מהלך פותח, או: על E2-E4 והשפעתו

איך אפשר ליצור אלבום כזה מושלם? תשאלו את מנואל גאטשינג. האיש מאחורי אחת מלהקות הקראוט הידועות יותר, Ash Ra Tempel. במשך שנתיים, הבחור ניגן בהרכב הפסיכדליה/קראוט הזה, שהיה אחד מההרכבים הכי out there בסצנה. עם אלבומים כמו אלבום הבכורה, Schwingungen ו-Seven Up (אלבום שהקליטו תחת השפעת LSD), יצרו מוזיקה חללית, מרחפת, מנותקת מהמציאות, מעניינת, מסקרנת, ולוקחת למקומות רחוקים. במשך השנתיים האלו, ניגנו עם גאטשינג מספר חבר'ה חלקם ידועים, חלקם פחות, כשהוא היחיד שנשאר בספינה (קלאוס שולצה, לשעבר טנג'רין דרים, ואחרי זה אמן סולו מוערך). לבסוף ב-1973, כל הסגל נטש את הספינה, כשרק גאטשינג נשאר על הפיקוד. הוא החליט לנטוש גם הוא את הספינה, ולזמן קצר פתח בקריירת סולו, עם האלבום ראשון ומיוחד, שהשם שלו אומר הכל: Inventions for Electric Guitar.

וככה למעשה התפרקה Ash Ra Tempel. אבל, גאשטינג החליט שהוא רוצה לבנות ספינה חדשה, וככה נולד הרכב חדש, Ashra. אשרה זה לא בדיוק הרכב, מדובר בפרויקט של איש אחד (נחשו מי). מדובר בשלב הבא באבולוציית אשרה. מותו של הרכב אחד, שהוביל להיוולדו של אחר. המקדש של אשרה (אלה במיתולוגיה הכנענית) נהרס, אבל האלה נותרת איתנה. אז גאטשינג פשוט החל ליצור סולו, תחת השם אשרה. תראו, הבן אדם ממש חלוץ. המציא את כל כינויי אמני הטראנס, ההאוס והטכנו לפני שהדברים האלה בכלל נולדו! אולי הדי ג'יי הראשון בהיסטוריה... ב-1976, כשהוא מתחיל מחדש, מוציא תחת השם Ashra את האלבום, New Age of Earth. אלבום שנשמע כאילו הוקלט בכלל בשנות האלפיים, ולדעתי אלבום האמביינט הטוב ביותר (זה פשוט אלבום מושלם! לשנות בו דבר אחד, והלך הכל).

במשך שאר העשור, הוא המשיך ליצור תחת השם Ashra, כשהפעם מצטרפים חבר'ה, וההרכב הופך ללהקה של ממש, כשמדי פעם, הוא חוזר לנגן עם חבר ותיק, שולצה, שהקים חברת תקליטים עצמאית משלו, Inteam Records. ואם כבר חברת תקליטים, כמו שקורה לכל מוזיקאי במאה ה-20, נשבר לו מתעשיית המוזיקה. בעיקר עכשיו, כששנות השמונים הגיעו (עשור שלא כולם נהנו בו כל כך). להקות הקראוט כבר מזמן לא מה שהיו. קרפטוורק הפכו להרכב סינת'פופ מצליח ופופולרי, נוי! כבר מזמן לא קיימים, כנ"ל עם פאוסט, וקאן די יצאו מהתמונה. וככה, גאשטינג החליט לעשות מעשה, וטס מברליו אל המבורג. לפני שטס, הוא יצר בStudio Roma שלו, מוזיקה שישמע בזמן הטיסה. בסשן של שעה אחת, הוא יצר את אחד האלבומים הכי חשובים אי פעם, וכן! לא סתם אי פעם... כי נשמע כי כל מה שאנחנו שומעים ונחשפים אליו היום, נולד מההקלטה הזו.

במהלך השנים, היה אפשר לראות איך לאט לאט להקות הקראוט ואמני אלקטורניקה רבים נוטשים בהדרגתיות את הסאונד הפסיכדלי, חללי, ומפסיקים את ניסויי האולפן שהתחילו שטוקהאוזן, פייר שפר ואחרים. המוזיקה עדיין נעשית ע"י ציוד אלקטרוני, והצלילים עדיין נשמעים לא מהעולם הזה, אבל המוזיקה יותר down to earth, פונה אל הקהל הרחב, לא רק למוזיקאים ואוונגרדיסטיים. זה התחיל עם קרפטוורק ב-Autobahn, אבל המהלך הפותח, ששינה את הכל, ולמעשה פתח דף חדש בהיסטוריה של המוזיקה האלקטרונית, E2-E4. כן, השחמטאים שביניכם יודעים שזה המהלך הפותח במשחק, ולמרות שהיה מדובר במשחק מילים פאסודו משעשע שכזה שקשור לכיוון הגיטרה (מה-E הנמוך לגבוה), גאשטינג למעשה התחיל את הטראנס, ההאוס, הטכנו, הצ'יל אאוט. אף אחד לא חשב על דברים כאלה אז.

עכשיו הנה מגיע הדבר שהולך להפוך הכל: האלבום הזה הוא יצירה של שעה, והיא מורכבת משני אקורדים. פאקינג שני אקורדים. עכשיו, אתם שואלים את עצמכם, מה לעזאזל אפשר לעשות בשני אקורדים? what am i, a fucking pop star? טוב אנשים, תופתעו לגלות (או שלא), שאפשר להגיד כל וואו כל כך הרבה דברים בשני אקורדים. בואו לא נשכח, שבסיקסטיז, באמריקה באו כמה חבר'ה ויצרו מוזיקה מינימליסטית וגם את הורסיה היותר קיצונית: דרונים. פיליפ גלאס, סטיב רייך, לה מונטה יאנג, טרי ריילי. כל החבר'ה האלה יצרו כמה מהיצירות החשובות במאה ה-20 שהשפיעו על חבר'ה כמו הוולווט אנדרגראונד, ג'ון קולטריין, קינג קרימזון, וכמובן להקות הקראוט.

Man at work

אז אם בסבנטיז, ההשפעות היו בעיקר ממלחינים כאמור כמו שטוקהאוזן, כאן המוזיקה מושפעת יותר מגלאס, רייך והשאר... מדובר פה במוזיקה שהאפקט שלה מהפנט, זה הפרוטו טייפ של טכנו, זה טראנס במלוא מובן המילה. אתם פשוט נשאבים ליופי הזה, שנמשך קצת פחות משעה. גאשטינג מתחיל עם שני האקורדים, ולאט לאט בהדרגתיות, נוספת שכבה, ועוד אחת, ועוד אחת, ועוד אחת... פשוט כמו בניית בניין. גאשינג בונה את המאסטרפיס שלו. ושכל השכבות הסתיימו, הבחור מתחיל לאלתר על הסינתים שלו, זה אותו איש שניגן על הגיטרה אלתורים בלוזיים במוזיקת רוק פסיכדלי הארד קורית לפני עשור. אבל אז, לקראת החצי השני של היצירה, הוא שולף את הכלי המקורי שלו הגיטרה, ומאלתר כשהכלי הכל כך אנושי הזה משתלב עם המוזיקה המכנית הזו.

זה כמו מה שאסימוב דיבר בספרים שלו. מין סייבורג מוזיקלי. כשאדם ומכונה נפגשים. והתוצאה פשוט מדהימה. מילה על גאשטינג כגיטריסט, הוא לא מנסה להרשים כאן, האלתורים הארוכים של הסבנטיז כבר מזמן מאחור, וכאן הוא פשוט משתלב עם המוזיקה, עם שני האקורדים, פשוט מצייר  על הקנבס שכבר השלים כמה זמן לפני כן. הסוריאליזם הפסיכי של דאלי, מגריט וארנסט הסתיים, אנחנו בעידן של ציורים חלקים, מינימליסטיים, מלוטשים, עם הקוסמוס של מונדריאן. מה שהתחיל לפני כמה שנים ב-(No Pussyfooting) של פריפ ואינו שיצרו שפה חדשה במוזיקה הפופולרית, והיו ראשונים ליצור את ההגדרה לאמביינט, גאטשינג לוקח את המינימליזם הזה לרמה שונה לחלוטין.

היצירה שהוקלטה ב-1981, ראתה אור סופסוף ב-1984, כששולצה הבין כי חברו יצר פה משהו מדהים. הוא הוציא את האלבום בלייבל שלו, שפשט רגל זמן קצר לאחר מכן. בהתחלה, יצא כסינגל שמחולק למספר חלקים. למרות שזו אותה מוזיקה, אותם שני אקורדים, פשוט עם כלי שונה במרכז. עד שלבסוף, בעידן הדיסקים, יצא האלבום בשלמותו, בדיוק כמו שצריך להיות. 5 שנים לאחר שהאלבום יצא, הרכב האוס איטלקי בשם Sueno Latino, שאהב את מה ששמע, לקח את שני האקורדים האלה וסימפל אותם ליצירה אחרת. מה שבסוף הוביל להולדתו של ההאוס אמביינט. תראו מה שאפשר לעשות מקטע אחד. הגרסה של החבר'ה האלה הפכה להיות פופולרית במועדונים, כשאנשים שהשם גאשטינג או אשרה לא היה מוכר להם, נחשפו לקסם של E2-E4. מיותר לציין את התגובה של גאטשינג, כשאפשר פשוט לקחת ציטוט שלו:

"כשגיליתי ש-E2-E4 התנגן במועדונים, לא יכולתי לתאר שאנשים רוקדים לזה. אין שום תוף בס חזק והקצב מעודן יותר. לקחתי רעיונות ממוזיקת דאנס, אבל הלחן שלי נטה לכיוון של ההלחנה המינימליסטית של סטיב רייך ופיליפ גלאס. תזמורת יכלה לנגן את זה."

תתארו לכם, מה היה קורה בלי האלבום הזה? האם אפקס טווין, בורדס אוף קנדה ושאר החבר'ה היו מגיעים למה שהם היום? האלבום הזה יצר את המוזיקה האלקטרונית כמו שאנחנו מכירים אותה היום. זה אלבום שגם הרוקרים שבכל נשמתם, שונאים מוזיקה מסומפלת וממוחשבת, וסוגדים למוזיקה אנושית נטו, יוכלו לאהוב. כמו שנאמר קודם, זה השילוב המושלם בין אדם לרובוט, אי אפשר שלא ליפול בקסם של E2-E4, הוא פשוט לוקח אותך לעולם אחר, פותח את הראש, גורם לך להיכנס למחשבות שונות. קשה להאמין, שמבקר קטל את האלבום. הסנובים האלה לא מבינים שום דבר.

אני גיליתי את האלבום הזה במקרה בפייסבוק. בזכות מכר שהכרתי ממנו הרבה, אהרון מיקל. פרוגר/מטאליסט/פיוז'ניסט/אמבייניסט מה שלא תרצו, העלה את התמונה של התקליט השחמטי חתום ע"י האיש עצמו. העטיפה מאוד סקרנה אותי: לוח שחמט מאוד פשוט, אבל נקי אסתטי וכל כך מושך את העין. יש משהו בלוח שחמט שמאוד מושך מבחינה ויזואלית. התחלתי לחפש, וקראתי קצת. לא ידעתי מה בדיוק הולך להיות. עכשיו, כששמעתי את זה לראשונה, הייתי מסוקרן, אבל הסינתסייזרים הקרים כקרח היו לי קשים לשמיעה בהתחלה. אמרתי לתת לזה עוד צ'אנס. היום, אני יכול לומר שהדבר הזה עושה לי היום מאשר כל אלבום גיטרה וירטואוזי. E2-E4 הוא עמוק, בפשטות שלו. זה לא ייאמן מה שאפשר לעשות בכל כך מעט. less is more.

עד היום, יוצרי מוזיקה אלקטרונית, בין אם הם מודעים לזה או לא, יוצרים את הדברים שלהם בהשפעת האלבום הזה, שניבא את כל המהפכה הזו שהגיעה בניינטיז. מי שכן מודע, יודע עד כמה האלבום הזה עיצב את התפיסה שלו לגבי מוזיקה, איך היא צריכה להיות, וליצור גם דברים בהשפעה. ג'יימס מרפי, האיש מאחורי LCD Soundsystem מהרכבי האלקטרוניקה המפורסמים ביותר, רצה ליצור סינגל כמו האלבום של גאטשינג. בשיתוף פעולה, עם נייקי, הוציא את 45:33. סינגל שכל המטרה שבו הוא לתת את הגרסה של LCD ליצירת המופת של מנואל. אני עוד לא שמעתי, אבל גאטשינג עצמו טען שאין שום דמיון וקשר בין השניים.

אוהבי מוזיקה אלקטרונית, אתם חייבים לשמוע את הפלא הזה. שום מילה ממה שאמרתי, לא ממחישה בשום צורה את מה שאתם הולכים לשמוע. אולי הייתי צריך לרשום פחות. כי כל מה שהאלבום הזה אומר שהמעט הוא הרבה מאוד. כל מי שקצת צרם לו מהז'אנר ולא בדיוק אוהב מוזיקה שנעשית במחשבים, הנה אדם שיצר מוזיקה כזו ברגש, ובמלוא הכנות האמנותית. A Funky dude. הרוקרים שמוזיקה אלקטרונית גורמת להם לחשוב: "איכס, זה חרא!", אולי צריכים לגשת לאלבום הזה וליופי שלו, קשה שלא ליפול בקסם. זה האלבום שאולי יגרום לכם לרצות למכור את הגיטרות שלכם, ולקנות סינתסייזרים (למרות שבאלבום הזה יש גיטרה, אז אל תמכרו אותן). אם לא אהבתם, אולי תאהבו את מה שהוא עשה בסבנטיז, זה לחבר'ה שרוצים יותר הארד קור. די דיברתי יותר מדי. כל מה שהאלבום הזה לא. אז... E2-E4 checkmate

Don't Call It Jazz man... It's Social Music...

כשהודיעו ב-2015, שדון צ'דל, הסטאר מסרטי מרוול (זוכרים את איירון פטריוטיק?), הולך לעשות סרט על אחד האנשים הכי גאונים שדרכו על אדמת כדור הארץ, ואחד המוזיקאים האהובים עליי, מיילס דיוויס, הייתי סקרן. וגם די שמחתי, סוף סוף יעשו סרט אוטוביוגרפי על מוזיקאי גאון, שכל מיני צופים שלא שמעו על השם מעולם, יתחילו לבדוק על מי זה מיילס, מה הוא עשה, מי הוא היה וכו' וכו'... כמו ג'אזיסטים רבים, גם אני הייתי עם שאלות רבות: איך הולכים להציג את מיילס? האם זה יתמקד בכל סיפור חייו? האם יכניסו גם את קולטריין, ביל אוונס ועוד המון נגני על שבעברם היו סיידמנים של נסיך האופל? והשאלה הכי חשובה: האם הוא באמת יגרום לאנשים שיכול להיות שלא שמעו ג'אז ואפילו שנאו ג'אז, ייכנסו לאינטרנט וישמעו איזה Kind of Blue או Bitches Brew?

התשובה לשאלה האחרונה היא: כן. אבל! ופה הדגש גדול מאוד, זה לא סרט על מיילס. זה פשוט תסריט הוליוודי דמיוני, שמיילס הוא הדמות הראשית בו+התייחסות לחייו בסיקסטיז עם הנישואים הכושלים שלו לרקדנית פרנסיס טיילור (כן ההיא שמופיעה על העטיפה של Someday My Prince Will Come). אל תחשבו שמדובר בסרט אוטוביוגרפי שנצמד לסיפור חייו של האיש. בעיניי, זה רק ניסיון מוצלח להכיר קהל חדש למוזיקה של מיילס. כי בכל מקרה, אחד המלחינים הכי משפיעים במאה ה-20, שההשפעה שלו על פרינס, פינק פלויד, סנטנה, רדיוהד, רד הוט צ'ילי פפרז וסטיב רייך לא מוטלת בספק. אבל, אם מתעלמים מהעובדה הזו, זה ממש סרט נחמד לצפות בו, שבמקרה כולל גם את נסיך האופל. אני לא מבקר קולנוע, ולא מתיימר להיות, אבל אני אנסה להביא סקירה קטנה על הסרט אולי הכי חשוב שנעשה על ג'אז.

תקציר קטן בלי ספוילרים: הסרט מתמקד במיילס בתקופה של הקאמבק שלו. כידוע לנו, ב-1975, הוא היה חולה, ג'אנקי, חסר השראה, מכור למין, ונראה שהחצוצרן שפעל למעלה משלושים שנה, היה צריך time out. בסרט, צ'דל (שאגב משחק את מיילס מעולה, כן הוא נשמע כמוהו עם הקול היבש שלו), לוקח אותנו אל התקופה שאחרי החמש שנים של ההפסקה. אל הסיפור נכנס כתב אירי מהרולינג סטון (שמשחק אותו יואן מק'קרוגר, כן כן אובי וואן בטרילוגיה המקדימה) שנשלח לראיין את המאסטר בנוגע לקאמבק שלו. דברים מסתבכים כשהקלטה של מיילס שכללה מוזיקה חדשה, מבוקשת ע"י המנהלים של קולמוביה רקורדס המיתולגיים, שמנסים להשיג את הטייפ כדי לקבל את המרשרשים, אבל מיילס מסרב כשהוא מבקש את המרשרשים בתמורה.

הקלטת נגנבת ע"י חצוצרן צעיר שמנסה להצליח בסצנה יחד עם המנהל המפיונר שלו, שע"י הגניבה מנסה להשיג את תשומת הלב של מיילס. במהלך הסרט, מיילס חוזר פתאום לעבר, לנישואים הכושלים שלו לפרנסיס הרקדנית המוכשרת, שוויתרה על הקריירה שלה, על מנת להישאר ולתמוך במיילס. עד כאן, מפה תמשיכו לראות. זה יהיה מעניין. בואו נסתכל על כמה נקודות: הצגת האישיות של מיילס. זה כבר לא סוד, ויש ביוגרפיות ודוקואים שסקרו את זה: מיילס היה גאון אקסצנטרי. סכסכן, איש קשה, מסתורי, לא שם על אף אחד. בסרט, צ'דל נצמד לדמות האפלה שלו ועשה את זה מעולה, אבל הלו, עד כמה שידוע לי, מיילס לא היה איש אלים. ומראים את זה הרבה בסרט. נכון שהאיש אהב לעסוק באגרוף בזמנו החופשי (לא סתם הוא עשה פסקול לדוקו שעסק במתאגרף ג'ק ג'ונסון), אבל להרביץ ולאיים, man that wasn't miles...


מיילס ודון, תשוו בעצמכם..

מצד שני, האופי החדשני שלו של "עשיתי את זה מזמן, זה כבר היסטוריה", אופי שאנשים מעטים כמו דיוויד בואי ופאבלו פיקאסו החזיקו בו, מיוצג באופן שיכול להיות שהיה מרוצה ממנו (מצד שני, אי אפשר לדעת ממה הוא היה מרוצה). סצנה יפה מאוד היא בבית של מיילס, כשברדיו הוא שומע את הקטע החרוש ביותר שיצר אי פעם: "So What" מהמאסטרפיס שהפך בשביל הרבה אנשים ל"אלבום הג'אז הראשון שלי", ולאחר מכן מתקשר לתחנה, ומפתיע את השדרן. מיילס מפציר ומתעקש על העובדה כי Kind of Blue הוא רק עוד אלבום בדיסקוגרפיה שלו, ומדובר בהיסטוריה, ממש לא מאסטרפיס בעיניו. כמובן שיש גם את תחילת הסרט, שכוללת את האיש בראיון, עם משקפי השמש שלו והסיגריה כשהוא אומר למראיין: "Don't call it Jazz man, it's a made up word, i don't like it, call it social music", המשפט שבעיניי אולי מראה בצורה הכי טובה: מי זה מיילס האמן.

כאמור, העלילה די מומצאת והוליוודית. ואם זה אומר הוליוודית זה אומר גם אקשן. אבל כבר מזמן ידוע, שבשביל סרט טוב, צריך עוד מלבד מכות, יריות וכו'... כאן אני רוצה להתמקד בתקופת חייו של מיילס, שכן מבוססת על סיפורו האמיתי. ומדובר כאן על הסיקסטיז ועל נישואיו הכושלים עם פרנסיס (אמייצי קורינלדי שזכתה בפרס על התפקיד הזה). במהלך הסרט, מיילס באמצע כל הבלגן שסביבו, מתמלא חרטות ומחשבות, ומתגלה כאדם אחר מלבד פרסונת הגאון המשונה. גם במהלך הסרט, נראה כי נקשר קשר בין מיילס לכתב מהרולינג סטון, כשהוא נפתח לפניו ומלמד אותו קצת אגרוף. נחמד. מעניין. מעין "היום שלי עם מיילס דיוויס" כזה. אחד מהסיפורים הידועים היותר בחייו של מיילס, הפך בסוף לחלק מהסרט. אותו ערב בbirdland, שהוכה ע"י שוטר לבן, שאמר לו "keep moving", כאילו אנחנו עדיין בשדות הכותנה של מיסיסיפי, ולבסוף כשמיילס משתחרר ממעצר וחולצתו מוכתמת בדם.


צ'דל בתור מיילס מודל סבנטיז

יש קצת אקשן בחייו של מיילס, והוא לא מועט. עכשיו נדבר על נקודה מאוד מאוד אבל מאוד קריטית ומאוד חשובה בסרט כמו זה: הפסקול. מתחילת הסרט כשמתנגנת מנגינה מאלבום הלייב המפורסם Agharta, ומשם הליכה אחורה וקדימה אל תקופות שונות בחייו של מיילס. צ'דל אמר בראיון על הסרט, שהוא לא רצה להיתקע בתקופה אחת. והוא כל כך צודק. המוזיקה שלו רב גונית, מפוצלת, כמו מיילס, מתוסבכת במיוחד. ויש רגעים בסרט, שהיא מתאימה במיוחד לרגעי אקשן (פשוט תשמעו את Black Satin מ-On the Corner שמתנגן באחת מהסצנות היותר אקשניות). הצופים זוכים לשמוע קצת ממיילס: מ-Kind of Blue, אל Sketches of Spain, משם אל Agharta כאמור ול-We Want Miles. בחירה מצוינת בקטעים נפלאים ומדהימים, שמשרתים בהחלט כפסקול לסרט. וכמובן, יש גם את המוזיקה של רורבט גלספר, תלמיד רוחני גדול של מיילס, הלחין קטעי סול ג'אז והיפ הופ לסרט, רגע אחד מצוין וכיפי, הוא בסיום הסרט בקרדיטים, כשפתאום מביאים שיר ושמו Gone 2015, שמרפרפים על מיילס הגבר. אחלה קטע, קצת משונה, אבל מסיים את הסרט מצוין.

לשאר הנגנים שניגנו עם מיילס במהלך חייו, לא קיבלו הרבה תשומת לב. בסצנות קצרות, רואים את מיילס/צ'דל עובד עם שני האוונסים: גיל וביל. התמקדות בחמישייה השנייה של מיילס, כשאף אחד מהם לא דומה לאנשים בשיט. אבל, ופה אבל גדול! השיא של הסרט, הוא כנראה הרגע היפה והמדהים הזה, כששני חבר'ה מחייו של מיילס, באים לג'אם אחד קצרצר וכיפי עם דון על החצוצרה כמיילס, ועם גלספר+עוד כמה נגנים: וכן מדובר בוויין שורטר והרבי הנקוק. פאקינג שורטר והנקוק האמיתיים. מדהים לראות איך הדור המקורי משתלב ומנגן עם התלמידים, הדור החדש, זה פשוט יפייפה, ומדובר במחווה יפה למיילס (מה שכן, מהלעזאזל הז'קט שצ'דל לובש שם?).



במשך שנים, סרטים רבים נעשו על מוזיקאים וסיפור חייהם, לא בדיוק נצמד למקור, אבל הצליח להכיר קהל חדש שלא היה לו מושג מי היה האמן שראו על המסך. דוגמה מצוינת היא מ-1991, כשבחור ושמו ואל קילמר, גילם את הסולן הנצחי של הדורס, ג'ים מוריסון, כשחבר הלהקה, ריי מנזרק, מתלונן כי הסרט לא נצמד בכלל למקור, ומבוסס על מיתוסים שנקשרו סביב הסיפור של הלהקה. כאחד שאוהב את הדורס מכיתה ו', אני גם מודה, שהסרט נחמד, אבל לא בדיוק זה (הדוקו בקריינות של ג'וני דפ הוא הכי מומלץ, וגם מנזרק המנוח מסכים על כך), אבל אי אפשר להכחיש את האימפקט שהיה לו על קהל הצופים, שלא היה לו מושג מי זה ג'ים מוריסון, ולא שמע את Light My Fire.

אותו דבר עם מיילס. יכול להיות שצ'דל בכוונה יצר עלילה מומצאת, עם התייחסות לפרק חיים ספציפי של מיילס. הרי קצת קשה להביא קהל לסרט על מוזיקאי כשאין בו הרבה אקשן. למוריסון ההרסני שנשרף בשיא הקריירה שלו, היה מספיק אקשן בחייו. מיילס, שהיה קצת יותר שפוי ממנו, קיבל פה מין זווית חדשה גם של כאיש קשה, שכשמעצבנים אותו, הו הו לא כדאי להתעסק איתו. בכל מקרה, אני חושב שמעריצי מיילס יהנו מהסרט, נכון שהוא לא קשור בשיט לחיים האמתיים של  האיש, אבל עדיין מדובר בניסיון יפה של לקרב את הממונים למי שנחשב כאחד המוזיקאים המשפיעים במאה ה-20.

האיש שלא עניין אותו לגבי ג'אז, וכל נוסחה חדשה שהמציא, הוא ישר נטש אותה, כשהוא היה צעד לפני. קול ג'אז, ג'אז מודאלי, הזרם השלישי, ג'אז פיוז'ן, ג'אז ראפ, וכנראה עוד שפספסתי. רוב הז'אנרים האלה הם פרי המצאותיו של מיילס. בין אם היה הממציא, או היה אחד מהאבות המייסדים. הוא מקבל ייצוג יפה בקטע של הפרסונה של החדשן, אבל לא מדובר בסרט שרוצה לשחזר את חייו של האמן. כמו שעשו על רבים. הסרט שנולד כרעיון במהלך אודישנים לסרט על מוחמד עלי, הוא סרט אוטוביוגרפי שונה ממיני רבים של סרטים שעושים על אישים, שרובם כוללים הרבה דרמה, קשיים, ודמות שעל מנת להגיע להצלחה, מתמודדת עם קשיים.

מיילס מיוצג כאיש מגניב, מסתורי, שלא שם על אף אחד, לא הרבה מציגים ככה אישים בקולנוע. בעיניי, זה באמת סרט הממצה ומראה מה זה ג'אז. ג'אז, זה לצאת מטריטוריה של ג'אז. זה כבר לא הופך לג'אז. זו מוזיקה, שלא נצמדת להגדרות. בדיוק מה שמיילס, המוזיקאי הכי חשוב בז'אנר כיוון אליו. ולא Whiplash. סרט שבהתחלה התלהבתי ממנו, אבל בצפיות חוזרות, הבנתי שאני לא בדיוק אוהב. כי הוא מציג בדיוק את מה שג'אז הוא לא. ז'אנר נוקשה, שכדי להיות הכי טוב בו, אתה צריך לחטוף חרא כדי להגיע לפסגה. זה ממש לא נכון. חוץ מזה, לדבר רק על צ'ארלי פארקר ופילי ג'ו ג'ונס, זו לא חכמה גדולה, ונראה שאנשים התלהבו מהצעקות שג'י ג'י סימונס נתן שם.

Miles Ahead הוא סרט ג'אז יותר מעניין, פחות חד גוני, ויותר מגניב, כמו מיילס עצמו. העלילה הוליוודית, אבל עדיין מעניין וכיף לראות מה אפשר לעשות עם איש גאון אחד בקולנוע. צ'דל שמוכר בעיקר כחבר של איירון מן, מביא פה משהו אחר. זה סרט על איש מעניין, מסתורי, שתמיד ידע לסחוף את כולם יחד איתו, גם אם הרבה פעמים, הוא חטף הרבה ביקורות על זה. אני ממליץ לראות את הסרט, רק בשביל הכיף. ומי שאף פעם לא שמע על השם מיילס דיוויס, ולא שמע ג'אז. זו הזדמנות מצוינת להכיר. אבל וואלה, מצד שני: DON'T CALL IT JAZZ MAN, IT'S SOCIAL MUSIC...

תהנו, ותודה ליוסי יפרח שהביא לי קובץ לצפייה בסרט, אחרי חודשים שממש ציפיתי לראות את זה (:
טריילר: https://www.youtube.com/watch?v=ssfTNCTVT5U

ממורה לתלמידיו

זה כבר די ידוע בבלוג הזה, שהשנה התחלתי לפתח אהבה ואפילו אובססיה לסגנון אחד - פרי ג'אז. יום יבוא והבלוג הזה בסוף יעסוק בו (ולכן אני משתדל להימנע בזמן הקרוב לכתוב על זה - זו לא הבטחה, רוב הסיכויים שלא אעמוד בזה). משהו בסקסופונים הצווחניים האלה, חוסר קצב מוגדר וכשכולם עושים מה שהם רוצים, ממש עושה לי את זה. כשאתה שומע את זה, אתה חושב לעצמך: "פטט, גם אני יכולתי לעשות את זה". אז זהו שלא. קודם כל, אנשים עשו את זה לפניכם, זה קרה בסיקסטיז בארה"ב, אז too late for you, שנית, כדי לדעת ליצור ג'אז חופשי, צריך לדעת את החוקים והקונבצניות כדי לשבור אותם, יש צורך בידע בנוגע לכללים, ולדעת לנגן ביחד, לשמוע אחד את השני, כל הרכב חייב כימיה מלאה בין כולם, בעיקר בפרי ג'אז, אם אין את זה, זה נשמע פשוט כמו בולשיט, ואת זה כל אחד יכול לעשות.

הסגנון הזה, שלא לומר מהפך תרבותי הזה, שכמו מהפכני המוזיקה הקלאסית של המאה ה-20 שזעזעו את אולמות הקונצרטים עם הדיסוננסים והא טונאליות שלהם, כמו האמנים המודרניים שביטאו את העובדה שנמאס להם לצייר יפה ואידאלי כמו שעשו לפניהם במשך אלפי שנים, והפתיעו את הצופים באיזה ציור אבסטרקטי, משתנה הפוכה, שפיכת צבע על הקנבס, או אפילו קנבס ריק לחלוטין, כמו פיזיקאים ששוברים את המוסכמות, ונותנים הסבר חדש לנושא תאורטי שממשיך להעסיק אנשים רבים, בידיעה ששאר הקהילה מכפישה את דבריהם, הג'אזיסטים החופשיים עשו את מה שהם רוצים, וזה היה ידוע שאנשים לא הולכים לאהוב את זה בהתחלה.

מעטים כן, אבל הרבה אוהבים, ואני מאוד אוהב. היום, זה כבר ידוע בין החברים שלי שליעד הוא זב שאוהב פרי ג'אז, אחרי תקופות של מעברים בין ז'אנרים כמו פסיכדליה, לפרוג, למטאל, אני מוצא את עצמי שומע ונהנה מהטירוף של אלברט איילר, מכל הרוחניות הזו של קולטריין (שניהם) וסנדרס, מהתחכום המשוגע של דולפי, מהמהפכות של קולמן וטיילור, כמו לצפות בציורים של פולוק, זה אקספרסיבי ואבסטרקטי, דברים משונים שמושכים את התשומת לב בגלל הביזאריות שלהם. ועובדה שגם הרוקרים, בעיקר האנדרדוגים שבהם, הושפעו מהתנועה הזו, והשפיעו לא פחות על אותם תלמידים רוחניים שלהם. הגיטרה המפודבקת של לו ריד, החנטרושים (המעולים) של ביפהארט על כלי נשיפה, האווירה המטורפת באמהות של זאפה, הנגינה החופשית בלהקות הקראוטרוק, השילוב של הרכב כלי נשיפה עצום אצל רדיוהד, ועוד ועוד ועוד...

אחד הדברים הכי יפים בפרי ג'אז, הם האלבומים האלה, שהם ג'אם אחד מתמשך ומוטרף. במשך חצי שעה או יותר, מגיעים החבר'ה ועושים מה שרוצים. לעזאזל עם אקורדים, לעזאזל עם מהלכים הרמוניים. כמו אלבום אחד של אורנט קולמן, This Is Our Music. היום, אני רוצה לדבר על שלושה אלבומים כאלה, כל אחד יצא בתקופה שונה, והעיד צעד אחר צעד להתפתחות של הקטע של אלתור חופשי קבוצתי. מהאיזון בין הטירוף האבסטרקטי הזה עם היכולת לנגן וליצור מלודיה והרמוניה יחד עם כל הבלגן, משם נטישה של המלודיה, ולנגן בצורה כאילו נכנסו בך שדים, ובסוף לפאזה הקיצונית ביותר, חזק יותר, רועש יותר, כבד יותר, מטורף יותר, בצורה שמרגישים שעוד רגע האוזניים עלולות להתחרש טוטאלית.

שלושת האמנים הם ג'ון קולטריין, האיש הקדוש הזה שמצליח לגרום לך משהו במוזיקה שלו, ולא פלא למה הוא אחד המוזיקאים הכי ידועים בג'אז, אלברט איילר שכמו שהוא אמר לא עניין אותו תווים אלא רגשות, וכשהוא עשה את זה, אפשר לומר שהוא הביע את הרגשות שלו בצורה חזקה, וגם הרבה טירוף (ולא היה חסר לו טירוף מנטלית), ופיטר ברוצמן, הגרמני המיזנתרופ, שלקח את כל הרעיון של אלתור קבוצתי לרמה הקיצונית ביותר. כולם סקסופוניסטים, והם ידעו איך לגרום לכלי שלהם להישמע בצורה האגרסיבית ביותר. אבל עם כל הכבוד, אותם אלבומים נולדו מאלבום אחד מיוחד, שאני מאוד אוהב, ואחד האהובים עליי אי פעם, זה האלבום שהתחיל את כל הסיפור הזה, ונתן לסגנון את השם: Free Jazz של אורנט קולמן.

Father Ornette

על אותו אלבום כבר כתבתי פוסט נפרד כאן, פשוט צריך לקרוא ולהבין עד כמה הוא חשוב כל כך, ובעיניי אחד הרגעים הכי טובים במוזיקה של המאה ה-20. בהתחלה, חשבתי לעצמי, האלבומים האלה מדהימים מדי מכדי לקבל פוסט משותף, אבל אז הבנתי שמדובר בתוצר של אותו אלבום אחד ויחיד, אז אפשר לראות את זה כמין המשך לפוסט על אורנט. למרות אותם שלושה אלבומים שאני מאוד אוהב. את Free Jazz אני הכי אוהב, ולמה? כי הוא ילדותי, והוא כיפי מאוווד. השלישייה מעידה על בגרות, על צעדים קדימה מהרעיון שאורנט הגה ב-1961, אבל זה הקטע. זה בוגר. הכי כיף כשזה ילדותי במיוחד, וכשאתה בheat of the moment של הקטעים האלה. בלי האלבום הזה, ספק אם עולם המוזיקה היה נראה כמו שהוא היום...

אז בואו נתחיל עם קולטריין, באחד מהאלבומים הטובים ביותר שלו, וזה כמובן Ascension. בהקלטה אחת ב-28 ביוני 1965, באולפן האגדי של רודי ואן גלדר, יצר טריין את אחד הפרויקטים הכי שאפתניים שלו ובכללי בג'אז, ובאמת כמו השם שלו, אתה מרגיש התעלות, לאו דווקא מבחינה דתית, אבל זה עושה לך משהו. בואו נחזור קצת אחורה כדי להבין את הסיפור. לפני כמה שנים, קולטריין היה סטאר, כשהמציא ופיתח ושיכלל את הנוסחה של ג'אז מודאלי, כמו שניגן אצל נסיך האופל, מיילס דיוויס, ובאלבומים שלו כמו My Favorite Things. כמה שנים אחר כך, הוא חווה את אותה התגלות, והפך לאיש דתי, רוחני ומאמין. קדוש על אדמת כדור הארץ. הוא יצא מנצח עם אחד האלבומים הכי מפורסמים ומדהימים לא רק בג'אז, אלא במוזיקה בכללי, A Love Supreme, עם הרביעייה המנצחת שלו, אחד ההרכבים הכי טובים במוזיקה: קולטריין על הטנור, מק'קוי טיינר על הפסנתר, אלווין ג'ונס על התופים, וג'ימי גאריסון על הבס.

זה היה הרכב מושלם וחד פעמי, כשכולם הקשיבו אחד לשני, וניגנו אחד עם השני. קולטריין זוכה לשבחים בזכות האלבום הזה, והפך לאיש מוערך הרבה יותר מבעבר. ואז, הוא הגיע לתקופה ששינתה אותו סופית. A Love Supreme היה הגשר בין המוזיקה המודאלית, הרגועה, המינימליסטית לבין האוונגרד החדשני, המוטרף והצעיר. אחרי שנים של מוזיקה מלודית שהפכה אותו לאיש מוערך בזכות עצמו, וכבר מזמן לא כסיידמן של מיילס, החליט קולטריין ללכת בקטע של הצעירים. המוזיקה השתנתה בצורה מאסיבית, כמו מיילס, גם קולטריין עבר לשלב חדש ביצירתו (ולמרבה הצער גם האחרון), עם אלבומים כמו Meditations, Om, Kulu Se Mama, ועוד הרבה אלבומים מוטרפים, רחוקים שנות אור ממה שעשה בחברת אטלנטיק. הוא איבד הרבה מאוד מהקהל שלו. חשבו שהוא השתגע, ומעריציו לא היו היחידים. גם טיינר וג'ונס לא אהבו את הצעד הזה של קולטריין, ולמעשה אחרי Meditations, נפרדו לשלום, כשקולטריין מסתכל אל העתיד. לפני שעזבו אותו, ארגן קולטריין את הג'אם האימתני הזה של 40 דקות, שניגנו בו 11 נגנים(!) הקונספט של קוורטט היה old fashioned.

באלבום הזה ניגנו קולטריין, פרעה סנדרס וארצ'י שפ על הטנור, ג'ונס על התופים, טיינר על הפסנתר, ארט דיוויס וג'ימי גאריסון על הבס, דיווי ג'ונסון ופרדי הבארד על חצוצרה ומריון בראון וג'ון צ'יקאי על האלט. ובתור אלבום פרי ג'אז, הוא ממש שונה. יש בו עדיין מנגינה, איזה כמה אקורדים, משהו להיאחז בו, לפני שכולם אחרי זה מתפזרים לכאוס הרוחני הזה. אחד הרגעים היפים ביותר במוזיקה הוא פתיחת האלבום, כשכולם מנגנים תו פה אחד ארוך, וטיינר מביא אקורדים שמימיים. הפתיחה הזו אלוהית לא פחות מזו של Love Supreme, אבל בניגוד לאלבום המפורסם הזה שהיה יותר מהוקצע, בנוי, עם מלודיה, אקורדים, ומקצבים נוקשים, כאן אין את זה בשיט. בעיקר כיש לך חבר'ה כמו סנדרס, שפ והבארד. סנדרס תמיד היה כוכב אצל קולטריין, הוא באמת אחד המוזיקאים הכי מרגשים, וכמו תמיד נותן סולואים מטורפים, הוא צועק, הוא משתגע, הוא נאבק, אבל בהשוואה לטריין המורה, התלמיד נשמע פחות מוזיקלי. גם הבארד כמו תמיד מפציץ בסולואים, תמיד אפשר לזהות שמדובר בחצוצרה שלו. טריין כמו מורו הגדול מיילס, אהב להקיף את עצמו בדם צעיר, בחבר'ה שאפתניים ורעבים, ודאג להקיף את עצמו בג'אם הזה בכמה שיותר חבר'ה כאלה. וכל מה שאפשר לומר, זה הללויה!

Ascension הוא רגע יפייפה בקריירה של טריין, ג'אם חד פעמי, שלקח את Free Jazz של קולמן כמה צעדים קדימה, כמו Meditations, גם פה מדובר במסע מוזיקלי של נפש מתוסבכת עד ההגעה להתעלות רוחנית. קולטריין היה באמת קדוש שהתברכנו בזה שדרך בפלנטה הזו, ומבחינתי האלבום הזה, מראה את זה בצורה הכי יפה. נחזור קצת אחורה, לתלמיד רוחני של טריין, הוא בעצמו כמו המוזיקה שלו, היה מטורף, חסר גבולות, אם סנדרס נשמע מוטרף על הסקסופון, הוא אנס את הסקסופון שלו. אני כמובן מדבר על איילר. ב-17 ביולי 1964, התכנסו איילר, צ'יקאי (כן הבחור נמצא בשני אלבומים), החצוצרן האגדי דון צ'רי, הטרומבוניסט ראסל ראד, ושני החבר'ה מהטריו הנצחי של איילר, הבסיסט גארי פיקוק והמתופף סאני מארי.

אם ב-Ascension, שמענו עוד משהו בתוך כל הכאוס הזה, כשטריין משלב בין מנגינה מוגדרת לבלגן ואוונגרד. איילר זורק את זה לעזאזל, קצת כמו אורנט, איילר פשוט הביא את כולם לאולפן, והם פשוט ניגנו. וזה הרבה הרבה יותר רועש... הפתיחה הקצרה מאוד של New York Eye and Ear Control, פסקול לסרט קצר בן 34 דקות, שאיילר היה האיש שהתבקש ליצור את המוזיקה, בכלל לא מרמזת על העתיד לבוא. במנגינת חצוצרה רגועה של צ'רי, כמה שניות של שקט, ובום! שני קטעים בני 20 דקות+ ששם באמת, לחבר'ה אין גבולות. קולטריין אמר על איילר שמשהו בו מזכיר לו אותו, האמת באלבום הזה, קצת קשה לשמוע. כי איילר פשוט מנגן כמו ילד. יש רגעים שאפשר לשמוע, שהוא פשוט מוציא מסקסופון צלילים משונים כל כך, כאילו מנערים אותו בכוח, כאילו מרביצים לו. בתחילת השנה, הוא היה מוזיקאי הפרי הראשון שהכרתי, וכששמעתי את Spiritual Unity, אפשר להגיד שלא שמעתי משהו כזה בחיים, ואחרי זה פתאום זה מגיע, לבחור אין גבולות... New York Eye and Ear Control הוא עוד צעד בתחום האלתור הקבוצתי, נטישה מוחלטת של חוקים ברורים, הנגינה הלירית כבר מזמן מחוץ לתמונה, וכל זה כאין וכאפס למה שהולך לבוא...

אחרי האלבומים האלה, אלבומי הג'אמים הקבוצתיים הפכו לאופנה בסיקסטיז. זה התחיל בארה"ב, אבל אף אחד, אף אחד, לא ציפה למה שהולך לצאת מגרמניה ב-1968... סטודנט לאמנות בשם פיטר ברוצמן שגם ניגן על טנור ובריטון, אסף סביבו נגנים מרחבי אירופה: אוון פרקר הבריטי על סקסופון, ווילם ברוקר ההולנדי על מספר כלי נשיפה, פיטר קוולד ובושי ניברגל הגרמנים על הבס, סוון אקה יוהנסון השוודי והאן בנינק ההולנדי על התופים ופרד ואן הוב הבלגי על הפסנתר. במאי של אותה שנה, התכנסו באולפן, ויצרו את האלבום הכי כבד בכל הזמנים. פאקינג שיט! מה עבר עליהם כשהם יצרו את זה?! בניגוד לאלבומים הקודמים שהיו תוצר אמריקה, the land of freedom, פה זה תוצר אירופאי קר, מטורף, בלוז בכלל לא השפעה, אלא הרבה יותר קלאסי מודרני. התוצאה Machine Gun. לעולם אל תשמעו את האלבום הזה בפול ווליום, כי התוצאות יהיו הרסניות, ועדיף שלא לשמוע באזניות... אחרי האלבום הזה, נדמה שאי אפשר להגיע רחוק יותר...

לא משנה כמה אני אגיד בנוגע לאלבום הזה, אתם לא תהיו מוכנים להתקפה שהולכים להביא עליכם (לא סתם האלבום נקרא ככה). התקליט (כולה השני של ברוצמן) שנמכר במספר עותקים מוגבל, הפך עם השנים לפריט חובה באוסף של ג'אזיסטים, והיום נדיר להשיג אותו, אחרי שכבר נמכרו הגרסאות המורחבות שכללו את כל סשן ההקלטות של האלבום הזה. אני ממליץ להקשיב רק ל-3 הקטעים כפי שיצאו ב-1968. להקשיב להכל, יכול לעניין את מי שרוצה עוד, אבל בעיניי זה קצת מעיק ומתיש לשמוע רעש של שעה. אבל איזה רעש, תענוג! אם אמרתי שסלייר נשמעים כמו ABBA ליד אורנט, בחיי הם נשמעים כמו ז'אק ברל לעומת מה שהכנופיה של ברוצמן עושה. סלייר?! פטט בלאק ודת' מטאל נראים כמו פיות חמודות ובלתי מזיקות ליד האלבום הזה. האלבום הזה יגרום לכל מטאליסט להישאר עם לסת פתוחה, אני זוכר שאמרתי לחבר שלי לשמוע את זה, הוא אמר שהאוזניות התפוצצו, אני זוכר שבמחנה קיץ השמעתי את זה למישהו שניגן שם בסקסופון, הוא שאל אותי: "אתה בטוח שזה סקסופון?".

עכשיו, עם כל מה שאני מתאר, אתם שואלים את עצמכם: "זה בכלל מוזיקה?" ולמה להקשיב לזה? אז אם ככה, למה להקשיב לדת'? למה להקשיב למייהם? למה להקשיב לאימורטל? הא? זה בכל מקרה אגרסיות. אבל, אפילו מחוץ להגדרת מוזיקה, זה מאוד מעניין. וזה בעיניי, מה שחשוב. אם הצלילים והטרור המוזיקלי האלה מעניינים, אז זה כל מה שצריך. החבר'ה האלה פשוט מבטאים את עצמם בצורה הכי קיצונית, זו הייתה גרמניה במחצית השנייה של המאה ה-20, מתאוששת מההפסד של החצי הקודם, ועדיין לא שוכחים להם את אותה היסטוריה משותפת. ברוצמן וחבריו לוקחים קנבס, אבל לא רק מטפטפים עליו צבע, וזורקים את כל התכולה, הם קורעים את הקנבס באכזריות, הם מוציאים הכל. אם טריין ואיילר נשמעו לכם קיצוניים, חכו שתשמעו את הסקסופונים של האירופאים האלה, הם פשוט נרצחים בברוטאליות. אבל היי, למה להיות כבדים? מדי פעם, הם גם קצת עוברים לטריטוריה קומית שהיא מין פרודיה לנושא מוזיקלי קליט שאפשר לזכור ולזמזם אותו. הוו עשור יפה הסיקסטיז.

שנים אחרי האלבום הזה יהפוך לקאלט לחובבי כל סגנון מוזיקלי קשה לשמיעה. אני בטוח שהפאנקיסטים למדו הרבה מאוד מהאלבום הזה, ואחרי זה הגיעו אמני נויז (ברוצמן התנסה גם בנויז ומטאל בלהקת Last Exit), אינדסטריאל וגם לו פיי בהשפעת האיכות ההקלטה הלא כל כך מצוחצחת של האלבום, Machine Gun, הוא אלבום מעולה. הגעה לפסגה בתחום האלתור קבוצתי. מכאן באמת נדמה שאי אפשר להגיע רחוק יותר (אלא אם כן מישהו יחליט לעשות יותר פסיכי מזה), ולמעשה מסיים את האבולוציה של אלבומי פרי ג'אז שהם ג'אמים קבוצתיים כשכולם מאלתרים (לעת עתה).

אז כן, אלבום אחד של אורנט קולמן, גרם למהפכה במוזיקה, ומכאן באמת שהשער נפתח, וכולם התחילו להתנסות בקונספט המעניין של אלתור קבוצתי. דיברתי עם חבר בנוגע לכל הרעיון הזה, כשהוא טוען שרוב הזמן, זה לא מפעיל את המוח והמחשבה, ובעיקר נועד להיכנס לאקסטזה וטראנסים. פייר, אני מסכים. אבל! הרעש הזה מאוד מאוד חיוני לחשיבה בעיניי, ואתה יכול לדמיין כל מיני דברים, את הפחד והאימה בתקופת העידן הגרעיני, את המהפכות האלימות של המאה ה-20, את תנועת האקספרסיוניזם האבסטרקטי, פצצת אטום שהמיטה חורבן עצום על האדמה, ובקיצור, כל דבר הרסני ואקשני במיוחד.

שוב פעם, חלקכם יתהה, מה טוב בזה? אלה סתם חבר'ה שמחנטרשים על הכלים שלהם. אז זהו, שהחנטרוש הזה הוא משהו שאנחנו מאוד מאוד אוהבים בחיים. כשהיינו ילדים, היינו מחנטרשים, אבל הדמיון שלנו חזק יותר מהגיון, חוץ מזה, כמה היה אפשר עם סטנדרטים? כמה אפשר עם ביבופ? סווינג? כבר טחנו את זה עד תום, רוצים משהו חדש! פיקאסו, קנדינסקי, מונדריאן וקירשנר אמרו משהו על העולם החיצוני ועל מה שהם הרגישו, ואנשים התעניינו בזה, כי ציורים של סיפורים דתיים כבר די מוצה, אז אם באמנות, למה לא במוזיקה? קצת לשבור את הכללים לא יזיק לאף אחד. ותראו למה שבירת הכללים הזו הובילה, כללים חדשים. תוכלו למצוא את הפרי ג'אז בכל מיני אמנים שאנחנו אוהבים, וזו עובדה. ניק קייב, דיוויד בואי, קינג קרימזון, ואן דר גראף, ג'ון זורן הם רק דוגמאות מעטות להשפעה של הכאוס המאורגן הזה על התרבות.

אז הנה אלבומים משפיעים מאוד, שכל אחד מהם מייצג כמו בברירה הטבעית, צעד אחר צעד עד לתוצר הסופי, שממנו אפשר להתפתח לדבר הבא. מהצהרה רוחנית, שמאזנת בין סדר לכאוס, דרך נטישה של הסדר וכניסה עמוקה יותר לכאוס, ולבסוף לכאוס טוטאלי וטרוריסטי, ממיט אימה, אבל מאוד מאוד מעניין. שלושה אלבומים, תוצר של אלבום אחד. מי שרוצה אחרי יכול להמשיך אל כל מיני אלבומים נהדרים לא פחות בז'אנר, ולא רק ג'אמים ארוכים. כולנו צריכים קצת כאוס בחיים, מקווה שזה קצת ייתן לכם מזה. ועכשיו, אחרי הפוסט הזה, אני צריך לעשות קצת הפסקה עם הפרי ג'אז שכנראה תיגמר מאוד מהר, אבל בכל מקרה, נדמה ששנה שלמה של אולטיסימו, סקסופונים צווחניים, וכאוס מוזיקלי קצת גרמה לי להגזים. צריך להרגיע קצת עם הרעש, כי יש עוד דברים מעניינים בג'אז, וכנראה ייכתב על זה משהו. אבל פרי ג'אז כמו פרוג, ברגע שנכנסת אליו, קשה לך לצאת ממנו...

עוף או בקר?

זה יום שישי, אני מדבר עם חברי הטוב אור (שכתב את הסקירה של Red הקרימזוני כאן), הוא אומר לי: "תגיד, שמעת על הבילויים?". וברוב טיפשותי, אני אומר: "בטח שאני מכיר, אוטו זבל!". והוא עונה לי: "עזוב אותך מאוטו זבל, שמע את שכול וכישלון". ואני מבטיח לשמוע. את הבילויים, מה-להקות האינדי הישראלי, כאמור הכרתי, כשהמתופף בהרכב שלי השמיע את ההיט סינגל הנונסנסי אבל ממכר (והוא עדיין ממכר), אוטו זבל. לא שמעתי כזה רוק בישראל. כזה ישראלי, אבל באותו זמן, גם מאוד אמריקאי רוק אנד רולי שכזה. בקיצור, היום "שכול וכישלון", הוא בעיניי אחד האלבומים הגדולים שיצאו אי פעם מהטריטוריה הקטנה הזו שנקראת ארץ ישראל (ואני לא היחיד), ואני שומע אותו בזמן האחרון בלופים.

אם גם אתם חדשים כמוני ללהקה הזו. בואו נעשה קצת סדר: מדובר בשני חבר'ה מוכשרים: נעם ענבר, סולן עם קול שקשה שלא לזהות, ובזמנו הלא פנוי בנוסף לשירה, הוא גם בסיסט. יחד איתו, הגיטריסט ימי ויסלר, מצליח לערבב בנגינה שלו סגנונות כאלה מערביים, עם קצת דברים מפה (בין אם כליזמר או מזרחי). זה היה ונשאר עד סוף ימי הלהקה (בתקווה ויאמר על איחוד נוסף), הגרעין של הבילויים. נגנים הגיעו ויצאו, כשענבר את ויסלר נשארו עומדים על תלם במשך שנות קיומה של הלהקה. אבל נשארו כמה חבר'ה שתמיד לקחו חלק ביצירות של השניים. על התופים, שלומי "כרובי" לביא, מאיה דוניץ, שהייתה הרבה זמן בסביבה על פסנתר והאמונד (כזה 70s!), וכמובן, יוני סילבר, הכישרון הזה שמנגן על כל כלי נגינה, שגורם לאוזניים שלי הנאה גדולה יותר מכל צליל של גיטרה או תוף (בעיקר, קלרנית בס וסקסופון).

אז ב-2003, הוציאו החבר'ה את האלבום הראשון שלהם, שהראה בארץ, מי אלה הבילויים. להקת רוק (גיטרה-בס-תופים) מוכשרת עם לחנים מעניינים ומילים עם אמירה, אבל בו זמנית, הם גם מצחיקים עם ההומור המשונה של החבר'ה. 4 שנים עוברות, והחבר'ה האלה סופסוף מוציאים את האלבום השני שלהם, וגם המאגנום אופוס שלהם. משהו בין אלבום קונספט, לאסופת שירים עם רעיון משותף, אבל מדובר בפיסה מגובשת, אקלקטית, כבדה בתכנים אבל גם מצחיקה, ומלאה רפרנסים שחובבי טריוויה, ימצאו כיף ודרך להעביר את זמנם הפנוי מדי.

אם אלבום הבכורה, היה אוסף של שירים כיפיים (וגם קצת מחאה), בפורמט של להקת רוק, עם הפתעות קטנות, שמסתיים בשיר ציני, "נפלא פה", אז הרי ש"שכול וכישלון", לוקח את "נפלא פה", כמה צעדים קדימה. אני אודה ואגיד, שבדר"כ שירי מחאה קצת מעצבנים אותי. לפעמים, נראה שאנשים נוהגים שלא לעשות כמו שמונתי פייטון שרו בסיום "בריאן כוכב עליון" האגדי: "always look on the bright side of life", וכולם מתמקדים ב"אין" ופחות ב"יש". ואם נהיה ספציפיים יותר, שירי מחאה בישראל, איבדו את האימפקט שלהם כשהמוזיקה קצבית ושמחה מדי, לי זה לא עושה. אבל הבילויים עושים את זה חזק. אני יכול אפילו להשוות את הליריקה הכבדה-הומוריסטית שלהם לגישת ה"in your face" של יענקל'ה רוטבליט, מהתמלילנים הכי טוב שארץ ישראל ידעה (וממשיך לבעוט).

הם שרים על נושאים כאובים וקשים אבל מעבירים את זה בצורה של הומור ביזארי ומשונה. לא, לא מדובר במין גרסה מוזיקלית לספרו המופתי של יוסף חיים ברנר ז"ל. אלא יותר דיון מוזיקלי בנושא היחסים בחברה הישראלית, המדינה שהולכת ומתרסקת לאט כמו מטוס (נגיע לזה). או כמו שנאמר ע"י החבר'ה עצמם: "ריקבון לאומי מול ריקבון אישי". אבל לא כל השירים נצמדים לנושא הזה, וכשהם רוצים לברוח לטריטוריה אחרת בטקסטים, הם עושים את זה מצוין. היום, האלבום מ-2007, קצת פחות רלוונטי, אבל רק קצת, חלקו עדיין בועט ומדבר גם בימינו. אפשר להגיד שהאלבום הזה הוא מעין "Dark Side of the Moon" הישראלי. רק פחות רצינות. הפסקול של מדינת ישראל בשנות האלפיים. אולי תגידו כי מדובר ב"מוזיקה של שמאלנים אשכנזים תל אביביים". אז... טוב, doesn't really matter.

אבל בואו נעזוב לרגע את הטקסטים, המוזיקה כאן מדהימה, ומדובר כאן באלבום אקלקטי, דבר נדיר בארצנו. כמו תמיד, אני כל הזמן מציין את העובדה שאני אוהב אלבומים שהם סלט של סגנונות. גם "שכול וכישלון" הוא אחד כזה. מהפתיח המצמרר והחזק "באב אל ואד 38/אי" שכולל ניחוח אוריינטלי/מזרחי מדברי שכזה, "חיליק פורצלינה מסתכל על המצעד", שיר סטייל וודביל/ברודווי אמריקאי כיפי שכזה, "שוש אלמוזלינו" שגם הוא נשמע אמריקאי ברוח, אבל סטייל יותר ג'אז פיפטיזי שחור לבן שכזה, הלהיט של האלבום, "שגר פגר" הארד רוק כיפי שלא יוצא מהראש (ואני עדיין בתקופה של פנטיות כלפי השיר הזה) ושגם הפך אחרי זה לקאבר של שלומי שבן. פולק-קאנטרי ב"תנשב הרוח", שיר א לה דילן ב"קלון ב-G7", רוק כליזמרי כמו האלבום הראשון ב"שיר בחסות המועצה לפירות הדר", ועוד ועוד...

במשך 38 דקות ו-15 שניות, לוקחים אותנו דרך המטוס שמתרסק, אל המצעד, משם אל ניחום האבלים כשמסופר שלימון, מנדרינה, אשכול וקלמנטינה הם אחיו של התפוז. נפתח, באחד הפתיחים הכי טובים ששמעתי באלבום כלשהו, במקצב איטי ומזדחל, ענבר שובר את הקיר הרביעי ופונה אל המאזינים: "אני לא כאן כדי לבדר אתכם", i mean, וואו! לא אעשה לכם ספוילרים על מה שקורה בהמשך, אבל רגעים שפשוט חייבים לציין הם הפזמון פלוס העוד הערבי המזדחל למשל, עוד נקודה שתופיע הרבה מאוד באלבום, היא פרפרזות. כ90% מהאלבום הוא פרפרזות ליצירות ארצי ישראליות, אבל תראו איך החבר'ה פשוט לוקחים את המשפט המפורסם מ"המלט" השייקספירי ופשוט נותנים לו את הגוון שלהם:

להיות או לא להיות

זאת לא השאלה

השאלה היא עוף או בקר?

"באב אל ואד" הוא ההצהרה האולטימטיבית של האלבום, פתיח לא צפוי ומוזר, זה לא הולך להיות כיף כמו הפתיח "אני מקיא" לפני 4 שנים, למרות ההומור, זה נהיה יותר כבד, יותר קשה. "סע לאט" של אריק איינשטיין מקבל משמעות שונה. מדינת ישראל מושוות למטוס מתרסק, אין טייס, ואם לא רוצים להסתכל, אפשר לשים שקיות על הראש בשלל צבעים, ואוזניות עם שירים ישנים שתמיד עושים נעים. מילים לא יתארו מה שעובר בגוף כששומעים את השיר הזה.

אחרי השוק הזה שהפילו עלינו בהתחלה, מביאים לנו שיר כיפי, אחד הטובים באלבום, "חיליק פורצלינה מסתכל על המצעד". שיר שנכתב במה שאני קורא לו ה"Free Four". כמו השיר הנפלא ההוא של פינק פלויד, גם השיר של הבילויים משתמש במנגינה כיפית, עליזה ושמחה, אבל בניגוד מגיע הטקסט המאוד מזעזע ונוקב. שרק כמה שורות אומרות הכל: "בעיר דימונה יש ילדה עם שני ראשים ושש ידיים, בעיר רמאללה יש תינוק שמת לפני שהוא נולד, אבל את חיליק מעניין יותר לראות את המצעד" וכמובן הבית האחרון: "ובסוף יש טנדר עם בלונים שמוביל את הגופות, כל כך זקופות, גופות יפות". לא צריך להיות מומחה בספרות, כדי להבין שמדובר בהתקפה אל אותם חבר'ה מיליטנטיים שלא באמת מעניין אותם במה שקורה, אלא גאים באוסף הנשקים הנרחב שמוצג במצעד. נעזוב את המילים (כי לפעמים זה יכול להיות מזעזע), והמוזיקה פשוט כיפית. כאמור, סטייל ברודוויי כיפי שכזה, עם בנג'ו, פסנתר ושירה מאוד ספונטנית. "חיליק" הוא אוקסימורון מבחינה מוזיקלית ולירית. המילים והמוזיקה לא הולכים ביחד, אבל נשמעים כל כך טוב ביחד. בין אם שמים לב לאחד מהם, "חיליק" הוא קטע גאוני, פאסודו משעשע, אבל מאוד מאוד נוקב, אבל who cares? זה כיפי!

אחרי כל השמחה האמריקנית הזו, אנחנו נלקחים לשנות החמישים, למועדונים אפופי עשן, עם אקורדי גיטרה ג'אזיים רגועים (וגאוניים יש לציין) עם שוש אלמוזלינו שהייתה צריכה להיות סגורה באיזה כד, כי יש בה משהו שמתאים בכד. כן, מילים ביזאריות וסוריאליסטיות ביותר, וזו לא תהיה הפעם האחרונה באלבום הזה. ואם זה לא מספיק, מתווספים כלי קשת מלנכוליים, שנדמה שהם לכאורה מצייתים למוד של השיר, אבל נשמע שהם חורגים מהסולם, משהו מטריד, מאוד אוונגרדי, וזה עושה את העסק למאוד מעניין, עד שלבסוף זה מסתיים פתור, בצורה יפה, וסוגר את הסיפור יפה, כשאנחנו ממשיכים ל"היט סינגל" של האלבום.

טוב, נכון "שגר פגר" יהפוך בסוף לשיר חרוש ומאוס, אבל תנו ליהנות. זה בכל זאת רוק בסיסי וכיפי, שמה שהכי מאפיין אותו הוא הטקסט הדאדאיסטי שלו. כאילו, מה? חיבור שמות, אסוציאציות, דימויים, חרוז כל שנייה, סוריאליזם משונה. למה בדיוק ימי ויסלר התכוון כשכתב על "ג'וזף הלר, הלן קלר, חוג תפירה בבית הכלא" או "מאזדה לנטיס, ננסי ברנדיס, איש נדל"ן בלב אטלנטיס"? שמץ של מושג אין לי. האמת, אני אוהב את זה ככה, וכמו הרבה דברים רבים, זה כמו שפרויד אמר: "לפעמים סיגר זה פשוט סיגר". לא צריך להיכנס לניתוחים מעיקים, ולנסות ולהתאמץ להבין, מה מדובר פה, אז למען בריאותכם הנפשית, תשתדלו לא לנתח את הליריקס. חוץ מזה, המוזיקה מדברת כאן, ושימו לב לתפקידי הגיטרה שם. ויסלר מבריק פה, לא תפקיד טיפוסי של שיר רוק פשוט.

ואז אחרי כל הכיף, מגיע "תנשב הרוח". אחד השירים היותר קשים, שלשמוע את המילים, מראה שהילדותיות והכיף של האלבום הראשון התפוגגה טיפה. שוב פעם, המוזיקה אמנם קליטה, עם ניחוח קאנטרי, המילים שוב פעם תופסות את תשומת הלב: "תישן ילד תישן, שאלות זה דבר מסוכן", ענבר לוקח את נקודת מבטו של אדם שמנסה להסביר לילד, שמה שהם עשו לצד השני היה מוצדק, מעין "סליחה שראית את זה, אבל היו לנו סיבות". כשמנסים להסתיר ולהשכיח ממנו את כל הזוועות, כשבסוף ישבו וישירו להם את "סובב לו פינג'ן". אם יש שיר שמבחינה מילולית, נכנס הכי חזק בנו המאזינים, זו הרוח..

ושוב פעם, אחרי שויסלר וענבר די התקיפו את המאזין בקטע המילולי, הם חוזרים בקלילות עם השיר הדילני, "קלון ב-G7". מין מחאה סאטירית כזו על היחס בין אשכנזים "שמאלנים" למזרחיים "ימנים". בפתיחה משונה במיוחד, כשמדברים בגרמנית, עוברים ללחן המגניב שמחזיר אותנו כמה שנים אחורה, לתקופת Bringing It All Back Home. ענבר מנסה להישמע כמו דילן, לא שבהצלחה (לאף אחד אין את הקול של דילן, לא משנה כמה ינסו לחקות אותו). הוא שר על הבחור התל אביבי השמאלן, שנותן למילואימניק הימני להיכנס ולהתארח בביתו. משם עניינים מתחילים להסתבך... אתם יכולים לקרוא את הטקסט, ולחשוב כאילו מדובר באיזשהו סיטקום ישראלי עם תל אביבי, ממוצע, חסר אונים, שלא הולך לו כלום בחיים. נדמה שהבילויים מבקרים את שני הצדדים, כל אחד עם הבאגים שלו. כאן, דווקא המוזיקה משתלבת מעולה עם המילים, בתחושה של "למה שום דבר לא מצליח לי?!", כל זה עטוף בהומור הכל כך ילדותי ואופייני לחבר'ה.

מכאן, הכיפיות נפסקת בשלב הזה באלבום לזמן מה, כי אנחנו מתקדמים לבלדות שמשאירות אותנו עם תחושה מוזרה. מ"עצות מאמא", שכאמור עוסקת באמא שמשכנעת את הבת שלה לא להביא ילד לעולם. הרי העולם הוא מקום נורא, והתינוק עלול להיפגע (חרוז!), אל תעשי את זה, שלא תגמרי כמוני. "שירו של האנץ" בלדת פסנתר יפה ודכאונית, בכלל רחוק שנות אור מאלבום הבכורה, והאמת, גם כאן מדובר בטקסט אניגמטי, שקשה לפצח, כשמה שכן יש לנו, זו מוזיקה נוגה ויפה. ואז, עם קצת חזרה לכיף, אבל עוד פעם בשיטת ה"Free Four", מדברים החבר'ה על ניחום אבלים ב"שיר בחסות המועצה לפירות הדר".

הנושא הכאוב של בנים שכולים, והמבוכה של הגעה לניחום אבלים, שלא יודעים מה להגיד אם "שלא תדעו עוד צער" או על עד כמה הבית יפה ומסודר. כל זה במנגינת רוק כליזמרי קצבי, סטייל אלבום הבכורה. ושתבינו, זה יחד עם טקסט קשה כמו זה. ממש כמו "שאול מופז", אתה לא קולט את המילים, את הזוועה, כשמתמקדים בכמה שיר טוב וקצבי זה. וככה אנחנו מגיעים לסוף הסיפור, כשכולם יושבים ומביאים הכל על השולחן, אבל אי אפשר לדבר בלי משהו כמה תה. מתחיל כשיר טיפוסי עם שירה של ענבר, ועובר אחרי זה לשירת צוותא סטייל שירי ארץ ישראל אריק איינטשיין, חווה אלברשטיין, ככה מסתיים המסע שהתחיל במטוס מתרסק, והסתיים במשהו כמו תה. ככה הסתיימו 38 דקות פוליטיות-סאטיריות-משמעותיות במיוחד, שלמאזין הישראלי קשה להתעלם.

האלבום שיצא ב-2007, כשבהפקה בניגוד לברי סחרוף שהפיק את הראשון, על הכיסא היה תמיר מוסקט (כן ההוא מהבלקן), קיבל ביקורות טובות ובצדק. נכון שבגלגל"צ, קצת קשה להשמיע שירים כמו "חיליק", בגלל התכנים המאוד מאוד קשים, והעובדה שלא תשמעו בדר"כ שיר וודביל מלהקה ישראלית בתחנה המפורסמת בארץ... אבל, נא לא אכפת. "שכול וכישלון" הציב רמה חדשה בקריירה של הבילויים. פחות הומור, קצת יותר כבדות ורצינות, אבל לא יותר מדי (רבאק, אי אפשר מדכא כל הזמן). ענבר וויסלר בעיניי (ועוד רבים אחרים) כאמור, הגיעו לשיא יצירתם. השילוב הזה בין בלדות מלנכוליות, אמריקניזציה מוזיקלית, שירים אקוסטיים+הקברט/כליזמר הרגיל אצל הלהקה, והסיפורים על (זהירות ספוילרים על הטקסטים שרובם סופרו) טנקים, מטוס מתרסק, מאזדה לאנטיס, רוברט קראמב "רצח" יצחק מודעי, כשהכל מוגש באדיבות ובגרוטסקיות רבה, הפכו את האלבום הדי קצר אבל מספק הזה ליצירת מופת, בסטנדרטים של אלבומים שלמים שנוצרו ע"י להקות גדולות יותר.

אני ממליץ לכל מי שלא הכיר את הבילויים, לבוא ולשמוע את הפלא של הצמד הזה. פייר, מי שלא רוצה להקשיב לטקסטים\ זה בסדר גמור (יש מספיק כאוס), שיקשיב למוזיקה, ובסוף, לא יוכל שלא להיכנס גם לעולם המעוות של הטקסטים. מהצמרמורת של באב אל ואד ועד הסיכום של משהו כמו תה. מדובר במין אלבום קונספט (אבל לא לגמרי), שמשלב באלגנטיות בין סוריאליזם, למלכת האמבטיה השנוי במחלוקת בארץ (כמו שנכתב בביקורת המצוינת ב"שרת העיוור" ז"ל), לפיקסיז. מי שאוהב את הטקסטים העבריים שלו עם אמירה, ועם מוזיקה מגוונת, ימצא את עצמו נהנה מהתוצאה הסופית, משנן בעל פה את הטקסט של באב אל ואד, שר את הפזמון בהתלהבות בשגר פגר, ועושה הדבנגינג משונה במיוחד לשיר בחסות המועצה לפירות הדר.

טוב, עכשיו כשדובר מספיק, בואו כנסו ותכירו את האלבום הנפלא הזה, הוא כאן בבנדקמפ

בארץ החלומות

"חלום הוא הדרך המלכותית אל הלא מודע" - זיגמונד פרויד

מסע בעולם החלומות. מוזר ויפה, מפחיד ומרגש, מצחיק ועצוב. החלום הוא לא רק מראה למציאות, והוא לא רק ביטוי של התת תודעה - זה שני דברים, אבל זו גם מציאות בזכות עצמה. ככה כתוב בבנדקמפ של עודד סטרייגולד (aka Dodo Bird), באלבומו Dream Lands. מטרתו של האלבום מאוד ברורה ובעיניי מבורכת, לקיחת הפסקה לזמן מה, בשביל לצלול לעולם החלומות. לאותו תוצר של אותות חשמלים שמגיעים מגזע המוח לקליפת המוח. אל אותו עולם דמיוני ששמור רק אבל רק לך.

מבט חטוף בעטיפה של האלבום, שכוללת ציור של רוריך, צייר הlandscapes, עלול להביא את הרושם המוטעה שמדובר באלבום אמביינט רגוע ואווירתי. רגוע - כן. אמביינט - לא כל כך. מה שכן, מדובר כאן במוזיקה מעניינת, שאפשר לזהות שם כל מיני השפעות וסגנונות: מייק אולדפילד, פינק פלויד, מוזיקה קונקרטית. רוב המוזיקה אינסטרומנטלית, מלבד שני הקטעים האחרונים. המוזיקה באלבום מאוד מינימליסטית, חלקה אפילו נמשכת בלי פיתוחים, לאוזניים מסוימות זה עלול להישמע קצת חופר, אבל מי שבא עם ראש פתוח, יימצא הנאה בארץ החלומות.

האלבום הזה הוא סימפוניה אחת בת 10 פרקים, כל אחד מהם מתאר תחושה אחרת של חלום. כמו שכתוב בבנדקמפ. זכורים לטובה, שני הפרקים הראשונים, שכוללים מקצבים רפיטטיבי, על גבי מוטיב אחד. או הרביעי, שמתחיל ב"close your eyes" מאוד משכנע, שמכניס אותך באמת לעולם דמיוני חלומי עם נגינת גיטרה אקוסטית פסטורלית, דברים נהיים יותר ויותר משונים ומוזרים (כמובן שמעניינים), כשפתאום המלודיה מתפוגגת לטובת ניסוי מעניין במוזיקה קונקרטית.

מזכיר מאוד את הגישה הניסיונית והחופשית של אלבומים בסיקסטיז, שהיית יכול לעשות ה-כ-ל. והאמת, Dream Lands בנוי בצורה הזו. סוג של אלבום ניסיוני שכזה, שאיתו באמת אפשר לעשות הכל. למרות שהוא מקוטלג באתר כפרוג, אני מאוד אוהב לראות את זה כאלבום אקספרימנטלי ניסיוני, שמושפע מאמני פרוג, וגם קצת פולק ופסיכדליה. אבל עזבו אתכם מקטלוגים, תשמעו את המוזיקה. היא מדברת בזכות עצמה.

שני הקטעים האחרונים באלבום, כאמור הם היחידים שכוללים מילים (ובעברית!). האחד, שירה יפה וערבה לאוזן, עם מילים פואטיות שנשמעות יפה לאוזן, על גבי נגינת גיטרה מתמשכת. עכשיו, מי מכם שלא אוהב חזרתיות על קטע אחד ספציפי לאורך הרבה זמן, זה אולי עלול להישמע מעיק. אבל מי שאוהב את גלאס, רייך, לה מונטה יאנג, ועוד ועוד, ימצא חיבה ויאהב את הקטע הזה. השיר השני והאחרון, קצר הרבה יותר, אבל קליט וכיפי במיוחד. אופטימי להפליא, ומסיים את האלבום בטעם טוב.

הרבה אמנים, בתחום כלשהו, ניסו לתת את הפרשנות שלהם בחלומות, וניסו לבטא את זה. האלבום הזה הוא מקבץ יפה של מוזיקה מעניינת, שאיתה אפשר להיכנס ולצלול אל תוך העולם החלומי במיוחד הזה. אני לא אכביר במילים, העטיפה אומרת, והמוזיקה מדברת. מי שאוהב את מייק אולדפילד, מלחינים מינימליסטיים, ואלבומים ניסיוניים מהסיקסטיז, יימצא חיבה באלבום הזה, ואולי יימצא גם הוא את הפינה שלו באיזה קטע ספציפי ומסוים, שהכניס אותו לאותה התנתקות מהעולם הפיזי.

אז כמו במילים של השיר העשירי: "שמים לבנים, הכל שקט, אין ציפורים, לבדי בעולם, לבדי בעולם".

הנה האלבום זמין בבנדקמפ, תקשיבו, תהנו ותצללו אל תוך עולם החלומות..

בואו נעשה את זה רועש יותר!

אוקיי, סוף סוף! הקדמה כזו לסקירה, תמיד רציתי לכתוב. גם אני רציתי סיפורים מגניבים מהסוג הבא שאני עומד לכתוב עכשיו. אז, הנה זה בא! לפני כמה חודשים, נסעתי כמנהג בכמה פעמים בשנה, לנסוע לגן העדן לכל חובב מוזיקה או תרבות בכללי באשר הוא בארץ, תל אביב. לא היה יום לימודים בבית ספר ביום שישי, וידעתי שאשתגע אם אשאר בבית. הייתי חייב לצאת החוצה ולשאוף אוויר (וגם להשיג דיסקים) כמובן. כשהגעתי לדיזינגוף סנטר, הלכתי אל גן העדן שלי, בעיניי הסיבה היחידה לקיום הקניון הזה: דיסק סנטר. אותה חנות מיתולוגית עם מגוון עצוום של דיסקים, תקליטים מאינספור סגנונות ותקופות, פשוט heaven on earth. אז הגעתי עם מטרות, והתחלתי לחפש באגפים, ולמצוא את מה שאני מחפש. בסוף מצאתי: אלבום המופת הנצחי והאלמותי של קולטריין A Love Supreme, אחד האלבומים שהשנה הכי אהבתי ושינה לי לגמרי את התפיסה לגבי מוזיקה, Amnesiac של רדיוהד, ו...Free Jazz של אורנט קולמן, שכבר כתבתי עליו כאן.

ניגשתי לקופה ו.... Free Jazz לא נכלל במבצע של 3 דיסקים ב-99.90, אוף איזה באסה... טוב כנראה שעם אורנט לא אחזור, אז הייתי חייב לבחור משהו אחר. היה קצת קשה, לא ידעתי מה אני רוצה, והייתי בדילמה. רציתי ג'אז, אבל פרוע, אוונגרדי ומטורף, כל מה שאורנט היה ומה שהייתי צריך. ואז, ניגש אליי המוכר, שאל אם אני צריך עזרה, והו הו אני מודה לו על זה כל כך. הוא שאל אותי: "מה הכיוון שרצית? אורנט?", עניתי "בעיקרון, כל מה שפרי ג'אז". הוא הביא לי דיסק עם עטיפה בצהוב-חום-בז', והיה רשום: Wayne Shorter - The All Seeing Eye. עד אז, את ווין שורטר הכרתי בעיקר מהעובדה שהיה סיידמן אצל מיילס, והוא עשה שם עבודה מדהימה (וואי Sorcerer, צריך לכתוב על האלבום הזה מתישהו). ועכשיו, הנה בידיים שלי אלבום סולו של הסיידמן. ואני שואל: "שורטר עשה פרי ג'אז?" בכל זאת, Speak No Evil וWeather Report. המוכר ענה לי: "זה אלבום מ-1965. בעיניי אחד האלבומים הכי טובים שמשלבים בין המודאליות לאוונגרד". אוקיי, הייתי סקרן.. רשימת הנגנים הייתה מפתה: רון קרטר, הרבי הנקוק ופרדי הבארד.

הוא המליץ לי לקחת את זה. הייתי מאוד נלהב ואמרתי יאללה הגיע הזמן לתת צ'אנס, אני בכל מקרה בקטע של לגלות מוזיקה חדשה. טיפטיפה ממני היה קצת בספק. יש בזה מודאליות, ואני אוהב את זה פרוע לגמרי. כל החששות האלו נרמסו ונעלמו, כשחזרתי הביתה ושמתי את הדיסק על המערכת. וווואוווווווו, הולי שיט, פאק! איזו רמת נגינה, איזה טירוף, מופת! אלבום אדיר? hell yeah! אלבום חשוב בפרי ג'אז? of course! אחד האלבומים הכי טובים ששמעתי בכללי? fuck yeah! זה אמנם נשמע מתלהב, פנאטי ודבילי, אבל הווו כמה שמדובר פה בפיסה של מוזיקה אדירה.

שורטר אמן צעיר ומבטיח בענקית תקליטי הג'אז בלו נוט, מאחוריו כבר שלושה אלבומים, ובזמן שהקליט את The All Seeing Eye, הקליט עוד שני אלבומים נוספים. כן, עד כי כך. בתקופה של 18 חודשים, שורטר עשה שישה אלבומים. הוא עבד בקצב מהיר שרק חבר'ה כמו זאפה משתווים לו. ב-15 באוקטובר 1965, אסף סביבו הרכב, הכי גדול שלו אי פעם. נגנים מושחזים, בעלי ניסיון, ידועים בסצנה, צעירים, ובעיקר צעירים. אז מי עוד ברשימה בנוסף לשורטר על הטנור? טוב... כמו שאמרנו, הבארד על החצוצרה, מאחוריו כבר מספר גדול של אלבומי אוונגרד ג'אז גדולים שהשתתף בהם: Free Jazz, Out to Lunch! וזו רק רשימה חלקי. גרצ'ן מונקור השלישי על טרומבון, ג'יימס ספאלדינג על האלט, חבר'ה מהחמישייה השנייה הגדולה של מיילס (אחד ההרכבים הכי טובים שהיו לו, ולג'אז בכללי), רון קרטר על הבס, הנקוק על הפסנתר כאמור, ג'ו צ'יימברס על התופים ואחיו הגדול של שורטר אלן (רק בקטע אחד) על פלוגהורן.

זה ההרכב הכי גדול שהיה לשורטר, ואחד הטובים. באלבום הזה, שורטר התנסה בקונספט של רוחניות. בריאת העולם, האל הכל יכול, הכאוס, הרוע והיצרים המשתלטים על האדם. כל אחד מאלה מיוצג בכל אחד מחמשת הקטעים באלבום. כל הקטעים נכתבו ע"י שורטר מלבד אחד שנכתב ע"י האח הגדול שורטר. עכשיו, מה עושה את האלבום הזה לכל כך מדהים? בניגוד לחבר'ה צעירים יותר כמו סנדרס, איילר ואפילו ותיקים כמו קולטריין שניגנו כאילו נכנס בהם התקף או משהו (לא שזה דבר רע), שורטר עשה את זה חכם. הוא מנגן מלודיה, הוא נמצא באיזשהו מקום, אבל כשזה מגיע, הוא קורע את עור התוף.



זה לא הכאוס של Meditations, זה לא הג'אם המוטרף של Free Jazz, בטח שלא הפסיכוטיות של Machine Gun או הפאנק ג'אז של ג'ון זורן. זה משהו שכמו שמונתי פייטון אומרים: something completely different. שורטר כאמור, משלב בין המודאליות, הרגוע, והמושחז יחד עם האוונגרד, הטירוף, הלא נורמלי והפראי. היצירות אכן פראיות, החבר'ה מנגנים עם אנרגיות מטורפות (בייחוד הרבארד שגורם לחצוצרה להישמע כאילו היא נאנקת וסובלת), אבל כל זה במסגרת של עיבודים מהוקצעים, מלודיות קליטות, ויש הרגשה שהולכים לאנשהו. יש התחלה, אמצע וסוף. מה שאומר, שגם מתעבי הפרי ג'אז למיניהם, שרק נרתעים ונגעלים לשמוע סקסופונים צווחניים/אולטיסימו/whatever it is, לא יוכלו שלא לאהוב את האלבום הזה, וכמובן שחובבי הפרי יאהבו ויתענגו על האגרסיות שמתפרצות שם.

עוד אחת מהגדולות של האלבום הזה, זה שהוא בנוי בצורה מושלמת. קודם כל, זה חמש רצועות. האלבום האידאלי בדר"כ יכלול בתוכו חמש רצועות (בעיקר אם אתה ג'אזיסט בתקופה הזו או פרוגר). הוא נפתח בתרועה אדירה שמובילה אותנו לכל הטירוף שעומד להמשיך, ממשיך באותו קונספט, מעלה את הכאוס לרמה גבוהה יותר, מוריד הילוך ונרגע לכמה זמן וחוזר בסיום מטורף ומוחץ. שורטר בנה את האלבום באופן הגיוני, כמו A Love Supreme שהוקלט כמה חודשים לפני כן, ולמעשה האלבום הזה היה מעין תגובה למאסטרפיס, All Seeing Eye מספר סיפור מתמשך העוסק ברוחניות, אבל בניגוד לקולטריין שעסק בנפלאותיו ובריאותיו של האל, ובעיקר בצד הנעלה של הסיפור, שורטר דאג להביא משני הצדדים. יש מן השבחים וההודיה לאל הכל יכול, אבל בנוסף יש גם את הכאוס, הרוע, האפלה, וכל דבר שלילי אחר שתוכלו לעלות לראש.

האלבום שהוקלט באולפן של רודי ואן גלדר (שם שכל ג'אזיסט שמכבד את עצמו חייב להכיר) בניו ג'רזי. עכשיו תתארו לכם: הסקסופוניסט בן ה-33. מאחוריו הישגים רבים, כבר יצא לו אלבום לפני כמה חודשים, שהיה מודאלי, רגוע, והיום אחד מהאלבומים הכי מפורסמים שלו אי פעם, Speak No Evil. לפתע, מגיע האלבום הזה. כמו שנאמרה ביקורת בAllmusic, מבט אחד בגב העטיפה, וכשמסתכלים על שמות השירים, אתה מבין שלא מדובר בעוד אלבום פוסט בופ שורטרי טיפוסי שכזה (בלי שום טיפה של זלזול באלבומים האלה). וכשאתה מתחיל לשמוע, אתה מבין שלא מדובר בעוד אלבום ג'אז של סטנדרטים עם סולואים סווינגים. תרועה רגועה של כלי נשיפה, בפתיחה שאנחנו לא יודעים מה הולך לבוא אלינו, והתחלנו....

מתחילת האלבום ועד סופו, בעיניי מי שהם הכוכבים הגדולים של האלבום הזה, הם פרדי הבארד והרבי הנקוק. זה לא מוריד מהשאר, כי כולם נגנים מושחזים ומקצועיים, שבאלבום הזה באים אליך כמו צבא ספרטני מאיים. אבל בכל זאת, מילים על החצוצרן והפסנתרן. הבארד כאמור, הוא כוכב בסצנת הפרי. הוא ניגן בכל אלבום שני של הסגנון, ואצלו בדיסקוגרפיה יש רק אלבום אחד שעונה להגדרה של אוונגרד (Sing Me a Song of Songmy... בן אדם... הדבר הכי מפחיד ששמעתי בחיי, וגם על זה ייכתב פוסט מתישהו). אבל, אחד הרגעים הכי טובים בכל הקריירה שלו, זה באלבום הזה. הבחור הזה פשוט תותח. קחו את כל הסולואים שהוא עושה. בעיקר באחד ה-קטעים של האלבום, השני Genesis. החצוצרה שלו נשמעת כאילו היא יוצאת מדעתה, היא משתגעת, היא נאנקת, היא בוכה, היא זועקת, צעקות של שבר, וזה נשמע מעולה (חסר רגישות שכמוני), אבל זו נגינה אקספרסיבית. לא פעם ולא פעמיים, השוותי את כל סגנון הפרי ג'אז לתנועת האקספרסיוניזם המופשט האמריקאית, זה גם תקף לכאן. אי אפשר להישאר אדיש לזה.

הגיבור השני - הנקוק, הפתיע אותי כשאני שמעתי את זה. הבחור הכי מגניב וכיפי בג'אז, מנגן בצורה מאוד אפלה. רחוקה שנות אור מהHead Hunters, מהתקופה החשמלית עם מיילס, ובקיצור - זה לא פנדר רודס. הנגינה שלו כאן היא רוב הזמן א טונאלית, הרבה יותר נטוע בקלאסי מודרני של המאה ה-20, מאשר בלוז או סווינג. שיא האלבום בעיניי, הוא בתחילת Genesis, כשהנקוק בדיוק כמו בשם, בורא עולם של צלילים, לאט לאט הוא עולה כל פעם חצי טון בפסנתר, עד שבמהירות, הוא עובר לסדרת אקורדים שנשמעת כמו איזה משהו שלהקת דום מטאל יכלה לנגן (כן! וויין שורטר המציא את הדום! לפני סאבאת'!).

אבל, שום פעם, זה לא אומר ששאר הנגנים לא מפציצים. כולם נשמעים כיחידה אחת, שומעים אחד את השני, מנגנים, יודעים איך יוצרים כאוס מאורגן. ואם כבר כאוס, אתם חייבים לשמוע את הקטע השלישי באלבום, Chaos. שורטר ניסה להמחיש בצלילים את הזוועות והאימה שהמיט האדם על פני האדמה, וכמה שהוא הצליח לגרום לתחושה כאוטית. כולם פה יוצאים מדעתם, זה משהו שנשמע אכזרי ופרוע, ומהוקצע ומושחז. נסו שלא לזמזם את המנגינה העיקרית של פדה-פה, אחרי ששמעתם את זה. Face of the Deep שמגיע אחריו, מרגיע אותך אחרי כל האקסטזה שהייתה, הוא מגיע בזמן הנכון ובמקום הנכון. אם היה ספק שאחרי כל מה שאמרתי, שהאם יש בכלל מודאליות ורוגע באלבום הזה, אחרי שתשמעו את הקטע הזה, לא יהיה לכם ספק.

ואחרי שנרגענו, בא הגראנד פינאלה. אבל זה הולך להיות רועש. זה הקטע היחיד שאחיו של וויין, אלן השתתף והלחין, כשהוא מנגן עם שאר ההרכב על פלוגהורן. עכשיו תדמיינו את זה: הנקוק דופק אקורד פה דיאז במקצב שבטי ומותח, במשך כל היצירה. זה נשמע מפחיד, זה מטריד, בתחושה שתמיד באיקון לדבר הבא, ובאמת, החבר'ה מתפרצים שם ומשתגעים, אולי יותר מכל קטע באלבום. אלן מבחינתי, כתב את הקטע הכי אהוב עליי באלבום של אחיו. Mephistopheles כידוע הוא השטן בפולקלור הגרמני, אותו אחד שהופיע גם באגדת פאוסט. אם יש קטע ג'אז שהצליח להעביר אווירה ותחושה יותר שטנית מזה? אני לא חושב. בעיקר כשצ'יימברס מתופף במקצב של פם-פה-בם! יש יותר שטני מזה? (אגב נסו לשיר את המנטרה הקאנית מ-Tago Mago בקטע Peking O, כשדאמו ממשיך וחופר "ממה גונה יי", זה נשמע כל כך מתאים ביחד). Mephistopheles הוא קודה מעולה ומרשימה ליצירת מופת רוחנית. ככה מסתיים מסע דרך האור והחושך, בקונפליקט המתמשך של יין ויאנג.

מי שלא הקשיב לוויין, ועד אז לא ידע לגבי עבודותיו, לא מומלץ אולי להתחיל מהאלבום הזה. תלוי מאיזה מחנה אתה בא בג'אז, עד כמה שזה נורא לקטלג, אם סקסופונים צווחניים לא עושים לכם את זה, עדיף לוותר, אבל אם כן, אז הנה גן עדן (וגיהינום) בצלילים. זה אפל, זה מרושע, זה א טונאלי, ואני אוהב את זה. לשמוע את האלבום הזה זו חוויה, מין כבשה שחורה בקטלוג של שורטר. אם אתם שומעים את האלבום, תשכחו מהחמישייה הגדולה השנייה של מיילס, תשכחו מהפוסט בופ, תשכחו ממנגינות מודאליות, תשכחו משליחי הג'אז של בלייקי, תשכחו מ-Speak No Evil, שוב פעם - משהו שונה לגמרי. אבל עזבו אתכם מקטלוגים, המוזיקה כאן פשוט מדהימה, אי אפשר להישאר אדיש לדבר הזה.

כשהאלבום הסתיים להתנגן על המערכת שלי, אני רציתי לשמוע אותו עוד פעם, לא יכולתי שלא לחשוב על מה שעבר עליי ב-41 הדקות הקודמות. הייתי חייב לחוות את זה עוד פעם. מהאלבומים שהייתי לוקח איתי לאי בודד. יבורך הרגע בו הכרתי את הדיסק הזה בתל אביב, כשלא ידעתי למה לצפות, כשחזרתי הביתה באוטובוס. זה פשוט לא נמאס, כל פעם מגלים משהו חדש. זו מוזיקה עם ביצים. כן, עד כדי כך. מי שחשב שג'אז או מוזיקה אינסטרומנטלית לא יכולה לעשות משהו למאזין, לא הקשבתם לזה... הנה האלבום

צלוחית הסודות של ווטרס, גילמור, רייט, מייסון ובארט

השבוע, יצאה ההודעה שמארז מושקע ויקר במיוחד של פינק פלויד יצא לאור בנובמבר, ולמרות שמדובר בעוד ניסיון מוצלח להוציא כסף מחובבי הפלויד אוהבי הנוסטלגיה, מדובר בעיניי באירוע משמח. סופסוף, אחרי שנים שמעריצים היו אוספים בבוטלגים, יוצאת קופסה מהודרת במיוחד עם 27 דיסקים(!) שסוקרת את התקופה שבעיניי, הייתה הכי יצירתית של הלהקה 1965-1972, מהקמתה ועד הרגע שלפני ההצלחה הענקית עם Dark side. אחרי הרבה מאוד ניסיונות מוצלחים להביא קהל צעיר וחדש שלא הכיר את הלהקה האלמותית הזו, כמו מארז הDiscovery מ-2011 (רכישה מצוינת, שאני צריך לקנות כבר), שנה שהתחלתי לגלות אותם, אחרי מסע כיפי במיוחד עם להקה אלמונית בשם הביטלס. או האלבום הבטוח אחרון שיצא ב-2014, The Endless River (מוצר מיותר שלא היה צריך לצאת לאור, ולהשאיר את הקטלוג המפואר של פינק פלויד כמו שהוא, עם 14 אלבומים מדהימים). עכשיו, הקופסה הזו שיוצאת היא משהו שאנשים חיכו לו יותר מ-40 שנה. בדר"כ יכולת למצוא את Vegetbale Man, Scream Thy Last Scream או אפילו את הטור The Man and the Journey ביוטיוב, לא תמיד באיכות משהו, אבל מדובר כאן במשהו יקר כל כך. מוזיקה קוסמית שלוקחת אותך למקומות רחוקים. וכשמדובר ב-27 דיסקים, זו מוזיקה לכל החיים (ואגב במהלך השנה הבאה, הם יצאו כדיסקים בודדים, אז.. הידד!).

כשאומרים פינק פלויד, בדר"כ חושבים על מנסרה, על חומה, על שני אנשי עסקים לוחצים ידיים כשאחד מהם נשרף, על חזיר מעופף, על רוג'ר ווטרס והBDS, על המוזיקה הנפלאה שהפכה את פלויד למפלצת הרוק שהיא. אלה דברים שעולים גם לי לראש, אבל עם כל הכבוד לתקופה הזו שאופיינה במאבקי אגו, אצטדיוני ענק וניכור (ויש), כשאומרים פינק פלויד, אני אוהב יותר לחשוב על סיד בארט, על החלילן, על לב השמש, על ummagumma (האלבום השני הכי אהוב עליי בכל הזמנים), על אלתורים שלא נגמרים שלוקחים אותך אל רחבי הקוסמוס, על ארבעה חברים טובים שניגנו ביחד, הלחינו ביחד, כתבו ביחד, ובילו את החיים שלהם בכיף בלי מאבקי אגו, כשהיו מדלגים להם בין סגנונות. מפסיכדליה מרחפת וחולמנית, לפולק אקוסטי פסטורלי, פרוג רוק מלכותי וגרנדיוזי, מוזיקה קונקרטית אוונגרדית, וגם בלוז מדי פעם.

אותן חדשות על המארז הזה, גרמו לי לחזור לכיתה ו', לפני 3-4 שנים, כשהתחלתי לגלות רוק, והלהקות הגדולות בעיניי שפתחו עולם חדש בשבילי, והפכו אותי לפריק המוזיקלי שאני: הביטלס, פינק פלויד וקווין. באותה תקופה, ההערצה ללהקות אחרות התחילה גם: לד זפלין, קינג קרימזון וזה לא נגמר. אחרי הביטלס וקווין שבדר"כ היו מאוד אופטימיים ותמיד העלו לי חיוך על הפנים. פלויד היו תמיד המלנכוליים יותר, העמוקים יותר, ברור שהתחלתי מdark side וגם אני שרתי בלי סוף we don't need no education, אבל פתאום גיליתי דברים חדשים. אחרי סרג'נט פפר וI Am the Warlus, הייתה עוד להקה שהיה לה משהו להציע לי, אבל כאן זה כבר היה מחוץ לאטמוספרה, זה היה מאוד חלומי, משונה, מטורף, ומהרגע הזה התחלתי לחרוש את פלויד על כל התקופות שלה. אני חושב שכל האלבומים של הלהקה הם עולם ומלואו שכוללים מוזיקה מדהימה (להוציא את river), אבל 1967-1972 היה הדבר בעיניי. וספציפית רציתי לחזור לאלבום אחד, לא בדיוק מוכר מחוץ למחנה הפלוידיסטים הכבדים, וגם הם לא בטוח יגידו שזה האלבום הכי אהוב עליהם, אבל אני זוכר אותו לטובה, בתור האלבום הראשון שלהם שקניתי, וכששמתי את הדיסק במערכת, my god...

כל ההקדמה המאוד מתישה הזו, היא פתיחה של סקירה על אחד האלבומים המיוחדים ביותר של פלויד, שפתחו לי את הראש והכירו לי עולם ומלואו. הייתי שומע אותו כל יום, המוזיקה הייתה כל כך אסידית אבל מדהימה, והמילים הביזאריות סקרנו אותי ממש. ואני מדבר על האלבום השני, A Saucerful of Secrets. אלבום שהוקלט בתקופה של בלבול, עם מנהיג להקה שכבר נראה שאיבד את התקשורת עם העולם, חברים שהתחילו להתגלות לאט לאט ככותבי שירים, ובחור חדש שנכנס לזירה ושינה את הכל. במהלך אוקטובר 1967 ואוגוסט 1968, הקליטו החבר'ה שירים כשהם לא יודעים לאן זה ילך. בספינה שכמעט עמדה לטבוע: סיד בארט, אחד המוזיקאים הכי אהובים עליי ואיש שהערצתי יותר מכל חבר פלויד כשהתחלתי להקשיב להם, רוג'ר ווטרס, בתקופה הפרה דיקטטורית שלו, בחור גבוה רזה ונחמד עם חוש הומור טוב וחביב על כולם, ריצ'רד רייט, קלידן צנוע עם קול יפייפה שהחל להתגלות ככותב שירים, וניק מייסון, המתופף שפשוט ניגן בשביל הכיף, והשתדל להתרחק מאש כמה שיותר (אבל גם הוא תרם לחומרים החדשים לא פחות).


And then there were five

בקצרה: הלהקה הופכת לתופעת קאלט מושכת, האלבום הראשון שלהם The Piper at the Gates of Dawn שיצא בקיץ האהבה (והוקלט ליד הביטלס שהקליטו את סרג'נט פפר!), מכר טוב והפך את הפלויד לכוכבים החדשים, אחרי שני סינגלים מוצלחים והאלבום הזה, יצאו החבר'ה לטור בארה"ב, שבו לאט לאט בארט הפך לבלתי מתפקד, באמצעות הרבה מאוד LSD, שטיגן לו את המוח, ולחץ מחברת התקליטים ומהלהקה, לכתוב את הדבר הבא. השירים של בארט נהיו יותר ויותר קריפיים, בלתי מסחריים, וממש ממש לא מה שחברת התקליטים רצתה. בהופעות הוא היה מכוון את הגיטרה שלו כשהשאר היו מנגנים. הקהל האמריקאי שהורגל לכל האקספרימנטליות הזו, אהב והריע בלי שהוא מודע למצב שסיד המסכן היה שרוי. בראיונות, הוא היה פשוט בוהה למצלמה, כשאפשר לראות איך הוא פשוט בדרך להרס עצמי.

החבר'ה הבינו שזה לא יכול להימשך ככה, והביאו חבר ילדות של בארט, האיש שלימד אותו גיטרה, היום אחד הגיטריסטים המוערכים אי פעם ברוק, אז החבר של פינק פלויד שבארט ידידו הוותיק לא זיהה יום אחד באולפן. בהתחלה, חשבו כמו הביץ' בויז עם בריאן וילסון: בארט לא יצא להופעות ורק יכתוב ויקליט באולפן, כשגילמור יחליף אותו. גם זה בסוף לא יצא יפה. יום אחד, כשנסעו להופעה, ווטרס חסר הסבלנות פשוט הביא את הרעיון לעשיית הצבעה דמוקרטית אם לאסוף את בארט להופעה או לא. פה אחד הוחלט שלא. וכך בארט (שידע על זה כמה זמן מאוחר יותר) יצא מהלהקה שהוא עצמו הקים, הנהיג, כתב את רוב שיריה ונתן לה את השם. חברי הלהקה עד היום אכולי אשמה לגבי זה, ובעיניי, אחת הטרגדיות הגדולות של הרוק נ רול. איש כזה מוכשר להחריד שפשוט לא ידע איך להתמודד עם הצלחה והתרסק.

A Saucerful of Secrets כולל להקה מבולבלת. שיר אחד כולל את רייט, בארט, ווטרס ומייסון, שלושה שירים גילמור, ווטרס, רייט ומייסון, שני שירים עם כל החמישה ביחד (הפעם היחידה שהם ניגנו בהרכב כזה) ושיר אחד ויחיד שבארט כתב. כשמסתכלים על Piper איפה זה ואיפה עכשיו. בארט הבין שהוא כבר מחוץ להרכב, והכניס לכולם חזק במיוחד עם שני דברים: 1. השיר Jugband Blues שיר יפייפה כל כך שרק מעמיד פני אופטימי, נאיבי ושמח 2. ההופעות שאחרי העזיבה, כשבארט היה עומד בקהל וצופה בגילמור חברו מחליף אותו על הגיטרה והשירה.
אבל בואו נסתכל רגע על כל האלבום, למרות שהוקלט בתקופה הכל כך קשה הזו, מדובר באלבום יפייפה, מדהים ומסקרן.



מייסון לאחרונה אמר כי מדובר באלבום הכי אהוב עליו של פלויד. אפשר להבין אותו (למרות שזה קצת מוזר, בעובדה שהוא לא ניגן בשיר אחד, כשנורמן סמית' המפיק תפס את כיסא המתופף). מדובר באלבום מעבר, לאט לאט עוזבים את סיד וגילמור נכנס. הלהקה עוזבת בהדרגתיות את הסגנון הפסיכדלי הפופי והאופטימי שלה, אל עבר רוק מתקדם מחושב ומלנכולי שיאפיין את אלבומיה הגדולים. כאן מקבלים הכל מהכל. כולם תרמו חומר, כולם שרים (כן כן אפילו מייסון), ונראה באלבום אווירה דמוקרטית של כולם תורמים ועושים. אז כשקשבתי לו לראשונה, אני לא חושב ששמעתי כאלה דברים אז. כלומר Revolution 9 ששמעתי לראשונה היה הדבר הכי מפחיד ששמעתי, ממש הייתי מכווץ בתוך החדר ומקשיב לזה בפחד ובסקרנות. ואז פתאום מגיע קטע הנושא של האלבום הזה, תתארו לכם, גאד! כמה שזה היה מפחיד, הרגיש ממש כמו סיוט, אבל זה היה מסקרן, היה בזה משהו שונה, פרוע, סצנה משונה מחלום (אבל במקרה הזה חלום בלהות כאמור). כן.. זו הייתה ההיכרות שלי עם מוזיקת אוונגרד...

אז חזרתי מסרט עם חברים, הם היו בחנות אחת, אני הלכתי לסטימצקי וקניתי את A Saucerful of Secrets. מילים לא יתארו את מה שהרגשתי כששמעתי את הבס הדומיננטי כל כך של השיר האפוף מסתורין, Let There Be Light, ועד אקורד הAm שמסיים את האלבום ואת תקופת בארט בפינק פלויד. 7 שירים שלא בדיוק מייצגים יחידה אחת וממושכת כאלבום, אבל כל שיר הוא עולם ומלואו. ומי שהכיר את פינק פלויד עד אז רק מאותם אלבומים מפלצתיים, יהיה קצת בשוק ממה שיישמע.

Let There Be Light פותח את האלבום הזה, עם הבס של ווטרס (אני חשבתי שזו בכלל גיטרה), וזה באמת נשמע כמו מין אור שמגיע למעלה אל מערה חשוכה. ולאט לאט כל הלהקה מצטרפת, ואתה נכנס למעין טראנס שכזה.  שלא לדבר על הפרפיסה הכל כך לא מהעולם הזה, והמצילות הרועשות, עד שמתחילה השירה, רייט שר עדין, אבל משהו מאוד מטריד, כאילו משהו הולך לקרות, ובאמת, בפזמון הלהקה מתפרצת, מגבירה ווליום, ולראשונה גילמור השחקן החדש, מקבל במה ושר בעוצמה ובהרבה דרמה (ואני חשבתי שזה בארט בהתחלה). על מה הם שרים לעזאזל? עד היום קשה להבין מה ווטרס ניסה לכתוב. השיר הזה הוא דוגמה מצוינת לאיך שהוא התחיל להתגלות ככותב השירים הגדול שהוא, והמילים של השיר תמיד סיקרנו אותי. משהו מאוד מדע בדיוני מסתורי שכזה. ז'ול ורן על אסיד, לוסי של הביטלס מוזכרת שם, גם הרוורד, גיבור מיתולוגי מהמאה ה-11. דברים מוזרים קורים שם (summoning his cosmic powers, and glowing slightly from his toes).... פאק... ואז פתאום, גילמור מפציץ בסולו. וסולו אדיר, עצובה העובדה שבארט ניגן בשיר הזה רק בגיטרה מלווה ואי אפשר בכלל להרגיש בנוכחות שלו, וכשהוא דועך, גילמור חברו רק עולה, והגיטרה שלו נשמעת דרמטית, פסיכדלית, מסתורית, עד לפייד אאוט שחותם את הפתיחה הכל כך טובה של האלבום הזה, ואנחנו ממשיכים...

ואז מגיע Remember a Day, שיר פסיכדלי מסטולי כל הו כל כך יפייפה, שבו רייט מתגלה גם ככותב שירים מצוין וזמר עם קול נוגה (אני עד היום חושב שרייט היה הסולן הכי טוב בלהקה, סורי לכל הגילמוריסטים מביניכם). שיר נאיבי, מאוד נוסטלגי, שמדבר על נושא שבעיניי הוא כל כך מבורך. הילדות. מי לא מתגעגע לרדיפה אחרי השמש? לטיפוס על העץ? למשחקים? ולמה היום אנחנו לא יכולים לשחק ולהגיע אל השמש? כל זה כשזה מתחיל בסלייד של בארט ונשמע כמו שיר אפל ומלנכולי, וישר עובר למשהו מלודי ויפה. אבל אל תחשבו לרגע שזה down to earth. כל השיר מלא בתחושה חלומית, בעיקר בקטע אינסטרומנטלי כשרייט לוחש, ונשמעת טיפת מים כל פעם אחרי זה. מי עושה דברים כאלה היום? זו לא תהיה הפעם האחרונה שרייט מופיע באלבום, וגם לא הפעם האחרונה שיעסוק בנושא של ילדות.



אחרי Remember, מגיע כנראה השיר הכי ידוע מהאלבום. Set the Controls for the Heart of the Sun. כל כך מסתורי, ליין אוריינטלי, ויברפון חולמני, טימפאני שבטי, וכל זה עם ההגשה של ווטרס במילים הכל כך פילוסופיות (שנלקחו מספר שירה סיני). פשוט אפשר לדמיין הכל, הגונג, את ווטרס לוחש עם סיגריה ביד האחת, והיד השנייה באוזן, הכל כל כך משונה, מסטולי, dreamy כל כך, וזה השיר האחרון שגילמור ובארט ביחד מנגנים באותו חדר באולפן. מדובר באחד השירים הטובים ביותר שיש ללהקה להציע, חבל שהפסיקו לבצע אותו אחרי 1973. אבל בהופעות, הוא נלקח לרמה אחרת לגמרי. בהופעות הלהקה גרמה לזה להישמע כאילו באמת טסת אל לב השמש, יותר אפל, יותר פסיכי, ונלקח לאלתורי ספייס רוק שלא מהעולם הזה (כבר דיברתי על הביצוע של Ummagumma, או גם בביצוע מפומפיי). הפלוידיסטים פשוט טסו הרחק, וניגנו מה שבראש שלהם. תמיד מצאתי דמיון בין התקופה הזו של הלהקה לבין להקות הקראוטרוק מאותה תקופה. והשיר הזה הוא דוגמה מצוינת, כשהחבר'ה פשוט מוצאים מלודיה שמותאמת לשיר, ואז מאלתרים על זה עד הנצח. מה יהיה בסוף? מי יודע פשוט בואו נרחף אל החלל...

ואחרי כל הסוריאליזם הזה, מגיע בבום Corporal Clegg, שיר האנטי מלחמתי הראשון של הלהקה, וניצנים ראשונים למה שווטרס יהפוך לאחר מכן. מין הארד רוק חזק שמתוגבר בפסיכדליה מוזרה שמאפיינת את הלהקה כל כך. עם ריף שלא יוצא מהראש, והסיפור על הקורפורל שאיבד את רגלו במלחמת העולם השנייה, אותה מלחמה שווטרס איבד את אביו. למרות הנושא, ווטרס משום מה משלב הרבה הומור ווירדי כזה, פחות מהציניות המרושעת שאפיינה אותו אחרי זה. זה עדיין נדמה כשיר עליז ומטורף. בעיקר עם הקול של מייסון בבתים יחד עם הריף (פשוט... מה?..), והפזמון עם הוואה וואה כשכל החברים שרים על אשת החייל שכנראה מאוד גאה בו. וכמובן שלא נשכח את הקאזו! כן כן! קאזו! איזה כיף להכניס בשיר עם נושא כבד קאזו! בעיקרון, אחלה שיר, אני מאוד אהבתי לתת בו הדבנגינג כששמעתי אותו בגיל 12, שירים אנטי מלחמתיים כאלה אין יותר, וככה בצליל אזעקה מתגברת שנשמע כאילו מדובר במלחמה, מסתיים הצד הראשון, ואז... אנחנו נכנסו למשהו אחר לגמרי...

אחרי כל הקלילות והצחוקים בCorporal, מגיע קטע הנושא. אומרים שהחברים פשוט שירבטו על הדף צורות אקראיות, ומשם נולד אותו ג'אם. אבל מה שהם עשו שם. פתאום הדבר הזה מגיע, ומכניס אותי לתחושה מפוחדת. הבס של ווטרס נשמע כמו יצור על טבעי מסתורי ואפל, הקלידים של רייט נכנסים, הכל כל כך מרושע ואפל, הפסקול המושלם למורטל קומבט deception (אחד מהמשחקים שאהבתי לשחק בתקופת היסודי), הקולות המשונים והמפחידים שהבנת שנכנסת לסיוט מפחיד במיוחד, וכשאתה חושב שרק התקיפו אותך, לא שמעת עוד כלום, פתאום התופים נכנסים למקצב רפפטיבי של יציאה לקרב, החבר'ה מאלתרים ומכסחים את הכלים שלהם, קקופוניה מוחלטת, אבל מאוד מאוד מעניינת ומסקרנת, אתה לא יודע לאן זה הולך, ואתה רוצה לדעת מה יקרה.

וכשהכאוס דועך לו, הוא מוחלף ישר בצלילי רעמים גוברים, כמו שאתה מתכנס בבית בליל חורף קר כשהטבע עושה כרצונו, ורעמים וברקים באים כל שתי שניות, ואז נכנסים הקלידים בקינה סיוטית קריפית במיוחד, ולאט לאט כשהכל מאולתר, מוצא רייט את האקורדים שמסיימים את כל הטירוף הזה ברצף של אקורדים קליט ובלתי נשכח, שחוזר על עצמו כמה וכמה פעמים, ופתאום גילמור ורייט נכנסים בקולות (ולא זו לא מקהלה, אין לי שמץ איך הם הצליחו להישמע ככה) מלאכיים, הקרב הסתיים, אבל אין שירת ניצחון, זו פשוט קינה שקטה ומלנכולית על הלוחמים שמתו בקרב האפי המוזיקלי הזה.

וכל זה מסתיים באקורד B שמסיים את הסיפור מזא'ורי, יפה, יש סיום ופתרון, ומרגישים שהגעתם לסיום של מסע. וואו, כמה שזה הפחיד אותי אז, אבל כמה שהפחיד, עניין מאוד. תתארו לכם, ילד שחזר הביתה עם הדיסק הזה, וso far הוא נהנה ממה ששמע, ואז פתאום - זה! פאק! הג'אם המפחיד הזה הפך לקטע חובה בהופעות הלהקה עד 1972, אבל למרות הגרסאות המאוד אנרגטיות וחייתיות לא פחות, אני באמת מעדיף את גרסת האולפן. ככה משתמשים בפלאים שלטכנולוגיה היה להציע, ומספרים סיפור...

ואחרי כל זה, אפשר לשבת בנוחות, כי רייט מרגיע את המאזין ההמום, וכמעט לפני הסוף, מביא את הבלדה הפסיכדלית-מלנכולית, See Saw. שיר יפייפה עד דמעות, שמספר על האחות המאושרת והאופטימית ועל אחיה הפסימיסט, השקט והמשונה, מילדותם ולאחר מכן. רייט מנגן על מגוון רחב של כלים: פסנתר, מלוטרון, ויברפון, קסילופון, פרפיסה, וגם כמו תמיד שר יפה. בפזמון הוא נשמע מאוד עצוב, כמעט בוכה, וזה משרת כל כך יפה את השיר. לפני הפזמון, הלהקה נכנסת לכמה שניות של טירוף קריפי, ומיד כאילו כלום לא קרה, הם שרים another time, another day, a brother's way to leave. וככה כשהשיר מסתיים לאט לאט ומתפוגג, מגיע בארט בשירו היחיד באלבום, הבדל של שמיים וארץ מלפני שנה, ומוציא את הכל, בנימוסין ובנאיביות הכל כך אופיינית לו כמובן.

אני אודה, כשאני שמעתי את Jugband Blues לראשונה, ידעתי שמדובר בשיר הפרידה של בארט מפינק פלויד, אבל אף פעם לא ראיתי את זה כשיר עצוב. לא הבנתי למה אנשים פשוט דיברו על השיר בשקט עצוב, כשבארט מביא שיר פולק פסיכדלי עליז, ואומר לכולם: "טוב תודה באמת שאתם מתייחסים אליי, ומי מכם יכל לכתוב את השיר הזה, לא משנה, לא אכפת לי, אני פשוט אסתדר לי ואמשיך הלאה" (לניתוח מלא), ואז פתאום באקורדים שמחים במיוחד, מצטרפת תזמורת מצעדים (בהתעקשות של בארט), שלאט לאט הכל הופך ונהיה יותר פסיכוטי, מטורף, נשמע כמו איך שהמוח של בארט היה אז. הטירוף, השפעת הLSD כל זה מתבטא בשניות האלה של הסוריאליזם המשונה הזה של תזמורת מצעדים וצלילים פסיכדליים קריפיים, עד שהכל נקטע, ומה שמגיע לסיום האלבום, סיום תקופת בארט בלהקה, ואחד מהרגעים הכי יפים שאני אי פעם זוכר משמיעת מוזיקה:
and the sea isn't green
and i love the queen
and what exactly is a dream
and what exactly is a joke

ככה... בבית לא קשור בעליל, בנאיביות שלו, בארט נפרד מחברי הלהקה ומהעולם, בדרך כל כך מצערת. ככה נפרד גיבור, קצת לפני שהוא מסיים את הקשר שלו עם העולם החיצון...



במקרה של בארט, זה היה הסוף עם פינק פלויד. במקרה של הלהקה, זו הייתה תחילתה של תקופה חדשה ופוריה, שתניב אלבומים מדהימים, עם אלתורים, אפקטים משונים, מילים פואטיות במיוחד, ובעיקרון פשוט יחידה אחת שפועלת כקולקטיב. כשיצא האלבום עם העטיפה הסוריאליסטית/קולאז'ית המדהימה (בעיצוב היפנוסיס, לראשונה בתולדות הלהקה, ומכאן והלאה זה כבר היסטוריה) ב-29 ביוני, 1968, אנשים לא בדיוק קיבלו את האלבום הזה כמו קודמו משנה שעברה. שיא קיץ האהבה עבר, ופלויד עברו לפסיכדליה אפלה יותר, אפילו יותר ניסיונית מבעבר. ולאנשים היה קצת קשה לעכל את הדבר החדש. גם היום, כשפינק פלויד הפכה לאחת הלהקות הגדולות ביותר שפולחן הרוק ידע אי פעם, עם money, wish you were here, dogs ו-another brick in the wall, אנשים לא בדיוק נותנים את היחס הראוי לצלוחית מלאת הסודות.

אנשים שמכירים את פלויד מהאלבומים המוכרים יתקשו להבין את מה שיש להם, המעריצים השרופים גם הם לא בדיוק שמים אותו כפייבוריט שלהם, אבל אני מכיר הרבה חבר'ה שכן אוהבים, וגם אני אוהב. אני חושב שלי הוא גילה עולם חדש, אפילו לתקופה רציתי להיות מוזיקאי רוק פסיכדלי בעקבות אלבום כמו זה. אבל אנשים אוהבים את חוסר הסדר שבו, הבלבול, הנאיביות, מהדברים שעושים את האלבום הזה לכל כך יפה. משירים מפציצים ודרמטיים, בלדות מלנכוליות וג'אם אחד בלתי נשכח, וקיבלתם 39 דקות מעניינות במיוחד לא מהעולם הזה. אני ממליץ מאוד על האלבום הזה. הוא כל כך יפה, הוא לא נשמע כמו קודמו, וגם לא מה שבא אחריו, ומייצג את התקופה היחידה בחיי אחת להקות הרוק הגדולות ביותר, כשהייתה בתקופת מעבר וכללה את כל חבריה. מי שרוצה קצת יותר, יכול לשמוע את הסינגל המאוד כיפי אבל לא כל כך מצליח, Apples and Oranges שבארט כתב ובסוף צפה בווטרס בטלוויזיה שר על ההקלטה שהוא שר בה, וגם את שני האחים הפסיכיים הקטנים, Scream Thy Last Scream ו-Vegetable Man, שירים מיוחדים ומעניינים במיוחד, שאם מתאמצים אפשר גם לשיר להם, שייצגו את הטירוף של בארט, את אותו ירח כחול, את אותו יהלום משוגע, שלא היה וספק אם יהיה כמוהו עוד... אבל כאן זה לא רק סיד, כולם ביחד כאן, וזה נשמע מעולה! הנה האלבום