הרבה מאיתנו בהייפים רבים לאחרונה. אצלנו, אנו נרגשים מהופעתו של מורנו ורבנו, דודו פארוק עם שירו החדש "ארמני". בשאר העולם, מלבד הניצחון הגדול באירוויזיון, כולם עדיין המומים מהכאוס הביזארי של דונלד גלובר אשר אולי ידוע יותר כצ'יילדיש גמבינו. בין אם במשחק או במוזיקה, הבן אדם מראה כל פעם למה מדובר בכישרון מיוחד. אבל מאז שבוע שעבר, אף אחד עדיין לא יודע איך לעכל את הדבר הזה. וכולכם יודעים מה אני מדבר. שבוע עבר מאז גמבינו הוציא לאור שיר חדש אחרי שאמר שפורש מהמוזיקה לחלוטין. אבל This Is America הוא סטירה מצלצלת לפנים. שבוע עבר, מאז ראינו את גלובר רוקד בצורה מדהימה, עושה פרצופים מעוותים למצלמה ובעיקר, עושה בלגן אחד גדול. וזו (כמו השיר) בדיוק כמו אמריקה. אני מרגיש חובה להוציא את דבריי לגבי השיר הזה שבאיזשהו מובן כבר צבר מומנטום ויוצר דיונים רבים. דונלד גרם פה לאיזושהי רעידת אדמה ואנשים באינטרנט מתחילים להתדיין, לחלוק אחד על השני, לשאול ולתהות.
ובו בזמן, אנחנו מאוהבים בטירוף של דונלד, בפרצופים המטורפים וצעדי הריקוד שנראים כמו עגור אחוז טירוף. הכל מתאחד ל-This Is America של צ'יילדיש גמבינו. הדבר החם שהולך עכשיו. כמות הממים שנעשתה בעקבות הקליפ גדולה יותר מכמות הגרביים שלי במגירה (כאילו שיש מה להשוות), כמות סרטוני התגובות והדיונים גדלים מרגע לרגע ונותר לשאול מה הקטע??? מה יש לכולם מהמזוקן המטורף הזה? ובכן, בואו נפתח את זה ככה. תורת היחסות הפרטית של איינשטיין, טוענת שאין מרחב וזמן מוחלטים. אם לא ניכנס לפרטים, ניקח דוגמה ונגיד שאם אדם מסוים ייסע במהירות גבוהה ביותר בחלל, בזמן שאצלו יעבור זמן מסוים, הזמן שעבר בכדור הארץ יהיה הרבה הרבה הרבה יותר גדול. נעזוב את הפיזיקה עכשיו ונאמר שאם אותו אדם מסוים חזר לכדור הארץ, הוא יראה שלא הרבה השתנה.
לפני קצת יותר מ-50 שנה, ג'ון קולטריין הגדול הקליט את הקטע המצמרר Alabama אחד הקטעים היפים ביותר עלי אדמות, קינה לנספי אירוע הפיגוע בכנסייה לשחורים באלבמה. אי שם בסבנטיז, ג'יימס בראון נהיה זועם במיוחד מהרגיל ותיעד אמריקה שסועה וכועסת אחרי רצח מרטין לותר קינג בFאנק אנרגטי מלא אש. בניינטיז, דיוויד בואי דיבר על הפחד שלו מאמריקאים ודונלד גלובר ב-2018, מצדיק בדיוק את הפחד של זיקית הרוק נ רול. במשך שנים, אמנים תיעדו את אמריקה וביקרו אותה על הרבה דברים. אם קיפוח השחורים, או תרבות הזבל האמריקאית והשחיתות הפוליטית (מישהו אמר פרנק זאפה?) או כמו במילותיו של אלן גינסברג: "אמריקה נתתי לך הכל ועכשיו אני כלום".
נעזוב את הניימדרופינג ונדבר על איך דונלד גלובר תפס לא רק את הכאוס של אמריקה היום, אלא דברים שאפילו חורגים מגבולה של האימפריה עצמה. בואו נתחיל במוקד ההפתעה, הקליפ. דונלד מפליא בצעדים לצלילי מקהלה אפריקאית ששרה מנגינה מסוימת באקסטזה, כשדונלד שר שכולנו רוצים לחגוג. אך לפתע מתוך שום מקום, הכאוס מתחיל. האוטופיה האפריקאית מופרת ע"י טראפ אכזרי ורומס עם בס עוצמתי, דונלד מרפרפ באדישות. וזה מה שהופך את השיר הזה לכל כך מצמרר. השירים שמתעדים מצבים קשים ונשארים מרגשים, הם אלה שחפים מדרמה ענקית. לצעוק ולהתמרמר על המצב לא בדיוק גורם לשערות לסמור. זו האדישות שמלווה בהגשת הטקסט. זה העניין שזה נראה שהאמן מציג מציאות בה אנשים רגילים לחלוטין לכאוס המטורף הזה. הכאוס שחל בקניון מצביע על הצביעות של אמריקה.
בואו נתחיל בעניין שאין יותר אחד שאוהב partypooping ממני. אוהב מסיבות אין ספק. אבל אם יש רגאטון ואנשים רוקדים לדבר הזה, הייתי מת לאיזה משהו שיהרוס את המערכת וישר ישנה את המוזיקה למשהו רקיד אבל מזעזע בו זמנית. וזה This Is America, עם הקיץ יבואו כל מיני להיטים שונים. ביניהם שירי פופ לעוסים וקיטשיים. חלקם יהיו רעים, חלקם יהיו טובים. חלקם יהיו שירי טראפ כיפיים (טראפ זה כיפי וזה מצחיק לרקוד לזה, אל תנסו להוכיח אחרת). אבל כולם יגרמו לכולם לרקוד וליהנות. אבל איך אפשר לרקוד וליהנות כשבחוץ, יש אלימות אקדחים בכל רחוב באמריקה? בטח שאפשר. בזמן שהשגרה מלווה בריקודים ומסיבות, החברה שרויה בכאוס אכזרי שמתערבב באוטופיה מחויכת. דונלד רוקד בזמן שכולם רצים בחניון להוציא את גופות הקורבנות של הקליפ. מקהלת גוספל עם סאונד חי ומלא חיים יכול להיגדע מיד עם הישמע קול הM-16.
במצב הרוח המשתנה של השיר משירה אפריקאית אקסטזית פופית סאנשיינית לבין טראפ אכזרי אחוז טירוף, דונלד גלובר מצליח לתפוס את האלימות השגרתית באמריקה שגוברת יומיום, כשלקראת סוף השיר, כשאנחנו מצפים שוב לברייקדאון עוצמתי, המציאות המטורפת של הבס האימתני משתלבת בקלות עם המסיבה של תחילת השיר אחרי ראפינג קצר על הבחור שזועם על אמריקה וטוען שהיא חייבת לו הרבה על עוגמת הנפש שנגרמה לו. ואם שוב נחזור לדבריו של גינסברג, שביקר את אמריקה השמרנית, אפשר לומר כי היום זה: אמריקה נתתי לך הכל ועכשיו את חייבת לי. סוף השיר שמשלב את שני האלמנטים, הרגוע והמתוח, השמח והמטורף, השפוי והפרנואידי, הרגיש מול האדיש ועוד ועוד, מייצג בצורה מדהימה את אמריקה. אומה שכולה תרבות פופ של ריקודים ופאן ובו זמנית, שרויה בתוך כאוס אלים ובלתי פוסק של אנשים שמוציאים אקדח ויורים במישהו כל שתי דקות.
גינסברג. צדק בדבריו על אמריקה עד היום.
על הדרך, אני חושב ש-This Is America לא רק רלוונטי לאמריקה עצמה, אבל לשלב את המציאות המשונה הזו גם בארצנו הקטנה, עם הודעה על מתיחות כל פעם וויכוחים בין מחנות שונים. זה לא משנה אם אתה בעד או נגד הממשלה, או מי צודק היהודים או הערבים ומי יצא הרע בסיפור, כל יום בארץ הזו מלווה בשגרה משונה של טירוף שנראה כנורמה מוחלטת. וזה יכול להיות רלוונטי לרבים. זה בדיוק העניין שדונלד תפס בדיוק בשיר הגדול הזה. השיר הזה שנמשך 3 דקות אבל מרגיש כמו אלבום שלם מתומצת עד הסוף. מה שהופך שיר לגדול זו הרלוונטיות שלו לתקופה. וזה אכן אחד כזה. שנים רבות אחרי רצח קנדי, מלקולם X וקינג, לנון עדיין אלימות ניכרת באמריקה וכנראה גם בכל מקום. ואנחנו לא לחוצים. זה שגרתי לחלוטין, כל אחד כבר מורגל למציאות מטורפת. ולמרות מקצב אכזר ובס מאיים, אנחנו עדיין ממשיכים לשיר לצלילי גיטרה אקוסטית נעימה ורוקדים בחיוך בלתי פוסק, לעתים גם בריקוד מטורף.
כמו בצלילי הבסון של "פולחן האביב" הגדול של סטרווינסקי שאף אחד לא ציפה בכלל למה שעומד לבוא אחרי זה, לא ציפינו למכה הזו שצ'יילדיש גמבינו ממיט עלינו בשיר שצועק הרבה יותר ממה שאנחנו חושבים והרבה יותר מהעובדה מ"שיר שמתאים ל-2018 באמריקה של טראמפ". אם החברה אדישה, או אלימה הכל נכון. עד אז, אני מקווה שדונלד מקווה להפתיע אותנו בעוד דברים נוספים לזמן הקרוב. בינתיים, הוא מצליח יפה.
שאלה נהדרת. כיליד תחילת שנות האלפיים, ברגע שבו המילניום החדש נפתח לפני העולם, אפשר לומר שספגתי הרבה מאוד דברים ניינטיזים. זו בכל זאת תקופה שלאט לאט התחילה לעבור אל הייחוד שלה לעומת העשור הקודם. עם הנוסטלגיה של אנשים רבים לשנות השישים-שבעים-שמונים על כל יתרונותיהם וחסרונותיהם, הניינטיז מתחילים גם להפוך לאיזה מין מקום מרוחק כזה, בעיקר כשמוצרי אלקטרוניקה ורשתות חברתיות שהיו בחיתוליהן בניינטיז הפכו לנחלתו של כל טינאייג'ר. אבל אם נסכים על זה, יש דברים בניינטיז שלנצח נשארים גם אצלנו "ילדי תחילת שנות אלפיים" (מותר כן?). נכון, היו מקרים בניינטיז - להקות בנים, סרטי התבגרות אמריקאים, חברים (מצטער מעריצי הסדרה....) והצפרדע המשוגעת. אבל בחייאת, עשור שהביא את סיינפלד, ביג לבובסקי, מועדון קרב, החיים המודרניים של רוקו, בובספוג, רדיוהד, ביורק, רד הוט צ'ילי פפרז, ערוץ הילדים המוקדם - ראוי לאזכור. נכון שלא הייתי בו, אבל וואלה מה שמגיע מגיע. כי יחד עם הדברים שאמרתי, יצאו שני אלבומים שאולי נופלים להגדרה "מוזיקה אלקטרונית", אבל כמה שזה הרבה יותר רחב מזה. ולמי פאקינג אכפת כשמדובר בשני אלבומים נהדרים שעדיין כיף לשמוע אותם והם פיצוץ מוח כששומעים אותם לראשונה?
שני ההרכבים הם מאזור בריטניה הגדולה האירופאית והקרה מה שתרם לצליל הייחודי והחורפי (אני אומר את זה בתסכול, כי עבר אצלנו "החורף"). הראשון הבריטי הוא שלישייה שצמחה מ(כמובן)קבוצה של אמנים בוהמיינים מחתרתיים עם רפרטואר ושם מאחוריהם כשהם ממשיכים בשיא ההצלחה לנסות, לאתגר את עצמם, לחדול מנוסחאות ולצאת מנצחים. בעוד בסקוטלנד שני אחים עד הוצאת האלבום, עם כמה EPs והצלחה מינורית במחתרת. האחד הוא כמובן מחוד החנית של הבריסטול יחד עם פורטיסהד הלא הם מאסיב אטאק והשני הוא בורדס אוף קנדה. מנסיכי ה-IDM. כל אחד מההרכבים יוצר במסגרת שונה לגמרי אלבומים אקלקטיים, אקסצנטריים ובעיקר - כיפיים.
אז באותו יום - 20.4.1998, באים שני האלבומים Mezzanine (למאסיב אטאק) ו-Music Has the Right to Children (לגבולות קנדה). למי שמעולם לא הייתה לו היכרות עם מוזיקה אלקטרונית, אני האדם הראשון לתת לו את שני האלבומים האלה. הגדולה בשניהם שהם פורצים גבולות ויכולים להישמע סופר אוונגרדיים-ניסיוניים. אבל הקטע הוא שהם גם כיפיים לחלוטין. כל אחד בדרך שונה. בואו ניכנס ככה אל האלבומים האלה ומה עושה אותם כל כך מיוחדים שאני יכול להרגיש שזה בסדר לצאת מההפסקה ולכתוב פוסט חדש.
נתחיל במתקפה המאסיבית שנבנתה כששלושה חבר'ה בריטיים החליטו לחבור יחדיו אחרי שנפגשו בקהילת אמנים בבריסטול בשם The Wild Bunch. שני די ג'ייז - אנדי וואולס המוכר בכינויו Mushroom, גרנט מרשל הידוע כדאדי ג'י וראפר/אמן גרפיטי בשם רוברט דל נ'גה (aka 3D) מחליטים לחבור יחד והופכים להיות מהאטרקציות של המועדונים בבריסטול. החבר'ה שגדלו בטריטוריות שונות של סוגי מוזיקה מגוונים והתמחו בסימפולים ומניפולציות סאונד למיניהם שהביאו לצליל הייחודי שבעצם הגדיר את הסצנה של בריסטול - טריפ הופ, יצאו עם שני אלבומים, שהביאו אותם להכרה מחוץ לבריסטול והראו כי וואלה יש פה משהו. Blue Lines ו-Protection הביאו את השלישייה לתודעה עם שירים נהדרים שחלקם עם שיתופי פעולה עם זמרות שונות. וכרגיל, כמו כל להקה בריאה ומתפקדת, גם הם התחילו לעזוב את נוסחת הטריפ הופ הידועה שייחדה אותם. הם התחילו ליצור חומרים שיחד עם האווירה האפלולית עם תופים מעומעמים, יש גם גיטרות רוקיסטיות רועשות, מקצבי היפ הופ נוקשים ומדי פעם גם הפוגות לדאב.
וכמו כל להקה בריאה ומתפקדת, גם הם נכנסים לחילוקי דעות עם ההצלחה שבאה. כדי להוסיף לכיף שבעניין, האלבום שהיה אמור לצאת למען האמת שנה לפני כן (מה שהיה הורס לגמרי את הקונספט של הפוסט) התעכב ו-3D ישב באולפן מתוסכל, כשלדבריו, הוא יוצר כמה טרקים מסוימים ובסוף זורק אותם כשהוא נכנס לפאניקה ומתחיל מחדש. אני מוצא קצת דמיון עם האלבום הזה והרקע שלו עם האלבום הלבן של הביטלס ואולי גם Strangeways, Here We Come של הסמית'ס (שלא במפתיע, הושפע מהאלבום של הביטלס). ולמה? טוב כאמור, העניין של מאחורי הקלעים ששלושת ההרכבים נכנסו למצב של מתחים וריבים תמידיים כשמגלים שהחברים הטובים בתחילת הדרך, מתחילים להתווכח לגבי כיוונים שונים. אבל יותר חשוב, מדובר באלבומים אקלקטיים. הביטלס הרשו לעצמם ללכת עד הסוף עם התנסויות כשנראה כבר שהאולפן היה נתון לשליטתם ויצרו בעקבות זאת אלבום כפול שיכל להספיק לקריירות של אמנים שונים מז'אנרים שונים.
כנ"ל לגבי הסמית'ס כשג'וני מאר מתחיל לדחוף רחוק יותר מהנישה של הג'אנגל פופ המנצ'סטרי שאפיין את הגאנג של מאר, מוריסי ושות'. וכנ"ל לגבי מאסיב אטאק שלקחו את ההשפעות המעניינות האלה, ושמרו אותם בתוך המעטפת הטריפ הופית, אפלה, עתידנית, די מיזנתרופית הייתי אומר. יאללה די לזרוק מושגים. וזה מה שאני הכי אוהב. האלבומים המבולגנים האלה שיש להם פרצופים רבים ומתפזרים למקומות שונים. רגע אחד אתה פה, אחרי זה אתה נזרק לשם. ומאסיב אטאק עשו את זה מדהים בסגנון הייחודי להם ועוד במסגרת של כלים לא חיים עם קלידים וסמפלרים, החבר'ה התפרעו עד כדי כך שהרשו לעצמם לטוס הרחק מבריסטול אל אזור הבלקניים. והאקלקטיות מומחשת ברצף שירים מנצח. 4 השירים שפותחים את האלבום, אחד אחד בתורו פשוט מפציץ ומפתיע אותך, מרגש אותך, מזיז אותך מבחינות שונות. בחיי שהאלבום הזה יכל לעמוד בזכות עצמו עם הארבעה האלה - Angel, Risingson, Teardrop ו-Inertia Creeps.
כשהאלבום נפתח במקצב הטריפ הופי האפל, אתה עדיין לא מצפה למה שהולך לבוא. מי שהכיר את מאסיב אטאק בזמנו, יכל לחשוב שאולי מדובר בעוד אלבום טריפ הופ קלאסי עמוס השפעות פיוז'ן וג'אז עם סימפולים למיניהם. אבל Angel זה כבר סיפור אחר. מתקפת רוק אלקטרוני אפל וחסר רחמים. בשורה הסופר קליטה "you are my angel" שמושרת בכזו סליזיות אפלה שכזו, יש אפקטים מבצבצים, אווירה אפלה שמתפתחת בקרשנדו עד לשיא. פתיחה עם ביצים שפותחת את האלבום ללא רחמים עם גיטרה שעד אז, לא הייתה נהוגה להופיע בצליל הבריסטולי המאופק של החבר'ה. מי שלא ציפה למצוא אנרגיות מטורפות, שיחשוב שוב. אבל הקטע אחריו Risingson, אוי אלוהים יודע כמה זמן בחושך הם היו כדי לייצר קטע כזה אלגנטי, אפל, עתידני ואפילו די מפחיד.
הכל עובד בקטע הזה, הדיבור האדיש והמיזנתרופי, הכניסה למעין פזמון "dream on" שהחבר'ה שרים כמו מלאכים בשמיים אפלים ואווירת האמביינט שתורמת לעניין המסתורי. בואו לא נשכח גם את הגיטרה השטנית שמתפתלת בתגבור אפקטים שגורם לכל העסק להיות יותר מטריד. כל מילה תהיה מיותרת ומספיק לי שאני אפנה אתכם ללינק כדי שתקשיבו למה שהולך פה. לא האמנתי שאפשר ליצור אווירה סופר אפלה ממה שיש ב-Risingson - האהוב עליי מבין הרביעייה והיחיד ממנה שלא יצא כסינגל, ואולי יש סיבה....
אבל אל חשש, מאזינים יקרים. מאסיב אטאק מתחשבים בכם ובאים להרגיע אתכם וללטף אתכם ברוך בתוך הגשם הקר והסוער עם Teardrop. כנראה הקטע המפורסם ביותר באלבום. על סולם לה מאז'ורי ובמספר אקורדים, יוצרים החבר'ס שיר יפיפה ונוגה. הסיבה? גברת אליזבת פרייז'ר. אקס קוקטו טווינס, היא מלטפת בקולה הנוגה ומביאה איזה משהו יפיפה לתוך התערובת הזו של המתקיפים המאסיביים. שוב, לא יכול להגיד הרבה מלבד העובדה שהשיר הזה הוא פשוט יופי טהור.
והשיר האחרון ברביעייה הפותחת, Inertia Creeps הוא ההפתעה הגדולה של האלבום. שילוב של האלקטרוניקה האפלה בתוך מקצבים אנדלוסיים. כל העסק נהיה אקסטזי יותר ואפשר להגיד שפה השיא הגדול של האלבום הגיע. הפלורליזם המוזיקלי של הדיסק משתקף ברביעייה המנצחת הזו. ונכון שיש שם עוד שירים נהדרים עם מקצבים שבורים ומפחידים, גיטרות פאנק מלוכלכות או סימפולים מדהימים כבדרך כלל, אלה ארבעת השירים הפותחים שמייצגים הכי טוב את הבוידעם של מאסיב אטאק.
אחרי האלבום הזה כאמור עם כל הריבים, עזב Mushroom את ההרכב. למרות שהיו אלבומים טובים אחרי, נראה שמאסיב אטאק מעולם לא הצליחה שוב כמו עם Mezzanine שהציב אותה סופית במפה והפך אותה לענקית. אנשים אומרים שאלבומים אקלקטיים מאבדים את הפוקוס בגלל הרצון להיות בכל הרבה מקומות. אבל הנה לכם אלבום עשיר בסגנונות וצבעים שונים הופך להיות לידוע ביותר של מאסיב אטאק שבצדק. מוזיקה מאתגרת יש שם, אבל גם יפה, מרגשת וכיפית. נעזוב את מאסיב אטאק עכשיו ונגיע אל שני אחים מוכשרים מסקוטלנד שכבר מגיל 10 התעניינו בצלילים כשהקליטו על רשמקול וסימפלו קטעים מסוימים.
ב-1995, שני האחים מייקל ומרקוס אוין (אין לי מושג אם רשמתי את זה נכון) סנדיסון מקימים את Boards of Canada ופועלים גם הם בתוך קבוצת מוזיקאים בשם Hexagon Sun. הם מוציאים כמה מיני אלבומים שמי ששומע אותם הם בעיקר חברים ולייבלים. ואז, אחת מקלטות הדמו הגיעו לידיו של שון בות'. איש אוטקר מצמדי האלקטרוניקה הניסיונית הקיצוניים ביותר (גם לאוטקר מגיע פוסט מתישהו). עד 1998, בתקופה של 3 שנים, מקליטים צמד האחים את מה שירכיב את ה-אלבום Music Has the Right to Children. סקרצ'ינג, סימפולים, קלידים, מכונת תופים. הכל הוכנס לכל המסיבה הזו כשנוצר אחד האלבומים הכי מדהימים אי פעם. הרפטטיביות, המקצבים שמניעים את הראש לצד הפקת האמביינט המינימליסטית, המנגינות הקליטות שמשמות כמעט איזה מין "תירוץ" למקצבים.
אם תשאלו אותי, בריאן אינו עמל על יצירת האמביינט רק כדי שבסוף 20 שנה אחרי שעשה את זה, יבואו שני אחים סקוטים ויעשו אלבום אחד זורם, מעניין, אבל קליט שלא משנה אם מרוכזים בו או אם הוא משמש לרקע, הוא פשוט עושה את העבודה. Music Has the Right to Children הוא יצירה מושלמת. תגידו מה שתגידו - אלקטרוני, IDM, פסיכדליה, אמביינט, לא אכפת לי. זה אלבום מושלם. הכל עובד שם. ואני אמנם חושב על זה עדיין, אבל סיכוי גדול שאת האלבום הזה הייתי לוקח לאי בודד (יחד עם מערכת שמע כמובן בתקווה שיש נקודת חשמל...). מאז הצמד המשיך ליצור דברים טובים, אבל כמו האלבום הזה לא היה ולא יהיה. צריך הרבה דמיון, הרבה יצירתיות והרבה רוח ילדותית כדי ליצור דבר כזה. זה לא הטירוף של אפקס טווין או אוטקר. זו יצירה מדדטיבית לפרקים, מרגיעה אבל לא מרדימה. היא דורשת שיקשיבו לה, בדיוק כמו ששם האלבום דורש וזה נכון לגמרי. כי המוזיקה צריכה את הילדים שיצרו אותה. היא לא יכולה להיות מוגבלת ולהיות מחושבת מדי. היא צריכה ילדים נצחיים כמו האחים סנדיסון שיוצרים אווירה ייחודית שמספיק שאדבר כי אני חושב שכל מילה נוספת תהיה מיותרת.
אז הנה 20 שנה, שנות התשעים, שני הרכבים, מוזיקה אלקטרונית. מוזיקה טובה. פשוט מוזיקה טובה. מקווה שנהניתם ילדים, מקווה שהיה חג טוב. תודה לכם, תודה למאסיב ולבורדס על המוזיקה הנהדרת ונשתמע.
הפוסט הזה הוא מיוחד, הוא דיוקן לחלק גדול ועצום בDNA המוזיקלי שלי. מדובר בהשפעה גדולה שלא יודע איך הייתי מעביר את כיתה י' בלעדיה. לא מתפלצף, לא מתיימר, שום בולשיט. האוסף הזה, הוא פשוט השראה בלתי נגמרת. גם אחרי 20 שנה, אני עדיין לא אקלוט מה הולך שם לגמרי. כי זה מפתיע, זה בועט וזה עדיין חדשני לזמנו. ועכשיו הגיע הזמן לפתוח את זה כדי שנבין במה מדובר: אדגר וארז (1883-1965) הוא המלחין הכי אנדרייטד של המאה ה-20.
בואו נודה בזה, זה נכון. בעוד גאונים נהדרים כמו סטרווינסקי, שנברג, מסיין, ליגטי, שטוקהאוזן וגם כאלה שבאו אחרי כמו גלאס ורייך זוכים להערכה מצד הממסד הקלאסי וכן גם מצעירים ברחבי העולם שלוקחים את ההשפעות האלה ליצירות שלהם. וארז לעומת זאת, בלי הרבה מידע עליו בספרי מוזיקולוגיה נשאר איזה מין מלחין הארדקור שמאוד משפיע, אבל לא - מדברים - עליו - מספיק. רוב הזמן הוא מקבל את הקרדיט בגלל שהוא היה האיידול של הגדול מכולם, פרנק זאפה. ופייר, אני מודה. גם אני מאלה שנדלקו על זאפה וישר הלכו לבדוק את וארז. ואני חושב שהרגשתי אולי את מה שזאפה סיפר שהרגיש. הרגשתי שמשהו חדש נפל עליי. היצירה המודרניסטית שפתחה אותי הייתה Stimmung של שטוקהאוזן, אבל עדיין הדרך עוד נמשכה. ידוע כמה אני משוגע על סטרווינסקי ופולחן האביב שלו, אבל בשמיעה ראשונה, לא הייתי ממוקד. ברגע ששמעתי את וארז, הרגשתי מהפכה בתוך תוכי. משהו חדש ומאוד מוזר, כל כך אכזרי, כל כך מפחיד, כל כך משונה, שאתה לא יודע איך לעכל את זה, אבל זה טוב.
אוי אלוהים זה פשוט היה לגלות טריטוריה חדשה. לא יודע איך להסביר את זה תיאורטית. אבל זה עשה לי את זה. זה הרגיש כמו יצירות קוביסטיות מפורקות, פואמות דאדא ביזאריות, מניפסטים וציורים פוטוריסטים דינמיים ומהפכניים, המצאות שאפתניות-ניסיוניות בפיזיקה, זוועות מלחמת עולם שנייה, מסתורין סוריאליסטי ששמור באונות המוח, סרטי אנימציה אקספרימנטליים, כל אלה מתאחדים ביחד לתוך איזו מעין סערת רגשות מעורבבים ביצירות של וארז. בפודקאסט הנהדר, מטאל וחיות אחרות בו שוחחתי עם האיש מאחורי הבלוג, דניס בוריקין על מוזיקה כבדה, סיפר דניס שוארז נשמע לו כמו סופת רעמים חזקה. עד אז לא חשבתי על זה ככה. וואו, כמה שזה נכון כל כך.
כמה טירוף. אלוהים, זה היה הפסקול שלי בכיתה י', כמו שסיפרתי הרבה בבלוג, זו הייתה השנה בה קרה ה"מפץ הגדול" שלי וכל דבר בא לי לידיים: פרי ג'אז, פאנק, היפ הופ, מוזיקה מזרחית, מוזיקה אלקטרונית, והאהבה למוזיקה קלאסית של המאה ה-20 הגיעה לשיאה. זו ממש לא מוזיקה "קלאסית" במובן העמוק. זו מוזיקה אוונגרדית, חדשנית, מבולגנת ומאורגנת בו זמנית, מה שוארז קרא לו "צליל מאורגן". צלילים כישויות המסתובבות ביקום שמסודרות באופן מסוים. שיאללה, לא יכולתי לשמוע את זה בפול ווליום בגלל הסירנות ביצירה שלו. בסוף 2015-תחילת 2016 זה היה הפסקול שלי: פולחן האביב, פיירו הסהרורי של שנברג והיצירות של וארז. נשמע כמו ילד צפונבון מניאק, אבל זה מה ששמעתי בביתי בשיכון. בעבודות למגמת גרפיקה, ציירתי לשמע היצירות האלו, לחבריי ללהקה השמעתי את זה, לחברים מהבית ספר השמעתי את זה, אין לי מושג איך הם עדיין מדברים איתי.
ולמה אני מספר את זה? כדי ככה לתת במה לאחד האלבומים שכל הזמן משפיעים עליי. אני חוזר אליו כל כמה זמן כמו מצייה (אם כבר פסח) כדי להשתגע מזה שוב. אז ככה. במשך תקופה, כפי שאפשר להבין מדבריו של זאפה, זה היה מסע צלב להשיג אלבום של וארז. עם הזמן, התחילו להופיע הקלטות בביצועים של תזמורות שונות ובניצוחם של גדולים כמו פייר בולז, עד שסופסוף קיבל המלחין הגאון את הספוטלייט שהיה צריך להיות לפני הרבה זמן. בניינטיז, ארגן המלחין צ'ן ון לצ'ונג, תלמידו של וארז ומנהל עזבונו את המחווה הגדולה ביותר שנעשתה למלחין מאז הקונצרט שארגן זאפה עשור לפני כן. ון לצ'ונג ארגן שתי תזמורות. אחת היא שם דבר בביצוע מוזיקה אוונגרדית-מודרנית: אנסמבל ASKO ותזמורת הקונצרטחבאו בניצוחו של ריקרדו שאיי. ב-1998, בשנתו הראשונה של שאיי כמנהל הקונצרטחבאו, הוקלטו כל יצירותיו הגמורות של המלחין המנוח. וגם, ון לצ'ונג הפתיע גם את המאזינים (אם יש) כשישנן גם הקלטות של טיוטות של יצירות של וארז שמעולם לא הושלמו, כשון לצ'ונג לוקח על עצמו את משימת ההשלמה.
תלמיד ומורו
עם סיום ההקלטות, יצא האלבום The Complete Works שכשמו כן הוא מאגד את כל יצירותיו של אדגר וארז. מהראשונות עד לאלה שנכתבו בארה"ב, מהיצירות התזמורתיות ועד לאלה שעשו מהפכה והביאו לוארז את התואר "אבי המוזיקה האלקטרונית". וזה בטח גורם לכם לתהות, למה לעזאזל למלחין כל כך פורה חדשן ואוונגרדיסט עד הסוף כמו וארז יש רק 10 יצירות בכל הרפרטואר שלו? טוב, התשובה נמצאת בשאלה. וארז היה כל כך חדשן, פוטוריסט ברוחו שכל יצירותיו שהולחנו לפני הגעתו של וארז לארה"ב, הושמדה ע"י המלחין. ככה שנשארו רק מהלך המחשבה של וארז את המודרני, הבועט, הפוטוריסטי, המדעי. בזמן האחרון, אני קולט יותר ויותר את האידאולוגיה של המלחין, גם הוא באיזשהו מובן, פוטוריסט בכל רמ"ח איבריו (והוא כן היה מודע למה שהלך שם באיטליה) ובדבריו: "המלחין בן זמננו מסרב למות!". כמה שהמשפט הזה הכרחי בכל תחום בחיים, כמה שזה משקף את וארז. המלחין, הוא איזה מין טסלה מוזיקלי שכזה. כמו המדען, עלה לארה"ב, ארץ האפשרויות והחלומות ושניהם, חושבים קדימה, במה שנראה בגדר מדע בדיוני אפל ובלתי אפשרי, הם הופכים יבשות, לא מובנים ע"י דורם ועושים הכל על מנת להוציא את החזון לפועל.
טסלה מת כשרבים מרעיונותיו הגדולים לא זכו להכרה כשאפילו הוא לא מקבל עליהם קרדיט (עד שהתברר כי הוא האיש), וארז מת עם מספר פרויקטים לא גמורים, כשעד היום, הוא לא זוכה למספיק הכרה למרות מעריצים מפורסמים כמו צ'ארלי פארקר, זאפה, לנון ומקרטני, רולנד קירק וג'ון זורן. חלק מהפרויקטים הלא גמורים הושלמו כאמור ע"י ון לצ'ונג תלמידו. ואחד מהם הוא הפתיח, Tuning Up. חבר'ס תאמינו לי, מוזיקה קלאסית לתזמורת מעולם לא הרחיקה גבולות כל כך כמו שוארז עשה את זה. אמנם זה פרויקט שלא הסתיים מעולם, אלה אחד הקבצים היפים והמרתקים ביותר של "צליל מאורגן" שוארז תמיד היטיב לתאר. הכאוס החופשי שמסודר ומאורגן בו זמנית מתבהר פה בחמש דקות קילריות לא פחות ולא יותר. מה שהתחיל בבקשה לוארז ליצור איזו מעין פרודיה/בדיחה לכיוון הכלים של התזמורת, נלקח ברצינות ע"י המלחין והפך לקטע מדהים ועוצמתי שזה מפחיד.
כשהייתי ילד, תמיד חשבתי שכיוון התזמורת יכל להיות יצירה לכל דבר, ואני חשבתי שיום אחד אני אעשה משהו כזה. אלוהים כמה הופתעתי, שמלחין צרפתי שחי באמריקה, עשה את הדבר הזה לפני. ואלוהים זה נעשה כל כך טוב. בתו לה מאוד חזק ועוצמתי, התזמורת מתפרעת באותה מידה שהיא מבצעת את התפקידים שלה. היצירה תופסת אותנו חזקת, מרפה, שוב תופסת אותנו בחוזקה, אנחנו לא מוכנים בכלל שמה שעומד לקרות. זה איזה מין תחושת Full Metal Jacketית כזו שאתה לא יודע מאיפה תבוא הירייה הבאה. השימוש בכלי הקשה נוכח כאן מאוד, ולמרות שלא מדובר ביצירה שנכתבה ע"י וארז בשלמותה, מדובר באחד הקטעים הכי גדולים באוסף הזה. עזבו גאוני, עזבו מהפכני, זה מפתיע ומעניין. וכך גם היצירה הבאה, שכבר כתבתי עליה פעם (לא בדיוק מרוצה הרבה מאיך שזה כתוב בדיעבד), אולי הידועה ביותר, Ameriques.
היצירה שנכתבה בעקבות הגעתו של וארז לניו יורק, היא מעין מחווה לרעשים של התפוח הגדול, עם סירנות המשטרה, הסאבוויי, להקות הביג בנד שהיו שם והרבה הרבה מאוד (אולי יותר מדי) השפעה מפולחן האביב. קרשנדואים מתגברים, אקורדים דיסוננטיים, סירנה מפתיעה וכלי הקשה משונים שמפיקים רעשים שקשה היה להאמין בזמנו שאפשר היה ליצור. אין הרבה לפרט על היצירה הזו מלבד העובדה שהיא פשוט מאסטרפיס של הלחנה ופריצת דרך גדולה. ואז מגיעה "פואמה אלקטרונית" עוד יצירה מהפכנית משנה עולמות ומכתיבה שינויים. היצירה הזו, מוזיקה קונקרטית שנוצרה לביתן פיליפס שתוכנן ע"י לה קורבוזיה ויאניס קסנאקיס, הושמעה ב-400 רמקולים שפוזרו בפנים ואתם יכולים לתאר לעצמכם איזו חווית מולטימדיה זו הייתה. רעשים מהיומיום מתארגנים ויוצרים קומפוזיציה משונה, מפחידה, מסקרנת, יש בה הגיון עד כמה שהיא נשמעת שרירותית. מה לא הייתי נותן כדי לחוות את החוויה שחוו האנשים בבריסל אז ב-1958 מפעמון כנסיה אימתני ומפחיד אל מה שנשמע כמו אפילו (לאוזניי) כמו מכונת פקס, מקהלה אופראית אפלה שמבליחה ושאר ירקות.
רק משלושת היצירות האלה ומבינים למה הרבה קלסיקאים מלומדים ישר בורחים מהמקום כששמו של וארז מוזכר. וארז בועט במורשת הקלאסית האהובה, עד כמה שהושפע ממנה. הוא יוצר דברים חדשים, שילובים שלא נשמעו. כמו לדוגמה, Nocturnal שמבוצע ע"י מיתרי הקול המופלאים של שרה לאונרד שמגלמת מעין מלאך קטן המאוים ע"י מקהלת הגברים של הפילהרמונית של פראג שמייצגים בקול הבס האימתני שלהם, איזה מין גורם מאיים, חזק ומפחיד, כמו העומדים לצאת למלחמה. וארז לפני הרבה מאוד מוזיקאים אהובים, משתמש בקול האנושי כמעין כלי נגינה. לא בדיוק "שירת הדיבור" של שנברג, אבל בו בזמן גם לא המנטרות של דאמו סוזוקי. עוד בעיטה מוחלטת עם הצגת הקול האנושי אחרת במסגרת יצירה אופראית. המהפכה לא מסתיימת, כשבדיסק השני אנחנו עדים לקראת הסוף, לשתי יצירות זכורות לטובה ברפרטואר של וארז.
Ionisation תהליך בו המטען החשמלי של יון/אטום או מולקולה משתנה בעקבות שחרור של אלקטרון אחד או יותר. זהו איזה כאוס מאורגן בטבע כשמשהו אחד משתנה בהתאם לתנאים שנכפו עליו. ככה וארז מתרגם את התהליך הזה ליצירה ל13 מקישנים כשהוא יוצר מארגן את הכלים בצורה מסוימת באופן פרפקציוניסטי כשאתה פשוט מותקף ע"י מטען גרעין בעל אנרגיה חשמלית גדולה. זו היצירה שזאפה קרא עליה בביקורת שתיארה אותה כ"ערבוביה של כלי הקשה ורעשים לא נעימים" ובעקבות זאת, חיפש אחרי תקליט של וארז במשך שנה. זו היצירה שנתנה נופח לכלי ההקשה במאה ה-20 במערב, עוד לפני שסטיב רייך נסע לאפריקה והלחין את Drumming, זו היצירה שהראתה שמלחינים קלאסיים יכולים להיות אגרסיביים עד הסוף וליצור יצירות עם ביצים. זו היצירה שמייצגת הכי הרבה את החזון הפוטוריסטי שמהלל את היציאה למלחמה, המכונה, המדע והרעש. המדע, המוזיקה והאמנות כולם משתלבים יחד לתוך יצירה אגרסיבית ומשונה אבל בו זמנית מסודרת ומאורגנת בהקפדה. מתופפים, זה נאמבר מעניין בשבילכם.
מאז שזאפה מצא את התקליט ההוא, קיבל למתנת יום הולדת ה-15, שיחת חוץ יקרה עם המלחין שלא היה בביתו באותו זמן, אך ענה לטינאייג'ר הנלהב ממוהאבי מאוחר יותר וסיפר לו על יצירה חדשה שעבד עליה בזמנו - Deserts. אולי ה-אפוס הגדול של המלחין. שילוב בין תזמורת לבין סרט הקלטה כשלעזרתו של המלחין בהקלטת הניסוי האלקטרוני, מתגייס עוד חלוץ אלקטרוניקה, פייר שפר. שטוקהאוזן אמר בדוקו על וארז שלאחרון לא היה את הידע הטכני ביצירת צלילים חדשניים ועתידניים, אבל תשוקה לא הייתה חסרה בכלל. Deserts הוא בעיני כל מה שתיארתי בנוגע למה שאני חש מלשמוע את וארז בתחילת הפוסט. הפתיחה היא אחד הרגעים המוזיקליים היפים ביותר. כשחליל הצד מנגן תו סול אחד ברור פעמיים יחד עם פעמון.
ומשם והלאה, אי אפשר לדעת. וזה בדיוק מה שחוו בביצוע הראשון של היצירה שנוגנה בין מוצרט לצ'ייקובסקי. כמו הרבה סקנדלים במאה ה-20, גם וארז גרם למהומה כשהיצירה הזו נוגנה. אף אוהב באך בן 60 לא ציפה לשמוע בקונצרט יצירה עם עומק פילוסופי מלאת דיסוננסים וצלילים ורעשים יומיומיים. כל זה מתחבר לתוך מגנום אופוס של שיטוט במרחבי הצליל של וארז, במדבריות רחבות של אקורדים, תווים, רעשים. הנה חלק ראשון מניתוח מוקפד ומבורך שנעשה ע"י מלחין בשם סמואל אנדרייב, מי שידוע בתור אחד שניתח את יצירות של קפטן ביפהארט, הנה אנדרייב חוזר למקורות של זאפה את ביפהארט ומסביר כקליבר על היצירה לא רק ברקע התיאורטי.
מציע לכם לצפות קצת כדי להרגיש ולא רק להבין את מה שהולך פה. וככה עם כמעט 2 דקות אחרונות של שוק, אנחנו לא מבינים מה עבר בשעתיים האלה. זו הייתה התקפה אגרסיבית ולא יאומנת שרק ברגעים מסוימים מצאנו שקט. וברשותכם, אני רוצה להקדיש את הפסקאות האחרונות של הפוסט הזה לשני ביצועים לאותה יצירה שמאז ששמעתי אותם פעם ראשונה, אני לא ידעתי מה לעשות עם עצמי.
זה נשמע כמו תיאור פלצני ומחורבן, אבל אם עד כה איבדתי אתכם בנוגע לצלילים הדיסוננטיים של וארז, אני מקווה שתישארו לפחות לגן העדן הזה בצלילים - Un grand sommeil noir. יצירה שהולחנה ע"י וארז כשהיה סטודנט (כנראה התיעוד היחיד ליצירה של וארז לפני אמריקה) לטקסט של פול ורלן הגדול ופשוט - אין מילים. אם זו בגרסה התזמורתית שגורמת לך להרגיש כאילו הגעת לגן עדן, אבל לא כמו שחושבים עליו. אלא יותר כמו חוויה קוסמית כזו של שיטוט ביקום (כמעט קובריקי), במרחבי החלל האינסופיים, שפשוט לא נותר כלום מלבד להתרפק ולהתרגש.
אם עד כה דיברתי על מהפכות וחידושים, פה מדובר ברגש היפיפה והטהור ביותר שזוקק לתוך 4 דקות מסתוריות עם קולה היפיפה של מיריאל דלאנש. ככה מסתיים הדיסק הראשון, ביופי הטהור ביותר לדעתי שאי פעם נוצר ע"י אדם. כשאני שומע את כלי הנשיפה המתקרבים ומתגברים כמו סופת רעמים, אני מבין שאני במקום אחר. והדיסק השני, שמתחיל עם ביצוע הפסנתר, מציג פן אחר ליצירה. בודד יותר, ארצי יותר, מלנכולי הרבה יותר. ושם, אני עוד יותר מתמוגג, כששתי הגרסאות מתאחדות.... אני לא יכול לדבר יותר. מעולם לא תיארתי בכל כך אהבה יצירה כלשהי בבלוג הזה, אבל אני מפציר בכם. אם לא התחברתם בכלל לכל מה שנאמר פה, לפחות תשמעו את היצירה הזו. בשתי הגרסאות, כל אחת מהן היא עולם ומלואו. האחת טרגית, השנייה מלנכולית. הראשונה היא ריחוף והגעה אל מקומות נעלים, השנייה מסוגרת בתוך עצמה. זו הסיבה למה מוזיקה קיימת, זו הסיבה למה אמנות קיימת, זו הסיבה למה רגש קיים.
וזה רק חלק ממה שיש באוסף הנהדר הזה. וזה כל מה שהיה לי להגיד. עם אריזה יפה, שני דיסקים, עטיפה נהדרת שלקוחה מציור של לואיג'י רוסולו (פוטוריזם או לא?), אתם יכולים להגיד שיש לכם פה מוזיקה לכל החיים. אבל זו לא מוזיקה לשמוע עם שיעורי הבית. ריכוז מלא, פול הקשבה, לא בטוח אם תהיו בקטע, אבל אם נסחפתם, עשיתי את שלי. את הדיסק הזה יום יבוא ואשיג. העותק היחיד שהיה בדיסק סנטר, נלקח ע"י חברי היקר ע' (אתה יודע טוב מאוד מי אתה) וסופסוף אוכל לחוות הכל. לקרוא את הליינר נוטס, להסתכל בעטיפה עוד יותר, הבנתי גם מאותו חבר יקר שיש גם איורים של וארז ככה שהחבילה משתלמת עוד יותר. כאמור, אין הרבה יצירות פה. אבל עזבו את הכמות, האיכות אנשים. האיכות. היום, אני פחות הבן 15-6 שהשתגע על מה שהלך בתזמורת ולא ידע שאפשר להלחין ככה, אבל היום שנתיים ככה אחרי, אולי קצת פחות עם הפרפרים בבטן לצערי, אני עדיין מתעמק בעניין. לא הרבה זכור לי בראש. זה פשוט נשאר שם אבסטרקטי, כאילו זה אזור שטיילתי בו הרבה, אבל אני לא זוכר משם הרבה עדיין. וכמה לא ברור, עדיין משפיע. זה הסיפור שלי על דיסוננסים בשיכון. חג שמח ילדים וילדות, תפחיתו בגלוטן, תודה שקראתם, תודה לוארז על הכל, ונתראה בפוסט הבא!
בבלוג הזה, יש רגעים שאני יכול להצדיק לעצמי את הפוסטים שאני כותב, שרובם נכתבים ככה סתם בלי סיבה. אבל לזה יש.. אתמול, לפני 3 שנים, אני לא הייתי בדיוק מודע לזה בזמן אמת, הוציא קונג פו קני, קיי דוט, הלא הוא קנדריק לאמאר את אולי האלבום הטוב ביותר של העשור הנוכחי, To Pimp a Butterfly. יצירה אפית, חוצה יבשות וסגנונות, בעלת אמירה חברתית ואישית קשה, ששינתה את כל המשחק לראפר מקומפטון. אותי האמת, זה סופר מרגש. זה כבר מצדיק את העניין לקרוא ליצירה הזו כאלבום מופת. יצירת מופת. משהו נצחי שנשאר אחרי הרבה מאוד זמן. עד אז, קנדריק, למרות שהתעסק בנושאים קשים, הוא עדיין היה אהוב בקרב מעריצי ההיפ הופ ומלא להיטי מסיבות. מאז 2012 כשהוציא את Good Kid M.A.A.D. City, קנדריק שמר על פרופיל נמוך. וכמו איזה צ'ולנט טוב, הוא נתן לפרויקט הבא להתבשל לאט. 3 שנים. עובד וסמלי לעכשיו. בתקופה הזו, לאמאר הקליט סקיצות, כתב ורסים, יצא לטיול שורשים באפריקה, הביא כמה חבר'ה לסשנים: ת'אנדרקט, פליינג לוטוס, קמאסי וושינגטון, אפילו ג'ורג' קלינטון(!) ועוד ועוד הרבה מאוד ראפרים, מוזיקאים ומפיקים מוכשרים כדי לשייף את כל המניפסט הזה של ה79 דקות.
אלבומים גדולים בדרך כלל הם אלה שמגדירים דורות. אלה שעיצבו את התקופה שלהם והשפיעו על הדורות שאחריהם (ובמקרה שלנו, אפילו על אלה שלפניהם). ואני יכול להגיד ש-TPAB הוא אחד כזה. בסיקסטיז היה את סרג'נט פפר, בסבנטיז היה את Dark Side of the Moon, בניינטיז זה היה OK Computer. האלבום של קדנריק הוא המעצב של הדור שלי. בתקופה שחלקנו חשבנו שאין מוזיקה טובה היום, חטפנו סתירה מצלצלת לפנים ששינתה לנו את הפרספקטיבה. ז'אנרים הפסיקו להיות מוגדרים לגבולות. פתאום בא בחור בן 27 מקומפטון, עם סיפור קלאסי של ראפר שבא מגיהינום עלי אדמות, אחרי הרבה מאוד party tunes, ומשלב בתוך ההיפ הופ שלו את הFאנק של ג'יימס בראון והג'אז של מיילס דיוויס והרבי הנקוק. הרבה אמרו שהיפ הופ הוא סגנון "נחות", לא הרפתקני, רדוד. האלבום הזה הביא את כל אוהבי הג'אז, הפיוז'ן, אפילו רוקרים הקשיבו. זה הרגיש שמאות שנים של מוזיקה שחורה נוצרה כדי להגיע אל האלבום הזה. מוזיקת מחאה חיה, מרגשת, כנה במסגרות שונות השתלבו לתוך אחד.
אבל בואו רגע נעזוב את השבחים והסופרלטיבים כדי להסביר גם למי שלא חווה, או חושב עדיין על היפ הופ כשירים על יריות בניגס, זיונים ומסיבות. לאמאר, שהתגלה על ע"י ד"ר דרה, גם הוא פליט קומפטון. אז, חבר בהרכב המפורסם N.W.A. הסמל המובהק לגנגסטה ראפ. לאחר מכן, אחד המפיקים המוערכים ביותר בעולם ההיפ הופ וצייד כשרונות. קנדריק אחרי EPs תחת השם K Dot שזכו לתשומת לב, החליט לאמאר להיות כנה ולהשתמש בשם שלו. ב-2011 הוציא את האלבום הראשון שלו Section 80. ויחסית לאלבום בכורה, הוא עשה את זה יפה. עם ביטים ופלואים קליטים, הוא דיבר על הרבה מאוד על הלב שלו. והאלבום הזה שמעולם לא יצא בפורמט פיזי, הביא לתודעה שיש פה ראפר לא רע בכלל. שנה אחרי זה, הוא מוציא אלבום שכבר מיקם אותו על המפה. Good Kid M.A.A.D. City. פה, קנדריק חפר עוד יותר עמוק. מלבד להיטי מסיבות כמו Bitch Don't Kill My Vibe ו-Swimming Pools, לאמאר מתעסק במקום שלו בין חבריו, הוריו וכמובן השכונה שלו. מעין מקום צמיחה גיהינומי שתמיד חזר אליו - קומפטון. קנדריק שבניגוד לאימאג' של הראפר הקשוח, היה תלמיד אינטליגנט שקיבל ציונים טובים וייצג את האנטיתזה לחבריו שהלכו לקרבות יריות ומצאו סיבה לריב על כל דבר וגם להורים שלו שגם הם היו מעורבים בתקריות פה ושם.
האלבום הזה שסיפר על התחושה הזרה והמשונה של להיות ילד טוב במקום מטורף שכל פעם, מישהו מת שם באיזה קרב גנגסטרים כאמור, הפך אותו לראפר הרבה יותר מפורסם. בלי שום אימאג' של עישון וויד, קנדריק הופך לסטאר כשהוא מלווה את קניה ווסט בטור שלו ב-2012-13. עם הזמן, קנדריק מתחיל לשאול שאלות לגבי הפרסום. ההצלחה המפחידה, התעשייה המסרסרת, תחושת האשמה לגבי חברים מתים, הרצון לברוח כמה שיותר מהר מקומפטון, התמקדות בשורשיו כאפרו אמריקאי, הפחד מהתמסחרות. כל אלה מתאחדים לתוך שאלת זהות-פחד. נראה לקנדריק יש כמו שכתוב בגמרא, "אגרת שלא נקראה". והוא מתחיל לעבוד על משהו חדש. בראש מתחיל להתבשל משהו. איזו מחווה גדולה לטופאק. המורה הרוחני של קנדריק. To Pimp a Caterpillar היה הכותרת המקורית כדי ליצור Tu-PAC כמעין ראשי תיבות. בזמן שזה בראש שלו, קנדריק כאמור, יוצא לטיול שורשים באפריקה. שאלות לגבי הזהות מתחילות להיענות כשקיי דוט מבקר בתא הכלא של נלסון מנדלה. זו הייתה תקופה שארה"ב הייתה שרויה בפרשיות נוראיות ובהן שוטרים לבנים שהרגישו מאוימים והרגו בשוגג נערים שחורים.
ברגע זה, הכל מתחבר. הזעם בעקבות הכאוס והגזענות שארה"ב עדיין שרויה בו (ועוד עדיין בתקופת אובמה), הפחד מהתמסחרות, רגשות אשם, דיכאון, כל אלה התחברו לתוך איזה מין מניפסט מודרני שכזה שבא להגיד משהו על המאה ה-21. מי שיגיד שמדובר באלבום שמדבר על כמה "גרועים ואכזרים הלבנים" מפספס את הקונטקסט. קנדריק אמנם מסתכל מנקודת המבט שלו כאדם שחור, אבל מדובר פה בניסיון להפיק לקחים מהיותנו חברה. בתקופת טראמפ, נראה שהכאוס מתגבר עוד יותר. המסר החברתי נותר חזק. הסיום מלא ההערכה העצמית ב-i הקליט והכיפי מוביל אותנו למעין סיום אופטימי של קבלה עצמית ושאנחנו נהיה בסדר. אבל האלבום מציג הרבה מאוד בעיות שמראות שאנחנו רחוקים מלהגשים את העניין ב-i. ב-For Free? האדיר, מבקר קנדריק את תעשיית המוזיקה ואת אמריקה הקפיטליסטית הלא היא דוד סאם הידוע. ב-u הוא מדבר על חוסר הערכה ושנאה עצמית בשל ייסורי מצפון שלא היה שם בשביל חברו שגסס ומת, בזמן שהוא היה בטור.
ב-Alright הוא מציג מצב שצריך להישאר מלאי תקווה לגבי העתיד עד כמה שמחורבן עד ליום שבו נגיע למצב המתואר ב-Complexion שמדבר על אחווה שחורה. לא משנה כמה אתה שחור, צריך לעמוד ביחד ולהישאר מאוחדים. האידיליה הזו נקטעת באנטיתזה The Blacker the Berry שמציג את המציאות הכואבת וההפוכה. בדיוק כמו ששבטים אפריקאים נהגו להילחם בזמנים קדומים, לא השתנה שום דבר כי בקומפטון, מישהו הרג את חברו כי הוא מקנא במה שלאחרון יש. ב-i הוא מציג את האנטיתזה ל-u בו כאמור, הוא מקבל את עצמו, אוהב את עצמו, ומפנים מכל המסע הארוך וכשהוא בא להביא את המסר שלו, מישהו בטעות נדחף ונגרמת מהומה בקהל כשהם רבים באמצע השיר. ב-Mortal Man, שואל קנדריק מה יקרה לבסוף והאם לקח יופק מכל העניין? מה יהיה עלינו הדור החדש שמושפע כל כך ממנהיגים רבים: משה, מנדלה, מרטין לות'ר קינג, מלקולם X, מייקל ג'קסון? ברגע השיא של האלבום כשהפואמה שנשמעה לכל אורך האלבום מוקראת ע"י קנדריק נשמע קולו המוקלט של טופאק. מורו הרוחני המת של לאמאר מדבר איתו דרך ראיון מוקלט.
בראיון הזה, טופאק מדבר על מצב בו הסדר החברתי יעורער וחוזה כי תהיה אנרכיה, כדי ליצור מצב חדש. וכשקנדריק שואל מה הולך להיות על דורו כמו ששאל במהלך השיר, מורו נעלם. התלמיד הצעיר נאלץ לסחוב על גבו את המתרחש והוא לא ייתן לחברת התקליטים לסרסר אותו: האמן. הפרפר מלהגיד את על לבו. וגם לא בעניין המוזיקלי שגם מגיעה לו התייחסות. אף אחד במוזיקת ההיפ הופ הרשה לעצמו להרחיב אופקים ולראות מעבר לביטים, להוק'ס ולפלואוס. תמיד היו אמנים שיצרו שילובים נהדרים וכן שינו במפה, אבל כשקנדריק לאמאר הגיע בשיא הצלחתו המסחרית של ההיפ הופ, כשטראפ מתחיל לתפוס תאוצה. בא הראפר מקומפטון ומדבר על השפעות מפאנקדליק, מסליי סטון, ממיילס דיוויס, מהרבי הנקוק. פרי ג'אז, Fאנק, ספוקן וורד, סול.
כל התערובת הזו של מוזיקה שחורה נכנסת. איזו מעין מחווה להיסטוריה ארוכה שקנדריק הוא גם חלק ממנה. ביגי, טופאק, מיילס, מינגוס, בראון, סטון, כולם נכנסים לתוך הדבר הזה. ואף אחד לא ציפה. מהרגע הזה, אני התאהבתי סופית בהיפ הופ. השילוב עם ג'אז היה הסיבה המרכזית שלי להגיע לאלבום ולהכיר את קני. אני יכול לתאר לעצמי מה מיילס היה חושב על האיש, ומן הסתם ישר היה קופץ לשיתוף פעולה איתו. בתחילת Mortal Man, אני ממש חושב כי אני שומע את הרוחות של מיילס וקולטריין, שני טיטאני הג'אז דרך החצוצרה והסקסופון. והנה לאחרונה, הנקוק אמר כי האלבום החדש שלו יכלול את לאמאר. הדורות מצטלבים ואני סופר סקרן למה שהולך לקרות.
שנה שלמה לקחה לי להרגיש ולהבין מה הולך פה. בשמיעות ראשונות, לא הבנתי מה לעזאזל הולך פה. עם הזמן, לאט לאט, ההבנה התבשלה. התחלתי לקרוא את הטקסטים, המוזיקה התחילה להיקלט במוח והבנתי שיש אמנים פרוגרסיביים היום, בעידן הזה שנראה שחידושים לא מופיעים בין לילה. קנדריק עיצב את התקופה הזו במאה ה-21. ראפרים רבים הלכו בעקבותיו, והעניין של להעז, לפרוץ דרכים, לטשטש גבולות במסגרת ההיפ הופ הפך לנורמה. נערים ברחבי העולם מושפעים מהאלבום הזה, אני והחברים שלי לא מפסיקים לדבר עליו כאילו היה איזה סרט פולחן או ספר ארוך ורחב יריעה. לנו בני העשרה, לא בדיוק היה איזה אמן להזדהות איתו ולהרגיש שזה רלוונטי לזמננו. ופתאום בא אלינו קונג פו קני והראה לנו מה קורה בארה"ב, אבל בו זמנית ביקש מאיתנו להסתכל על עצמנו כחברה. הקהל הישראלי אולי יכל להזדהות כשקנדריק התייחס לשואה במספר שירים, שאר העולם מזדהה בכל מקרה בשל הגזענות שעדיין נמשכת.
הדור שלו הושפע וגם הדור שלפניו. כשאובמה הכריז על How Much a Dollar Cost? (השיר עם מהלך האקורדים היפיפה בעולם) כשיר האהוב עליו של 2015, הבנו שמדובר פה במשהו מעבר למוזיקה (למרות שב-Hood Politics נשמעה ביקורת כלפיו). כשדיוויד בואי זצ"ל מורנו ורבנו דיבר כי הושפע מהאלבום הזה כשיצר את הרקוויאם שלו Blackstar, אלה שלא בדיוק הכירו את ההיפ הופ פתחו אוזניים. אני רצתי מיד בעקבות המורה הרוחני שלי כדי לגלות השפעה חדשה. מישהו חדש. מישהו שהוא למעשה מבקר החברה שלנו. שנתיים אחר כך, הוא יסתכל על עצמו ב-DAMN. אבל ההשפעה של TPAB מאז שיצא לפני 3 שנים. עדיין נותרת איתנה. מספוקן וורד עמוס בתיאורי גאווה שחורה, שילובים עם מנגינות פוסט בופ מאתגרות ומעניינות, התחרעויות פרי ג'אזיות מדי פעם, מקצבים קשוחים G-פאנקיים, שאוגדו יחדיו ליצירת מופת. ה-יצירה של דורנו כרגע. קנדריק דחף את ההיפ הופ אל עבר שאפתנות והרפתקנות אמנותית והתרחק מהנישה של אלבומי היפ הופ שנמרחים כמו מסטיק. פה כל שיר הוא סצנה אחרת. פה זה למעשה רלוונטי אלינו. כי למרות שאהבנו כשת'ום יורק שר על זה שכמעט הוא איבד את עצמו ונכנס לפחד, הרגשנו שכשקני אומר שהולך להיות בסדר שזה בול מותאם לזמנים שלנו.
איך להגיד כל כך הרבה בממש מעט? משפט שמופיע הרבה בבלוג הזה. כדי להגיע לאותה מטרה, נראה שצריך הרבה מאוד ניסיון ומודעות. מינימליזם קיים בהרבה תחומים ומתבטא הרבה, אבל יש את העבודות שמצליחות להגיד משהו על הפרט והכלל. להביע מצב כלשהו שאי אפשר להתעלם ממנו והוא די חורה. אבל התרגום שהוא מקבל והופך ליצירת אמנות, הופך את המצב לנקודת הזדהות. על הקנבס, על הדף, על הטייפ. העניין של less is more הוא מבורך ומובן. אבל מתי מגיע הרגע שהוא מתמצה גם מעבר לתפיסה הזו ומשהו מובע שם. אז נחמד שחזרנו! טוב להיות. עוד מעט יהיה המשך ל"מדאדא לפאנק" מבטיח. סיבות שונות כמו לימודים וגם קשיים לגשת אל המחשב ולנסות להוציא משהו לבלוג. הרגשתי שצריך הפסקה גדולה. איזו אתנחתא ארוכה. ולאט לאט. התרעננתי, למדתי, הנחתי לזה ועכשיו אני חוזר. כיף לחזור. י"ב ממשיכה לה ויש כל מיני נושאים. ממשוואות לבגרות בעל פה באנגלית, לתנועות נהדרות שתמיד כיף ללמוד בתולדות האמנות. ובמהלך השנה, היו נושאים נהדרים: פוביזם, אקספרסיוניזם, מופשט, דאדא, סוריאליזם כשעצרנו באקספרסיוניזם מופשט עם חבר'ה כמו פולוק, ניומן, דה קונינג, רותקו.. או! בואו נדבר על רותקו, אם כבר דיברנו על העניין של להגיד הרבה במעט.
מארק רותקו. יהודי לטבי שעלה לארה"ב, חלק חשוב באסכולת ניו יורק. כאמור, אחד החלוצים של האקספרסיוניזם המופשט (למרות שהוא בעצמו סירב להשתייך לסגנון) ולא בדיוק הבן אדם הכי מאושר בעולם. רותקו, היהודי הניו יורקר, שעד 1960 היה אלמוני לחלוטין והתקיים מלימודי אמנות, הפך לפתע בין לילה לאמן מוערך וידוע. כמו סיפורי הצלחה רבים, גם רותקו בעצמו לא ידע איך להתמודד. פתאום הוא נהיה מוקד העניין. פתאום מזמינים ממנו ציורים למסעדות גורמה. כל זה היה קשה לצייר המאוד אישי ומתבודד. וזה היה מאוד מוזר שלפתע, המלנכוליה של רותקו שהתבטאה בציורים המאוד חלקים, נקיים שכללו מלבנים בצבעים שונים, הפכה לנחלת הכלל. רותקו לנצח ייזכר עם הציורים המינימליסטיים שלו. כשבשלל צבעים יצר קומפוזיציות של מלבנים. מה שנראה לחלק מאיתנו כ"קשקוש מפגר" הוא למעשה פתח לתוך נפשו העצובה והמדוכאת של רותקו. הציורים האלה מרגשים ביותר.
רותקו
במלבנים צבעוניים, כל אחד בגוונים שונים, רותקו גורם לך לחשוב על המתרחש. בנפשך שלך ועל העולם. זה נשמע מטופש, אבל כשצופים בציורים של רותקו מרגישים בתוך שדות הצבע האלה. ממש נטמעים בתוכם וזה לא בדיוק לה לה לנד. אותם ציורים, נתלו בחלל קטן כדי שאנחנו הצופים נרגיש שאנחנו נכנסים לתוך עולמו של הצייר. המחשבות על העולם, בעיותיו והנפש, ומי יודע אולי גם לצד החיובי מתעוררות ברגע שצופים בציורים של רותקו. ככה האינטלקטואל הצליח להביע את עצמו בלי להכביר במילים.
רותקו, מרכז לבן (1950)
והוא עשה את זה יפיפה, בשקט בשקט, בציורים מאוד שקטים. אבל בתוך כל השקט הזה, מתעורר רעש גדול בתוך הנפש. ולמרבה הצער, אותו רעש גדול בנפשו של רותקו נתן את אותותיו. למרות שרותקו היה צייר מוצלח וידוע וקיבל הזמנה לצייר ציורי קיר למסעדת גורמה, חש ברע בעובדה שעשירים החיים חיי מותרות יאכלו כשציוריו של הסוציאליסט ייתלו. רותקו רצה ש"כל בן זונה שיבוא לאכול שם, ירגיש רע כשהוא צופה בציורים האלה". אבל לבסוף הוא החזיר את המקדמה, ויתר על הסכום השמן והחליט להעביר את הציורים האלו לגלריית טייט בלונדון. ביום בו הועברו הציורים, רותקו שם קץ לחייו בגיל 66 כתוצאה מהדיכאון הבלתי נסבל.
רותקו, כתום וצהוב (1956)
עם השנים, אפשר היה לראות איך הציורים של רותקו מקבלים גוונים אפלים יותר שיוצרים תחושה הרבה יותר מטרידה, מלנכולית וטרגית. ומעבר לעניין האישי וסיפור חייו הטרגי של רותקו, אנחנו יכולים לראות איך הציורים הפשוטים האלה שלא עמוסים בפרטי פרטים, מדברים אלינו ועושים לנו חיים קשים. אבל כאמור, רותקו לוקח אותנו למסע. ובעיני, אני חושב שהוא הצליח לגרום לנו להתרגש ולאו דווקא לשקוע בדיכאון עמוק. אלא הכניס אותנו לעולם האישי שלנו, מלבד העולם שלו. רותקו אמר שכל מה שמעניין אותו הוא להביע את רגש האדם. והוא הצליח לעשות את זה בציורים הכי פשוטים בעולם. לא כולם מרגישים את מה שניסה להגיד, אבל אם יום אחד, תלכו למוזיאון ותראו קנבס שכולל מלבנים בצבעים שונים, תנו לו איזה רגע לצפות בו ואתם תהיו במקום אחר שלא חשבתם שיקרה כשצפיתם באותו ציור בפלאפון או במחשב.
רותקו, חלודה וכחול (1953)
רותקו הצליח להביע את עצמו ולהגיד הרבה על המצב העגום שלו ושל העולם בתקופתו בכל כך מעט מאוד פרטים. זה נותר רלוונטי עד היום וגם בלי קשר, השדות צבע האלו מושכים ביופי הפשוט שלהם שלא מנסה להרשים ומראה את הכל כטאבולה ראסה. יחסי ציבור נוראיים, אבל הנה המחווה שלי לרותקו על הפסנתר.
שנתיים אחרי שרותקו עזב את העולם כשהתאבד בסטודיו שלו, אי שם בניו יורק הוצג מחזה לא שגרתי במיוחד שנעשה ע"י מחזאי שהיה ידוע ככותב מחזות לא שגרתי במיוחד. המחזאי האירי סמואל בקט, לו אני שוב נותן במה, מציג ב-1972 בניו יורק, את המחזה הייחודי שלו Not I (לא אני). מדובר במחזה קצר משונה וקצת מפחיד אפשר להגיד, אבל במבט עמוק יותר גם מדובר במחזה מאוד מרגש ואפילו מצמרר. בקט, שדמויות מחזותיו תמיד היו בעלי מוגבלויות, בעלות מצב טרגי, חסרות ממשות פיזית או פשוט מתפקדות כגוף אחד, כתב מחזה בו הכוכב היחיד הוא.... פה של אישה.
בקט
אותו פה מדבר מהר משפטים סתומים שחוזרים על עצמם כמה פעמים במחזה. הפה שנראה אחוז טירוף, מדבר על מקרה שקרה לאישה המדברת כשהיא מסרבת לדבר על עצמה בגוף ראשון. בקט, אלוף המינימליזם בתיאטרון, הצליח להעביר תחושה בלתי מוסברת דרך פה שחוזר על משפטים סתומים וקטועים כשמדי פעם כשהפה מגיע למילה "היא", הוא מסרב להגיע לרגע בו הוא מדבר בגוף הראשון. אותה אישה חוותה אירוע טרגי שגרם לה לדבר בצורה הזו. זה אמנם נשמע שהפה מדבר הרבה מאוד ומהר מאוד, אבל גם פה, בקט במשפטים מסוימים ישירים ופשוטים, הצליח חלוץ האבסורד ליצור מצב מרגש ובלתי נתפס. אפילו אם לא קוראים את מה שנאמר, זה מרגיש שאנחנו מבינים את מה שקרה לדמות. בפעם הראשונה שצפיתי בעיבוד עם השחקנית בילי וייטלו, אחת מהשותפות המרכזיות משחקניו של בקט, אני כמעט בכיתי. לא הבנתי את המקרה עצמו, אבל ממספר המילים וממוטיב שחזר על עצמו במחזה, הבנתי שמדובר פה בסיפור לא פשוט, ולא רק בעוד איזה מחזה ניסיוני אוונגרדי פורץ דרך. גם בקט בשימוש בכמה שפחות פרטים - פה שמדבר מהר במשפטים החוזרים על עצמם מצליח להגיד הרבה מאוד וגורם אפילו לנגיעה במקומות העמוקים ביותר בנפש ומצליח לרגש במחזה הביזארי הזה.
עוזבים את בקט וחוזרים כמה שנים אחורה לפני הצגת המחזה ולפני התאבדותו של רותקו, אל אחד המלחינים האהובים עליי שעל היצירות האלו כתבתי בזמנו לפני שנתיים, אבל היום אני ניגש אליהן מפרספקטיבה שונה. שוב פעם חוזרים לניו יורק, 1965, עם עוד יהודי ושמו סטיב רייך. רייך, חלוץ המינימליזם במוזיקה יחד עם חבר'ה כמו פיליפ גלאס, טרי ריילי ולה מונטה יאנג, מקליט על הרשמקול שלו מטיף שחור בטיימס סקווייר שמדבר על המבול.
רייך
רייך בזמנו מלחין צעיר, לקח את ההקלטה של אותו מטיף ושמו האח וולטר ומשתמש במשפט אותו אמר "It's Gonna Rain" איתו שיחק באולפן כשיצר אפקט של דיליי, עד שהמשפט איבד ממשמעותו המקורית והפך למלודיה מובהקת על ידי קול אנושי יחיד. רייך לפני שעבר לפורמט מסורתי של תזמורת קלאסית, התחיל את הקריירה שלו ב-It's Gonna Rain. יצירה אלקטרונית אפוקליפטית שהצליחה להעביר את התחושה של סוף העולם הקרב (רייך אמר כי היצירה נוצרה בהשפעת משבר הטילים בקובה), כשקולו של האח וולטר בעצמו הופך לטיפות גשם עד שנוצר מבול כבד ויוצר תחושה מאוד מפחידה באותה חפירה מתמשכת על משפט.
שנה לאחר מכן, ב-1966, רייך יוצר יצירה נוספת שגם היא הפכה למכרעת בקריירה של המלחין וגם לסמל למאבק לזכויותיהם של השחורים בארה"ב. ב-1964, נרצחה אישה לבנה בעת מהומה, כשנעצרו שישה גברים שחורים במשפט שנקרא Harlem Six. אחד החשודים, דניאל האם, היה נער שחור שבדיעבד הסתבר שלא ביצע את הרצח, אך ישב בכלא על לא עוול בכפו, כשרייך לוקח הקלטה בה התראיין האם על תקופתו בכלא כשאמר כי היה צריך לדקור חבורה בגופו, כדי שהמשטרה תאמין כי הרביצו לו וכי הוא זקוק לטיפול רפואי. רייך זיהה בתוך הריאיון שהאם אומר את המשפט "come out to show them".
משפט שהייתה לו מלודיה מבלי שהמרואיין ידע בכלל. ישר רייך לקח את הקטע ושוב כמו עם האח וולטר, השתמש בהקלטה כשהוא יוצר דיליי (לו קרא פייזינג) ולאט לאט מילותיו של האם הופכות למין מעטפת צלילים ענקית. שוב, זה נשמע חופר, אבל רייך יצר פה את Come Out. קטע חשוב לא רק מבחינה מוזיקלית (השפעה על יוצרים כמו קפטן ביפהארט וכן על אמני היפ הופ), מדובר ביצירה מוזיקלית ראשונה שהביעה מחאה על המתרחש. לא הרבה פעמים, מלחיני אוונגרד בין אם היו באולפני מוזיקה קונקרטית והתנסו בצלילים או למדו במוסדות גבוהים לתיאוריה הביעו דעה לגבי המתרחש. רייך עשה את זה ואפילו אם זה נשמע חופר, הוא הצליח להגיד הרבה מאוד במשפט היחיד הזה שלאט לאט הופך למעין לופ פסיכדלי מטריד.
שלושת האמנים ויצירותיהם, הם דוגמאות נהדרות לאיך להגיד הרבה מאוד במעט מאוד. הרבה עושים את זה, אבל הנה דוגמה מושלמת לאיך נעשה העניין כשבמסגרתו, נאמר משהו. אישית, חברתית, נפשית, מחאתית. הכל מתחבר תחת העניין של less is more. במרווח של כמה שנים, יצרו החבר'ה משהו גדול מהחיים שאמנם ביטא את החיים עצמם, אבל נשאר הרבה מאוד גם אחרי מבלי קשר למניע ולמשמעות.
בתחילת החודש הזה, ציינו יום הולדת שאולי נותן לי סיבה טובה לכתוב את הפוסט הזה שרציתי לכתוב עליו הרבה זמן. אני חושב שהרבה מאיתנו אוהבים את האנדרדוגס. אלה שנמצאים בצלם של החבר'ה הדומיננטיים. זה שלא חושבים עליו כראשון מאיזשהו קולקטיב. והנה אחד כזה. ב-3 לחודש, חגג 62 אחד הגיטריסטים הכי מקוריים שיחד עם הפרנטר שלו, יצרו את אחד הצלילים הכי ייחודיים שעיצבו את הניינטיז. זהו לי רנאלדו, 1/4 מתוך הלהקה הנהדרת ושמה סוניק יות' ז"ל. מהקמתה ועד פירוקה ב-2011, היה רנאלדו לאחראי על 50% יחד עם חברו ת'רסטון מור על צליל הגיטרה הנויזי, בלתי מתפשר, דיסהרמוני, צורם ואוונגרדי של הגיטרה. מי שעיצבו את הצליל של הסוף אייטיז-תחילת ניינטיז. בהתחלה עם הנו ווייב של ניו יורק, אחרי זה למהפכת הגראנג'-נויז של הניינטיז. השיתופיות בין השניים היא פשוט קדושה גדולה לרוק כשהשניים למדו מהאלילים הגדולים של האוונט רוק והפאנק והוציאו את הרוק והגיטרה מהקלישאות שלו. כמו מטענים חיוביים ושליליים, כמו גוגו ודידי במחזה הנצחי של סמואל בקט "מחכים לגודו", מור את רנאלדו קשורים אחד לשני, לא דומים אחד לשני בשום מובן, אבל הם פשוט מושלמים ביחד.
עכשיו הנה העניין. סוניק יות' הובנתה בעיקר על הצמד מור ואשתו לשעבר קים גורדון. הרביעייה שכללה את השניים, רנאלדו וסטיב שלי, קיבלה את הספוטלייט עם מור והבסיסטית הבלונדינית עם הפרצוף הקשוח, גורדון. מה לעשות שהשניים מושכים כל כך הרבה תשומת לב? אבל לכבוד היום הולדת, אני רוצה לדבר בעצם על מי שבעיניי היה החבר הכי מוכשר בין החבר'ה. ואני הולך לפרט על זה דרך העניין הבא. יש סיבות למה סוניק יות' היא אחת הלהקות הגדולות של תקופתן שגם היום בנוסף לענקיות רוק, הם מוזכרים גם הם על כל ההתנגדות לממסד והפאנק שבדבר. יש כמה סיבות:
1. החזון של הלהקה - החבר'ה האלה שיצאו מתוך סצנת האנדרגראונד של ניו יורק מלאת האלימות והטירוף של שנות השמונים, היו אינטלקטואלים ארטיסטיים שהראו שלא מדובר רק בעוד להקת פאנקיסטים שעושה רעש, מוציאה אלבום אחד ואומרת ביי. הלהקה שהוקמה אחרי שנפגשו מור ורנאלדו בהרכב הגיטריסטים של המלחין פורץ הדרך והמשפיע גלן ברנקה, הושתתה על רוח הפאנק האוונגרדית של רבים וטובים כמו הוולווט אנדרגראונד, הסטוג'ס, פאטי סמית' ורבים וטובים, אבל בו זמנית, היה מדובר באנשים שהקשיבו לג'ון קייג', לסטיב רייך, לשטוקהאוזן, לג'ון קולטריין, לרולנד קירק. השאפתנות האקספרימנטלית התערבלה באופן מצוין עם הגישה הבועטת של החבר'ה מה שיצר את האיזון הנפלא של להקה שהותאמה גם לפוגו במועדונים וגם לראש בבית.
2. הרעש - מן הסתם שאחד הדברים שעשו אותם ללהקה כל כך חלוצית ומשפיעה הוא השימוש שלהם בפידבקים, ברעש, במכות אכזריות על המיתרים עם מקלות תופים ושאר ירקות. זה לא שהם היו הראשונים. הוולווטס ולהקות כמו MC5 עשו את זה 20 שנה לפני הסוניקס. אבל הסוניקס הם אלה שקבעו את זה כנורמה מוחלטת. גם כשיצרו בצליל קצת יותר נגיש לא התפשרו על הנויז. מבקרים קטלו אותם על זה, אבל כל מי שרצה רעש בחיים שלו והיה בתקופה הזו, קיבל מנות מטורפות לורידים של פידבקים מחרישי אוזניים שתרמו לעניין 3. ה"להקתיות" - על זה כולם מדברים. וכולם יודעים ומתייחסים. מדובר בלהקה שכל חבריה היו מסונכרנים אחד עם השני, ידעו לנגן אחד עם השני ופשוט נשמעו כמו גוש אחד ויחיד שפועל בסימביוזה. אמרו את זה על פינק פלויד המוקדמת, אמרו את זה על גרייטפול דד, אמרו את זה על ההרכב החשמלי של מיילס דיוויס, זה תקף גם לסוניק יות'.
4. וזה דווקא עניין שלא הרבה לא מיוחס. החבר'ה האלה ידעו לכתוב גם שירים. נכון שלהקות כמו הפיקסיז עשו את זה טוב יותר, אבל הסוניקס הצטיינו בכתיבת שירים עם בית ופזמון ממש מתחת לכל שכבות הדיסטורשן והפידבקים. נכון. גורדון ומור היו צמד של כותבי שירים נהדרים כמו Teen Age Riot ו-Kool Thing וכו'. אבל אבל אבל. הקליבר בתחום בעיניי - הוא כמובן מר רנאלדו.
הנה הגעתי לעניין. רנאלדו הוא ה-סינגר/סונגרייטר. וזה לא בדיוק קל להתמקד באחד כזה שתמיד היה מאחורי הצמד המפורסם. רנאלדו הוא ה-אנדרדוג. גם בגיל 62, עדיין יש לו את הפנים האלה של גיק אמריקאי חולמני. מרוחק לגמרי מהזרקורים שהופנו למור וגורדון, אבל לא בדיוק גם מה"רינגו סטאריות" של שלי. מי שכונה ע"י גורדון כ"עוגן של הלהקה" באוטוביוגרפיה שלה (Girl in a Band), הביא את השירים הכי טובים בעיניי. נכון שהמוזיקה נולדה מתוך מאמץ קולקטיבי של הלהקה, אבל כמו אצל הביטלס, נראה שכל מי ששר את השיר קיבל את הקרדיט והפך אותו לשלו. לרנאלדו היו שירים שגם כללו את כל הנויז והאוונגרד הזה. אבל אלוהים הם כתובים כל כך טוב! גאדאמ יש לו פזמונים נהדרים שממש לא תשמעו ברדיו, אבל הם יכולים לעשות לכם את זה. ופה אני מגיע לאמרה העיקרית שלי בפוסט הזה. ההשוואה לביטלס בלתי נמנעת. כי לי רנאלדו הוא הג'ורג' האריסון לביטלס של סוניק יות'. שני החבר'ה ניגנו גיטרה בלהקות רוק ממש טובות ושניהם התחילו לפתח את כישרון הכתיבה שלהם עם האלבומים, כשבהתחלה התרומה ממש מינורית.
אצל האריסון זה היה ב-With the Beatles השני, אבל אצל רנאלדו זה קרה באלבום השלישי, EVOL שהחל להראות שמדובר בחבר'ה שיכולים לעשות מלודיות. וזה לא בדיוק מקרי. בתחילת דרכה, סוניק יות' הייתה אחת מלהקות הנו ווייב האנרכיסטיות עם סאונד אגרסיבי ומוטרף. רנאלדו הוא מעין סינגר-סונגרייטר שמשום מה מצא את עצמו בלהקת נויז רוק. וההשפעות שלו מראות על הכישרון. לצד דברים נהדרים ומעניינים כמו ג'ון פאהי ואורנט קולמן בין היתר ההשפעות הן גם לאונרד כהן, ג'וני מיטשל וכמובן איך לא - הביטלס עצמם. זה התחיל דווקא עם קטע ספוקן וורד אנרגטי עם הרבה התחרעות מקודשת ב-In the Kingdom #19, אבל לאט לאט, נראה שהגיטריסט הנוסף התבהר ככישרון נהדר. וזה בא לאט לאט. כל הקריירה של רנאדלו (גם הסולו) הייתה מעין להטוט בין נויז טהור לשירי פופ שכוללים אלמנטים של נויז. השיא הגדול נמצא בעיניי מן הסתם, באלבום המופת של הלהקה שמוכר עד היום כאחד שחייב להיות באוסף של חובב מוזיקה - Daydream Nation. מתוך 12 השירים שמרכיבים את האלבום, רנאלדו תרם 3 שירים.
אחד מהם הוא במקרה הטוב ביותר באלבום, Eric's Trip. ב-3 דקות פשוטות, רנאלדו מביא שיר פשוט טווובבב. אבל מה זה טוב. יש בו הכל. בתים קליטים, אקורדים פשוטים שעובדים מושלם, נויז גיטרות מתבקש וטקסט סוריאליסטי שלא מהעולם הזה. במקרה הזה, רנאלדו לקח השפעה מהמונולוג עמוס ה-LSD של אריק אמרסון בסרט של אנדי וורהול, Chelsea Girls. על הדרך, לרנאלדו יש גם קול ממש טוב בניגוד לשני חבריו שהצטיינו בעיקר בהתקפות ישירות למיקרופון. בנוסף עוד על הדרך, רנאלדו את מור מביאים וואחד של הרמוניה בין שתי הגיטרות הדיסהרמוניות שלהם, מה שמחזק את העניין שהשניים האלה בלתי נפרדים. ככה נשמעת להקה קילרית. על אף האלמנט האנרכיסטי-פאנקיסטי של הלהקה, החבר'ה פיתחו בהדרגתיות את הקטעים האלה בהופעות מה שיצר את העניין הכמעט פרוגי ביצירות של האלבום הזה. אבל פה דווקא יש לנו שיר מאוד פשוט. פשוט תקשיבו לזה. זה חתיכת טריפ. ואם כבר חתיכת טריפ, מה עם Hey Joni?
במה שנשמע כמו תענוג לחובבי ניימדרופינג, רנאלדו לוקח את הלהיט הנצחי Hey Joe ואת האישה הקדושה ושמה ג'וני מיטשל ומשלב אותם יחד לתוך התערובת הזו. השיר הזה הולך עוד יותר רחוק בכל הנוגע לכימיה בין חברי הלהקה ועם הטקסט ההזוי. הפיץ' הארמוניקס של רנאלדו את מור זה פשוט בית ספר לנגינה. מיטשל הגדולה הייתה השפעה על הסוניקס. ידוע שהסינגרית-סונגרייטרית ה"עדינה" השתמשה בכיווני גיטרה משונים ולא מקובלים שתרמו לצליל המיוחד. וגם את זה הם למדו ממנה. ורנאלדו יישם את זה נהדר והוא ממשיך ליצור מין אווירה סוריאליסטית ומוזרה של חזרה בזמן כשמסיים במשפט, it's 1962, it's 1963, it's 1957, it's 1961. המ.. באלבום יש גם Rain King שהאלמנט המנצח שבו נובע מהנויז שכמעט הופך לאלמנט הקצבי של השיר.
שני השירים מייצגים את האינדיבידואליות של רנאלדו שייחדה אותו משני הכותבים האחרים של הלהקה. מור וגורדון היו הרבה יותר ישירים-נגד ממסד-מדברים אל הכלל. רנאלדו מצא את עצמו בהתרחשויות סוריאליסטיות, בטריפים שלא נופלים מאלה של הביטניקים, בחלומות ובתהייה. רנאלדו הוא מעין ילד סיקסטיז בתוך נגן בניינטיז. וזה מה שיפה בו: החולמניות הזו, הגיקיות, הפנייה למסוימים. כל אלה תורמים ליופי של האיש לא פחות מהיותו נגן. בשאר האלבומים, תוכלו למצוא כמה רנאלדו הוא כותב מוכשר ונהדר, עד סופה של הלהקה ב-The Eternal. וגם בקריירת הסולו שלו ששווה את זה אפשר למצוא ממש שירי פופ יפיפיים ונוגים משולבים בנויז שעשה אותו לכל כך מיוחד.
באלבום שלו שיצא לפני שנה, Electric Trim כותב רנאלדו שירי פופ של ממש שמראים את ההשפעה שלו מניל יאנג, מיטשל וכל החבר'ס בעניין, אבל בדרך הבלתי מתפשרת-נויזית שמאפיינת אותו. לא מדובר בפריצת דרך כמו עם הלהקה, אבל יש פה פשוט שירים יפים שמראים שגם בגיל 62, אפשר לכתוב כמו בן 19. ובאיזשהו מובן לי נשאר במקום שונה. פשוט אפרד מכם בשיר מתוך Electric Trim שנקרא New Thing בו מדבר הגיטריסט פליט הניינטיז על הקושי להסתגל לטרנדים של פלאפונים, רשתות חברתיות ומכשירים ניידים וקלים לנשיאה כשבקליפ מסתובב הגיטריסט של להקת הניינטיז במחשב שנראה שיצא מאותו עשור ומושך את התשומת לב כאילו היה חייזר חולמני מפלנטה אחרת. ואולי רנאלדו באמת כזה? אגיד שזה מה שעושה אותו מיוחד? בין היתר. האם תהיה יותר התייחסות לאדון? אני מאוד מקווה. עד אז, נאחל לאיש מייזל טוב והרבה שנים של מוזיקה נפלאה. ונתראה בזמן הקרוב ילדים...
המשכנו הלאה. ועכשיו, הגענו לתחילתה של תקופה, עמוסה ביצירתיות, בשיאים אמנותיים והיסטוריים שעיצבו את החברה והזמן לא פחות מהחברה והזמן עצמם. תקופה שהשיא שלה לדעתי התחיל מ-1916, אי שם בשוויץ עד אמצע שנות התשעים. שם אותה רוח פשוט לא חודשה או לבשה צורה אחרת, ונראה כי כולם מתחקים אחרי הצורות הללו, במקום לחדש וליצור את הדבר הבא עד אובדן משמעות מוחלט מאחורי המילה (ונדבר על זה בסדרה). אבל הנה. אנחנו בעיקרון מתחילים עכשיו את כל העניין. הפוטוריזם שדיברנו עליו בתחילת חודש הוא מעין ניצן ראשון לאמנות שתופסת צורה במסגרת החוסר מסגרת והיצר ההרסני. אבל שם היה ניסיון ליצור מסגרת חדשה. מבעיתה. חזון של עולם חדש ואפל שמובל ע"י הערכים הפשיסטיים שהאמינו בהם חברי הקבוצה. ואז, שנתיים פירוק הקבוצה, מגיע הדאדא. וזה היה כבר משהו אחר לגמרי. מפה, אפשר לומר שהשערים נפתחו. מהרגעים האלה שהאידאולוגיה פעלה בסימביוזה עם האמנות ולא אחד שגובר על השני.
וכל זה מתחיל לו אי שם בשיא מלחמת העולם הראשונה. כאמור, כל תנועה מהפכנית נוצרת מתוך זמנים מטורפים. ולדאדא בהחלט הייתה סיבה מוצדקת לצמוח בתקופתה. ב-1916. מלחמת העולם הראשונה בשיאה. מה שהתחיל כמתח בין מדינות אירופה והתפוצץ ברצח של יורש העצר האוסטרו הונגרי, פרנץ פרדיננד ב-1914. משם - חמולה אחת גדולה. כל מדינות אירופה שרויות בקרבות עקובים מדם ולחימה למען מולדת נראה כמו ערך ששווה למות למענו. הפוטוריסטים שהיללו את האלימות והיציאה לקרב, קיבלו את מבוקשם ואירופה כאמור במלחמה עם עצמה. אבל בשיא המלחמה, קבוצת אמנים מסרבת להתגייס, וכולם בורחים ממדינותיהם אל מקום ניטרלי וחסר דאגות שמשאיר את עצמו מחוץ לעניין. ציריך, שוויץ. החבר'ה האלה מצאו את השקט שלהם בארץ האלפים והחלו לגשת לעניין. והנה בואו תכירו את הבחור ששם הכל על השולחן. מי שהביא את הדאדא לחיים במניפסט הראשון שלה וזה הוגו באל.
ז'אן ארפ - קולאז' המסודר ע"פ חוקי המקריות
באל, משורר, יחד עם מספר אמנים: טריסטאן צארה, מרסל ינקו, ז'אן ארפ, אשתו סופי טאובר ארפ ואשתו של באל, אמי הנינגס החלו ליצור סוג חדש של אמנות. משהו שלא נראה עוד קודם. באל היה אחד מהמייסדים של הקבוצה הזו, כשחלק גדול מהמייסדים מפיץ את הבשורה כשבראשם טריסטאן צארה שעורך מגזינים וכותב אלפי מניפסטים. ככה נוצרה קבוצה שאמרה "לכו לעזאזל!". למי זה היה מכוון? להגיון, למלחמות, להילולה למכונה ולמיליטנטיות ששלטה בלבם של האירופאים. הנה תקראו פה את דבריו של ז'אן ארפ שממצים את כל העניין פה:
"אדישים למשחטות מלחמת העולם, התמסרנו לאמנויות היפות. בעוד מרחוק רועמות סערות התותחים, עסקנו אנו בהדבקה, בדקלום, בחריזה, בשירה מקרב לב. חיפשנו אמנות אלמנטרית שתציל, כך חשבנו את בני האדם מן הטירוף המשתולל של התקופה. שאפנו לסדר חדש שיחזיר על כנו את האיזון בין השמיים לבין הגיהינום."
נשמע די היפי. אבל מדובר פה במשהו אחר לחלוטין. הדאדאיסטים בזו למלחמה, בזו למיליטנטיות ששלטה בלבם של האירופאים, בזו למכונות והכי חשוב - בזו להיגיון. תראו מה ההיגיון הביא. מכונות הרג משומנות, מלחמות, רצח, שפיכות דם. ממה שהדאדאיסטים ראו, ההיגיון כשל במטרתו לשמירה על הסדר. אז מה הפתרון? ניהיליזם. שום דבר עם משמעות. מספיק לחפש היגיון בכל דבר. כי כל מה שהיגיון הביא לנו זה הרס וחורבן. עכשיו - צריך להחריב את הסדר הקיים וליצור אחד חדש. בקולאז'ים שנראים תלושים מהמציאות, בסרטים שלא מובן מה לעזאזל הולך בהם, בטיפוגרפיות מטורפות ומוטרפות, בפסלים שהם בעצם פריטים מהיומיום, בשירים שהם פשוט ג'יבריש מוחלט ושמים דגש על הדרך והצלילים של המילים מאשר למשמעות. כל זה הרכיב את הפן היצירתי של הדאדא. הביזיון לכל מה שהיה מוכר עד אז ליצירת משהו חדש. דאדא היה נגד הכל. נגד מלחמות, נגד ההיגיון, נגד האמנות, נגד הנגד. דאדא הוא אנטי דאדא.
חתך עם סכין המטבח של הדאדא דרך תקופת הבטן בירה האחרונה התרבותית בויאמר גרמניה - האנה הוך
והנה בא הרצון להרוס הכל בשביל ליצור חדש. לפי ינקו, זה היה טבולה ראסה, כדי למחוק את כל התרבות הישנה שהדאדאיסטים האירופאים גדלו בה. הישן היה חולני וריקני. הסדר הישן כלל מיסוד של האמנות, מלחמות ושטויות של ביורוקרטיה, והיה נחוץ שתגיע קבוצה שתחריב את הכל ברעש. והם השתמשו בכלי נשק נהדר כדי להחריב את זה - קראו לו אבסורד. וכפי שאתם רואים מהקולאז'ים המשונים, מהפואמות המוזרות, כל הדאדאיסטים אוהבים את האבסורד, חיים אבסורד, נושמים אותו. וכך היה כשבאל ייסד בציריך את "קברט וולטר". מה שהיה בית קפה, נשכר ע"י הדאדאיסטים והפך למחזה של אבסורד, טירוף ויצירתיות. המקום בלילות הפך למקור פעילותה של תנועת הדאדא, עם ההופעות שומטות הלסת שהוצגו שם, שהסתיימו בדרך כלל ברעש גדול. זו הייתה סצנה חיה ופועמת. קבוצה של אמנים-ילדים שביקשו ליצור משהו חדש מתוך החרבה של הישן. אבל בניגוד לפוטוריזם שהיה לו חזון ברור למה יקרה אחרי הרס הישן, הדאדא ביקש בלגן לשם הבלגן. הו הו ובהחלט היה כזה ב-23 ביוני 1916.
קברט וולטר
הקברט שהיה מורגל לביזאריות שאפפה את הכל, נותר בשוק הגמור של הקהל כשבמועדון הקטן, הגיע הוגו באל לבמה לבוש בתחפושת משונה שיצר ינקו, שגרמה למשורר לעמוד דום והחל לקרוא את שירו "קרוואן הפילים". שיר פונטי לחלוטין וחסר משמעות שכלל הברות בג'יבריש שכאמור, הדרך והצלילים של המילים היו יותר מעניינים מאשר המשמעות שגם ככה לא הייתה. ברגע ההוא, נאמר כי התחוללה מהומה במקום והצופים מזועזעים למה שהם רואים מתחילים להרים מהומה שהנס ריכטר קרא לה "חלק מהעניין". אז הנה לכם ילדים, כשהסטוג'ס היו גורמים לפרובוקציות בסיקסטיז כשאיגי פופ היה צורח ורוקד כאחוז טירוף והותיר את הקהל חסר מילים, עשו את זה הדאדאיסטים באמנות שלהם ובשירים שלהם. דאדא היה הפאנק של זמנו. לא היה מדובר באנשים זועמים עם לבוש מאיים. אלא אמנים מטורפים עם תשוקה רבה שמסתתרים בתוך החליפות המהודרות. הנה סרטון קצר מצורף שלקוח מדוקו שנעשה על הדאדא. כל העניין מבוים. זה לא המופע האמיתי, אבל רק כדי להמחיש מה היה בקברט, תראו איזה יופי בטירוף המתוכנן הזה שזה מרגיש כמעט מפחיד שהחבר'ה המבצעים מאבדים את אנושיותם והופכים לאיזו אמנות מהלכת (ז'אן ארפ על הפסנתר).
"קרוואן הפילים" ובאל עם התחפושת איתה הקריא את השיר
החבר'ה יצרו אמנות חדשה, טריסטאן צארה הביא אותה לאוזני הקהל. צארה היה מנהל יחסי הציבור. אמרו שהוא חשב על שם הקבוצה כשתקע עיפרון במקום רנדומלי במילון, מאז המשיך לפרסם מניפסטים והביא את הpublicity הנחוץ. וכשיש אש, אנשים הולכים בעקבות העניין. לא נשכח איך צארה כתב "איך לכתוב שיר דאדאיסטי" כשאמר לקחת מאמר, לגזור ממנו מילים לשים אותן בכובע, לערבב את המילים, ולהוציא אותן כשמה שמתקבל הוא אוסף מילים שיוצר עניין בחוסר משמעות שלו. רק צריך לציין את ויליאם בורוז, דיוויד בואי ות'ום יורק שהלכו עם השיטה הזו ויש את אלה שעדיין מנסים. זה נשמע מאוד ילדותי, אבל זה היה כל העניין. הדאדאיסטים היו ילדים בתוך גוף של מבוגרים. הדאדאיסטים אפילו עשו תערוכות לאמנות של ילדים. האמירה הידועה שילדים הם בני אדם עם מוח מפותח ולא מקולקל בניגוד למבוגרים מוכיחה את עצמה. וכמו שאמרתי בפתיחה, אין יותר נכון מללמד ילדים על יצירתיות במוסדות חינוך כשהדאדאיסטים מהווים לדוגמה מרכזית. כדי להילחם בנורמה המשמימה. כמו שעשו במאה ה-20.
ראש מכני - ראול האוסמן
מאז פירוק התנועה בציריך, עם סגירת קברט וולטר (כי לא היה מספיק כסף והמשטרה המקומית ביקשה לסגור מועדונים אחרי 12. יותר פאנק מזה?), החלה התנועה להתפשט ברחבי העולם. כשהחברים המקוריים מקברט וולטר שנסגר כבר שימשו כשליחים להבאת בשורת הדאדא. ובמהרה, עם סיומה של תנועת הדאדא בשוויץ, קמה כבר אחרת בגרמניה. בהנובר וברלין. פה עניינים התחילו להתחמם. הקבוצות בגרמניה היו יותר פוליטיות, יותר קיצוניות והביאו גם חלק גדול מהאמנים ששמטו לא הרבה לסתות בזמנם. ויש להם מה להגיד על שאר העולם שמבחיל אותם. הרבה לפני שרדיוהד דיברו על הפחד מבדידות והניכור הטכנולוגי שנוצר בOK Computer, ראול האוסמן עשה את זה כבר כשיצר את הראש המכני, רוח זמננו. בובת ראש למדידת פאות נכריות שהודבקו אליה מספר אובייקטים שרובם בעלי יחידות מידה. האוסמן בא ב-1920, ומציב מראה לפני האדם במאה ה-20. מכני, מנוכר, חייב למדוד כל דבר עד לאיבוד מוחלט של אנושיות.
קורט שוויטרס - תמונה של גידולים מרחביים - תמונה עם שני כלבים
המציאות המנוכרת לא התקבלה ע"י הדאדאיסטים. הם נלחמו בה באמצעות עבודות שופעות הומור ואבסורד. אחד המרכזיים בגרמניה, היה בחור בהנובר ושמו קורט שוויטרס. עם כל הקבוצתיות שבעניין, שוויטרס הצליח ליצור את ה"מרץ". דאדא של איש אחד. בניגוד לאחרים, שוויטרס עבד ללא הפסקה כשהוציא כל זבל אפשרי שמצא ויצר ממנו קולאז'ים משונים. הוא לקח גם את הזבל הזה ויצר ממנו את המרצבאו. מבצר של דברים יומיומיים שהפכו לאיזה מין מקדש אבסורד שכזה. זה רק מחזק את העניין כשעשורים אחר כך, בחור יפני שמאס בנגינת מוזיקה מלודית החל לעשות נויז וקרא לעצמו "מרצבאו". שוויטרס בעיני הוא האמנים היותר מעניינים של הדאדא. איש מלא חיים ושופע הומור. מספיק לשמוע את הפואמות המשונות שהקליט בעיקר Ursonate, כדי להבין עד כמה הבן אדם שפע יצירתיות. הוא לוקח את מה שבאל ייצר בקרוואן הפילים ולוקח את העניין כמה צעדים קדימה. הקול האנושי ככלי נגינה. מאוחר יותר, יעשו את זה רבים כמו דאמו סוזוקי ב-Can, יורק אצל רדיוהד, רוברט וויאט וגם אצלנו בארץ עם שולץ האיום. המחווה שבריאן אינו עשה לשוויטרס בשיר Kurt's Rejoinder היא רק קצה הקרחון של ההשפעה של שוויטרס בפרט והדאדא בכלל על כל מה שבא אחריו.
Ursonate - שוויטרס
על הדרך, הייתה גם תנועת דאדא בניו יורק. כשהפועלים בה הם פרנסיס פיקביה, מאן ריי ומרסל דושאן (שהוא בעצמו מין אמן עצמאי שפועל במעין סגנון אישי משלו. מרוחק גם מהדאדא.). דושאן שזעזע את עולם האמנות עם פסל "המזרקה" המפורסם שלו, חתם סופית את ההשפעה הגדולה של הדאדא על הכל. מאז, אינספור אמנים חיקו את העניין. חלקם פשוט המשיכו את הרוח הלאה אבל בצורה אחרת. דברים באמת חלחלו לתודעה האנושית, אחרי שפעילותם של הדאדאיסטים דעכה.
דושאן - המזרקה
ובאיזשהו מובן, אפשר לחשוב על זה שהדאדא מעולם לא מת במורשת שהותיר באנטי מורשת שלו: בחתרנות, בבעיטה בממסד. מאז אפשר להגיד שהדאדא תפסה צורה שמסרבת להיות צורה. חלק מהדאדאיסטים המקוריים הרגישו שובע מהניהיליזם ופרשו לחיים שקטים, חלקם הצטרפו לסוראליסטיים, חלקם המשיכו לפעול בדרך האנטי ממסדית שלהם. מרסל ינקו שעלה לארץ והתיישב בעין הוד דיבר בריאיון (וגם תודה לאל! אמן משפיע מדבר בשפתנו שלנו!) על הדאדא ועל איך הרוח נשארה בחזון האקספרימנטלי של האמנות, על הדאדאיסטים כאנשים שיודעים ליהנות מהחיים ועל השאלה של אמנות בקבוצה לעומת אינדיבידואליות מוחלטת (כמו ינקו ושוויטרס).
הדברים של ינקו לגבי אמנות ניסיונית נותרה נכונה. ההשראה המשיכה לשרור בקרב רבים. וזה נראה מובהק ביותר - אצל הסוריאליסטיים, אצל הפופ ארט, אצל סמואל בקט, אצל ג'ון קייג', אצל להקות הפוסט פאנק, אצל קפטן ביפהארט, אצל להקת פאוסט, אצל מונטי פייתון, אצל בריאן אינו, אצל דיוויד בואי, אצל פרנק זאפה שעוד הכריז על עצמו כדאדאיסט. הגאון המשופם שהיה ידוע בלא מעט מוזריות ופרובוקציות סיפר על גילוי הדאדא וכמה אושר זה הביא שיש שם למה שהוא עשה:
"בימים המוקדמים, לא ידעתי בכלל איך לקרוא לאמנות שעשיתי. אתם יכולים לדמיין כמה שמחתי כשגיליתי שלמישהו בארץ רחוקה היה את אותו רעיון וגם - שם קצר ונחמד לרעיון הזה"
דוקו נהדר על הדאדא מאת הלמוט הרבסט. שימו לב איך הדוקו בעצמו מוצג בצורה ביזארית ומשונה שתואמת את רוח הדאדא.
ושוב נותר לחשוב, מה היה קורה ללא הדאדא? שימו לב, כי הרבה השוואות נעשו פה לסצנות שקמו בחצי השני של המאה ה-20 לזו של הדאדא. האם מישהו היה מרים את הכפפה ללא הדאדא על מנת להשתחרר מהכבלים של האמנות הממוסדת כדי ליצור משהו חדש? האם למישהו היה את האומץ לנטוש את הכל למען האידאלים שלו שמורכבים מחוסר משמעות ושום כלום? האם אפשר לדמיין משהו כזה נעשה היום אצלנו במאה ה-21? כל אלה ואלה הן שאלות שהתשובה אליהן קשה, שכמו הדאדא עצמה - יש יותר שאלות מתשובות. ואולי פשוט ניוותר עם העניין של השאלות, נגיד תודה לדאדא ולא תודה לדאדא, דאדא תודה, תודה למי מה. דאדא זו דרך לעשות דברים אחרת. חסה. אני מבין. אוקיי. לסיום ניפרד עם הטוקינג הדס. עוד להקת סטודנטים לאמנות שלקחו שיר של הוגו באל Gadji beri bimbra והתאימו אותו לרוח התקופה של סוף סבנטיז ותחילת אייטיז (אפשר לחשוב על דיוויד ביירן כמעין דאדאיסט שכזה לא?). זה רק מראה שדאדא זה צעיר לנצח. לפני שנתיים, חגגנו 100 שנה להיווסדה של התנועה, ואין שום סימן של הזדקנות וחוסר רלוונטיות בימינו אנו. פשוט תזכרו את דבריו הנפלאים של צארה במניפסט שכתב ב-1918:
דאדא הוא חיידק בתול דאדא מתנגד לחיי מותרות דאדא חברה אנונימית לניצול רעיונות לדאדא 391 גישות וצבעים המשתנים בהתאם למינו של הנשיא הוא משתנה - אומר הן - ובאותה העת אומר את ההפך - ללא חשיבות - צורח - יוצא לדיג עם חכה דאדא הוא זיקית השינוי המהיר והאינטרסנטי דאדא מתנגד לעתיד דאדא מת. דאדא הוא אידיוט. יחי דאדא. דאדא איננו אסכולה ספרותית, צרח.
