הגדולה שיצאה 30 שנה לפני כן. כשאהוד בנאי יצא עם אלבום הבכורה "אהוד בנאי והפליטים" אחד האלבומים הכי מדהימים שיצאו בארץ ובכלל, הוא הביא אוסף שירים זועם, קודר ומלנכולי על החברה הישראלית באייטיז. 30 שנה אחרי ונראה שפלוטניק ממשיך את המסר של מורו הרוחני. פה אני מתמקד בעיניי בנקודה חשובה מאוד באלבום, שלמעשה היא הסיבה המרכזית שלי לשמיעת האלבום. ואלה קטעי הראיונות של בנאי. בנאי משמש כמעין חוט מקשר בין הקונספט של השירים. הדברים שהוא אומר בראיונות, גדלים לממדי שירים בדמות פלוטניק. אם זה מקום הזמר והעיסוק שלו באקטואליה, השנאה השוררת בחברה הישראלית, המסע הבלתי נגמר והמתיש של אמן הרוצה לחדש ובו זמנית צריך לרצות את הקהל. בנאי הוא מורה הצללים של האלבום הזה. פלוטניק מראה עליו כהשפעה הגדולה שלו. הרגע היפיפה ביותר באלבום היא בסופו כשבנאי נשמע וסוגר את האלבום במילים על פלוטניק. מרגיש כמו סגירת מעגל. המורה שמשבח את התלמיד. מין מסע שאמנם ברמה החברתית נותר לא ברור, אבל מבחינת פלוטניק הפך לנקודת ציון עם מילותיו של בנאי שסוגרות את האלבום.

אבל זה לא נגמר עם בנאי. עוד נקודה חשובה נמצאת בנושא המודרנה ושעבוד החברה לטכנולוגיה בשירים כמו "עגל הזהב" (ובואו לא נשכח שגם ב"פליטים" של בנאי יש שיר עם אותו שם) ו"מודרני" שלא עושים חשבון ומראים איך החברה נהרסה והפכה למנוכרת עם הופעה של סמארטפונים, פייסבוק, ווצאפ כל הכלים שנועדו לשלוט בנו. את המסר הזה חזה לפני 22 שנה, הנביא הגדול, הגדול מכולם מאיר אריאל, באחד האלבומים הכי חריגים וקשים שיצאו במדינת ישראל, "רישומי פחם". לא רק שפלוטניק ממשיך את הקו של בנאי והפליטים, הוא גם מראה למאזינים שמאיר, הליצן המשתומם צדק כשאמר בפתיח המצמרר שלו "חיית הברזל" שלבסוף נהיה עבדים לטכנולוגיה. נשבח אותה ונשכח את עצמנו כמו שעשו בני ישראל כשיצרו את עגל הזהב. ככה פלוטניק מצדיק את שני גיבוריו, שתי דמויות גדולות בתרבות הישראלית. בנאי דיבר על הקשיים החברתיים ומאיר דיבר על העתיד הקודר שהסתבר כנכון עוד בניינטיז.

מובן ממה שכתוב שהאלבום לא מניח כמעט לרגע. פלוטניק לוקח סממני תרבות ידועים והופך אותם לשלו. ככה הוא הופך את השיר האייקוני של חווה אלברשטיין "שיר ארץ" לחלק מהקונספט של שפל וגאות ורותם אותו למען המטרה. ככה פלוטניק מצטט את ברי סחרוף, שב"ק ס', נינה סימון, אפילו פינק פלויד מאוזכרים עם dark side of the moon. כל אלה מתייחדים לאחד האלבומים הגדולים שיצאו השנה, וממה שנראה ואני בטוח בזה, האלבום יהפוך לקלאסיקה ישראלית. אבל שוב, כמו הרבה אלבומים גדולים, הוא לא מושלם. פה זה הקטע שבו אני קצת ממעיט בשבחים. מצטער אם חלק לא יסכימו, אבל שיר כמו "כפרה שלי" פשוט נכנס לי בקטע לא טוב ופוגע בקונספט. נשמע כמו משהו שאולי היה נכנס לאלבומים הקודמים, אבל הוא פשוט נמצא שם בלי קשר ושוב פעם, גולש לקלילות. דווקא אהבתי שכבד. אבל זה מה שיפה פה. פלוטניק מתבגר. הוא מתנסה, הוא טועה והוא נאמן לעצמו ואומר הכל. בכל מקרה, אין מה לעשות. שפל וגאות הוכיח את עצמו כאחד מהאלבומים הגדולים שיצאו השנה בארץ. המסר שלו רלוונטי והפך את פלוטניק מראפר אהוב למעין פילוסוף. אותו פילוסוף נמצא עכשיו בתהליך יצירתי מעניין. לאט לאט, פלוטניק משתנה ועוד מעט עומד לגבש את עצמו. עד אז, למרות שאולי חלקכם קצת אנטי. אני מבטיח לכם שבו ותקשיבו למה שיש לרביד לומר. משהו כזה במדינה, לא היה הרבה זמן.

דראם נ' בייס, אבל אחרת

משונה מאוד. אדם נערץ ואהוב שעד אז היית רגיל לראות בויקיפדיה "נולד ב-" ולפתע בום! יש תאריך לידה ותאריך פטירה. פתאום הבן אדם שדיבר בראיונות כבר איננו. אז דווקא הפעם אני מרגיש צורך להקדיש פוסט להולגר צוקאיי וגם לג'אקי ליבזייט. חטיבת הקצב הבלתי מעורערת של Can. יש מלא סיבות למה Can היא אחת מהלהקות האהובות עליי אי פעם. צוקאיי את ליבזייט הם אחת מהסיבות המרכזיות. מעולם לא שמעתי בלהקת רוק חטיבת קצב שנשמעת יותר כמו מוזיקת טראנס אלקטרונית מאשר רוק נ רול. ליבזייט היה מכונת תופים אנושית ועדיין עם מלא רגש ומקוריות. צוקאיי היה המוציא לפועל המרכזי של החזון שאירמין שמידט (קלידים) חלם עליו. צוקאיי, תלמיד לשעבר של שטוקהאוזן, הבין שהוא לא צריך ליצור עוד אלקטרוניקה, מוזיקה קונקרטית וקולז'ים של סאונד כמו מורו. צוקאיי הכניס את כל זה לתוך הרוק הסופר ייחודי של Can. וככה נוצר השילוב הנדיר והכל כך מיוחד בין רוק, ג'אז, קלאסי ואלקטרוני עם גישה חתרנית ומהפכנית וכל האוונגרד הזה. אבל אני חושב שעל הגדולה של Can דיברו וידברו עוד הרבה. גם הקדשתי כמה פעמים ללהקה הזו עם שני ה-אלבומים שלה, Ege Bamyasi והאלבום החמישי האהוב עליי בכל הזמנים, Tago Mago (משעמם כל כך שנוצר טופ 10).

אני הולך לדבר על שני החבר'ה שעזבו אותנו באותה שנה דרך הקריירה של צוקאיי. נכון שנדמה שהם כבר אמרו הכל ושמעולם לא היו אישית קרובים אלינו מאוד, זה עדיין מבאס שאגדות כאלה הלכו, בעיקר אחרי התכנית למיני איחוד של הלהקה השנה. עם מותו של צוקאיי, גיליתי פתאום לא שבמפתיע שלבן אדם יש דברים מעולים לא פחות תחת השם שלו. רק צוקאיי עבד עם כל מי שיכל לחשוב עליו ובעיקר אלה שהושפעו ממנו רבות במסגרת Can. המורה הושפע לא פחות מהתלמידים ואפשר לשמוע בשיתופי הפעולה שלו עם ג'ה וובל (PiL), דיוויד סאליבן, דה אדג' ועוד ועוד. האיש שחרג מעבר לקראוטרוק וידע להמציא את עצמו מחדש במסגרת סגנונות שונים ומשונים: הוא הספיק לעשות קלאסי מודרני כמו מורו ורבו קרלהיינץ, הוא עשה גם פוסט ואנרכו פאנק, וגם אמביינט טכנו. אז אני אדבר על שלושה אלבומים של צוקאיי שהראו שהבסיסט/מפיק של Can יכול לעשות דברים נפלאים בעצמו.

נקפוץ ממש אחורה לשנת 1968, קצת אחרי ש-Can הוקמו וגם אולפן ה-Inner Space שבו צוקאיי, ליבזייט, שמידט, מייקל קארולי ז"ל, מלקולם מוני ודאמו סוזוקי הקליטו את המאסטרפיסס. בזמן ההוא, צוקאיי נכנס לאולפן עם מפיק בשם רולף דמרס להקליט אלבום שכל כולו מוזיקת אוונגרד ניסיונית בהשפעת שטוקהאוזן, פייר שפר וכל החבר'ה. חייב להודות, על האלבום הזה רציתי לכתוב הרבה זמן ואני מניח שבטיימינג הנורא אני אדבר עליו. Canaxis 5 הוא אלבום עם שני קטעים ארוכים. דרונים מתמשכים על גבי הקלטות שונות וממתקים אלקטרונים. צוקאיי לפני שפתח בקריירה, יוצר פה משהו מעניין. הוא לא מקורי בגלל העובדה שהוא מושפע מהמלחינים האלקטרוניים המהפכנים, אבל זה ממש מעניין לשמוע איך לפני שיצא מהפכן עם משהו משלו עם Can, צוקאיי מתנסה בקולאז' של סאונד. ב-Boat Woman Song נשמעת הקלטה של נשים וייאטנמיות שרות. זה משונה אבל זה די מעניין. זה אלבום מומלץ לאלה שרוצים עוד אחרי Can ולמי שאוהב מוזיקה קונקרטית-אקספרימנטלית יו ניים איט. הנה האלבום פלוס שני קטעים שלא יצאו במקור על הדיסק.

Canaxis 5 היה ניסוי מעניין. אבל הוא רק היה התחלה של קריירה ארוכה מאוד רצופה באלבומים טובים וטובים פחות. עכשיו אחרי 11 שנים של נגינה על הבס עם Can, צוקאיי החליט לגשת לקדמת הבמה. הוא למד מלא מלא כלים וב-1979, כש-Can כבר למעשה די התפוגגו, יצא צוקאיי מנצח באלבום האולי באמת ראשון שלו, Movies. על התופים לא אחר מג'אקי ששוב פעם ממחיש למה הוא היה אחד המתופפים הכי מקוריים ומיוחדים במאה ה-20. רחוק שנות אור מפולחן הסולואים של בונהם ומשינויי המקצבים הסופר תכופים של קארל פאלמר או ביל ברופורד, ג'אקי אף פעם לא נשמע כל כך Fאנקי מבעבר וזה היה ברור שעד כמה שהחבר'ה ב-Can לא בדיוק היו שמחים לפגוש אחד את השני (ויש סיפורים על זה שליבזייט רדף אחרי צוקאיי עם גרזן......), זה פשוט טבעי שהשניים האלה ייצרו ביחד והם עשו את זה הרבה. ב-Movies, צוקאיי נשמע שהולגר יקירנו רצה לצאת מכל האימאג' של המוזיקה האוונגרדית המסתורית של Can.

כמו רבים שהושפעו ממנו והוא הושפע מהם, צוקאיי רצה גם הוא לעשות פופ משונה ומעוות. כמו בריאן אינו, ג'ון קייל ודיוויד סאליבן, צוקאיי רצה לעשות פופ אוונגרדי. קליט אבל משהו מוזר וגם עם הומור. חברים וחברות, כשצופים בראיונות עם האיש הזה, רואים שמדובר בבן אדם צנוע, לבבי ועם חוש הומור בריא. אם יש קטע שהופך את Movies למנצח, זה ה"להיט" Cool in the Pool. קטע Fאנקי הומוריסטי שעושה טוב. תחשבו לכם שאחרי שאתם שומעים דברים כמו Tago Mago, פתאום מגיע הדבר הזה. כמעט רגאיי אפילו ועדיין, הבן אדם תוקע שמה משום מקום קרן יער או איזה סימפולים שנותנים לכל זה את הביזאריות שצריך. ואיך אפשר שלא להיות מוקסם מהשירה של צוקאיי. הבן אדם התחבא מאחורה מספיק זמן. הוא לא זמר ענק וגם לא פסיכופת או נסיין כמו מוני או סוזוקי. המבטא הגרמני הכבד שלו מעלה חיוך על הפנים, איך אפשר שלא להיות מוקסם מזה?! אם זה לא עשה לכם את זה, אין לכם לב!

Cool in the Pool הוא ה-שיר. בעיניי, מהשיאים הגדולים בקריירה של צוקאיי שהוא הראה שהוא יכול להיות סופר קליט ולא רק אוונגרדי ומוזר. זה הוכיח עד כמה הבן אדם הזה מגוון בקריירה שלו. אמנים כאלה צריכים להיות הכי מוערכים. בין היתר יש גם את Oh Lord, Give Us More Money שהוא בעצם כל הרכב הגרעין של Can. הקטע השלישי Persian Love גם מדהים בגלל העובדה שצוקאיי האירופאי התנסה במוזיקה מזרחית. ממש ממש עם סימפולים של זמר מסלסל. הג'אם Hollywood Symphony סוגר בטעם טוב וגם שם יש כל מיני קטעים מצחיקים, אבל אין מה לעשות בקטעים הקצרים, צוקאיי יצא מלך. למי שרוצה לגלות מעבר ל-Can, צריך לשמוע מה יש פה. שנתיים אחרי, צוקאיי מקליט עוד אלבום, מה שהוא מחשיב כאחד האלבומים שהוא הכי גאה בהם עם עטיפה נפלאה בשם On the Way to the Peak of Normal.

באלבום הזה נמצא גם קוני פלאנק. ה-מפיק, אולי הג'ורג' מרטין של כל סצנת הקראוט. צוקאיי אמר שלעבוד איתו הייתה כמו התגלות. באלבום הזה, צוקאיי עבר מהארט פופ לתוך מחוזות של ג'אמים Fאנקיים אלקטרוניים. באלבום הזה, כולם מנגנים ברפטטיביות. זו לא המאגניבות של סליי סטון, לא הסקסיות של ג'יימס בראון, לא הפסיכדליה של ג'ורג' קלינטון, בטח לא הג'אמים המוטרפים של מיילס. זה Fאנק אחר. אירופאי. כמעט כמו הטוקינג הדס. ב-Ode to Perfume הפותח, החבר'ה מנגנים Fאנק איטי בתוספת הפקת הקולז'ים המשונים של צוקאיי. או Two Bass Shuffle ששם צוקאיי מנגן בס אחרת מלבד הפריטות ב-Can שהיינו מורגלים אליהן. זו חיה אחרת. ועם השנים, צוקאיי יצר חיות משונות עם ג'אקי או עם אחרים. זו לא הייתה המסתוריות האפלה שאפפה את Can בתחילת הסבנטיז זה מה שהביסטי בויז קראו לו Da Funky shit.

אחרי זה, צוקאיי מתקדם הלאה. וכמו שאמרתי, ממציא את עצמו מחדש, לא מביט לאחור, משתף פעולה עם משפיעים ומושפעים ממנו. אני מודה אני רחוק מלהכיר את כל העבודות של הבן אדם, אבל השלישייה הזו היא ייצוג נפלא ומעניין של צוקאיי בתקופות שונות, באבולוציה ממוזיקה ניסיונית ושילובה במסגרת קליטה יותר. אחרי זה, הוא יעשה עוד דברים שונים ומי שרוצה להמליץ מוזמן. אישית, Movies הוא הבייבי של צוקאיי יחד עם הדברים שעשה עם Can. הראה שהוא יכול לעשות הרבה מעבר לקראוטרוק שמצפים ממנו. אני די הופתעתי לשמוע ואני די בטוח שגם אתם תחשבו ככה. לטוב ולרע. זו הייתה התקדמות הלאה ואולי הגיע הזמן שעכשיו, יכירו את הדברים שיש פה מעבר למה שידוע. כי זה כיף להיות ניסיוני וכו'. אבל לצאת מהקומפורט זון שלך ולעשות משהו אחר, זה כבר בראבו אחד גדול.

בפוסט הזה, אני מקווה שגם מי שלא שמע, יחקור קצת את מה שלבסיסט המשופם היה להציע וגם מעין סגירת מעגל עם המתופף האגדי. Can כבר לא יתאחדו. זה בטוח. ומצוקאיי, מצער לשמוע שלא יהיו עוד דברים, בתקופה שבה הוא רצה ליצור דברים חדשים אחרי מותה של אשתו. להתראות לחטיבת הקצב הכי מהודקת והכי קצבית ששמעתי אי פעם. ספק שיישמעו אי פעם כמוהם.