Genesis - The Lamb Lies Down on Broadway

איך גורמים ללהקה להגיע למצב בו כמעט מתפרקים? טוב המקרה של ג'נסיס הוא דוגמה מצוינת לשאלה זו, עם אופרת הרוק המופתית של הלהקה, The Lamb Lies Down on Broadway, או כמו שאומרים אצלנו: "השה שוכב בברודווי". האלבום האחרון של הלהקה בהרכבה הקלאסי והמפורסם עם פיטר גבריאל (שירה, כריזמה, תחפושות), טוני בנקס (מאגר סינתסייזרים וקצת גיטרה פה ושם), מייק ראת'רפורד (בסיסט וגם גיטריסט קצת), פיל קולינס (תופים, כלי הקשה, הסולן העתידי) וסטיב האקט (גיטרות). לאחריו, יצאה הלהקה לסיבוב הופעות ארוך במיוחד בו גבריאל פרש לאחר מכן. אירוע משמעותי בהיסטוריית הלהקה.

אז נחזור קצת אחורה בזמן. 1973. ג'נסיס מוציאים את המאסטרפיס שלהם Selling England by the Pound, והפכו ללהיט באמריקה. החמישייה הפכה לסנסציה בשני צידי העולם, ויצאה לסיבוב הופעות עמוס במיוחד. וכמו כל סיבוב הופעות בינלאומי, מופיעים מתחים בין החברים. חודשים רבים של חיים ביחד בקבוצה, יכולים לגרום להרבה חיכוכים, בעיקר בין גבריאל ובנקס שהיו חברים טובים עוד מימי הבית ספר הנוקשה צ'רטרהאוס, אך תמיד נהגו לריב על פרטים קטנים. הפעם, זה נהיה רציני. הקלידן החל לחוש שחברו מקבל קצת יותר מדי שליטה, כשהוא הופך ליקיר התקשורת.

גבריאל שהפך את ההופעות של ג'נסיס לקרקס רוק אנד רול תיאטרלי, הפך מאז לסנסציה בקרב הקהל. רוב הזמן, זה היה פיטר שקיבל את רוב תשומת הלב. רוב הזמן, חשבו שהוא אחראי על רוב החומר.

ב-1974, הגיעו החבר'ה להדלי גראנג' בו להקות רבות עבדו כמו באד קומפני ולד זפלין (שם רוברט פלאנט כתב את המילים ל-Stairway to Heaven). הם האמינו כי בעובדה שהם ישכנו במקום שקט ומרוחק מכל הסחת דעת כלשהי, יוכלו החברים להתפתח בכל מה שקשור להתפתחות אמנותית, אך כמה רע הדבר, הבית שרץ עכברושים, וחברי הלהקה לא יכלו לישון בלילות, בטענה כי המקום היה רדוף רוחות.

הלהקה התכנסה בבית, כשהסולן מכריז על הרעיון לאלבום הבא. הוא מציע לעשות אלבום קונספט, אך בתנאי שהוא יכתוב את כל המילים. האווירה הדמוקרטית/שיוויונית בין חברי הלהקה נעלמה. אחרי שהצעתו של ראת'רפורד לעשות אלבום קונספט על "הנסיך הקטן" נדחתה, גבריאל שכנע את חבריו בטענה ש: "רומנים לא נכתבים ע"י וועדה" (למרות העובדה שבנקס וראת'רפורד כתבו את המילים ל-The Light Dies Down on Broadway, לאחר שגבריאל לא מצא קטע קישור בין קטעים). החמישייה ניגשה לעבודה על הפרויקט הבא. זה התברר מאוחר יותר כי זה יהיה האחרון עם הסולן.

הפעם, זו לא הייתה השיטה של פעם בה כל החבר'ה עבדו יחד על היצירות בשותפות. כאן גבריאל כתב את כל המילים, והארבעה הלחינו את המוזיקה, לה הותאמו המילים. שני אירועים הוסיפו למתחים בין הסולן לשאר הלהקה. הולדת בתו הראשונה הייתה מאוד טראומטית. היא שהתה באינקובטור לזמן רב, והרופאים לא האמינו כי היא תשרוד. גבריאל נסע ממקום למקום, ללא הפסקה. מבית החולים לאולפן. בזמן הזה, בין הארבעה הייתה אווירה טובה ללא הסולן.

עוד אירוע שבכלל לא עזר לריכוך האווירה הייתה הצעה מפתה מהבמאי ויליאם פרדקין שכבר נהנה מהצלחה עצומה עם "מגרש השדים". הבמאי קרא בסיפור שכתב הסולן בגב העטיפה של אלבום ההופעה שיצא שנה לפני כן, והתרשם. הוא טילפן לגבריאל כשהוא מציע לו לעבוד איתו על סרט מדע בדיוני. הסולן היה נלהב ונרגש, והחליט לעצור את העבודה על האלבום, לטובת הפרויקט החדש. החברים התנגדו. גבריאל חשב שהוא חנוק מבחינה אמנותית, והוא לא יכול לבטא את עצמו עם החבר'ה בג'נסיס, והכריז כי הוא פורש. מנהל הלהקה טוני סמית' תפס את גבריאל לשיחה, ולבסוף החליט להישאר.

האווירה לא השתנתה. זה היה רק עניין של זמן, מתי הסולן עלול להכריע את הגורל, ולעזוב את הלהקה. בינתיים הוא נשאר. עיתוני המוזיקה חגגו. שמועות רבות נפוצו על כך שגבריאל עומד לעזוב את הלהקה. השמועות הללו הובילו את פרידקין להחלטה כי אולי יש לבטל את ההצעה, כדי להחזיק את ג'נסיס בחיים. ההצעה בוטלה, ופרידקין פנה לעבודה עם טנג'רין דרים לפסקול לסרטו Sorcerer).

גבריאל חזר למציאות, והמשיך לעבוד כשהוא מקליט את תפקידי השירה, על גבי המוזיקה שהוקלטה ע"י הלהקה כשבחלק מהקטעים, סולואים רבים ירדו. כל אחד רצה לשמוע את עצמו הכי חזק במיקס. לעבודת האולפן גויס גם הגאון בריאן אינו, פליט להקת רוקסי מיוזיק, ואמן סולו מכובד בזכות עצמו, שהוסיף כמה מנגיעותיו הרגילות של אפקטים אלקטרוניים אוונגרדיים באמצעות מכשירי ההקלטה לחלק מן השירים באלבום, דבר שנשמע מצוין במהלך האלבום.

החבר'ה סיימו להקליט את המוזיקה, ולאחר מכן, גבריאל הגיע לבדו לאולפן חודש לאחר שסיים את הליריקה, ושר את תפקידיו על גבי המוזיקה. הליריקה שהייתה הבסיס לאלבום הקונספט המורכב והמפותל הזה, עוסקת בבחור פורטוריקני שמגיע לניו יורק, ועובר מסעות סוריאליסטיים הזויים של מלחמות במפלצות וכו', כדי להציל את אחיו ג'ון. רייל מאמין כי הוא מציל את ג'ון, אך למעשה הוא מציל חלק ממנו.

האמת? הייתי ממש סקרן בנוגע לליריקה כשקראתי על האלבום לראשונה. כשקראתי את המילים, לא היה לי שמץ של מושג מה גבריאל מנסה להגיד. הבעיה היחידה באלבום הנהדר הזה היא הליריקה. לא מובן איך רייל מגיע ממפגש חביב שמסתיים ביחסי מין כושלים אל זוחלי השטיחים. בעיקרון הסיפור הכללי מובן, אבל יש הרבה מאוד קטעים לא מובנים, שהופכים את הטקסטים לבלתי מובנים בעליל. גבריאל עצמו הודה שהטקסטים שכתב היו די סתומים בחלקם. יש לזכור, הוא היה רק בחור צעיר. רוב הזמן, הסיפור בעצם מתכתב עם גבריאל באותה תקופה (Gabriel - Rael מה כבר יש להוסיף?), לקוח מחלומות שחווה וכו', בנוסף להשראה מיצירות כמו סיפור הפרברים, אליס בארץ הפלאות וסרט ושמו El Topo.

הקלטת האלבום התרחשה בין אוגוסט-אוקטובר, ואז הגיעה הבעיה המרכזית. בשנות ה-70, בתקופה בה לא היה דבר שנקרא דיסק קומפקטי (CD), והויניל היה התיעוד היחיד של המוזיקה על גבי מוצר פיזי. לויניל כמובן, שני צדדים. כל צד יכול להחזיק 20 דקות מקסימום. העובדה שלחברי הלהקה היו 60 דקות לכל היותר ליצירת האלבום, גרמו לאילוצים שכיום לא קיימים בעידן הטכנולוגי, כשצד ויניל אחד יישאר מבוזבז וריק (חבל על הכסף!), לבסוף התוצאה הייתה אופרת רוק ארוכה במיוחד בת 94 דקות(!).

למרות שמדובר באלבום ארוך במיוחד, שרוב סיפורו לא מובן למאזין, מדובר כאן ביצירת מופת לג'נסיס, לרוק המתקדם, ובכלל לרוק האנגלי של שנות השבעים. למעשה, ניתן להגיד לג'נסיס כל הכבוד על התעוזה, ועל האומץ לנסות משהו שאפתני. בכל זאת, הם היו כבר מנוסים כשחמישה אלבומים מאחוריהם. אך אני חייב להזהיר את המתחילים, האלבום הזה לא קל לשמיעה רצופה. זה מאסטרפיס שקשה להבין בהתחלה. בחלק מהקטעים, הרבה מעריצים יעצרו באמצע, ויעשו הפסקה, למרות שבהתחלה אפשר לשמוע כמה רגעים זכורים לטובה, כמו שיר הנושא, In the Cage, Back in NYC ו-The Carpet Crawlers. בשמיעות הראשונות, אנחנו חושבים כי החלק הראשון הוא הטוב ביותר, והשני מחוויר לעומתו.

ככה אני חשבתי, כמעריץ ג'נסיס עד שהתחלתי לתת לאלבום הזה עוד כמה שמיעות, והבנתי שהחלק השני גם הוא מופתי בזכות עצמו. אז כן הוא לפעמים חלקים ממנו נמרחים לכמה זמן, אבל יש אוסף נפלא של רגעים זכורים במיוחד כמו Liliwhite Lilith ההארד רוקי, Anyway ו-The Colony of Slippermen. יש לתת לאלבום הזה כמה שמיעות. להרבה מעריצי ג'נסיס, יהיה קשה המעבר הפתאומי מאנגליה הפסטורלית והכפרית של האלבומים הקודמים אל הרחובות האכזריים של ניו יורק. ג'נסיס נשמעת קצת אמריקנית כאן, אבל זה לא אומר שהדבר הזה לרעה.

לעטיפת האלבום, נשכרה חברת היפנוסיס שקנתה את עולמה כשעיצבה לפינק פלויד את העטיפה המפורסמת מדי לרב המכר, The Dark Side of the Moon שנה לפני כן. האלבום יצא ב-18 בנובמבר, 1974, ומיד לאחריו עמדה לצאת הלהקה לסיבוב הופעות לקידום האלבום. אמנם עיכובים רבים עיכבו כל הזמן את היציאה לסיבוב ההופעות. האקט שהיה שיכור במסיבה אחת שהיה בה, שבר כוס מרוב זעם על אמרה כלשהי, וחתך ביד שנגרם בעקבות זאת עיקב את הסיבוב. ב-20 בנובמבר, יצאה הלהקה לסיבוב הופעות ארוך בן 102 הופעות, שהיה הקש ששבר את גב הגמל מבחינת הלהקה.

האפקטים התיאטרליים, התחפושות הרבות, המופע הוויזואלי הסיח את דעת הקהל מהמוזיקה, וגם מצגת שקופיות שהוצגה במהלך המופע, לא כל כך עזרה. הקהל עוד לא הספיק לעכל את המפלצת המתוסבכת של הלהקה, וכבר יצאה הלהקה לסיבוב כשאת רוב השירים לא הכירו המעריצים, כשהם דורשים את הקלאסיקות הידועות. הצעתו של גבריאל להפוך את האלבום למחזה או סרט נדחתה בבוז. ואז הבין כי אי אפשר יותר. הוא הכריז כי נמאס לו, עשה שיחה עם סמית' מנהל הלהקה, ואמר לו כי הוא לא יכול יותר. הוא שם סוף ועוזב את ג'נסיס בסוף סיבוב ההופעות.

חברי הלהקה הרגישו מאוכזבים לאחר שנודע להם הדבר, אך המשיכו לנגן במשך הטור, כשלא מספרים דבר על עזיבתו של הסולן. כשהסתיים הסיבוב, ההכרזה על פרשיתו של הסולן הכריזמטי מג'נסיס, הכתה בשוק את הקהל והתקשורת. זה הרגיש כאילו ג'אגר עזב את הרולינג סטונס. כולם כבר קברו את הלהקה בעודה בחיים. הם לא ידעו שיש לחבר'ה עוד מה להגיד.

גבריאל עזב סופית במאי 1975. הוא חש חנוק בעבודה המשותפת עם חברי הלהקה, וגם היה הורה. לדבריו, הוא העדיף לגדל כרוב בגינה, מאשר להיות רוק סטאר בסופרגרופ בארה"ב.

גבריאל יצא לקריירת סולו מצליחה, ג'נסיס יצאו מנצחים עם הסולן החדש-ישן פיל קולינס שהפך למנהיג של הלהקה ששינה את אותה לגמרי, כשהוציאו את האלבום A Trick of the Tail שמכר מספר גדול יותר מהאלבומים הקודמים, ומאז לא הביטו אחורה. האיחוד המפתיע של הלהקה לסיבוב הופעות ב-2006, תוכנן בהתחלה לכלול את ההרכב הקלאסי כשהאלבום יבוצע לכל אורכו. תכנית שנדחתה בסוף. מי יודע? אולי נוכל לזכות בזה קורה, החבר'ה לא שללו, ולא הולכים להישאר בסביבה הרבה זמן, בעובדה שהגיל המתקדם ימנע את זה.

לסיכום, The Lamb Lies Down on Broadway הוא מופת בקטלוג המפואר של ג'נסיס בשנות השבעים. אופרת הרוק הזו למרות היותה מפותלת ומורכבת, ראויה לשבת לצד יצירות מופת כמו "Tommy", "The Wall", "Ziggy Stardust" וגם לצד דור ההמשך עם "Operation: Mindcrime" ו-"Scenes from a Memory". הוא קשה לעיכול בהתחלה, ויהיה קשה להתרגל אליו (למרות שהנאה מובטחת בהתחלה). אבל לאחר מספר האזנות, מבינים כי ישם כאן יצירת מופת, שכיף לחוות אותה שוב ושוב. חברי הלהקה חלוקים בדעתם גם היום בנוגע לאלבום. בדיעבד. למרות הקושי שביצירה, גבריאל אמר כי יחד עם האפוס "Supper's Ready", זהו אחד הדברים שאיתם הוא הכי שלם בתקופתו בג'נסיס. קולינס אמר כי זהו האלבום הטוב ביותר שהקליטו, במבט לאחור. אמנם יש כמה חבר'ה שלא היו מרוצים כל כך. טוני בנקס מכריז עד היום, כי זו הייתה התקופה הכי פחות כיפית לכל אורך ההיסטוריה של הלהקה. האקט שעזב שנתיים לאחר מכן, העיד בפסימיות רבה כי האלבום נעשה למרות שהיה שם, ולא בגלל שהיה שם. בכל מקרה, The Lamb יישאר כפריט חובה בקרב חובבי רוק המתקדם באשר הם. חובבי ג'נסיס המוקדמת לא יכולים להרשות לעצמם להחמיץ את האלבום הזה. אני אפילו אומר, כי מדובר כאן באחד האלבומים שהייתי לוקח לאי בודד...

אז חברים תיהנו מהמסע. הנה האלבום כולו להאזנה - ג'נסיס - The Lamb Lies Down on Broadway

Mike Oldfield - Ommadawn

ברוכים הבאים לעולם שנעלם מזמן. מייק אולדפילד באלבומו השלישי והמצוין Ommadawn שראה אור ב-21 באוקטובר, 1975. לאחר שהגיע להישג חסר תקדים היסטרי עם רב המכר Tubular Bells ב-1973 (כשהיה רק בן 20), הצליח לעשות שני דברים. ראשית, הוא הביא לעולם סימפוניית רוק אשר שברה את החוקים הלא כתובים של הרוק אנד רול, ונחשב לאחד מחלוצי הרוק המתקדם יחד עם פינק פלויד, ג'נסיס, קינג קרימזון וכל השאר. שנית, הוא הצליח להזרים מיליונים לחברת Virgin שלקחה אותו תחת חסותו.

לאחר שהוציא את האלבום Hergest Ridge ב-1974, שהגיע לראש המצעד הבריטי, הוא הוכיח סופית ל-Virgin כי המוזיקה שלו היא נכס כלכלי גדול ומבטיח (מה שיביא לדעיכתו לאחר מכן). הפעם ב-Ommadawn הוא הלך אל מחוזות אבודים. שורשיו של האלבום הזה נטועים באנגליה הקלטית. זהו אלבום אופטימי, רגוע מחובר לטבע, הדרואידים, החיים בשדות ועוד ועוד. הוא מנותק מן המציאות היומיומית המשעממת, ומשייט לו בתוך תקופה אבודה. אפילו בעטיפה שצולמה ע"י הצלם דיוויד ביילי, אולדפילד נראה כאילו הגיע מאותה תקופה.

מדובר כאן ביצירה יפייפיה, כמו שאולדפילד רגיל לעשות, היא מורכבת מיצירה אחת ארוכה אינסטרומנטלית (לא במקרה הזה). סימפוניה אשר מחוברת יותר לפולק ולמוזיקת עולם, מאשר אל הרוק אנד רול. אולדפילד הוא מאסטר בתחום המוזיקה המינימליסטית, ואפשר לשמוע זאת רבות ביצירה הזו.

בעקבות ההצלחה המסיבית של Tubular Bells, החליט אולדפילד ללכת עם הרעיון רחוק, כשלקח את יצירתו הראשונה אל אולמות הקונצרט, כשהתזמורת הפילהרמונית המלכותית מנגנת את הסימפוניה של המלחין הצעיר.

בשנת 1975, אמו של אולדפילד מורין, נפטרה. אולדפילד שהיה נער שקט וביישן, בעיקר בגלל העבר הקשה בילדותו. אמו הייתה אלכוהוליסטית, שסבלה רבות מחינה נפשית, לאחר שילדה ילד עם תסמונת דאון. אולדפילד הקליט את האלבום בביתו באזור Hergest Ridge (שבאופן מפתיע, הוא אלבומו היחיד שהוקלט שם) במהלך ינואר-ספטמבר של אותה שנה. בשביל ההקלטה, הוא קיבל קצת עזרה מחבריו (ומשפחתו).

הוא גייס מוזיקאים רבים ביניהם אחותו סאלי ואחיו טרי, מתופף להקת גונג פייר מורלן, ורבים אחרים, כשאולדפילד כמו תמיד, שולט במגוון רחב של כלים. גיטרות, בנג'ו, בוזוקי, אורגן, כלי הקשה, נבל, מנדולינה, פסנתר, סינתסייזר ו(איך לא?)פעמונים צינוריים.

ליצירה הוקלטו גם מספר חליליות ע"י מוזיקאי שנודע בשם רק כ-Herbie, אך לבסוף לא הופיעו בתוצאה הסופית. במהלך ההקלטה, נתקל המלחין השאפתן בקושי, כשנאלצו המוזיקאים להקליט את כל החלק הראשון של היצירה שוב, לאחר שהברזל בסרט ההקלטה המקורית החליד בעקבות תגובה כימית בה הברזל החליד, מה שפגם בסרט ההקלטה.

במהלך העבודה על היצירה, לאולדפילד היה רעיון בראש. בלי מילים מובנות. אלא מקהלת ג'יבריש שבטית. הוא ביקש מקלודג סימונס, אחת מהמוזיקאיות איתן עבד לרשום את המילים הראשונות שעולות לה בראש. והנה מה שיצא:

"Daddy's in bed, The cat's drinking milk, I'm an idiot, And I'm laughing"

לאחר מכן, סימונס טלפנה אל חבר שיתרגם את מילותיה לאירית. התוצאה הייתה:
Ab yul ann idyad awt
En yab na log a toc na awd
Taw may on omma dawn ekyowl
Omma dawn ekyowl

המילה Idiot תורגמה ל-amadán. אולדפילד הפך את המילה ל-Ommadawn, אך עד היום אומר אולדפילד כי המילה עצמה חסרת משמעות. טוב כנראה שלא נדע בזמן הקרוב.



וכך אולדפילד יצא מנצח עם אחת מיצירותיו הטובות ביותר, עם סימפוניה פסטורלית הלוקחת את המאזין בחזרה למאה ה-13. היצירה מתחילה ברוגע כפרי אנגלי, ועם הזמן מתפתחת לכיוונים שונים. אולדפילד שבנוסף לכך שהוא מלחין מעולה, הוא גם נגן בחסד. אם שמים לב, וזה לא קשה במיוחד, אולדפילד מנגן על הגיטרה ליין אוריינטלי שקרוב יותר אל המזרח התיכון, מאשר אך אירופה הקרירה והירוקה. אולדפילד מגיח אל עוד מחוזות חוץ אירופאיות עם תופים אפריקאיים שבטיים (שהוקלטו באזור ושמו The Manor).

השיא של היצירה, על כך רבים מסכימים, היא כשמתחיל חלק שנשמע כמו סצנה של הקרבה פגנית, עם שירת מקהלה דרמטית, ואיתה הגיטרה שנשמעת כאילו נאבקת, בוכה, מנסה להשתחרר, כאילו היא הקורבן, עד שהחלק הראשון מסתיים בצלילי תופים אפריקאיים. אין ספק, שהחלק הראשון הוא הטוב ביותר ביצירה, החלק השני גם הוא נפלא. הוא זורם לאט, הוא פחות נועז (לא שזה דבר רע), והוא לא מנסה להרשים.

לקראת סוף החלק השני, נשמעת סצנה בה אפשר לדמיין פאב הומה באנשים שיכורים שמחים, כמו סצנה עליזה מ"שר הטבעות". בסוף החלק השני, מגיע קטע שלווא דווקא קשור ליצירה, אבל מסיים את האלבום בצורה נפלאה, בה אולדפילד נםד ממאזיניו, בשיר פולק פסטורלי בה הוא מדבר על כמה הוא אוהב לרכב על סוסים, בצירוף מקהלת ילדים, וכך מתפוגגות להן 36 דקות של מסע בארץ התיכונה.

Ommadawn יצא ב-21 באוקטובר, 1975, וגם הוא כמו קודמיו, הצליח לא רע בקרב הקהל, והגיע למקום ה-4 במצעד הבריטי. החלק השלישי של היצירה ושמו On Horseback יצא לאור כסינגל ב-14 בנובמבר של אותה שנה, על צד ב', כשבצד א' מופיע עיבוד לשיר חג המולד בשם In Dulci Jubilo.

אולדפילד הוכיח לחברת התקליטים שלו סופית, כי הוא נכס כלכלי. דבר שהפך לנטל בשביל אולדפילד. Virgin דרשו מאולדפילד לחזור על ההישג של Tubular Bells. הברכה הפכה לקללה. הבעיות שחווה בעקבות הדרישות האינסופיות גרמו למלחין הצעיר והמסכן להבין, שהוצלח ללא הדרכה וידע אל ההצלחה. במשך שלוש שנים, אולדפילד התבודד מן העולם, כשהוא נכנס להתמכרות לסמים, ללא שום דבר חדש באופק. האמן עשה לבסוף קאמבק כשב-1978, חזר עם Incantations, שהחזיר אותו למפה.

לסיכום, Ommadawn הוא יצירת מופת מבית אולדפילד. חובבי מוזיקה קלטית יתחברו אל האלבום בקלות. מי שמצפה לאלבום רוק רגיל, עלול להתאכזב. מדובר כאן באלבום מהנה להאזנה. הוא זורם, הוא נגיש, ובעיקר הוא מנותק מן המציאות, דבר מבורך שיש לעשות מדי פעם.

חברים, ברוכים הבאים אל השדות. תיהנו להאזין לאלבום - מייק אולדפילד - אומאדון

Roxy Music ההתחלה

מסיבת קוקטיילים, שמפניה, דיבורים ברקע. ככה מתחיל אלבום הבכורה הנפלא של להקת רוקסי מיוזיק, ספינתו של בחור מוזר אחד ושמו בריאן פרי. הוא אסף איתו עוד כמה עופות מוזרים. פרי, אנדי מקאי, בריאן אינו, פיל מנזנרה, פול תומפסון, ובסיסט ושמו גרהאם סימפסון (נפטר ב-2012). התוצאה הייתה להקה משונה שלא הייתה דומה לאף אחת באזור. המוזיקה הייתה קליטה, סקסית, ומרקידה, אבל בו זמנית גם ניסיונית, בלתי מתפשרת, אוונגרדית, ואינטליגנטית. חבריה נראו כאילו נפלו מפלנטה אחרת. גם היום, קשה לשייך אותם לז'אנר ספציפי אחד. דבר אחד בטוח, הלהקה הזו הייתה משהו מיוחד. הם יצרו לעצמם סגנון המפריד אותם מן השאר, וזה נשמע באחד מאלבומי הבכורה הטובים ביותר אי פעם.

סיפורנו מתחיל בנובמבר 1970, כשפרי (חובב נשים יש לציין) איבד את משרתו כמורה לאמנות קרמיקה בבית ספר לבנות. הוא התחיל לבנות לו קריירה מוזיקלית, לאחר שנבחן לשיר במפלצת הרוק המתקדם, קינג קרימזון. פרי לבסוף לא החליף את גרג לייק, כיוון שמנהיגי הלהקה רוברט פריפ ופיטר סינפילד, לא חשבו שקולו של הסולן מתאים ללהקה, אך הם בהחלט האמינו שלבחור יש פוטנציאל. השניים מסרו את פרי לחברת התקליטים של קרימזון, EG שתפתח את הכישרון הצעיר. בחיי, הם צדקו.

פרי החל לרקוח במוחו על הקמת להקה חדשה. השילוב המושלם בין רוק אנד רול לאמנות, מן הסתם, כיוון שפרי היה סטודנט לאמנות. כך גם רוב חברי הלהקה. הראשון להצטרף, היה אנדרו מקאי. שענה למודעה של פרי לחיפוש קלידן. אך מקאי ענה לו כנגן כלי נשיפה. לא כקלידן. הוא הביא את חברו שכן היה קלידן. בריאן אינו. אוונגרדיסט גם הוא סטודנט לאמנות. אינו ומקאי נפגשו יחד בעת לימודיהם, ושניהם היו מעוניינים בסצנת המוזיקה הניסיונית. מקאי שכנע את אינו להצטרף בתור יועץ טכני, לפני שהפך לחבר להקה.

ללהקה היה מתופף ושמו דקסטר לויד, שניגן גם על טימפאני, אך הוא עזב, והוחלף ע"י פול תומפסון שענה על המודעה שפרסמה הלהקה במגזין המלודי מייקר (המקור להקמתן של להקות מצליחות רבות) ובה נרשם: "דרוש מתופף פלא ללהקת אוונט-רוק". את עמדת הגיטרה אייש פיל מנזנרה. לבחור היה רקע שונה משאר חברי הלהקה. נולד לאב אנגלי ואם קולומביאנית, ובילה את צעירותו בדרום אפריקה. הוא הגיע לאנגליה בשביל לפרוץ ולהצליח עם קריירה מוזיקלית. הוא לא למד בביה"ס לאמנות, אך יש לציין שבין מכריו היו דיוויד גילמור ורוברט ווייאט שהיו חבריו של אחיו הגדול של מנזרנה. הוא אמנם לא התקבל ללהקה מיידית. הגיטריסט בתקופה הזו היה דיוויד אוליסט חבר להקת דה נייס לשעבר, ומנזרנה היה הרואדי של הלהקה.

כמובן שצריך גם שם. פרי הגיע עם הרעיון לשם כהומאז' לבתי קולנוע ואולמות ריקודים, וגם כמשחק מילים על המילה "רוק". הלהקה נקראה "רוקסי" אך ברגע שפרי גילה שיש להקה עם אותו שם, הוסיף את ה"מיוזיק" ומאז הלהקה זכורה הזו בשמה הידוע והכה מוכר בקרב חובבי הרוק.

לרוקסי מיוזיק כבר היו מעריצים. ריצ'רד וויליאמס מהמלודי מייקר פגש את פרי והתרשם ממנו ומשאר חברי להקתו. עוד מעריץ חשוב היה ג'ון פיל שדרן ה-BBC, שאמר כי הלהקה תכבוש את העולם בסערה. גם וויליאמס עזר להעלאת הלהקה לתודעה כשכתב עליהם במגזין המפורסם.

זמנו של אוליסט היה קצוב בלהקה. הגיטריסט נכנס למריבות עם תומפסון המתופף, ארז את הכלי ועזב. כשאוליסט לא הגיע לחזרה, החבר'ה מיד התקשרו למנזרנה שיגיע לעזרתם, ומכאן זה כבר היסטוריה.

עם צירופו של מנזנרה, ניגנה הלהקה לדיוויד אנטהובן, 50% מהנהלת EG, שהחתים אותם שבועיים לאחר צירופו של הגיטריסט.

הלהקה חיפשה אחר אולפן להקליט בו, תהליך שלקח חודשים ובו הלהקה עשתה חזרות, עבדה ללא הפסקה זמן רב על השירים, עד שמצאו את אולפני קומאנד (שידועים בשל הסאונד הגרוע שלהם, שלא התאימו לחזונו של פרי שהקליט חלק מהקטעים מחדש בשנת 1976 באלבום הסולו שלו) בהם הקליטו את האלבום במשך שבוע אחד במהלך מרץ 1972. ההקלטות מומנו ע" EG, שכבר היה להם מספיק כסף וביטחון כלכלי, לאחר ההצלחה של אלבום הבכורה פורץ הדרך של קינג קרימזון, In the Court of the Crimson King. על ההפקה הופקד התמלילן של קרימזון, פיטר סינפילד, יחד עם אינו שגם הוא התמחה בתחום. התוצאה הייתה אלבום מעולה, מעניין שלא נשמע עוד כמוהו באותה תקופה.

אז כאמור, הקריירה המוקלטת של רוקסי מיוזיק מתחילה עם צלילים של מה שנשמע כמו מסיבת טייקונים. משם עוברים, לשיר עצמו. ואני אגיד לכם, אני חושב שזו פתיחה כל כך מדהימה לאלבום בכורה. לכאורה מדובר כאן בשיר רגיל. יש לו את התחושה הסקסית שאפיינה שירים אי שם ב-50s, יש ארבעה אקורדים, ביצוע ספונטני במיוחד, אבל לא מדובר כאן במשהו נורמלי. אינו מוסיף לתבשיל סינתסייזר VCS3 שהיה חדשני לתקופה, שעלול לצרום לאוזניים מודרניות, אבל בהחלט אחד הדברים שעושים את השיר הזה. Re-Make/Re-Model הוא פתיח מצוין לאלבום, שמסתיים בדרך מצוינת, כמו הופעת רוק אנד רול טובה. כל אחד מקבל סולו משלו לאחר סדרת האקורדים של השיר. למי ששם לב, אפשר לשמוע בסולו הבס של סימפסון את Day Tripper של הביטלס, ובסולו של מקאי את "דהרת הוולקירות" של ווגנר. השיר כיאה לפרי, עוסק באדם שאוהב מראה של אישה כלשהי, אבל מפחד להגיע אליה. למי שסקרן לגבי הקטע בו כל חברי הלהקה שרים CPL 593H (בשיר עצמו זהו מספר המכונית שהאישה נוהגת), מדובר במכונית שהייתה של פרי שהיה על הלוחית שלה את המספר אותו שרים החבר'ה (Mini Clubman כחולה משנת 1970), וזמן מה לאחר שמכר את המכונית, ראה אותה חונה בפארק ואישה צעירה מושכת נכנסת אליה. מכאן זה היסטוריה. אין ספק שמדובר כאן בפתיחה מושלמת לאלבום נהדר, שלאחר מכן זה רק הולך ונהיה טוב יותר.

ממשיכים ב-Ladytron הנהדר בעיקר בגלל הפתיחה המסתורית שלו, עם אבוב בודד המשייט באזור של מלוטרון אפל. פרי ביקש מאינו שייתן לו בהתחלה סאונד שיישמע כמו הנחיתה על הירח שהתרחשה 3 שנים לפני כן, לאחר מכן זה הופך לשיר אהבה מצוין של פרי עם בית קליט במיוחד, שמתפתח לכיוונים מעניינים עם הסולואים המטורפים של מקאי ומנזרנה כל אחד על כליו, עד שהם משתלבים יחד לליין מוסיקלי, כך זה נמשך עד חזרתו של הסינתסייזר של אינו, המסיים שיר אהבה בצלילים שלא מן העולם הזה. השיר מתייחס לג'קומו קזנובה, איש האשכולות הנודע בזכות קסמו על נשים.

If There Is Something הוא מין שילוב מוזר בין הרוק האמנותי הייחודי של רוקסי מיוזיק, עם מוזיקת קאנטרי שמחה. השילוב הזה נשמע מעולה בשיר קצת שונה מן השאר, באווירתו השמחה שמתפתחת אחרי זה לסגנון המשונה והייחודי של הלהקה. השיר עוסק בבחור מאוהב מצעירותו עד זקנתו. לציון מיוחד סולו הסקסופון של מקאי, ושירתו המאוד משכנעת של פרי, שממש מתכוון במילים שלו. בהחלט אחד השירים הטובים ביותר באלבום, לדעתי.

לטובת קידום האלבום, הלהקה הקליטה סינגל ושמו Virginia Plain, שאכן עשה את העבודה כשהגיע למקום ה-4 במצעד הלהיטים של אנגליה. מדובר כאן באחלה שיר פשוט וקצר, שלא יוצא מהראש בקלות. השיר הוקלט לאחר האלבום, ונכנס בגרסה האמריקאית, ולאחר מכן בגרסאות מחודשות שיצאו לאלבום. על הבס מנגן ריק קנטון שהחליף את סימפסון לאחר יציאת האלבום.

השיר הבא 2HB קצת מרגיע את האווירה, עם הפסנתר החשמלי של פרי עם שיר קליט וטוב, הבית לדעתי הוא אחד הרגעים היפים באלבום. מקאי מפליא בסולו יפייפה ומרחף קצת, שנותן קצת גוון מעניין לשיר. מה שמראה סופית, כי הסוד של רוקסי מיוזיק הוא השילוב המושלם בין השיר הפשוט והקליט לבין השאפתנות הניסיונית. שם השיר הוא מחווה לשחקן המפרי בוגרט עם המספר 2 שבעצם אומר: "להמפרי בוגארט". השיר עצמו מתייחס לקלסיקה שבוגרט כיכב, קזבלנקה.

The Bob (Medley) הוא הקטע הכבד באלבום, ההשפעות של דיפ פרפל ובלאק סאבאת' מורגשות עם הגיטרה אפופת הדיסטורשן במוטיב המרכזי שאותו קשה להוציא מהראש. מדי פעם בפעם, נקטע ההארד רוק לטובת קטעים אווונגרדיים מעניינים מבית אינו, עם צלילים משדה קרב. לא סתם שם השיר הוא בעצם ראשי תיבות של הקרב על בריטניה. במהלך השיר, מגיעים למחוזות שונים, כמו קטע בלוז רוק אנרגטי עם סולו מצוין של מנזרנה, וקטעי פסנתר. מין איזון בין הרועש לשקט, המטורף והנורמלי, הפשוט והניסיוני. הקטע מסתיים בקליימקס מדהים בצירוף טימפאני דרמטי. אכן אחד המעניינים באלבום.

השיר הבא Chance Meeting הוא בלדת פסנתר יפה המשולבת יחד עם הטירוף השגרתי של הלהקה, בעזרת הסינתסייזר ומכשירי ההקלטה של אינו, בתוספת הגיטרה הצורמנית של מנזרנה. השיר מבוסס על סרטו של דיוויד לין, Brief Encounter.

Would You Believe? גם הוא שיר קצר ויפייפה, האמת קצת ביטלסי בהתחלה, עם מנגינה אופטימית ושירה נוגה של פרי, שמיד לאחר מכן מגיע לרוק אנד רול טוב, פרוע ואנרגטי, משם חוזר לאיך שהתחיל, וכך מסתיים לאחר קצת יותר מ-3 דקות כיפיות, ומכאן אנחנו מגיעים לקראת הסוף.

Sea Breezes מיני אפוס מצוין שמשכו 7 דקות, המגיח מן האפלה בשקט נוגה עם שירה יפה של פרי לצד צלילי הפסנתר החשמלי שלו והאבוב של מקאי (כמה כלי מדהים זה אבוב!). הלהקה ממשיכה בלחן המרגיע והמרחף עד ששניות של דממה, מובילות אותנו לחלק הבא. גם הוא לחן פשוט וקליט, המשולב עם רעשי הגיטרה של מנזרנה. לאחר מכן, חוזרים למנגינה הפותחת והיפייפיה, שסוגרת את היצירה בצורה יפה רגע לפני שהאלבום מסתיים, ואנחנו נפרדים.

הלהקה נפרדת מן המאזין בשיר קצר בשם Bitters End. מין סאטירה על הדו וופ של שנות החמישים. הלהקה שרה כיאה לסגנון, אך עושה את זה בצורה משונה שעלולה להישמע קצת מטרידה בפעם הראשונה, אבל מתרגלים. וכך מסתיימות להן 45 דקות מדהימות ומעניינות במיוחד של רוק אמנותי בריטי עתיר חוש הומור וניסיונות מוזיקליים.

כמה ימים לאחר הקלטת האלבום, אנטהובן יחד עם בחור ושמו טים קלארק, החלו לעשות מאמצים בשביל החתמתה של הלהקה החדשה שבשבילם, הייתה מבטיחה בשל העובדה שהיא יצרה כאן משהו חדש. כריס בלקוול מנהל חברת התקליטים Isalnd, לא התרשם בהתחלה, למרות שהשניים הפצירו בו ללא הפסקה. יום אחד כשהראו לבלקוול את העטיפה המושכת, הוא הכריז: "נראה טוב! החתמנו אותם כבר?"

עטיפת האלבום צולמה ע"י קרל סטוקר והדוגמנית שהופיעה הייתה קארי-אן מולר שקיבלה טלפון מהסוכנות שלה. היא הצטלמה למרות שבאותה תקופה, הלהקה לא הייתה ידועה בקרב הקהל הרחב. מולר נישאה לאחיו הצעיר של מיק ג'אגר, כריס. פרי חובב נשים מושבע, רצה את עטיפת האלבום בסגנון שנות החמישים. ועם התספורת, הלבוש, והצילום האותנטי, המטרה אכן התגשמה, מאז על כל אלבום של הלהקה הופיעו נשים שפרי הכיר במשך חייו.

האלבום יצא ב-16 ביוני 1972, והפך להצלחה גדולה. המבקרים שיבחו, הקהל אהב ובעיקר הסתקרן בנוסף למוזיקה גם למראה המשונה של הלהקה בהופעות. הסינגל Virginia Plain שהוקלט לאחר האלבום, עשה את העבודה ללהקה כשהשיג ללהקה הופעה בתכנית הטלוויזיה הפופולרית של אותם זמנים, Top of the Pops, מה שהוביל למספר מכירות גדול יותר, שהביא את האלבום למקום ה-10 במצעד האלבומים הבריטי בספטמבר של אותה שנה. מהר מאוד, סימפסון כבר איבד עניין, ועזב את הלהקה ואת המוזיקה בכללי. החליף אותו ריק קנטון, שגם הוא עזב במהירות, ומאז לרוקסי מיוזיק לא היה בסיסט קבוע בכל שנותיה. שנה לאחר מכן, כבר החלה לעבוד על אלבומה השני For Your Pleasure, אבל זה לפעם אחרת.

לסיכום, אלבום הבכורה של רוקסי מיוזיק, הוא פיסת מוזיקה מעניינת וחשובה. הסגנון המקורי והייחודי של הלהקה הפריד אותה משאר הלהקות שפעלו בסצנה. השילוב עם צליל ה-50s יחד עם ניסיונות אוונגרדיים, גלאם רוק, הרבה דמיון, חזון אמנותי, קצת פרוג רוק והמון אהבה לנשים, הוכיח בריאן פרי את מעמדו כמנהיג של הלהקה, יחד עם נגנים מוכשרים לא פחות. יש בו שירים יפים, יצירות מעניינות, וניסיונות שלא שומעים בדרך כלל באלבום בגלאם רוק הממוצע. מאז יצא, הביא את הלהקה לליגה הבינלאומית, והשפיע על מאות של אמנים גם היום. ולא רק בתחום הרוק. Roxy Music מומלץ למי שרוצה לשמוע דברים טיפה שונים. הוא בהחלט מיוחד ומעניין אבל הכי חשוב, כיף להקשיב לו בגלל שהוא כל כך מעניין. אני תוהה לעצמי אם האלבום נקנה בגלל תוכנו או בגלל עטיפתו who knows?

אז חברים תיהנו, מדובר כאן במשהו מיוחד - Roxy Music

Uriah Heep - The Magician's Birthday

אני אפתח בווידוי: השיר Birthday של הביטלס הוא שיר היום הולדת האולטימטיבי בשבילי. זה השיר שאני מקדיש לחברים, והשיר שבדרך כלל מתנגן ביום הולדת שלי. אבל יש עוד שיר יום הולדת אחד שאני מחשיב למה שהייתי רוצה לשמוע יחד עם זה של הביטלס, וזה "יום הולדתו של הקוסם" של אוריה היפ שיצא בשנת 1972. וכן. מדובר באפוס של 10 דקות.

אז כן, אוריה היפ עשתה זאת שוב בשנת 1972, עם עוד יצירת מופת בסדרת הפנינים שהוציאה במהלך השבעים. זה מתגלה כמגמה, לאורך שנות השבעים, עם הגרעין הקשה שבעצם החזיק את הלהקה: דיוויד ביירון האגדי של הלהקה, קן הנסלי הקלידן והמלחין העיקרי בלהקה (שגם שר קצת), וכמובן מיק בוקס הגיטריסט הוירטואוז שנשאר בלהקה מיום הקמתה ועד היום.

זהו אלבומה השני של הלהקה במה שרבים מהמעריצים מכנים: "ההרכב הקלאסי". אחרי ההצלחה עם האלבום הקודם Demons & Wizards שיצא באותה שנה, עם שני שחקני הרכש החדשים: לי קרסלייק על התופים, והבסיסט הניו זילנדי גרי ת'יין, נכנסה הלהקה לאולפני Landswore בלונדון, על מנת להקליט את האלבום הבא. במהלך התקופה של ספטמבר-אוקטובר, הקליטה הלהקה את החומר, והתוצאה הייתה אלבום מעולה ואיכותי עם שירים על זריחה, אשת עכביש, גשם, וכמובן, על יום הולדתו של הקוסם.



בשקט בשקט, נכנס אורגן ההאמונד שכל כך עושה את הצליל של הלהקה, עד שמתגבר לאנטי קליימקס עם ההרמוניה הקולית האדירה של חברי הלהקה (כמה מדהים הנסלי בקול גבוה?), עד לרגיעה ותחילת הבית הראשון. ביירון שר את הטקסט של הנסלי בצורה נפלאה כאילו הוא מתכוון לזה. Sunrise הוא לא סתם אחד השירים הכי יודעים של אוריה היפ. יש לו את כל הדברים הטובים שלאוריה היפ יש להציע. עבודה מושלמת על הווקלס, אורגן האמונד בשרני וטוב, גיטרה חשמלית עם מהלכי אקורדים נפלאים, וליריקה אופטימית כיאה לתקופה (ובעיקר להיפים). פתיחה מושלמת לאלבום נהדר.

השיר הבא הוא אחד מהסינגלים של האלבום, שנותנים תחושה קלילה עם שיר הארד רוק מגניב, Spider Woman. ביירון שר בספונטניות על אשת העכביש שהייתה טובה אליו, בתוספת גיטרת הסלייד המשובחת של בוקס. כל מאזין יזכור טוב טוב את הפזמון של השיר, יחד עם שאר הלחנים הקליטים של האלבום. אבל Spider Woman הוא פשוט רוק אנד רול משובח, שכיף לשיר את הפזמון. לא סתם הסינגל עשה טוב ללהקה בגרמניה, כשהגיע למקום ה-14.

השיר הבא הוא אחד היפים באלבום, Blind Eye, שיר פולק עם מהלך אקורדים יפה, עם שירה יפה של ביירון לא פחות. הפזמון הוא אחד מהטובים ביותר שהיפ הפיקו (לדעתי). כחובב פולק, אני יכול להגיד בלי ספק, כי זהו אחד משירי הפולק רוק היפים ביותר שיצאו מלהקת פרוג רוק/הבי מטאל.

היצירה הבאה, היא משהו מדהים. Echoes in the Dark שמתחיל בצורה דרמטית ויפה, שמגיע לבית השקט והמסתורי, אחד הרגעים היפים של אוריה היפ עם שירתו של ביירון ונגינת הפסנתר של הנסלי. השיר מתפתח לשיאים דרמטיים לא פחות, עד לסוף ובו ביירון שר על העובדה שצריך חבר. הסיום הנפלא הזה הוא שיא של האלבום הנפלא הזה, וזה רק הולך ונהיה יותר טוב.

ואז בא Rain. וואו Rain. אחת מבלדות הפסנתר היפות ביותר ששמעתי אי פעם. רק ביירון על השירה והנסלי על הפסנתר, יחד עם ויברפון. מדובר כאן ברוגע קצר ותמים, שמספק הפסקת נשימה מכל ההארד רוק האנרגטי, בנוסף יש את הליריקה הנפלאה. אחת מהטובות ביותר שהנסלי כתב, שכנראה עוסקות בנפש ובחיפוש עצמי. הפזמון הוא אחד הרגעים היפים ביותר של האלבום, שמסיים את הבלדה הנפלאה הזו לאחר 4 דקות, ואנחנו ממשיכים במסע.

Sweet Loraine קטע הארד רוק שעושה טוב. יש את המוג המגניב שיכול לצרום קצת לחלק מהמאזינים, יחד עם הגיטרה של בוקס, נגן בחסד. הוא לא מהגיטריסטים רבי התהילה המוכשרים כמו בלקמור, איומי ופייג', ולא מתוחכם כמו עמיתיו הפרוגרסיביים פריפ, האקט או האו. אבל god dammit יש לו את הדרייב ואת הידע איך להקפיץ את המאזין, והשיר הזה הוא דוגמה נפלאה. יש לו מהלך אקורדים נפלא וקליט, עם פזמון קליט לא פחות. לא פלא שהפך לפריט חובה בהופעות הלהקה מאז ועד היום.

Tales מגיע לפני הסיום, שיר פולק יפה על מעשיות כיאה לסיפורי פנטזיה. לא סתם לאיור המושלם לאלבום, נשכר המאייר רוג'ר דין שקנה את עולמו עם העטיפות הנהדרות שלא מהעולם הזה עם להקת יס. יחד עם הלהקה מצטרף בשיר על גיטרת הסלייד, בריאן קול. כל זה מכין אותנו לגראנד פינאלה - מסיבת היום הולדת של הקוסם.

אפוס פנטסטי (מלשון פנטזיה, וגם כי הוא פנטסטי) בן 10 דקות, שמתחיל בתרועה עם הגיטרה של בוקס, ואז ביירון מספר לנו על המסיבה של הקוסם ביער, משהו כמו קומונות ההיפים שהיו בשיאן בתקופה. משם, הלהקה עוברת לגרסה משונה ומאוד מעניינת לhappy birthday, משהו מקורי ומדהים (בתוספת קאזו). מדהים איך אפשר לעשות שיר יום הולדת בן 10 דקות. לאחר מכן, מסופר על ישות מרושעת שבאה להרוס את החגיגה, בשביל לשלוט בעולם (הנבל הקלאסי), עם ההצהרה הזו, אנחנו נכנסים לתוך אוונגרד משונה ומפחיד המבשר על האווירה, משם לסולו הגיטרה המ-ד-ה-י-ם של בוקס, שמוכיח את מה שאמרתי קודם על היותו גיטריסט, מהטכניקות היפות ביותר באולפן שאוריה היפ עשו מופיעות בסוף האפוס כשביירון שר בערוץ אחד כשהוא מגלם את הנבל, ומהערוץ האחר מגלם את הקוסם. כל אחד בקולו. לבסוף, מסיימים בצורה נפלאה את המסיבה כשהקוסם הוכיח שאהבה תמצא אהבה תמצא אהבה... רוק אנד רול פרוגרסיבי הסתיים לו. 37 דקות נפלאות ומספקות.

האלבום יצא בנובמבר 1972, וכמו קודמיו, התקבל באהדה. הוא הגיע למקום ה-28 בבריטניה, ולמקום ה-31 בארה"ב. המלודי מייקר שיבח את חמשת המופלאים כשאמר: "לאוריה היפ הייתה פעם תדמית. עכשיו יש להם אישיות". הלהקה יצאה לסיבוב הופעות מוצלח, ובו הקפיצו והרקידו את הקהל, כשעל השירה, עומד סולן כריזמטי במיוחד, עם חבורת נגנים מוכשרים ביותר. חלק מהסיבוב הוקלט, ויצא על גבי אלבום ההופעה Uriah Heep Live שיצא ב-1973, ותיעד את חברי הלהקה בשיאם, עם כושר קרבי ובעיקר אנרגיה צעירה ושמיימית. אוריה היפ טעמו את טעם ההצלחה, ועל אף ירידות רבות, הם נותרו חזקים גם כיום. מעניין להיזכר במבקרת מהמגזין רולינג סטון שאמרה כי: "אם הלהקה הזו מצליחה, אני מתאבדת".

לסיכום, The Magician's Birthday הוא יצירת מופת בקטלוג של אוריה היפ, ואלבום מצוין לפתוח את ההיכרות עם הלהקה הנהדרת והטיפה לא מוערכת הזו. יש בו שירי הארד מקפיצים, בלדה, קליימקסים מצוינים, ואפוס אחד על מסיבת יום הולדת. אוריה היפ היא אחת מהלהקות המוערכות ביותר בתחומה. הן ברוק המתקדם והן בהארד רוק/הבי מטאל הבריטי של שנות השבעים. אין ספק שהלהקה הזו תרמה רבות לסגנונות האלה, כששילבה את שניהם (קצת לפני ששלישייה קנדית המציאה את המונח "פרוג מטאל"), והיא צריכה לקבל את אותה הערכה ללהקות כמו פינק פלויד, דיפ פרפל וכל החבר'ה. אלבום מומלץ במיוחד בעיקר כמתנת יום הולדת (:

הנה האלבום הזה להאזנה - אוריה היפ - The Magician's Birthday

Herbie Hencock - Sextant

בשנת 1970, הרבי הנקוק היה חלק מההרכב של מיילס דיוויס, שיצר את האלבום המהפכני Bitches Brew, שתקע יתד בתולדות הרוק והג'אז, כששני הסגנונות שולבו עם עוד מגוון סגנונות, ויצרו קלחת חדשה שנקראה פיוז'ן.

הנקוק הושפע מאוד מדיוויס. כמו כל נגן שהיה בהרכב של החצוצרן, יצא הנקוק למסע בעקבות Bitches Brew. מסע של שלוש שנים בהן הנקוק גילה מחוזות חדשים ולא מוכרים. הוא החליט ליצור מוזיקה אטמוספרית, פסיכדלית שבהן האקוסטי והחשמלי נפגשים.

הנקוק היה סקרן, ולכן הקלידן שכר כמה נגנים להרכב חדש: באסטר ויליאמס על הבס, בילי הארט על התופים, אדי הנדרסון על חצוצרה, ג'וליאן פריסטר על טרומבון ובני מאפין על סקסופון וחליל צד.

לצורך תפעול הסינתסייזר הובא פטריק גליסון, חלוץ בשימוש על הכלי, כדי שידריך את הנקוק בתפעול הכלי וכו'. הנקוק היה אחד הקלידנים הראשונים בג'אז שהיה פתוח לבואם של הסינתסייזרים החשמליים, בתקופה בה ג'אזיסטים רבים החמיצו פנים לאחר ששמעו את הצליל.

הנקוק עצמו לא היה מרוצה מהכיוון החדש שמיילס בחר באותה תקופה, עד שבהקלטות של Bitches Brew, המצב השתנה כשהנקוק גילה את הפנדר רודס איתו הוא מנגן עד היום.

הנקוק בודהיסט, החליט לתת שמות הודיים רוחניים לחברי ההרכב שלו, כולל עצמו. הוא קרא לעצמו Mwandishi.

כך החלה תקופת הMwandishi. בשלושה אלבומים בין השנים 1971-1973, הוציא הנקוק יצירות אוונגרדיות/פסיכדליות בהשפעת מורו דיוויס.

השלישי והאחרון שבהם, היה Sextant, ועליו אני ארצה לדבר.

Sextant היה האחרון שבמסע מרתק אל מחוזות הג'אז האוונגרדי. זהו אלבומו הראשון שיצא תחת ענקית התקליטים קולומביה, לאחר שנפרד מחברת התקליטים של האחים וורנר.

אחרי שני אלבומים ניסיוניים במיוחד, הנקוק לקח כמה צעדים קדימה. במהלך 1972 בשני אולפנים בסן פרנסיסקו, הקליטה השישייה בעזרתם של גליסון (ההוא עם הסינתסייזרים כן?) ובאק קלארק על כלי הקשה.

האלבום כולל שלושה קטעים. כל אחד ארוך יותר מקודמו. כל הקטעים נכתבו ע"י הנקוק. הקלידן בא עם מלודיה כלשהי, ועליה היו מאלתרים ומתפרעים על בסיס הלחנים הללו. התוצאה הייתה אלבום מעניין, ניסיוני במיוחד, המשלב בין אלקטרוניקה, פסיכדליה, ג'אז פיוז'ן, אוונגרד והמון funk.

שלושה קטעים מסובכים במיוחד מבחינה הרמונית וריתמית, הכרזה מוזיקלית מאתגרת. המון מאזינים באותה תקופה התקשו להתחבר לקלחת החדשה של הנקוק. מספר קטן של מאזינים מצא את המסע כמעניין, והיה פתוח ושיבח את היצירה החדשה של הנקוק. אך רבים בעיקר חובבי הג'אז hardcore סירבו לבלוע את התבשיל המוזר שהוגש להם.

טוב חברים, אני כאן כדי להגיד לכם, כי מדובר כאן במשהו מאוד מעניין ומגניב שיפתח לכם קצת את הראש והאוזניים, וייקח את אתכם למחוזות יפים ולא מוכרים. כמו אלו שנמצאים בעטיפה הנהדרת של האלבום.


איש חזון

האלבום מתחיל עם Rain Dance. הנפתח, במקצבים אלקטרוניים, מה שנשמע כמו אבטיפוס קדמון של ז'אנר הטראנס. לאורך 9 דקותיו של הקטע, נשמעות כל מיני הפתעות שונות של צלילים משונים. כשהחצוצרה של הנדרסון, זה מזכיר מאוד את מיילס, אך לא לגמרי. הנקוק הלך כאן רחוק מאוד. הסינתסייזרים שלו משמיעים קולות משונים לא-מהעולם-הזה. בהמשך זה מתפתח לכיוונים מעניינים, כמו סולו בס המתנגן לצד האפקטים. לאחר קטע זה, מאזינים רבים מבינים כי לא מדובר כאן במשהו רגיל. הסקרנים יותר, ממשיכים להאזין.

ממשיכים ב-Hidden Shadows, מתחיל כקטע funky מגניב עם מלודיה קליטה, כשבהדרגה הנורמליות מופרת באמצעות מלוטרון סהרורי, מכאן, כל החבר'ה מרשים לעצמם להתפרע, לצד סדרת אפקטים כפי שמתארים בדרך כלל כ"הזויים", המתנגנים לאורך המלודיה. לקראת הקטע, האלקטרוני והאקוסטי משתלבים, כשהנקוק משתגע על הפסנתר, ומאלתר עליו ללא הרף. זוהי נקודה מעניינת בה שני ניגודים נפגשים. מין יין ויאנג מוזיקלי. משהו מדהים.

היצירה האחרונה, Hornets, היא הנקודה בה בדרך כלל המאזינים חסרי הסבלנות לא יכולים יותר, ומפסיקים באמצע. מה שמתחיל כקטע funk פסיכדלי/אוונגרדי, הופך בהדרגתיות לג'אם מטורף ומבולגן, שמאבדים בו במהירות את הידיים והרגליים. Mwandishi הלך כאן עם החזון של מסע דמיוני במחוזות לא מוכרים עד הסוף כאן. 19 דקות של כאוס מוזיקלי מעניין. צריך לשמוע את זה הרבה פעמים עד שמבינים, אבל אפשר להרגיש כי הנקוק אולי הלך יותר מדי רחוק.

האלבום יצא ב-30 למרץ 1973, וכצפוי לא מכר עותקים רבים. אנשים רבים לא הבינו מה רוצים מהם בתקליט המוזר הזה. העובדה ששלישיית Mwandishi לא צלחה בקרב הקהל, פנה הנקוק לכיוון ארצי, נגיש ומסחרי יותר עם האלבום הבא Head Hunters עם הקטע האלמותי Chameleon.

לסיכום, Sextant הוא לא כל אחד. הוא מומלץ בעיקר להרפתקניים מוזיקליים, חובבי אוונגרד, פיוז'ן, ופסיכדליה. אלה שאהבו את הכיוון של מיילס ב-Bitches Brew, יתחברו גם לאלבום הזה. אך לא מומלץ לקצרי העצבים שבינינו. הכאוס הזה יהיה יותר מדי בשבילם, ורובם יאבדו את עצמם בתוך המסע הזה שנמשך קצת יותר מחצי שעה (39 דקות). אבל תאמינו לי, מדובר כאן במשהו אדיר. הטריפ המוזיקלי האולטימטיבי. הנקוק הצליח למשוך אותי בגלל העטיפה (מה לעשות? זה חשוב) שגם היא מאוד מאוד מושפעת מאלבומו של מיילס (אפילו הכיתוב), וברגע שמתחילים לשמוע, אנחנו לא בעולם הזה. הגענו לחלל החיצון, יצאנו מהגלקסיה, גילינו יקום חדש. הנקוק הצליח לשמור על מלודיות קליטות, שישמרו את המאזין סקרן, ולפעמים כשמתפרעים קצת, זה גם טוב. לא לכל אחד בכלל, אבל מי שמוכן ובא עם ראש פתוח, חוויה טריפית אדירה.

Rainbow - Rising

בשנת 1974, הגיטריסט האגדי של דיפ פרפל ריצ'י בלקמור, ראה כיצד להקתו נוטשת את הסגנון המאפיין שלה, לטובת צליל יותר פ'אנקי אליו לא התחבר הגיטריסט. לאחר עזיבתם של איאן גילן ורוג'ר גלובר את ההרכב, הצטרפו במקומם דיוויד קוברדייל על שירה במקום גילן, וגלן יוז על בס ושירה במקום גלובר. השניים הביאו אל הלהקה רוח יותר פ'אנקית, שכאמור בלקמור לא היה מרוצה ממנה.

הצעותיו נדחתו, ולאט לאט החל להפוך לפחות דומיננטי בלהקתו שלו. הוא רקח במוחו פרויקט חדש. להקה חדשה. בה הוא יהיה ה-mind הקובע. בלי מוזיקאים שרוצים לבטא את עצמם. האגו שלט בו, והוא התחיל לחפש נגנים.

דבר ראשון, הוא היה צריך זמר. והוא ידע היטב מי הבחירה שלו. במהלך סיבוב ההופעות של דיפ פרפל, חיממה אותם להקת בלוז רוק אמריקאית בשם Elf, להם הפיקו גלובר ואיאן פייס את אלבומם הראשון. סולנם רוני ג'יימס דיו, היה פרונטמן כריזמטי בעל קול עם מנעד רחב ובלתי מנוצח. בלקמור אמר כי כששמע את דיו הייתה לו צמרמורת בעמוד השדרה. בנוסף היה לשניים חוש הומור משותף.

בלקמור החליט להקליט עם דיו את Black Sheep of the Family שהציע לדיפ פרפל אך נדחה, קאבר ללהקת Quatermass, ו-16th Century Greensleeves קומפוזיציה מקורית של בלקמור שגם היא נדחתה. לבסוף החליט לעשות אלבום שלם עם דיו. וכשעמד להשיג נגנים, הסולן ביקש ממנו את חבריו מלהקתו. בלקמור לא היה מרוצה מכך, אבל החליט להיענות לדרישתו. להקת ריינבו נולדה בהשראת השם בר בהוליווד, Rainbow Bar and Grill.

האלבום הראשון של הלהקה יצא ב-1975, Ritchie Blackmore's Rainbow והציג לעולם את הלהקה החדשה עם סגנון חדש וייחודי. סגנון המטאל שפותח ע"י בלקמור עם חבריו לדיפ פרפל בתחילת שנות השבעים, עם השפעות מסגנון הרוק המתקדם והמוזיקה הקלאסית. וליריקה העוסקת בפנטזיה ונושאים ימי ביניימים. בלקמור ודיו זרעו את הזרעים המוקדמים לסגנון שיהפוך לפאוור מטאל.

בלקמור היה מרוצה. ובעקבות זאת, הכריז על פרישתו מדיפ פרפל, לאחר שהבין כי אין לו מה יותר לחפש בלהקתו שלו. אך היה עליו לעשות עוד משהו. בלקמור לא היה מרוצה מחבריו של דיו מ-Elf. בעיקר מהעובדה שהמתופף והבסיסט ניגנו במקצבים פ'אנקיים. הוא החליט להיפרד משלום מכולם מלבד דיו, שאותו לקח תחת חסותו.

בלקמור רצה נגנים וירטואוזים. חד משמעית. הוא לקח את הבסיסט ג'ימי ביין אותו ראה בלקמור בהופעה במועדון המארקי האגדי, הקלידן טוני קארי שנבחן לאחר ששמע אותו הגיטריסט מאחד החדרים באולפן, והמתופף קוזי פאוול שכבר היה לו שם לאחר שניגן עם ג'ף בק. ההרכב יצא לסיבוב הופעות ראשון עם תפאורה מרשימה ויקרה במיוחד, כשעל הבמה הוצבה קשת ענקית שכשדלקה היא צרכה את רוב החשמל על חשבון הגיטרות והמגברים.

במהלך פברואר 1976, הקליטה הלהקה את אלבומה הבא, שיהפוך לקלאסיקת מטאל משפיעה על דורות שלאחר מכן. להפקה נשכר מרטין בירץ' האגדי שעבד עם בלקמור בימיו בדיפ פרפל, ולאחר מכן עם עוד שמות כמו בלאק סאבאת' ואיירון מיידן. כל החומר המוזיקלי נכתב בידי בלקמור, על המילים היה אחראי דיו.

למרות זאת, לפי דבריו של קארי, ההרכב עבד יחדיו על היצירות, אך בדרך כלל רק על המבנה והסיומת. בשילוב של הבי מטאל עם רוק מתקדם, טכניקות הלקוחות ממוזיקה קלאסית, ומילים על מבוכים ודרקונים, הלהקה יצרה את אלבומה כנראה הטוב ביותר, שהשפיע על הרכבים רבים שבאו לאחר מכן, בעיקר בתחומי הפרוג מטאל והפאוור מטאל.



האלבום נפתח בסולו סינתסייזר מרשים מצדו של קארי שנמשך לאורך הפתיחה, עד שהגיטרה של בלקמור נכנסת בהדרגתיות, וכל הלהקה מצטרפת בשיר הארד רוק אדיר ועוצמתי. Tarot Woman הפותח, מציג את כישרונו של דיו כזמר, במיוחד בפזמון הדרמטי והנפלא, שמכריז רשמית כי יש חיים אחרי דיפ פרפל. אכן קטע פותח נפלא.

השיר הבא Run with the Wolf, הוא שיר הארד רוק עוצמתי, קליט וכיפי, עם ריף גיטרה נפלא מבית בלקמור, עם פזמון שמזכיר קצת את פרפל מימי In Rock, וכמובן אי אפשר שלא לציין את הסולו מידיו המבורכות של בלקמור.

השיר Starstruck הוא כנראה הכי קרוב לדיפ פרפל מכל האלבום. מזכיר לי אישית מאוד את Strange Kind of Woman של הסגול הכהה, אבל מה זה משנה? זה שיר ממש אדיר. יש לו פתיחה מגניבה, ובכללי מדובר בשיר עם פוטנציאל להיט סינגל. המילים נכתבו בעקבות חוויה אישית של בלקמור, שהתחיל לחשוש ממעריצה אשר עוקבת אחריו כבר זמן רב. עד שהגיעו כלבים שהבריחו אותה. אחלה שיר.

השיר שסוגר את החלק הראשון של האלבום, מכין אותנו לעתיד לבוא. Do You Close Your Eyes הוא הארד רוק אדיר לפנים, למשך לא פחות מ-2 דקות, עם פזמון נפלא וקול עוצמתי של דיו שמגיע לגבהים מרשימים, שקובעים רשמית למה הוא אחד מזמרי המטאל הטובים ביותר.

זהו עכשיו הגענו לעיקר, עם שני מיני אפוסים פרוגרסיביים שיביאו להיוולדות הפאוור מטאל. המטאל הבלוזי של הgood time של בלקמור מתנגש עם ליריקת המבוכים ודרקונים של דיו, ויוצרים יצירות מופת.

היצירה הראשונה הארוכה ביותר באלבום, Stargazer שמשכו 8 דקות, היא שיא האלבום, ומופת של השקעה. עד כדי כך, שאפילו התזמורת הפילהרמונית של מינכן, נשכרה לצורך ההקלטה. הליריקה שנכתבה דרך נקודת מבטו של עבד מצרי, מקבלת גיבוי מושלם מצד המוזיקה, עם פזמון המגיע במתח, יחד עם קולו המושלם דיו. השיא של היצירה הוא כנראה סולו הגיטרה של בלקמור, שעוזב את מחוזות הבלוז והקלאסיקה, לעבר סולם ערבי מכשף, כאילו לוקחים אותנו למסע במדבר. אין ספק ש-Stargazer הוא אפוס ים תיכוני נפלא שייזכר לטובה בפנתאון המטאל.

לסיום האלבום, מגיע עוד אפוס מדהים לא פחות, A Light in the Black האדיר, שרוב בסיסו מוחזק במוטיב המרכזי המטאלי בקצב מואץ, שעובר לשינויי מקצבים מרשימים. הרגע אותו כל מאזין זוכר הוא כשדיו שר: "i'm coming home" ומתחילים להצטרף יחד איתו, עוד נקודת ציון ביצירה הזו היא הדיאלוג בין הגיטרה של בלקמור והקלידים של קארי. שמגיע לוירטואוזיות גבוהה ברמה של מוזיקה קלאסית. כמובן שלא נשכח את הטקסט הפנטסטי של דיו, שמגביר את העניין ביצירה לחובבי הפנטזיה שבינינו.

האלבום יצא ב-17 במאי 1976, והגיע להצלחה אדירה. מעריצים הבינו כי ימיו של בלקמור בדיפ פרפל הסתיימו (לפחות עד שנות השמונים), ושיבחו את הישגו החדש. כמובן שכולם שיבחו גם את הסולן החדש והמבטיח.

למימוש מלא של אלבום עם נושאים של פנטזיה, נשכר לציור העטיפה המרשים קן קלי שצייר כריכות רבות של ספרי פנטזיה, וסיפק איור מדהים לעטיפה, שמרגיש כאילו מדובר בספר פנטזיה. העטיפה מראה כי the rainbow is rising, מה שאכן קרה.

הלהקה יצאה לסיבוב הופעות מוצלח, אך האגו של בלקמור נכנס לפעולה שוב. הגיטריסט חשב כי נגינתו של קארי מסובכת מדי בשביל הלהקה, והחליט לפטר אותו מההרכב, אחרי שהקלידן נפל קורבן למתיחות הומוריסטיות של הגיטריסט האגואיסט. גם ביין יצא מההרכב, כי בלקמור חשב כי גם הוא לא מתאים יותר. ההרכב השתנה, ולאחר האלבום Long Live Rock 'n' Roll, החליט בלקמור כי בעקבות השינויים בתעשיית המוזיקה, הוא רוצה לפנות לכיוון מסחרי יותר. דיו סירב, ולא יכל לשאת יותר את שלטונו של בלקמור, ועזב. הוא השיג לו את הג'וב כסולן החדש של בלאק סאבאת', מיד אחרי שאלה נאלצו להיפטר מאוזי אוסבורן. לאחר מכן, דיו עזב את סאבאת', והחליט להקים להקה משלו, Dio איתה הוציא יצירות רבות שהפכו לנכס צאן ברזל בז'אנר המטאל. מאז, דיו מוכר כיום כאחד סולני המטאל הטובים ביותר בהיסטוריה. השפעתו ממשיכה גם אחרי מותו ב-2010.

לסיכום, Rising הוא אכן אבן דרך בהתפתחות ההבי מטאל, ואלבום חובה של עידן תור הזהב. מעריצי רוק מתקדם גם יתחברו אל האלבום בשל תכניו, והקומפוזיציות המסובכות שבו. חובבי פאוור מטאל צריכים להכיר את ההשפעה הקריטית של הלהקה הזו על הסגנון, שבלעדיה כנראה הסגנון לא היה קיים. וכמובן שהטולקינאים שביניכם יאהבו את זה לא פחות (:

אז חברים צאו למסע המופלא ולא: YOU SHALL NOT PASS - ריינבו - Rising

David Bowie - Hunky Dory

מאז דיוויד בואי הוציא ב-1969 את Space Oddity כנראה להיטו המצליח ביותר, שהפך אותו לשם, הוא לא הצליח לצאת מהשיר עצמו. הברכה הפכה לקללה, כשרוב הזמן באותה תקופה, הוא היה זכור אך ורק בגלל השיר הזה. החשש המתמיד מלהפוך לאמן של one hit wonder כמעט והתממש.

ב-1970, הוציא בואי את אלבומו השלישי The Man Who Sold the World שאף על פי שקיבל ביקורות משבחות, לא הגיע לקהל הרחב. הוא לא מכר מספיק בשביל להיכנס למצעדים. האמן חשש כי הקריירה שלו עלולה להגיע לסופה.

הדבר השתנה לטובה כשב-1971, יוציא בואי את הפרודיה שלו ל-My Way של פרנק סינטרה, אותה כתב ב-1968. בשנה ההיא, בואי תרגם מצרפתית לאנגלית שיר שנסון צרפתי בשם Comme d'habitude אותו כתבו קלוד פרנסואה, לבקשת מנהלו טוני דיפרייס. השיר אותו תירגם נקרא Even a Fool Learns to Love לא התקבל, ושנה לאחר מכן, פול אנקה רכש את הזכויות לשיר ותרגם אותו לאנגלית, מה שהפך ל-My Way, שהיה ללהיט היסטורי בביצועו של פרנק סינטרה.

הצלחתו של הלהיט גרמה לבואי לסיים את עבודתו, כפרודיה. הוא ניגש לכתוב את השיר בחדר ענקי וריק ובו היו שזלונג, מסך בסגנון אר נובו (זרם אמנותי), מאפרה ופסנתר. הוא כתב את השיר, בזמן שניגן על הפסנתר, וכל התהליך עצמו הסתיים באחר הצהריים.

הוא הציג את השיר לחבריו, והתהליך נמשך, כשהקלידן ריק ווייקמן (לפני שהצטרף ללהקת יס) הוסיף מלודיה משלו אותה ניגן על הפסנתר, ומיק רונסון הגיטריסט ושותפו המוזיקלי של בואי לאורך שנות השבעים, כתב את אחד מהעיבודים הראשונים שלו לכלי קשת. וכך יצא לעולם אחד מהלהיטים הגדולים ביותר במוזיקה הפופולרית, Life On Mars? שהחזיר לבואי את המומנטום שצבר. האמן ניצל, אך רוב האלבום עליו עבד לא פחות Hunky Dory היה גם הוא הצלחה גדולה.

מפיקו הנאמן של בואי טוני ויסקונטי, ראה כיצד הוא נהיה פחות ופחות מרכזי בעבודה. אם כנגן, כשהחליף אותו על הבס טרבור בולדר, ועל ההפקה כשהוחלף ע"י קן סקוט. זהו האלבום הראשון של בואי בו מנגנת כל להקתו שתהפוך לאחר מכן ל"עכשיבי המאדים" (מלבד ווייקמן שדחה את ההצעה בשביל להצטרף ליס). לצד סקוט, גם בואי עזר בתהליך ההפקה כשבעטיפת האלבום, מצוין כי האלבום הופק ע"י קן סקוט ובעזרת the actor. ה-actor הזה היה כמובן בואי.

ההקלטות לאלבום החלו ב-8 ביוני 1971 באולפני טריידנט בלונדון, כשלבואי לא היה בכלל חוזה הקלטות, והסתיימו חודשיים לאחר מכן באוגוסט.

התוצאה הייתה אלבום נפלא וחשוב בקריירה של בואי, שכלל מחוות לאנשים משפיעים בחייו של בואי כמו בוב דילן, אנדי וורהול ולו ריד עם להקתו הוולווט אנדרגראונד, שירי אהבה למיניהם, מיני אוטוביוגרפיה ועוד ועוד.



נפתח בלהיט Changes שגם הוא עשה לבואי עבודה טובה מאוד, העוסק בטבע האמנים להמציא את עצמם מחדש, והתרחקות מהרוק המיינסטרימי. עם עבודה מצוינת של ווייקמן על הפסנתר, ועיבוד נפלא של רונסון לכלי הקשת, המתכתב נפלא עם הלהיט הקלאסי. דמובר כאן בשיר קליט ויפה, עם פזמון שייזכר להרבה זמן בראשו של המאזין. אז פתחנו את האלבום בקלילות, ואנחנו ממשיכים.

ואז בא אחד השירים הכי אהובים עליי אישית מבואי. Oh! You Pretty Things עם נגינת פסנתר מושלמת מצד ווייקמן, המשתלבת נפלא עם בואי ששר על דור חדש אותו הוא מכנה הhomosuperior תוך הזכרתם של אישים משפיעים המיסטיקן אליסטר קראולי והפילוסוף פרידריך ניטשה. מלבד הבית, אי אפשר שלא לציין את הפזמון המושלם עם מהלך אקורדים קליט, ועבודה ווקאלית מושלמת המשתלבת בזמן עם קולו של בואי. ובמעבר חד, אנחנו עוברים לשיר הבא. יש לציין כי השיר עצמו ניתן למוזיקאי פיטר נון שהוציא את השיר כסינגל באותה שנה.

Eight Line Poem הוא מעבר מרגיע ויפייפה של בואי העובד במעבר חד, עם נגינה פשוטה של ווייקמן (בדיוק מה שצריך), עם נגינה בלוזית מידיו של רונסון על הגיטרה. כמו השם אומר, בואי שר פואמה בת שמונה שורות, ולאחר 2 דקות מסתיים השיר באקורד חותם של C, שמוביל אותנו לפסגת האלבום.

Life On Mars? מה כבר לא אמרתי עליו? מדובר כאן באחד השירים הטובים ביותר שיצאו אי פעם. בואי הצליח ליצור ממשהו אחד משהו אחר גדול יותר. אם אלו המילים המאוד מרתקות וסוריאליסטיות העוסקות בנערה מתבגרת התוהה לעצמה על חיים חופשיים במאדים, בשל העובדה כי היא חשה נשלטת ע"י הוריה (מין מרד מעורים). גם כאן, עבודת כלי הקשת מצוינת, ומגיעה לשיא דרמטי ומרגש בסופו. "חיים במאדים?" תמיד יהיה להיט מונומנטלי, וכל אדם האוהב מוזיקה חייב לשמוע את הלהיט הזה. לחדי השמיעה שביניכם, תוכלו לזהות כי בסוף השיר נשמע צלצול טלפון. כמחווה ידידותית הומוריסטית בעטיפת האלבום צוין כי השיר מוקדש ל-frankie.

כדי להקל את האווירה, מביא בואי את שירו Kooks. שיר פופי וחמוד עם פזמון קליט, אותו כתב הזמר לבנו שנולד דנקן. בואי כתב את השיר לאחר ששמע תקליט של ניל יאנג, ושם קיבל את הבשורות. כיום דנקן הוא במאי קולנוע מצליח.

Quicksand העוסק בתנועת השחר המוזהב, הוא שיר אקוסטי יפייפה עם פזמון נפלא ובלתי נשכח, בשבילי אחד מהרגעים היפים של בואי, הלהקה מצטרפת בהדרגה לבואי, יחד עם כלי הקשת ההופכים כל שיר באלבום הזה לגדול. רונסון בנוסף לגיטרה האקוסטית, ולעיבודים מנגן גם במלוטרון כפי שאפשר לשמוע בפזמון. סקוט המפיק עבד על האלבום הזה לאחר שסיים את עבודת ההפקה לאלבומו של ג'ורג' האריסון All Things Must Pass, שכלל ברובו צליל אקוסטי. סקוט המשיך לעבוד עם צליל אקוסטי ברוב האלבום הזה.

השיר הבא הוא שיר יפה וחמוד עם פסנתר מאוד 50s בשם Fill Your Heart שנכתב ע"י ביף רוס ופול וויליאמס. כשבמעבר חד הוא מתפוגג לטובת הפסיכדליה המטורפת של הבא בתור Andy Warhol שכשמו כן הוא, מחווה לאמן שהשפיע רבות על בואי באותה תקופה. זהו שיר פסיכדלי שמתחיל עם צפצופי מוג למיניהם כשברקע נשמעים בואי ורונסון מתכוננים לנגן, ואז מגיע השיר עצמו. גם הסאונד שלו מאוד פסיכדלי רחוק מאוד מהצליל של שאר השירים באלבום. יש לו אחלה פזמון, ובסך הכל מדובר בשיר טוב מאוד שקצת מתרחק מהאווירה של שאר השירים. רק יש לציין, שוורהול עצמו לא אהב בכלל את השיר הזה כשבואי השמיע לו אותו. השיר למעשה נכתב בכלל לזמרת ושמה דנה גילספי שגרסתה לשיר הופיעה לבסוף שנתיים לאחר מכן באלבומה Weren't Born a Man.

השיר הבא גם הוא שיר יפייפה ובו בואי שר עוד מחווה לאמן שהשפיע עליו מאוד, וזהו בוב דילן. Song for Bob Dylan הוא בעצמו פרודיה לשירו של דילו מ-1962, Song to Woody שהופיע באלבום הבכורה שלו, והיה הומאז' לאגדת הפולק וודי גאת'רי. כשבואי פותח את השיר כמו שדילו פתח שלו באותן מילים, כשבואי משתמש בשם המשפחה האמיתי של דילן צימרמן. בואי גם גותב על דילן כבחור עם קול של חול ודבק כפי שתיארה אותו הסופרת ג'ויס קרול אוטס. שיר זה שבוצע עוד בהופעה ב-BBC עם חברו של בואי, ג'ורג' אנדרווד (חבר להקת הKing Bees) תחת השם Song for Bob Dylan - Here She Comes, דומה לFill Your Heart במהלך האקורדים שלו, וסך הכל גם כאן בואי עשה מחווה יפה לעוד השפעה. כמובן שלא קשה להבחין, שבואי מחקה את שירתו של אלביס בחלק מהשיר, עוד מחווה לאמן משפיע.

סדרת המחוות מסיימת עם השיר לפני אחרון Queen Bitch, שהוא מחווה ללו ריד ולהקתו הוולווט אנדרגראונד. בואי היה מעריץ גדול של הלהקה, ואפילו הקליט קאבר לשירם I'm Waiting for My Man שהופיע בכמה אלבומי הופעה. מדובר כאן בשיר הכי רוק אנד רולי באלבום. כשבואי מתחיל לספור, רונסון נכנס עם הריף על הגיטרה החשמלית בצליל רוק כבד שלא שמענו הרבה מבואי מאז האלבום הקודם, שיר כיפי במיוחד שכיף להצטרף לקצב עם הריף הקליט מאוד שלו, ואנחנו קרובים לסיום.

מסיימים את האלבום עם הבלדה The Bewaly Brothers. בלדת פולק נפלאה עם פזמון נפלא ודרמטי, העוסק לפי בואי בתרבות האמריקנית. לקראת הסוף, הופך השיר למין המנון כמו שירו Memory from a Free Festival, עם שירה מעוותת וגיטרה אקוסטית מהדהדת, שלאט לאט מתפוגגים ומסיימים 39 דקות בריטיות עתירות הומור.

האלבום הביא לבואי חוזה הקלטות עם חברת RCA שנציגיה שמעו את האלבום, והחליטו להחתים אותו לחוזה של שלושה אלבומים ב-9 בספטמבר, כשהאלבום יצא ב-17 בדצמבר, 1971, והפך להצלחה. האלבום קיבל ביקורות טובות, אך לא הפך ללהיט סופית עד יציאתו של יצירת המופת Ziggy Stardust שנה לאחר מכן, שקיבעה סופית את בואי על המפה, ועם הוצאתו של Life On Mars? כסינגל שנתיים לאחר מכן, בשל הסנסציה סביב זיגי, לא היה צריך לדאוג יותר בואי לדעיכת הקריירה שלו. אפילו הוא אומר כי זהו אחד האלבומים החשובים ביותר שעשה, כשהוא מקבל ממעריצים שבחים על עבודתו, ולא רק על הלהיט שהפך אותו לכוכב. לאחר האלבום הזה, זיגי יצא לעולם, ולאט ולאט דיוויד בואי החל להתפוגג לטובת דמותו של זיגי.

לסיכום Hunky Dory, הוא אלבום נפלא וחשוב של סצנת הרוק האנגלית של שנות השבעים, הוא כולל בתוכו שירים מגוונים מסגנונות שונים, שמראים כי האמן מעולם לא היה נאמן לז'אנר אחד. זהו אלבום שמציג לנו את בואי כמו שהוא, ללא מה שיבוא אחר כך. Life On Mars? הוא ללא ספק מאסטרפיס שהפך את האלבום הזה לפופולרי יותר מכל שיר אחר באלבום, ומאז בואי לא הסתכל לאחור. תשמעו אותו, מומלץ. לא סתם האלבום נקרא על שם הסלנג למשפט: "הכל בסדר".

הנה האלבום להאזנה - דיוויד בואי - Hunky Dory