Suberranean Masquerade - The Great Bazaar

לישראל יש נציגים ראויים בתחרות לשנת 2015. להקת Suberranean Masquerade שהוקמה בשנת 1997 ע"י בחור ושמו תומר פינק, מצליחה ליצור פרויקט משותף שתוצאותיו מספקות במיוחד. 39 דקות של מוזיקה מגוונת במיוחד העוברת בין מצבי רוח וסגנונות שונים, המלווה בליריקה מעוררת השראה, על מסע חיפוש עצמי של אדם, ובקרב המתמשך בין הטוב והרע.

אז מדובר כאן באלבום פרוגרסיבי במיוחד בשל העובדה שהוא אינו מקובע, ויוצא מן הנוסחה הצפויה של הפרוג מטאל, אל עבר טריטוריה אקספרימנטלית ומעניינת. מגיטרות ספוגות דיסטורשן, שירה מלודית, גראולינג אכזרי, כינורות, חליל צד, דרבוקה ושלל ירקות.

באלבום הזה יש מלודיות קליטות במיוחד, אשר לא יוצאות מהראש בקלות, מה שהופך את האלבום לכל כך אהוב בקרב הקהילה הפרוגרסיבית, ואיזון מושלם בין פשטות למורכבות.

רגע אחד פזמון קליט, ולפתע מעבר לשינויי מקצב משונים שהם לווא דווקא ה4/4 המוכר. פשוט אפשר לשבת ולדבר שעות על התוצאה המדהימה של הגיוון המוזיקלי, כשהאלבום מתחיל באוריינטל מטאל סטייל אורפנד לנד, עובר לג'אז פיוז'ן מעודן יחד עם סולו חליל אנרגטי שנשמע כאילו איאן אנדרסון הגדול קפץ לביקור באולפן.

בניגוד לאלבום הקודם של הלהקה המדהים לכשעצמו, שיצא 10 שנים לפני כן, Suspended Animation Dreams, היה יותר פרויקט עצמאי של פינק, אך כאן בבזאר הגדול, אנו רואים כי פינק שולט ביד רמה, עם עזרה מחבריו שהגיעו אליו מלהקות ידועות ובעלות שם גדול.

מי לא מופיע? הנגנים שנרתמו למשימה פשוט מבצעים הכל באופן מושלם. מתן שמואלי (אורפנד לנד), שי ילין (סולסטיס קויל), גולן פרחי, אור שלו, פול קור (Novembers Doom), ג'טיל נורדוס (Tristania, Green Carnation) וקובי פרחי מאורפנד לנד שמתארח בשירה בקטע האחרון.

פינק בחור מגוון במיוחד, הביע בראיון כי הרצון שלו הוא לשלב בין פרוג רוק של הבסנטיז, עם אמנים ישראלים כמו אהוד בנאי ודודו טסה יחד עם איזה דאבל בס או איזה דיסטורשן וגראולינג. וboy כמה שהוא הצליח.

לאלבום הזה קל להתחבר. מין אלבום קונספט קצר ומתומצת בנושא שכל אחד יכול להתחבר, ומלא ברגעים מוזיקליים נפלאים. אף על פי שThe Great Bazaar הוא יצירה אחת, ניתן לציין רגעים מדהימים, כמו הפתיח הנפלא וכנראה הקטע הטוב ביותר באלבום, Early Morning Mantra, בנוסף ישנם שירים נפלאים נוספים כמו Reliving the Feeling ו-Tour Diary, אך האלבום הזה מדהים על כל חלקיו, והוא ראוי להאזנה.

אז חברים ברוכים הבאים לבזאר הגדול תהנו! - https://submasq.bandcamp.com/album/the-great-bazaar

Shades of Deep Purple

דיפ פרפל? להקת רוק פסיכדלי היפית? זה אמנם נשמע לא הגיוני, אך בסוף שנות השישים, כשדיפ פרפל החלו להקליט, המושג הבי מטאל נראה רחוק.

אז מה יש לנו כאן? אלבום בכורה של אחת מלהקות הרוק הטובות ביותר אי פעם, שלפני שהפכה למפלצת אצטדיונים עם התואר של אחת מהממציאות של המטאל יחד עם זפלין וסאבאת', הייתה להקת רוק פסיכדלי עם השפעות פרוג, שהביאו ליצירת הזרעים של הסגנון.

באותה תקופה, החבר'ה לא היו סגורים על עצמם, ולא כיוונו לכיוון ספציפי כלשהו, אך ניתן להגיד תודה על האלבום הזה, שהציג להקה צעירה ומעניינת שהשיא האמנותי שלה טרם הגיע. הסולן הנצחי איאן גילן והבסיסט המוכשר רוג'ר גלובר, עוד לא היו בתמונה. באותה תקופה זה היה הגרעין החזק הבנוי מהשלישייה ריצ'י בלקמור (גיטרה), ג'ון לורד (קלידים) ואיאן פייס (תופים) כשיחד איתם, מנגנים ניק סימפר על גיטרת בס, ורוד אוונס על המיקרופון.

הסגול הכהה החל אי שם בשנת 1967, כשלמתופפה לשעבר של להקת המחפשים, כריס קרטיס, עלה רעיון, ובו יקים להקה, בה הוא ינהל אותה, יחד עם מוזיקאים חדשים שיבואו בכל פעם, ובכך קרא ללהקה Roundabout. הוא יצר קשר עם איש העסקים טוני אדוארדס, שהתרשם מהרעיון, והחיפוש אחר נגנים החל.

בספטמבר של אותה שנה, נמצא קלידן מוכשר במיוחד שכישוריו על אורגן ההאמונד היו כמו כישוריו של ז'ול ורן בכתיבת ספרים. ג'ון לורד, שהגיע מרקע קלאסי ומשם לג'אז, ומשם עבר לנגן בהרכבי בלוז. הוא היה חבר בכמה להקות כמו The Artwoods (שהונהגה ע"י אחיו של רוני ווד מהרולינג סטונס, ארט ווד) וב-The Flowerpot Men.

בהרכב זה, פגש את ניק סימפר הבסיסט, והמתופף קארלו ליטל. לסימפר כבר היה שם בתעשיית המוזיקה, כשניגן בעבר בלהקתו של ג'וני קיד והפיראטים. אך ההצלחה נגדעה, כשקיד נהרג בתאונת דרכים שהלהקה חוותה, כשסימפר שרד. השניים הצטרפו, והמליצו ללורד לקחת את הגיטריסט העולה, ריצ'י בלקמור שהיה באותו זמן בגרמניה, והוא ניגן בלהקת The Outlaws, ומשם עבר להקמת להקה בגרמניה, כשקרטיס זכר אותו לטובה מהופעה בStar Club, המבורג.

באותו זמן, קרטיס החל לאבד עניין ברעיונו, והתהליך להקמת ההרכב הואט. ליטל עזב, והחיפוש למתופף נמשך עד שנמצא מתופף ושמו בובי וודמן, יחד עם לורד, בלקמור וסימפר. אך וודמן עזב גם הוא. החיפוש לסולן נמשך זמן מה, כשאחד השמות איאן גילן מלהקת Episode Six, דחה את ההצעה, אך הוא יעלה על הרכבת הבאה. כשהשלישייה ראתה את להקת The Maze בהופעה במועדון, תפסו את רוד אוונס הסולן לשיחה, שהסכים להצטרף, והוא הביא עימו את חברו המתופף איאן פייס.

עכשיו כשההרכב סוף סוף הושלם (מה שכיום ידוע כMark I), שכרה הלהקה מקום לעשות בו חזרות, באזור ושמו הטפורדשיר. עכשיו הוחלט לשנות את השם, ובלקמור הגיע עם השם Deep Purple (סגול כהה) שהוא שיר שסבתו הייתה אוהבת לשמוע ולנגן על הפסנתר.

הלהקה ג'ימג'מה לה והתחילה לאט לאט לקרום קול וצלילים, עם השירים החדשים, בנוסף לשתי יצירות שבלקמור ולורד כתבו לפני כן. המטרה הייתה להיות כמו Vanilla Fudge, שהייתה להקה שעשתה קאברים מיוחדים לשירי התקופה. ונילה פאדג' היו גיבוריהם של דיפ פרפל, ובנוסף לחומר מקורי, הלהקה לקחה שירים שונים, ובידיה הפכה אותם ליותר מורכבים, מלאי אנרגיה ויותר חיים.

אז בשביל להשיג חוזה הקלטות, בלקמור עשה את הצעד הבא. הוא שיכנע את חברו דרק לורנס, שיפיק את אלבומה הראשון של להקתו. לורנס הסכים, והלהקה נכנסה אל האולפן, עם חומר מוכן שאותו הקליטה במשך שלושה ימים בין ה11-13 במאי 1968 בPye Studios שבלונדון.

והתוצאה אלבום נפלא ומעניין מאוד, שכולל מוזיקה טובה ומדהימה מחמישה חבר'ה צעירים ומנוסים שההצלחה הגדולה עוד תגיע אליהם.



אז בצלילי האמונד מוזרים נפתחת היצירה הראשונה And the Adress בצורה מלכותית ומדהימה, ומשם למנגינה קליטה במיוחד. היצירה שנכתבה ע"י בלקמור ולורד לפני הקמת הלהקה, מציגה את כישרונותיהם של השניים על כליהם (כל אחד בסולו משלו), וכישרונם בהלחנה. 4 הדקות הללו, פותחות מצוין את הקריירה המוקלטת של הסגול הכהה.

ואז מגיע לדעתי, השיר הטוב ביותר באלבום, Hush, שעשה ללהקה עבודה מצוינת באמריקה כשיצא כסינגל והפך אותם לכוכבים במדינה. הלהקה לקחה שיר פופ שנכתב ע"י ג'ו סאות', והלהקה פשוט לקחה אותו, ושיפצה אותו, ככה שיר רוק נ רול צריך להישמע. אוונס משרת את השיר בנאמנות, בלקמור ולורד מתפרעים על כליהם, ובכלל כל הנוכחים בהקלטה, מפגינים נוכחות מוחלטת. אי אפשר שלא לקלוט את השיר בראש. הנה נה נה נה לא ייצא לכם מהראש בקלות.

כדי להרגיע את האווירה קצת, מגיח השיר One More Rainy Day, שנשמע כיאה לתקופה. היפי, אופטימי ונאה. אוונס שר יפה מאוד, והמוטיב של לורד על האורגן פשוט מדהים. אוונס ולורד כתבו את השיר, והלהקה הקליטה אותו ביום האחרון באולפן, יחד עם אפקט הרעם שהתווסף לו.

ממשיכים להפליא עם השיר I'm So Glad, ששופר ע"י הלהקה באופן מושלם, כשהפכה שיר בלוז של 2 דקות מאת סקיפ ג'יימס, ליצירה פרוגרסיבית מעניינת, כשבהשפעתו של לורד הקלאסיסט, התווסף לו להתחלה, קטע מן היצירה של רימסקי-קורסקוב, שחזרדה. אז מה יש לנו כאן שיר בלוז פרוגי, עם פזמון כיפי שנקלט בראש ללא בעיה. והלהקה מפליאה בביצועה כרגיל.

היצירה הבאה היא כנראה זו שניבאה את סגנונה העתידי והמוכר של דיפ פרפל. Mandrake Root הוא פרץ אנרגיה אגרסיבי וחסר מעצורים, עם פזמון נפלא, ומעבר לקטע אינסטרומנטלי עשיר ומיוחד. יצירה זו נכתבה ע"י הצמד בלקמור-לורד עוד לפני, ואוונס הוסיף מילים משלו, כשהוא מגיש אותן בצורה טובה. אך כשגילן יבוא ללהקה ויבצע את השיר, הוא יקבל הרבה ביצים ממה שהיו לו בעבר. אגב הקטע עצמו, נקרא על שם להקה שבלקמור ניסה להקים בימיו בגרמניה.

השיר הבא הוא בעצם קאבר לביטלס עם השיר המונומנטלי Help!, לאחר שקרטיס דרש מהלהקה לבצע קאבר לביטלס בשביל האלבום. הקאבר מעניין, יש לו הרמוניה טובה, ושירה נפלאה, אבל טמפו מאוד נמוך ואיטי, מה שקצת מקשה על ה"זרימה" של השיר. קצת קשה לנצח את ארבעת המופלאים ביצירת קאבר יותר טוב מהמקורי. תמיד טענתי שמעולם לא היה קאבר לביטלס, שהיה טוב יותר ממה שהביטלס עשו. סך הכל זוהי אחלה גרסת כיסוי, אבל המקור עולה.

Love Help Me של בלקמור ואוונס, הוא ביטלסי בעצמו, ויש לו מנגינה קליטה וכיפית, ויש לו גם הרמוניה טובה. יש לו גם מוטיב שנצרב טוב בראש.

לסיום האלבום, מגיחה הלהקה בקאבר הנפלא שלה ל-Hey Joe המפורסם של בילי רוברטס, שעבר שדרוג מג'ימי הנדריקס, ואז מדיפ פרפל. הלהקה הוסיפה לשיר את הטאץ' שלה, ואוונס שר בצורה בלוזית המשרתת נאמנה את השיר. בנוסף, הלהקה מוספיה פה ושם שינויי מקצבים למה שנשמע כמו מארש. 7 הדקות של סיום האלבום, חותמות 43 דקות מעניינות ולונדוניות במיוחד.

האלבום יצא בשנת 1968. בבריטניה יצא ע"י חברת Harvest, אך לא הצליח כלל, כשבמולדת התקליט בקושי נמכר. אמנם בארה"ב, כשהאלבום יצא בחברת Tetrgrammton Records, הייתה הלהקה ללהיט, בעיקר בזכות Hush, שהפך אותם לכוכבים. בארה"ב היו למלכים, ובמולדתם, התקשו להתחרות בביטלס, מודי בלוז וכל שאר להקות התקופה. בארה"ב פתחו שולחן, בבית אכלו לחם וגבינה. רק בשנות השבעים, תגיעה הלהקה גם להצלחה המגיעה לה בבריטניה, ובעקבות זאת גם ההצלחה המגיעה לאלבום הזה.

הלהקה יצאה לסיבוב הופעות קצר, ובו הופיעה בשמונה ערים באנגליה, כשהקהל מגיב בהתלהבות לחבר'ה הרועשים, שהתפרעו על כליהם, בעוצמת ווליום גבוהה. כמה שנים לאחר מכן, היא תקבל את תואר "הלהקה הרועשת בעולם", אבל אנו מקדימים את המאוחר.

לסיכום, "גווניו של הסגול הכהה" הוא אלבום מעניין, שנשמע כיאה לתקופה בסוף הסיקסטיז. אפשר לראות את זה גם בעטיפה הלא כל כך מרשימה, כשהחבר'ה עצרו אצל מעצב אופנה, ואפשר להבין שעידן השיער הארוך עד לכתפיים, טרם הגיע. בכל מקרה, זהו האלבום הראשון של הלהקה, והראשון בתקופת הMark I שלה. לאחר מכן, הוציאה עוד שני אלבומים נפלאים לא פחות, כשהיא באלבום השלישי עם האפוס הנפלא, April, אך כאן ההתחלה. לפני April, לפני Smoke on the Water, לפני Child in Time. פה זה החל. ומומלץ להקשיב לזה.

להאזנה בגרסת הרימסטר עם רצועות בונוס - גווני סגול כהה

Pink Floyd - Meddle

במשך השנים 1968-1975, הייתה פינק פלויד קולגה המורכבת מארבעה חברים. רוג'ר ווטרס (בס, שירה), דיוויד גילמור (גיטרה, שירה), ריצ'רד רייט (קלידים, שירה), ניק מייסון (תופים, כלי הקשה וההוא שאמר שהוא יחתוך אותך באחד מן הימים).

באותה תקופה, הם לא ידעו בדיוק מה הם רוצים להיות, והסגנון המוזיקלי שלהם טרם התגבש. אך היה להם רצון, ושיתוף פעולה קולקטיבי. ואכן באלבום זה Meddle משנת 1971 (בעברית - דחיפת אף), הלהקה מתחילה לגלות ולפתח את הסגנון המוכר שלה. לאט לאט היא מתחילה לנטוש את הרוק הפסיכדלי העליז וההזוי של שנות השישים, ועוברת לעולם הרוק המתקדם של שנות השבעים.

פינק פלויד תמיד נבדלו משאר להקות הפרוג של התקופה. רוב האלבומים שלהם היו מגוונים, ומלאים בשירים בסגנונות שונים. חבריה לא היו וירטואוזים על כלי נגינתם, אך הם ידעו להשתמש באולפן בצורה חכמה, ולמעשה הפכו אותו לכלי נגינה בזכות עצמו. כל אחד תרם מעצמו וכישוריו התבטאו בלהקה.

העובדה שפלויד הפכו ללהקת פרוג (דבר שהם מכחישים עד היום) לא מתבטאת בכל האלבום, אך ביצירה המונומנטלית Echoes, נשמע המעבר של הלהקה בצורה המובהקת ביותר, כשלאורך 23 דקות, יוצרת הלהקה את התערובת שלה בין מוזיקה קלאסית ורוק, יחד עם המון בלוז והרבה אוונגרד.

הלהקה חזרה מסיבוב הופעות מוצלח באמריקה ובאנגליה לקידום האלבום הקודם Atom Heart Mother, שעשה עבודה טובה ללהקה, והפך את כל המעורבים לאנשים עשירים. ב-1971, נכנסה הרביעייה לאולפני אבי רוד להקלטת אלבום חדש, כשאין להם רעיון בראש, וללא שום דבר מוכן מקודם. כשהאולפן מצויד במכשיר הקלטה בן 8 ערוצים, הלהקה לא יכלה להגיע לחזונה בשל מגבלה זו, ועברה לאולפנים אחרים בלונדון. Morgan ו-AIR (של ג'ורג' מרטין, מפיקם האגדי של הביטלס).

במהלך תקופת ההקלטה, הלהקה מתחילה להעלות רעיונות, כשהחבר'ה מתחילים לכתוב, ומשפרים, מתקנים ועובדים על יצירותיהם. באולפן עבדו לא פחות בשביל מציאת צלילים מתאימים שישלימו את הקלחת. יום אחד באולפן, רייט ניגן במקרה תו על הפסנתר דרך המגבר הלזלי, שתורגם והפך לצליל ה"פינג" הנצחי מ-Echoes. זוהי רק אחת מהטכניקות החדשניות שיש באלבום הזה.

לאחר שמונה חודשי הקלטה (היא הופיעה קצת באותה תקופה), יצאה הלהקה עם אחד מאלבומיה הטובים ביותר (טוב חוץ מ-Endless River איזה אלבום של פלויד הוא לא טוב?), והנגישים, שהציג להקה מדהימה ומגובשת שפשוט יצרה מוזיקה טובה, ובמזל גם יצאו מזה עם המון הצלחה.



רוח עזה פותחת את האלבום, עד שמגיעה גיטרת הבס, כשווטרס וגילמור מנגנים על גיטרת בס בערוצים שונים. היצירה עצמה החלה להיבנות במקרה כשווטרס החל לנגן אוסטיננטו (חזרה על מוטיב מוזיקלי) על הבס דרך מכשיר Binson, אשר תרגם את צלילי הבס להד. ומשם נולדה היצירה האדירה הזו. One of These Days קטע אינסטרומנטלי של 5 דקות, נפתח בנגינתם של ווטרס וגילמור על הבס (ווטרס בערוץ השמאלי, וגילמור בערוץ הימני), ומשם מתפתח בהדרגתיות, כשהלהקה מבריקה במקוריות עם טכניקות אולפניות, כשהמצילה של מייסון נשמעת במהופך, עד שבבום, מגיעה הלהקה לשיא אגרסיבי ואנרגטי במיוחד, המושפע מלהקות ההבי מטאל של התקופה, בקטע אלקטרוני במיוחד, מגיח מייסון משום מקום, ומדבר בקול מעוות ומפחיד one of these days, i'm going to cut you into little pieces! אחת הפעמים היחידות בקריירה של הלהקה, בהן המתופף פותח את הפה. בכל מקרה, כל כל רבדיו, One of These Days, הוא פתיח אנרגטי ונפלא לאלבום, כשכל הנוכחים מפגינים בו נגינה נפלאה, ומשאיר את המאזין ערני. וכך מסתיים הקטע שוב בשריקת רוח עזה (שנוצרה ע"י קלידי הVC3 של רייט), שעוברת במעבר חד לשיר הבא (מהלך ידוע שנעשה כאן לראשונה בתולדות הלהקה).

כמו הצליל הסוגר את הקטע הקודם, בא השיר הבא A Pillow of Winds, שהוא מאוד חריג ללהקה. בלדת אהבה פסטורלית אצל פינק פלויד? מסתבר שכן. שיר נוגה ונפלא, שמציג שגם להקה כמו פינק פלויד יכולה לעשות שירים מלאי רגש. עם פזמון מאוד קליט ויפה, ונגינה+שירה מושלמים מצד גילמור שמשרת את השיר נאמנה. השיר עצמו נולד מתוך סדרת ארפג'ים שגילמור ניגן על הגיטרה, ולאחר מכן, ווטרס כתב את הליריקה והמלודיה. הליריקה נכתבה בהשפיעת משחק מה-ג'ונג שגילמור ומייסון שיחקו עם נשותיהם בצרפת.

השיר הבא Fearless הוא כנראה ההיט סינגל של האלבום, הוא זורם, הוא מגניב, יש בו פזמון קליט, יחד עם בתים נפלאים, והוא מרגיע במיוחד, וכמובן איך לא? ריף נפלא וקליט. גילמור שר בצורה נפלאה, והמילים אכן מעוררות השראה. הפלוידים, שהיו ידועים כחובבי כדורגל, ואוהדים מושבעים של קבוצת ליברפול, החליטו להכניס לתוך שיר הפולק הזה, אוהדים השרים את ההמנון המפורסם רוג'רס והמרשטיין במהלך משחק. דבר נדיב קטן שלהקת רוק גדולה יכולה לעשות למען קבוצת כדורגל גדולה.

ממשיכים בקלילות נחמדה וידידותית עם שירו של ווטרס, San Tropez. אותו בחור שיכתוב אלבומי קונספט דרמטיים וזועמים במיוחד, בא כאן עם שיר ג'אזי קליל על יום בקומונה הצרפתית, סן טרופז. כשווטרס שר בקול שנשמע בול לשיר, ועם סולואים מצוינים מצד גילמור (על גיטרת סלייד חולמנית) ורייט (בסולו פסנתר ג'אזי במיוחד). אחלה שיר.

לסיום הצד הראשון, מסיימת הלהקה השיר בלוז פשוט על גיטרה אקוסטית, ושירה "זקנה" על Seamus הכלב. שיימוס היה כלבו של סטיב מריוט, מנהיגה של להקת Humble Pie. מריוט וגילמור היו חברים טובים, ובעקבות סיבוב הופעות של להקתו של מריוט, ביקש עם חברו יוכל לשמור על כלבו האהוב. הגיטריסט הסכים, והביא אותו לאולפן, כדי שיתרום את נביחותיו, שתועדו בשיר החמוד הזה.

ואז הגיע הרגע, שהיה שווה לחכות לו, עם האפוס הנצחי והאדיר שפשוט מחזק את מעמדה של הלהקה, Echoes.
Echoes תופס את כל צד ב' של התקליט, על כל 23 דקותיו, ולמעשה התחיל ממקבץ רעיונות של חברי הלהקה שנקראו Nothing (כלום) ולאחר מכן, התקדם ל-Son of Nothing, ול-The Return of the Son of Nothing. הלהקה הציגה את ה"כלום, כמה פעמים בהופעות, כדי לראות איך זה עובד. עוד שמות הוצעו כשווטרס אוהד הכדורגל הציע את השם, We Won the Double, אך לאחר זמן מהף הגיעה הלהקה לשם המזוהה עם היצירה עד היום.

הליריקה של היצירה, התחילה במקור עם מילות מדע בדיוני, המתארת מפגש בין שני גופים שמימיים, אך בעקבות החשש הגדל של ווטרס שהלהקה הופכת ליותר ספייס רוק, שינה את המילים לתיאור מטאפורי באמצעות שימוש באלמנטים מן הים. לפי ווטרס, מילות השיר עוסקות בפוטנציאל הטמון באנשים לתקשר אחד עם השני באמצעות אמפתיה ולא באנטיפטיה.

לאורך כל 23 הדקות של היצירה המדהימה הזו, הלהקה מבריקה מבחינה מוזיקלית, באותה רמה של הליריקה. כשגילמור ורייט משלבים את הסגנונות של כל אחד. Echoes זורם לאט, עם טמפו נמוך, ומאוד חולמני באווירתו, בניגוד לאפוסים של אותה תקופה. הקולות של גילמור ורייט נשמעים מצוין יחדיו, ומתאחדים לשיתוף פעולה מעורר כבוד, בנוסף אי אפשר בלי לציין את כישורי הגיטרה של גילמור, שפשוט מלטף ולא ממהר, הוא פשוט ממשיך לנגן בצורה מופלאה, והאפקטים בהחלט מוסיפים. רייט כמובן מצליח להכניס את ההשפעות הקלאסיות-רומנטיות בהצלחה, שגורמות לEchoes להישמע פרוגרסיבי, ובנוסף גם אורגני ההאמונד והפרפיסה שלו מספקים את האווירה בצורה מושלמת, ופשוט מיותר להוסיך מילה.

אין הגזמה במילים, יש רק שלושה בתים, מה שגורם להבין את היצירה, והו הקטע המדהים שבא אחרי כל פזמון, פשוט בראבו! הקטעים הfunkים, וכמובן החלק האוונגרדי-מטורף עם הגיטרה הצווחנית של גילמור, שהאפקט שלה נוצר בטעות דרך הוואה וואה של הגיטריסט, כשהוא נשמע לאחור. כל ה-23 דקות הללו, פשוט דורשות שמיעה, ומי שעוד לא שמע מפספס חוויה שאין כמותה בכלל. כל מי שרוצה לדעת מאיפה נזרעו הזרעים הראשונים ליצירת המופת The Dark Side of the Moon, שיתחיל כאן.

ובשריקות רוח מפחידות, מסיימת הלהקה 46 דקות נפלאות של מוסיקה מעולה הנעה בין פרוג, פסיכדלי, פולק ובלוז (עם קצת מטאל).

האלבום יצא לראשונה ב-30 לאוקטובר 1971, וקיבל שבחים רבים ממבקרים, אמנם מקרה חריג כמו מגזין המלודי מייקר קטל את האלבום כשהוא קורא לו "פסקול לסרט שלא קיים". מייסון באדיבותו, שלח למבקר קופסה ולה אגרוף המחובר לקפיץ... הביקורת במלודי מייקר לא הזיזה למעריצים, וקנו מיד את התקליט. לאחר מכן יצאה הלהקה לסיבוב הופעות מוצלח נוסף, כשרעיונות נוספים מתחילים לקדוח בראשי חברי הלהקה.

עטיפת האלבום היפייפיפה, של האמן הגרפי הגאון המנוח סטורם ת'ורג'רסון מחברת היפנוסיס, ניסה להציג את הקונספט של Echoes, כשמוצגת מין אוזן המונחת באגם שנשמעים בו הדים (וידוי: לי בהתחלה זה נראה כמו ערפילית). בהתחלה היה רעיון להציג בעטיפה, את פי הטבעת של בבון, אך במהלך סיבוב הופעות ביפן, החליטה הלהקה כי האוזן מתחת למים, יהיה רעיון נהדר. עד ליום מותו, ת'ורג'רסון התכחש לעטיפה וטען כי Meddle הוא אלבום הרבה יותר טוב מעטיפתו. עמיתו של ת'ורג'רסון מהיפנוסיס אוברי פאוול, טען כי העטיפה הייתה נוראית, ולמעשה שונא אותה. שיגידו מה שיגידו, זוהי אחת מהעטיפות היפות ביותר של הלהקה, ואני אישית נמשכתי לאלבום מתוך סקרנות לגבי העטיפה.

אז לסיכום, Meddle הוא אחד מאלבומיה הטובים ביותר של הלהקה. החבר'ה עדיין פעלו כיחידה מגובשת, והגיוון בסגנונות לאורך האלבום, משאיר את המאזין ערני וסקרן לגבי האלבום. Echoes היא יצירה נצחית, שתישאר קריטית בקטלוג של פינק פלויד, שלאחר מכן תצמיח את מה שעתיד לבוא. אף על פי שלא בדיוק הדבר שהרבה עושים, זהו אלבום טוב לפתוח את ההיכרות עם פינק פלויד.

Manfred Mann's Earth Band - Solar Fire

לפי התפיסה המדעית, בעקבות התפוצצותה של נקודה אחת, נוצר היקום, המרחב והזמן שאנו מכירים היום. ככה נשמעת פתיחת האלבום הגאוני של להקת מנפראד מאן, Solar Fire שיצא בשנת 1973.

אלבום זה הינו אלבום קונספט בעל מאפייני מדע בדיוני וחלל, כשכל שירי האלבום עוסקים ביקום ובהיווצרותו. מנפראד מאן (קלידים, שירה), מיק רוג'רס (גיטרה, שירה), כריס סלייד (תופים) וקולין בטנדן (גיטרת בס) הצליחו להביא בהצלחה את ההמחשה המוזיקלית של התאוריה הפיזיקלית הידועה.

הלהקה הוקמה ע"י הרוח החיה, ובעצם הבחור שבלעדיו אין Earth Band, מנפראד מן שנולד בדרום אפריקה, למשפחה יהודית, כששמו הוא מנפראד ספס לובוויץ. לאחר כמה שנים של נגינה בבארים, עבר לובוויץ לאנגליה, שינה את שמו למנפראד מאן, ושם פגש את מייק האג. בין השניים נוצר קשר, ולאחר החתמה בלייבל הגדול EMI, קמה להקת Manfred Mann שהייתה להקת קצב שיצרה להיטים רבים שהיו לאהובים באותה תקופה.

הלהקה פעלה מ-1962 עד 1969. לקראת סוף שנות השישים התפרקה, אך מאן והאג המשיכו לעבוד יחד, כשהקימו את להקת Manfred Mann Chapter Three, שהייתה להקה שפנתה יותר לכיוון של ג'אז פיוז'ן. לאחר שני אלבומים, הלהקה התפרקה, והשניים נפרדו.

בשנות השבעים, מאן יצא מנצח והקים את הלהקה איתה הוא הכי מזוהה עד היום, Manfred Mann's Earth Band. הלהקה ניגנה רוק מתקדם בהשפעת פיוז'ן ומוזיקה קלאסית. ההרכב התגבש, והלהקה הוציאה את אלבום הבכורה הנושא את שמה ב-1972. האלבום הצליח, וההופעות הצליחו לא פחות. אחרי שני אלבומים, הגיעה הלהקה לשיא האמנותי שלה בשנת 1973, עם האלבום הנ"ל שהוקלט בלונדון אי שם באותה שנה.



אז איך מתחילים אלבום העוסק בבריאת העולם? בצלילים מסתוריים, שנקטעים מיד בהשתוללות מסתורית מצד הלהקה. ופותחת את המאסטרפיס עם אחד משיריה הטובים ביותר של הלהקה, שהוא בכלל קאבר לשיר של בוב דילן. השיר Father of Night, Father of Day שיצא לראשונה ע"י דילן בשנת 1970 באלבומו New Morning תחת השם Father of Night, הפך משיר פולק של דקה וקצת, לאפוס פרוגרסיבי מעורר השראה ורושם רב. המילים שמבוססות על פי תפילת העמידה, אינן רבות, וקליטות במיוחד. למעשה המילים מתארות את בריאת העולם ע"פ התפיסה הדתית. לכן, שיר זה הוא היחיד שאינו מזדהה עם הקונספט של המפץ הגדול. שירתו של מן מאוד יפה, ומתאימה ללחן הדרמטי והקליט הזה, הפזמון פשוט מושך, שאפילו בפעם הראשונה הוא נצרב בראש, לאחר מכן מגיחה הלהקה לקטע אינסטרומנטלי ארוך במיוחד, וכל זה ב-9 דקות מאוד נפלאות שצריך לשמוע כדי להבין.

ואז באה כידוע, החשיכה. כי בהתחלה הייתה חשיכה. In the Beginning, Darkness הוא קטע רוקיסטי חזק עם נגינת גיטרה מושלמת מצד רוג'רס, בנוסף אי אפשר להתעלם מן השירה מלאת הנשמה בסטייל soul מצד הזמרות האחיות איירין ודורין שאנטר.

כדי לאזן את האווירה הדרמטית, מגיע הקטע האינסטרומנטלי וההומוריסטי Pluto the Dog המתייחס לכוכב הלכת הננסי פלוטו, באותה תקופה שעדיין הוכר ככוכב לכת. אך כאן מתייחסים לעובדה כי פלוטו זהו גם כלב. כן הכלב הנאמן של מיקי מאוס בסרטי וולט דיסני. זהו קטע מצחיק במנגינתו עם סולו מוג מרחף משהו של מאן, ואפילו נשמעת נביחת כלב שהוקלטה ע"י הלהקה.

הצד השני של האלבום נפתח עם שיר הנושא, קטע רוק מאוד טוב וחזק, עם בית מאוד קליט, שגם שם האחיות שאנטר מככבות, ופשוט מרימות את הקטע, רק מלחשוב על קטעים ששירת Soul מרימה אותם, הרשימה ארוכה מדי. סולו גיטרה נפלא מצד אחד, והברקות על המוג מצד מאן כדי לחזק את קונספט הsci fi של האלבום.

הקטע האינסטרומנטלי המצביע על שלמות הוא הבא בתור כשבחלקו הראשון מתואר על שבתאי (Saturn, Lord of the Ring) ועל מרקורי (The Winged Messenger). הקטע התחיל מתוך הלהקה הקודמת של מאן, Chapter Three שנקרא Fish. מאן נזכר בלחן, ופיתח אותו למה שהוא נשמע כיום. מתחיל עם ריף מרכזי שמתנגן לכמה זמן, ומשמה עובר למחוזות פסיכדליים מעניינים במיוחד בתוספת אפקטים מיוחדים, ובמוג הכה מזוהה עם מן, ומכאן לסיום אנרגטי במיוחד, המלווה בשינויי מקצבים, דיאלוג בין הגיטרה המצ'ואיסטית של רוג'רס לבין המוג החוצני של מאן. מה עוד אפשר להגיד? תענוג.

ואז הקטע המסיים את האלבום העוסק איך לא? בפלנטת הבית שלנו, Earth, The Circle שחולק לשני חלקים נפרדים. אך העובדה המוזרה היא שבאלבום מתחילים עם החלק השני ולאחריו, מגיע הראשון.החלק השני הוא קטע הארד רוק עם שירה מעולה, שהוא מין קרב בין הגיטרה למוג.

עד כמה שזה ביזארי, החלק הראשון בא אחריו, מין שיר ביטלסי כזה עם שירה חמודה מצד מן, עם נגינה מושלמת על המוג והפסנתר. התופים, הבס והגיטרה מצטרפים בהדרגה יחד עם מאן, ומסיימים במין קטע ג'אז שמסתיים לו לאט לאט בפייד אאוט.

ומסתיים לו אלבום משובח, שהיה משהו שונה במיוחד, משאר הדברים שיצאו באותה תקופה. לכל מי שלא רצה שזה יסתיים, הלהקה גם הוציאה סינגל באותה תקופה, שמצא את עצמו אחרי כמה שנים באלבום, Joybringer. סינגל שעשה עבודה טובה ללהקה, והעלה את הפופולריות שלה. אמנם זהו פשוט שיר חמוד וקליט, שלא קשור במיוחד על האלבום. מאן שהחל להתעניין במוזיקה קלאסית בריטית של המאה ה-20, התאהב בסוויטת הפלנטות המפורסמת של גוסטב הולסט, וכתב את השיר בהשפעת הלחן של הולסט בחלק Jupiter. בכללי, זהו שיר חמוד וקליט מאוד אבל לא משתייך איכשהו לאלבום.

האלבום יצא והתקבל טוב מאוד בקרב מעריצים ומבקרים. Joybringer הצליח, וכדי לקדם את הלהקה עוד יותר יצאה גרסה ערוכה לאפוס הפותח, כש9 הדקות מתקצרות ל-3 דקות.

האלבום יצא בשנת 1998 מחדש על רימסטר ששיפר את איכות שמיעת האלבום, והוסיף את Joybringer ואת הגרסה המקוצרת של Father of Night, Father of Day. וזוהי הגרסה המומלצת.

לסיכום, Solar Fire הוא אלבום מצוין ומושלם, שבניגוד ללהקות הרוק של התקופה היה משהו שונה ומיוחד, ועל זה מאן וחבריו צריכים לקבל את שבח קצת יותר גדול, אבל בתקופה בה יוצא תקליט המנסה להתחרות באופוריה הפינק פלוידית של הצד האפל של הירח, קצת קשה להצליח יותר מזה. אבל בשבילי החבר'ה עשו פה משהו מדהים, והם צריכים לקבל יותר הכרה. זוהי יצירה משותפת וקבוצתית, שמונעת מרצון משותף ליצור מוזיקה טובה. מאן מצליח להוכיח שוב עד כמה הוא מלחין פורה, וקלידן וירטואוז, רוג'רס הוא גיטריסט בחסד והוא נותן את הfeel כשהוא צריך ומשתלב מעולה עם השאר, סלייד מבריק על התופים, ומנגן באחד מהאלבומים הגדולים בהם ניגן קצת לפני שהצטרף לAC/DC, ובטנדן הוא טוב אתם יודעים בסיסט נפלא שמספק בסיס טוב שצריך להישמע.

האלבום הזה הוא פשוט נפלא, אבל איך להגיד את זה? פשוט לשמוע את היצירה הפותחת, וזהו. לא צריך יותר מזה.

אז בואו נטוס למערכת השמש, ונשמע את האלבום - Manfred Mann’s Earth Band - Solar Fire

King Crimson - Lizard

קינג קרימזון היא אחת מלהקות הרוק החדשניות, המקוריות והמשונות ביותר שעולם הרוק ידע. בהנהגת רוברט פריפ, שנהג להחליף כל הרכב באלבום, והמשיך ליצור קלחת חדשה ומשונה בכל אלבום. הפעם באלבום הזה Lizard שיצא ב-1970, הלהקה שינתה כיוון, ששינה את הרוק המתקדם שוב.

לאחר In the Wake of Poseidon שיצא במאי 1970, גרג לייק סולנה המוכשר שגם היה על עמדת הבס, עזב את ההרכב בזעם לאחר שצפה בלהקה שנשלטה ע"י פריפ ותמלילן הלהקה, פיטר סינפילד, ללא נתינת קרדיט לו, הוא כבר היה בדרכו להקים את הסופרגרופ שישנה את פני העולם עם אמרסון, לייק ופאלמר (ELP). אך, גם בתקופת הקלטת האלבום ההוא, שררו מתחים בין הבסיסט והסולן לבין השליטים. להקה לא הייתה באלבום הזה. מייקל ג'יילס מתופפה לשעבר של הלהקה, היה בעצם נגן אורח ולא חבר להקה. לייק רק שר, כשאחיו של ג'יילס, פיטר על הבס.

לאחר עזיבתו של לייק, פריפ וסינפילד החלו לחפש הרכב חדש. מל קולינס הנשפן של הלהקה (חליל, סקסופון) הסתדר טוב מאוד עם השניים מאז ניגן איתם בPoseidon. הוא השתחרר מן החוזה של להקתו הקודמת סירקס, והפך לחבר להקה רשמי.

החיפוש הבא היה אחר בסיסט. פריפ ניסה לגייס את פיטר ג'יילס, חברו מתקופת ג'יילס, ג'יילס ופריפ העליזה, שניגן גם הוא באלבום הקודם, אך לאחר שדרש מן ההנהלה סכום גבוה יותר, ההצעה נדחתה, והוא חזר לעבוד במחשבים.

פריפ בתסכולו, פנה אל חברו מימי הבית ספר, גורדון האסקל, שבאותה תקופה ניסה את מזלו בתעשיית המוזיקה, כשהוא מנסה ללא הצלחה לכתוב להיט שיכבוש את הרדיו. הבחור היה בלהקות שונות כמו הShy Limbs, וגם בלהקתו של מנפראד מאן עד שהאחרון הקים את להקתו המוצלחת משנות השבעים. האסקל גם שר באלבום הקודם בבלדה הנוגה, Cadence and Cascade. הוא שנא את המוזיקה של קרימזון, והסכים לשיר בשביל תרומה נאה של כסף.

פריפ עצמו, חשב שהאסקל לא היה זמר, קולו לא היה קול של זמר. הוא נאלץ לצרף אותו לסגל, לאחר שלא מצא נגן מתאים. האסקל עצמו שבא מרקע של מוטאון ומוזיקת נשמה, לא מצא את חיבתו אל המוזיקה החדשה שנאלץ לנגן.

האחרון להצטרף היה אנדרו מק'קלוך, אשר נודע בכינויו אנדי, שהכיר את פריפ מהשכונה בה גדל, וחלק חדר עם קית' אמרסון, כשהאחרון המליץ לפריפ לקחתו.

והנה ההרכב החדש נוצר. אך בשביל להוסיף לצליל את הדבר שישלים את החזון של פריפ, גייסו קרימזון את פסנתרן הג'אז החופשי קית' טיפט שניגן גם הוא באלבום הקודם, יחד עם חלק מהרכבו Centipede, כשהמצטרפים הם רובין מילר על האבוב, מארק צ'ריג על הקורנית, וניק אוונס על הטרומבון.

החומר המוזיקלי של הלהקה באותה תקופה, הושפע מג'אז, בהשפעת אלבומיו המהפכניים של מיילס דיוויס כמו Sketches of Spain ו-Bitches Brew. הנגינה הייתה חופשית יותר מבחינת האלתורים. האווירה הייתה קצת יותר אפלה, אם לא מיסטית וקרקסית מדי פעם. לאחר שפריפ וסינפילד סיימו את כתיבת החומר, החלו החברים להקליט.

ההקלטות היו מלוות בקשיים ובמריבות, בעיקר בין פריפ להאסקל, שנדמה שחתול שחור עבר לידם, אחרי שנות חברות בבית הספר כילדים. האסקל לא סבל את החומר. הוא פשוט רצה לסיים את זה עם כסף בכיס, והתווכח עם פריפ מדי פעם בנוגע לדברים מסוימים, לאחר שהאחרון הוציא אותו מדעתו.

החברים לא חשו בנוח, וגם הנגנים האורחים, לא נהנו מן האווירה שסררה בלהקה. החבר'ה שהתרגלו לנגינה באווירה קלילה וחופשית בהרכבי ג'אז, נכנסו לתוך עבודה אינסטנסיבית וקשה בלהקת רוק שאפתנית במיוחד. הם הקליטו את תפקידיהם, כשהם עם אוזניות ובהן המוזיקה שהלהקה הקליטה.

אך בין כל המריבות, הוויכוחים והאווירה הלחוצה, פרצה לה מוזיקה מדהימה ומקורית באחד מאלבומיה הטובים והמיוחדים ביותר של קינג קרימזון, ששינו את פני הרוק המתקדם, לאחר שהלהקה החליטה לבקר במחוזות הג'אז והפיוז'ן. דבר שאותו עשתה גם באלבומיה הקודמים, אך לא בצורה מובהקת במיוחד כמו באלבום הזה.



Cirkus הקטע הפותח את האלבום, כשמו כן הוא קרקסי ומטורף במיוחד. מתחיל במנגינה חולמנית עם שירתו של האקסל, ומיד מגיע לריף מלוטרון וסקסופון משוגע במיוחד. מכאן הלהקה משתגעת ועושה כרצונה, כשכולם מבריקים על כליהם, ופריפ בעיקר מבריק על הגיטרה האקוסטית, בסגנון שלא נשמע הרבה בגיטרה זו. המלוטרון מושלם ומגיע במקומות שהוא זקוק, האפקטים הפסיכדליים נוספים לקלחת, וקולו של האסקל, למרות ששנא את המוזיקה, מתאים נפלא לשיר ובכלל לאלבום. זוהי הפינה לציין על קולו של האסקל, שהוא אמנם לא זמר לפי ההגדרה הרגילה. יש לו קול מוזר במיוחד, שמתאים נפלא לסגנון האלבום באותה תקופה, הוא אמנם יכול להרגיז מאזינים כמו שאפשר להתרגז מאוזי אוסבורן עם בלאק סאבאת', אך הוא נשמע מצוין כאן לדעתי, ולא חסרים אנשים שאוהבים את קולו המתועד בפעם היחידה כאן. בכל מקרה, חזרה לCirkus, שש דקות של טירוף חולמני עם מילים הזויות על קרקס, כשהלהקה מסיימת בצורה לא נורמטיבית בכלל.

עוברים ל-Indoor Games ההומוריסטי, שמתחיל בצורה קצת יותר שפויה, עם מנגינת סקסופון קליטה במיוחד, עם שיר שנשמע כמו רוק קלאסי שהתערבב עם ג'אז חופשי. בנוסף יש לציין את הפזמון הקליט שנתפס אצל המאזין חזק ביותר, אך לאחר מכן, עוברת הלהקה לקטע חלומי, שמכאן עוברת לאלתור חופשי ומוזר במיוחד, כשכולם מאלתרים בצורה חופשית, וראוי לציון, הסולו המשוגע של קולינס על הסקסופון, הלהקה חוזרת לשיר עצמו, ומסיימת עם צחוקו של האסקל, שקרא את מילותיו של סינפילד המבקרות קפיטלזים בצורה משעשעת, מצא אותן מגוחכות, ולא יכל להתאפק כשצחק ולא הצליח לסיים את המשפט hey ho. האקסל עצמו לא צחק כששמע את זה.

השיר הבא Happy Family, הוא כנראה המשוגע והמטורף ביותר של האלבום הזה. סינפילד בוחר לספר על התפרקותם של הביטלס בצורה משונה ומקורית, כשכל הלהקה מאלתרת לפי רצונה, וכל אחד משתגע על הכלי שלו, בעיקר כנופיית ג'אז של טיפט. השיר עצמו משעשע במיוחד, ומורכב משיר מגניב עם שירה צפרדעית של האסקל.

הלהקה מסיימת, ועוברת רגע למחוזות הכפריים והפסטורליים עם הבלדה הנוגה בת 2 הדקות, Lady of the Dancing Water, זוהי פשוט בלדה יפייפיה, עם שירה ביישנית של האקסל, נגינה מושלמת של פריפ על האקוסטית וקולינס על חליל הצד הנוגה שלו. זהו שיר יפה כל כך שיושב לצד השירים הדומים של הלהקה כמו I Talk to the Wind ו-Cadence and Cascade. כנראה הדקות השפויות ביותר של האלבום.

לסיום הלהקה מסיימת עם האפוס הסוגר הנושא את שם האלבום, אחת מהיצירות המיוחדות שהלהקה יצרה אי פעם בתולדותיה. לאורך 23 דקות, הלהקה משנה מצבי רוח בין רגעים חולמניים, מנגינות קליטות, וטירוף אוונגרדי במיוחד. המילים של סינפילד, מתארות קרב ימי בייניימי בסטייל שר הטבעות, וזוכות למימוש מלא מצד הלהקה, פה ושם מגיחה הלהקה אל עבר המוזיקה הקלאסית הקאמרית, עם הבולרו שנשמע באופן חשוד כמעט כמו הבולרו המפורסם של ראוול. אורח מיוחד ביצירה זו, הוא סולנה המדהים של יס, ג'ון אנדרסון, שהגיע כתוצאה מתסכולו של פריפ מהאסקל שהיה בשבילו זמר נורא. אנדרסון משרת נאמנה את היצירה, בחלקה הראשון שמתחיל בצורה מאוד מסתורית, שפריפ עוזר לחיזוק זאת, עם הגיטרה שלו. לאחר מכן, אנדרסון שר בפזמון קליט במיוחד, במה שנשמע כמו משהו שיכול להיות להיט (מחיאות כפיים מה אפשר עוד להגיד?). האקסל שר רק לקראת הסוף בצורה שקטה, עד כדי כך שקשה לשמוע אותו. ואז הלהקה עוברת לטירוף חסר גבולות המתאר את הקרב האכזר, שמסתיים בקינה אלמותית, עם טימפאני ובס מאיימים, כשפריפ מנסר את הדממה המפחידה, ולסיום האלבום, מסיימים פריפ וחבריו את הגראנד פינאלה עם קטע פסיכדלי סהרורי שמחזיר את המאזין למציאות לאחר 42 וחצי דקות של מוזיקה מיוחדת במינה.

יומיים לאחר השלמת האלבום, הלהקה התכוננה לסיבוב ההופעות הקרב, אך האסקל אמר את האמירה ששברה את הכל. באחת החזרות, אמר כי הוא אינו יכול לשיר את הסולם המקורי של הקלאסיקה הקרימזונית, 21st Century Schizoid Man, וביקש לרדת בסולם, פריפ התרגז וסירב, לאחר וויכוח מכוער במיוחד, האסקל הודיע כי נמאס לו ופרש, כשהוא מותיר את הלהקה ללא זמר ובסיסט, ההודעה יצאה למגזין הנחשב מלודי מייקר שהאסקל עזב. סיבוב ההופעות בוטל.

מק'קלאוך, שראה כיצד הלהקה מתפרקת, הבין כי הגיע זמנו לעזוב, ונפרד לשלום. הוא עבר לנגן בלהקה שהתפרסמה לא פחות עם Greenslade, אך כיום הוא עוסק ביאכטות.

האסקל שעזב את קרימזון בזעם, ניסה שוב את מזלו ללא הצלחה, והטריפה אותו העובדה שלהקתו של חברו מצליחה, כשהוא אינו מצליח. נשלל ממנו הקרדיט באלבום, וסבל שנים רבות מעוני בלתי נסבל. עד שבשנת 2001, הפך לכוכב ברדיו כפי שרצה, עם להיט חג המולד How Wonderful You Are, שהפך אותו מתפרן למוזיקאי מצליח, לאחר שנים של חוסר הצלחה. כיום, הוא חי רחוק מאור הזרקורים.

כשהאלבום יצא, מבקרים רבים קטלו אותו כשהם לא מסוגלים לבלוע את התבשיל החדש של קרימזון, אך עם הזמן חיזק את המוניטין שלו, כשקיבל שבחים ממעריצים ומבקרים, אך פריפ עצמו לא מסוגל להתמודד עם מה שעשה, הוא מכנה את האלבום כבלתי ניתן לשמיעה, ולא גאה כיום במה שעשה עם חבריו.

כשאני שמעתי את האלבום לראשונה, התחברתי לכמה קטעים, ולא איבדתי את עצמי בתוך האלתורים, אך לא הבנתי אותו לגמרי. רק לאחר כמה שמיעות חוזרות, הבנתי שאני שומע גאונות, ועכשיו הכל מובן. האלבום הזה הוא אלבום שקל לקלוט אותו. הוא פשוט צריך כמה שמיעות עד להבנה מוחלטת, כי עם הכאוס האוונגרדי שמתרחש שם, קשה להבין אותו לגמרי בפעם הראשונה.

חוץ מהעובדה שזה אלבום מדהים, קשה להתעלם מן העטיפה הססגונית והמדהימה שצוירה בסגנון ימי הביניים מידיו של גיני באריס, שהמחיש בצורה ויזואלית את כל השירים, כשכל הנושאים מופיעים באותיות המתארות את שם האלבום והלהקה. עם תחפשו תוכלו לראות את ג'ון, פול, ג'ורג', רינגו ו... יוקו מסתתרים באות I. כרגיל, גם כאן מצליחה קרימזון ליצור עטיפה בלתי נשכחת ומיוחדת לצד אלבומיה, ובמיוחד באלבום זה, שנראה כמו ספר אגדות לילדים כשנפתח.

מכאן, פריפ וסינפילד, גייסו את אנדי וואלאס ובוז בארל, והמסע נמשך.

Emerson, Lake & Palmer

מה קורה כשלוקחים שלושה מוזיקאים מנוסים וידועים, שהגיעו מלהקות עם שם גדול באותה תקופה, והפכו בעצם לשם גדול, כשכל השלושה יש אגו גדול במיוחד? כן, להקת אמרסון, לייק ופאלמר המכונה בקיצור ELP, הגיחה כאן לראשונה, לאחר הופעות מוצלחות, וניסיון רב לפני הקמת הסופרגרופ הנ"ל. אלבום הבכורה של החבר'ה הוא לא בדיוק עבודת צוות, הוא מורכב מקטעי סולו של סולואיסטים, לצד כמה יצירות משותפות, אבל בעיקרון, כל אחד מנסה לבטא את עצמו בתקליט בן ה-41 דקות הזה (בעיקר אמרסון). אז בואו נכיר את השלישייה:

קית' אמרסון - ההנדריקס של הקלידים. יליד 1944, למשפחה ממעמד הביניים, כשהוא התחיל לנגן בגיל 8, עם מספר מורים, המוזיקה הקלאסית הייתה אהבתו, אבל בהשפעת אביו, החל להעריץ סגנון מוזיקלי נוסף: הג'אז. אמרסון נהג להקשיב לאמני הג'אז הגדולים ברדיו, והושפע בעיקר מהפסנתרן האגדי, אוסקר פיטרסון. עם הזמן, החל לנגן ולעבור בלהקות שונות כשהוא מופיע בכל מקום, עד שנפגש עם לי ג'קסון, דיוויד א'וליסט, בריאן דויזיון, שהקימו להקה שבהתחלה הייתה הלהקה של זמרת הסול הנודעת פי פי ארנולד, ולאחר סיבוב הופעות מוצלח, החליטו שהם רוצים ליצור מוזיקה משלהם, וכך הוקמה אחת מהלהקות הנודעות של שנות השישים The Nice, שהתפרסמה בעיקר בזכות הלהיט שלהם America, שהיה גרסה רוקית ורעננה לקטע מן המחזמר "סיפור הפרברים" הנודע מאת לאונרד ברנשטיין. אמרסון היה ידוע כבר באותה תקופה כחיית במה כריזמטית, כשהוא מתעלל באורגן ההאמונד שלו, עם תקיעת סכינים בקלידיו, והזזתו מן הבמה. לאחר מספר הופעות ואלבומים מוצלחים, שגם ביניהם אמרסון גרם לשערורייה כשבמהלך הופעה ברויאל אלברט הול, שרף דגל מצויר של ארה"ב במהלך ביצוע America, התפרקה הלהקה בשנות השבעים, ואמרסון היה בדרכו להקים את ELP.

גרג לייק - יליד 1947, הגיע מן המעמד הנמוך ביותר. הוא חי חיי עוני מדכאים, ועבד כסבל. לייק כמעט מת, לאחר שפיתח דלקת ריאות קשה, ונכנס לתרדמת, עד שאמו קראה לרופא, שהציל את חייו. אביו לא היה מרוצה מן הכיוון המוזיקלי שבחר, אך אמו עודדה אותו להמשיך כך, לאחר שקנתה לבנה גיטרה, החל לנגן ולעבור בלהקות שונות, עד שהגיעה הפגישה הגורלית עם רוברט פריפ, שהזמין את לייק ללהקתו קינג קרימזון. פריפ ולייק למדו עם אותו מורה לגיטרה, אך לייק הבין שכישוריו של פריפ עולים על שלו, ומיד עבר לבס, עליו התמקצע בנוסף לשירה. ב-1969, קינג קרימזון עשתה היסטוריה עם אלבום הבכורה שלה In the Court of the Crimson King. יצירת מופת מושלמת, שהשפיעה ומשפיעה על מוזיקאים עד היום, במהלך העבודה על האלבום השני In the Wake of Poseidon, לא קיבל קרדיט, כשפריפ ופיטר סינפילד התמלילן שולטים ביד רמה על הלהקה, החליט לעזוב, ופגש את אמרסון.

קארל פאלמר - הצעיר שבחבורה, יליד 1950, בא ממשפחה מגוונת במיוחד, ולאחר התנסויות על מספר כלים שונים, התאהב בתופים. הוא הקשיב לתקליטי ג'אז, כשהוא מושפע במיוחד מהוירטואוז באדי ריץ'. בשנת 1968, נפגש עם הסולן הכריזמטי ארתור בראון, כשהמתופף הצטרף ל"עולם המשוגע של ארתור בראון" בשיא הצלחתה עם הלהיט Fire. הלהקה הופיעה במופע קרקסי ותיאטרלי במיוחד, כשבראון חובש קסדה בוערת על ראשו, ושאר החברים מופיעים במסכה. פאלמר יחד עם חברו הקלידן וינסנט קריין, מאסו במופעים הללו, והקימו להקה משלהם בשם Atomic Rooster. הם הוציאו אלבום בכורה מוצלח, והכסף החל לזרום.


ב-1970, דה נייס וקינג קרימזון יצאו לסיבוב הופעות משותף, כשאמרסון ולייק נפגשו במהלכו. השניים דיברו, וגילו שלשניהם יש טעם ועניין משותף, הם החלו לג'מג'ם יחדיו, והתוצאה יצאה נפלא. אז השניים החלו לחפש מתופף. ההצעה הראשונה הייתה שמיץ' מיטשל, המתופף האגדי של ג'ימי הנדריקס הצטרף להרכב, אך דבר זה לא יצא לפועל. אולם, מיטשל הציע את הנדריקס לג'אם יחד עם השניים. הגיטריסט האגדי היה אז עם להקתו Band of Gypsys, וההצעה נשמעה לו טובה, כיוון שהביע חיבה ללהקות הרוק המתקדם של התקופה.

אולם אמרסון היסס, הוא לא סבל את העובדה שגיטריסטים גונבים ממנו את אור הזרקורים בבמה. אף על פי שהוא התפרע על הבמה, הנדריקס היה גם הוא פרפורמר אגדי בזכות עצמו. אך לבסוף, ב-18 בספטמבר של אותה שנה, נמצא הנדריקס מת בחדר מלונו, ממנת יתר, ובכך הפנטזיה של להקת HELP (הנדריקס, אמרסון, לייק, פאלמר) התפוגגה.

פאלמר קיבל את ההצעה להצטרף לשניים, מרוברט סטיגווד (אז מנהלה של Cream). המתופף לא ידע עם ללכת על זה, כייון שהוא השקיע רבות בהקמת והצלחת להקתו שבדיוק החלה להצליח הצלחה לא רעה בכלל. אך טען שראה את הכימיה שנוצרה בין כולם במהלך הג'אם.

פאלמר הסכים, עזב את Atomic Rooster, והלהקה החלה לעשות חזרות. אמרסון החליט על השם ELP, אך כשהשניים שאלו אותו למה שמו מופיע ראשון, הוא טען כי לפי השמות המסודרים לפי הסדר האלפבתי. המטרה הנוספת וכנראה האמיתית מאחורי שם זה, היא לוודא שהלהקה החדשה לא תתקבל בשום אופן כ"נייס החדשים".

לאחר מספר חזרות הופיעה הלהקה את הופעתה הראשונה בפלימות' גילד הול, כשהקהל מגיב בהתלהבות. אך שישה ימים לאחר מכן, הופיעה את הופעתה ההיסטורית בפסטיבל ה-Isle of Wight. זו הייתה רק הופעתה השנייה, והטריו הופיע מול רבע מיליון בני אדם, כשהם מבצעים עיבוד תוסס במיוחד ליצירה הקלאסית של מוסורסגקי, "תמונות בתערוכה". במהלך 40 הדקות הללו, הקהל צפה בתופעה החדשה, ואמרסון כדי להלהיב את הקהל עוד יותר, בחן את שני התותחים שקנה בחנות עתיקות. הקהל יצא מגדרו, והתלהב מהסופרגרופ. לאף אחד לא היה אכפת, שעיתונאי איטלקי שבז לשלישייה, עף מהבמה, כשהתותח פגע בו. הוא לא נהרג, אבל המופע בהחלט היה חם. מבקרים רבים זלזלו, חלקם שיבחו. אבל הקהל מת עליהם.

אמט ארטמגון, מנהלה הידוע של חברת אטלנטיק, קלט אותם וראה שהחבר'ה הפכו לסנסציה עוד לפני שהוציאו בכלל תקליט, ומידה החתים אותם.

החבר'ה הגיעו עם חומר מוכן שחלקו מקורי, וחלקו עיבודים רוקיסטיים ליצירות קלאסיות. לייק מניסיונו בקינג קרימזון, היה המפיק, ואף על פי שהחבר'ה התווכחו בוויכוחי אגו נצחיים, התוצאה הייתה אלבום חלוצי ורענן שמשלב רוק עם מוזיקה קלאסית בלי בושה, ובעיקר אנרגיה בלתי נגמרת. האלבום הוא גם אחד הראשונים בו השתמשו בסינתסייזר המוג. המוג לא נראה בכלל כמו כלי נורמלי, והיה הרבה יותר גדול מתחנת טלפון בלונדון.

ד"ר רוברט מוג ממציא המכשיר, התייד עם אמרסון ועזר לו לתפעל את היצור המוזר שכל כולו הורכב מכבלים שונים. התוצאה יצאה מושלמת, כשהקלידן הוסיף הרבה מהסינתסייזר לקלחת, וגרם לאלבום להישמע מיוחד לזמנו.



האלבום הוקלט באולפני אדוויז'ן בלונדון, והנה מה שיצא:

האלבום נפתח במתקפה גרוטסקית ומדהימה עם The Barbarian. עיבוד רוקיסטי במיוחד ליצירה Allegro Barbaro של המלחין הנודע בלה ברטוק. היצירה שנכתבה במקור לפסנתר בשנת 1911, עברה מן שדרוג מאסיבי על ידי אמרסון וחבריו. הפתיחה הבלתי נשכחת של גרג לייק שמנגן על הבס עם אפקט fuzz עצבני, פשוט מדהים, וגם מי שמתעב פרוג רוק, לא יוכל לעמוד בעוצמה של הקטע הזה. כשאמרסון ופאלמר משתתפים בהאמונד אכזרי במיוחד, ותיפוף מטורף מצד פאלמר, אלוהים יודע איך הוא מתופף בצורה כזו, לא פלא שזה עלה לו כששנים רבות לאחר מכן עבר ניתוח בידו. לאחר האגרסיות במתפרצות, אמרסון ממשיך עם היצירה שנכתבה עם פסנתר אנרגטי במיוחד, כשפאלמר מלווה אותו בתיפוף לא יאומן, מכת גונג, מחזירה למוטיב המרכזי, והלהקה מסיימת בסיום שמשאיר לסתות פתוחות. הלהקה שפתחה את הקריירה המוקלטת שלה עם קטע אינסטרומנטלי, משאירה את המאזין ללא מילים. כמה שנים לאחר מכן, משפחתו של בארטוק זעמה על העובדה שלהקת רוק השתמשה בלחן שלו, ולא נתנה לו קרדיט על כך, מאבק משפטי הסתיים בסוף שהמלחין קיבל קרדיט, אבל כאן זה לא נגמר...

הבלדה הייפייפיה Take a Pebble שמשכה 12 דקות, שהיא אמנם מאמץ משותף של השלושה, אך לייק הוא הכוכב כאן, עם שירתו המרגשת והנפלאה, שמתאימה בול לקטע המושלם הזה, הבית נפלא והפזמון מדהים. אמרסון כמובן מבריק בביצועיו על הפסנתר, שבעזרת ידידיו לייק ופאלמר לוקח את זה לכיוון קצת יותר ג'אזי, לאחר מכן לייק מרגיע את האווירה ולוקח את זה קליל עם קטע פולק קצר, כשפאלמר עוזר לו בכלי הקשה, אי אפשר שלא להצטרף לשמחה של החבר'ה כשהם מוחאים כפיים לפי קצב נגינתו של לייק על האקוסטית. חוזרים, לעיבוד הג'אז של אמרסון, ולאחר כמה דקות אינסטרומנטליות, חוזרים לשיר עצמו, כשפאלמר מחזק את האווירה עם המצילות שלו. זהו בהחלט אחד הקטעים היפים של הלהקה.

הקטע הבא מחזיר לרוקיסטיות האגרסיבית של הלהקה עם הקטע Knife Edge, שהוא עיבוד מטורף ועוצמתי למוטיב מאת המלחין לאוס יאנצ'אק, יחד עם סולו האמונד מאת אמרסון שנכתב ע"י יוהאן סבסטיאן באך. כשלייק מוסיף מילים משלו יחד עם שותפו ריצ'רד פרייסר. היצירה עצמה מאוד אנרגטית וקצבית, כשבהופעות הפכה לפריט חובה בעיקר בגלל השואו של החבר'ה, כשאמרסון משתגע על ההאמונד. היצירה מראה כמה אפשר להסתדר מצוין בלי גיטריסט, ואין ספק שKnife Edge הוא קטע אדיר שלא צריך עוד מילים בשביל זה. גם כאן משפחתו של יאנצ'אק זעמה על כך שהמלחין לא קיבל קרדיט, וגם המאבק נפתר בכך שהלהקה נתנה גם למלחין הצ'כי קרדיט.

המיני אפוס האינסטרומנטלי של אמרסון The Three Fates, מצליח להגשים את שאיפתו של הקלידן להלחין יצירה קלאסית כפי שרצה, אמנם הוא השלים את חזונו כשכתב את הקונצ'רטו לפסנתר שלו ב-1977 באלבום Works, אך התוצאה ביצירה זו הרבה יותר טובה מן הקונצ'רטו שלפעמים נשמע מנופח ויומרני מדי. "שלושת הגורלות" שכל חלק שבו מבוסס על שלושה אלילות אחיות במיתולוגיה היוונית שהיו אחראיות על הגורל. אמרסון מדלג לו בין תקופות שונות, כשהוא משתמש בעוגב כנסייתי, ובפסנתר כנף. כמובן שהוא לא שוכח את חבריו, ובקטע השלישי, מצטרפים אליו בלחן מטורף עם מקצבים מתוסבכים במיוחד, כשהחבר'ה מסיימים בבום אחד גדול. שפשוט למחוא כפיים לקלידן, שלא פחד והעז לשלב את שאיפותיו האוונגרדיות לתוך 7 דקות מעניינות במיוחד.

הקטע הבא Tank מפנה את הבמה לפאלמר. אמרסון כתב איזושהי מנגינה אותה ניגן על סינתסייזר, כשלייק מלווה אותו על בס, לאחר כמה דקות, נותנים לפאלמר לנגן סולו תופים ארוך ומיוחד, כשהוא משתמש בנוסף גם בגונג, אפשר רק לדמיין את האנרגיה הבלתי נגמרת מן המתופף המטורף, שלידו אני אפילו מעז להגיד שMoby Dick ו-Rat Salad נשמעים פחות עוצמתיים מול הטנק המאסיבי. פשוט תנסו לנגן תופי אוויר בזמן הקטע הזה, ונראה אתכם עושים זאת בלי להתעייף. לבסוף, מסיימים בסוף מלודי כשהחבר'ה חוזרים עם מנגינה שונה מזו שבהתחלה, ואמרסון מסיים עם סולו מוג קצר.

השיר הבא הוא כנראה המפורסם ביותר של הלהקה, הוא יפה בפשטותו. Lucky Man עצמו הפך לסיפור ידוע. הלהקה סיימה את החומר, והיא נאלצה למלא עוד 5 דקות בתקליט, בשל העובדה שהיה קצר מדי. לייק בא עם בלדת פולק שכתב בגיל 12, על אדם שנחשב לבר מזל במיוחד על אף גורלו המר שהסתיים במוות. מדובר כאן בבלדה מאוד כיפית לשמיעה עם פזמון שלא יוצא מהראש, שמסתיים עם סולו מוג מוזר משהו, שהוא אחד מהטובים ביותר של אמרסון, שפשוט לא ידע מה הוא עושה כשניגן את זה. הוא אילתר והתוצאה תועדה. מי היה מאמין שמלהקה כה מורכבת כמו ELP, תיזכר בסוף עם השיר החמוד הזה? טוב ככה זה בתעשייה. 41 דקות מדהימות של אנרגיה וטירוף מוזיקלי מסתיימות.

האלבום יצא לראשונה בבריטניה. ב-20 בנובמבר 1970. הוא הגיע למקום ה-18 במצעד האלבומים האמריקאי, ולמקום ה-4 במצעד הבריטי. הלהקה כבר אז החלה לעבוד על המאסטרפיס הבא שלה Tarkus, כשלאחר מכן יוצאת לסיבוב הופעות מוצלח ואנרגטי באירופה ובארה"ב, כשבאירופה להקות מתחילות לקום בהשפעת ELP, שראו בהם גיבוריהם המוזיקליים כדוגמת PFM, Le Omre ועוד...

אמנם המבקרים קטלו את האלבום. ל-ELP היו אויבים רבים בעקבות אלבומיהם, שנקטלו ע"י מבקרים. כל זאת לא הזיז כלל למעריצים, שקנו את האלבום כמו לחמניות. ואכן מדובר כאן באלבום חשוב ומדהים ברוק המתקדם.

עטיפת האלבום שצוירה ע"י בחור ושמו ניק דארטנל שכללה יונה הבקעה מתוך מוח של אדם קירח, נחשדה כי האדם המופיע בציור הוא מתופפה של להקת Spirit, אד קאסידי. אף על פי, שדארטנל התיידד עם רנדי קליפרוניה מנהיגה של הלהקה, הצייר טוען כי האדם הוא לא קאסידי. בין כה וכה זו עטיפה ממש יפה. יכול להיות שהיא אולי מייצגת את המוח של השלושה שלא הפסיק להנפיק יצירות מדהימות? who knows

לסיכום, אלבום הבכורה של ELP, הוא מאמץ יותר סולואיסטי מקבוצתי. אבל הוא בכל זאת אלבום מהפכני וחשוב בפרוג רוק, בשל העובדה שהוא משלב ללא בעיה רוק, מוסיקה קלאסית וג'אז. חוץ מזה העיבודים הרוקיים ליצירות הקלאסיות פשוט מפילי לסתות, ורק ניתן להוריד את הכובע על השאפתנות של השלישייה. באותה תקופה הם היו חברים בעלי אגו, כשכל אחד רצה להישמע יותר מהשני. הם לא שמו פס על אף אחד באותה תקופה, הם היו יפים, אמיצים, בעלי שיער ארוך ששילובו ללא בושה ובהמון חוצפה כמובן, סגנונות שנראו אז ממש מנוגדים. זה נסלח, זה לא מכעיס, זה מעורר שבח, ועל אף שלפעמים חבר'ה נשמעים יותר כמו שלושה אנשים שמנגנים ביחד במקרה מאשר להקה מגובשת, התוצאה מספקת, והאלבום הזה הוא פשוט מאסטרפיס. למרות מה שנאמר קודם, למי שלא אוהב רוק מתקדם, לא כדאי לקנות את האלבום, בשל העובדה שELP היא הסיבה המרכזית להשמצת הז'אנר. אבל מי שרוצה לשמוע עיבודים מעניינים ואנרגטיים למוזיקה קלאסית ובנוסף גם אתגרים מעניינים, זה האלבום בשבילו.

Genesis - Selling England by the Pound

"תוכל להגיד לי איפה מדינתי שוכנת?" כך פותחת להקת ג'נסיס את יצירת המופת שלה Selling England by the Pound, שיצאה ב-13 באוקטובר, 1973. החמישייה הנפלאה הגיעה לפסגת יצירתה, עם אחד מאלבומי הפרוג רוק הטובים ביותר שיצאו אי פעם.

פיטר גבריאל על שירה וחליל צד, טוני בנקס על קלידים וקצת גיטרת 12 מיתרים, מייק ראת'רפורד על גיטרת בס ובנוסף גם גיטרה מלווה ועוד גיטרת 12 מיתרים, סטיב האקט על הגיטרות ואחרון חביב, פיל קולינס על תופים וגם קצת שירה.

האלבום הוקלט אחרי סיבוב הופעות מוצלח במיוחד לקידום האלבום הקודם Foxtrot, ובו כבשו את הקהל האמריקאי לראשונה, למרות חששות כי הקהל באמריקה לא יבין את התופעה המוזרה שנקראת ג'נסיס. הקהל התלהב במיוחד מן הכריזמה הכובשת של גבריאל שזימר והסתובב על הבמה כשהוא מחליף תחפושות במהירות כמו שחקן תיאטרון.

אך מבקרים עדיין לא התייחסו ללהקה ברצינות. באותה תקופה בשנות השבעים, להקות רוק רבות נקטלו ע"י מבקרים שלא הבינו את השאפתנות היצירתית של הנגנים הצעירים. במקרה של ג'נסיס, מבקרים לא הפסיקו להשוות אותם לג'טרו טאל, יס, פינק פלויד ואמרסון, לייק ופאלמר.

זה לא מנע מהחמישייה הצעירה להמשיך ליצור ולהמציא את עצמה מחדש. מנהלם של הלהקה, טוני סטראטון-סמית' תיכנן ללהקה את הלו"ז העמוס במיוחד שכלל סיבוב הופעות ברחבי העולם, הפסקה קצרה ואלבום חדש.

בזמן החופשה, חברי הלהקה כתבו את החומר לאלבום באביב של אותה שנה, כשגבריאל כותב את הליריקה ביומיים. חברת התקליטים של הלהקה, Charisma Records, דרשה מן הלהקה אלבום חדש תוך 3 חודשים. הלחץ התחיל לבעבע, סטראטון-סמית', העביר את ההנהלה לטוני סמית' (אין קשר משפחתי בין השניים) שהחליט כדי לא לאבד את המומנטום שהלהקה צברה, להוציא אלבום הופעה בשם Genesis Live, שכלל הקלטות מהופעות במהלך הסיבוב, שהוקלטו לרדיו.

בזמן העבודה על האלבום, קולינס הקים להקה קצרת ימים עם הגיטריסט הקודם של יס, פיטר בנקס שהופיעה בכמה הופעות. אף על פי שזה היה לתקופה קצרה, בלהקה נרשם חשש כי אולי המתופף הנאמן והמוכשר עלול לעזוב את ג'נסיס. דבר שלא קרה לבסוף.

החומר היה מוכן, והלהקה נכנסה באוגוסט '73, לאולפני איילנד בלונדון, כשלצדם בהפקה, מונה ג'ון ברנס, שנסיונו היה רב בנושא, ואיכות הסאונד הייתה הרבה יותר טובה בהשוואה לאלבומיה הקודמים. בכך, הלהקה החלה לנגן טוב יותר, וכתבה עיבודים מתוסבכים יותר. אמנם בהרכב נרשמו תקופה של מתחים בעיקר בין שני המנהיגים, גבריאל ובנקס, שאף על פי שהיו חברים טובים עוד מתקופתם בפנימיית צ'רטרהאוס, לא הפסיקו לריב על פרטים קטנים.



אז בואו נסקור את האלבום, שנפתח באחת הפתיחות היפות ביותר שנשמעו בתקליט. כשגבריאל שר על מולדתו אנגליה שהחל למאוס בה, כשהחלה להפוך למעצמה קפיטליסטית בשנות השבעים. הסולן הסוציאליסט צפה כיצד הממלכה מורגלת לתרבות של צריכת שפע, מה שתסכל אותו, כשהוא מקונן בליריקה שרק הבריטי הממוצע מבין, כשהוא משתמש בשמות של חנויות ומושגים שידועים בקרב הממלכה המאוחדת. כמובן שגבריאל שר את שם האלבום, שהוא למעשה סיסמה של המפלגה הסוציאליסטית הלייבור. היצירה עצמה, החלה מכמה קטעים שגבריאל הלחין על פסנתר, וביחד נוספו כמה קטעי גיטרה של האקט. לאורך כל 8 דקותיו, Dancing with the Moonlit Knight מציג את הלהקה בשיא תפארתה, עם פתיחה מרגשת, שבהדרגה הופכת לקטע עוצמתי ודרמטי. ראוי לציין את העבודה המצוינת של סטיב האקט שהוא למעשה החלוץ בטכניקת הטאפינג והסוויפינג, שהפכו לכה ידועות בקרב גיטריסטים חובבנים ומקצועיים. אז למי שרותה לדעת, לא אדי ואן היילן הוא זה שהמציא את הטאפינג, זה האקט. עוד תיאורים רבים על היצירה מיותרים, צריך פשוט לשמוע ולהבין, וכך מתפוגג האפוס הראשון, עם מנגינה פסטורלית המלווה בגיטרות ה-12 מיתרים של החבר'ה.



השיר הבא I Know What I Like (In Your Wardrobe), עשה עבודה מצוינת ללהקה, כשהשיר הקצר והפחות מורכב מעמיתיו לאלבום, הפך ללהיט קטן וחמוד, עם פזמון כיפי וקליט שלא יוצא מהראש בקלות, וכמובן המילים הכה אנגליות, שבעצם עוסקות בעטיפת האלבום שצוירה ע"י הציירת בטי סוונוויק. הציור ושמו "החלום", מציג גנן אשר ישן בספסל ציבורי, כשאנשים לא שמים לב לבחור המסכן. גבריאל החליט לקחת את השיר, וכתב מילים הומוריסטיות על גנן שלא רוצה לעשות דברים גדולים בחייו, הוא שמח עם מכסחת הדשא שלו. השיר נולד עם ריף שהאקט כתב, אך חברי הלהקה דחו אותו בטענה שהוא "ביטלסי" מדי. אך במהלך ג'אם, החליטו החבר'ה כי הריף אכן מתאים, וסיימו את השיר, כשהם מתבדחים בנוגע אליו ואומרים: "פיטר אתה יכול להעביר לי את הלהיט בבקשה?". פתיחת המלוטרון, שנשמעת כמו מכחסת דשא להדגשת סיפור השיר, נתגלתה ע"י גבריאל בזמן שבנקס היה בהפסקת שירותים. השיר די הצליח, והשיג ללהקה הופעה מכובדת בסדרה הידועה Top of the Pops, בה ביצעו את השיר. בהופעות, גבריאל היה מופיע כגנן עם כובע מרופט, כשמשתמש במכסחת דשא בלתי נראית, עם שיבולת שועל בפיו, מופע שאכן משך את הקהל במהלך הביזארי.

היצירה הבאה היא פשוט wow אבל wow. משאיר לסתות פתוחות. Firth of Fifth, שנכתב ברובו ע"י בנקס, עם סולו הפסנתר הידוע והמדהים שלו, שאף פעם לא נמאס לשמוע. מסתיים כשכל הלהקה נכנסת בשאר היצירה המדהימה הזו. כמובן שאי אפשר בלי לציין את סולו החליל המושלם של גבריאל, והסולו הנפלא של האקט. למרות שבנקס, לא מרוצה מהמילים שכתב בטענה כי אין להן משמעות, הן נשמעות יפה ולא מזיקות. היצירה הזו מדהימה כל כך, שבוצעה בכל הופעה במהלך שנות השבעים, אך בנקס שהתקשה כל כך עם הפתיחה שהוא עצמו כתב, השמיט אותה בהופעות והתחילו מיד בבית הראשון. כל מי שרוצה לראות מה הוא פרוג ועל כל תכונותיו הטובות, חייב לשמוע את היצירה הזו.

השיר הבא, More Fool Me, מנבא את העתיד לבוא, כשקולינס שר ומככב בשיר הפשוט בן ה-3 דקות הזה. מדובר בשיר אהבה סטנדרטי המלווה בגיטרות אקוסטית של החבר'ה. אף אחד לא חשב באותה תקופה שקולינס בסוף יהפוך לאחד הזמרים המצליחים בהיסטוריה, כשהוא לוקח את תפקיד הזמרה לאחר עזיבתו של גבריאל, ולאט לאט הופך את ג'נסיס ללהקת פופ ממוסחרת. בכל מקרה, השיר הוא חמוד מאוד ויש לו פזמון יפה, אך הוא בסך הכל מספק הפסקה קטנה מהאפוסים הגרנדיוזים של חבריו של המתופף.

ומיד חוזרים לנורמה, כשהאפוס המאוד אנרגטי ומשעשע The Battle of Epping Forest פותח את הצד השני של התקליט, במארש צבאי עליז בליווי חלילו הנצחי של גבריאל. מיד לאחר דקה, מפציצה הלהקה בלחן אנרגטי כשגבריאל שר על מלחמת כנופיות בהשפעת כתבה בעיתון מקומי. היצירה בת ה-11 דקות הזו, משנה מצבי רוח במהירות והטקסט שלה עמוס במיוחד. דבר שגרם ללהקה לבקר את האפוס בצורה קצת קשה. גבריאל עד היום, מודה כי היה צריך לקצר קצת את הטקסט, כיוון שבאותה תקופה, הלחץ התחיל לפעול עליו, כשגילה כי חבריו סיימו להלחין את המוזיקה. הדבר לא הועיל במיוחד כששר את המילים כשהוא חובש גרב על ראשו. זה לא משנה, זו יצירה נפלאה שבהחלט יכולה להלהיב את המאזין שמחפש אתגר במוזיקה שלו, וחוץ מזה המילים בהחלט מבריקות, בעיקר בסיום המונתי פייטוני ובו מתואר כי לאחר שאף אחד מן הכנופיות נותר בחיים, המשטרה הגיעה והטילה מטבע כדי לקבוע את התוצאות.

קטע אינסטרומנטלי קצר של האקט After the Ordeal, מתנגן לו למשך 4 דקות תמימות, המציגות את כישוריו של הגיטריסט, זהו אכן קטע טוב מאוד, כשהלהקה כולה מצטרפת, ומסיימת בסיום מלכותי. ראת'רפורד עזר לגיטריסט לסיים את יצירתו, אך האקט נתקל בבעיה מצד שני המנהיגים גבריאל ובנקס שסירבו לכלול את יצירתו, לבסוף היא נכנסה בשקט, בזמן שהשניים התווכחו בנוגע לאיך הולך להסתיים The Cinema Show, הוספת השיר, גרמה לתקליט להתארך יותר מעבד לאורך הויניל הממוצע שהיה 45 דקות, שבאלבום זה הפך ל-53 דקות. צעד נדיר באותה תקופה. העובדה שהרבה חומרים של האקט, לא התקבלו בלהקה, גרמו לו לתהות עם הוא באמת מתאים ללהקה, הוא עזב לבסוף 4 שנים לאחר מכן, בשל הסיבה הזו.

ואז מגיע האפוס האחרון באלבום The Cinema Show, שמתחיל כשיר פולק פסטורלי המלווה בגיטרות אקוסטיות שלוות, עם שירה מצד גבריאל, כשקולינס עוזר לו בסיום כל בית. מדי פעם, הלהקה מגיחה לפזמון נחמד ויפה, עם הברקות מצד האקט. מכאן הלהקה ממשיכה לחלק השני האינסטרומנטלי, שהלהקה מבריקה וכל פעם מחדש מצליחה לרגש אותי אישית. שומעים, ומתרשמים כמה העבודה המשותפת ביניהם מדהימה. קטע מיוחד לציון, הוא הסולו המושלם של בנקס על קלידים בשם ARP Pro Soloist.כל 11 דקותיה של היצירה מדהימות, וכל מילה מיותרת, במעבר חד, עוברת הלהקה לגראנד פינאלה למאסטרפיס שלה. למעשה, היצירה תוכננה להימשך 20 דקות במקור, אבל כיוון שהייתה תחושה שיש דמיון גדול מדי לאפוס המשובח של הלהקה, Supper's Ready מהאלבום הקודם, הרעיון נזנח, ואולי טוב שכך.

Aisle of Plenty מסיים את האלבום בדקה אחת שחוזרת על תחילת האלבום, עם הלחן של היצירה הראשונה. גבריאל שוב בוחר להשתמש במושגים בריטיים בנוגע לתרבות השפע. אפילו שם השיר הוא משחק מילים העוסק בנושא כשAisle משמעותו אי אך במובן של מדפים בסופרמרקט. ג'נסיס משתמשים באפקט המעגלי, כשאלבום מסתיים בדיוק כפי שהחל, ובכך נותנים לאלבום תחושה של אלבום קונספט עקבי. האלבום מסתיים עם המלוטרון הנוגה, יחד עם גבריאל שמקריא מחירים אקראיים בסופר, ומכריז כי הכל שטויות כשהאלבום מתפוגג לו, ו-53 דקות של אלבום מעורר השראה וקנאה מסתיימות.

המאמץ של ג'נסיס, זכה לשבחים, כשמבקרים סוף סוף מחלקים מחמאות על עבודתם הקשה. הקהל בעיקר התענג על היצירה החדשה, שעם הזמן, מעמדה התחזק, וקיבלה את התואר המכובד בתור אלבום חשוב במיוחד בתור הזהב של הרוק המתקדם. אולם סטראטון-סמית' לא אהב את האלבום, אך העריך את השאפתנות של החבר'ה שטיפח, ללא התערבות. ג'ון לנון אפילו אמר בראיון ברדיו, שזהו אחד האלבומים שהוא מאוד נהנה לשמוע לאחרונה. גבריאל התרגש במיוחד כששמע זאת.

אני אישית, התחלתי להכיר את ג'נסיס הפרוגרסיבית עם האלבום הזה, כשאמי הכירה לי אותם כיוון שגדלה על התקופה הפופית שלהם בשנות ה-80, בהנהגתו של קולינס, חיפשתי בויקיפדיה, ונתקלתי למצוא שג'נסיס הייתה להקת רוק עם יצירות ארוכות במיוחד. באותה תקופה התחלתי עם הרוק המתקדם אחרי פינק פלויד, וכל מה שהיה בו יצירות של 10 דקות, סיקרנו אותי. בהתחלה, לא הבנתי מה רוקי בו, כי ההתחלה נשמעה לי קיטשית ודביקה. אבל פתאום, בשמיעות חוזרות, הבנתי שיש לי יצירת מופת בידיים, ולא הפסקתי להאזין לה, כשהאובססיה לקנות את הדיסק גברה, והעניין בג'נסיס גבר. עד היום אני והאלבום חברים טובים, ויכול לומר בלי חשש שהוא עיצב את התקופה שלי כבחור שהתחיל להתעניין במוזיקה מתקדמת.

לסיכום, Selling England, היא יצירת מופת מדהימה ומעוררת כבוד, מלהקה צעירה שלא חששה להמציא את עצמה. כמה שנים, לפני שנפלה במהפכת המסחור, והוציאה להיטי פופ דביקים בשנות השמונים, הייתה אחת מהלהקות הטובות והאיכותית ביותר בשנות השבעים, כשלאחר יציאת האלבום באוקטובר, יצאה הלהקה לסיבוב הופעות מוצלח, כשכלל כרגיל, את תחפושותיו הצבעוניות של גבריאל, שהפכו כל מופע רוק לכמעט כמו קרקס תיאטרלי מוזיקלי. חובה לצפות בהופעה בתקופה זו באולפני שפרטון שצולמה במהלך 30-31 באוקטובר 1973, כשהלהקה מוצגת באיכויות סאונד ותמונה טובים, וכל מה שטוב בלהקה נראה שמה. האלבום חובה למעריצי ג'נסיס, רוק מתקדם ובכלל מוזיקה טובה. למי שרוצה להשיג ברימסטר המשובח מ-2008.

הנה האלבום להאזנה - ג'נסיס - Selling England by the Pound מקנא בכל מי שעוד לא שמע את זה. חכו ותראו מה מצפה לכם.