סקוטי: ילד כבשה שחורה (חלק א')

אהלן אהלן לכם! אז עבר קצת זמן. והיו הרבה דברים במהלך התקופה. ההופעה של ARW (נפלא אם שאלתם), תקופה עמוסה בביה"ס, כתבה שפורסמה באתר של מכון דוידסון (מוזמנים לקרוא), בקיצור הרבה מאוד. אז הקשבתי לכל מיני דברים במהלך הזמן הזה. והיה שם אחד, ששמעתי במהלך הזמן מכל מיני בלוגים שקראתי, מוזיקאים שציינו השפעות ומכרים וחברים שסיפרו לי על החידה המשונה הזו, סקוט ווקר. הבחור אולי עם הקריירה הכי לא סבירה בעולם. יש לי הרבה מאוד הערכה לאיש הזה: מוזיקאי נפלא, זמר עם קול ייחודי וכובש, משורר, נסיין ובעיקר, מסתורי מאוד. קשה מאוד להבין לעומק את הדמות והיצירה של ווקר. האדם שהיה בפסגה של הפסגה, היה סלב בקרב הנערות הצווחניות לא פחות מהביטלס והסטונס, במסגרת הלהקה שהיה בה האחים ווקר או במסגרת קריירת הסולו שלו. ומה לא היה לו? פרסום, תכנית טלוויזיה, מעריצים, אלבומים מוצלחים ולהיטים.

איך יכול להיות שאדם עם מעמד כזה, זרק את הכל, כדי ללכת אל הנודע? אל האוונגרד האקספרימנטלי בלי שום גבול. עד היום, האיש יוצר יצירות בלתי סבירות וגורם לאנשים צמרמורת בכל הגוף. בסיקסטיז הוא היה הפסקול המושלם לזמן החורפי של בין הערביים, כשאפשר להתכרבל עם כוס תה, עם שירים יפים ומלטפים, קאברים לז'אק ברל ומוזיקת בארוק פופ פסטורלית ויפיפיה. מאמצע האייטיז ועד היום, הוא זה שגורם לנו לתחושות מטרידות, יוצר סיוטים מוזיקליים קולנועיים, שכבר עוברים בעיניי את ההגדרה "מוזיקה". ווקר האיש הכי לא סביר בעולם במוזיקה. זמר פופ מצליח וידוע שיכל לשמור את מה שיש לו ולהיות מעין טום ג'ונס שובה לבבות שנועד למבוגרים בשביל הנוסטלגיה עשה את הבלתי צפוי. בהסתברות, הסיכוי שזה היה קורה בתעשיית המוזיקה היה 1 ל-35867489543.99999979994575861199, אבל בום!

הנה הוא יורק לנוסטלגיה בפנים ועושה בדיוק מה שיגרום לכם לתחושה מוזרה. מעין סרט אקספרסיבי בצלילים. ווקר הוא אוונגרדיסט בכל רמ"ח איבריו. הוא מסרב ללכת עם הזרם כבר למעלה מ-30 שנה, והוא ממש אבל ממש לא מתכוון לחזור לעשות בארוק פופ נאיבי כמו בסיקסטיז. הוא כמו שהוא שר באלבום השני (הדווקא יותר שמרני שלו וגם למעשה קאבר לטים הארדין) Black Sheep Boy. בכל מקרה, אני הולך לעשות מעין סקירת קריירה של סקוטי יקירינו. למשך כמה פוסטים, מקווה שתאהבו ותיהנו. אם לא אהבתם את השירים הנעימים שלו, יש לכם את האקספרימנטל שיבוא לאחר מכן. אם לא אהבתם את האקספרימנטל, תמיד אפשר לשבת ולהירגע עם שירי פופ יפים ומרגיעים. אם לא אהבתם אף אחד מהם. אז מה אתם עושים כאן?! בכל מקרה, להתחלה.

נואל סקוט אנגל שהיה כבר מלכתחילה ילד פלא שטופח ע"י אמא שלו כדי לשיר, הגיע מארה"ב לאנגליה, כשהוא מקים עם עוד שניים את להקת האחים ווקר. אף אחד מהם לא היה ממשפחת ווקר. אבל בכל מקרה, החבר'ה האלה עלו לתהילה עם להיטים כמו The Sun Ain't Gonna Shine Anymore שהפכו את החבר'ה האלה כאמור לסוג של ביטלס. אבל זה לא משנה. כי כששני החבר'ה האחרים עשו את זה בשביל מה שמסביב, סקוט מעולם לא היה מעוניין בתהילה ובמה שמסביב. עניין אותו לעשות אמנות, להשאיר חותם, לא להיות one hit wonder. אז הוא פירק את הלהקה והתחיל לפתוח בקריירת סולו עם ארבעה אלבומים. היום אני אדבר על הארבעה אלבומים האלה. לסקור אותם קצת, לתת להם קצת כבוד, כי למרות שלא מדובר פה באלבומים פסיכיים וחדשניים (למרות שחלק מזה שאף לכך), מדובר פה פשוט במוזיקה יפה, נאיבית ונפלאה שתמיד עושה טוב.

אז ווקר מוציא ארבעה אלבומים כל אחד נושא את השם שלו, כאמור אלה אלבומים חורפיים, מלטפים שאפשר להתכרבל איתם יחד עם כוס התה. אבל שלא תחשבו שמדובר במשהו לגמרי רגוע ונגיע לזה. אז ווקר, עם המפיק ג'ון פרנץ ומספר מעבדים: וואלי סטוט, פיטר נייט (כן ההוא מהמודי בלוז) ורג' גסט, מצויד בכמה שירים משלו, יחד עם מספר קאברים לאיידול של ווקר בזמנו, גיבור השאנסון, ז'אק ברל ועוד מספר שירים, הגיע ווקר כבר עוד כצעיר עם אמביציות ומטרה מסוימת למה שהוא רוצה להשיג במוזיקה שלו. כשהוא מבקש מהמעבדים להישמע כמו מלחינים מסוימים בשירים שלו.

אז ב-1967, מוציא סקוט את האלבום הראשון שלו אחרי האחים ווקר, Scott. ובעיניי, מדובר באלבום טוב. הוא כולל בתוכו פנינים, ובעיקרון הוא לא מזיק, עושה טוב למי ששומע אותו, ומראה את הקול הנפלא של סקוט. זה הקטע להתעכב קצת לגבי הקול של סקוט. סקוט הוא מעין שאנסוניסט שכזה עם קול הרבה יותר עמוק, מאוד בטוח בעצמו ונשמע כמו הקול החלומי של כל נערה. ובאמת, אני חושב שבשתי הוורסיות שלו: הפופית והאוונגרדית (ונדבר עליה בפוסט הבא) יש לו קול ייחודי. כאן זה נשמע יפיפה. אז מה יש לנו כאן: שירים כמו Mathilde ו-My Death של ברל שעברו תרגום לאנגלית ע"י מורט שומן. האיש שלמעשה תרגם את כל השירים של ברל. שירים מדהימים בעוצמה שלהם, בעיקר בזכות התזמורת. ו-ווקר שר כמו ברל בגרסה האמריקאית שלו. בנוסף, יש גם קטעים מקוריים של ווקר עצמו כמו Montage Terrace, אחד מהשיאים של ווקר בתקופה הזו בעיניי. סך הכל, אלבום יפיפה, נפלא, מלטף, נעים ועושה טוב. אין לי עוד הרבה מה להרחיב עליו חוץ מזה.

כנ"ל לגבי האלבום הבא של ווקר, Scott 2, שיצא שנה לאחר מכן, ושוב פעם הוכיח כמה ווקר הוא דמות חזקה בעולם הפופ באותה תקופה. גם כאן, אותה נוסחה. קאברים לברל, עוד קאברים לכותבים אחרים וקצת שירים של ווקר עצמו. אני אודה ואומר, שמבין הארבעה, זה האלבום הפחות אהוב עליי של התקופה הזו. וסקוט די יסכים. למרות שמדובר באלבום גם יפה וטוב, ווקר כינה אותו כ"עבודתו של איש עצלן ומפונק, עכשיו השטויות צריכות להיפסק. העסק הרציני חייב להתחיל". כבר בגיל צעיר, ווקר לא היה מרוצה שאומרים לו מה לעשות, מה לבצע, ועד כמה זה ימכור. לכאורה כוכב פופ יפה וחמוד מן השורה, אבל עמוק בפנים, אמן שרוצה שישחררו ממנו את הרסן וייתנו לו להתבטא. ובאמת, חלק מהמילים שנכתבו באלבום לא היו בדיוק הנושא הטיפוסי לשירי פופ מתוקים. אבל עדיין, האלבום הגיע לראש המצעדים בבריטניה. וכנראה שבשיא ההצלחה המסחרית, נראה שהאמן הולך לשתוק... בכל מקרה, זה אלבום לא רע עם שירים יפים כמו Jackie עוד תרגום של שומן לברל, Best of Both Worlds גם הוא עוצמתי, אבל בעיקרון, שום דבר חדש. מדובר באלבום טוב, שווקר עדיין לא הביע את עצמו.

העסק האמיתי, מתחיל לו שנה לאחר מכן, עם האלבום הראשון שאי פעם שמעתי של האיש. כאן, מתחילים להבין שווקר לא בא להנעים את הזמן עם שירים יפים. Scott 3 שיצא שנה אחרי, הראה כבר שמדובר פה בעסק קצת אחר. רק שלושה קאברים לברל מתוך ה-13 שירים. כל השאר, חומר מקורי של ווקר עצמו. כבר מהעטיפה, אפשר להבין שאנחנו לא מדברים פה על אלבום הפופ הממוצע. וזה מתבטא בשיר הפותח, אחד השירים האהובים עליי והיותר מסקרנים שיש, It's Raining Today, לכאורה שיר פופ נאיבי ויפיפה על הגשם שמטפטף היום, אבל במשך כל השיר, הכינורות מנגנים תו דיסוננטי, מטריד, נותן תחושה מטרידה באמצע שיר נעים. זה א טונאלי, זה מפחיד, זה משונה, ואיכשהו יפיפה בדרך המעוותת שלו. ווקר כאן כבר זוכה להביע את מה שהוא רוצה. ואף אחד לא ידע מה הולך לבוא בשנים הבאות. אם חשבתם שרדיוהד המציאו את הגלגל בHow to Disappear Completely, תקשיבו לשיר הזה ותבינו במה מדובר.

אתם תראו מה יש לי...

It's Raining Today היה יריית הפתיחה של ווקר האוונגרדי. כוכב הפופ שמסרב להיות באור הזרקורים. לאנשים כאלה יש לי הערכה. בניגוד לתלמידו הרוחני של ווקר, דיוויד בואי ששאף להביא את האוונגרד והמוזר אל הפופ, ווקר התעקש להישאר מוזר ומחוץ למיינסטרים. אבל זה עדיין לא קרה. למרות השיר הפותח המדהים, שאר האלבום הוא עדיין לא ביג וואו וממשיך ברובו כאלבום פופ יפה ומלטף. אבל האם הוא כזה נעים כמו השניים הראשונים? ממש לא. האלבום גם קופץ רמה בשירים. כשווקר מתבטא יותר, השירים אפילו יותר יפים. שירים כמו Big Louise עם הגונג המסתורי בהתחלה, We Came Through ההירואי, 30 Century Man שיחזה את העתיד, והקאבר אוי הקאבר הכל כך יפייפה ומרגש של ווקר לברל עם If You Go Away. מכל הקאברים לברל, זה היפה מכולם, הסוחט דמעות ו-ווקר שר את המילים ומרגיש אותן, הוא מבין מה הוא מגיש. עובר בעיניי את גרסת המקור של ברל. אבל ווהו רגע, להגיד שהאלבום לא מהפכני כל כך מלבד הפתיח זה קצת מוגזם.

הליריקה באלבום גם היא התפתחה וחלקה מביאה קצת שוק וזעזוע בפעם הראשונה ששומעים את זה. עם עוד שירים נפלאים לא פחות, גם הם הקאברים לברל, Sons Of, שיר יותר קשה ורגשי שעוסק בילדים שהולכים לכיוונים שונים, אבל כנראה שהשיר Funeral Tango הוא השומט לסת הגדול מכולם. עם מנגינה מארשית, אופטימית ומנגינה כיפית וקליטה, ווקר שר על המוות שלו, על המוות שלהם, על המוות שלך, כשתהיה כבר מת בקבר, כל זה עם צחוק מתגאה ועוצמתי. כבר אמרתי שהבחור לא בדיוק הפופ סטאר הטיפוסי? Scott 3 היה יריית הפתיחה של ווקר בתור אמן רציני שרוצה לעשות דברים לא צפויים ומשונים. אחרי אלבום לא ממש חשוב שסקוט בעצמו לא מרוצה שבכלל יצא לאוויר העולם, שבו הוא שר שירים מתכנית הטלוויזיה שהנחה פעם ב-BBC, הוא מוציא כמה חודשים אחרי השלישי את האלבום האחרון מהתקופה הזו, ובעיניי הכי טוב מהתקופה הזו.

Scott 4 שיצא בנובמבר של אותה שנה, הוא היפה מכולם בעיניי. כאן זה כבר ווקר מקורי. אין יותר קאברים, עכשיו ווקר עושה מה שהוא רוצה. אלבום מאוד קצר, שעד כמה שזה מוזר, לא תפס בקהל ונכשל מסחרית. יש לי כמה השערות להסביר למה אלבום עם שירים עם מנגינות יפיפיות, חלומיות עם פזמונים קליטים ויפים ירד במהירות מהמדפים:

1. סקוט הוציא את האלבום הזה תחת השם המקורי שלו, סקוט אנגל. וכנראה שהקהל לא ידע שמדובר באותו שם השובר קופות וכנראה זה מסביר חלק מזה.

2. למרות שמדובר בשירים יפים, מלטפים ונפלאים מבחינה מוזיקלית (הפסגה של ווקר בתקופה הזאת). המילים שלו לא היו בדיוק כאלה. עם שירים כמו The Seventh Seal (עם הניחוח הספרדי) שעסק במאסטרפיס של הבמאי אינגר ברגמן, עם האביר שמשחק שחמט עם המוות בעת המגפה השחורה, Hero of the War שעסק בנושאים קשים של שכול, מלחמה וגבורה, והשיר הכי אהוב עליי באלבום, The Old Man's Back Again שעוסק ברוסיה הסובייטית. הנושאים ההיסטוריים יהיו לנקודה מרכזית בטקסטים של ווקר בעתיד, וזה יהיה הרבה יותר מזוויע... הרבה יותר...

בכל מקרה, עם אלבום כזה קשה להבין איך שירים כמו The World's Strongest Man ו-Get Behind Me לא הגיעו למצעדים. מדובר באלבום הכי טוב של סקוט מהתקופה הזו, וחותם מצוין לפתיחת קריירה מעניינת ומוזרה, שהפרק הראשון שלה התחיל בסדר ונחתם ביופי אחד מדהים. מהרגע הזה, יש ירידה עצומה בקריירה של סקוט. אחרי האלבום הזה שהיה לכישלון (ועדיין הפך לאלבום אהוב ע"י הרבה מאוד, תשאלו את בואי, רדיוהד, ג'וני מאר ועוד הרבה חבר'ה), ווקר נאלץ להיכנע לתקופה מסוימת ללחץ של חברת התקליטים.

במשך ארבע שנים, ווקר הוציא במהלך הסבנטיז אלבומי פופ קאנטרי ומה שנקרא במושג שמאוד מעצבן אותי: adult contemporary. את התקופה הזו, ווקר מעדיף לשכוח, ולא פלא למה הוא סירב בתוקף להוציא את האלבומים האלה מחדש. זה מראה עד כמה הוא בלתי מתפשר כאמן, ולא חושף דברים שמעדיף להשאיר במחסן. לאחר מכן, הוא הולך לחולל מהפכה ולשמוט את הלסת של כולנו, כבר מאיחוד עם הווקר ברדרס, אבל זה סיפור לפוסט הבא.

דבר דבר

ההיסטוריה כוללת מקרים מצערים שכאלה בנוגע לרצון שלא מומש. אנשים שרצו להביע את עצמם בדרך שהם רוצים ונשלטו ע"י גורמים חיצוניים עם כוח רב כדי שיוכלו ליצור משהו לפי האינטרסים שלהם ולמעשה שולטים עליהם כמו בובות. בדוקו הישראלי "סוף עונת התפוזים" של יואב קוטנר, אפשר לשמוע את צביקה פיק מתלונן על כך שמעולם לא הביע את עצמו כפי שרצה והוצג באופן שגוי ככוכב פופ משגע, בזמן שרצה להיות כמו מתי כספי שלפי פיק, "כדיברו עליו, חשבו מוזיקה ולא תלבושות נוצצות כמוני". המקרה של פיק הוא אחד מיני רבים. קטע מבאס בטירוף. והיום, אני ארצה לדבר על להקה אחת שלא נכנעה לרצונותיה של חברת התקליטים, בתקופה שהיה נראה שהכול אבוד (בעברית פשוטה - האייטיז), החליטו החבר'ה האלה ובראשם אחד, שלא רצו להיות כמו השאר כמו שציפו מהם. זה אמנם נשמע כמו רק דיבורים, אבל Talk Talk באמת הייתה משהו מיוחד. ההרכב שהוקם ע"י מארק הוליס. בחור עם טעם משובח שמלכתחילה לא אהב שאומרים לו ולחבריו מה לעשות.

1981. התקופה הזו שהייתה הנוראית ביותר בהיסטוריה האנושית אחרי ימי הביניים (ואולי אפילו מעל ימי הביניים) בשיאה. יש לנו את מדונה וסינדי לאופר, להקות רוק מפורסמות גוססות, ה-MTV עולה וכוחו מתגבר ואותו הוליס מחליט להקים להקה שתהיה מפורסמת ותשנה הכל. הוליס אהב כל מיני דברים: מיילס דיוויס, ג'ון קולטריין, קלוד דביסי, בלה ברטוק, Can, אף אחת מההשפעות האלה נראתה בתחילת הדרך של Talk Talk. כי הוליס, לי האריס (תופים), פול ווב (בס) וסיימון ברנר (קלידים) נאלצו ללכת בכיוון הסינת'פופ הקר של האייטיז שהלך באותה תקופה. החבר'ה הושוו לדוראן דוראן (ועל זה אומרים במזרח הרחוק: גוועלד!) שהיו הדבר החם שבתקופה. EMI אהבה את מה שיש להם פה. עוד דוראן דוראן שכאלה שיעשו להיטים עם הסינתסייזרים, ימכרו מיליונים ויכניסו את המרשרשים לחברה.


(".....זה לא מה שרציתי....") הוליס מצד ימין משלב ידיים וכבר רואים שלא בא לו כל הסינתים האלה

עם שני אלבומים ועזיבת חבר אחד את ההרכב, הצטרף החבר המאוד מאוד חשוב אבל לא רשמי, טים פריס-גרין. הקלידן שהיה באותו חזון של הוליס הגיע לו אי שם ב-1984, כשהלהקה הפכה לתרנגולת מטילת ביצי זהב עם הלהיטים It's My Life ו-Such a Shame. אבל זה ממש לא מה שהוליס רצה. הוא רצה להגיד משהו יותר משמעותי, יותר עמוק, משהו שיעשה יותר ממה שמלכות הכיתה בתיכון שומעות במסיבות של יום שישי בערב. ברגע הזה, הוא אמר שנמאס לו ואמר לנציגי חברת התקליטים שלא יתערבו בתוצרים שלהם עכשיו. שלא יתערבו להם בהקלטות. כשהמנהלים מעשני הסיגרים מפקחים מלמעלה, זה לא כיף. אז ב-1985, טוק טוק מתכנסים באולפן להקליט את מה שיהפוך לאלבום הכי מצליח שלהם וזה שריצה את חברת התקליטים באופן מלא. The Colour of Spring זרק לעזאזל את הסינת'פופ של שני האלבומים הקודמים ואיכשהו הצליח להגיע לראש המצעדים וסימן את הלהקה סופית על המפה.

על הנייר זה נראה טוב. אבל הוליס עדיין לא היה מרוצה. זה עדיין לא מה שהוא כיוון אליו. עם הבוכטות של כסף שהם הרוויחו אחרי שלוש שנים, הוליס דרש מהחברה חופש אמנותי מ-ל-א. נציגי החברה אפילו לא יגיעו לאולפן. עכשיו הם יעשו מה שהם רוצים וזה יתנהל בדרך שלהם. ופה, אני רוצה לדבר על צמד אלבומים מדהים ואלוהי שיצא מתוך הזמן הזה שהם בילו להם באולפן ללא פיקוח עליון, ללא שום אינטרסים להתחשב בהם. זוכרים שאמרתי שהוליס אהב את כל הג'אז, קלאסי, אוונגרד הזה? עכשיו הוא זכה להביע את זה באופן מלא.


Now that's more like it

בתקופות של 1987-1988 ו1990-1991, הקליטו טוק טוק את מה שיהפוך לשיא יצירתם ושהוכיח שהאייטיז כללו גם הברקות, והשפיעו על כל כך הרבה חבר'ה שאנחנו אוהבים. בחושך מוחלט, עם 50 נגנים באולפן, מספיק כסף לממש את מה שהם באמת רצו לעשות: הקליטו את שתי יצירות המופת: Spirit of Eden (1988) ו-Laughing Stock (1991). שני האלבומים האלה הם ממש צמד אחים. יש שם כמעט את אותה גישה, אותו סגנון ייחודי, אפילו העטיפות דומות (זה המקום לשבח את הציורים היפים של ג'יימס מארש, המאייר הקבוע של הלהקה במשך כל שנות קיומה). למרות שמדובר בשני אלבומים, זה תמיד היה נראה לי שהם מתפקדים כמו אלבום אחד ארוך. בפרויקט הזה ביוטיוב של חנות התקליטים אמבה, שמה מתארחים אמנים שונים שמראים אלבומים שונים שקנו. הגיע חבר אחד מלהקת אינדי ושמה Young the Giant כשהוא לוקח את שני האלבומים האלה ואומר שהם כמו Kid A ו-Amnesiac. אבל בעוד אצל רדיוהד יש עוד מקום להבדיל, כאן אי אפשר לדעת איזה שיר שייך לאיזה אלבום.

אני תמיד אראה את שני האלבומים האלה כיחידה קונספטואלית אחת. קשה להגיד שמדובר באלבומים שונים. למרות, שאני חושב שאפשר להגיד כמה דברים: נראה כי Spirit יותר שלו, ככה נשמע גן עדן, זה מאוד רוחני ושלם. אמנם Laughing Stock יותר מהורהר, פחות שלם עם עצמו, לא בדיוק כמו הצד האפל, אלא יותר כמו חקירת הצדדים הפחות מוכרים בנפש האנושית. שני האלבומים האלה הם רוחניים מאוד, מאוד heavenly שכאלה, מאוד שלווים ורגועים, אבל מאחורי כל זה יש את אופן השלטון הסופר פרפקציוניסטי של הוליס, שרצה את הסאונד המושלם שכיוון אליו.

כמו מקרטני עם הסאונד שרצה להשיג בסרג'נט פפר, כמו בריאן וילסון שרצה שהכול יתנהל כפי ששמע בראש שלו ב-Pet Sounds, כמו קפטן ביפהארט שנתן הוראות מאוד פיגורטיביות כדי ליצור את הצליל של Trout Mask Replica, כמו קווין שילדס שעבר בין מיליוני טכנאי הקלטה ובזבז הון על מציאת הסאונד המושלם ב-Loveless, ככה היה הוליס ביצירת שני האלבומים האלה. אז בואו ננסה לתאר רגע את האווירה שהייתה שם. הרי את הוליס כבר לא עניין יותר מבנה. לא עניין אותו לכתוב מוזיקה ידועה מראש. הסאונד, האווירה זה מה שהיה לו בראש עכשיו. וזה מה שהוא תמיד רצה ליצור. מינימליזם, חזרתיות, המורכבות שבפשטות, כל הדברים האלה נוכחים בחזון של הוליס.

אז מה הבן אדם עשה? קודם כל, הכל הוקלט אנלוגית. לא רצו שום דבר דיגיטלי (למרות כמה חריגות). במהלך ההקלטות השתמשו החבר'ה בשני מיקרופוני מנורות ולא נגעו בהם בכלל. בלי לשנות בהם שום דבר כדי שיוכל להיות את אותו הסאונד שהוליס רצה. שני המיקרופונים האלה חוברו למגברי מיקרופון ולא לקונסולה שלא סיפקה את רצונו של מארק. עם כל זה, הדבר העיקרי שמראה עד כמה הוליס הלך עם הדבר עד הסוף, היה לכבות את כל האורות באולפן, חושך מוחלט שה-50 נגנים באולפן לא יראו אור יום, כדי להיכנס לאווירה. זה הקשה עליהם לדעת איך לנגן את התפקידים שלהם, זה הקשה על פיל בראון הטכנאי לראות מה הוא עושה. קטורת ונרות גם לא היו חסרים. הכל כדי להגשים את מה שהוליס רצה. האווירה הרוחנית-מיסטית הזו התאימה כדי ליצור את שני האלבומים ככה שכולם נשמעו בדיוק כמו שהוא רצה ו-וואו אנחנו הרווחנו.


במשך 14 חודשים באולפני ווסקס, הקליטו הוליס, האריס, ווב ופריס-גרין יחד עם נגני ג'אז ויחידות של כלי קשת וכלי נשיפה את ששת הקטעים שירכיבו את Spirit of Eden. כשאתם שומעים את האלבום בפעם הראשונה את בטוחים שהגעתם לגן עדן כמו השם של האלבום. עם האפוס הפותח The Rainbow, אנחנו מבינים: ביי ביי סינתסייזרים, שלום סאונד אורגני וחי. זה באמת אחד הקטעים הכי יפים שקיימים וההוכחה למה שרצון עז יכול להביא. זוהי עוד אחת מהפתיחות האלה שנוצרו בשביל לפתוח אלבום. חצוצרת מיילס דיוויס שכזאתי כשיש בנוסף כלי קשת מאוד מסתוריים, משהו מעניין ומוזר. זה כבר נהיה מסקרן, גיטרה מייללת, כנראה אותה רוח עדן, עד שזה מגיע לקטע עצמו. אי אפשר לספר את זה. המבנה רפטטיבי, חי, מאוד אקסטזי כמעט ומכניס אותנו לתוך האווירה המסתורית של האלבום, ככה נוצר לו סגנון חדש.

הפוסט רוק. הרבה מאוד מתנערים מהתיוג הזה בטענה שמדובר בסתם רצון לתייג כל דבר. אבל יש משהו מאוד מעניין בשם הזה, ואני אתמקד בזה אחר כך. יש פה רוק, ג'אז וקלאסי מתערבבים בתוך אווירת אמביינט מה שמקנה לזה תחושה כמעט מדדטיבית/אלקטרונית שכזו. הוליס נשמע פה כמו כלי נגינה בעצמו. כמו דאמו סוזוקי האגדי שהשתמש בכלי המיתר שלו ככלי נגינה ות'ום יורק שהחליט שהוא רוצה לשיר לא ברור גם הוא, הוליס נשמע הרבה יותר שברירי מהם. הוא נשמע כמעט מנסה לשיר רגוע ואי אפשר להבין הרבה מהמילים שלו. איפה 1984 ואיפה זה? למרות האווירה שכל המטרה שלה היא להשאיר באווירה המסתורית הזו, יש באלבום התפרצות מבורכת עם Desire שמגיע לקליימקס של רעש וליין מאוד קליט. כאן המאזין פתאום מרגיש מין אורגזמה מוזיקלית שכזו. ככה נשמע כנראה גן עדן.

אפילו שמדובר באלבום ניסיוני ולא קליט, היה מין משהו כזה קרוב ל"להיט" עם I Believe in You שיר אנטי הרואין, כשרצו שמועות כי הוליס היה ג'אנקי שהוכחשו על ידיו, מלווה במקהלת נערים, עם מוזיקה מרגשת מאוד, זה מרגיש יפייפה, אבל גם קצת לא קשור לקונספט של האלבום בעיניי. אולי אני אתרגל לזה מתישהו, אבל איכשהו זה תמיד הרגיש לא קשור לשאר האלבום. Spirit of Eden היה ההתחלה של אותו עידן מעניין ואקספרימנטלי של הלהקה. אבל כמעט שכחנו, הם עדיין מחויבים ל-EMI. החבר'ה כבר הבינו שתקציב לאלבום הבא לא יהיה. המנהלים והיועצים שלא נכנסו בכלל לאולפן ולא היו מעורבים בתהליך, שמעו את החומר החדש ולא התלהבו במיוחד. הם צפו את הפלופ המסחרי והם רצו עוד להיטי סינתסייזרים. הוליס סירב לשנות והוחלט מהלהקה כי הם רוצים להשתחרר מהחוזה שלהם עם החברה.

ענקית התקליטים שנתנה חופש להרבה מלהקותיה הגדולות (הביטלס ופינק פלויד למשל) שהיו לדוגמה לחופש אמנותי מוחלט במוזיקה, החליטה להציע לTalk Talk חוזה חדש. הוליס הבין שמלכתחילה הם לא היו אמורים להיות חתומים אצלם, החליט לסיים את זה וכולם הגיעו לבית המשפט כדי להשתחרר מהחוזה. לבסוף זה הוסדר מחוץ לכותלי בית המשפט והחברה שלא אמרה את המילה האחרונה, הוציאה גרסה ערוכה של I Believe in You, אלבום אוסף של התקופה המוקדמת וקליפ שזכור כחוויה לא נעימה במיוחד. רוברט וויאט אמר פעם שלהיות עשיר ומפורסם לא נותן לך חופש אמנותי מלא, אלא ההפך. הסיפור הזה הוא דוגמה מצוינת לדברים האלה. הוליס לא רצה להיות כוכב פופ. הוא החל יותר להתבודד, האגו השתלט עליו ועכשיו כשהוא משוחרר מהחוזה, Talk Talk חתמו על חוזה עם חברה שהייתה הרבה יותר מתאימה ללהקה.

Verve ששימשה כלייבל הבית לחבר'ה כמו צ'רלי פרקר, סטן גץ, הוולווט אנדרגראונד והמאדרס אוף אינבנשן, הייתה הרבה יותר בחזון של הוליס. הלייבל של גיבוריו התאים לו יותר וכך התכנסו שוב פעם. הוליס והאריס מינוס ווב וכשעדיין פריס-גרין נשאר כחבר להקה לא רשמי, התכנסו יחד עם מלא נגנים, להקלטת האלבום שהיה ברור שהולך להיות האחרון שלהם Laughing Stock. גם זה אלבום עם האווירה המיסטית-מסתורית של קודמו, אבל קצת יותר אפל, יותר מהורהר, משלים את אחיו הגדול מלפני 3 שנים. גם כאן שישה קטעים, גם כאן בחושך מוחלט כשהוליס רוצה ליצור אווירה וכולם מאלתרים במשך חודשים עד לקבלת קטעים (קצת כמו הדרך של Can להקליט שירים). האווירה הייתה יותר קודרת.


עם הפתיחה המאוד מלנכולית ושקטה שכוללת אקורדי גיטרה בודדים Myrrhman מציג חזון שונה. השימוש בשקט הפך לחלק מהמוזיקה, בדיוק לפי דבריו של הגאון ג'ון קייג', השקט הפך לחלק חשוב לא פחות. כלי הקשת מנגנים באיטיות נמשכים מרגיש כמו העטיפה העצמה שהיא מין אנטיתזה לקודמת כשאפשר לדמיין את השמש שוקעת ביחד עם הקטע. אבל זה נהיה קצת יותר רועש, אחד הקטעים היותר קליטים (אבל במובן של Talk Talk כן?) כאן. Ascension Day שמתאר את יום הדין בקטע עם חטיבת קצב ג'אזית יחד עם הגיטרה הכמעט נויזית ומינימליסטית של הוליס מרכיבה מעין מבול שכזה. כשהכל מתגבר זה באמת נשמע כמו מבול וזה מיד נקטע עם האפוס שמתעד מה קרה אחרי אותו מבול.

After the Flood הוא אחד הקטעים הגאוניים של הלהקה בעיניי. לופ מתמשך של שלושה צלילי גיטרה, נגינת פסנתר אימפרסיוניסטית ונגינת תופים ג'אזית במיוחד, מצליחים ליצור החבר'ה אווירה פוסט אפוקליפטית שכזו. זה ממשיך עם Taphead המאוד סיוטי, שנותן תחושה מאוד משונה ומטרידה, כשהכול מיד נרגע עם האפוס האחרון New Grass. יופי צרוף של כמעט 10 דקות, עם מהלכי אקורדים יפייפיים ואווירה חלומית ומרחפת. ולסיום האלבום, התקופה ולמעשה כל הקריירה של הלהקה, מסיים הוליס לבד. Runeii תופס את הווייב במלואו. יש תחושה מאוד מלנכולית-פסטורלית. זה רק הוליס עם הגיטרה כשהוא שר וכשצריך, הוא מפסיק לנגן. השקט הופך ממש למוטבע בתוך המוזיקה. השקט הוא המוזיקה. וכשזה מסתיים, אתה לא בטוח שאחת הלהקות היצירתיות ביותר הגיעו לסיומן. ככה מסתיימת הקריירה המשונה של Talk Talk, בשקט רועם שנשמע כמו דהייה נצחית אל החושך.

אחרי האלבום הזה, נסגרה הבאסטה. כל החבר'ה נפרדו לשלום והלהקה סיימה את דרכה. האלבום כמו קודמו, היה פלופ מסחרי, כשאף אחד לא ידע מה הולך לבוא כשהולכים לקלוט את הצמד הזה בעוד 20 שנה. כל אחד פנה לכיוונים שונים, כשהוליס מקליט אלבום סולו אחד ונעלם מהעין הציבורית. שני האלבומים האלה הם אחת מיצירות המופת הגדולות שנוצרו במוזיקה אי פעם. עשרים שנה אחר כך, הובן כי הלהקה הזו למעשה יצרה סגנון חדש ושפה חדשה: פוסט רוק. הרבה לא אוהבים את הכינוי הזה, אבל יש פה משהו יפה בעיניי. פוסט רוק. כאילו הרוק מיצה את עצמו ועכשיו הוא צריך למצוא דרך ביטוי חדשה. יצירת טקסטורות אווירתיות, לא מהעולם הזה. זה פוסט רוק, זה האחרי הרוק המאוד מפורסם ובנוי. זה לצאת מהתבניות של הרוק. זה פוסט רוק. Talk Talk לא ידעו שהם הולכים להיות הקול המנחה של הרבה להקות גדולות ויותר מפורסמות שהפכו למושא אהבתם של חובבי מוזיקה מושבעים עד להיפסטרים פלורליסטיים עם טעם אלטרנטיבי.

יחד עם סלינט, Talk Talk יצרו את הפוסט רוק וחזו הרכבים גדולים שרובנו אוהב לשמוע. איך היינו מקבלים מאיסלנד הקרה את סיגור רוס ללא Talk Talk? איך היינו שומעים את Lift yr skinny fists מ-Godspeed You! Black Emperor לולא האלבומים האלה? איך היינו שומעים אלבומים כמו Kid A לולא האווירה הזו שיצרו החבר'ה האלה באייטיז-תחילת ניינטיז? מדובר פה במהפכה שבזמנו אף אחד לא הקשיב לה והפכה לטרנד כמעט כבר 10 שנים. גם היום, כשמקשיבים לאלבומים האלה זה מרגיש כאילו הם נוצרו בניינטיז או בתחילת האלפיים. Talk Talk הקדימו את זמנם. ממש לא רק דיבורים דיבורים. אבל עזבו אתכם מהפכות, שינוי, הקדימו את זמנם וכל השיט הזה.

זו מוזיקה טהורה לנפש האדם. המוזיקה הזו היא נפש האדם על כל גווניה. שני האלבומים האלה הם יחידה אחת בלתי נפרדת שלהקשיב לה, זה לעבור מעין מסע רוחני-מוזיקלי שכזה. משהו מיוחד, גם היום עם כל להקות הפוסט רוק, אלטרנטיב ואמני האלקטרוניקה/אמביינט עכשווי, קשה ליצור משהו כמו שTalk Talk עשו. הוליס יכול להיות גאה. הוא נלחם בדיקטטורה של חברת התקליטים, אבל שילם מחיר על כך. הוא הצליח לצאת מעבר לנוסטלגיה האייטיזית שמלכתחילה לא רצה להיות בה אל עבר יצירת אמנות נצחית. זו הסיבה למה להקות כמו דוראן דוראן שחשבו שהוליס וחבריו יהיו החקיינים שלה ישארו כנוסטלגיה יפה אצל ההורים שלנו, כשTalk Talk זכורים אצלנו כאלה ששינו את התפיסה המוזיקלית ועשו מהפכה בשקט בשקט. עם שני האלבומים האלה, אפשר להגיע לגן עדן.

מוות סימבולי

היי יודעים? אין פה הרבה דיסטורשן לדעתי ולכן אני חושב שאולי כדאי עוד קצת לחזור למטאל שאני כל כך אוהב. כשאני מסתכל על הבלוג, אני רואה שאין מספיק דברים שאני עדיין אוהב ואמנם פחות מקשיב להם, אבל היו חלק מאוד גדול אצלי בעבר. לכן היום, אני מאוד אשמח להסתכל לאלבום קלאסי שכנראה הוכיח סופית שאני אוהב דת' מטאל. בזמנו לפני הרבה הרבה זמן, אני לא הייתי אוהב גראולים. זה פשוט היה נשמע לי לא מלודי ולא עובד עם מוזיקה. מה אתם אורקים? בחיית רבאק. אבל לקח זמן קצר להבין שוואלה אני טעיתי בענק. זה התחיל עם אורפנד לנד, עבר לאופת', עד שהגעתי למעשה ללהקה שהתחילה את הכל, או למעשה לאדם אחד שהתחיל הכל. ולמרות שהוא מי שהביא את הגראול, הוא עשה את זה בצורה שונה. יותר כמו צרחות אמיתיות מלאות זעם וייאוש, שבאמת עשו לי משהו כשהקשבתי לזה לראשונה. משהו שלא קורה הרבה היום (אני אודה שאני מתקשה למצוא להקות דת'/ברוטל/ווטאבר עכשוויות שאני מתחבר, כיוון שרובן תוקעות גראולים בכל שנייה ולא תמיד בהצלחה).

ואיזו להקה תמציא את הדת' מטאל אם שמה הוא לא דת'? אז אני אשמח לדבר קצת על הגדולה של צ'אק שולדינר. a nice jewish boy שגדל תחת סביבה מאוד מגוונת מוזיקלית ולצד המטאל, תמיד לקח השפעות ממקורות שונים ומשונים. אני יכול להגיד בלי שום ספק שצ'אק היה אחד המוזיקאים הכי מוכשרים שעולם המטאל אי פעם ידע. אני יכול לספור על כף היד מוזיקאים גדולים בז'אנר. הוא ידע מה הוא עושה, היה לו רקע עשיר במוזיקה והוא ידע איך להתקשר לקהל שלו. טוב הרי אז לא היה דבר כזה "מלודיק" כי הכל היה מלודי (כמעט). אז הנה ב-1995, דת' מוציאים את מה שנחשב, המאסטרפיס שלהם, אחת היצירות הגדולות של הדת' מטאל, המטאל בכללי ואלבום שכל חובב מוזיקה צריך לשמוע, גם אם הוא מתעב גראולים.

שולדינר המנוח, הגיע בעיני רבים לגדולה עם Symbolic. שמה נראה שהכל התחבר. כל מה שהלהקה עבדה במהלך כמעט 10 שנים בצורה קשה הגיע למימוש מלא. זה אמנם לא הpure דת' מטאל של האלבומים הראשונים. אבל בכל מקרה, זה פאקינג אדיר. זה אלבום שניבא את הפרוג דת'. קשה לחשוב איך להקות כמו משוגע היו מגיעות לולא האלבום הזה. אבל מה שמדהים באלבום הזה למרות הטכניות, האווירה הסופר מטאלית, עדיין יש פה ריפים מעולים, לחנים גדולים וגם מדי פעם הפסקות מדיסטורשן שנותן לזה טיפל'ה אקלקטיות. דת' אמנם הגיעו למה שיגידו השיא שלהם עם האלבום האחרון, The Sound of Persevarance, אבל בייסקלי, זה התחיל עם Symbolic שהיה אפשר להבין שהוא הולך להגיע עם אלבומים כמו Human ו-Individual Thought Patterns.

מה הופך את Symbolic לאלבום כל כך טוב? יש פה מוזיקה ממש טובה. יש פה כאמור מלודיות, ריפים ממש קליטים וטובים, והסולואים הו הסולואים ה-וואו כל כך מצדו של מר צ'אק "אני לא אהבתי לנגן את למרי היה טלה קטן בילדותי" שולדינר האדיר. אפילו היום, בתקופה שאני מחפש מוזיקה עם פחות עומס של רעיונות, בלאסט ביטים וסולואים שוויצים, הסולואים של שולדינר ממשיכים להפיל לסתות בנוסף להפעלת קהל שלם להדבנגינג. גם כשיש טאפינג, כנראה אחת ה-טכניקות להשווצות על הגיטרה, צ'אק נותן את זה בקטעים שצריך. לדוגמה, 1,000 Eyes שם יש קטעים שצ'אק נכנס עם הטכניקה לצד ריף סופר שטני.

בנוסף למוזיקה, בואו נדבר פה על הגראולים. צ'אק לא נותן גראולים כמו שהיום מכירים. אנחנו שומעים פה קול אנושי צועק, כועס, שטני ביותר וכואב. זו הבעת רגשות אמיתית. בניגוד לנושאים הטיפוסיים של דת' מטאל (יענו זומבים, מפלצות ושאר ירקות), המילים בכיוון יותר שונה. חיפוש עצמי, נפש האדם המורכבת ונושאים הרבה יותר פילוסופיים וצ'אק מביע את זה בצורה הכי כואבת ואנושית שיכולה להיות. זה לא הולך להיות כל כך כיף כשקוראים את המילים. אם יוצאים רגע מהמוש פיט, קולטים פה דברים שלא מצפים לשמוע בשיר המטאל. וכשצ'אק עושה את זה, זה נשמע נכון ואמיתי.

זה מטאל

אבל בכל מקרה כמה נפלא האלבום הזה. אפשר לספור רגעים מדהימים שקשה לשכוח כאן. שיר הנושא הוא כנראה ה-שיר של הלהקה בעיניי. יש בו בדיוק את כל מה שמוכיח למה דת' היא להקה כל כך מדהימה. ריף קליט ועוצמתי, גראולים אכזריים של צ'אק, רמת נגינה גבוהה ועדיין, לא מאבדים את הנגנים ואין פה אוננות על הכלים. זה המקום לשבח גם את הנגנים בלהקה שבלעדיהם צ'אק לא היה מממש את החזון האולטימטיבי שהוביל ליצירת ז'אנר חדש. ג'ין הוגלן המתופף פשוט חיה. שינויי המקצבים, התיפוף הכל כך מהודק שתוקף אותך מדי פעם כמו משין גאן ולפעמים פשוט גורם לך פשוט לתת הדבנגינג כמו שאמור להיות. וזה נשמע טוב מאוד בשיר. במשך שש דקות, הלהקה נותנת פה מתקפה אדירה וכותשת את המאזין. ככה הגיעו משוגע, אופת', גוג'ירה ועוד ועוד ועוד.

אבל היי יש לנו פה עוד דברים נפלאים. Empty Words שנותן בfeel ענק, הקלאסיקה Crystal Mountain עם האלמנטים המזרחיים(!) וגם גיטרה אקוסטית לקראת הסוף. כאמור גם 1,000 Eyes שהציג ריפים שטניים לצד סולואים אדירים. Misanthrope שתמיד מעולה למוש פיט עם הפזמון הכל כך בלתי נשכח. וה-יצירה של האלבום. האפוס המסיים Perennial Quest פרוג דת' כמו שצריך להיות. צ'אק נשמע שם במלוא השטניות כשהוא מגרגל. שבנוסף לכל הדיסטורשן, שינויי המקצבים והנגינה הגבוהה, הלהקה יוצאת בסוף להפוגה אקוסטית מלנכולית מין פסיכדלית שכזו שמסיימת את האלבום הכל כך רועש הזה בשקט נוגה ודרמטי שמסיים בצורה נפלאה, אלבום אדיר. אלה הם רק רגעים מועטים מתוך כמות האנרגיה המבורכת שיוצאת מהאלבום הזה שצריך להיות האינטרו של כל מי שרוצה להתחיל לשמוע דת' מטאל.

דת' כיקירי הבנות

אפשר לתהות מה היה קורה אם שולדינר לא היה עוזב בטרם עת ב-2001. האם היה ממשיך לנגן בסגנון הדת' שהמציא ואולי משכלל אותו? אולי עובר לדברים חדשים? מחזיר את דת' בחזרה? מי יודע.. את Symbolic אפשר לראות כאחד מהישגיו הגדולים ביותר כמוזיקאי. יש שיעדיפו את הדת' הקלאסי של אלבומים כמו Scream Bloody Gore, יש את אלה שיעדיפו להקשיב לממשיכי דרכו של צ'אק בלהקות דת' שונות. אבל את הדבר הזה שהם יצרו בתקופה 1991-1998, הייתה אחת התקופות המעניינות, החדשניות והמדהימות ביותר של שולינדר, של דת' ובכללי של המטאל. הכיוון היה הרבה יותר פרוגרסיבי. יותר טכני, אבל ממש לא טכנוקרטי וחסר רגש. גם כשדת' ניגנו מתוסבך בנגינה שכל ילד בן 13 יכול לחלום עליה, הם היו בשיא מבחינה רגשית. לא כמו הרבה להקות בעיקר מתחום הפרוג מטאל שרוב הזמן מאבדות את המאזינים מאובר טכניקה. לא אצל דת'. בדרך נאמר שהיוצרים של דבר מסוים יותר טובים מממשיכי דרכם. זה נכון גם לגבי דת'.

אחת הלהקות היחידות שיצרו דת' טכני מלא רגש בנוסף לכל האורגזמה המוזיקלית-טכנית שיש שם. זה נשמע בצורה נפלאה ב-Symbolic. גם לאנשים שלא אוהבים דת' מטאל וגראולים, כדאי לבדוק את האלבום כי יכול להיות שדעתם תשתנה. כי כמו שאמרתי, צ'אק לא מגרגרל כמו שצפוי, הוא פשוט שופך את כל מה שהוא מרגיש. זה אלבום שאדם חייב לשמוע לפחות פעם אחת בחייו. אפילו היום, כשאני בתקופה של התרחקות ממטאל (לא שומע הרבה בזמן האחרון) ומחפש יותר חזרתיות וחופש במוזיקה, אני לעולם לא שוכח את מה שדת' עשו למוח שלי בכיתה ט'. זהו אחד האלבומים הגדולים שיש במטאל. המהפכות שנוצרו בעקבותיו הפכו למין אבן בוחן שיש היום בלהקות מטאל מודרניות. אבל עדיין אין כמו דת'. ככה עושים דת'. זה פשוט מעולה. זהו שום מילים מעבר לזה. אם אתם תיתקלו בעטיפה הממש מוזרה וסוריאליסטית אפרורית שכזו ולא מובנת בשיט, תדעו שמדובר במשהו אדיר. טוב זה היה נחמד, הרבה זמן לא היה פה מטאל. אז תודה לצ'אק, תודה לכם. נתראה בפוסט הבא.

שחר האור

היי לכם! ידעתם? זה הפוסט ה-100 של הבלוג הזה! שיט, לא ציפיתי שאני אכתוב את השורות האלה. אני רוצה להגיד תודה ענקית לכם הקוראים, שמגיבים, מתייחסים ונותנים פידבקים. אנשים כמוכם פשוט נפלאים וגורמים לי להמשיך לכתוב את הדברים האלה. כשחשבתי על זה, לא היה לי בדיוק רעיון מיוחד למשהו על "פוסט 100מם!". ניסיתי, אבל החלטתי להקדיש את הפוסט הזה לנושא שרציתי לכתוב עליו די הרבה זמן. אז מין הקדמה שכזו: במרץ עומדים להגיע לכאן ג'ון אנדרסון, ריק ווייקמן וטרבור רבין. מדובר כאן באנשים שהיו לי לגיבורים ואלילים בכיתה ז' וגם היום, אני זוכר אותם כהשפעות גדולות שלי שהעבירו לחנון שקט מכיתה ז' את הזמן שלו עם אלבומים ויצירות ארוכות שהיו חתיכת big wow. רבין אמנם היה מעורב בתקופה שאני מעדיף שלא להסתכל של יס ועדיין אני מאוד מעריך את האיש. הוא בכל מקרה הפך את הלהקה לסופר מצליחה עם owner of a lonely heart ובזכות עצמו גם מלחין ונגן בחסד.

יס היא אחת הלהקות שאני הכי אוהב בעולם. לא משנה לכמה ז'אנרים סופר רחוקים אני אלך, יש לי עדיין פינה חמה לרוק המתקדם וללהקות שלו. הקול המלאכי של אנדרסון, הבס הכל כך מורגש ובשרני של סקווייר ז"ל, הגיטרה הכל כך לא מהעולם הזה של האו, הוירטואוזיות הלא יאומנת של וייקמן והתיפוף הכל כך מדויק ומדהים בין אם ברופורד או ווייט. בכל מקרה, אני בא לדבר פה לא על אלבום של יס, או שיר, או תקופה. זה יהיה משהו שלא עשיתי פה בבלוג. אני רוצה לחזור 40+ שנים אחורה לתקופת הזהב של יס, כשהם הופיעו באצטדיונים ענקיים, ווייקמן בחליפה מוזהבת והאפוסים של ה-20 ומשהו דקות מתנגנים בצורה מדהימה שקשה להאמין שהחבר'ה האלה לא מלומדים מוזיקלית (חוץ מוייקמן).

אחד האלבומים שהם הוציאו באותה תקופה, היה חתיכת הצהרה יומרנית וגרנדיוזית שקשה להאמין איך הצליחה אפילו בזמנה. ב-1973, הוציאה יס את האולי "יוליסס" שלה לעולם: Tales from Topographic Oceans. אלבום כפול, עם 4 יצירות... בנות 20 דקות ומעלה... זה אלבום מאוד קשה להאזנה וצליחה כשמתחילים עם הרוק המתקדם, זהו אחד האלבומים היותר מעניינים שקיימים בעיניי והישג קצת שנוי במחלוקת שחלק מחברי הלהקה (וייקמן) לא בדיוק מתגאים בו. קשה מאוד להקשיב לו באופן רצוף, האמונה כי אפשר להבין את המשמעות מאחורי הטקסטים באלבום משול לאמונה כי תהיה עונה נוספת של סינפילד. ועדיין, מדובר באלבום די מדהים אם צוללים אליו עמוק וקולטים אותו. זו צלילה למים מאוד עמוקים ועבירת הגבול של אלבום הרוק הקלאסי בשנות השבעים. ועדיין איכשהו, הוא הגיע למקום הראשון במצעד המכירות ויס היו בפסגה. אני אגיד כי זה האלבום שאיתו התחלתי את ההכרות עם יס. זה לא בדיוק צעד חכם ובאמת לא סיימתי אותו בזמנו. אבל תמיד כל פעם כשהייתי ניגש אליו ומתחיל לשמוע, הייתי נכנס למקום אחר בזכות הפתיחה.

הייתי מפסיק רק אחרי הפתיחה. כן, עליה אני ארצה לדבר היום. האלבום נפתח באיך לא, אפוס של 20 דקות עם השם המאוד מאוד מובן, The Reavealing Science of God (Dance of the Dawn). אני אודה שבעיניי מדובר בhighlight של האלבום הזה, מדובר ביצירה שהכול עובד בה מצוין וכמו שצריך. כמו שיס ידעו לעשות. זו יצירה שיושבת בשורה אחת עם close to the edge וgates of delirium. ועדיין. כשהתחלתי להקשיב ליצירה לפני איזה 4-5 שנים, אני בכלל לא הייתי ממשיך מעבר ל-5 הדקות הפותחות. ה-5 דקות האלו הן בעיניי, אחד הרגעים הכי יפים ואלוהיים שהאוזניים שלי חוו. כן כן. אני מתכוון לזה בשיא הרצינות. המחשבות והאמביוולנטיות שהייתה לי במוח בגיל 13 כששמעתי את זה לראשונה פשוט הכו בי. אני לא יכול לחשוב על כל כך הרבה רגעים ספציפיים בשירים שממש עשו לי את זה. הפתיחה הזו של Revealing (כפי שנקרא לו כאן למען הנוחות) היא אחד מאותם הרגעים המועטים האלה.

יס פשוט בנו פה בצורה קולנועית ומכינים אותנו לעתיד לבוא במהלך השעה ומשהו הקרובים עם פתיחה מאוד הדרגתית, מסקרנת, מחוץ לעולם הזה, אפית שפשוט וואו. אני אפילו אחלק את הפתיחה לשני חלקים. החלק הראשון הוא ה-3 דקות הראשונות. כנראה הדבר הכי קרוב ששמעתי לאמביינט בזמנו ומה שגרם למוח שלי לא לדעת מה לעשות עם עצמו לאחר מכן. החלק השני מתחיל עם הכניסה של ווייט עם התופים עד שהלהקה משנה מסולם מי ללה מינור. קשה לתאר את הרגע הזה במילים, אבל לאורך הפוסט הזה, אני רוצה לחלוק אתכם את מה שאני חווה כשאני שומע את הקטע הספציפי הזה.

                                                       הקטע הספציפי מתחיל מ00:00-05:32

זה מתחיל בשקט בשקט... רוח שורקת. כל כך קולנועי, כל כך דרמטי, ככה פותחים כל משהו גרנדיוזי ושאפתני. אבל בניגוד להרבה ניסיונות כושלים שנשמעים בעיניי כאילו מדובר בפסקול סוג ד', כאן יס משתמשים באפקט בצורה מדהימה. ואז.. הגיטרה של מר סטיב האו הקדוש (צלע מהמשולש הקדוש של הגיטריסטים האהובים עליי) נכנסת. האו ידוע מאוד עם פדל הווליום שלו מה שגורם למר גיבסון שלו להישמע כמו חייזר. ואותם הצלילים האלה היו לי כמו גילוי פלנטה חדשה. האווירה נוצרת לאט לאט ואני מתחיל לצאת מהאטמוספירה. כשהסינתסייזר נכנס ומתגבר, אני בכלל צולל לתוך עולמות הזויים. הנופים הקסומים של רוג'ר דין שתמיד הלך עם אותו ראש של יס מבחינה ויזואלית וסיפק את הציורים שכל פרוגר חייב להכיר.

עד לנופים הביזאריים של דאלי ומגריט בעיקר. ואז לקראת הדקה ה-2, אנדרסון מתחיל לשיר:

Dawn of light lying between a silence and sold sources
Chased amid fusions of wonder, in moments hardly seen forgotten
Coloured in pastures of chance dancing leaves cast spells of challenge
Amused but real in thought, we fled from the sea whole


The voice of an angel. אנדרסון

וכשאנדרסון התחיל לשיר, זה מרגיש כאילו מלאך מגיע משמיים. ככה זה הרגיש לי כשהקשבתי לזה. רק מהפתיחה של צירוף המילים dawn of light, זה הכניס לאווירה מרגיעה, סוריאליסטית, משהו שלא חוויתי בזמנו ממוזיקה. על מה הוא מדבר? לא יודע, למי אכפת?! המילים של אנדרסון אף פעם לא היו עם משמעות עמוקה מאוד. זה נשמע טוב וזה עובד טוב עם המוזיקה. ההתמזגות עם הטבע, האדם והנפש הפנימית, אלה מהדברים שאפשר לקחת ממה שנאמר כאן. אנדרסון באותה תקופה, צלל עמוק עמוק מאוד אל תוך הפילוסופיה של המזרח, ובעיקר אל הספר "אוטוביוגרפיה של יוגי" של יוגאננדה (שהכיר אותו ג'יימי מויר, המקישן הפרוע של קרימזון לאנדרסון בחתונה של ביל ברופורד). קשה מאוד לנו אנשי המערב להבין במה מדובר ואני די בטוח שגם אנדרסון בעצמו לא בדיוק הבין לגמרי במה מדובר, אבל זה זורם בצורה יפיפיה עם המוזיקה. ככה נשמע גן עדן. ולאט לאט, זה מתחיל להתגבר...

Dawn of thoughts transferd through moments of days undersearching earth
Revealing corridors of time provoking memories, disjointed but with purpose

עכשיו כל פעם שמסתיימת השורה השנייה, אנדרסון וסקוויר שרים ביחד. סקוויר תמיד נשמע מעולה יחד עם אנדרסון כשהם שרו ביחד. הקול שלהם נשמע כמו יחידה אחת. מין יין ויאנג שכזה. אנדרסון עם הקול הגבוה וסקוויר עם הנמוך. בזמן הזה המלוטרון נכנס כמו מארש שכזה, אבל יותר כמו זריחה. כל הפתיחה הזו היא כמו זריחה, איך לאט לאט הפריטים מתווספים בה ונוספת שכבה אחר שכבה, כמו תהליך היווצרות היקום עד למפץ הגדול. איך שקט כזה מוביל להילולה אחת גדולה.

Craving penetrations offer links with self instructors sharp
And tender love as we took to the air, a picture of distance

המצילות נכנסות וכאילו מהלכות באופן זהיר. הריטואל (כמו הקטע האחרון באלבום) עדיין נבנה, מורגש מתח, הפולחן עוד לא בשיאו אבל אנחנו שזה עומד להגיע בעוד כמה רגעים.

Dawn of our power we amuse redescending as fast as misused
Expression, as only to teach love as to reveal passion chasing
Late into corners, and we danced from the ocean

הסינתסייזר של ווייקמן נכנס, ו-WTF? עכשיו זה ממש לא-מהעולם-הזה. וזה מתגבר עוד יותר. חברי הלהקה עכשיו נשמעים כמו מקהלה המבשרת על משהו העתיד לבוא, משהו טוב כמו שנשקף מהמילים (הלוואי על כולנו יכולת כתיבה כמו של ג'ון). וזה מגיע, הו חברים זה מגיע. השמש עומדת לזרוח במלואה!

Dawn of love sent us within us colours of awakening among the many
Won't follow only tunes of a different age
As the links span our endless caresses for the freedom of life everlasting

אנדרסון עולה באוקטבה, זהו עכשיו המים רותחים ומבעבעים! כולם מתכוננים, הריטואל מוכן, השמש כבר ממש זורחת, כולם שרים, וואו זה קורה עכשיו! ובום! זה קרה, הנקודה הספציפית הזו התפוצצה, התופים נכנסים ואנחנו נכנסים סופית לתוך הגן העדן הזה ועכשיו נלקחנו סופית אל תוך האוקיינוסים הטופוגרפיים ואנחנו שטים בהם בסערה. הסינתסייזר מגיח במלכותיות גדולה עם ליין מאוד קליט ומדהים (אוף! מה לא הייתי נותן כדי לשמוע את זה עוד פעם?!), סטיב נכנס עם סולו גיטרה קצרצר אבל מדהים כמו תמיד, בזמנו הפיל את הלסת - אפשר לנגן ככה גיטרה?! וואו. הסינתסייזר מגיב וחוזרים לאותו המוטיב האורגזמי ממש. ואחרי שירדנו ארצה (סוג של). הלהקה לוקחת אותנו לכל הסיפור.

Talk to the sunlight caller
Soft summer mover distantnce mine

בשירה אלוהית של כולם, אנחנו בטוחים שהגענו לגן עדן. ובדיוק אחרי שתי השורות האלו, סטיב מסיים במשפט קטן ומשם זה כבר סיפור אחר לגמרי. אנחנו אחרי ההיי של הפתיחה והשוק של קודם. מבחינתי, הם אפילו יכלו לסיים את האלבום בנקודה הספציפית הזו. ה-5 וחצי דקות האלה נשמעות כמו אופרת רוק אחת שלמה ורוחנית שאתה מרגיש שאפילו לא חמישית אלבום עשית ועדיין מורגש שעברנו פה משהו. קשה לתאר. וזהו התיאור שלי לגבי הפתיחה היפיפיה והאלוהית של Revealing. רגע כמו זה, אני יכול לספור על כף יד. למעשה, אין עוד רגעים כמו הרגע המיוחד הזה.

הרבה זמן עבר, מאז שהתחלתי לצלול אחרי זה לאלבום כולו ולהבין שיש עוד הרבה מה לשמוע אחרי הפתיחה הזו. אחרי היכרות קצת יותר שפויה עם אלבומים כמו Close to the Edge ו-Fragile, התחלתי לקלוט את המעשיות מן האוקיינסים. והו כמה שזה יפיפה ומספק. אחד האלבומים הכי מדהימים של יס, של הפרוג, הרוק ובכללי אחד האלבומים שאני הכי מסתקרן ואוהב. יבוא יום ואני אחזור לשמוע אותו באופן קבוע כשאחזור יותר ללהקות הפרוג שפתחו לי את העיניים והאוזניים והראו לי פלנטות, מערכות שמש וכל כך הרבה דברים שאז בכלל לא ידעתי שאפשר לעשות במוזיקה. אני עוד הייתי בכיתה ז' וכבר אמרתי "אני אעשה אלבום כמו זה". ועם פתיחה שכזו, קשה להתחרות. אפילו לנרתעים מפרוג, יהיה קשה שלא לעמוד בפני הקסם שיש ל-5 דקות וחצי האלה. זה משהו שעל זה אפשר רק להגיד: a one godamn big hallelujah.

בעוד קצת פחות מחודש אנחנו הולכים לראות את החבר'ה האלה בגיל מאוד מתקדם, אבל תמיד זוכרים אותם בתור אותם בני 20 שהיו כמו אלילים מוזהבים בראש הפסגה, מפליגים באוקיינוסים, קרובים לקצה ונמצאים בלב הזריחה. את היצירה הזו, סביר להניח שלא יבצעו, אבל כשאני, חברים ועוד הרבה צופים בקהל יסתכלו ויראו את החבר'ה האלה, לכל אחד יעבור משהו שונה בראש. לי תעבור את התחושה הזו שאני אפגוש את הגיבורים שלי, שהפכו את הקערה של ילד בן 13 שלא ידע מה לעשות עם עצמו אחרי ששמע את זה. אז נראה אתכם בפוסט הבא, ומשהו שמח לכם בינתיים.

מישהו דיבר ונכנסתי לחלום

היום, ואם נהיה יותר ספציפיים: אתמול, לפני 50 שנה, התכנסו איזה כמה חבר'ה להקליט את A Day in the Life. כן. פאק אני מרגיש זקן מאז ששמעתי אותו לראשונה לפני איזה 5 שנים בגיל 12. באותה תקופה הוא עדיין היה באזור ה-40, ועכשיו חוגגים 50 עגול לשיר אחד מתוך אלבום אחד שכבר כתבתי עליו כאן. אז הנה אני חוזר לביטלס עם סרג'נט פפר, ובסיום שלו, והסיבה בעיניי היא די ברורה: מדובר בשיר הכי אהוב עליי מהלהקה הכי אהובה עליי. מה שהופך אותו לשיר הכי אהוב עליי אי פעם. בהמשך נגיע לסיבה למה. ולמה זה כל כך חשוב להיכנס לזה? הרי לא דיברנו על הביטלס? לא נטחן לגביהם? מה כבר לא נאמר? ומה קרה שאנחנו חוזרים לחבר'ה ההיפיים האלה לדבר על פאקינג שיר אחד?! זה לא שיר.. זו יצירה. והיצירה הזו שינתה את חייהם של הביטלס ושלנו גם אם אנחנו לא מודעים לזה. קצת חוזרים בזמן, השנים 1966-1967 היו מאוד קריטיות בפרק הזה של ארבעת המופלאים. ב-1966, הם הוציאו את האלבום הכי אהוב עליי בכל הזמנים - Revolver, ומכאן היה אפשר להבין שיש פה פתיחת שערים. מוזיקה פופולרית כבר לא מה שהייתה בעבר. וכל זה בעיקר בזכות שיר אחד: Tomorrow Never Knows, רבים אמרו ואני מסכים איתם שמדובר בשיר ששינה את הכל ברוק. מכאן ואילך, הקערה התהפכה על פיה, וכל המחסומים במוזיקה הפופולרית נפתחו. אותו סוגר של האלבום האדיר הזה הוביל ל-הצהרה של החבר'ה.

אם Revolver כבר סימן מהפכה ברורה והראה כי הביטלס הם לא חבורת בנים שבאו להקסים את הבנות עם שירים של 2 דקות, ובכן השנה הבאה הייתה כבר משהו אחר לגמרי. כשפול יקירנו הוגה את החזון לסרג'נט פפר אחרי השוק שTomorrow השאיר באוזניים של רבים, ככה הבינו הביטלס שהמחר באמת אינו ידוע. כשב-1967, יוצא סרג'נט פפר שסופית פתח הכל ונסגר ספציפית בעוד שיר משנה עולמות, יוצר מהפכות, אמנם מאוחר בחשיבותו לאחיו הגדול מלפני שנה, אבל הראה איך ארבעת החבר'ה יצרו משהו שגדול מסכום החלקים, גדול מהחיים עצמם, ובכל זאת, עם כל התיאורים והשבחים האינסופיים שנשפכים פה, זה שיר שעוסק ביום נורמלי בחייו של אדם.

כן. הרבה מרבים לעסוק בנושאים גדולים מהחיים. ובאותה תקופה בכלל, הרחבת התודעה גרמה לאנשים להתפתח מעבר לשירי האהבה של הוא והיא, ולאט לאט הרוק החל להתפתח. אבל השיר הזה פשוט עוסק בחיים רגילים, בלי משהו מיוחד, פשוט ממשיך את החיים כרגיל, ואנשים, הביטלס הראו איך יום רגיל בחיים יכול להפוך למחזה ענק. שיר אחד שנשמע כמו אלבום שלם. הרגע בו הסיקסטיז הוגדרו להיות מה שהן מוכרות כיום, הרגע שבו ההיפי הצעיר שבא עם האלבום בבריטניה או המאזין בכל מקום בעולם חזר הביתה עם התקליט וכששם אותו על הפטפון והגיע לקטע האחרון: הוא הבין ששום דבר כבר לא יהיה כמו שהוא היה.

ככה שני שירים פשוטים ביותר שנכתבו ע"י לנון את מקרטני, חוברו לתוך אפוס שעם כל פשטותו הוא הראה כמה אפשר להיות מורכב כשאתה פשוט. ככה הביטלס פתחו את השערים לפינק פלויד, קינג קרימזון, לג'נסיס, ליס, ל-ELO, לדיוויד בואי, והראו מה קורה כשרוק הופך לאמנות. וכן. נכון שהיו אמנים מהפכנים לא פחות שגם נתנו שוק בזמנו כמו זאפה והוולווט אנדרגראונד, שתי אגדות שבזו לארבעת המופלאים, למה שהם ייצגו, והחשיבו אותם לזבל גמור. אבל יש הבדל אחד גדול. אף אחד לא היה שם לשמוע את הטירוף של The Return of the Son of Monster Magnet ואת חכמת הרחוב הג'אנקית של Heroin בזמן אמת. כשהביטלס, כובשי לבותיהן של בנות ברחבי תבל, סלבים בכל מקום שלא יכולים ללכת ברחוב מחליטים לעשות דבר כזה, אנשים כן היו שם להקשיב. וכשהם הקשיבו, הם הבינו מה הם לא ראו.

ההשפעות ממלחינים חדשניים כמו שטוקהאוזן, סטרווינסקי ובריו נראו היטב בהרכב הכי מצליח בעולם. זה היה הרגע שבו הביטלס ובעיקר ג'ון ופול לא פחדו להתנסות בדברים חדשים (ולא רק ב-LSD). זה היה הרגע שבו הם למדו מהמורשת הקלאסית (או כמו שפול אמר בזמנו: "אני חושב שהפופ הוא המוזיקה הקלאסית של היום") ובנוסף מהחדשנות של האוונגרד של תחילת המאה ה-20. עם חזון גדול של לנון ומקרטני ועוד קצת עזרה מהחברים האריסון וסטאר+המאסטר הגדול באולפן סר ג'ורג' מרטין ז"ל, יצרו החבר'ה הישג אדיר שטלטל את כולם והראה עד כמה שזה קלישאתי שפופ כבר לא היה לבידור.

הסיפור מתחיל עם הטרגדיה של טארה בראון. חבר של הביטלס שנהרג בתאונת דרכים שנה לפני כן. היו שמועות שהוא התאבד בנסיעה (he blew his mind out in a car). דברים שלנון הכחיש וטען שאותה שורה בסוגריים פשוט באה אליו באותו רגע. לאט לאט מתחיל להיווצר לו שיר. ולנון שכתב לפני שנה על זה שאנחנו צריכים לכבות את המוח שלנו, להירגע ולזרום עם זה, כותב על כתבה שקרא. על סרט שראה. על מה שהרגיש. הרי את מי מעניין מה עשית במהלך היום? מה קראת בבוקר? ומה ראית? מי מעוניין בשגרה היומיומית. זה מזכיר לי קצת את הקונספט של האלבום של המורה שלי לגיטרה ושמו Every Day Ritual. אם נחשוב על זה, כל פעולה בשגרה היומיומית שלנו היא ריטואל מערפל חושים. זה נצרב לנו במערכת העצבים לבצע את אותן פעולות, ולפתע כשנראה שלנון פשוט מדבר על מה שהיה לו במהלך היום, ואנחנו מבינים כמה זה לא פשוט כל המצב הזה, מגיח מקרטני משום מקום באחד הרגעים הכי יפים של המוזיקה בעיניי.

מקרטני בשיר קטן שהוא כתב בעצמו, ממשיך את הקונספט של היום הרגיל בחיים, ומצייר לנו תמונה שהיינו מדמיינים ביומו של אזרח בלונדון. שעון מעורר, מתעורר, יוצא מהמיטה, לוקח מעיל ויוצא לאוטובוס, מתחיל לרוץ, ומיד כשהתחיל הוא מסתיים באחת השורות הכי יפות אי פעם: somebody spoke and i went into a dream. אנחנו בורחים מהמציאות. המציאות היומיומית המשעממת היא זו שעוזרת לנו לברוח ממנה, ולמעשה הופכת לגדולה מהחיים עצמם. מקרטני, ילדותי בנפשו, אמן, לא באמת מחובר למה שקורה. הוא עמוק עמוק בתודעה שלו, מישהו מדבר והוא נכנס לחלום. ובחלום הזה, הביטלס מגיעים לקיילמקס, פסקול מלכותי לאותו חלום, התזמורת גועשת, אתה מבין עד כמה החיים הנורמטיביים יכולים להיות כל כך גדולים. ככה מגיעים למחשבה הזו באחד הרגעים הכי מדהימים במוזיקה הפופולרית.

ככה הביטלס מעבירים לנו את התחושה הזו, שהחיים הנורמטיביים הם בעצם לא כל כך נורמטיביים, מה שאתה עובר במהלך היום לא בדיוק אותו דבר. ולא נשכח איך המוזיקה עושה את זה. נגינת הפסנתר הפשוטה אבל בכל מקרה מורכבת ומעניינת, התיפוף הכמעט ג'אזי של רינגו (כן אנשים! רינגו מעולם לא נשמע כל כך טוב!), ואיך לא: התזמורת, ככה מקרטני הסופר שאפתן שכר תזמורת של 40 נגנים ועם עזרה של קלאסיקן מלומד ג'ורג' מרטין, מגיע הבסיסט/סולן/גיטריסט/פסנתרן/מתופף/גאון הזה להישג אדיר (הוא היה לגמרי ממוקד במה שרצה להשיג כשהשיר הוקלט עד השעות המאוחרות של הלילה). מעניין לחשוב איך הגיב מאזין ב-1967, כששמע תזמורת בקרשנדו שלאט לאט מתגבר ומתעצם, ופתאום מוציא אותך מהחיים המציאותיים למעין הזיה כזו, מין סיוט מוזיקלי, אבסטרקטי מאוד אבל מעניין, והוא מתמשך ומתמשך. שומעים שמקרטני הקשיב לאוונגרד בזמנו.

זה אחד הרגעים ששינו את המוזיקה גם הם. מין אפוקליפסה כזו שמגיעה פעמיים במהלך השיר, ומסתיימת בטון אחר. זה הרגע שבו נהג הוואן בעלייה לתורה שלי בבר מצווה לא יכל לעמוד בזה יותר, והוציא את הדיסק Love מהרדיו כי הוא לא יכל לסבול את מה שקורה שם. אבל איזה יופי שהביטלס לא בדיוק מכוונים לכל אחד כמו שחושבים. מאזין הפופ לא בדיוק היה רגיל לשמוע דבר כזה בשיר. זה מעלה את השיר הזה לרמה של יצירה. האפוקליפסה הזו משמשת אותנו למה שעתיד לבוא במהלך כל הקטע, ולפתע כשזה נשמע שוב והכל יוצא משליטה ומשתגע, מגיע ה-אקורד. E אחד ענק ועוצמתי כמו סופרנובה של כוכב שמסיים את חייו ומערכת שמש שלמה, כמו פיצוץ אטומי שמגיע כמה שניות אחרי השקט המוחלט, ככה מרגיש האקורד הזה (שנוגן ע"י ג'ון, פול, רינגו על פסנתר+מרטין על הרמוניום). ככה נסגרת ההצהרה של הביטלס, שאחריה שום דבר כבר לא היה מה שהיה בעבר.

היום הנורמטיבי בחייהם של ארבעת המופלאים, שינה את חייהם של רבים שתפסו אומץ והבינו כי הכל אפשרי. ידועה בעיקר העובדה שכשסטיפן סטילס 1/3 או 1/4 איך שלא תרצו מCSNY או CSN ראה את הביטלס מקליטים את השיר באולפן, הוא היה המום ולא דיבר ימים לאחר מכן. ילדי הפרחים היו בשיאם וכשהם הקשיבו לזה, הו מה שהיה שם. אני רוצה לצרף פה סרטון של מוזיקאי אדיר אחד, גיטריסט ומלחין בחסד, אולי שמעתם עליו, ג'ון מקלפלין כשהוא מדבר על היצירה ואיך היא שינתה את התפיסה שלו: מוזיקאי ג'אז שהסתכל על להקות הפופ בזלזול, ובמהירות הפך למעריץ כששמע את סרג'נט פפר ובעיקר את A Day in the Life.

זו הייתה מהפכה בתעשייה שהייתה עד אז שמרנית. ככה הוחרם השיר עם המשפט i'd love to turn you ע"י ה-BBC בחשד שיש קונוטציה לסמים, ככה השתמשו באולפן ככלי נגינה לכל דבר שיגרום למוזיקה להגיע לממדים אחרים עשירים ובלתי גלויים באותה תקופה (מישהו המשיך לסיום האמיתי של השיר מעבר לאקורד המסיים?). אף אחד לא יכל לעצור את המהפכה הזו של הסיקסטיז שהתחוללה גם עם השיר הזה. תקופה חדשה החלה, משם הביטלס המשיכו לחדש, להמציא, להשפיע, כשאמנים לוקחים שיעור מאותו יום בחיים ומבינים שבעצם we'd all love to turn on. הביטלס הדליקו את כולם על החידושים, וכל האוונגרד הזה. הכל נמצא שם: המילים המשמעותיות שאולי מדברים גם על מעבר לחיים? האפקטים החדשניים לזמנם באולפן, החיבור של שני שירים בלתי גמורים לאחד, השימוש בתזמורת עוצמתית, התיפוף הממש זהיר ומעניין, הפסנתר הממש מודאלי בנגינה שלו, כל אלה מתאחדים יחד לשיר שנשמע כמו אלבום שלם עוצמתי, שהראה בפעם המי יודע כמה בפוסט הזה: איך הופכים סצנה נורמלית בחיים רגילים לגדולה מהחיים.

אז כן זהו סיפורה של מהפכה תרבותית. רוצים עוד?

ביצוע של ניל יאנג

אחד הטייקים הראשונים של השיר כשהוא עוד לא היה מוכן ובלתי אפוי ומעניין לשמוע איך התפתח

קולטריין בארץ הפלאות. עשור ללא אליס.

היום, לפני 10 שנים, הלכה לעולמה אחת מהנשמות הכי גדולות שעולם המוזיקה אי פעם ידע. אישה שהקדישה את עצמה לרוחניות, שלווה תמיד, ניסיונית, בלתי מתפשרת, פורצת דרך, מלחינה בחסד, ובכל זאת היא ידועה בעיקר כאשתו של. אני מדבר כמובן על הגברת אליס קולטריין. אחת המוזיקאיות הכי אהובות עליי אי פעם. וכמו עם ג'ניס ג'ופלין ברוק ואהובה עוזרי במוזיקה המזרחית, אליס שלטה והפכה לאחת מהכוחות המרכזיים בז'אנר הכל כך מאופיין ע"י גברים - ג'אז. אבל אליס הייתה הרבה יותר מזה. לא עניין אותה בלוז, פנטטוני, I II V, וכל הדברים האלה שלומדים בברקלי. אליס לקחה את הג'אז למקום אחר. יותר ניסיוני, יותר רוחני, והראתה שאם רוצים לעשות אוונגרד, לא צריך להיות רועשים ופסיכוטיים בצליל. מדובר בעיניי בכוח מרכזי ועצום שזכינו שתהלך על האדמה הזו. גאונה מוזיקלית שאוי באסה, עם כל הטוב שבדבר, התחתנה עם איזה אחד, ג'ון קולטריין, ועד היום, נודעת בעיקר בשל העובדה כי היא כאמור: אשתו של.

אז כולנו מכירים ואוהבים את ג'ון. כל ג'אזיסט ואוהב מוזיקה בכללי שמכבד את עצמו, מכיר, יודע, מעריך וגם אוהב את היצירה של האיש האדיר הזה. אבל האם אי פעם שמעתם את אשתו? אליס לקחה את הכיוון של בעלה לאחר מותו הטראגי ב-1967, יותר רחוק. תקופת האוונגרד ג'אז הרוחני שנפתחה עם היצירה האלוהית  A Love Supreme, ונסגרה בסוף הקריירה של ג'ון, נמשכה ע"י אליס, אבל היא לקחה את זה למקום אחר. כשהיא הרעישה, היא עשתה את זה ביג טיים. אבל ברוב הזמן, היא הייתה מאוד מסתורית, מאוד שאנטי באנטי (ממש לא דבר רע אגב), אקסטזה מערפלת חושים מהמזרח שהופכת להזיה פסיכדלית. בהזדמנות הזו, אני אשמח לסקור קצת מהדברים המדהימים שאליס עשתה, ולתת איזה introduction למי שעדיין לא מכיר ולא יודע מה יש מעבר לג'ון, ליצירה של מי שנחשבת בעיניי כאחת המוזיקאיות הגדולות שהג'אז ובכללי המוזיקה אי פעם ידעו - והיא אפילו פעלה באופן שונה, כשהיא כמעט יוצאת מהטריטוריה של הג'אז. רחוק שנות אור מהצליל של צ'רלי פרקר, דיזי גילספי, וגם של בעלה בתקופתו המוקדמת. נטוע יותר אצל ראווי שנקר. אבל לפני זה, ביוגרפיה קצרה.


אז.. באה לפה הרבה?

נולדה ב-1937 בדטרויט כאליס מקלאוד, ניגנה על פסנתר ונחשפה למוזיקה הקלאסית ולג'אז ע"י מורה - באד פאוול האחד והיחיד. היא ניגנה במועדון בלו נוט לתקופה מסוימת, עם הרכבים שונים. בשנות השישים, פגשה את קולטריין שהתאהב בפסנתרנית שהייתה צעירה ממנו בעשור. השניים נישאו ב-1965. שנה זו הייתה שנה משמעותית מאוד לג'ון שגילה את מחוזות הפרי ג'אז והחליט סופית כי זה הכיוון שהוא רוצה ללכת. אחרי הצלחה ענקית עם love supreme שיכלה להבטיח לקולטריין מנוחה על זרי הדפנה, קולטריין שינה כיוון, הוסיף שני נגנים חדשים להרכב המפורסם והמוערך שלו (מקוי טיינר בפסנתר, אלווין ג'ונס בתופים, ג'ימי גאריסון על הבס, כששני החדשים הם פרעה סנדרס על סקסופון וראשיד עלי על התופים). התקופה שנפתחת באחד ה-אלבומים: Meditations גורמת להרבה אנשים (וגם טיינר וג'ונס היו ביניהם) לחשוב שג'ון ירד מהפסים. טיינר וג'ונס הבינו שזהו זה ועזבו. קולטריין מצרף את אליס להרכב, וכך מתחילה התקופה האחרונה בקריירה של קולטריין.

ב-1967, ג'ון נפטר בגיל 40, ואליס שהפכה לאלמנה (ובנוסף גם איבוד אחיה למחצה בתאונת דרכים), צללה עמוק עמוק בתורות המזרח הרחוק ולתרבות ההודית. ובנוסף, אימצה את הנבל, כלי שאף אחד לא חשב להכניס לג'אז והפכה אותו לאחד הכלים המרכזיים במוזיקה שלה. היא אוספת את חברי ההרכב האחרון של טריין ומקליטה אלבומים מצוינים שיצאו תחת Impulse! (לייבל הבית של משפחת קולטריין) שנדבר עליהם עוד מעט, לקראת סוף שנות השבעים, אליס נעלמת מן הציבור, משנה את שמה לטוריאסנגיטנדה, מושפעת עמוקות מגורואים, ומתמסרת לרוחניות. היא חזרה לעניין הציבור כשחזרה להקליט בשנות האלפיים, וב-2007, עזבה את עולמנו בעקבות כשל בנשימה. ועדיין, רוחה שורה על מוזיקאים עד היום, והשפעתה נשארת לעד.

2007. הייתי אז צוציק קטן בכיתה ב' שלא היה לו מושג בכלום. עשר שנים אחרי אני כותב פוסט על האישה המדהימה הזו שעולם המוזיקה היה קצת שונה בלעדיה. המוזיקה ההודית חבה לביטלס וגם לאליס על החדרתה לתוך המערב. כשהביטלס מכניסים את זה בקונטקסט של רוק. אליס מכניסה את זה בתוך ג'אז שלא נשמע כמו ג'אז. זה מערפל, זה מרחף, לפעמים כשצריך זה יכול להיות רועש, הקיצר - אין כמו אליס. אז בואו ונדבר על אלבומים מתחילת הקריירה שלה שכנראה מסמלים בעיניי כולם את השיאים שלה - יצירות מופת אחת אחת, אז בואו נתחיל:

1968 - A Monastic Trio
ב-1968, שנה לאחר מותו של בעלה המפורסם, אוספת אליס את חברי ההרכב האחרון של ג'ון להקלטת אלבום שלה במרץ 1967. פרעה סנדרס על כלי נשיפה, ג'ימי גאריסון על הבס, ראשיד עלי על התופים (וגם בן ריילי), כשהיא על הפסנתר. וכמו שגם נראה בעטיפה, היא מחליטה ללמוד ולנגן על נבל. כלי סופר זניח בג'אז עד אותה תקופה: ככה האישה הזו שברה גבולות. האלבום הזה בעיניי הוא מיוחד מאוד בקטלוג של אליס. מאוד שונה, וקרוב להיות מהאהובים עליי שלה. המוזיקה עדיין לא עמוק בתוך הודו וכל השאנטיות עדיין לא שם. המוזיקה היא אוונגרדית. אבל לא אוונגרד רועש וחסר גבולות. המוזיקה פה מסתורית, מהורהרת, אליס מביאה אקורדים מודאליים חלומיים שכאלה, סנדרס אפילו נשמע מלודי ולא רוצח את הסקסופון כל הזמן כמו שהיה עושה עם מר קולטריין, עלי ממשיך עם התיפוף הכמעט שבטי שלו, אבל יותר שקט, יותר רגוע, קשוב לשאר, והנבל של אליס - פשוט חלום. פתיחה מצוינת לקריירה, לא מושלם וזה מה שיפה בו, מסתורי ולמי שרוצה להבין שג'אז לא צריך להיות אקורדים משתנים בכל תיבה עם סולואי סקסופון וירטואוזים: אז זה יעניין.

Hutington Ashram Monastery - 1969
האלבום הזה הוא עוד שלב בהתפתחות של אליס כאמנית עצמאית, אל עבר פיתוח הצליל הייחודי שלה. יחד עם רון קרטר ועלי, מנגנת השלישייה הזו עוד קטעים מהורהרים, ניסוניים ומסתוריים ברוח האלבום הקודם, עם הנבל שנותן את התחושה הout of here בתוך המוזיקה. כולם נמשכים אל תוך הג'אם, ונכנסים עמוק מאוד לקטע. בעיניי, מדובר באלבום טוב שמעניין לשמוע אותו כדי להבין מה היה לפני האלבומים הגדולים. למי שנכנס למוזיקה של אליס חזק, ורוצה קצת עוד, ישמח לראות מה יש פה כאן.

Ptah, the El Daoud - 1970
או! או! כאן אנחנו מתחילים להתקדם יותר. אחרי שני האלבומים המאוד מעניינים, הסאונד של אליס בעיניי ובעיניי רבים, מתחיל להתגבש. עם פרעה שעדיין נשאר נאמן בהקלטות של אליס, נשמע פה בוגר - עד כמה שזה נשמע לא הגיוני, הוא מנגן כאן אשכרה מלודיה של ממש! והאמת שכן, עד כמה שזה יישמע מוזר, היצירות כאן נשמעות מאוד מובנות. יש כיוון. מבינים לאיפה זה הולך. זה עדיין רחוק ממה שיאפיין את אליס, אבל מדובר באלבום ג'אז ממש טוב. זה עדיין משהו שונה לגמרי, אבל ממש מעניין לשמוע את אליס רגע לפני. מדובר באלבום שיש לו צליל קצת יותר נורמלי ומסורתי, אבל זה לא הופך אותו לפחות טוב. זה אלבום מומלץ שכולל פשוט מוזיקה טובה. לפני שאנחנו נכנסים לכאוס, אז נותנים לנו אווירה רוחנית אבל עדיין לא מרחפת. ככה נשמעים גיבורי הפרי ג'אז בקונטקסט ממש לא חופשי לגמרי וחסר גבולות.

Journey in Satchidananda - 1971
ה-אלבום שלה. הדרך הכי טובה להכיר את האישה הזו. בשלב הזה, אליס צללה סופית לתוך המוזיקה ההודית. וזה די ברור, כי בנוסף להרכב הג'אז של כלי נשיפה, בס, סקסופון, פסנתר (ונבל כמובן) נוסף לתוך ההרכב נגנית טמבורה, כלי הודי קצת כמו סיטאר שהכניס עוד צבע למוזיקה, ואווירה שאנטית שדיברנו עליה כל כך הרבה. וגם נגן עוד באחד מהקטעים(!). זה אלבום מופת בעיניי, ואני לא היחיד שחושב ככה. הג'אז הרוחני ברמה אחרת לגמרי. פשוט... וואו.. רק מלשמוע את הקטע הראשון עם ליין הטמבורה הרפטטיבי ומבינים מה מדובר. אם לא לשמוע את האלבום, אז לפחות רק את קטע הנושא. האלבום הזה בעצם מרכז את כל גדולתה של אליס לתוך 37 דקות. ככה אני הכרתי את אליס (והו זו הייתה אחלה היכרות) אז כל מי שרוצה להכיר את הקוסמוס המוזיקלי/רוחני הקדוש הזה, שיתחיל כאן.

Universal Consciousness - 1971
שנה אחרי Journey השאנטי, מגיע האלבום הזה שעושה בדיוק את ההפך הגמור. הפעם אליס הלכה אפילו יותר רחוק. קצת עוזבים את המחוזות ההודיים אל עבר מוזיקה קלאסית מודרנית אוונגרדית א טונאלית ומה לא? שלא תחשבו, עדיין יש כאן קטעים צ'יליים בטירוף, אבל האלבום הזה בעל סאונד רועש יותר, פרוע יותר, אליס הלכה הפעם באמת על מה שנקרא - FREE jazz. אחד מהגורמים לזה, הוא השימוש שלה באורגן. ורבותיי, האורגן הזה נשמע ממש מחוץ לפלנטה הזו. לאוזניים לא מנוסות אולי צורם, אבל איך קראו לצליל הזה - רינגטוני. זה מחזק את התחושה הפסיכדלית עוד יותר, ומגביר את האווירה הכל כך נועזת (שאני כל כך אוהב באלבום). מי שלא התחבר לצד השאנטי של גברת קולטריין, ואוהב כשעור התוף שלו חווה משהו - ישמח מאוד לשמוע את אליס בוורסיה רוחנית אבל יותר קיצונית, יותר אבסטרקטית, קצת פחות מרחפת (כיוון שהיא חוזרת אליו בהמשך האלבום) - זה המקום.

World Galaxy - 1972
קולטריין לא מפסיקה. ב-1972, מוציאה אלבום נוסף שמיוחד בעיקר בזכות שני הקטעים: הפותח והסוגר. בשניהם, אליס לוקחת קטעים של בעלה שהפכו לסטנדרטים כל כך ידועים ומוכרים שכל ג'אזיסט מפזם לו מתוך שינה או בהליכה ברחוב (My Favorite Things ו-Love Supreme). אליס לוקחת את שני הקטעים האלה למקומות שונים לגמרי. הרבה יותר כאוטיים, יותר רועשים, שרויים בתוך מסע סוער במיוחד של הנפש. וכמה שהמסע הזה שווה את זה. למשך האלבום, מתוגברת אליס בתזמורת מפחידה שחורגת מהטונאליות, ועושה את כל זה למעניין הרבה יותר. אליס לוקחת אותנו לגלקסיה מוזיקלית מסתורית שאי אפשר לדעת מה יש בה. עוד אחת מההברקות שחורגות לגמרי מג'אז כמו שאנחנו מכירים אותו להשפעות אחרות לגמרי.

Lord of Lords - 1973
בהמשך לקו של World Galaxy, גם זה אלבום מאוד לא ג'אזי. אליס שוב פעם הולכת לכיוונים אחרים. הרבה יותר קלאסי מודרני, התזמורת מקבלת נפח גדול כשכל המסע הזה נהיה דרמטי הרבה יותר. באלבום הפרידה שלה מ-Impulse!, מסיימת אליס תקופה בלייבל עם עוד אלבום נפלא ונועז שמציג את חזונה של אחת מהמוחות המבריקים של המוזיקה. אחד הקטעים היותר מעניינים כאן הוא הפרשנות של אליס לקטע מהמאסטרפיס של סטרווינסקי, Firebird. ככה קולטריין מציגה מחווה יפה ומעוררת כבוד להשפעותיה, כשגאונה נותנת פרספקטיבה משלה לגאון אחר.

Illuminations - 1974
האלבום האחרון ברשימה הזו, הוא דווקא שיתוף פעולה ממש מעניין. קולטריין יחד עם עוד אדם רוחני במיוחד, נגן בחסד, ותלמיד רוחני של הקולטריינים: קרלוס סנטנה. בסגנון שונה לחלוטין ממה שאנחנו מכירים אצל הגיטריסט, נכנסים השניים אל מוד ממש רוחני. אליס דווקא תרמה רק קטע אחד, וקרלוס לא בדיוק ניגן כמו קרלוס. זהו אחד משיתופי הפעולה המאוד מעניינים האלה, ששני אמנים מעולמות שונים מאוד, אבל לא לגמרי, חוברים ביחד לשיתוף פעולה מעניין במיוחד. זה יוצא ממש מוצלח, די ניסיוני, אבל ממש מעניין. מי שיצפה לשמוע מהסגנון הטוב של סנטנה, יצטרך להפנים כי מדובר פה במשהו שונה לגמרי. גם למאזיני אליס, זה קצת יהיה משהו אחר, אבל האם זה שווה את זה? כן.

אז... כן. זה הניסיון שלי להכיר לכם את העבודה המופלאה של אליס קולטריין. מה שהיא עשתה עוד לא נעשה, ועד כמה היא משפיעה? טוב תשאלו את אחת הלהקות הכי טובות כיום בעיניי, Sun O))), צמד המטאליסטים האוונגרדיים שיצר את אחת המחוות היפות ביותר לאישיות כלשהי אי פעם. הקטע Alice מאלבום המופת של החבר'ה, Dimensions & Monoliths שיצא שנתיים אחרי עזיבתה של קולטריין, מראה את ההשפעה של אחת מהמוחות הכי גדולים שאי פעם היו בג'אז ובמוזיקה. ב-16 דקות שמתפרסות על גבי יצירת נוף סאונד מינימליסטי ודרמטי שאחרי זה מתפתח לאט לאט וחושף את הצליל הקולטרייני עם הנבל הכל כך אליסי, שפשוט עושה מחווה יפה לאגדה הזו, שלא יכלה לבקש יותר טוב מזה.

אז תודה אליס על מוזיקה נפלאה שתמיד יודעת להבריח אותנו למקומות אחרים ושלווים יותר. זו מוזיקה שגם בעוד 20 שנה תיקלט ותשפיע על הרבה מאוד. תודה שקראתם, מקווה שאהבתם, נתראה בפוסט הבא! ואחרי כל הדבר הזה, לכו לשמוע אליס. היא לא אשתו של. היא הרבה יותר מזה. הרבההההה הרבה יותר מזה.

היום שאחרי

"דוברו של דיוויד בואי אישר שאלבומו החדש ייצא בינואר 2016" - The Guardian, 2015

זה מתחיל... זה נשמע משונה וממש מוזר. מקצב בלתי נתפס ומשונה, שילוב מוזר ומשונה כזה של ג'אז, מוזיקה אלקטרונית, היפ הופ, וקצת מזרחי. בואי שר, יש סקסופון. 10 דקות שלא מהעולם הזה. איך מתארים את הדבר הזה..? שוב פעם בגיל 69, דיוויד בואי אחרי אלפי פרסונות והמצאות מחדש בפעם האלוהים יודע איזו, והפעם זה נשמע הרבה יותר מוזר, הרבה יותר מטריד, אבל כל כך טוווב! כל כך חייזרי (כמו שבואי יודע) אבל משהו נהיה פה שונה. הקליפ בכלל, סיוט מדע בדיוני פגאני משונה ומטריד שקשה להבין. אני צופה וחושב לעצמי: "פאק! הוא עשה את זה שוב! הוא מראה שוב פעם שגם בגיל 69 אפשר להיות אוונגרד!". וזה מעולה. אחרי כמה האזנות זה ממש נקלט בראש, ואתה מזמזם לך את המנגינה, המילים, על כל ה10 דקות של זה.

"לא מדובר בקרוס אובר קיצוני או בזכות המצאה שהגיעה משום מקום. אני מופתע כי בואי עדיין מצליח להפתיע. ההתנהגות האניגמטית והבלתי צפויה שלו נוסכת קסם על המוזיקה שהוא יוצר" - סער גמזו, nrg, 3 בינואר, 2016

נשימה קטנה אחת, ובום! עכשיו זה נהיה ממש פסיכי. קלידים וצליל פנדר רודס אווירתי שתמיד עושה טוב לראש, סקסופון מתגנב. שוב פעם מקצב ממש היפ הופי, ודיוויד מתחיל לשיר על... זונה. הוא שר בצורה שהוא נכנס לדמות של המסכן, הפרנואיד שקולטים את הפחד שלו בשירה. לאט לאט, זה נהיה יותר אבסטרקטי, יותר מטורף, זה פתאום נהיה ממש פרי ג'אז, הסקסופון ממשיך להשתגע וזה נשמע ממש מעניין ומסקרן. פאק איך הוא עושה את זה כל הזמן?!

"בהתחשב בעובדה שמאחורי בואי קריירה בת חמישה עשורים ושלרבים מהאלבומים שלו מעמד מונומנטלי (מוצדק לחלוטין), מתבקש להיזהר כקושרים כתרים לאלבום חדש שלו. אבל לפעמים, כשנתקלים ביצירת מופת בסדר הגודל של Blackstar, האלבום החדש שלו, אין ברירה אלא לסמוך על האוזניים ועל הדעת לומר: מדובר באחד האלבומים הגדולים ביותר בקריירה שלו, וחד משמעית גם הניסיוני ובמרחיק הלכת ביותר שבהם" - עמית קלינג, timeout, 6 בינואר 2016

עכשיו זה משהו אחר. המוזיקה קצת יותר down to earth, אבל מרגיש שמשהו אפל קצת. זה די מעניין, אבל זה מרגיש קצת רדום. נחמד אבל לא יותר מזה. אחרי כמה האזנות, אתה מבין איזה שיר טוב זה. מראה עד כמה בואי היה ונשאר סונגרייטר שיודע איך ליצור שירים קליטים ומעניינים. וכמובן שיש גם את הסקסופון המזדנב והמשונה. הגיטרה האגרסיבית שמצטרפת בכל פעם. אבל למה הוא מתכוון כשהוא בגן עדן? ולמה הוא מתכוון כשהוא יהיה חופשי? אוקיי, זה שיר ממש טוב, בואו נראה לאן זה יתפתח מכאן.

"אין בכלל מה להכביר מילים, צריך פשוט להקשיב ולהתענג. ואם זוהי אכן שירת הברבור של בואי (ונקווה שלא), הרי ש-Blackstar הוא בהחלט סיכום אדיר ליצירה מונומנטלית, מפותלת, רצופה פסגות מהממות ולא מעט תקופות שפל ויובש יצירתי. ממוקד, מסחרר, יצירתי, נועז, מרגש ובעיקר - מסתורי" - סגול 59, עכבר העיר, 8 בינואר 2016

ווהו רגע.. מה? מה זה. מקצב מהיר כמו מרדף, ושוב פעם יש פה תחושה של טירוף ופרנויה. זה מין שילוב כזה בין רוח של ביג בנד עם התפרצות נויז. בואי שר באופן מטריד. בצורה א טונאלית, זה לא שלם, משהו כאן מוקטן, דיסוננטי, ולא מובן בכלל בהתחלה. ו-וואו איזה קטע טוב זה. זה ממש מטורף ברוח, אבל על מה דיוויד שר? מי זו סו? לחשוב שעדיין בגיל 69, אמן ממשיך להרעיש ככה, בסאונד ששום בן 20 לא יוכל ליצור. ובכלל, כשנראה שאי אפשר יותר שוק מזה, מסתיים כל השיר בצליל מתכתי של כבל שיצא מהמגבר. גאד, כמה שזה מעולה.

"דווקא בגיל שמצופה מאמן להתמתן ולקרוץ למיינסטרים - האיש שנפל מכוכב אחר לא חושש להוציא את היצירה הכי ניסיונית שלו מזה כמעט 40 שנה" - עמית סלונים, וואלה!, 8 בינואר 2016

דיוויד מתחיל לשיר. שוב פעם זה א טונאלי, זה ליין לא פתור. זה פשוט קליט, אבל לא בצורה שהייתם מצפים. יש פה תחושה של סיוט, קלידים ווירדים מאוד, וממש קשה לקלוט מה הולך פה בשמיעה ראשונה. המילים מסויטות, מסתבר כי היו פה רפרנסים מ"תפוז מכני", ובואי ממשיך ושואל: "איפה לעזאזל יום שני נעלם?". הפזמון גם מטריד ביותר עם העובדה שהוא קליט ביותר, לאט לאט, כינורות מתווספים, נראה שלאט לאט יוצאים מהאטמוספירה, התחושה נהיית מורבידית יותר ויותר, ושואלים: למה? ואיך הוא עושה את זה?!

"אילו היה לצד המגע השביר והיפיפה של השירים האלה היה בBlackstar גם תוקף אקספרימנטלי אמיתי, להבדיל מחדוות התנסות, הוא היה יכול להיות אלבום אדיר... ושוב עולות במחשבה המילים "בן תמותה עם פוטנציאל של סופרמן", אבל הדגש הפעם הוא על בן תמותה" - בן שלו, הארץ, 9 בינואר 2016

עכשיו אנחנו נרגעים קצת. כל הטירוף והאקספרימנטליות של חמשת השירים הקודמים התפוגגו לשני השירים האחרונים כאן. והנה בשיר יפייפה עם גיטרה אקוסטית, בואי שר בטון מלונכולי, בסולם מינורי על זה שהוא גוסס. זה שיר יפייפה, מרגש ביותר, אבל מה הכוונה פה? יש פה שיר מאוד רך, מאוד שברירי ויפיפה באותה מידה, רחוק יותר מהאווירה המטרידה של קודמיו, ועדיין משהו פה משונה ולא בסדר, כשהשיר מסתיים בביט דאנס שכזה אנחנו מתקדמים לסוף.

"באלבומו החדש Blackstar, כשהוא נושק ל-70, מצליח דיוויד בואי להישאר רלוונטי ורב רבדים, עם חומרים שעומדים בפני עצמם - גם ללא הילת העבר. בין התפרצויות דיסטורשן לסולו סקסופון יפיפה, הוא עושה בית ספר לכל מוזיקאי צעיר בעולם ומוכיח בפעם נוספת שהיה, ונותר, אחד הגדולים מכולם" - שי להב, ynet, 10 בינואר 2016

וזהו. זה הכל מסתיים בשיר אחד חמים, חולמני, יפיפה, ומדהים שמראה עד כמה בואי יודע לתת את השירים היפים גם כשהוא מורבידי. ביט אלקטרוני סטייל LCD Soundsystem, מפוחית שמצטטת את בואי של לפני 40 שנה בתקופת ברלין המדהימה (A New Career in a New Town), והוא שר לנו כשהוא מתכוון לזה: "אני לא יכול למסור הכל". בואי לא בדיוק מתחנן, אבל מכריז שהוא לא יכול לספר הכל. וזה ממשיך באותו ליין, עם אותה מלודיה בשירה, עד שזה מסתיים בסולו גיטרה נהדר ויפיפה שחותם את הכל בסוף קולנועי, מסתורי וממש heavenly בעיניי. אוי דיוויד, דיוויד, דיוויד, כבר ציינתי כמה שאני מעריץ אותך?

היום: ה-11 בינואר 2016. אני בשיעור אנגלית עכשיו. בזמן השיעור. מי שיושב לידי שואל: "תגיד ליעד, אתה מכיר את דיוויד בואי?" ואני כמובן אומר בממש התגאות: "ברור, מהאהובים עליי, למה?". "הוא מת" הוא עונה לי. ועכשיו בהתחלה מסרב להאמין. הרי זה לא יכול להיות. הבן אדם חגג 69 לפני שלושה ימים, והוציא אלבום מדהים. "זו בדיחה" אמרתי. והנה הוא נכנס לאינטרנט, ומהרגע הזה, עד כדי כך: חושך נפל. דיוויד בואי מת. פאק! לא! לא! זה לא יכול להיות! דאמיט זה לא באמת! איך?! אבל לא ידענו כלום, הוא היה בסדר. הוא הוציא אלבום, יש תערוכה, הוא כתב פאקינג מחזה! אוי כמה היינו עיוורים. כמה לא שמנו לב. הוא פשוט שם הכל, כל הספר היה פתוח בפנינו, ואנחנו לא שמנו לב. להקשיב מחדש לאלבום הכניס אותי לצמרמורת ודמעות בעיניים שאחד המוזיקאים הכי אהובים עליי, איש אוונגרד חתרן, חדשן ומעז, שעיצב חלק גדול מהחיים שלי כבר איננו. הרי הכל היה פרוס: בשיר הנושא (something happened on the day he died) ובקליפ שלו (מייג'ור טום המת, סצנת הצליבה), בלזרוס (look up here i'm in heaven) והוא היה בקליפ במיטת חולים, ב-Girl Loves Me (בואי שואל Where the fuck did monday go?! ויום שני היה היום הראשון ללא דיוויד בואי). פשוט מדהים איך אמן לקראת סוף חייו, מצליח לשמור את זה בסוד. אף אחד לא ידע על הסרטן כבד. הוא פשוט אסף את כל הנגנים המושחזים בסצנ הג'אז העכשווית (ג'ייסון לינדנר, מארק גונילה שניגן עם אבישי כהן, בן מונדר, טים לפבר ודוני מקסלין) ויצר תערובת משונה שלא נשמעת כמו אף אחד וכמו שום דבר.

הוא בא ומצהיר כי ההשפעות שלו באו מקנדריק למאר, Death Grips ומLCD Soundsystem. הכי לא רוק נ רול בעולם. אבל כמו שהחייזר בעצמו אמר: "אני לא רוק סטאר". דיוויד היה אמן בכל רמ"ח איבריו. וכמו שטוני ויסקונטי המפיק שלו לאורך שנים הספיד אותו, הוא צדק כשהוא אמר כי המוות שלו היה ליצירת אמנות כמו חייו. בואי עיצב את המוות שלו. הוא לא אמר לנו כלום, בלי ראיונות, רק מוזיקה טובה שלא שמנו לב עד כמה היא הייתה אפלה ורצינית במסר שלה. אם במהלך שנות האלפיים, בואי יצר אלבומים אוטוביוגרפיים שבהם הוא מתחשבן עם עצמו, כאן הוא פשוט מסיים הכל ונפרד לשלום ברקוויאם מצמרר, ואנשים, אני ממש בטוח בעובדה כי מדובר באחד האלבומים הכי טובים של בואי אי פעם, מהאלבומים הטובים ביותר של 2016 ובכל הזמנים. שוב פעם נראה כי אמן ותיק מצליח לחדש, להפתיע, להעז. בצורה שצעירים ממנו לא יכולים לעשות.



הקליפים, השירים, העטיפה, השיווק, כל אלה מראים עד כמה בואי היה אוונגרד בתקופה שכבר נראה שאין דבר כזה אוונגרד יותר. הוא הראה שיש עוד, שהמוזר הוא לגמרי אחלה, וכשאתה מוזר אתה יכול לעקוף במכירות את אדל עם שירי הפופ המתקתקים שלה עם שירי ג'אז אלקטרוני אקספרימנטליים עם מקצבי היפ הופ. זיגי מת. אלאדין הוא היסטוריה. הדוכס כבר מזמן גמור. ואפילו The Next Day, כבר היה ל-That Day. בואי עשה בית ספר לכולנו, ולמרות שנרשמו מקרי מוות דרמטיים מהאגדות ע"י כוכבים (פרדי מרקיורי), דיוויד נפרד מאיתנו בצורה יפייפיה, כואבת, בלתי צפויה שבעיקר הוכיחה לנו, איזה מדהים היה בואי בחייו וגם במותו. ממש השבוע, שוחררו ביום הולדתו ה-70 (אם הוא רק היה כאן לחגוג) עוד שלושה שירים אחרונים שהספיק להקליט. שוב פעם מוכיח לנו כמה בואי ממשיך להפתיע גם הרבה אחרי מותו. אני באמת אתגעגע לאיש הזה, התרגלתי כבר לעובדה כי לא יהיה עוד אלבום חדש, ופשוט להקשיב, להתמסר, להבין איך ממהפכת הגלאם בסבנטיז, אתה יכול ליצור עוד דברים טובים. כי הרי במילותיו שלו: הזמן אולי שינה אותו, אבל הוא לא שינה את הזמן. להפך: הוא זרם עם הזמן. הוא היה חבר טוב של הזמן. הזמן לא היטיב עמו, אבל כל שהזמן עבר, ההערכה והאהבה גדלה, וככה בואי הפך לכוכב נוצץ שמילא קוסמוס שלם בקסם אחד אדיר שספק אם יחזור עוד שוב, דיוויד היה ודיוויד יישאר timeless.

אז תודה לך דיוויד, ותודה לכם שקראתם. ואה כן - שנה טובה