פריפ את אינו

מה קורה כשמפגישים בין שני מלחינים ומוזיקאים גאונים לשני סשנים? טוב התוצאה היא באלבום הגאוני (No Pussyfooting). תוצאה של שיתוף פעולה בין רוברט פריפ, הקפטן הדיקטטור של ספינת קינג קרימזון ושל ה"non musician" (כמו שהוא כינה את עצמו באותה תקופה) בריאן אינו, שלא לפני הרבה זמן, עזב את בריאן פרי וחבריו ברוקסי מיוזיק.

שני החבר'ה, כבר מאחוריהם ניסיון רב בלהקות מפורסמות ומוערכות ברוק הבריטי, נפגשו להם בבית של אינו ובאולפני Command בתקופות שונות, לשני סשנים שהולידו שני קטעים ובדרך, גם הצליחו להביא לשימוש רב יותר בטכניקה מסוימת, וגם יצרו סגנון שלם שהוא עוד שלב בהתפתחות המוזיקה האלקטרונית, וישפיע על אמנים רבים בתחום, וגם מחוצה לו. הסיפור התחיל עוד ב-1970, עם העובדה שמר פרי לא הצליח באודישנים להחלפת גרג לייק בקרימזון, אבל פריפ ויד ימינו אז פיטר סינפילד, ידעו שיש לו פוטנציאל, והחתימו אותו על חוזה עם EG.

שאר הסיפור הוא היסטוריה, ואתם יכולים לקרוא אותו בסקירה על אלבום הבכורה של רוקסי מיוזיק שכתבתי כאן. אבל ב-1973, אינו לא יכול יותר עם העובדה שהאגו של פרי משתלט על רוקסי מיוזיק, ושהוא לא יכול לתרום חומר. הוא ארז את הסינתסייזר שלו ועזב. אני לא ממש יודע מה היה התפקיד של אינו בלהקה, אבל העובדה שהוא משך הרבה תשומת לב עם הVCS3 שלו, המראה השערורייתי שמתחרה בקלות בבואי, ריד ואליס קופר, וכל האפקטים וה"ביפ ביפ ביפ" האלקטרוניים שהוא הכניס אל תוך האוונט-פופ הפריקי והמוזר של רוקסי מיוזיק, הפכה אותו לסטאר לא פחות מהבריאן השני בלהקה. פייר, תמיד אהבתי את רוקסי מיוזיק כשהיא הייתה עם אינו. החומרים שאחרי גם נשמעים טוב, אבל מרגיש שמשהו חסר שם. בעיניי, כל אלבום שאינו היה מעורב בו, סימן שמדובר במשהו טוב שכדאי להקשיב לו.

באותה תקופה, אינו כאמור, הגדיר את עצמו כ"לא מוזיקאי". אבל הוא הקליט והוציא ב-1973 את אלבום הבכורה שלו, Here Come the Warm Jets. אלבום מדהים שמערבב טקסטים נונסנס/סוריאליסטיים פריקיים יחד עם המון גלאם רוק חצוף ושערורייתי, שהכינוי פופ אוונגרדי הולם אותו. הוא שר ושיחק עם הסינתסייזר, יחד עם המון חברים שאיתם הקליט: חברים מרוקסי מיוזיק, וגם חבר'ה מקרימזון, כולל פריפ.

אבל לאינו היה sound & vision בראש. הוא התלהב מהעובדה שהמוזיקה מולחנת מעצמה. כמה שפחות מגע יד אדם. צליל אחד שווה ליצירה שלמה. הבחור מהבית ספר לאמנות, שהתעניין בהפקה וביצירת מוזיקה קונקרטית, התקדם אל עבר רעיון חדש. רעיון שישנה את המוזיקה הפופולרית לתמיד: ציור לא ויזואלי, ציור שמורכב מצלילים. אבל היי אנחנו רצים מהר מדי. בואו נדבר רגע על פריפ.

הקונטרול פריק המיזנתרופ שהקים את קינג קרימזון, כבר אחרי ההרכבים הקלאסיים והשותפות עם סינפילד, היה בעיצומה של תקופה חדשה ויצירתית. פריפ המציא מחדש את הפרוג רוק, עם עוד חמישה חבר'ה נוספים, ויצרו מוזיקה מפלצתית אכזרית, שונה לגמרי ממה שקרימזון עשו עד אז. make it loud, make it complex. מין סטרווינסקי שותה קפה עם מטאליסטים והרכב פיוז'ן. התוצאה הייתה Larks' Tomgues in Aspic. אלבום מופת ברוק המתקדם, ששינה את הז'אנר ואת התפיסה לגביו. פריפ עשה זאת שוב. שנה אחרי, הוא השתגע ופירק את ההרכב בפעם הראשונה מתוך מאות מיליוני פעמים שעשה את זה בתקופות שונות.

עכשיו, הנה ביום אחד ב-8 בספטמבר 1972 שנה לפני מה שדובר, השניים הקליטו ביחד. אינו הזמין את פריפ לביתו, ושם הם הקליטו, כשהם משתמשים בטכניקה שקיבלה את השם Frippertronics (השם אגב הומצא ע"י חברה של פריפ). עכשיו, ניכנס ונבין מה זה פריפרטרוניקס? למעשה, לא פריפ ולא אינו המציאו את הטכניקה הזו. יצרו והשתמשו בה לפניהם המלחינים טרי ריילי ופולין אוליברוס, שני שמות שאם אתם אוהבים מוזיקה מינימליסטית, יגידו לכם הרבה. עכשיו מה עושים? יש שני רשמקולים, מונחים אחד ליד השני (יענו reel-to-reel). כשמשהו מוקלט אל הרשמקול האחד, אותו צליל ממשיך אל הרשמקול השני, ויוצר מין אפקט כזה של דיליי. הסאונד נשמע בדיליי של כמה שניות, והוא חוזר וחוזר וחוזר... קשה להבין את זה כשקוראים. כששומעים את זה, זה הרבה יותר מובן. פריפ ואינו אמנם לא המציאו את השיטה, אבל הם הפכו אותה לפופולרית (פריפ גם עשה סדנאות על הטכניקה הזו).

באותו יום ב-8 בספטמבר, כשהם החלו להתנסות עם הטכניקה הזו, הם הקליטו את הצד הראשון של האלבום. יצירה בת 21 דקות, בשם The Heavenly Music Corporation. היצירה, כשמה כן הוא. באמת 21 דקות בגן העדן, שהן שיתוף פעולה של שני גאונים, אוונגרדיסטיים, פורצי דרך. יחד עם הפריפרטרוניקס, אינו יצר גם שכבות של סאונד. מין דרון בהשפעת לה מונטה יאנג. eternal music. ביצירה הסולם עובר כמה פאזות. מפה דיאז, ללה ולבסוף לרה. זה פשוט יפייפה. אינו יוצר שכבות של צליל, ופריפ מנגן בצורה אלוהית על הגיטרה, רק מראה איזה גיטריסט מדהים ומקורי הוא. בשני טייקים, מביא כל אחד מעצמו. אינו את הלופים, פריפ את הסולואים. אינו מצייר את הרקע, פריפ מצייר את הפריטים. קומפוזיציה שמולחנת מעצמה, וגם מאולתרת. אגב, פריפ, הרציני מבין השניים, רצה לקרוא ליצירה The Transcendental Music Corporation, אבל אינו השנון והיותר פרוע מבין השניים, חשש שאנשים ייקחו את הקטעים האלה ברצינות, ורצה לתת לו את הכותרת האהובה והמאוד צנועה שאנחנו מכירים היום.

היפה והחיה (תחליטו מי)

שנה לאחר מכן, ב4-5 באוגוסט 1973, נפגשים השניים שוב מאז אותו סשן ב-1972, על מנת להקליט את הצד השני שסוגר את התקליט, וגם הוא יפייפה ועוצמתי לא פחות מקודמו. הפעם, הצמד הקליט את הקטע ב-Command Studios שאיכות הסאונד של החדרים שם, לא הייתה בדיוק מי יודע מה (Islands של קרימזון ואלבום הבכורה של הרוקסיז, הם דוגמה מצוינת למה שאמרתי), כשהם יוצרים את הקטע באותה טכניקה. במשך כמעט 19 דקות על סולם מי, מקליטים פריפ ואינו, כשהפעם אינו מביא לופ על הVCS3 שלו, ופריפ מלווה באקורדים, עד שהוא חוזר לאלתר עם הסאונד גיטרה הכל כך ייחודי שלו (שיואו, פריפ כזה אלוהי!). זה המקום לציין שפריפ הוא גיטריסט כל כך ייחודי, כל כך מחוץ לנורמה ולא כמו כל השאר באותה תקופה (הבחור שנא בלוז וfunk), שתמיד אפשר לזהות שזה הוא מנגן. אם זה עם קרימזון, ואן דר גראף, אינו או דיוויד בואי. לא סתם, הוא הגיטריסט האהוב עליי... שם הקטע Swatiska Girls, נולד אחרי שהקטע נערך בסטודיו AIR של האיש והאגדה ג'ורג' מרטין ז"ל, ואינו מצא שם תמונה פורנוגרפית ממגזין, בה אישה בעירום הצדיעה במועל יד... אינו שם אותה על מכשיר ההקלטה...

וככה בפייד אאוט, מתפוגגות להן 39 דקות של מוזיקה  מינימליסטית, שמיימית, נצחית ויפיפייה. האלבום שיצא בנובמבר 1973, על אף שחברת Island התנגדה להוציא אותו, לא הצליח בקרב הקהל, ולא הגיע לאף אחד מהמצעדים. קצת קשה להתחרות בשני הפרויקטים האחרים של שני החבר'ה עם דבר בלתי מסחרי בעליל כמו זה. מלבד העובדה שמוזיקה אלקטרונית עדיין לא הייתה במיינסטרים באותה תקופה, כשהקהל העריץ וסגד לפרוגרים, מטאליסטים וכוכבי גלאם. אם האלבום הזה היה יוצא בחצי השני של הסבנטיז או אפילו בעשורים שאחרי, אז אולי היחס היה שונה. ובכל מקרה, שנים לאחר מכן, האלבום יקבל את ההכרה שהגיעה לו, והוכר בתור אלבום משפיע (ובצדק גדול) על האמביינט בפרט, ועל המוזיקה האלקטרונית בכללי.

בעיניי, זה אלבום האמביינט הראשון. נכון, שמלחינים מינימליסטיים יצרו את הנוסחה המהפכנית עוד לפני, אבל מהרגע שסופרסטארס ברוק אנד רול כמו פריפ ואינו החלו לעשות דברים כאלה, דברים החלו לזוז. שנתיים לאחר מכן, הם ישתפו פעולה לעוד אלבום (Evening Star) שפחות הצליח מקודמו, והראה שמה שהם עשו כאן, קשה לשחזר. ארבע שנים לאחר מכן, אינו מאס בsex, drugs & rock n roll לייפסטייל, וגילה שרוק סטאר די משעמם אותו. הוא החליט לפרוץ גבולות, לחקור ולהגדיר מחדש מוזיקה. והוא עשה והצליח פעמים רבות פעם אחר פעם עם מאסטרפיסס בין אם סולו או עבודה עם אמנים אחרים. 4 שנים, לפני שבואי ייסע לברלין ויעשה שם את הטרילוגיה המהוללת שלו, פריפ ואינו הניחו את היסוד.

עכשיו, מלבד העובדה שזה כל כך מהפכני וahead of it's time באותה תקופה, זה פשוט נשמע מדהים. זה יפה כל כך, וזה בלתי מובן, ששני החבר'ה האלה, ממחנות שונים לגמרי יעשו דבר שונה לגמרי ממה שמאפיין אותם. פריפ שבאותה תקופה היה עם קרימזון בשיא ההצלחה, והמציא מחדש את הפרוג יצר כאן משהו שלא כולל שום מקצבים משתנים, למעשה המוזיקה סטטית, ונשארת על תילה. אינו שבאותה תקופה, היה רוק סטאר פרוע וצעיר שעזב את רוקסי מיוזיק ויצר גלאם רוק חצוף, יצר פה משהו רגוע. אינטליגנטי, אבל בצורה שונה. זה מה שמדהים, איך החבר'ה האלה שידועים כל אחד בתחום שלו: בין אם זה פרוג רוק או ארט/גלאם רוק, עושים משהו שכל כך לא מאפיין אותם (באותה תקופה), וזה היה די שוק מבחינתי.

אני לא יכול לשכוח את ההתלהבות והתחושה של "הא? מה זה? וואו!" כששמעתי את זה. אני הייתי פרוגר נאמן, והייתי חולה קרימזון בכיתה ז', וגם אחרי. ובכלל, אהבתי בקיץ שעבר מאוד את רוקסי מיוזיק. ופתאום, הדבר הזה, הוא פשוט WTF? איך? אבל הנה, יש אמנים שלא מעניין אותם להישאר בטריטוריה המוכרת, ואני מעריך ואוהב את זה באמנים.

(No Pussyfooting) הוא מופת של מינימליזם. איך אפשר להגיד הרבה בכל כך מעט. למי שאוהב מוזיקה אלקטרונית ולא שמע על האלבום הזה, יתלהב מאוד ממה שישמע (ועוד ב-1973!). מוזיקה מדידטיבית, רגועה ופותחת את הראש אל דברים חדשים. באלבום הזה אפשר לשמוע הכל, את המהפכנות של טרי ריילי ולה מונטה יאנג, את הנופים החוץ מציאותיים של דאלי ומגריט, את היקום המינמליסטי שמונדריאן יצר על הקנבס, את הקומפוזיציות של מלביץ'. אפילו אם נשווה את המוזיקה כאן לתחומים כמו מדע. אז המוזיקה של (No Pussyfooting) היא כמו היקום, מתרחב לאט לאט, במשך הרבה זמן.

האלבום הזה הוא פשוט פינה של יופי, ותמיד כיף לקחת אותו, לשמוע, ולברוח למקום אחר. הוא מומלץ לכמעט לכל זמן, במשך השינה (חס וחלילה שזה מרדים, זה בכוונה אחרת לחלוטין), אולי במהלך התבוננות בציור, או כשאתם עוצמים עיניים, ובורחים למקום אחר. גם גיטריסטים, תלמדו ממה שיש פה, ובתור גיטריסט אני יכול לומר שלמדתי הרבה והנגינה שלי השתפרה אחרי שהקשבתי לשיתוף הפעולה השמיימי הזה. בכללי ממליץ לכם לשמוע את האלבום, אבל להגיע עם ראש פתוח. מי שיצפה לשמוע מקצבים משתנים, סקסופונים ואלתור חופשי ופרוע או שירי פופ מעוותים וכיפיים, יתאכזב מרה. לא לבוא לאלבום כמו זה עם ציפיות כאלה. פריפ ואינו גילו כאן נוף חדש. שונה ממה שהתנסו בו בעבר, והם ימשיכו לחקור אותו במהלך הקריירות שלהם (בעיקר אינו). אני כל כך אוהב שיתופי פעולה של אמנים ממקומות שונים, ולפעמים זה יוצר מהפכה באוזניים, ומשהו שונה לגמרי שלא דמיינו שיישמע ככה. לשמוע ולהיות במקום אחר..

אז כיוון שלמרבה הצער, האלבום לא זמין ברשת: סיבה טובה לקנות את הדיסק, למרות שיש אותו רק בגרסה מורחבת יחד עם דיסק נוסף שמביא כל מיני גרסאות שונות של שני הקטעים.

הנה פריפ שמראה את השיטה ב-1979: https://www.youtube.com/watch?v=kaKgj9DqxhE

והנה עוד שתי סקירות מעולות על האלבום האדיר הזה:

מ-Japan in a Dishpan (+סקירה על אלבום הגיטרה של פרד פרית')

מהחדר האלקטרוני שלי

קולאז' הסאונד של מקרטני

אז היום זה היום הולדת של אחד מהמוזיקאים הכי אהובים ומשפיעים עליי, גיבור תרבות שהצליח לשנות הרבה דברים, וגם מעבר למוזיקה. איש נפלא, מצחיק, מלא חיים, שמח, חידות אופפות אותו עד היום (שלא נתעסק באותה קונספירציה, כי זה נראה שזה לא ייגמר לעולם), גאון, ובקיצור: סר פול מקרטני. הביטל בן ה-74, לא מראה שום סימנים של פרישה לפנסיה, הוא מופיע עד היום, מוציא אלבומים, וממשיך להראות לעולם שהוא (כמו השיר שלנון כתב לרינגו) the greatest. אני לא מכיר את כל הדיסקוגרפיה שלו. ובכללי, כל דבר שהביטלס עשו בנפרד, לא ישתווה לעולם למה שעשו כלהקה (they need to carry that weight).

מקרטני הוא אחד הגיבורים הכי מושרים. יחד עם לנון, הוא ידוע כ1/2 מהצמד הכי מפורסם אי פעם בהיסטוריה. יותר מווטסון/קריק, יותר מרוג'רס והמרשטיין. הוא זה שדחף את הביטלס בחצי השני של הקריירה שלהם, לכיוון אמנותי יותר, גבוה יותר, שפתח את השערים, והראה שמוזיקה פופולרית היא הרבה יותר מבידור. הוא למעשה, איש האוונגרד האמיתי בלהקה. לא חסרים ניסיונות באולפן שעשה עם חבריו כמו Carnival of Light (שגאדאמיט מתי ייצא כבר?!), Hiroshima Sky Is Always Blue, ועוד ועוד... מקרטני שהכיר מלחינים מהפכניים כמו קרלהיינץ שטוקהאוזן (שהשפיע מאוד על Tomorrow Never Knows), אדגר וארז ופרנק זאפה (שמקרטני ולנון אהבו והעריכו, אבל זאפה לא), הצליח בעצם להבריח את ההצהרות האמנותיות ולהחביא אותן בכל המלודיות והיפות והאהובות.

אני רוצה לדבר על פרויקט אחד שעשה בקריירת הסולו שלו. ובאמת, לאיש יש הרבה. הדיסקוגרפיה שלו היא מפעל שלם בסגנונות שונים (גם אם חלקם לא בדיוק משהו), מאלבומיו הידועים כמו Ram, פסקולים שכתב, ואפילו הלחין יצירות קלאסיות. הפרויקט הזה, הוא אחד הלא ידועים, לא בדיוק מה שעולה לראש כשחושבים על קריירת הסולו של מקרטני. הרבה יגידו שמדובר בקשקוש מוחלט, טיפשי, מיותר, מוזר ולא מעניין. אבל אנחנו יודעים טוב טוב כשיש את המילה "מוזר", אז זה מאוד מעניין... מדובר באלבום שחב הרבה למוזיק קונקרט משנות הארבעים שהמציאו פייר שפר ופייר אנרי. זה אלבום אלקטרוני, שיצא לו ב-21 באוגוסט 2000, ולא אלבום א לה Kid A. מדובר כאן במשהו הרבה יותר קיצוני.

אנחנו יודעים שבמהלך קריירות הסולו של חברי הביטלס, כולם (מלבד רינגו) עשו דברים משונים וביזאריים שלא הרבה מכירים, וידועים רק לביטלמניאקים שרופים. אם זה לנון באלבומים הראשונים שעשה עם יוקו (אני מודה בעצמי בתור אחד שאוהב כל דבר אוונגרד, ממוזיק קונקרט ועד פרי ג'אז, אני פשוט לא מבין את הדברים האלה), אם זה האריסון בשני אלבומיו הראשונים (שגם הם מאוד מעניינים, ואכתוב עליהם מתישהו), אבל אצל מקרטני, הוא עשה דברים כאלה בשלב מאוד מאוחר בקריירה שלו, וזה Liverpool Sound Collage. כאמור, מדובר באלבום מאוד אלקטרוני. חלקו נשמע כמעין טראנס קדום, חלקו מכיל אמביינט, המון לופים, המון פייזינג (כמו שדיברתי בפוסט על סטיב רייך), והמון הקלטות מהעולם החיצון שכאמור, מאוד מזכירות את עבודותיהם של חלוצי המוזיק קונקרט שהוא בעצם הפרוטוטייפ של האלקטרוניקה שאנחנו מכירים כיום (לדוגמה).


עטיפת האלבום

זה לא אלבום לכל אחד, חלקכם יגיד שמדובר בקשקוש, אבל אני באמת חושב שמדובר בהצהרה אמנותית מעניינת, שוברת חוקים, שגם שם אפשר למצוא קצב, ודברים שייחרטו בראש. לאוהבי Revolution 9 ביניכם, את זה תאהבו. את הדבר הזה הכרתי אי שם בכיתה ו'. באותה תקופה, היה לי תחביב למצוא כל בוטלג/unreleased/הקלטות שנשכחו של הביטלס. זו הלהקה האהובה עליי אי פעם, והייתי חייב לשמוע עוד. רציתי עוד. כל דבר לא מוכר שנשא את השם ביטלס, היה אוצר. ואז, במהלך החיפושים במקור האינסופי יוטיוב, מצאתי קטע בן 8 דקות ושמו Plastic Beetle, אלו היו 8 דקות אפילו יותר הזויות מRevolution 9. לופים, פסנתר במהופך, מקצב רפטטיבי ומקפיץ, זה היה משהו מעניין, והיה נראה לי שהביטלס היו ממש הארדקור בכל הקטע של מוזיקה אמנותית. אבל אז הסתבר, זה היה פרויקט סולו של מקרטני. הוא פשוט לקח הקלטות מטור הזהב עם ג'ון, ג'ורג' ורינגו בסיקסטיז וכמה שירים ושילב אותם בתוך התערובת הזו. זו ה"מעורבות" היחידה ששאר הביטלס "לקחו על עצמם".

הביטלס מאוד מזוהים עם עיר הולדתם ליברפול, ואם יש מישהו מהלהקה הזו שבאמת לא שכח מאיפה הוא בא, אז זה מקרטני שנראה שהוא צעיר יותר מאיתנו (לא נשכח גם את רינגו והנוסטלגיה שלו עם Liverpool 8). וכאן, זה עוד פרויקט שנושא את שם העיר הזו מבית מדרשו של הבסיסט/זמר/מנגן כל הכל.

הסיפור של Liverpool Sound Collage מתחיל בתערוכה של אמן הפופ ארט, פיטר בלייק, האיש מאחורי העטיפה המיתולוגית של סרג'נט פפר, שהיה צריך גם את הצלילים שילוו את הצד הוויזואלי בתערוכה החדשה שהוא בדיוק עבד עליה. הוא ביקש מחברו מקרטני את המשהו המוזיקלי הזה שישלים את התערוכה. הביטל התגייס למשימה, כשהוא אוסף מספר הקלטות. כאמור, מתקופת הביטלמאניה (1964-1965), קטע מה-Liverpool Ontario שלו - יצירה קלאסית שהלחין ב-1991, קטעים משירים של הלהקה הפסיכדלית Super Furry Animals (ששיתף איתם פעולה לאחר מכן) ועוד לופים והקלטות שעשה בשביל הקולאז' הזה. בעזרתו של מרטין גלובר (aka Youth) שותפו מהניינטיז לצמד The Firemen שכלל את השניים, נוצר אחד הדברים המוזרים והמעניינים ביותר שיצא מביטל אי פעם.



מקרני ובלייק ב-2014

5 קטעים מרכיבים את האלבום הזה. כולם מצריכים האזנה מרובה, ומרוכזת במיקס המשונה הזה. האמת, שלמשמחת חלק מכם, יש פה ביטים שאי אפשר שלא לנענע להם את הראש. אם אנשים שעושים דאב או טראנס לא הקשיבו לזה, אז אני לא יודע למה כן (וברצינות, אני לא בקיא מספיק בתחום הזה בשביל לדעת). בנוסף, יש גם אתנחתא יפה של הקלטה מהופכת של פסנתר. תמיד אהבתי הקלטות מהופכות בעיקר של פסנתר, ורצף האקורדים הזה שחוזר על עצמו בלופים, לא יוצא מהראש, ובטוח שאפשר לסמפל אותו לאיזשהו דבר. אני לא יודע כמה מקרטני מכיר ואוהב את סטיב רייך, אבל יש פה שימוש בטכניקת הפייזינג (שאפשר לקרוא עליה בפוסט שכתבתי על רייך), שהמלחין האמריקאי המהפכן יצר בתחילת הסיקסטיז, כשמקרטני עוד לא היה סופרסטאר. בנוסף, אפשר לשמוע מדי פעם את לנון, את מקרטני מראיין בהומור אנשים כשהוא שואל אותם מה הם חושבים על הביטלס, את Mr. Moonlight, את המקהלה מאותו Ontario שנשמעת אפוקליפטית ודרמטית כל כך, את מקרטני שר לו מנטרה מאוד קליטה של Free Now. לא בדיוק בריאן אינו, אבל מספיק מעניין. כי אם מוזיקאי פופולרי ואהוב כמו פול מקרטני עושה משהו בלתי נגיש כמו זה, אז זה חייב להיות מעניין.

זה לא בדיוק דבר מייצג של מקרטני. האלבום הזה, שאפילו היה מועמד לפרס של האלבום האלטרנטיבי הטוב ביותר לשנת 2000(!), הוא כבשה שחורה בדיסקוגרפיה של האיש. אבל, אני מבטיח, גם אם אתם מתעבי אוונגרד בכל מחיר, אי אפשר שלא תימשכו לביטים האלה. חוץ מביטלמניאקים, חובבי אוונגרד, מי עוד יאהב? גם חובבי אלקטרוניקה ואפילו אוהבי היפ/טריפ הופ. טראנסרים למיניכם, תשמעו את זה, מבטיח שזה יעניין אתכם. בעיניי זה מעין גשר באבולוציה של מוזיקה האלקטרונית, מהמוזיק קונקרט של שנות הארבעים, לאמביינט של שנות השבעים-שמונים, עד לIDM, הביטים, ואפילו לא כל כך רחוק מjungle של הניינטיז. מקרטני אפשר לומר עשה כאן משהו שאמור יותר לעורר שיחה מאשר ליהנות מהמוזיקה, קצת כמו דושאן ושאר כנופיית הדאדא. אבל, בין כל התחכום, האוונגרד, תמצאו כיף, מין מאגניבות היפסטרית כזו, וביטים שלא יוצאים מהראש.


cooler and younger than you

בשביל האלבום הזה, תשכחו מכל שאתם מכירים ממקרטני. תשכחו מביטלס, תשכחו מWings, תשכחו מYesterday, תשכחו מMy Love, תשכחו מהפרצוף החתיך והבחור השרמנטי. זה כמו שמנותי פייטון אומרים (ורק אם תקלידו את המשפט הזה במנוע החיפוש של הבלוג, תמצאו שכל פוסט שני כולל את המשפט הנצחי הזה) Something completeley different. מקרטני, גם הוא חדשן ומודע לטרנדים של העולם, הביא את התשובה שלו לכל מה שהצעירים האלה אוהבים. מקרטני היום רחוק מלחדש, אבל מה שהוא עשה כאן, בגיל 58, נשמע כאילו מדובר באיזה בן 22 עם המחשב והסמפלר שלו במרתף בבית. מקרטני אמנם בן 74, אבל הוא הרבה יותר קול מכל אחד מאיתנו.

אז מזל טוב פול, חיים ארוכים וטובים, והמון מוזיקה! הנה האלבום: פול מקרטני - Liverpool Sound Collage

50-50

שיגעון הקראוט עדיין נמשך, ועכשיו אחרי קאן ופאוסט, שתי הפייבוריטיות שלי בסצנה הזו, אני אדבר על עוד אלבום של הלהקה השלישית האהובה עליי בסצנה הזו: והיא, ניחשתם נכון: Neu! או נוי! (לא נאו! לאלאלאלאלא ממש לא). נוי! לא נשמעים כמו שום דבר. גם היום, ואנחנו נדבר על הסגנון שלהם בהמשך. מדובר באחת מלהקות האנדרגראונד האהובות ביותר שההשפעה שלהן ענקית על אמנים שכל כך הרבה אוהבים. לא ייאמן, איך הרכבים שמוכרים בחוגים מסוימים מצליחים להעביר משהו אל אותם תלמידים שהצליחו בגדול. מיהם אותם תלמידים? טוב.. איגי פופ, דיוויד בואי, בריאן אינו, רדיוהד, ג'ון ליידון, סטיבן וילסון והרשימה עוד ארוכה... אז אנחנו נתחיל עם ההקדמה ברקע, וזה ייקח כמה פסקאות אולי הכי ארוך שאי פעם כתבתי בסקירה על אלבום.

שני חבר'ה מדילסדורף שנטשו את הספינה של הוטר ושניידר (aka Kraftwerk) לטובת הקמת הרכב משלהם. שניהם רצו ללכת יותר רחוק, כי הבינו שבהרכבם הקודם הם לא ימצאו הרבה. הם רצו את העסק יותר אוונגרד, יותר ניסיוני, והם עשו את זה, כשאותם חבר'ה מיכאל רותנר (גיטרה, קלידים) וקלאוס דינגר (תופים, גיטרה) בעצם שניהם מנגנים על המון כלים, זה יותר מדי לפרט, הקימו ב-1971 את נוי!, והקליטו שני אלבומים נפלאים שכאמור היוו השפעה גדולה על מספר גדול של אמנים. ב-1973, אחרי האלבום השני, חברת התקליטים Brain שהיו חתומים בה, דרשה מהם לצאת לסיבוב הופעות. אם אתה רוצה לקדם את האלבום שלך, צא להופעות.

דינגר יחד עם אחיו תומאס (גם הוא מתופף, ויהיה חלק בעצמו מתוך נוי!) יצאו לחפש מקומות להופיע, ונגנים שיסכימו להשתתף בטור של נוי! כדי ליצור הרכב מורחב, כהפקת לקח מהכישלון של הטור הקודם. מסתבר שבאולפן, השניים עבדו מצוין, בהופעות זה לא נשמע טוב. האחים דינגר טסו ללונדון כדי להשיג הופעות, ולמרבה הצער, לא השיגו הרבה. למרות הכישלון, פגשו השניים את שדרן ה-BBC הנודע, ג'ון פיל ואת קרן טאונשנד (אשתו של..). פיל היה דמות רבת השפעה במוזיקה הפופולרית בממלכה המאוחדת, והשניים שניצלו את ההזדמנות, נתנו לו ולקרן עותקים של האלבום.

פיל התלהב, הוא ממש אהב את מה ששמע (ובצדק). הוא השמיע כמה קטעים ברדיו, אבל בעיקרון לא תפס שם, אולי כנראה בגלל אותה טינה שהאנגלים שמרו לגרמנים בשל ההיסטוריה המשותפת (בדוקו על הקראוט, נאמר כי ביקורת על אחד מההרכבים שאני לא זוכר כרגע, אולי אמון דול II, באנגליה אמרה: "זה מה שההורים שלנו הצילו מאיתנו"). בין אם טינה או חוסר עניין בשל העובדה שאנגליה שפעה באמנים ולהקות מצליחות באותה תקופה, נשארו הדינגרים לתקופה ארוכה יותר בבירה עם תחושת אכזבה.

בזמן הזה בבית בגרמניה, רותנר חיפש שותפים להרחבת ההרכב של נוי! להופעות, כשהוא יודע את מי הוא רוצה. הוא פנה לצמד מוביוס-רודיליוס (aka Cluster) לשאול אותם להצטרף להרכב המורחב. רותנר אהב את Cluster, ואפילו נתן להם את הכלים ליצירת אלבומם המופתי Zuckerzeit (שההשפעה שלו ניכרת שם). הוא שקל לעשות סופרגרופ שיכלול את שני הצמדים (איזה מדהים זה היה אם זה היה יוצא לפועל באמת). הוא ג'ימג'ם איתם, והבין שהוא רוצה לעשות משהו חדש. הוא שם את נוי! בצד, ולמשך שנתיים, היה חלק מהרמוניה, שלישייה שהכילה כאמור 2/2 מCluster ו1/2 מNeu!. הם הוציאו שני אלבומים (אכתוב עליהם מתישהו) וגם הקליטו עם מאסטר האמביינט, בריאן אינו (ההקלטות עצמן לא יצאו עד הניינטיז).

הדינגרים חזרו לגרמניה, וקלאוס מצא דרך לפתרון בעיית ההרכב המורחב. הוא חשב שהגיע הזמן לצרף את אחיו על סט התופים, ולהוסיף עוד סט לחבר חדש-ישן, האנס לאמפ. לאמפ היה עוזר באולפן לקוני פלאנק שהיה עם נוי! עוד מאלבום הבכורה. לאמפ היה בהקלטות של האלבום השני, ומאוד אהב את הלהקה. דינגר צירף את השניים, והחל לקחת שיעורי גיטרה. הוא הרגיש שהוא מיצה עם תיפוף, ושהגיע הזמן ללכת לקדמת הבמה. האגו שלו גדל, והוא רצה להיות הפרונטמן כשהוא מנגן על הגיטרה. הטריו ניגן ביחד בהופעות תחת השם La Dusseldorf. זה היה הרכב יותר פאנקיסטי ברוח שלו, והעצים את העניין ההולך וגובר של דינגר בסאונד גיטרות כאסחני, דיסטורשן ומקצבים קבועים.

המתופף/גיטריסט גילה להפתעתו, ששותפו לשעבר, רותנר עסוק בהקלטת אלבום עם הרמוניה, והחליט לנצל את זה ולהציע לחברו את ההצעה הבא: דינגר, רותנר, דינגר, לאמפ, מוביוס, רודיליוס כולם בהרכב אחד (כמה זה יכל להיות מדהים). אבל, רותנר שכל כך התלהב מהפרויקט החדש שלו, החליט להמשיך הלאה, סירב להצעה, ולא רצה שום קשר לנוי! נפרדו דרכי השניים למשך שנתיים. דינגר הקים חברת תקליטים משלו, הפיק, ורותנר המשיך לעבוד עם Cluster. הלייבל של דינגר פשטה רגל, ורותנר שעמד לעבוד עם חבריו על חומר חדש, נתקל פתאום במכשול. הוא רצה כיוון יותר אמנותי ואוונגרדי, מוביוס-רודיליוס רצו כיוון יותר פופי. רותנר הבין שאין לו מה לחפש יותר, עזב את השניים, וחזר לדילסדורף.

ואז, הגיע הדבר שהחזיר אותם למקום סופסוף. כמו מורה שבא לסדר את הבלגן, הגיעו Brain Records עם הדרישה לעשות עוד אלבום של נוי! כי עם כל הכבוד לפרויקטים שלכם, הבטחתם לנו בחוזה לפני 4 שנים על שלושה אלבומים, אז בואו תקליטו עוד אלבום אחרון כדי לגמור את החוזה הזה כבר. בדר"כ עם סיטואציות כמו אלה, להקות באות חסרות אנרגיה והשראה ועושות אלבומים כאלה רק כדי לגמור את ההתחייבות כלפי הלייבלים, כשהתוצאות נוראיות ומשמימות (אהם-Love Beach של ELP-אהם). אבל למרבה ההפתעה, נוי! יצרו כאן את האלבום הכי אהוב עליי שלהם, מדובר באלבום מגוון מלא השראה, מאוד מעניין ומסקרן, ואחד מאלבומי הקראוט הטובים שיצאו. ואו! פה אני הולך לדבר על האלבום, השלישי במספר של נוי! שנקרא: אתם מוכנים לזה? Neu! 3 לא באמת! השם האמיתי הוא Neu! '75. כן האלבום השלישי שיצא ב-1975, הוקלט בתקופה בין דצמבר '74-ינואר '75, עם ההרכב המורחב ופלאנק על כיסא ההפקה שוב.

מדובר בקאמבק מדהים אחרי שנתיים שלא ניגנו ביחד, והנה המטרה הוגשמה, ההרכב הורחב. מדובר ברותנר יחד עם La Dusseldorf. אבל כאמור, השנים עברו, והטעם של השניים השתנה. רותנר אהב את הקראוטרוק/אמביינט/אלקטרוניקה ודינגר החל להימשך לPאנק. הכיוון של השניים היה שונה, וכל אחד מהם רצה לנגן את מה שהוא רוצה. אז לבסוף הגיעה פשרה, צד אחד לרותנר, צד אחד לדינגר. 50-50. אז מדובר פה בסוג של שני אלבומי סולו נפרדים שאוחדו ביחד לאלבום של להקה... אבל עדיין, מדובר פה באלבום כיפי להאזנה, מתאים גם למחשבה וגם לרגש. ועכשיו סופסוף אפשר לסקור את האלבום.

אז אנחנו מתחילים עם הצד של רותנר. איך לתאר אותו: אמביינט, בריאן אינו, רוגע, מוזיקה למחשבה, מינימליזם. הצד של רותנר הוא האהוב עליי מבין השניים, והוא פותח את האלבום בצורה יפה. תווי פסנתר בודדים מגיעים, עד ששני החבר'ה נכנסים ומנגנים בצורה מצוינת כמו לפני כמה שנים. Isi (קל) הוא פתיח מצוין שמציג מנגינה קליטה ויפה שמפותחת מדי פעם, אבל בעיקרון מדובר כאן בקטע מינימליסטי. הפיתוחים מעטים, ומראה לך שless is more לא בדיוק כמו האלבומים הראשונים, אבל ממש יפה. הליין של רותנר על הקלידים לא יוצא מהראש, ועדיין אני לא מפסיק לשרוק אותו. ואנחנו המשכנו.

בפריטה על הגיטרה בסולם רה דיאז, נכנס לאט לאט Seeland, גם הוא מינימליסטי, סוחף, לא יוצא מהראש, מעורר מחשבה וכולל ליין קליט שמפותח מדי פעם. רותנר אמר באותו דוקו על הסצנה שדיברתי עליו קודם, שהוא תמיד קיבל השראה מהמים. הוא תמיד חי ליד מים, והמוזיקה שלו נשמעת כמו זרם מים (כל כך נכון לגבי Hallogallo מהאלבום הראשון). גם כאן החבר'ה מבריקים ומצליחים להגיד כל כך הרבה בכל כך מעט. אגב סתם fun fact שאתם בטח יודעים, להקת Negativland שלקחו את שמם משיר באלבום הראשון של נוי! קראו לחברת התקליטים שלהם על שם הקטע הזה.

ואז לאט לאט, דוהה לו Seeland לצלילי סופה קרבה, אבל לאט לאט היא נחלשת כשנכנס לו פסנתר. והוו הכניסה היפייפה הזו, בקטע היפייפה הזה. אני לא יכול שלא לשפוך את כל ההתלהבות שלי מהקטע הזה שכולו יופי. אמביינט/מינימליזם ווטאבר! למשך 9 דקות, רותנר אומר כל כך הרבה בשני אקורדים על הפסנתר זהו. שני אקורדים. המוזיקה סטטית, והקצב קבוע וחוזר על עצמו. Leb' Wohl (פרידה) הוא הקטע האהוב עליי באלבום. הוא לוקח אותך למקום אחר. אולי לחוף הים, אולי אל מחוץ לאטמוספרה או איזה נוף יפה של דאלי או מגריט, ומצליח לרגש אותי כל פעם מחדש עם שני האקורדים האלה. כמו השם של הקטע, רותנר למעשה נפרד מהמאזין בצד הזה, לפני שחברו יבוא עם הצד שלו. רותנר ממלמל לו משהו לא מובן, ולאט לאט מסתיים הצד הראשון ונחתם ביופי נוגה, שקט ופסטורלי...

ואז דינגר נכנס עם הצד שלו. איך נתאר אותו: איגי פופ, ברלין התעשייתית, מועדוני הפאנק בעיר, אנרכיזם. דינגר עוזב את התופים ועובר לגיטרה, כשרותנר מספק את הצלילים הדרושים, ותומאס והאנס על התופים ונותנים צליל חזק ושמן יותר. בום! הגענו למתקפת פרוטו פאנק לפנים שבהחלט מכניסה את המאזין לאנרגיות. Hero הוא 7 דקות של פאנק חזק שכולו מושתת על שני אקורדים. דינגר ספק שר ספק ממלמל ספק צועק דברים משונים, סיפק את ההשראה לנער זועם אנגלי בשם ג'ון ליידון שהתלהב ממה ששמע, והביא את הרוח לסקס פיסטולס שלו. בואי הקשיב ואהב את הקטע, עד כדי כך שלקח אותו לשם האלבום האלמותי והמדהים שלו "Heroes", ולמעשה אפילו תוכנן במקור שינגנו בו מוזיקאי קראוט ביניהם רותנר. אז בעיניי, אם Leb' Wohl מייצג הכי טוב את הצד של רותנר, Hero מייצג הכי טוב את הצד של דינגר ונותן את הקונטרה לחברו. מיועד לרגש, זועם, אנרכיסטי, ומתפרע. אחלה סיפתח לצד השני, ואנחנו ממשיכים.

למרות הפרוטו פאנק של דינגר, הקטע הבא E-Musik, הוא קצת יותר בהשפעת רותנר, ואפשר למצוא את השפעות האמביינט-סינתסייזר חודרות לכאן. למעשה, אם יש קטע באלבום הזה שהכי דומה לאלבומים הקודמים זה זה. התיפוף רפיטטבי, הקטע לא מתפתח ונמשך "עד הנצח" מה שנקרא. עד שלקראת הסוף, הוא מתפוגג לטובת חזרה לקטעים הקודמים באלבום כמו Leb' Wohl עם קול מעוות ו-See Land במהופך (רותנר שוב פעם מגיח).

לסיום, מגיע After Eight גם הוא פאנק אגרסיבי וטוב. גם כאן, דינגר ספק שר ספק ממלמל ספק צועק, מה לעזאזל הוא מוציא מהגרון שלו? דינגר חותם את הצד שלו, את האלבום, את הסבנטיז, ולמעשה את כל הקריירה של נוי!, בסיום מוחץ לפני שנפרדים דרכי השניים שוב עד האייטיז (עם האלבום הרביעי, לא שמעתי אותו עדיין).

Neu! '75 יצא כאמור ב-1975, ולמעשה היה האחרון של הלהקה בעשור. העטיפה הראתה על השינוי, אותו דבר כמו האלבום הראשון. אותו לוגו, אותה הטייה, אבל הרקע שחור והפונט בלבן. הסגנון השתנה. למה אני אוהב יותר את האלבום הזה. יש בו תחושה שזורם יותר. כמובן שאני אוהב את השניים הראשונים. הם נשמעים ahead of their time, ותמיד כיף לשמוע אותם כי הם מיועדים לשכל. אבל עדיין, יש משהו באלבום הזה שגורם לי להתחבר יותר. יותר מלודי, קצת יותר פיתוחים, אולי האקלקטיות שבו. אבל זה לא משנה, מדובר פה באלבום מעולה ומעניין. הוא מציג את האישיות של שני חברי הלהקה. האחד כמו פעם, שני החבר'ה מנגנים ביחד, מוזיקה למחשבה. השני עם ההרכב החדש והמורחב במוזיקה אגרסיבית שמכניסה חזק. מי יאהב אוהבי קראוט כמובן, אוהבי אלקטרוניקה, אוהבי אוונגרד, אמביינט ופאנקיסטים מאוד יאהבו את מה שהם ישמעו כאן. איך הסקס פיסטולס הגיעו למה שהם, איך כל המהפכה החלה. וסתם, בעיקרון, אלבום לחובבי מוזיקה, פתוחים לכל דבר, ומוכנים להיכנס לתענוג למוחות שלהם. רותנר ודינגר היו צמד חד פעמי שיצר כאן משהו ייחודי שעדיין לא נשמע כמו משהו. דינגר למרבה הצער, נפטר ב-2008, ונותרה לנו המורשת הנוי!ית, כשאין תקווה לאיחוד. שלושת האלבומים הראשונים מראים איזו להקה נוי! הייתה. בלתי מתפשרת, ניסיונית, חוקרת את הגבולות ואת המוח האנושי עם החפירה שלהם לעוד ועוד ועוד... בקיצור, הנה האלבום לשמיעה, מומלץ מאוד.

נוי! '75

תמונותיו של הקלידן העצוב

כשהקלידן האדיר קית' אמרסון שם קץ לחייו ב-11 במרץ 2016, כולנו הוכנו בתדהמה. אני סיימתי בילוי עם האחים שלי, ניגש לפייסבוק, ופתאום רואה את כמות ההספדים, ולא יכול להאמין למה שרשום בכותרת: קית' אמרסון מת. פאק! לא! לא יכול להיות, גאדאמיט כמה לקחתם השנה, ועכשיו נלקח אחד המוזיקאים האהובים עליי? גיבור הקלידים האולטימטיבי? זה שגרם לי לחשוב שגיטרה זה ממש שולי לעומת הקלידים? למה? אמרסון, לייק ופאלמר היא אחת הלהקות האהובות עליי, ואחראית לעיצוב הטעם המוזיקלי שלי. או הו הם בהחלט היו קריטיים אצלי בכיתה ז'. בזמן הזה, הייתי ילד ביישן, התחלתי חטיבה. התחלתי כבר עם המיוזיקמאניה הודות לביטלס, וזה המשיך עם קווין ופינק פלויד והדורס, וקרימזון. עם פלויד וקרימזון, התחלתי להיכנס למעמקי הפרוג. בזכות האתר המדהים של אורי ברייטמן, מתקדם, התחלתי להיחשף לנפלאות הז'אנר ולסבנטיז הנפלאות, שבכלל נראו כמו פנטזיה רחוקה. ג'נסיס, יס, ואן דר גראף, ג'נטל ג'ייאנט, קאמל, ג'טרו טאל, וגם חבר'ה כמו דרים ת'יאטר. זה באמת היה a whole wide world בשבילי. זה היה חדש. זה היה מדהים, שאפתני, מתקדם, שונה לגמרי ממה שהכרתי.

ובין כל הלהקות הללו, היו גם את אמרסון, לייק ופאלמר. אמרתי "אה גרג לייק מקינג קרימזון שם סבבה". הוו אבל אחרי זה התברר שיש מישהו יותר דומיננטי. קית' אמרסון, קראתי וראיתי את ההופעות ביוטיוב (ויש, חפשו) שבהן אמרסון הקלידן האדיר הזה, שגרם לי להתחרט על הפסקת לימודי הקלידים שלי ביסודי, תוקע סכינים (זה אגב היה הרעיון של הרואדי שלו, שהיה אז בחור אלמוני בשם איאן קילמיסטר) ומתעלל בהאמונד שלו ומוציא ממנו צלילים שהשד יודע איך. הוא גרם לי לקנא בקלידנים. מי שביצע יצירות של ELP על הפסנתר - מלך. אמרסון אצלי היה מספר 1 בקלידנים הטובים אי פעם, והוא עדיין. למה, כי היה לו ה-כ-ל. הבחור היה קלאסיקאי מלומד, אבל לא יכל לסבול את השמרנות של הממסד, הוא אהב ג'אז ובלוז, אבל רצה לעשות משהו גדול יותר. הבחור לקח את הכל ושילב בלי בושה, הוא חטף על זה הרבה מהמבקרים, אבל באמת לא הזיז לו. הוא עשה מה שהוא רוצה, ופאק הוא היה מדהים בזה.



בניגוד לקלידנים כמו ריק ווייקמן וטוני בנקס שזרקו את הבלוז לעזאזל, ושילבו בנגינה שלהם בעיקר את הבארוק, אמרסון לא זנח גם את הfeel, יחד עם הוירטואוזיות וזריזות האצבעות, הוא גם ניגן בצורה שלא הייתה מביישת את אוסקר פיטרסון הגדול (שאיתו זכה לנגן). כשהגיעה ההודעה שהוא נפטר, הייתי בשוק. לא אפתיע (ובחייאת, מי שלא הרגיש ככה אז סבבה מקובל אבל אל תתנשאו מעל אחרים) אם אומר שהרבה הרגישו שמותו של אמרסון היה כמו לאבד חבר קרוב. כן עד כדי כך. איבדנו כל כך הרבה השנה. המלחין המודרני פייר בולז, המפיק האשף של הביטלס ג'ורג' מרטין, למי, פרינס והרשימה למרבה הצער ארוכה. מי שהיו האבדות הגדולות מבחינתי, היו אמרסון ודיוויד בואי. שניהם כל כך חלק בלתי נפרד מהטעם המוזיקלי שלי. לכל אחד מהם נחשפתי והקשבתי המווון בתקופות שונות. אמרסון בכיתה ז'. בואי בכיתה ט'. וגם בכלל הכריזמה שלהם, האישיות שהייתה כל כך פרובוקטיבית, זה היה דבר שממש דיבר אליי. כל החבר'ה המגניבים האלה, שעשו מה שבא להם, והיו ממש החלוצים בביצת הרוק, שעזרו לבנות ולפתח את הז'אנר. כשאמרסון נפטר, הרגשתי צורך לכתוב משהו בבלוג על זה, אבל משום מה לא עשיתי את זה מיד, כמו בואי למשל. אני לא יודע למה, יכול להיות שהיה יותר מדי או שלא הייתי מקושר אליו כמו שהיה עם בואי ששמעתי אותו הרבה לפני המוות המפתיע שלו. אז עדיין הייתי בקטע של חשיפה לסגנונות חדשים. אבל עכשיו סוף סוף, אחרי 4 חודשים, אני סוף סוף מרגיש שיש סגירת מעגל, כשהיום אני אדבר על אחד האלבומים הכי אדירים, שהם חובה בכל אוסף של חובב פרוג, ואפילו חובב מוזיקה.

זהו אחד הניסיונות הכי מוצלחים של שילוב בין המוזיקה הקלאסית האקדמאית המכובדת לבין הרוק אנד רול הצעיר שבכלל היה רק בילדותו באותה תקופה. ואם חלקכם כבר ניחש (וזה היה ממש קל), אז כן. אני מדבר על Pictures at an Exhibition. באותה תקופה כשהתחלתי להקשיב ל-ELP, לא ממש נכנסתי לאלבום הזה. לא הייתי חסיד של אלבומי הופעה (עדיין לא ידעתי על מה אני מדבר). חשבתי שרק אלבומי אולפן הם העיקר. חרשתי את Trilogy, הייתי מנגן את Lucky Man, עושה קלידי אוויר על השולחן ב-Tarkus, וכל הזמן שר welcome back my friends to the show that never ends. לאלבום הזה הקשבתי, והבנתי שהוא עיבוד רוק ליצירה של אחד מגדולי מלחיני רוסיה, מודסט מוסורגסקי. הסיפור על היצירה מאוד עניין אותי. מדובר במחווה של המלחין לחברו האדריכל והצייר, ויקטור הרטמן שנפטר בגיל 39, והותיר אחריו מספר ציורים.



הציורים האלה, היוו את ההשראה לאחת מהיצירות הקלאסיות הגדולות בכל הזמנים. בהתחלה נכתבה כסוויטה לפסנתר, אחרי זה עברה פאזה לתזמורת שלמה ע"י מוריס ראוול, ו-96 שנים אחרי שנכתבה, ב-1970, הציג סופרגרופ של שלושה בריטים צעירים חסרי אלוהים ומלאי אגו, כשבאותה תקופה לא הופיעו הרבה וחששו שאולי לא יוכלו להופיע כמו פעם, והדהימו קהל של 600,000 איש בפסטיבל ה-Isle of Wight, הפסטיבל הגדול של בריטניה באותה תקופה, בעקבות שגעון וודסטוק, ועדיין עם כל ההיסטוריה והביג וואו שעשו ועדיין עושים מהפסטיבל, Wight היה הרבה יותר טוב. רק להגיד רשימה חלקית של האמנים ותשתכנעו: ג'וני מיטשל, הדלתות, הנדריקס, מיילס דיוויס בתקופה החשמלית שלו, ג'טרו טאל, המודי בלוז, וביום הרביעי של הפסטיבל, הופיעה השלישייה את הופעתה השנייה אי פעם. אמרסון פליט דה נייס, גרג לייק פליט קינג קרימזון עם in the court הנצחי, וקרל פאלמר מתופף חייתי שהגיע מעולמו המטורף של ארתור בראון ומ-Atomic Rooster.

אמרסון הציג לשניים את היצירה. והיה נלהב, כי ידע שהוא וחבריו הולכים לעשות היסטוריה... הוא ידע שה"תזמורת החשמלית לשלושה אנשים" (כמו שהוא כינה) שלו הולכת להביא את השלישייה לגדולה, וגם בדרך, לחשוף את הרוקרים לקצת מהמורשת הקלאסית. פאלמר הכיר את היצירה. סבא שלו שהיה מקישן בתזמורת, השמיע לפאלמר בן ה-7 את היצירה של מוסורגסקי. זה היה אתגר למתופף שלא ידע איך להתמודד בהתחלה עם כל שינויי המקצבים והמעברים המתוסבכים בטירוף.. אבל, הוא הצליח ובגדול. הם עשו חזרות יומיום. הוסיפו, הוציאו, עד לקבלת התוצר הזה, שהיה פשוט המפגש המדהים בין הקלאסיקה והשאפתנות שייצגה את הרוק באות תקופה. כשרוק היה צעיר ורעב. כשרוק לא פחד לנסות דברים חדשים.


מוסורגסקי כשהוא מקשיב לגרסה של ELP

הם ביצעו את היצירה לראשונה בהופעת הבכורה של הלהקה ב-23 באוגוסט 1970 בפלימות' גילדהול, וזכו לתשואות מהקהל. ו-6 ימים אחר כך, הופיעו מול אותו קהל מפלצתי באי וייט. הקהל שאג ושיבח. לייק אמר שההופעה הזו הייתה הגדולה ביותר שכל אחד מהשלישייה אי פעם עשה. למחרת, הם היו סופר סטארים. המלודי מייקר שיבח, שדרן ה-BBC ג'ון פיל, אויב גדול של השלישייה טען כי היה מדובר בבזבוז של אנרגיה וחשמל, עיתונאי איטלקי שלא הבין את החזון של השלישייה צעק fuck off, וכמו סצנה מושלמת בסרט הוליוודי, אמרסון הפעיל תותח שקנה בשביל להלהיב את הקהל. אותו עיתונאי עף לצד השני. הוא לא נהרג, אבל הקהל מת על הטריק הזה. אחד מתוך מיליונים של טריקים שאמרסון ישלוף במהלך הקריירה שלו.

היצירה הפכה כבר לקבועה ואהובה ברפרטואר של הלהקה. והקלטה שהקליטה שנה מאוחר יותר, בניוקאסל סיטי הול, הראתה ועוד איך הלהקה הזו הייתה פצצה של אנרגיה. התיאום והכימיה הין השלישייה מושלם, והמוזיקה נשארת בועטת ועדיין כיף להקשיב לזה, לעשות אייר קיבורדס, ולהשתגע עם עיבוד ליצירה של אחד מהמלחינים הגדולים שרוסיה אי פעם ידעה. למרות שלא הייתי עדיין בקטע של האלבום הזה, לא יכולתי שלא להתלהב מהפתיחה האלמותית של היצירה (Promenande) שרק חיכיתי שיחזרו אליה במהלך האלבום. המלודיה הזו פשוט יפייפיה, אחד המוטיבים היפים שאי פעם נכתבו, הייתי מנסה לפענח משמיעה לנגן את זה על הגיטרה, ובמשך הרבה זמן, זה היה הזיכרון שלי מהיצירה הזו. ואז, צפיתי בצילום אדיר מאותה תקופה אדירה של הלהקה, כשהם צעירים, עם שיער ארוך, בגדים גלאמיים, בהופעה מ-1970 בLyceum Theatre. החבר'ה מבריקים בביצועים, פאלמר מנגן בלי מעצורים (הבחור פשוט חיה. גם היום, וראיתי אותו כשהוא היה בארץ ב-2014), לייק ריגש, ואמרסון.. חצוף, לא אכפת לו מכלום. כשאמרסון ניגש אל המיקרופון ואומר לקהל שכפי שראה יש במקום תמונות של מוסורגסקי ושל הלהקה עצמה, מה שאומר שהם יבצעו את היצירה בשלמותה.

איזו הופעה! הופעה עם ביצים! החבר'ה נעים בין שקט לרעש, וכשהם מרעישים, כולם משתגעים, בעיקר אמרסון שלוקח את הסינתסייזרים הניידים שלו ופשוט מעביר אותם בכל מקום אפשרי. ההופעה הזו היא פשוט הוכחה מצוינת לכמה החבר'ה האלה היו פשוט מעולים ביחד, למרות העובדה שאמרו שלא באמת היה שיתוף פעולה, עם עומס האגואים שהיה שם. הצילום הזה הוא פיסה מצוינת של אנרגיה בימתית, והדבר היחיד שניתן לבקש זה היה להסיר את האפקטים הפסיכדליים המצועצעים והמעצבנים שמגיעים באמצע האלתורים בקטע שהכי מעניין לראות אותם (חראם זה הורס את העיניים). ומה פתאום מופיעות רצועות קומיקס של מרוול? זה היה די מיותר, ולמרבה הצער אי אפשר להסיר את זה. אבל זה לא משנה, חברי הלהקה שבעצם שניסו למנוע את ההפצה של הסרט הזה, מתגלים במלוא עוצמתם וכוחם. כמו ספרטנים היוצאים למלחמה, הם מביאים את כל מה שיש להם.

מי שרוצה לחוות קצת מELP בלייב, חייב לצפות בסרט הזה ולהקשיב לאלבום הזה. הוא עשה הרבה רעש כשהוא יצא, אף אחד לא חשב לעשות את זה, ואני חושב שמדובר בעיבוד הכי טוב שנעשה ליצירה קלאסית שמלחין כתב. מוסורגסקי צריך להודות לשלושה החבר'ה האלה שהביאו קהל צעיר להכיר את גדולותו של המלחין, וגם בכללי להיחשף למוזיקה קלאסית. חייב להודות, שזה באמת גרם לי לשמוע את הגרסה התזמורתית, הבדל של שמיים וארץ. הרי כי החבר'ה הכניסו כמה דברים משלהם, כמו הבלדה של לייק, The Sage, או ה-Blues Variations. למרות שמעולם לא באמת הקשבתי ליצירה בגרסה הזו באופן קבוע. האימפקט של ELP אצלי להתחיל להיכנס עמוק יותר למורשת הקלאסית, למרות שהיום אני מעריץ של קלאסי מודרני, אלה שבעטו במורשת, הא טונאליות והדיסוננסים של סטרווינסקי, שנברג, וארז, מסיין והרשימה עוד ארוכה, אני חייב הרבה ליצירה הזו של מוסורגסקי.



האלבום הזה שיצא אחרי השני האדיר שלהם, Tarkus, מבעיות משפטיות, עם עטיפה יפה שמשרתת יפה את האלבום (עוצבה ע"י ויליאם ניל), הוא תענוג לחובבי לייב באשר הם, חובבי סבנטיז ואותה אווירה הבלתי ניתנת לשחזר שם, אנשים עם ראש פתוח, שלא מפחדים לראות איך לכאורה, אמרסון, לייק ופאלמר בועטים ומרוקנים מן היצירה את הכבוד הראוי לה, להפך, הם גם עשו את העניין לנגיש יותר, זה כמובן יוזמה של לייק, שהוסיף את הבלדה הפולקית שלו The Sage, קטע יפה, שמראה בהחלט שלייק לא היה גיטריסט חובבן, הבחור יודע לנגן. ולא רחוק מהרמה של שני הסטיבים (נחשו מי). האלבום הזה גם יהיה מעניין לאוהבי האלקטרוניקה, שרוצים להבין איפה זה התחיל, הצלילים של המוג באותה תקופה מפלצת בלתי ניתן לתפעול, שהלהיבה את אמרסון שכל הזמן הוציא ממנו צלילים שאיך לעזאזל עשה? לפעמים הוא גרם למוג להישמע כמו אזעקה (הנמכתי לווליום ממש נמוך, כשראיתי את ההופעה ביוטיוב בפעם הראשונה). מאז אותו עיבוד של ELP ליצירה, הביאו כל מיני מלחינים בעיקר אלקטרוניים את הפרשנות שלהם, כמו איסאו טומיטה ז"ל שנתן ליצירה פרשנות חדשה עם סינתסייזרים שלו. ולמרות כל החידושים האלה, ההאמונד הוו ההאמונד המדהים שעדיין עושה את האלבום, ובכלל את כל הלהקה, כמה כיף לשמוע אותו, ואיך שאמרסון מוציא ממנו רעשים ש-WTF?

שווה כל כך לחוות את המוטיב היפייפה שכל הזמן מתנגן בוריאציות שונות, כל כך שווה לחוות את האלתורים שהחבר'ה עושים ומכניסים קצת מהבלוז לתוך היצירה הקלאסית, כל כך שווה לחוות את הקטעים הפסיכיים כמו The Gnome, שאמרסון ופאלמר נמצאים שם במיטבם, כל כך שווה לחוות את Sage היפייפה והנוגה, הטירוף והכיף שב-Hut of Baba Yaga. אם יש קטע מהאלבום שנמשכתי אליו הכי הרבה בזמן האחרון זה זה. טו-טו-טו-טו-טו-טו, וואו! הולי שיט! והעלייה בחצאי טון כל שנייה וחצי, וואו! ומה עוד? כמובן הסוף היפייפה והגרנדיוזי של השערים של קייב, שבו החבר'ה מסיימים יפה וראוי כמו מסע שהגיעו לסיומו, ולייק שר את המשפט הכל כך מדהים: "there's no ending to my life, no beginning to my death, death is life", קיבל כל כך הרבה משמעות עכשיו כשאמרסון הלך מאיתנו. כמה כיף שזכיתי לשמוע את הדבר הכי קרוב לדבר הזה, ביצוע של כל היצירה כולה עם הלהקה של קארל פאלמר, שקיבלה לזה גוון יותר פרוג מטאל, ועדיין זה היה מדהים, והקהל עמד על הרגליים (טוב כולם היו עולי ברית המועצות ו..מוסורגסקי).

אבל החבר'ה לא עוזבים כל כך מהר. לייק שואל את הקהל עם הוא רוצה עוד והחבר'ה נותנים עוד. והפעם לקינוח ולסיום ההופעה בטעם טוב, מביאים החבר'ה את Nutrocker, העיבוד המלא חיים שלהם לצ'ייקובסקי. הגרסה נשמעת כל כך זקנה בהשוואה, לורסיה הרוק אנד רולית שהפיחה בזה חיים, וגם היא הכירה את הרוקרים לצ'ייקובסקי. קלאסיקאים שמרנים היו חוטפים שבץ רק מלשמוע את זה, אבל את אמרסון זה לא עניין. אם זה אומר גם להכניס בלוז 12 תיבות באמצע, אז כן. והלהקה מסיימת בטעם טוב, ונפרדת מהקהל ומהמאזין, בתחושה שבאמת היית בהופעה הזו, ויוצאים מספוקים מהקצת יותר מחצי שעה האלו. זה אמנם אלבום קצר, אבל הוא מאוד מספק. זה הביצוע האולטימטיבי. החבר'ה היו שם בשיאם, ואי אפשר יהיה לשחזר את זה, במיוחד אחרי ששומעים את הגרסה החסרת חיים, הדלוחה והמשעממת שהקליטו החבר'ה בניינטיז עם In the Hot Seat, או שלמעשה לטובת האנושות, עדיף שלא לשמוע.

מתעבי הפרוג למיניכם, אל תתנשאו, ותקשיבו לפלא הזה. בואו ותראו שגם פרוגרים יכולים לרגש, בעיקר בסבנטיז, כל החבר'ה מנגנים עם וירטואוזיות ועם הרבה רגש. דבר שאנחנו צריכים היום בעידן שבו כולם הפכו לחקייני פטרוצ'י (יסלחו לי הדרימרים פה, הייתה לי תקופה של סגידה לדרים. היום אני בתקופה של הפסקה, אני צריך את זה רגע כדי לחזור לזה). מדובר פה באחד הניסיונות המוצלחים ביותר של שילוב בין קלאסי לרוק. ולמעשה, ELP עם האלבום הזה מראים בעצם מה זה פרוג רוק במהותו: רוק+קלאסי. אם יש עוד ניסיון מוצלח ביותר, אז כמובן המאסטרפיס של ג'ון לורד ז"ל בקונצ'רטו שלו לתזמורת וללהקה שבוצע ע"י דיפ פרפל יחד עם התזמורת הפילהרמונית של לונדון, ממש לפני שעזבו את הפרוג ועברו למטאל. יש את אלבום הבכורה ואת Tarkus ואת כל הקלאסיקות של החבר'ה, אבל ממש אבל ממש לא להחמיץ את היצירה הזו. אם יש אפוס שראוי לשבת לצד כל אלה זה גם "תמונות בתערוכה". אם אתם לא אהבתם את ELP, והניסיונות שלכם מהם לא זכורים לטובה, תשמעו את זה, ואם אתם לא אוהבים אותם בכל מקרה, אז לפחות רק את זה. האלבום הזה כמו שאמרתי, הוא אחד מאלבומי הלייב הכי טובים שהוקלטו אי פעם. עם made in japan, עם מינגוס והשישייה שלו בפריז, עם מיילס בתקופה החשמלית שלו באלבומים כמו Aghrta, עם דה הו וההופעה שלהם בלידס. מאוד מאוד מעניין מה היה קורה, אם הנדריקס היה עדיין חי, ובסוף מצטרף ל-ELP כמו שתוכנן ככה שהיו הופכים ל-HELP. הנדריקס אהב את הפרוג הבריטי, והוא העריך את המוזיקאים שהגיעו משם, ואמרסון שלא רצה עוד גיטריסט שיגנוב ממנו את הספוט לייט ושניהם היו חיות במה, גרם לכך שהקלידים יהיו במרכז הבמה. הנדריקס בסוף מת, וזה לעולם לא קרה בסוף, אבל עדיין זה ממש מעניים מה היה קורה אם גם הוא היה בתזמורת החשמלית הזו ואיך היה מוסיף מעצמו בעיבוד הזה.

בעיניי, הקלידנים הכי טובים שעולם הרוק אי פעם ידע הם כמובן אמרסון (עדיין מספר 1 אצלי), לורד ווויקמן (שיזכה לחיים ארוכים). אמרסון בהחלט הראה לרוק ולמוסיקה הקלאסית מה הוא יכול לעשות. ועכשיו, כשמתברר שהוא ירה בעצמו בגיל 71, בגלל העובדה שהוא כמעט ולא יכל לנגן כמו פעם מאוד עצוב. זה אפילו מכעיס. למה הוא עשה את זה? נכון שהוא לא יכול לנגן כמו פעם, ושהוא לא רצה לאכזב את המעריצים, ושמוזיקה הייתה למעשה כל חייו, ובלעדיה הוא היה פשוט מת. אבל רבאק ככה לעזוב? הוא יכל למצוא אלטרנטיבות כמו לכתוב את היצירה הקלאסית שתמיד רצה, מאחר ולא היה גאה במיוחד בקונצ'רטו לפסנתר שלו מהאלבום Works. זה יכל להיות מדהים. אבל, הוא עזב. וזהו. ועכשיו, כל מה שנותר לנו זו המורשת האדירה שלו, של לשלב בלי להסס בין סגנונות שעד אז נראו מנוגדים אחד לשני. אמרסון היה חלוץ, הוא אחד מאלה שהביאו את אבני הבניין למה שצפוי להתרחש בשנים הבאות במוזיקה הפופולרית. חיית כריזמה ובמה מטורפת, מלחין רציני, ואוהב מוזיקה בכללי, הוא יחסר לכולנו, ואני חושב שאין דרך יותר יפה לזכור מלשמוע או לצפות בביצוע של אותה יצירה שלמעשה שינתה את חייו שלו ושל חבריו לתמיד.

סוף סוף, פוסט שהייתי צריך לכתוב עוד לפני 4 חודשים סוף סוף נכתב, מעגל נסגר. היה שלום קית', אתה תהיה חסר ותודה על כל מה שהבאת. לא בטוח שמישהו עוד יעשה את זה שוב.


R.I.P Keith Emerson (1944-2016)

אז הנה האלבום לשמיעה, הנאה מובטחת: https://www.youtube.com/watch?v=U7NAGTq_IJQ
והנה הביצוע בליסיום. הנאה גם מובטחת: https://www.youtube.com/watch?v=4igIQ2TOASg
והנה הגרסה התזמורתית שראוול עשה, כדי להבין את הכל: https://www.youtube.com/watch?v=DXy50exHjes

תעביר ת'במיה

שיואו, הבמיה הזו כל כך טעימה, תבשיל כזה עשיר ומספק, מרק שמכיל את הכל מהכל. פשוט תענוג! האם דיברתי על עד כמה אני אוהב אוכל? לא ולא! אני מדבר על אלבום אדיר אחד, שעשו ארבעה גרמנים מוכשרים בטירוף+יפני משונה שמצאו ברחוב. על אלבום שהיה (וגם הלהקה) חריג מאוד באותה תקופה, כי לא נשמע עוד דבר כזה כמותו, וכנראה שלא יישמע. ב-40 דקות, יש פה אקסטזה מערפלת חושים, שתמיד כיף להיסחף אליה, ולצלול לתוך המוזיקה האדירה הזו. כן כן, אני מדבר על להקת CAN, מהלהקות האהובות עליי אי פעם. להקה שלא נשמע עוד כמוה, וגם לא יישמע כמוה. הם לא נשמעים כמו שום דבר, ותמיד היו ניסיוניים ונועזים במיוחד. אחרי Tago Mago האדיר (שכתבתי עליו) שיצא ב-1971, קאן חוזרת שנה לאחר מכן, ומביאה עוד מאסטרפיס אדיר. הרבה יותר נגיש מקודמו, קצת יותר מלודי, פחות ניסויי אוונגרד/מוזיק קונקרט של 20 דקות, אבל עדיין מטורף ומעניין. כזה הוא Ege Bamyasi, אלבום חשוב מאוד שתמצאו אותו כמעט בכל רשימה של "האלבומים הכי טובים אי פעם בכל הזמנים".

מסתכלים על העטיפה הפופ ארטית, מה רואים? פחית שימורים... של במיה.. מה זה אמור להגיד? אולי להסתלבט על העובדה שהאמריקאים והבריטים הסתלבטו על קאן וחבריהם מסצנת הקראוטרוק (רוק תוצרת גרמניה מה60s-70s ששילב בעיקר בין רוק ואוונגרד אלקטרוני חדשני, על שם הקראוט - כרוב שהגרמנים אוהבים לאכול, וכינוי גנאי לכל דבר גרמני), אולי להציג על הכיוון שהלכו אליו. החבר'ה החלו לשמוע ולהתעניין יותר במוזיקה ים תיכוני, יענו world music (כינוי מעצבן שאני עדיין לא מבין למה הכוונה בו). הכיוון מתבטא יפה מאוד בעטיפה שמציגה במיה אגאית טורקית שהראה כי החבר'ה נכנסו חזק למזרח. אבל יכול להיות שזה מרמז על העובדה שהמוזיקה של הלהקה (כמו אחד השירים שלה) היא מרק אחד עשיר שרק מחכה שיטעמו/ישמעו אותו.

אז קאן עם כל חבריה (הולגר צוקאיי, אירמין שמידט, ג'אקי ליבזיט, מייקל קארולי ודאמו סוזוקי) זכו להצלחה לא רעה בכלל עם Tago Mago, אחד האלבומים הכי טובים שהוקלטו אי פעם, והמשיכו לעבוד (כשמצליחים, יש לחץ מחברת התקליטים לדבר הבא), כשהפעם אחרי שזכו לשהות בטירה בחינם במשך שנה, העבירו את זמנם והקליטו חומרים חדשים לראשונה באולפן שלהם, Inner Space (למעשה היה השם הראשון של הלהקה), כשצוקאיי מביא את הטייפ בן 2 הערוצים שלו (מה שגרם אז לאיכות די מרגיזה בתקליט, וזה נמצא בהרבה אלבומים של הלהקה עד אמצע הסבנטיז). האולפן היה ליד קלן מקום לידתה של הלהקה, שהיה בעצם אולם קולנוע נטוש. לחבר'ה היה מספיק כסף מהאלבום הקודם והסינגל Spoon מכר מספר לא רע, ככה שהם יכלו לקנות את המקום. הכל היה לרשותם, הם שהו הרבה זמן, כשהם מנגנים, אבל בניגוד לעבר, האלבום הזה היה הרבה יותר קשה לעשות. שמידט וסוזוקי שיחקו שחמט כל הזמן, קארולי המסכן כבר מרט שערות מחוסר עשייה. בגלל מרתון הchess, לא היה מספיק חומר, וללהקה גם נתקלה בברוך של תביעה משפטית ממנהלם הקודם, שגרמה להוצאת האלבום להתעכב ב-3 חודשים, בשל העובדה שההנהלה עברה לידיה של אשתו של שמידט.

בזמן הזה, היו להם רק ארבעה שירים שהקליטו בסתיו 1971. חצי נכנס לאלבום, חצי מצא את עצמו יוצא לאור מאוחר יותר. מה שיצא היו הסינגלים, Vitamin C, I'm So Green, שניים מהשירים הכי קליטים של קאן אי פעם. ועוד שניים, I'm To Leise ובעל השם המוזר, LH702. שניהם נכללו באוסף שיצא במהדורה מוגבלת שיצא תחת השם (נחשו) Limited Edition, ולבסוף יצא מחדש תחת השם (נחשו) Unlimited Edition ב-1976.

ומכל הסיפור הזה, יצא אלבום מדהים, מצוין, לא משעמם לרגע, סוחף, לא נשמע כמו שום דבר. אבל אם רוצים לדעת, יש השפעות. רוק, מיילס דיוויס, שטוקהאוזן, אמביינט, אלקטרוניקה ומזרחי. עדיין, CAN נשמעים CAN. ככה זה צריך להיות. הוא מייצג עוד צעד בהתפתחות הלהקה. הרבה יותר קצר, יותר נגיש, אבל עדיין יש אוונגרד וטירוף. ועדיין, מדובר באלבום מדהים שידבר גם אל מתעבי האוונגרד למיניהם. חכו כשאגיע לאמנים שהושפעו מהם. ואנחנו מדברים על אלקטרוני, רוק אלטרנטיבי ועוד ועוד..


לא השתנו הרבה (חוץ מהדאמו עם הnew look)

ישר אנחנו נכנסים לתוך קאן, נשמע כאילו הגענו לתוך אמצע של ג'אם ספונטני ביותר. והו הו, אנחנו ישר נסחפים לטראנס. 9 וחצי דקות של מסתורין, קצת נויז ואימפרוביזציה חופשית וספונטנית. Pich הוא אחלה פתיח. קצת קשה להיכנס אליו בהתחלה, והוא נשמע מאוד משונה בהאזנה ראשונה, אחרי מספר האזנות קולטים כי מדובר פה בפתיח חזק, שישר מכניס אותך לעניינים. דאמו שוב פעם מטיל את קסמו. המשוגע הזה הוא לא זמר. מיתרי הקול שלו בעצמם הם כלי נגינה. הוא לוחש, הוא מדבר, הוא משמיע קולות וכל זה לצד הטירוף של קאן. זה רק מראה כמה החבר'ה האלה ידעו לנגן ביחד. הם נשמעים כמו גוש אחד. קאן היא אחת הלהקות היחידות שלא מתנהלות ממאבקים אגואיסטים של סולואים וכו', וצריך ללמוד מהם. וככה כשהלהקה מסיימת, דאמו משום מה מחליט להגיד את שם השיר, ועוברים לשיר הבא.

בפכפוכי מים שלוקחים אותך היישר למחוזות ירוקים ויפים, מגיע Sing Swan Song. קאן למדו שגם צריך בלדות. דבר שלא הופיע באלבומים הכל כך אקספרימנטליים שלהם. ועדיין, זה ממש חופשי, אפילו מרחף. הלהקה ממש נשמעת כמו פולק. אבל זה ממש לא פולק. זה אמנם פסטורלי, אבל זה חי בקוסמוס משלו. שוב פעם, דאמו מזמר לו לא ידוע על מה כנראה ברבורים, ומביא מלודיה ברורה שאפשר לזמזם ולעצום עיניים ולהרגיש באותו אחו שהחברה מנגנים בו. קארולי מבריק על האקוסטית (וואו! אקוסטית אצל קאן!), והאקסטזה נמשכת. בחיי, שאם היו מסיבות טבע שהיו משמיעים אלבומים של קאן, זה היה מתאים בול (מי יודע? אולי זה יקרה..).

לסיום הצד הראשון, מגיע One More Night, גם זה ג'אם מאוד ספונטני ומגניב, שאפשר למצוא בו דברים קליטים, כמו כשדאמו לוחש משהו לא ברור, וחוזר על זה כמנטרה. גם הקטע הזה ברוח של Pich, ואנחנו מגיעים לצד השני שבכלל הו הו מה שמחכה לנו..

והצד השני נפתח ב..סינגל! האמת, לא רע בתור להיט. והם די הצליחו. זה קצר, זה קליט מאוד, יש לזה תיפוף וליין בס מאוד משונה ומעניין, זה פ'אנקי (החבר'ה אהבו מאוד ג'יימס בראון וסליי סטון) וזה לא יוצא מהראש. באמת, לא קרה פעם שאתם באיזשהו מקום, ומתחילים פתאום ככה לשיר: "hey you! you're losing, you're losing, you're losing, you're losing your Vitamin C". וואו.. שיר שנקרא "ויטמין C" איזה להיט כזה תמצאו? הלהיט הזה נכתב במקור לסדרת הפשע הגרמנית של סמואל פולר, Dead Pigeon on Beethoven Street. הלהיט הזה נולד מתוך ג'אם ארוך שנקרא Dead Pigeon Suite (שאותו אתם יכולים למצוא באוסף האדיר, The Can Tapes). ואנחנו ממשיכים, ודאמו ממשיך לשיר את הפזמון, עד שפתאום הגענו ליקום אחר. חזרנו לסוראליזם והטירוף האוונגרדי/אקספרימנטלי של ימי Tago Mago.

במעבר חד של אותם צלילים שלא מהעולם הזה, אנחנו מגיעים ל...Soup. שזה פשוט, WTF? באיזה עולם החבר'ה היו כשהם ניגנו את זה. בהתחלה זה נשמע כמו שיר קאן רגיל ונחמד, שיש בו קטע קליט ומגניב, שנשמע כמו נויז אלטרנטיבי סטייל ניינטיז כשדאמו ממש צועק את המילים. זה מתפתח לאלתור ספונטני, ושמידט מביא צלילים של מן העולם הזה. תמיד חשבתי ששמידט הוא קלידן מיוחד. לא חושב שמישהו באמת מנגן כמוהו, ואם תסתכלו ביוטיוב (ויש תודה תודה), יש צילומים של קאן בימיה היפים, כששמידט ליטרלי מעסה את הקלידים שלו. ומשם, הווו אנחנו חזרנו למוזיק קונקרט. חשבתם שזה פחות אקספרימנטלי? תקשיבו לנויז הזה, כשדאמו נשמע כמו שאמאן, ופתאום מתחיל לפלוט ג'יבריש בטונים שונים (חייב להודות שאני תמיד נהנה וצוחק בקטע הזה), ו-10 דקות שלא-מן-העולם-הזה-פאק-כל-כך לא. מסתיימות. איזה שוק היו אנשים ב-1972 כשהם שמעו את זה, הו וואו איזה אדיר זה בטח יהיה להיחשף לזה בזמן אמת.

ואחרי השוק הזה, מגיע I'm So Green. שיואו אני כל כך אוהב את השיר הזה. הוא כזה כיפי. אני חושב שהוא דווקא אחד האהובים עליי באלבום. גם הוא יצא כסינגל, אבל לא העפיל כמו ויטמין c ו-Spoon. ארבעה האקורדים שלו ממש כיפיים. אחרי כל האקספרימנטליות, צריך קצת את המלודיה הכיפית הזו שלא יוצאת לך מהראש. ובאמת, זה לא יוצא לי מהראש, ויש פעמים שאני מנגן אותם על הגיטרה במשך חצי שעה. שיאללה אני כזה ירוק.. אגב בק עשה לשיר הזה קאבר באלבום מחווה לקאן שמעולם לא יצא. ובק הוא רק דוגמה אחת לאמן ידוע ואהוב שהושפע מהלהקה הלא מספיק ידועה הזו. ואנחנו כבר מתקרבים לסוף, ואיך מסיימים אלבום כזה?

עם סינגל! כן עוד אחד. קאן שולפת עוד מלודיה קליטה שנולדה לה במהלך האלתורים, עם Spoon. שיר מלודי, כיפי וקליט שתמיד כיף לשיר את הפזמון שלו. השיר הזה נכנס עקב מחסור החומר באלבום שהיה צריך למלא את שני הצדדים. ובלית ברירה, השיר הזה שהוקלט ויצא לפני הסשנים לאלבום, הוכנס לתוכו. למעשה, הסינגל הגיע למקום 6 במצעד בגרמניה, ומכר 30,000 עותקים(!) לא רע בכלל. בעיקר בגלל שהוא הופיע בדרמת הפשע, הסכין שהייתה אהובה בגרמניה, והכירה את הלהקה הכל כך ניסיונית הזו להמונים. שתבינו, הסינגל הפשוט הזה היה די מהפכני. לראשונה, יש פה שימוש במכונת תופים שתהפוך לכל כך הו כל כך פופולרית בקרב מוזיקאים. יחד עם התיפוף האנושי של ליבזיט (שהיה בעצמו מכונת תופים אנושית), נוסף פה תיפוף מכני שהיה פריצת דרך בתקופה שאף אחד לא חשב להשתמש בזה. וככה כשהפזמון ממשיך ומתנגן לו כמנטרה, האקסטזה מתפוגגת, ו-40 דקות של טירוף, ערפול חושים, אוונגרד, מלודיה ומרק הגיעו לסיומן.

האלבום יצא בנובמבר 1972, תחת United Artists שקיבלו את מבוקשם, וגם האלבום זכה להצלחה לא רעה. המבקרים פרגנו. זכורה הביקורת במלודי מייקר שטענה כי "קאן היא ללא ספק הלהקה האקספרימנטלית הכי טובה באירופה, וזה כולל את אנגליה". יפה יפה. שנים עברו, והלהקה הזו השפיעה על הרבה מאווווד אמנים שאתם מכירים ואוהבים. בעיקר עם האלבום הזה.

כמה סיפורים יש. מאיפה להתחיל? מסטיבן מלקמוס מפייבמנט שאמר שבמשך 3 שנים, הוא היה הולך לשמוע את האלבום הזה כל יום לפני שינה? מג'ף בארו מפורטיסהד ששמע את הלהקה בתחנת רדיו מחתרתית, והיה בטוח כי מדובר בלהקה עכשווית מהניינטיז? מת'רסטון מור מנהיגה של סוניק יות', שמצא את האלבום בחנות כשהוא כל כך הסתקרן מהעטיפה נטולת המידע? מלהקת Spoon שנקראה על שם נחשו מה? קאן בכלל והאלבום הזה בפרט, השפיעו על כל כך הרבה. מרוק אלטרנטיבי ועד אמביינט. עדיין לא נשמעים כמוהם. זו להקה ייחודית שפשוט ידעה איך עושים מוזיקה. שאפתנית אבל גם נגישה. הכל נשמע באלבום הזה. הסוזוקי וטירופו, הקלידים הכל כך מוזרים של שמידט, המקצבים השבטיים הכל כך חשובים של ליבזיט, הגיטרה של קארולי שנשמעת ממש כאבא של להקות נויז כמו סוניק יות', וצוקאיי שמביא ליינים מעניינים בבס, ומבריק בעבודת האולפן. כשבטוח ששטוקהאוזן, דיוויס ומסרו היו השפעה על העריכה ואופן העשייה של האלבום. כל הכישרונות מתאחדים ביחד, אין אגו, פשוט מנגנים, והוו איזה תענוג. זה כל פעם לשמוע מחדש ועדיין מרגיש כל כך כיפי!

לסיכום, הבמיה האגאית הוא תבשיל טעים ומענג שצריך לשמוע ולהבין עד כמה הוא אדיר. זה לא Tago Mago (שהוא עדיין הפייבוריט שלי מהלהקה הזו), הוא פחות אקספרימנטלי, אבל לא חסר מהשיגעון. פה החבר'ה נגישים ואוונגרדיים ביחד. יש שירים מלודיים, יש אלתורים, קטע נויז קונקרטי פסיכי, וכל זה מתאחד למרק הכל כך טווווב הזה. כל האמנים שציינתי שהושפעו מהם, הם סיבה מספיק טובה ללכת ולשמוע את הפלא הזה. מהפחית השימורים היחידה הזו, יוצאת כל הקאניות. כל החופשיות, הספונטניות, האוונגרדיות, הטירוף וכמה שיור מטורף יותר כיף. זה אחד האלבומים הכי טובים שיצאו. מומלץ לחובבי אלקטרוניקה שרוצים להבין מאיפה הכל התחיל, אוהבי קראוט, אבל זה אחד מהאלבומים (ובכללי קאן) שכל חובב מוזיקה צריך לשמוע). עכשיו אני אגיד לכם סוד: לא מת על במיה. לא אוהב. ניסיתי, לא מתתי על זה. אבל את האלבום הזה אני כל כך אוהב, שזו חוויה. והיה צריך לכתוב על האלבום הזה. לכו ותקשיבו, ותיהנו מהבמיה.

כנסו לבריכה! (היא בצורת ירח) - על החדש של רדיוהד

הנה הגיע הרגע. הרגע שלו רבים מאיתנו חיכו מזה 5 שנים. הוו 5 שנים. איך שרדיוהד, אחת הלהקות המוערכות ever, שכל אחד חייב להכיר שיר אחד שלה, ואלבומיה השאירו חותם עצום במוזיקה הפופולרית גרמו לנו לחכות, והם לקחו את זה לאט וארוך. אז פעם ראשונה שאני חווה את ההתרגשות הזו של אלבום חדש של רדיוהד. כן, זה מראה שאני פנאט של הלהקה, שאני fanboy, ורק נכנסתי אליהם השנה. אחרי שנים בשיטוטים בממלכות הרוק הפרוגרסיבי וההבי מטאל, ועוד הרבה סגנונות, עד שהשנה עם הקטע שאני מתחיל לשמוע מוזיקה שיכנו כארטיסטית/אוונגרדית (וגם חשיפה להיפ הופ וחאפלות...) אז סוף סוף הגיעו אליי רדיוהד. ובאמת האהבה שלי אל הלהקה הזו הייתה מהירה והיא רק גדלה. בעיקר אחרי הטריקים שהם עשו לנו בשבוע שעבר (יום יבוא ונוכל להגיד שזה היה אירוע היסטורי שאותו אנחנו חווינו). להיעלם ככה מהאינטרנט, למחוק כל פוסט ברשתות, עד כדי כך שתמונת הפרופיל היא פשוט לבן מוחלט. החבר'ה האלה לקחו ברצינות את הכותרת של השיר מ-Kid A שלהם, How to Disappear Completely, והראו איך באמת עושים את זה.

הרבה אמרו שזה סתם תשומי, הרבה שיבחו את המהלך הזה, ופתאום החבר'ה ממשיכים להפתיע ומשחררים סרטוני אנימציה בטכניקה של stop motion של כמה שניות. WTF? זה רק חלק מהאניגמטיות של הלהקה הזו. תמיד יש חיבה כלפי המסתוריים, האקסצנטריים, האזוטריים, ורדיוהד הם בהחלט כאלה. זה היה ברור כבר כשהם התנערו מתדמית להקת הרוק שהביאו להם, ופרצו גבולות וגרמו לשוק בעולם המוזיקה. בעיקרון, רדיוהד רק צריכים להודיע שהם מוציאים אלבום חדש, וכל העולם מצפה, למרות שנראה כי הלהקה הופכת לטיפה לא רלוונטית. יש עוד חבר'ה פורצי דרך וחדשניים לא פחות. חלקם צעירים, חלקם ותיקים שמאוד הפתיעו אותנו (*בואי*). ועדיין, הם ממשיכים להפתיע באיך שהם רוצים להודיע על האלבום.

במשך שנים הם הפתיעו בכל מיני דרכי שיווק שאף אחד לא חשב עליהם. העובדה שלא הוציאו שום סינגל כש-Kid A עמד לצאת לאור העולם, כשכל מה שיש אלה כמה קטעים קצרים מהאלבום. In Rainbows שהושק באינטרנט כשהמעריצים יכלו לבחור את המחיר שירצו לשלם. פה הם מודיעים על אלבום חדש שעומד לצאת, שולחים למעריצים הודעה די מלחיצה (שבה היה רשום: "שירו את השיר, שרפו את המכשפה, אנחנו יודעים איפה אתם גרים), נעלמים מהרשת, משחררים טיזרים, ואז שירים/קליפים חדשים ובום! אלבום חדש שייצא לאור העולם דיגיטלית (פיזי בחודש הבא). אז כבר נחשפנו לשני השירים שהם הוציאו. ושם האלבום הוא A Moon Shaped Pool (??).

Burn the Witch הוא שיר ממש יפה, כנראה מתקשר למצב כרגע בארה"ב. היה שיר שנכתב לפני הרבה הרבה זמן, ותמיד דובר עליו, אך אף פעם לא יצא עד עכשיו. שיר שמשלב בין המלודיה, הנגישות, הפופ והיופי לבין האוונגרד המשונה, המטורף, הצורם והמטריד. מדובר פה בשיר די סכיזופרני, יש פה את סגנון הרדיוהד הקלאסי, ת'ום יורק שר יפה כרגיל, ויש תזמורת, אבל פתאום לקראת הסוף, כלי הקשת משתגעים, יוצאים מדעתם, כינורות סטייל פנדרצקי שמסיימים את השיר בפתאומיות. כל זה בתוספת קליפ מגניב שנעשה באנימציית stop motion. אני מודה לקח לי הרבה זמן להבין, השיר לא נצרב לי בזיכרון בפעם הראשונה ששמעתי אותו. אבל כששומעים אותו כמה פעמים אז מבינים באיזה שיר טוב מדובר.

Daydreaming השני שיצא, אני מאוד אהבתי. אפילו יותר. בעיקר גם עם הקליפ שבוים ע"י פול תומאס אנדרסון המאוד מוערך. יורק (עם שיער ארוך, וסממנים של הזדקנות: זקן מאפיר, וכרס שמתחילה לבלוט) עובר לו בין דלתות (הלוואי ובאמת היה עובר בכל מקום בעולם ע"י דלתות, שיבוא לבקר), זה הופך כבר לסוריאליסטי כשמסופר מרקט הגענו לאזור מושלג כשהסולן האהוב עם העין בעצלה מזדחל לו למערה. השיר עצמו מאוד משונה ויש לו את התחושה המשונה הזו, כשהם מביאים שיר מלודי יפייפה אבל משהו שונה, כאילו לא הכל במקום הנכון. רדיוהד שוב פעם מראים את הרוח הבריאן אינואית, ויוצרים קטע אמביינט או פופ אמביינט, איך שלא תקראו לזה. זה נדמה לי כאילו הם פשוט לקחו את המנגינה של ההתראה של השעון המעורר בטלפונים ניידים ופשוט פיתחו אותו (בחיי חשבתי לרגע שהפלאפון צלצל). ויורק הו יורק עם הקול היפייפה שלו ששר כמה משפטים ומצליח לומר כל כך הרבה בכל כך מעט. כל הקטע הזה כמו השם שלו, נותן תחושה חלומית עד שהוא מסתיים בקולו המעוות והמפחיד של הסולן. האמת, למרות שאין חידוש, אני מאוד אהבתי את השיר, ואני חושב שהוא הפייבוריט שלי מהאלבום.



אז בעיקרון, מה חדש? האמת, לא הרבה. רדיוהד כבר מזמן לא מחדשים. גם הצוות אותו דבר. על כיסא ההפקה, נייג'ל גודריץ' הוותיק (הג'ורג' מרטין שלהם) וסטנלי דונווד על הקטע הויזואלי (הרוג'ר דין שלהם, בטוח שגם יורק לקח חלק בעטיפה). כש-The King of Limbs יצא לו ב-2011, העולם השתנה, ולמרות שעדיין הייתה התלהבות מרדיוהד, הייתה תחושה שכבר היינו בסרט הזה בתחילת שנות האלפיים. ועדיין זה ממש מהנה לשמוע אותם, ולראות שהם עדיין מוציאים דברים לא רעים בכלל. זה כיפי, זה נחמד, זה גם פותח את הראש, אין טעם להתגעגע לימים היפים של פעם. יכול להיות שדואגים לפרנסה, או שאולי גם מזדקנים, אבל זו עדיין אותה רדיוהד הידועה והאהובה. לא צריך להתאכזב או להתעצבן (אוקיי כאן, אני לגמרי fanboy).

חוץ משני השירים האךה, יש פה כל מיני רגעים לא רעים שגם הם ראויים לציון, אבל עדיין צריך לשמוע את האלבום כמה פעמים כדי לזכור את מה שנשמע ולהבין מה היה פה. ומי יודע? אולי האלבום הזה יהיה נאהב כשיישמעו אותו כמה פעמים. השיר Ful Stop משום מה מזכיר לי מאוד את Can ברגעיה הגדולים ב-Tago Mago (פיל סלווי מתופף ביט קבוע, יש כל מיני הפתעות אלקטרוניות, ממש Oh Yeah), ועדיין נשמע מאוד מעניין, בצליל הרדיוהדי. יש גם בלדות יפות כמו Desert Island Disk האקוסטי ו-Glass Eyes שבו יורק שר בליווי כלי קשת.

יש גם את הקטע הביזארי לא פחות מהשם שלו, Tinker Tailor Soldier Rich Man Poor Man Begger Man Theif, שגם הוא מאוד מאוד מעניין, מחזיר אותנו 16 שנה אחורה לאותה תקופה. יש פנדר רודס שמנגן תווים משונים, ביט, כינורות שנכנסים וכל מיני הפתעות שונות. אבל הסוף. הסוף ממש מוכר, כי זה שיר מאוד ידוע ואהוב בקרב מעריצי רדיוהד. הבלדה True Love Waits שיצאה לראשונה כשיר פולק אקוסטי ויפייפה באלבום ההופעה I Might Be Wrong, עבר פה שינוי, והפך לבלדת פסנתר נוגה שמסיימת יפה 52 דקות של רדיוהד as we know them.

אז כן, ככה לסכם בואו נראה. אני אמנם ממש ממש ממש אוהב את רדיוהד, אבל יש סיבה לכך, וזה בעיקר התקופה החדשנית שלהם. כשהתחילו את דרכם והוציאו את Pablo Honey עם הלהיט האלמותי Creep, זה היה נחמד אבל לא יותר מזה, זה אלבום גראנג' כיאה לתקופה, שאני מוצא אותו חמוד אבל לא יותר מזה, האמת שאני לא יכול לזכור ממנו שירים שממש נצרבו ואני יכול לזמזם אותם (חוץ מ-Creep). אלבומים כמו The Bends ו-In Rainbows אני אוהב, ואני חושב שיש להם פוטנציאל ויופי בשירים הקליטים שמופיעים שם. מאסטרפיסס כמו OK Computer, Kid A ו-Amnesiac הם הסיבה לסגידה שלי ללהקה הזו, הם השאירו חותם, הביאו וואו גדול, והראו לי, מעריץ הפרוג שאוהב ELP וג'נסיס שחשב שצריך להביא את כל הרעיונות, ש-less is more. החבר'ה פרצו גבולות בעיקר בשניים האחרונים, כששילבו בין רוק, לג'אז סטייל מיילס ומינגוס, אלקטרוניקה, מודרניזם בהשפעת מסייאן, פנדרצקי, שטוקהאוזן וקייג' וקראוטרוק באדיבות Can ו-Neu!. אלבומים כמו Hail to the Theif ו-The King of Limbs הם ממש אחלה, אבל מרגיש שחזרו על עצמם. אכזב די הרבה מעריצים, ואני די בטוח שיש לא מעט מעריצים שמאמינים כי רדיוהד הם כבר מזמן לא רלוונטיים. A Moon Shaped Pool אצלי הולך לקבוצה של Limbs ו-Theif. אין שום דבר חדש, גם לא זוכרים כששומעים אותו בפעם הראשונה, אבל הם לא רעים בכלל ומראים כי רדיוהד יכולים ליצור דברים ראויים.

זה אלבום מאוד נחמד ולא רע שכדאי לתת לו האזנה. בעיקרון, הרגעים המרכזיים בשבילי הם Burn the Witch ו-Daydreaming, ואני חושב שהיה כדאי לשים את True Love Waits בגרסה המקורית (לפחות עד שאתרגל לגרסה הזו ואעריך אותה), אולי הם היו צריכים לעבוד עוד קצת, כי רדיוהד יכולים הרבה יותר מזה, אבל עדיין זו עדיין רדיוהד שאוהבים, מי שלא אהב, אני יכול להבין, אבל עדיין הוא מציע יופי של שירים, כי אין טעם לצפות מהם לחידושים (או שאולי כן??) זה לא כמו בואי שהצליח להפתיע אותנו עם Blackstar המדהים שהפיל לסתות והראה כי גם אמן וותיק יכול לחדש ולהישאר רלוונטי, ונפרד מאיתנו בצורה הכי יפה שיש. עדיין, אולי יכול להיות שתאהבו אותו מאוד. עד אז, תיהנו בבריכת הירח.

ולהתראות בפוסט הבא...

Henry Cow - In the Praise of Learning

Welcome to the dark side... עולם אפל של א טונאליות, כשארנולד שנברג מקים להקת רוק.

אנשים: תכירו את הנרי קאו. להקה שכמעט נופלת להגדרה של מפלגה. לחבריה יש אידאולוגיה קיצונית במיוחד, הבזה לחברות התקליטים הגדולות המנצלות את האמנים בשביל המרשרשים (ועדיין, האלבום הזה יצא ע"י Virgin), הבזה לתעשייה, כפי שאפשר לראות בטקסטים הקיצוניים בשיריה. זו אחת הלהקות הכי אמיצות אי פעם. או שאולי אומץ אפילו לא משחק כאן. זה נראה כאילו חברי הנרי קאו נולדו בשבייל חוסר ההצלחה והמחתרתיות. הם לא מעוניינים בסיבובי הופעות באצטדיונים, הם לא מעוניינים בקידומי מכירות ליצירותיהם, אפשר להגיד שמדובר במרקס ואנגלס בקונטקסט של להקת רוק. לא בדיוק אכפת להם מה המאזין אוהב, איזו מלודיה עושה לו את היום או עד כמה הוא לא מסוגל לשמוע את המוזיקה האנטי מלודית שלהם, הם עושים כל-מה-שבא-להם.

הם בין השאר אחראים על היווצרותו של הRIO (Rock In Opposition) שגם הוא יוצר מוזיקה ממטרות אמנותיות ללא שיקולים מסחריים, ומבוז ללייבלים הגדולים. הנרי קאו תמיד היו איפשהו אצלי, כשנכנסתי לרוק מתקדם. אבל לקח שנים כדי לשוטט באזורים של הז'אנר, כדי להגיע לבסוף לאזור המסוכן והאפל. דרך הפרוג הסימפוני הכל כך אהוב, אל הפרוג מטאל הווירטואוזי, קצת מהניאו פרוג ומשם אל סצנת הקנטרברי, עד שבסוף, אני מוצא את עצמי מקשיב ואוהב להקת רוק אוונגרדי בלתי מתפשרת שכנראה שלא תשמעו משהו שלה ברדיו בזמן הקרוב. מדובר בנגנים מוכשרים עד כאב, ולא משנה באיזה כלי (רבי נגנים), שהחליטו שיש להם מה להגיד, והם לא פחדו איך להגיד את זה.

אז בואו נכיר קצת את הלהקה: קיימברידג' מקום הולדתם של חלק מחברי פינק פלויד, כשבאוניברסיטה שם ב-1968, פוגש הגיטריסט (והכנר, קלידן, קסילופוניסט) פרד פרית' (שכמו שאמרתי, הבחור הזה נמצא בכל מקום) את הקלידן (והקלרניטן) טים הודקינסון. השניים גילו שיש להם טעם משותף והחלו לנגן ביחד. מכאן, כבר הובן שצריך להקים להקה. השפעות: אמנים כמו סופט מאשין, והצילי וגילי של האוונגרד האמריקאי: פרנק זאפה וקפטן ביפהארט. בנוסף, השפעות מג'אז חופשי אוונגרדי חסר גבולות, מוזיקה קלאסית מודרנית רצינית וא טונאלית עם שנברג וסטרווינסקי, ומלחיני מוזיקה קונקרטית, האבטיפוס של המוזיקה האלקטרונית כמו פייר שפר. עם השנים, חברים באים ועוזבים, וההרכב מתרחב. 5 שנים עוברות להן, עד שהם סוף סוף מקליטים. הם מוציאים שני אלבומים, ואז מגלים הרכב נוסף גם הוא מאוד שאפתני ועם אידאולוגיה דומה, Slapp Happy שמו.

שני ההרכבים הופכים לאחד, זו כבר קומונה שכוללת 8 חברים. הם מוציאים אלבום בשם Desperate Straights, מבחינתי אלבום של סלאפ האפי לכל דבר, שבו הנרי קאו היו כלהקה מלווה ולא יותר מזה. אז שתי הלהקות עובדות להן ביחד ומוציאות אלבום המראה את הצד הסלאפ האפי. באותה שנה (1975), הם מוציאים את האלבום שמראה את הצד של הנרי קאו. אחד האלבומים הכי רדיקליים, אפלים, ולא נגישים שתשמעו. זה אלבום מצוין, על קו התפר בין אוונגרד לפרוג. וכאן, אין הנאה מובטחת. אם אהבתם, אז אהבתם. מצוין. אם לא, כנראה שלא תיגעו בהם עוד פעם. חברי ההרכב so far: פרית', הודקינסון, ג'ון גריבס (בס), לינדזי קופר (באסון ואבוב), וכריס קאטלר (תופים, כלי הקשה). בנוסף לפיטר בלגוואד (גיטרה, קלרינט), אנתוני מור (קלידים, לימים שותף של פינק פלויד בתקופת פוסט ווטרס) ו-הו הנה הכוכבת של האלבום: דגמאר קראוז. זמרת גרמנייה מאוד עוצמתית, מאוד תיאטרלית, שיכולה להתאים בול לאולמות האפלים של שנות ה-20 אה לה קורט וויל. למרות שהיא לא בדיוק חברת הנרי קאו, היא בהחלט נשמעת כאילו הייתה בכל הסיפור כשהלהקה הוקמה, כשהיא מאוד דומיננטית ושרה כמו שאף אחד/ת לא ישיר/תשיר. היא מתאימה את עצמה לרוח הרדיקלית של הלהקה ומשרתת את הליריקה בצורה נאמנה.

אז החבר'ה נכנסים לאולפן The Manor ובמשך תקופה קצרה מאוד (פברואר-מרץ 1975) הם מקליטים את האלבום האכזר והמדהים הזה. מה בתפריט? רוק א טונאלי רדיקלי עם טקסטים פוליטיים נוקבים, וניסויים באולפן סטייל מוזיק קונקרט. אם שמעתם את האלבום הזה, נשמע כי תוכלו להתמודד עם הכל. זה האלבום שבאמת ממצה את הפוטנציאל שלהם עד הסוף. זה האלבום המייצג. האלבומים הקודמים נחמדים אבל בגדר של אלתור חופשי מנומנם טיפה (לא כמו באלבום הלייב המשובח, Comcerts שיצא שנה אחרי), פה זה המאגנום אופוס של החבר'ה האלה. אם אתם רוצים רק אלבום אחד שיראה לכם מי אלה הנרי קאו, ואולי גם יישאר איתכם לכל החיים, אז In Praise of Learning הוא התשובה.

רק כשמביטים בעטיפה, גרב אדומה (מעניין למה אדום..), ומאחור רשום ציטוט של יוצר סרטי הדוקו הסקוטי ג'ון גריסון, "אמנות זו לא מראה - אמנות היא פטיש", מבינים כי יש לנו עסק עם חבר'ה שהם הרבה יותר מעוד להקה. אז בואו ננתח רגע את העטיפה: הגרב הזו שהופיעה כמעט בכל אלבום של הלהקה, אפשר להגיד, הסמל המסחרי שלה, עוצבה ע"י ריי סמית' חבר מקיימברידג', שלטענתו, כל גרב בכל עטיפה מייצגת את המזג של המוזיקה של הלהקה. אז אני שואל, הייתם רוצים לגרוב גרב כזו? לא בטוח... החבר'ה האלה מאוד אכזריים בטקסטים שלהם לא פחות מהמוזיקה. ואז כשההאזנה מתחילה....



מגיע War הדבר הכי קרוב ל"היט סינגל" (כן בטח) באלבום הלא קליט הזה. גם בשיר הכל כך פשוט הזה, אי אפשר לחזות מה הולך לבוא. יש שירה גברית של כמה שניות, ואז דגמאר נכנסת, והו כמה שזה תענוג. היא פשוט מתאימה בול לטקסט האכזרי של איך מלחמה נולדה, ולמה לאנושות מגיע לטבוע בזוועות שהיא בעצמה יצרה. לאורך כל השיר, היא שרה כמו מכשפה, כמו נביאת זעם, והלהקה מפליאה בטירוף שלה, כשפתאום כל המוזיקה נפסקת למען הפוגה של נויז אכזרי במיוחד שמנסה להמחיש את הזוועות. קצת מנגינת סקסופון קליטה וכיפית (שנוגנה אגב ע"י ג'ף לי חבר הנרי קאו לשעבר שבא לבקר), וחזרה לשיר עצמו עד הסוף. War הוא אחלה פתיחה, מדהימה, מכינה אותנו לעתיד לבוא עם קטע קליט יחסית לאלבום הבלתי קליט בעליל הזה. הוא מכניס אותנו לאווירה, וכשאנחנו מתקדמים, אנחנו מבינים כי זו הייתה רק ההתחלה...

ואז, מגיעה הסיבה המרכזית של האלבום הזה, האפוס הגדול והאדיר, Living in the Heart of the Beast, פשוט וואו... אלוהים, אני מכיר המון אפוסים של פרוג שמספרים סיפור ולוקחים אותך למקום אחר, אבל פה זה משהו אחר לגמרי. אכזרי, אגרסיבי, עובר מצבי רוח בין הפגזה והפצצה לשקט של לפני ואחרי הסערה, א טונאלי (תודה שנברג), אפילו מטאלי. האנרגיות השטניות שפורצות שם, הן מדהימות, ואם אמשיך לתאר, זה רק יפגע, אתם צריכים לחוות את זה בעצמכם. וכל זה הודות להודגינסון שכתב את כל היצירה על כל 15 וחצי דקותיה. זה התחיל בתור קטע אינסטרומנטלי שכתב אי שם ב-1974, כשהלהקה ניסתה אותו בהופעות+אלתורים. עם הצטרפותם של סלאפ האפי, הודגינסון ליטש, עבד, וסיים את היצירה, כשאת המילים הוא ביקש מבלגוואד שיכתוב, בגלל שהיה לו יותר ניסיון. הוו אבל מר הדבר, הגיטריסט כמעט איבד את שפיותו כפי שסופר שנים אחר כך, כשניסה לכתוב את המילים. הוא וויתר, והודגניסון החליט לסיים גם את הטקסט, והווו כמה שהוא דרמטי, כמה שמרקס ואנגלס היו מתגאים, וכל זה בהגשה המדהימה של דגמאר, אין זה פשוט מתבקש במיוחד במאסטרפיס הזה, כשהיא משרתת את המילים נאמנה, פשוט קחו לדוגמה את הקטע "we were born to serve you all our bloody lives". פשוט שיואו, זה לא אנושי שמוזיקאים מוכשרים כל כך קיבלו זמרת שהכישרון שלה משתווה לשלהם. גם אם הקטע מאוד אוונגרדי וקשה לעיכול (שלא נדבר על ארוך כן?), אם מתאמצים, ואם חושבים על זה גם לא צריך, יש קטעים קליטים שנצרבים במוח טוב מאוד (מומלץ לקרוא את המילים כששומעים את זה), וואו כמה קטעים שאני יכול לציין, ההתחלה שמפגיזה ותוקפת את המאזין המופתע, התיפוף המארשי של קאטלר (פה זה יהיה נפלא לציין עד כמה הבחור הזה הוא מתופף מדהים), והסיום הווו הסיום עם המנגינה שכל הזמן עולה בסולם, עד לפייד האאוט שמותיר אותך עם וואו, וזה היה רק חצי מהאלבום. Living in the Heart of the Beast, היא אחת היצירות המפוארות של הנרי קאו, וראוי לאפוס הזה לשבת בפנתאון של בני הרבע שעה ומעלה.

סיימנו את החצי הראשון, וגם כאן בהתקפה על המאזין חסר הישע, מגיע Beginning: The Long March. קטע אוונגרד/מוזיק קונקרט/אלתור חופשי/אינדסטריאל/whatever you'll call it, שבו החבר'ה באמת עושים מה שבא להם. אני מאוד אוהב כשהאמנים מתפרעים ועושים מה שבא להם. בכלל יש משהו במוזיקה קונקרטית שממש מלהיב אותי, הוא יכול לקחת צלילים יומיומיים ולהפוך אותם למשהו לא מהעולם הזה, אפילו מפחיד. הביטלס עשו את זה, פלויד עשו את זה, זאפה עשה את זה, Can עשו את זה, הנרי קאו עברו את הגבולות עם רעש חזק במיוחד, שנשמע כמו מלחמה בפלנטה אחרת, עד לסוף עם הרעשים המטרידים. בקטעים האלה, המאזינים הסבלניים כבר מאבדים את עשתונותיהם, הרבה אחרי אלה שלא יכלו להחזיק עוד לפני כן. אלה שמטורפים מספיק ממשיכים. ממה שקראתי בביקורות שונות, אמרו כי הקטע הזה והחמישי הם מיותרים במיוחד והיה טוב אם היו מחוץ לתוצאה הסופית. אני חושב שמדובר באקספרימנטים מעניינים מאוד, שלוקחים אותך למקום אחר, ומגבירים את הסקרנות בלהקה או באלבום. ועדיין, אם לא התלהבתם, חכו לקטע הבא.

המיני אפוס, Beautiful as the Moon - Terrible as an Army with Banners גם הוא מלכותי, אכזרי ופסימי במיוחד. המילים של קאטלר (הטקסט הראשון שאי פעם כתב) מאוד אפלות, חסרות תקווה ועוסקות בעולם מקולקל, במה שהאנושות עשתה לעולם הזה, והמוזיקה הווו המוזיקה המעולה והשירה הדגמארית, שמשרתת נאמנה, בל נשכח לציין את סולו הפסנתר המטורף שיש לקראת הסוף, ובעיקרון גם כאן אני לא יכול להגיד הרבה, כי ההאזנה אומרת הכל. אנחנו קרובים לסיום, והוא לא הולך להיות נפלא במיוחד.

החבר'ה חוזרים לטירוף האוונגרדי של לפני שני קטעים, ומתפרעים באולפן ועושים מה שבא להם. Morning Star מגיע וחותם 37 דקות ו-28 שניות עוכרות שלווה במיוחד עם (איך לא?) קטע מאוד עוכר שלווה, שלא לדבר על המצילה שקאטלר כל הזמן דופק עליה, והצלילים המשונים לקראת הסוף שgod knows איך לעזאזל הצליחו ליצור אותם (פרית', זה מתבקש אם תוכל להסביר), וככה קצת יותר מחצי שעה של רוק חזק, אגרסיבי, חסר רחמים וקצת קומוניזם הגיעה לסיומה. אם סיימתם את המסע בהצלחה, כל הכבוד, תוכלו להגיע לדברים הרבה יותר קיצוניים, ועדיין לא תוכלו להגיד שלא הופקה הנאה.

האלבום שיצא במאי 1975, לא זכה להצלחה שלא במפתיע, למרות שההשפעה שלו נותרת גם היום (תשאלו הרכבי פוסט פאנק למיניהם). הם יצאו לטור, כשהצטרף גם אורח מיוחד ומפורסם, רוברט וויאט, ובמהלך הטור הוקלטו הביצועים לאלבום ההופעה המדהים, Concerts, שמתעד את הלהקה בשיאה על הבמה. בלגוואד ומור לא יכלו יותר. הסגנון הקיצוני והאנטי שלהם היה יותר מדי בשבילם והם החליטו לעזוב, אבל דגמאר כמו ילדה קטנה ונלהבת בחנות ממתקים, שמסרבת להקשיב להוריה לעזוב, עוזבת את שני חבריה לטובת הנרי קאו, עד הפירוק המר ב-1978. אבל פרית', קאטלר ודגמאר לא סיימו פה. אחרי סיומה של הנרי קאו, חברו השלושה ליצירת הרכב חדש ואדיר לא פחות, Art Bears. גם הוא אדיר ומדהים, מה שנעשה שם, לא ייעשה עוד הרבה זמן. החבר'ה הפיקו לקחים ממה שעשו בסבנטיז לקראת סיום העשור, והוציאו שלושה אלבומים מדהימים (אני אכתוב עליהם מתישהו), אבל הנרי קאו, הוו וואו הנרי קאו... מה שהם עשו, זה משהו אחר, ונפלא.

In Praise of Learning הוא מופת של הלחנה, ביצוע, טקסטים, פחד, חופש אמנותי מלא לחלוטין (לא ברור לי מה המפיק פיל בק עשה שם) ובעיקרון, פשוט מוזיקה עם ביצים. חובבי רוק מתקדם יאהבו, חובבי אוונגרד יאהבו, וגם אתם! אלה שבדרך כלל שומעים את המושג "פרוג" נגעלים ובורחים, גם לכם זה מומלץ. כן The Fall אוהבים אותם, אז זו סיבה מספיק טובה לגרום לכם לרדת למטה, ללחוץ על הלינק להקשבה, ולחוות את החוויה המדהימה והמעוותת הזו. אני חייב לציין, זה לא לכל אחד. הגישה האנטי קפיטליסטית-קיצונית+א טונאליות לא יפנו לכולם. זה אלבום קיצוני, דוגמה מצוינת לאמנים שמקבלים חופש מלא, ולא מבטיח שתאהבו אותו, גם אחרי עשרות האזנות, אבל חברים, מדובר פה במשהו אדיר ומיוחד במינו. יצירות כמו Living in the Heart ו-Beautiful as the Moon הם פנינים של האלבום הזה, כשיא, Living הוא בהחלט הרגע בו כל האלבום הזה מגיע לשיא חסר תקדים, ואם לא לשמוע את כל האלבום, אז לפחות לחוות רק את היצירה הזו. כמו בביקורת הנפלאה של חברי הטוב אור מלכה על Red האדיר של קרימזון, היה צריך לשים על In Praise of Learning, מדבקה של לא לבעלי לב חלש. רק בזכות הנרי קאו ואלבום כמו זה, נולדו אינספור הרכבים עם מוזיקה שאפתנית ואכזרית לא פחות: כשזה מגיע מארט ברז עד להרכבים מודרניים כמו ת'ינקינג פלייג. רוק באופוזיציה נולד בזכותם. המוזיקה של ההנריס יכולה להכניס אתכם לאקסטזה ולאנרגיות לא פחות ממטאל. הלהקה הזו היא כמו אטומים. הם פשוט מתאספים והופכים לאחד, כשבתוצאה משתחררת אנרגיה עצומה. ומהאנרגיות פה חובבי האקסטרים, לא תתאכזבו. חובבי קרימזון, שנברגיסטים, פאנקיסטים, RIOs אוהבי מוזיקה, התאספו והקשיבו למה שיש פה, מאוחדים יחדיו כמו גיבורים יוצאים למלחמה! ומהזוועות כך נקווה, נדע להבין טוב יותר בשבחי הלמידה.

הנה האלבום: הנרי קאו+סלאפ האפי - In Praise of Learning
(נ.ב. : הלהקה לא נקראת על שמו של מלחין האוונגרד הנרי קאוול. סתם פרט חמוד)