Herbie Hancock - Head Hunters

בשנות השבעים, הג'אז חווה תפנית דרמטית ששינתה את פני הסגנון לעד. אלבומו של מיילס דיוויס Bitches Brew, היה לאבן דרך שסימנה סופית את היווצרותו של הג'אז פיוז'ן שהתבסס בעיקר על כלים חשמליים מאשר אקוסטיים. דיוויס לקח את הנגנים הטובים ביותר: ג'ון מקלפלין, בילי קובהם, וויין שורטר, ג'ו זאווינול, צ'יק קוריאה וכמובן, הרבי הנקוק.

הנקוק כמו חובבי ג'אז רבים לא הבין את מה שמיילס ניסה ליצור, וחשב שזה יותר מדי. הוא סירב להתחדשות, ועזב את ההרכב של מיילס, עד שבסוף שנות השישים, בהקלטות של אותו אלבום אגדי, שאל את מיילס: "מה אתה רוצה שאנגן?" כיוון שלא ראה פסנתר אקוסטי באולפן. מיילס אמר לו: "נגן כל על הדבר הזה ששם".

הנקוק ראה פסנתר חשמלי של פנדר רודס, וחשב לעצמו: "הוא רוצה שאני אנגן על הצעצוע הזה?", וכשהחל לנגן, נקודת המבט שלו השתנתה. הנקוק אמר כי אהב את הסאונד. הוא היה עשיר ורגוע, ומאז הפסנתר החשמלי והנקוק ביחד.

לאחר העבודה עם מיילס, הנקוק ניסה לפרוץ לבד עם סדרה של אלבומי פיוז'ן ניסיוניים. הנקוק ניסה לגלות צלילים חדשים שלא מן העולם הזה, הוא ניסה לגעת בגבולות האטמוספריים. למרות שהיו אלבומים מעניינים ומצוינים, הוא לא הצליח לגרום להצטברות של קהל עצום שכבר נצבר אצל עמיתיו בתזמורת המהווישנו, תחזית מזג האוויר, ובחזרה לנצח.

הנקוק הבין שהוא צריך לחזור לכדור הארץ בשביל מגע עם אנשים. הוא כבר חש שהוא מיצה עם האקספרימנטלי. הנקוק חזר לסאונד יותר ארצי עם הרכב חדש שהקים בשם "ציידי הראשים" ובו הנקוק על פסנתר חשמלי וסדרת סינתסייזרים, בני מאפין על כלי הנשיפה (שכבר עבד עם הנקוק בעבר), פול ג'קסון על הבס, ביל סאמרס על כלי הקשה למיניהם, והארווי מייסון על תופים. נגינה במקצבים פ'אנקיים, ורית'ם אנד בלוז. זה היה הרעיון המרכזי בזמן העבודה.

ההקלטות התרחשו באולפני Wally Hieder בסן פרנסיסקו במהלך ספטמבר 1973, שם ההרכב ג'ימג'ם לו עד שלפתע עלתה סדרת הצלילים הבאה: G, G#, A, A#, G#, A#, C, C#, D, D#, A#, C# . מאז שום דבר לא היה אותו דבר מאז.

The Head Hunters are coming

הרבי הנקוק וחבריו עשו היסטוריה כשפתחו את האלבום עם אחד מסטנדרטי הג'אז הידועים ביותר מחוץ לעולם הג'אז. מדובר כאן בfunk לכל דבר. הקצב מדביק וכיפי לשמוע כל הזמן, והריף המרכזי כל כך ממכר ולא יוצא מהראש, שגם חבר'ה לא ג'אזיסטים רוצים לנגן את הליין הזה בג'אמים. הליין עצמו נוגן ע" הנקוק בקלידים הנמוכים של סינתסייזר ה-ARP Odyssey, שמאז ועד היום הפך למנגינה בלתי נשכחת. מי שלא מכיר את הקטע Chameleon חייב להפסיק לקרוא את הביקורת הזו, ולגשת אל האינטרנט/חנות הדיסקים ולשמוע את זה. הנקוק מרשה לעצמו להתפרע מדי פעם על הסינתסייזרים ועל הפנדר רודס ומשתגע על בסיס הליין בצלילים מגניבים שמחזקים את התגובה העצבית החיובית שמגיעה. כמובן, שמדי פעם עוברים למחוזות שונים, כשהפנדר רודס מספק קצת אווירה אטמוספרית. אחרי Chameleon, הרצון להמשיך לשמוע את האלבום מתחזק.

אחרי שהרבי נטש את המרחבים האטמוספריים, החליט לחזור לשורשים. מאיפה שהכול בא. בקטע Watermelon Man הוא חוזר למוזיקה ולקצב השבטיים של אפריקה, שנים רבות לפני כן. הקטע הזה שהיה קיים עוד משנות השישים והיה לקטע הראשון באלבום הבכורה של הנקוק Takin Off שהיה בסגנון הארד בופ, עבר כאן שינוי מסיבי, כשסאמרס מתחיל לנשוף אל תוך בקבוק בירה את המלודיה המרכזית של הקטע, ומשם מתפרעים עם החזון המוזיקלי כמו שבט אפריקאי עתיק. משם, עוברים לקטע funk קצבי רחוק שנות אור מהגרסה המקורית. עוברים למנגינה המרכזית, וביחד גם סולו מלא feel מצד מאפין על הסקסופון, וכמה זמן לאחר מכן, חוזרים למקצבים השבטיים שמתפוגגים לאט לאט. הנקוק עשה את זה והצליח להתחבר לשורשים. אפילו העטיפה מראה את החיבור הזה כשהנקוק מוצג בצבע כתום בוהק ועל ראשו מוצבת מסכה בהשפעת שבט המתמקם בחוף השנהב, בנוסף לטייפ המוצב בפיו.

עוברים לצד השני של האלבום, עם Sly. שכשמו כן הוא מוקדש לכוכב סליי סטון מSly and the Family Stone ששינתה את פני מוזיקת הfunk. זהו הקטע הכי ספונטני, כאוטי וג'אזי באלבום, כשלאורך עשר דקות, הלהקה מתפרעת לפי רצונה, כשהנקוק מתבל בתערובת קלידים מטורפים. אכן אחד מהקטעים הטובים ביותר של האלבום. מי שמתגעגע להרפתקנות הפסיכדלית-סוריאליסטית של הנקוק עם דיוויס, ישמח בקטע הזה.

לסיום האלבום, נפרדים מן המאזין בקטע רגוע יחסית לשאר Vein Melter. גם לו מנגינה קליטה במיוחד. הוא זורם, יש לו טמפו איטי, יש לו אווירה אטמוספרית מרחפת שלוקחת אותנו למקומות יפים. במהלך הקטע, מגבירים קצת את המתח, כשהווליום מתגבר, אך לבסוף חוזרים ומסיימים באקורד מסתורי שלאחריו מסתיים האלבום בדפיקות תוף שמתפוגגות לאט ומסיימות 41 דקות של funk קצבי, כיפי ומרתק.

האלבום יצא ב-26 באוקטובר, 1973, והביא את הנקוק להצלחה מסחררת בינלאומית, בעיקר עם Chameleon שעבר עריכה אכזרית ברדיו שהפכה אותו לשיר קצר בן 2 דקות, אבל הפכה את הנקוק למפורסם הרבה יותר מחבריו מ-Bitches Brew. עם הזמן האלבום הספונטני הזה, קיבל מעמד מכובד של קלאסיקה (בצדק), והפך לאלבום הג'אז הנמכר ביותר אי פעם (למרות שיש וויכוח שקיים האם האלבום הזה הוא באמ ג'אז כיוון שהוא קרוב יותר לfunk).

הנקוק המשיך לעבוד עם ציידי הראשים גם באלבומיו הבאים, שהמשיכו את מגמת הfunk עד 1976. אבל אם להודות, הנקוק לא הגיע מאז להישג גדול כמו זה, למרות שהמשיך להוציא אלבומים מצליחים, כשאף לא פחד להתנסות בדברים חדשים ואפילו הוציא אלבום קאברים לשירים של אמנים כמו הביטלס ונירוונה(!).

לסיכום, Head Hunters הוא פיסת מוזיקה חשובה ומשפיעה, וחשוב מכך: כיפית להאזנה. הנקוק וחבריו יצרו מג'אמים ספונטניים קטעים מדהימים שהפכו לחשובים ביותר במוזיקה הפופולרית. Chameleon הפך את הנקוק לכוכב יותא משאר האלבום כולו, מה שהופך אותו לאחד ממוזיקאי הג'אז הגדולים בעולם שהשפיעו על אמנים מחוץ לתחום. אמני רוק, funk, היפ הופ ועוד. גם אצלנו בארץ, יוני רכטר למשל מציין את הנקוק כהשפעה גדולה עליו, בעיקר באלבום הזה. חובה לכל חובב מוזיקה באשר הוא, כי הוא מיד יצטרף לקצב ה-funk, ולא יחדל.

הנה האלבום להאזנה - הרבי הנקוק וציידי הראשים

Gentle Giant - In a Glass House

בשנת 1972, נפלה מכה על להקת ג'נטל ג'ייאנט. פיל שולמן ממייסדי הלהקה, שהיה אחראי על כתיבת יצירותיה, ואייש את עמדת כלי הנשיפה, עזב את אחיו הצעירים ממנו, וחזר לאנגליה בשביל חיים שגרתיים.

הלהקה הורגלה כבר לשינויים פרסונליים במשך השנים, אך זה היה זעזוע עבור הלהקה. דרק (שירה, סקסופון, בס) וריי (בס, חצוצרה, כינור, גיטרה) שולמן נאלצו עכשיו להסתדר בלי אחיהם הגדול.

מתחים החלו להיווצר בינו לבין שאר חברי הלהקה במהלך סיבובי ההופעות, הייתה לו משפחה שלא רצה לזנוח אותה, ובנוסף חיי המוזיקאי נמאסו עליו. הוא נטש את הקריירה המוזיקלית למען אחת בטוחה יותר בהוראה.

דרק, ריי, קרי, גרי וג'ון החליטו להמשיך הלאה, כשהאחים שולמן ומיניר עובדים על קומפוזיציות חדשות, טיפה יותר כבדות, וכמו תמיד מורכבות. הלהקה הייתה נחושה לפרוץ בגדול כמו עמיתיה, אך הם סירבו להתפשר וליצור את תבנית השיר הצפוי, ג'נטל ג'ייאנט תמיד חידשו ביצירות וטכניקות מורכבות במיוחד. העיבודים השתפרו, וכך גם הכתיבה.

אך העובדה שפיל לא היה כאן הייתה קשה עבור חברי הלהקה. לא היה קל להקליט את אלבומם הבא בקיץ 1973 באולפני אדוויז'ן בלונדון. אחרי שהם עשו את זה והגיעו לקהל מעריצים חדש עם האלבום הקודם Octopus, בעיקר באמריקה שאהדה את החבר'ה הבריטים, שעודדו אמריקנים רבים ליצור מוזיקה בהשפעת הענק העדין.

מתחים שררו, ותחושה שברירית שררה בין חברי הלהקה בזמן הקלטת האלבום. רוב היצירות סבבו סביב רעיון משותף בהשראת הפתגם: "מי שגר בבית זכוכית שלא יזרוק אבנים". אפילו היום חברי הלהקה, לא מרוצים מהתוצאה הסופית שיצאה באלבומם In a Glass House בשל האווירה לאחר עזיבתו של פיל. למרות שהאלבום עצמו הצליח לא רע, וכיום הוא בעל מעמד של קלאסיקה.

In a Glass House הוא פיסת מוזיקה נהדרת וחשובה הן לחובבי הלהקה ולחובבי הרוק המתקדם. אלבום זה יותר כבד מקודמיו, יש אווירת הארד רוק אופטימית בחלק מקטעיו, לצד הסגנון הידוע והאהוב של הלהקה הכולל טכניקות הרמוניות מתוסבכות, עיבודים מורכבים, ושילוב בין קלאסי לרוק אנד רול כמו שרק GG יודעים.



צליל של זכוכית שבורה (איך לא?) פותח את האלבום, שבהדרגה מתחיל להפוך לקצבי, עד לכניסת הלחן עצמו. בבום הלהקה מתחילב בקטע הספונטני The Runaway שממשיך להראות עד כמה חברי הלהקה הם וירטואוזים בכלי נגינתם. זהו קטע פתיחה מצוין המאזן בין הרוקיסטיות הקשוחה לקלאסיקה הפסטורלית והעדינה. אם זה הבית המרכזי שבו דרק שר, יחד עם נגינת הגיטרה המצוינת של גרי, או הגיחה הקצרה של החליליות הפסטורליות עם שירתו הביישנית של מיניר. אכן קטע נפלא לפתיחה.

ואז An Inmate's Lullady הוא מין שיר ערש מתוסבך בלחנו, אך מרגיע ונעים להאזנה במיוחד. קטע שנכתב ע"י קרי וריי, אך מבוצע ע"י דרק על השירה וקרי שממשיך להפילא בשליטה המוחלטת שלו כל מגוון רחב של כלי נגינה כמו ויברפון, טימפני, צ'לסטה ומה לא? דרק שר מאוד יפה, בנוסף יש את המוטיב המרכזי המאוד nursery rhyme עם הויברפון החמוד והתמים כיאה ללהקה מאנגליה המבצעת שיר ערש. אך כמו תמיד, אי אפשר לעבוד בצורה שגרתית, מיניר מכניס שלל הפתעות למיניהן שמגבירות את הסקרנות אצל המאזין. שוב הלהקה מצליחה לעשות כל כך הרבה בזמן קצר.

אז אחרי שנרגענו, אנחנו חוזרים לאנרגיות ספונטניות בקטע ההארד-פרוג Way of Life הפילוסופי בתכניו, הכולל בתוכו לחן מגניב וקליט בהשפעת להקות כמו דיפ פרפל. מהרגע שנשמעת צעקת GO!, יודעים שמשהו טוב הולך לקרות, הבית המרכזי בו דרק שר יישאר במוחו של המאזין לזמן מה, מה שמראה שהלהקה ידעה להיות גם קליטה מדי פעם, אך כמובן צריך להכניס קצת תסבוך, אז יש פה תחכומים פה ושם, וכדי להרגיע את האווירה חוזרים לאווירה ימי ביניימית אופטימית עם חליליות עליזות, כינור, ושירה ביישנית של מיניר, הלהקה מסיימת בתרועה אופטימית ויפה החותמת את צדו הראשון של האלבום. אנחנו עדיין סקרנים, וממשיכים אל הצד השני.

אחד מהקטעים הטובים ביותר שיצאו מהלהקה אי פעם ושהפכו לפריט חובה בהופעותיה, Experience הוא פשוט תענוג. 7 דקות של איזון בריא בין רוגע עליז ורגוע, לבין רוק אנד רול אופטימי וספונטני. זה מתחיל בשקט בשקט עם המוטיב המרכזי של הקטע עם שירתו השקטה של מיניר, כשבהדרגתיות המתח מתגבר, כמובן שכבר אז אנחנו מתענגים עם סולואי גיטרה וכינור, ומשם לליין הבס הכל כך בלתי נשכח. אז יש קטעי שירה מדיוולים רגועים, הנענים ע"י גיטרת הבס הכל כך דומיננטית של ריי, והליין ממשיך, עד שבום נסחפנו לרוק כיפי ושמח עם שירה כריזמטית ומאומצת של דרק, יחד עם נגינה מלאת חיים של גרי. כמו יצירה קלאסית טובה, הלהקה חוזרת לקטעים הקודמים מן היצירה, עד שחוזרים לסוג של ה"פזמון" המגובה בבס ליין עם סולו גיטרה בלוזי של גרי פשוט כיף לשמוע.

אחרי Experience, הלהקה באה לאזן עוד קצת את האווירה, עם קטע שקט וצנוע של 2 דקות בשם A Reunion הכולל את קרי בשירה ואת ריי על כינור. התחושה הימי ביניימית מורגשת מאוד, וזה פשוט נחמד להירגע עם שקט של כמה דקות תמימות המכינות אותנו לעתיד לבוא.

יצירת הנושא הספונטנית מסיימת את האלבום הזה בתחושה נפלאה. הלהקה מאזנת בצורה נפלאה בין רוק אנד רול אמריקאי אופטימי, עם מוזיקה קלאסית בארוקית אירופאית. ריף הגיטרה המופיע בתזמון הדקה הרביעית הוא רגע כיפי וקשוח שנזכר למשך הרבה זמן. עם הריף הזה מסיימת הלהקה את האלבום הזה כשפייד אאוט חודר באיטיות ומסיים את 8 דקותיו המושלמות של היצירה הזו. אך האלבום לא נגמר כאן. מין פלשבק קצר של כל הקטעים של האלבום, וסיום האלבום בדיוק כפי שהתחיל, בצליל של זכוכית נשברת. 38 דקות אופטימיות של רוק אנד רול בארוקי הסתיימו להן.

האלבום השחור לבן הזה יצא בספטמבר 1973, והיה לנקודת השיא של העוינות בין הלהקה לבין חברת התקליטים. חברת קולומביה שהייתה אחראית להפצת אלבומי הלהקה באמריקה, חשבה כי החומר לא מסחרי ולא ימכור מספיק. לכן החליטו שלא להפיצו באמריקה. לבסוף הוא נמכר פריט ייבוא, שהצליח מאוד. הקהל האמריקאי של ג'נטל ג'ייאנט היה הרבה יותר אוהד מאשר במולדתם. הצעד של קולומביה שפגע בקהל המעריצים של הלהקה בצד השני של העולם (הרבה מעריצים לא ידעו על קיומו של האלבום), הרתיח את חברי הלהקה בשל ההחלטה השגויה והקצרת אופקים הזו, מה שבסוף הסתיים במעברה של הלהקה לחברת תקליטים אחרת ובפריקת זעמם באלבום Free Hand שיצא שנתיים מאוחר יותר.

לסיכום, In a Glass House הוא קלאסיקת רוק מתקדם בריטי ושל הלהקה. עוד הישג נפלא שהלהקה עשתה בין השנים 1972-1975. לקנא ב-musicianship שלהם, ביכולת נגינתם והלחנתם. בעקבות האלבום, יצאה הלהקה לסיבוב הופעות מוצלח שהתמקד בעיקר באמריקה שם היה הקהל האוהד. האלבום כולל כמה מהקומפוזיציות הטובות ביותר שלהם, מבוא נפלא ללהקה הנהדרת והלא מוערכת הזו (כמעט). מומלץ להשיג בגרסת הרימסטר של חברת Alucard שהוקמה ע"י חברי הלהקה מ-2010 ששיפר את הסאונד פלאים לעומת גרסאות קודמות. אני בטוח שיום יבוא והלהקה תגיע למעמד של להקת רוק פולחנית כמו חברותיה הפרוגרסיביות קינג קרימזון, ג'נסיס, יס, פינק פלויד וכל השאר. אז תזכרו, מי שחי בבית זכוכית, לא זורק אבנים אוקיי?

הנה האלבום להאזנה - ג'נטל ג'ייאנט - In a Glass House

Mahavishnu Orchestra - Birds of Fire

מהווישנו אורקסטרה? אלה לא החבר'ה האלה של הג'אז? מה שרוב הזמן יגידו על ההרכב האדיר ורב ההשפעה בתחום הג'אז-רוק ופיוז'ן. מה שרוב הזמן, רוקיסטים נוהגים להתנזר מסגנון הג'אז, אפילו מבלי לשמוע אותו. טוב אני שמח לבשר לכם רוקרים יקרים. אם חלקכם לא אוהבים ג'אז, אז תרשו לי להפתיע אתכם שבשנותיה הראשונות של להקתו של הגיטריסט שהנהגתו לא מוטלת בספק, ג'ון מקלפלין, הייתה להקת רוק עם צליל חזק כבד ו-badass במיוחד. ולכן, אני יכול להגיד כי אלבום המופת הזה Birds of Fire, הוא אלבום רוק מדהים ומשפיע במיוחד, שיש להאזין לו.

מקלפלין גיטריסט מוכשר מיורקשייר שהגיע ממשפחה מוזיקלית, הושפע בעיקר מג'אז צועני ופלמנקו. הוא אף נתן כמה שיעורים ללא אחר מג'ימי פייג'. כבחור צעיר , שהיה נחוש לפרוץ בגדול, עבר מקלפלין לארה"ב ב-1969, כשיש לו כבר מוניטין מכובד, ומנגן עם הגדולים ביותר: טוני וויליאמס וגם: בכבודו ובעצמו ג'ימי הנדריקס.

באותה שנה, כבר הוציא אלבום בכורה Extarpolation (שלא עורר סנסציה בקרב הקהל, עד ההצלחה של מהווישנו), והמאסטרו בכבודו ובעצמו, מיילס דיוויס, שהתלהב מאוד מהכישרון הצעיר, וצירף אותו להרכבו החשמלי המהפכני, שיצר את הג'אז פיוז'ן באלבומים מופתיים כמו In a Silent Way ו-Bitches Brew.

במהלך הקלטות Bitches Brew, מקלפלין פגש מתופף מוכשר במיוחד, העונה לשם בילי קובהם. מפנמה במקור, שלאחר קריירה בתזמורת צבאית, עבד עם הוראס סילבר, ג'ורג' בנסון ועוד רבים וטובים, וכך גם יצר לעצמו מוניטין טוב. כששמע עליו מיילס דיוויס, החליט להזמין אותו לסשנים של אותו אלבום אגדי, ושם פגש את מקלפלין. מכאן, זה כבר היסטוריה...

השניים הקימו הרכב שיהפוך לאחד השמות הטובים ביותר בתחום הפיוז'ן, לאחר צבירת ביטחון ועבודה עם שמות רבים וטובים. מקלפלין וחבריו פיתחו את הנוסחה המהפכנית שמיילס רקח לו ב-1969, והוסיפו לה יותר אגרסיות, יותר סאונד כבד, המון תעוזה, ובהשפעה מסגנונות אחרים מלבד ג'אז ורוק, כמו funk ומוזיקה הודית.

מקלפלין הבריטי החל להימשך לתרבות ההינדו בהשפעת מורו, הגורו סרי צ'ימוני. אשר הציע לתלמידו לקחת את השם Mahavishnu שמשמעותו "חמלה אלוהית, כוח וצדק" או The Great Vishnu היבט לאל החשוב בהינדו, וישנו.

השניים החלו לחפש הרכב. טוני לוין היה אמור במקור לאייש את עמדת הבס, אך לבסוף הדבר לא יצא לפועל. לוין מאז השיג לעצמו עבודה כנגן סשנים שעליה הרוויח סכום נאה (ג'ון לנון, פיטר גבריאל, פול סיימון) ובנוסף ניגן במספר הרכבים נפלאים כמו קינג קרימזון (בשנות ה-80), וליקוויד טנשן אקספרימנט (עם חברי דרים ת'יאטר).

לבסוף ההרכב הקלאסי, היצירתי, הידוע והטוב ביותר של הלהקה הגיע בתחילת שנות השבעים, כשכל חבר מגיע ממקום אחר בעולם, שמוכיחים עד כמה האמירה כי מוזיקה היא שפה בינלאומית כל כך נכונה. יש לנו את מקלפלין הבריטי, קובהם יליד פנמה, ריק ליירד הבסיסט שהגיע מאירלנד, ג'רי גודמן הכנר מארה"ב, והקלידן יאן האמר שהגיע מצ'כוסלובקיה.

החמישייה הוציאה לאור בקיץ 1971 את אלבום הבכורה שלה, The Inner Mounting Flame שקיבל ביקורות טובות והיה מפתח ללהקה בפרט ולפיוז'ן בכללי. האלבום כלל קטעי פיוז'ן כבדים רוקיסטיים משובחים העוברים בין סאונד עוצמתי במיוחד לצד רגעים של התעלות רוחנית שהושפעו מלימודיו של מקלפלין. אך כאן, ב-1973, הלהקה שכללה את הסגנון שלה, והגיעה לפסגת יצירתה עם המאסטרפיס Birds of Fire שהפך לאלבום חובה בקרב כל חובבי מוזיקה באשר הם.

כמו האלבום הקודם, גם אלבום זה כולל יצירות שנכתבו כולן ע"י מקלפלין, מלבד Miles Beyond שנכתב ע"י (איך לא?) מיילס דיוויס. הוספתו של הקטע הזה היא מחוות כבוד למנהיג ההרכב ומורו המוזיקלי של מקלפלין. יש לציין שגם ב-Bitches Brew יש קטע קצר אשר קרוי על שמו של הגיטריסט הצעיר.

מקלפלין לא נתן לשאר חברי הלהקה להביא את יצירותיהם שלהם ולבטא את עצמם, דבר שלבסוף יסתיים בפירוקו הקצר והמצער של ההרכב הקלאסי שלאחריו, ימשיך מקלפלין להמשיך להמציא את עצמו מחדש עם נגנים חדשים הבאים והולכים, אך כל מה שבא אחרי לא מתקרב להישגיו של ההרכב ההוא.

הלהקה הקליטה את האלבום באוגוסט 1972 בניו יורק באולפני CBS ובלונדון באולפני טריידנט. טכנאי הקול היה קן סקוט שכבר היה בעל שם גדול, כשהיה מעורב בעשייתם של כמה אלבומים נהדרים מאמנים גדולים כמו הביטלס(!), אלטון ג'ון, פרוקול הארום, פינק פלויד, דיוויד בואי ורבים אחרים.

סקוט עבד בחברת EMI, עד שקיבל הצעה ממפיקו של אלטון ג'ון, גאס דדג'ן להצטרף לאולפני טריידנט. סקוט הסכים והחל לעבוד עם אמנים רבים, ביניהם גם תזמורת המהווישנו שהייתה ניסיונו הראשון עם מוזיקת הג'אז.

התוצאה הייתה אלבום מושלם ומעורר השראה, שבהחלט מאז שיצא, שום דבר כבר לא היה כמו שהיה.



אז מכת גונג פותחת את 40 דקותיו של התקליט, שמיד לאחריו מגיח מקלפלין בגיטרת הגיבסון כפולת הצוואר שלו (כן לא רק ג'ימי פייג' ואלכס לייפסון), בלחן רוקיסטי וכבד במיוחד. הלהקה מתפרעת כאן ללא שום גבולות, עם ג'רי גודמן שנותן את מה שחסר להשלים את סאונד הגיטרה של מקלפלין. המוטיב המרכזי והמאיים על הכינור ייצרב בתודעתו של המאזין למשך הרבה זמן, ולאחר מכן מראים הנגנים עד כמה הם כה מ-ו-כ-ש-ר-י-ם. מקלפלין מפציץ בסולואים אגרסיביים וחסרי רחמים, עם גודמן שמיטיב לנגן במהירות שקשה להאמין למשמע אוזנינו. תזמורת המהווישנו פותחת את האלבום האדיר הזה בצורה ספונטנית ואנרגטית במיוחד, עם שיר הנושא שמשאיר את המאזין סקרן.

ואז מגיע, כנראה הלחן האהוב עליי ביותר באלבום. Miles Beyond, שכאמור נכתב ע"י דיוויס עצמו, והלהקה ביצעה אותו כמחווה של הגיטריסט לחברו הטוב בתחילת פריצתו. איך אפשר שלא להתענג על צלילי הפנדר רודס של האמר? וכמובן המנגינה המרכזית שמחזיקה את הקטע לכל אורכו. יש ריף מדהים ונפלא שקשה לא להגיד עליו כי הרוקיסטיות מודגשת חזק. שוב מקלפלין וגודמן מראים איזה צוות נפלא הם יחד במוטיב המרכזי אותו הם מנגנים יחד. זה לא אומר ששאר חברי הלהקה לא מצטיינים כמו עמיתיהם. קובהם מפליא בשינויי מקצבים ללא בעיה שלא באים בקלות, וליירד מחזיק את הקטע בנגינתו המאוד מורגשת, המראה עד כמה הוא יודע לספק ליינים מצוינים שמחזיקים קטעים מצוינים.

ממשיכים בספונטניות של חגיגה רוחנית עם הקטע הקצר אך תמציתי במיוחד, Celestial Terresial Commuters שנמשך 2 דקות אנרגטיות במיוחד, עם מנגינה קליטה מצדו של האמר המגובה ע"י שאר חברי הלהקה. מקלפלין נותן סולו אדיר וגודמן מגיב לו באחד אדיר לא פחות. גם האמר מביא פה סולו מגניב על קלידי המוג. שינויי המקצבים כאן לא חדלים מלהפתיע ולגרום למאזין לנסות לתופף את זה עם ידיו. 24 שניות של טירוף מגניב, ואנחנו ממשיכים.

כדי להרגיע את האווירה האנרגטית שאחזה בינתיים, מקלפלין מחליט לשלוף קטע מרגיע עם Thousand Island Park שמציג מלודיה נפלאה של מקלפלין על האקוסטית עם האמר על הפסנתר. כאן מקלפלין מציג את כישוריו על הגיטרה שאי אפשר להטילם בספק. הבחור יודע לנגן. וכך גם האמר, שמגיח לו בקטעי סולו קצרים מרשימים גם הם. אך שוב, אי אפשר מקלפלין הוא הכוכב כאן כמעט כמו בכל הקטעים. האגו הסולואיסטי עובד פה לפחות עד סיבוב ההופעות של האלבום.\

Hope הקטע הבא, הוא תרגיל מעניין של שינויי מקצבים תכופים, עם לחן קליט במיוחד שמוחזק ע"י גודמן שמראים כי הבחור יודע להיות דומיננטי ולהילחם בחבריו הרועשים. תחשבו על דיוויד קרוס המסכן, שלא הצליח לעמוד בקצב של חבריו בקינג קרימזון שהתמכרו לווליום גבוה במיוחד, כשלבסוף פוטר מן ההרכב. גודמן הוא המצב ההפוך.

הצד השני נפתח ביצירה הארוכה One Word שנמשכת כמעט 10 דקות, עם לחן אנרגטי במיוחד, העובר למעבר פיוז'ן מעניין במיוחד, עם ליירד בנגינה מושלמת על הבס,  תיפוף מושלם של קובהם, נגינת פסנתר חשמלי מצוינת של האמר המוכיחה עד כמה הכלי הזה כל כך עיצב את הפיזו'ן, שהפך אותו לחלק בלתי נפרד מהז'אנר. מקלפלין מגיח עם אקורדים פ'אנקיים, וכמובן איך אפשר בלי עוד דיאולוגי סולואים? מקלפלין תוקף על הגיטרה, האמר מגיב על הקלידים, וגודמן מתפרע על כינורו שעבר אפקט וואה וואה שנותן סאונד מעניין שלא שומעים הרבה. מיד לאחר מכן, סולו מושלם של קובהם. המתופף מקבל את קדמת הבמה המרכזית, שיגרום לכם לשכוח מ-Moby Dick ו-Rat Salad. הלהקה חוזרת, ומסיימת ובגדול. וזה הולך ומשתפר.

חוזרים לאווירה רוחנית, מיסטית ואפלה עם Sanctuary שמתחיל באופן מיסטי ואפל, עם ליין של גודמן המחזק היטב את האווירה. המתח מורגש לאורך הקטע בטכניקת קרשנדו, שמסתיימת בסיום חזק במיוחד שממשיך להותיר רושם על המאזין.

ואז בא Open Country Joe קטע אדיר, שמתחיל בנינוחות רוקיסטית רכה עם כינור של גודמן, שלאחריו שקט של כמה שניות הנקטע מיד ע"י המוטיב המרכזי שפשוט קשה להאמין שהקטע הזה בוצע ע"י אנשים. ומכאן עוברת הלהקה לאנרגיות הלא נגמרות של חבריה עם סולואים אנרגטיים ומלוכלכים במיוחד, שאחרי כל סולו חוזרת הלהקה למוטיב המרכזי. חוזרים לקטע ההתחלה במין קריצה לקאנטרי עם סולו של גודמן כיאה לסגנון, ומסיימים את זה יפה וטוב. אנחנו מגיעים לסוף האלבום.

Resolution הסוגר בשתי דקות תמימות של סגירת מסע מיוחד של 40 דקות מיוחדות מאוד. בקטע עצמו יש אופן מסתורי עם אקורדים שמקלפלין מספק יחד עם גודמן והאמר שמגיחים בקטע מלודי שעולה כל הזמן, והלהקה מסיימת את זה באופן משונה שחותם את המסע הרוחני של מקלפלין וחבריו.

האלבום יצא לאור ב-29 במרץ, 1973, והפך את הלהקה לסנסציה לוהטת בסצנת המוזיקה הפופולרית. רוקרים שונאי ג'אז למיניהם, אימצו את מקלפלין ולהקתו שהפכו אותם למוזיקאים נערצים במיוחד. הביקורות שיבחו, המעריצים קנו, והאלבום עצמו הגיע למקום ה-15 במצעד הבילבורד, מקום מכובד עבור אלבום פיוז'ן בטבלת דירוג של מוזיקה פופולרית. בעקבות זאת, יצאה הלהקה לסיבוב הופעות, שבמהלכו נקלעה הלהקה למתחים.

בראיון שמקלפלין קרא במגזין Crawdaddy! הביעו האמר וגודמן את תסכולם מהנהגתו של מקלפלין, אשר לא נתן לחבריו להתבטא ולהביא חומרים משלהם. התהילה הגיעה, אך היא הביאה למתחים בין הגיטריסט לחבריו שלא חשו בנוח עם הנהגתו. התקשורת נעלמה במהלך הסשנים, וניסיון לתקן את המצב בניו יורק נכשל. הלהקה אף הקליטה חומרים חדשים באולפני טריידנט בלונדון במהלך 1973, אשר כללו גם יצירות משאר חברי הלהקה ולא רק מקלפלין. חומר זה לא יצא לאור. במקום זאת יצא אלבום ההופעה Between Nothingness and Eternity שתיעד את אחת ההופעות של ההרכב בביצועים חיים וספונטניים של אותו החומר הגנוז. מקלפלין הביע את רצונו להוציא את ההקלטות לאור במהלך שנות השבעים כשאמר זאת בראיון למגזין Gig, אך הן לא ראו אור עד שנת 1999 באלבום Thr Lost Trident Sessions שיצא 30 שנה מאוחר יותר.

הלהקה התפצלה. ההרכב הקלאסי של מהווישנו חדל מלהתקיים עד היום. מקלפלין המשיך עם להקתו כשהוא מגייס נגנים חדשים ביניהם הכנר המוכשר ז'אן לוק פונטי, אך שום דבר שמהווישנו הוציאו לאחר 1973 התקרב לרמה של מה שיצא בהתחלה. איש איש הלך לדרכו, בקריירות סולו מוצלחות, כשמדי פעם כמה חבר'ה משתפים פעולה לזכר אותם ימים.

האלבום יצא כשבגב העטיפה הופיעה פואמה מאת מורו של מקלפלין צ'ימוני, Revalation ובה ההשראה לשם האלבום:
No more my heart shall sob or grieve.
My days and nights dissolve in God's own Light.
Above the toil of life my soul
Is a Bird of Fire winging the Infinite.

I have known the One and His secret Play;
And passed beyond the sea of Ignorance-Dream,
In tune with Him, I sport and sing,
I own the golden Eye of the Supreme.

Drunk deep of Immortality,
I am the root and boughs of a teeming vast.
My form I have known, and realised,
The Supreme and I are one-all we outlast.

לסיכום, Birds of Fire הוא אלבום חובה בארסנל המוזיקה. על אדם לשמוע אותו כדי להבין על מה אני מדבר. התעלות רוחנית רוק אנד רולית המלווה בכמה אלתורים פרועים במיוחד, ואנרגיות חיוביות. הוא עדיין נשמע עדכני כיום, ועובר את מבחן הזמן. מעריצי רוק יוכלו להתחבר אליו בקלות בשל העובדה שהוא אכן כולל צליל אגרסיבי וחזק במיוחד, שיגרום לרוקרים לחשוב: "היי רגע זה לא נשמע כמו ג'אז!". מקלפלין הוא גיטריסט על שהשיג לעצמו מקום לצד נגנים רבים וטובים. אלבום זה ההוכחה המושלמת לכך. שליטתו המוחלטת בכלי נשמעת לכל אורך המאסטרפיס הזה. גם שאר הנגנים מפגינים יכולות נגינה מעולות שרק ניתן לקנא בהן. גודמן מביא סולואים מטורפים במיוחד המתחרים בקלות באלו של מקלפלין (מי אמר שכינור לא יוכל להשתלב ברעש?), קובהם מפליא לאורך כל האלבום בתיפופים נעלים ומורכבים במיוחד שניתן להגיד כי הם גדולים כשל בונזו (אולי אפילו יותר?), האמר הוא קלידן נפלא, הוא מספק אקורדים אווריריים המחזיקים את הקטעים, וגם מפציע בסולואים וירטואוזיים במיוחד, ליירד הוא אחד הבסיסטים הטובים ביותר שעולם הג'אז ידע. תרומתו נשמעת היטב, וכשהיא נשמעת אפשר לשמוע כי הליינים מספקים את הרקע הנחוץ לקומפוזיציות הנהדרות. אלבום חובה שצריך לבדוק. רוקרים בלי להינעל. אתם תגלו כאן להקה שאולי נקראת ג'אז במובנים המקצועיים, אבל זה רוק אנד רול חזק אנשים!

אז הנה בבקשה תהנו: Mahavishnu Orchestra - Birds of Fire

Gentle Giant ההתחלה

היה היה לפני שנים רבות חי לו יצור עליז הידוע כענק העדין. הענק העדין נוצר כתוצאה מפירוקה של להקת פופ בשם Simon Dupree and the Big Sound. ההרכב הורכב משלושה אחים יהודים (כן משלנו) פיל, דרק וריי שולמן. השולמנים פינטזו על הקמת להקת רוק שתהפוך למפורסמת, עם ניהולו של גיסם, ג'ון קינג, הלהקה נבחנה לאודישן מול נציגי ענקית התקליטים, EMI. הם קיבלו תשובה חיובית, ועם הוצאת סינגל ושמו Kites, הקהל בהופעות גדל, השמעות ברדיו בלתי פוסקות, אך האחים הרגישו כי הם כבולים לדרישותיהם של אנשי חברת התקליטים, היה נמאס להם מאותו להיט (שאגב גם בוצע ע"י נקמת הטרקטור), היה נמאס להם שאומרים להם מה לעשות, נמאס להם לסחוב את אותו שם סיימון דופרי, ובעיקר - הם רצו לנגן רוק. הם החליטו להתפרק, למרות חוזה מצד EMI שלבסוף בוטל בעקבות זאת.

האחים שולמן כבר התחילו לרקוח במוחם את הרעיון ללהקה הבאה. הם היו פרפקציוניסטים. הוריהם הכריחו אותם להתאמן שעה מדי יום על כלי נגינתם, אף על פי שלא הייתה להם השכלה פורמלית (מלבד ריי הוא ידע תווים). הם רצו לפרוץ את גבולות המוזיקה הפופולרית, והם נזקקו לנגנים מקצועיים כמוהם. בא אליהם קרי מיניר, קלידן צנוע במיוחד עם קול נוגה, שכישרונו לא מוטל בספק. הבחור למד במכללה המלכותית במוזיקה, וסיים תואר ראשון בקומפוזיציה. הוא מיד הצטרף, ומיד נוצר הגרעין הקשה של GG שהורכב ממיניר והאחים שולמן, המלחינים המרכזיים.

הגיטריסט שהגיע היה גארי גרין. הוא אהב מאוד בלוז וג'אז. הסולואים שעשה היו מצוינים, הוא היה נגן משורה הראשונה, וידע להכניס את האמריקניזציה השמחה לעומת הקרירות הבריטית של שאר חברי הלהקה. למרות זאת, הוא היה פתוח לדברים חדשים, וכששמע על GG, הוא נבחן, ומיד התקבל.

על התופים הצטרף בחור ושמו מרטין סמית', שעשה את עבודתו לא רע בכלל. שישה חודשים הלהקה עבדה על החומרים החדשים שלה שהיו מסובכים לנגינה, שהולחנו כאמור ע"י האחים שולמן ומיניר. המוזיקה הייתה בלתי מתפשרת במיוחד, שונה במיוחד מהאמנים שפעלו באותה תקופה. הפרוג של ג'נטל ג'ייאנט היה משהו אחר. אי אפשר לשחזר את זה. להקות כמו פינק פלויד וקינג קרימזון נכנסו לתודעת הקהל. GG הרגישו בטוחים ונחושים מספיק לפרוץ גם. החוזה עם EMI בוטל, אך הם השיגו להם חוזה מצד חברת ורטיגו שתקנה את עולמה חודש לאחר יציאת האלבום עם אלבום הבכורה של בלאק סאבאת'. אך כאן היא החתימה את GG, ובאופן נדיר לא התערבה לה בחומרים המוזיקליים, ונתנו לחבריה להמשיך עם השאפתנות האקספרימנטלית (לפחות עד 1974). לעבודת ההפקה, נשכר טוני ויסקונטי (כן ההוא שעבד עם בואי ובולאן) שעזר ללהקה לכוון למטרה המתבקשת, למרות הסאונד המלוכלך מעט של התקליט כשיצא לראשונה.

אלבום הבכורה של הלהקה שנקרא Gentle Giant (כמה מפתיע) הוא לא הטוב ביותר שלה. בטח לא מושלם. הלהקה הגיעה לשיאים גבוהים יותר במהלך הקריירה שלה, אך הוא הציג לעולם את חזונה של הלהקה החדשה באותו זמן, והציג יצירות נהדרות שהציגו להקה צעירה ורעבה לחידושים, אך עדיין לא הגיעה לבשלות אמנותית. יש כאן הכל: רוק אנד רול טוב וחזק, מוזיקה קלאסית, מוזיקה מודרנית, פולק, בלוז, ג'אז, סול ושלל ירקות מפתיעים. מה שיפה בGG מתבטא לאורך האלבום הזה: רגע אחד הם קליטים ומרקידים, ולפתע עוברים לעיבוד מתוסבך/מורכב שיכול לגרום אולי לעצבים למאזין הממוצע, אבל מעורר רושם בקרב המאזין הפרוגרסיבי שיראה גם ברגעים המתוסבכים כקליטים.



אז אנחנו פותחים את הקריירה המוקלטת של GG בשיר הנקרא איך לא? Giant עם צלילי אורגן גוברים, שמיד עוברים למוטיב המרכזי הרוק אנד רולי וחזק שיכול להקפיץ את המאזין ולהצטרף לקצב, אך זה רק לזמן קצר שלאחר שירתו של דרק, עוברת הגיטרה לריף המרכזי שלה, ומיד עוברת לתסבוך הכה אופייני לענק העדין, עם מקצבים מתסובכים. 6 הדקות הפותחות הללו, מציגות את הלהקה וסגנונה. זה לא השיר המושלם באלבום, אבל יש בו רגעים רוקיסטיים גדולים לצד מורכבות נדרשת. כמו בכל יצירת רוק מתקדם, פונים לכיוונים שונים ומפתיעים, למשל שירת הא קאפלה שאותה שר רק דרק (החבר'ה עוד לא מיצו את הפוטנציאל שלהם בנוגע לא קאפלה שיגיע בקטעים כמו Knots ו-On Reflection) או השירה המשותפת של החברים לצד המלוטרון. פתיחה לא רעה בכלל לאלבום נהדר, ומשם אנחנו ממשיכים.

הקטע השני הוא ללא ספק קלאסיקה ג'נטל ג'ייאנטית שהפכה לפריט חובה בקונצרטים שלה. Funny Ways בלדה נפלאה המגובה בטקסט פילוסופי, מציגה את הכישרון של החבר'ה לרגש. אפילו מתעבי הלהקה למיניהם לא יוכלו שלא לעמוד ביופי של השיר הזה. הנגינה על האקוסטית של גרין מושלמת, וריי מספק את הכינור הדרוש בשביל להשלים את התערובת. פיל ודרק שרים בצורה נפלאה, כשפיל שר את החלק המרכזי, ואחיו הקטן מגבה אותו. לפתע, הלהקה עוברת שוב למחוזות מפתיעים, עם קטע מעבר מפתיע ואנרגטי במיוחד, ומשם לסולו אדיר של גרין שמראה שהבן אדם יודע לנגן בלוז בצורה מושלמת. בהופעות השיר בן ה-4 דקות הזה פותח לאפוס של 9 דקות המציג תהפוכות ושינויים מעניינים עם סולו ויבראפון מטורף מצד מיניר (פשוט תסתכלו בהופעות), יכול להיות שבאלבום אולי היה עדיף שיישאר ככה.

בקטע השלישי, מנסה ליצור מין סיפור אימה קצר הנדחס לתוך שיר רוק. אז ב-Alucard (המילה Dracula במהופך) יוצרת קטע הארד רוק פרוגרסיבי במיוחד, עם ריף קשוח ומגניב עם סקסופון (עבודה מדהימה של פיל), כשהלהקה פורצת את הגבולות במה שקשור לתחום הווקאלי, וחברי הלהקה שרים באופן מפחיד, כשהם משתמשים באוברדאבינג (העמסת ערוצים על הקלטה) ובו הם משמיעים לאחור את קטע השירה, לצד השירה ה"רגילה" שמשתלבים ביחד ויכולים לגרום לצמרמורת. בעיקר עם התוף והחצוצרה שמגיעים משום מקום ומכניסים בהלה במאזין. כל חבר מרוכז בנגינתו. אפשר לשמוע את זה במיוחד בו כל כלי מנגן תווים בתורו. אגב שם היצירה הפך לשמה של חברת התקליטים של הלהקה המפיצה את רוב האלבומים, לאחר שהבינו כי יש להם זכויות על הקלטותיהם.

השיר הבא Isn't It Quiet & Cold? הוא קטע חמוד המשלב בין מוסיקה קאמרית להרמוניות ביטלסיות. פיל שר בצורה שאי אפשר לחשוב על זמר שיתאים יותר לשיר הזה. ריי מבריק על הכינור, כשהוא משתמש בפיציקאטו (פריטה על מיתרי הכינור). לעזרתו של הבסיסט שאייש את עמדת הכינור, ניגן אחיו הגדול דרק בזמן שהאח הגדול פיל שר (להקה של רבי נגנים אמרנו?). זה לא רוק. אבל יש לו יופי צנוע, שאוהבי השירים הרגועים למיניהם יאהבו. מתאים בעיקר לחורף.

עכשיו הגענו לשיא האלבום. האפוס המדהים של הלהקה, Nothing at All שנפרש לאורך 9 דקות תמימות, מציג את כישרונה של הלהקה לרגש, להרגיע, ופתאום להרקיד ולדפוק לפי הקצב. זוהי היצירה הארוכה ביותר של הלהקה בכל הקריירה שלה (הם לא התכוונו להרשים את הקהל באפוסים של 20 דקות). מתחיל בשיר פולק אקוסטי מרגיע עם עבודת גיטרות מושלמת עם שירה נפלאה ונוגה של פיל ודרק המשתלבים מצוין אחד עם השני, כשהם שרים על נערה שהיה לה הכל, מגלה שהיא כלום. המנגינה הפסטורלית, עוברת בהדרגתיות לבלוז רוק אנרגטי וכיפי עם ריף קליט שלא יוצא מהראש, עם שירה רוקיסטית של דרק שמגיח פה ושם עם צעקות yeah. לאחר סולו נפלא כרגיל מבית גרין, במכת גונג, נכנסת הלהקה לחלק השני, עם סולו תופים ארוך במיוחד של מר סמית', שלאחר מכן מצטרף אליו מיניר בפסנתר בארוקי שנשמע כאילו הולחן ע"י באך. למרות זאת, שני הכלים לא מתואמים בכלל, אך זה מסתיים כשהפסנתר עובר לנגינה ג'אזית, ומשם שוב למכת גונג, המחזירה אותנו לשיר הפסטורלי מההתחלה כמו יצירה קלאסית, ומסיימת את זה יפה וטוב, זו יצירה נפלאה שאולי היה צריך לשפר בה פרטים, אך מדובר כאן בהישג נפלא ומצוין. וזה הולך ונהיה טוב יותר.

Why Not? יה godammit זה בדיוק מה שמחפשים באלבום רוק של הסבנטיז. גרין ודרק מביאים לנו את הרוק אנד רול הכיפי והמקפיץ שכולנו אוהבים. כל השיר הזה קליט במיוחד, וכנראה היחיד שלא ייצא לכם מהראש לאחר שמיעה ראשונה של האלבום. הטקסט לועג לשירי אהבה בנאליים (זה לא מה שלהקת פרוג עושה בדרך כלל), הם אומרים לך בפרצוף אנחנו ג'נטל ג'ייאנט, אל תחפש אצלנו "רגשי" במוזיקה, לא רוצה? לא צריך! זה הארד רוק בלוזי משובח עם ריף גיטרה מושלם וקליט, שירה של דרק שמוכיחה כי הבן אדם הוא רוקיסט בכל נשמתו, וגיחה קצרה אל מוזיקה עממית פסטורלית עם חליליות שבדרך כלל היינו שומעים באזורים הפסטורליים של אנגליה בימי הביניים. ומה עוד צריך? אה נכון! סולו גיטרה, וboy ההנאה לא שונה כל כך משיר של הנדריקס, ולבסוף, סיום רוק אנד רולי שפשוט ניתן להגיד בסוף רק הללויה!

לסיום, מסיימת הלהקה בפטריוטיות אנגלית/רוקיסטית עם עיבוד שלהם להמנון הבריטי בשם The Queen, המשלב בתוכו את המארש הצפוי, עם בלוז אנרגטי ושמח, שמסיים 37 דקות של רוק בריטי, אופטימי והומוריסטי.

האלבום יצא ב-27 בנובמבר 1970, כשהצרכנים קנו אותו בעיקר בגלל העובדה שהוא מוצג בעטיפה הכל כך אייקונית של הלהקה, שהפכה ללוגו שלה. הענק העדין החיייכני, מקריח וג'ינג'י, מחזיק בחברי הלהקה המיניאטוריים, הפך לכל כך מפורסם בקרב הפרוגרים, עד כדי כך שהפרצוף פרי מכחולו של ג'ורג' אנדרווד הגיע למעמד השווה לפרצוף המפחיד של קינג קרימזון באלבום הבכורה המהפכני שלהם.

עם זאת, למרות שהאלבום הציג קומפוזיציות נהדרות ומעניינות, הוא סבל מסאונד בינוני ומעצבן כשיצא לראשונה על תקליט ויניל, מה שלא עזר עם הביקורות (המון אלבומים נקטלו בשל איכות הצליל שלהם). עם הזמן, האלבום הוכר כיצירה נהדרת וחשובה להתפתחות הרוק המתקדם הבריטי של תחילת שנות השבעים, בעיקר כשגרסאות רימסטר עזרו לשפר את הסאונד (הכי מומלץ של חברת Reprtoire הגרמנית מ-2004).

אז לסיכום, אלבום הבכורה של ג'נטל ג'ייאנט הוא לא הטוב ביותר שלה. הלהקה עשתה דברים גדולים הרבה יותר במהלך שנות השבעים. אך הוא מציג את הלהקה החדשנית הזו כשהייתה נחושה לפרוץ את גבולות המוזיקה הפופולרית תוך כדי סיכון שהם יהפכו למאוד מאוד לא פופולריים (הצהרה שהופיעה באלבומם הבא). יש בו אמנם רגעים קליטים וכיפיים לצד המורכבות המתוסבכת. הלהקה לא הגיעה לבשלות אמנותית, אבל היא הביאה כאן קטעים מדהימים שרק צריך להשמיע למאזין כדי להרשים. האלבום הזה יכול להיות מומלץ למתחילים עם הלהקה (למרות שמומלץ עם Octopus המופתי), בעיקר ב-Nothing at All ו-Why Not? בשבילי השירים הטובים ביותר באלבום. הוא אמנם קצר מדי, אבל החומרים שבו מספקים במיוחד, למרות שאולי היה כדא לבחור בסיום אחר. לא נורא. לאלבום כשיצא צורף סיפור דמיוני חמוד מאת ויסקונטי המפיק על פגישתו של הענק העדין עם חברי הלהקה. הא סיים את זה במשפט: "זהו הסיפור. אולי תחשבו שהוא פנטסטי, אבל גם המוזיקה היא כזאת" והוא צודק.

הנה האלבום להאזנה: ג'נטל ג'ייאנט - אלבום הבכורה

Pink Floyd - Animals

סוף שנות השבעים, היו אחת התקופות הקשות ביותר שעברה הממלכה המאוחדת. בעקבות משבר הנפט, המערב היה שרוי במצב קשה. האזרחים הבריטים היו שרויים באבטלה, פשעים היו רבים, מרגרט ת'אצ'ר עולה לשלטון שמפלג את בריטניה למחנות של תומכים ומתנגדים, הנוער הבריטי זעם והחל לפתח תרבות נגד מחתרתית שנולדה מתוך ייאוש, תסכול וזעם.

הפאנק נולד באנגליה בסביבות השנים 1976-1977, והחל לצבור מעריצים, עם להקות שמתחילות לעלות לתודעה. להקות כמו הסקס פיסטולס, הקלאש, הראמונס ורבות אחרות שרו על מצבן הנוראי, ותיעבו להקות רוק משנות השישים והשבעים שעלו להצלחה פנומנלית, וחבריה הפכו לבורגניים.

בעקבות המשבר הכלכלי, חברות תקליטים החליטו לנקוט במדיניות חדשה. כל להקה שאפתנית שתלחין יצירות של 20 דקות לא תוחתם, כיוון שהחומר שלה לא רווחי מספיק. סינגלים. זה מה שצריך, בשביל לפרנס את העובדים.

להקות רבות מהעבר ראו את עלייתו של הפאנק. הם הבינו שזמן התהילה שלהם קצוב. הרכבים בעיקר מתחום הרוק המתקדם וההבי מטאל הפכו לדינוזאורים, והפסיקו ליצור עניין בתקשורת.

ג'נסיס הפכה בהדרגתיות ליצרנית להיטי פופ דביקים בהנהגת פיל קולינס, גם יס החלה לאט לאט לפנות אל כיוון יותר מסחרי עם אלבומים כושלים שלא התקבלו בקרב הקהל, בלאק סבאת' נכנסה למצב של הרס עצמי עם התנהגותם חסרת האחריות שהובילה אותם ליצירת אלבומים שלא הגיעו להצלחת יצירות המופת שלהם, לד זפלין ראו איך הסגנון האופטימי שלהם נזנח לטובת הזעם של הנוער האנגלי, קווין החלו לאט לאט לזנוח את סגנונם הגרנדיוזי, ג'נטל ג'ייאנט ו-ELP התפרקו מהר מאוד בעקבות מהפכת הפאנק, אפילו להקות צעירות באותה תקופה כמו ג'ודס פריסט לא הגיעו להצלחה של גיבוריהם למרות ביקורות טובות עד סוף העשור ועוד ועוד סיפורים עצובים של דעיכה איטית.

פינק פלויד היו בשיא הצלחתם אחרי שני אלבומים שהפכו לרבי מכר: The Dark Side of the Moon ו-Wish You Were Here. הם דווקא שרדו את התקופה הנוראית, אך שילמה מחיר כבד בקריירה שלה. האווירה הדמוקרטית והשיתופית בין חברי הלהקה התפוגגה עם עלייתו של הבסיסט/סולן/דיקטטור רוג'ר ווטרס.

הלהקה עצמה לא חששה מן התנועה החדשה ואף חלק מחבריה הביעו חיבה לכך. ניק מייסון אפילו הפיק להרכב הפאנק The Damned את אלבומם השני Music for Pleasure. באותו זמן, בחור זועם הידוע בתור ג'וני רוטן שהיה סולנה של להקת הסקס פיסטולס, הסתובב עם חולצה ועליה היה רשום: "אני שונא את פינק פלויד", אף על פי שהצהיר כי להקות פרוג כמו ואן דר גראף ג'נרייטור וגם פינק פלויד עצמם כהשפעות גדולות.

בעקבות המצב, ווטרס החליט על הרעיון המרכזי של אלבומם הבא. ספרו של ג'ורג' אורוול, חוות החיות שהפך לקלסיקה ספרותית מהפכנית בשל ההשוואה של השלטון והעם כחיות. הבסיסט לקח שלושה חיות: חזירים, כלבים וכבשים.

החזירים - הפוליטיקאים המושחתים אותם ווטרס תיעב במיוחד עם עלייתם לשלטון (מרגרט ת'אצ'ר ומרי ווייטהאוס הן הדוגמאות הבולטות)

הכלבים - אנשי העסקים הערמומיים וקשי היום, שרוב מטרתם, היא לעלות מדרגה בסולם החברתי ליציבות כלכלית

הכבשים - העם שרודף אחר מנהיגיו בצורה עיוורת, אשר מנוצלים רוב הזמן ע"י אותם "רועי הצאן" שלהם

בארבעה שירים (חמישה כיוון ששיר אחד חולק לשני חלקים) ווטרס מביע את זעמו על צורת השלטון והחברה הבריטית של סוף שנות השבעים, הוא מצליף בשנואים עליו בליריקה הצינית והקרה ללא רחמים. אלבום זה שהפך ליצירת מופת פלוידיות, גם סימן את תחילת המתחים בלהקה בעקבות שלטונו של ווטרס. בעבר פינק פלויד היו ארבעה חברים שעבדו על מוזיקה ביחד, ללא מאמצי סולו, ובצורה דמוקרטית.

אם Wish You Were Here היה אלבום יחסית מגובש, מלנכולי, ונגיש אל הקהל, הרי ש-Animals הוא ההפך הגמור. מר, סרקסטי, קר, חסר רחמים, עצבני ועוד ועוד.

ניק מייסון כבר נמחק מרשימת הקרדיטים על השירים עוד באלבום הקודם בשל עניינו במכוניות, כשהוא זונח את הכתיבה לטובת תחביב זה. ריצ'רד רייט הקלידן הצנוע הוזנח במוזיקה החדשה, כשהוא מספק רק שטיחי צליל למיניהם, ולא דומיננטי כמו בעבר. השפעתו הקלאסית התפוגגה באלבום זה, ולמעשה מדובר כאן באלבום רוק ישיר. דיוויד גילמור ניסה להתעמת לא פעם עם ווטרס בנוגע לצורת השלטון שלו. הוא קיבל קרדיט על הכתיבה אך ורק על היצירה Dogs, כשהוא גם מנגן על גיטרת בס באחד השירים(!). עד כדי כך שגילמור הוחלף בשיר Pigs on the Wing בגיטריסט ושמו סונאי ווייט (שניגן בת'ין ליזי) שניגן סולו גיטרה בשיר, אך אפשר לשמוע את הגרסה עם ווייט רק בגרסת ה-8 track של האלבום. ווטרס ומייסון דיסקסו ביניהם אם להוסיף את ווייט לצד גילמור על הגיטרה, דבר שלבסוף קרה.

Animals למרות אורכן של היצירות המרכזיות (מעל לעשר דקות), הוא אלבום יחסית קל להאזנה. יש בו את הסאונד הפלוידי הישן והטוב לצד הזעם הווטרסי שפירטתי. מדובר כאן באלבום טוב מאוד ומהנה להאזנה, אך יש להזהיר כי חלק מהמעריצים לא יתרגלו לשינוי עם ווטרס בקדמת הבמה ברוב השירים. המוזיקה שפעם התמזגה עם המילים באופן מושלם, הפכה לכלי עזר של הליריקה הנוקבת של ווטרס. לא מדובר כאן בפרוג רגיל. יותר בפרוג פאנק. יש בו יותר זעם, והמילים הפילוסופיות נזנחו, יחד עם ההשפעות הקלאסיות. אך אין לומר שזה לא אלבום פרוג, הוא עדיין כולל צליל שאפתני למרות שהוא מושפע יותר מרוק כבד ופאנק, יש בו בכל זאת ג'אז ובלוז שנכנס.

מיקום ההקלטה לראשונה, לא היה באולפני אבי רוד בהם עבדו רוב הקריירה שלהם. ב-Animals, מימנו חברי הלהקה בכספם הרב, את הפרויקט הבא כשהוא מוקלט בתוך בניין לונדוני שהפך בעזרתם לאולפן הקלטות בשם Brittania Row Studios.

אז האלבום הזועם הזה נפתח בשיר אהבה פולקי וקליל, רגע נדיר באלבום, ובו ווטרס שר על יחסיו בינו לבין אשתו קרוליין. Pigs on the Wing בחלקו הראשון פותח את האלבום בצורה יפה ונעימה לאוזן, שאני יכול להגיד שזה אחד הפתיחות היפות ששמעתי באלבום. המילים המכוונות לאשתו החדשה של ווטרס באותו זמן, גם קורצות לעוד ספר קלאסי של אורוול, 1984, ובו מסופר על שני אוהבים שחיים את חייהם תחת שלטון המדכא כל נסיון לחופש ביטוי. אחלה פתיחה, שתכין אותנו לעתיד לבוא.

והנה נכנסים אל מרכז היצירה עם Dogs שנמשך לא פחות מ-17 דקות, המציג את פינק פלויד הזועמת, או יותר נכון, ווטרס הזועם, למרות שזהו השיר היחיד באלבום עליו לא רק לווטרס ניתן הקרדיט (גם גילמור קיבל). הלחן התבסס על יצירה שנכתבה ב-1974 ובוצעה בסיבוב ההופעות לקידום Dark Side מול הקהל שלא הכיר את היצירה החדשה. השם הקודם שהיה You've Gotta Be Crazy, שונה ל-Dogs עם טקסט חדש ובו ווטרס תוקף את אנשי העסקים שתוארו מקודם, כשהוא משווה אותם לכלבים. הלחן עצמו נגיש ורגוע לפרקים עם הגיטרה האקוסטית של גילמור ושירתו המרגיעה. היום כל מעריץ פינק פלויד מכיר את המשפט You've gotta be crazy הפותח את היצירה, עם הזמן היצירה פונה לכיוונים שונים, עם הגיטרה המלטפת של גילמור בסולואים מדהימים כמו תמיד, ורייט מגבה אותו בפסנתר חשמלי אפרורי. קצת אפקטים נכנסים עם שירה מהדהדת, עם שירה עצבנית של ווטרס בבית האחרון שמסיים את החלק על הכלבים, ומשם חוזרים לחזירים.

עם צלילי גניחות חזיר, מגיח ריף הקלידים של רייט, עם הבס עליו מנגן גילמור, הגיטרה הזועמת נכנסת, וווטרס מתחיל לשיר על מה שמעצבן אותו בשיר קליט במיוחד (10 דקות בכל מקרה), בלחן רוק כבד במיוחד. ווטרס מפנה את חיציו על מרי ווייטהאוס שיצאה נגד הבידור הבריטי של ה-BBC ובה היא טענה שהוא משחית את הציבור, חוטפת מכה חזקה מהמוזיקאי העצבני כשהוא מזכיר את שם משפחתה בבית השלישי. ניתן לציון הסולו המגניב של גילמור על הגיטרה ובה הוא משתמש באפקט ה-talk box, שגורם לכלי להישמע כמו חזיר. Pigs (Three Different Ones) הוא התקפה זועמת, חסרת רחמים מצד ווטרס שנגע רק בקצה הקרחון בקטע זה, הוא יוציא את הכל החוצה בקטע הבא.

Sheep גם הוא 10 דקות שבסיסו גם ביצירה ישנה של הלהקה מהטור לקידום "הצד האפל" (יחד עם You've Got to Be Crazy שהפך ל-Dogs, ו-Shine On You Crazy Diamond) שנקראה Raving and Drooling, שהפכה ל-Sheep עם הטקסט הווטרסי הנוקב בעקבות הקונספט של Animals. הוא לכאורה נשמע כמו שיר רגוע יחסית כשנפתח בציוצי ציפורים, קולות כבשים, וסולו פסנתר חשמלי בלוזי במיוחד מידיו של רייט, הופך בהדרגתיות להתקפה מרושעת וחסרת רחמים על העם המושווה לכבשים הרודפות בצורה עיוורת אחר "רועה צאנם" (הפוליטיקאים). בקטע קליט במיוחד על אף אורכו מבקר בצורה חריפה על התנהלות החברה. הוא צועק יותר מאשר שר, ואומר לנו כי לא מדובר בסוג של חלום, זו המציאות, הדים מ-"Dogs" נשמעים לאורך היצירה עם הקול המהדהד של גילמור מהשיר ההוא. רייט מגיח בסולו סינתסייזר, ומשם עוברים לקטע אטמוספרי ובו ווטרס שר כפרודיה על תפילת "מזמור לדוד ה' רועי לא אחסר" דרך ווקודר (מכשיר המתרגם קול אנושי לקוד), ומשם חוזרים לשיר עצמו, ובו ווטרס משנה את המצב ושואל: "שמעת את החדשות? הכלבים מתים!", כאן הוא משנה את הסוף הפסימי של אורוול ובו החזירים (קומוניזם) ניצחו, והופך את זה למרד של הכבשים, כנראה בהשפעת מהפכת הפאנק. Sheep הוא בשבילי הקטע הטוב ביותר באלבום, הוא אכזרי, ישיר, ומבשר על קריאה לעתיד טוב יותר, וכך מסתיימות להן שלושת היצירות המרכזיות, באותם צלילי ציפורים וכבשים.

וכדי להרגיע את המצב, מגיח ווטרס שוב עם Pigs on the Wing בחלקו השני, ובו הוא משתמש בלחן המרגיע עם הגיטרה האקוסטית ובליריקס גם משווה את עצמו לכלב לבסוף (any fool knows that a dog needs a home), וכך מסתיים לו אלבום זועם ופסימי בנימה אופטימית ומרגיעה כמו שהתחילה.

האלבום הוקלט בין אפריל לדצמבר 1976, ולאחר מכן, החלה העבודה על צילום העטיפה. חברת היפנוסיס שהוקמה ע"י חבריהם של הלהקה סטורם ת'ורג'רסון ז"ל ואנדי פאוול התגייסה גם באלבום זה, לעיצוב העטיפה החדשה. לווטרס היה רעיון: להוציא לאוויר הפתוח, בלון בצורת חזיר, אשר ירחף מעל תחנת הכוח בטרסי (אותה תחנה הופיעה גם בסרטם המפורסם של הביטלס, Help!). הסשנים לצילום הסתיימו ללא הצלחה, כשהבלון ריחף יותר מדי, ובעקבות זאת הוחלט ליצור את העטיפה באיור, שהציג את החזירון הקטנטן מעל התחנה. החזיר הזה הפך לאחד מהסמלים המובהקים של הלהקה, לא פחות מן המנסרה של Dark Side, או לחיצת הידיים של Wish You Were Here, כשריחף מעל האצטדיונים שהלהקה הופיעה בהם. החזיר עצמו גם כיום מופיע כאטרקציה בהופעותיו של ווטרס, כשהוא מצליח לעצבן אנשים רבים בייחוד אותנו הישראלים...

Animals יצא ב-23 בינואר 1977, והפך להצלחה אדירה אמנם פחות מקודמיו, אך הישג מרשים מאוד. האלבום הגיע למקום ה-2 במצעד הבריטי, ולמקום השלישי במצעד האמריקאי. עם יציאתו, יצאה הלהקה לסיבוב הופעות יחד עם סנואי ווייט על הגיטרה עם גילמור, ובו ווטרס נחשף לאמת הזוועתית של האצטדיונים, אותם ממלאות להקות רוק שפעם היו קרובות כל כך לקהל. ההופעות האינטימיות של 100 איש לכל היותר, הפכו לאטרקציות הגורפות כסף רב, עם קהל של מיליונים. לקראת סיום הסיבוב, הגיע האירוע ששינה את ווטרס לעד. הוא ראה בהופעה מעריץ מתפרע וביקש ממנו לעלות לבמה, המעריץ הנלהב לבסוף חטף יריקה לפרצוף מווטרס שנגעל כל כך מהתנהגותו והבין כי היחס בינו לבין הקהל התדרדר, מה הביא לו לרעיון של החומה...

לסיכום, Animals הוא אלבום מאוד נוקב ורוקי יחסית לקודמיו. הוא שונה מאוד מכל מה שיצא לפניו, ומאז הפכה הלהקה לווטרס סולו. הבסיסט פיקח על הכל, והמוזיקה הפכה לכינור שני לעומת המילים. אפשר להתלונן המון על ווטרס ושיטתו באלבום, אך יש לומר כי התוצאה הניבה אלבום מדהים במיוחד, שאמנם סימן את סוף התקופה הדמוקרטית בלהקה עד שנות התשעים, אך בהחלט היה בעל אמירה משמעותית שמותירה רושם גם כיום. עם הזמן, הליריקה של ווטרס הפכה יותר אישית ופחות מובנת לקהל כשהוא מחטט בעברו בצער ובזעם גדול. כאן, אפשר פחות או יותר להזדהות, וכדאי לרוקיסטים להכיר את האלבום הזה. למי שרוצה, חייב להשיג את גרסת הרימסטר של האלבום משנת 2011 ע"י ג'יימס גאת'רי שהיה אחד המפיקים בחומה. הרימסטר של גאת'רי שיצא בעקבות הקמפיין Why Pink Floyd? שמטרתו לחשוף את פינק פלויד לקהל חדש וצעיר, ניקה היטב את הצליל המלוכלך של הויניל, והביא את האלבום בדיוק כמו שהוא צריך להישמע. הנאה מובטחת. 

הנה האלבום לשמיעה - פינק פלויד - Animals

The Mothers of Invention - We're Only in It for the Money

פרנק זאפה היה ונשאר גאון, שעבד ללא הפסקה עד יום מותו, ומעולם לא פחד לשחות פרות קדושות במהלך הקריירה שלו.

ב-1968, החל לעבוד על פרויקט חדש עם להקתו "אמהות ההמצאה", שהיה אמור להיות פסקול לסרט שצילם בשם Uncle Meat המתעד את חזרות הלהקה (הסרט עצמו יצא רק ב-1987) שהניב לבסוף ארבעה אלבומים חשובים בקטלוג הזאפאי: We're Only in it for the Money, Lumby Gravy, Cruising Robin &  the Jets וכמובן - Uncle Meat. ארבעת האלבומים האלה שיצאו בתקופה שבין 1967-1969, היו פרויקט של זאפה שקיבלו את השם הכל כך מתאים: "No Commercial Potential".

אנו נעסוק בשני מביניהם, שהוא יצירה גאונית ומהפכנית ממוחו הקודח של זאפה. אי אפשר לתייג את זה. הבחור הזה יצר ז'אנר משלו. הוא לוקח את הרוק, הבלוז, הג'אז, דוו וופ שגדל עליו בשנות ה-50, מוזיקה קלאסית מודרנית, אוונגרד, מוזיק קונקרט, והמון טירוף והומור שחור. גם אלה שיגידו כי זאפה הוא מטורף חסר שפיות, שהמוזיקה שלו היא כלום מלבד אוסף רנדומלי של רעשים, לא יוכלו להגיד כי אלבום זה הוא לא גאוני. יש בו רגעים זכורים וקליטים לצד הטירוף הנורמטיבי אצל פרנקי.

אחרי אלבום הסולו הראשון שלו Lumpy Gravy שיצא ב-1967, שהיה יצירה קלאסית מודרנית עם מוסיקת גלישה, המון קולות משונים ומה לא? חזר זאפה לאמהות, בשביל ליצור את האלבום הבא.

במהלך הקלטת האלבום, ריי קולינס אחד מסולני הלהקה, עזב את הלהקה לפני שנסעה להקליט בניו יורק. הוא יחזור לאחר מכן, באלבום המחווה/פרודיה של זאפה לדו וופ Cruising with Ruben & the Jets שייצא עוד באותה שנה (1968). הלהקה נסעה להקליט בלוס אנג'לס ובניו יורק, את האלבום, כשזאפה על כיסא המפיק עם שיגעונותיו הרגילים כשהוא מכניס אפקטים מוזרים, לופים, ושלל ירקות נכנסו באולפן.

בזמן שזאפה וחבריו עבדו על יצירתם, הביטלס הוציאו את אלבומם המוערך, Sgt. Pepper's Lonely Hearts Club Band, שהיה אלבום מופת שזכה לשבחים מצד המבקרים ומהמעריצים. ארבעת המופלאים הצליחה ליצור יצירה מעוררת כבוד שכללה שימוש מהפכני באולפן, שימוש בנושא מרכזי (אלבום קונספט) ועוד ועוד... זאפה לא הבין את המהומה, ובראיון לעיתון, הסביר כי הביטלס לא כנים ביצירתם, ומטרתם היחידה היא להרוויח כסף על חשבון מהפכת ילדי הפרחים שהתחוללה בעיצומו של קיץ האהבה. הוא טען ש: "הם רק בעסק הזה בשביל הכסף".

הביטלס העריכו את זאפה, בעיקר לנון ומקרטני, וציינו כי אלבומם הראשון של האמהות Freak Out! היה אלבום שהשפיע עליהם במיוחד, כשמקרטני קורא לסרג'נט פפר כ"Freak Out שלנו". העובדה שזאפה תיעב את היצירה החדשה של הביטלס, ולקח את הקונספט של האלבום לכיוון ביקורת סאטירית על ילדי הפרחים, היא די ביזארית אם מסתכלים על זה. אבל כשנכנסים אל הדמות המשונה של פרנקי, מבינים.


Peace & Love? what is that bullshit?



זאפה לא הבין מה לעזאזל החבר'ה הצעירים האלה עושים? משתמשים בסמים פסיכדליים, נוסעים למקומות הפופולריים באמריקה לתסבוכות, מקימים להקות רוק פסיכדלי, עוד מהומות, עוד הפגנות, שוטרים יורים בצעירים. פרנקי לא חשש לדבר על זה ברור במיוחד באלבום.

הוא כתב מילים נוקבות במיוחד, המוזיקה זרמה במוחו כמו מים, הוא ישב באולפן כשהוא עורך, משנה, ומתפרע בחדר ההפקה עם הלופים והקולאז'ים הכה מזוהים איתו. הוא הביא כמה מחבריו המפורסמים אריק קלפטון, רוד סטיוארט וטים באקלי שידברו קצת (רק הראשון נכלל באלבום), שכר מעבד תזמורתי (סיד שארפ), האיץ בחבריו ללהקה בעבודה עם חזרות רבות, עד שהחומר ייצא מושלם. זאפה היה פרפקציוניסט שעבד על כל פרט קטן, בשביל תוצאה מושלמת, וboy הצליח לו.

אז מי בלהקה? ג'ימי קארל בלאק (האינדיאני שבחבורה זוכרים?), רוי אסטרדה (בס), דון פרסטון (פרש), ועוד ועוד חברים. קרי קלגרן טכנאי הסאונד באולפן התבקש ללחוש כמה דברים משונים, בזמן שזאפה הקליט אותו בלי ידיעתו (בקטע השלישי הוא אומר כי הוולווט אנדרגראונד הם גרועים כמו להקתו של פרנק). כמובן שחברת התקליטים נאלצה לאזן אותו קצת, כשביקשו ממנו להוריד שורה באחד השירים Mother People כיוון שהייתה נוקבת מדי, כמובן שזאפה לא וויתר על זה לגמרי, וכלל את השורה כשהוא משמיע את ההקלטה לאחור בקטע הקצר Hot Poop.

39 דקות של סאטירה מוזרה ומטורפת על קיץ האהבה, התשובה ל"סרג'נט פפר", יש לנו את קלפטון בהתחלה ששואל Are You Hung Up?, ממשיכים למסע מוזר במיוחד, עם שירי פופ אותם זאפה תיעב ועיוות אותם לסגנון שלו, קצת דו וופ, המון לופים. יצירה שלמה, שלפי זאפה לא משנה אם תיקח את סרט ההקלטה, תגזור אותו, ותדביק אותו שוב בסדר שונה, האלבום עדיין יישמע הגיוני, וזה נכון.

לעטיפת האלבום הפרודית, שגם היא תשובה לסרג'נט פפר, צולמה ע"י קל שנקל, וכוללת עיצוב דומה לעטיפה המפורסמת של סרג'נט פפר, רק שזאפה חשב על משהו אחר, הוא החליט על הפרודיה, כששינה את השמיים הכחולים הרגועים, לשמי סערה. הוא וחברי הלהקה הצטלמו בשמלות כשזאפה עצמו מופיע בקוקיות יחד עם זקנו ושפמו. ג'ימי הנדריקס חברו הטוב של זאפה, הצטלם לעטיפה שעלתה לא פחות מ-4000 דולר! זאפה טלפן למקרטני, בנוגע לאישור להוצאת העטיפה. מקרטני השיב כי אלו עניינים של המנהלים העסקיים, זאפה השיב כי האמנים אמורים להגיד למנהלים מה לעשות. בעקבות זאת, חברת Capitol התנגדה להוציא את האלבום בעטיפה הזו, והוצאת האלבום נדחתה ל-3 חודשים, והאלבום יצא ב-3 במרץ 1968, עם עטיפה שונה המציגה את פרצופיהם המשונים של חברי הלהקה כשהעטיפה המקורית נמצאת בתוך העטיפה הפנימית, בשל חשש כי אולי עלולים לתבוע בשל ענייני זכויות יוצרים וכו'. החלטה שעצבנה את זאפה במיוחד. עטיפה זו נשארה עד שנות השמונים, כשהמקור קיבל את הכבוד, ויצא לאור כפי שתוכנן.


הנה העטיפה שהוצגה כשהאלבום יצא.

39 דקותיו של "אנחנו בעסק רק בשביל הכסף" מציגות את הזאפה מאניה בשיאה. זהו אלבום מטורף, מצחיק במיוחד, ומוזר. אין ספק בכך. קשה להתחיל את ההיכרות עם הגאון באמצעות האלבום הזה, למרות שיש בו מלודיות זכורות. רצוי להתחיל עם אלבומים נגישים יותר כמו יצירת המופת המפורסמת, Hot Rats שיצאה שנה מאוחר יותר. זאפה לא חדל לעבוד עד יום מותו, הוא הוציא מספר רב של אלבומים בשנה אחת, ובכל אלבום הציג לעולם את חזונו. באלבום זה אנו נחשפים לגאונות משונה במיוחד, המורכבת מכמה פרחחי פרחים, גרעפסים, דו וופ, רוק אנד רול טוב, וכל הירקות שמצפים מזאפה. לכל אחד, רק מי שרוצה להיות בעסק הזה, צריך להיות פתוח ובלי ציפיות כלשהן למשהו נורמלי. אין דבר כזה נורמלי אצל זאפה.

והנה הטירוף להאזנה מקווים שתהנו hi boys and girls i'm jimmy carl black and i'm the indian of the group - פרנק זאפה ואמהות ההמצאה - אנחנו בזה רק בגלל הכסף

Iron Maiden - Powerslave

תהליך הוצאת יצירות מופת מתגלה כמגמתית במקרה של איירון מיידן בשנים 1980-1988. ארבעה אלבומים מאחוריהם. השניים האחרונים העלו את הלהקה לליגה הבינלאומית, בעיקר בשל צירופו של ברוס דיקינסון, ששינה את הלהקה מן הקצה אל הקצה. כאן הלהקה מתנסה בדברים חדשים, ולא חוששת להמציא את עצמה מחדש, מאז הוקמה ב-1975 ע"י סטיב האריס, הלהקה עברה שינויים רבים, כשב-1984 הרגישו מספיק בשלים ובוגרים בשביל ליצור את הדבר הבא. הם יצאו משם עם אחת מהיצירות הכי טובות שלהם מאז ומעולם.

קברים מצרים עתיקים, חניתות, טיס, ומסע מקולל בים, הם רק חלק מהדברים המרכיבים את Powerslave הנהדר מ-1984.

אז אחרי סיבוב הופעות מוצלח לקידום האלבום Piece of Mind, שהקפיץ אותה אל האצטדיונים באמריקה, אותם מילאו במטאליסטים צעירים בדצמבר 1983, הלהקה לקחה לראשונה בהיסטוריה שלה, חופש קצר כדי לנוח מן העשייה כדי לצבור אנרגיות מחודשות. אך החופשה לא נמשכה זמן רב. רק 3 שבועות. לאחר מכן, התאחדה בג'רזי.

הלהקה חזרה לאיי הבהאמה, שם הקליטה את אלבומה הקודם, באולפני Compass Point. ובניגוד לפעמים קודמות, EMI החלה ללחוץ על הלהקה, להוצאת אלבום תוך זמן מסוים, בעקבות ההצלחה של The Number of the Beast ו-Piece of Mind. הלהקה הקליטה את כל החומר, ולאחר מכן, חזרו הביתה לחופשה קצרה, בזמן שהאלבום מוקסס באולפני Electric Lady Studios, שבניו יורק. לאחר מכן, כבר החלה לעשות חזרות לקראת סיבוב ההופעות הקרב.  אכן להקה עסוקה.

אנחנו לא שטניסטים. רואים?

אז האלבום נפתח בהתקפה, כאילו מטוס השליך פצצה ללא התרעה. לא סתם השיר הזה עוסק בקרב אווירי במלחמת העולם השנייה. הטקסט הנפלא מגובה במוזיקה נפלאה לא פחות, עם עבודת גיטרות מושלמת מצד אדריאן סמית' ודייב מארי כשכל אחד מנגן את התפקיד שלו, כשהשניים מצטלבים זה נשמע נהדר. אז יש ריפים, יש שירה עוצמתית, יש פזמון שקל מאוד לזכור, וסולואים נהדרים שבאמת מחזקים את התחושה של המתח באוויר הקרב. Aces High הוא קטע מטאל קלאסי שייזכר תמיד ברפרטואר המיידני, שאפשר להבין מדוע בחרה הלהקה לפתוח את סיבובי ההופעות הבאים שלה עם השיר הזה, עם קטע מתוך נאומו המפורסם של וינסטון צ'רצ'יל ראש ממשלת בריטניה במהלך המלחמה (we shall fight on the beaches). ועם קטע אנרגטי אחד, עוברים לקטע אנרגטי אחר.

מיידן נכנסת לעמדת השיר הפוליטי, עם 2 Minutes to Midnight. שוב מוכיחים מיידן שהם יכולים ליצור להיטים קליטים וטובים ללא שטויות שעוברות בצד. יש ריף? יש. יש פזמון אדיר? ברור! יש סולואים מדהימים עם קטע מעבר מעולה? ועוד איך! מילים משמעותיות המוגשות עם שירה מושלמת? לגמרי! מה המסקנה? שהשיר "שתי דקות לחצות" בן השש דקות, הוא שיר מיידן קלאסי נפלא, שמעריץ מיידן או מטאל חייב לחוות. למרות העובדה שהמילים פוליטיות ונוקבות, הלחן מאוד אופטימי שמזכיר את המשולש הקדוש של המטאל (זפלין, סבאת', פרפל) בתור הזהב, עם טאץ' מקורי, זה שיר שיכול להכניס אתכם למצב רוח טוב במיוחד, עם לא מתייחסים למילים. ואנחנו לא עוצרים. אגב עטיפת הסינגל שכוללת את אדי הסמל של הלהקה כטרוריסט לרקע של פצצת אטום המתפוצצת לצד דגלי מדינות וביניהם גם של מדינת ישראל.

הקטע השלישי, לדעתי הוא מהטובים ביותר שיש לאלבום להציע, ובכלל אחד מהקטעים הטובים ביותר של הלהקה. האריס חזר לקונספט של קטעים אינסטרומנטליים עם השפעות פרוגרסיביות (Transylvania, Genghis Khan). ואכן הקטע הזה הוא פרוטו פרוג מטאל משובח ואנרגטי. הבס נשמע חזק וטוב במיקס, וכל אחד והגיטרה שלו מדהים באצבעותיו, במיוחד כשהם משתלבים ביחד במוטיב המרכזי. מר ניקו מק'בריין המתופף מנגן ללא בעיה בשינויי מקצבים מעניינים, המשאירים את המאזין סקרן, וכמובן מהלכי אקורדים מצוינים וקליטים. כשתשמעו, תבינו למה התכוונתי. אתם תימשכו רק מההתחלה, כשמק'בריין סופר 1, 2, 3, 1, 2, 3, 4!

והנה אנו ממשיכים עם Flash of the Blade הדיקינסוני שנפתח ומלווה בריף גיטרה מיוחד וקליט, אז מדובר בשיר הארד רוק מאוד כיפי לשמוע בעיקר בפזמון שלו, כשדיקינסון חושף את קולו הגבוה במיוחד ללא בעיה. המילים שעוסקות בלוחם שיילחם במשך חייו עד שימות כפי שהוא חי, ע"י הלהב הבוהקת בפינה שכוחה. הליריקה הלוחמנית ממשיכה גם בשיר הבא The Duellists ובו מסופר על לוחם שהתאמן במשך כמעט כל חייו, ולחם בשביל כבודו וחייו עד מותו. גם זה שיר לא רע בכלל עם פזמון קליט במיוחד. אך למעשה, השירים עצמם נשכחו, ולא הפכו לקלאסיקה זכורה. בכל מקרה צמד השירים הזה לא רע בכלל, אף על פי שלא הפכו לרגעים זכורים במיוחד מן האלבום.

השיר Back in the Village קצת יותר טוב, הליריקה שחוזרת לנושא של הסדרה האהובה על חברי הלהקה, האסיר שהופיעה כבר ב-The Number of the Beast עם השיר The Prisoner. גם כאן הלהקה מצליחה ליצור שיר נפלא עם ריף מושלם שפשוט מראה כי הצמד מארי-סמית' הוא נפלא, והכימיה מושלמת, שגורמת לשתי הגיטרות להישמע מושלם, בנוסף לפזמון מדהים שלא ייצא מהראש בקלות, בנוסף לסולואים נפלאים. עם סיומו של השיר, נכנסים לאחד השירים הטובים ביותר באלבום עם אינטרו מפחיד שנשמע כמו כניסה לפירמידה עתיקה עם התעוררות של אחת מהמומיות (מישהו אמר "המומיה"?).

משם מגיע שיר הנושא המופתי שהוא כנראה שיר האוריינטל מטאל הראשון שיגרום ללהקות כמו אורפנד לנד משלנו לבוא ולפתח את הסגנון. הלחן הדרמטי והכה נהדר ששואל הרבה מהמוזיקה המזרחית עם סולם החיג'אז, שנשמע כאילו הלהקה מנגנת במדבר. הליריקה המרשימה על אל שפעם היה בן אלמוות שניצל את מעמדו כדי לשלוט במאמיניו, ולאחר מכן נגזר עליו להיות בן תמותה ומתאבל על גורלו. אז יש את הריף האוריינטלי, השירה המדהימה של דיקינסון, פזמון שמהווה כמו שיא של מחזה טרגי כלשהו, וסולאים מדהימים של הצמד חמד. 7 דקות מדהימות שמהוות את שיא האלבום לקראת הסוף. וכך, אנו מגיעים ליצירה הטובה ביותר של מיידן בכל הקריירה שלה.

תארו לכם מעריצי הרוק המתקדם שביניכם, אם הלהקה הייתה עושה אפוס של 13 דקות, עם טקסט מדהים, שינויי מקצבים, שינויים במצב רוח, ובעיקר המון אנרגיות לצד אינטליגנציה מבורכת? אז מיידן עושים זאת ביצירה The Rime of the Ancient Mariner, שמספרת בצורה משכנעת ומסקרנת את הסיפור של הפואמה המפורסמת של סמואל טיילור קולרידג' בעלת אותו השם, העוסקת במלח המספר לאורח בחתונה על מסעו הסיוטי בים, כשהוא וצוותו עוברים חוויות נוראיות על הספינה שאני לא אפרט כי חבל להרוס את הסיפור. האריס מעריץ גדול של ג'נסיס, יסף ג'טרו טאל ודומיהם, לקח על עצמו משימה לכתוב אפוס פרוגרסיבי, ועשה זאת בהצלחה גדולה. למעשה לפי דבריו, היצירה נכתבה בזמן קצר, למרות שהלחץ פעל עליו. מדובר כאן בסיום מוחץ ומושלם, שיכול פשוט לעשות את זה לכל מאזין שאוהב רוק חזק וטוב. אתה עושה הדבנגינג, מחקה את התיפופים המשתנים, מצטמרר בקטע האמצעי ובו דיקינסון מקריין חלק מהפואמה (קטע שמזכיר לי קצת את Echoes של פינק פלויד), ופתאום הישועה מגיעה בעזרת סולואים אדירים המעורבים במהלך אקורדים אופטימי המבשר על גורלו של הספן הקדמוני. היצירה הזו הייתה הארוכה ביותר בכל הקריירה של מיידן, עד ספטמבר 2015, עם האלבום החדש שכולל אפוס של 18 דקות, Empire of the Clouds וכולנו מחכים לשמוע איך זה יישמע.
וכך כשדיקינסון שר שהסיפור ממשיך וממשיך, כך הלהקה מסיימת 51 דקות מושלמות של מטאל קלאסי וטוב.

האלבום יצא ב-3 בספטמבר 1984, והמעריצים מיד קנו את האלבום, כשהגיע למקום ה-2 במצעד הבריטי. בעקבות זאת, הלהקה יצאה לאחד מסיבובי ההופעות היקרים ביותר שעשתה אי פעם. World Slavery Tour שהקיף 28 מדינות במשך 13 חודשים(!), כלל תפאורה מרשימה בהשראת העטיפה, כשאדוארד הגדול מזנק בתור מומיה לבמה. סיבוב ההופעות הזה הניב את אחד מאלבומי ההופעה הטובים ביותר שהוקלטו בהיסטוריה של הרוק, Live After Death שיצא שנה לאחר מכן, ותיעד את הלהקה בשיא הגופני שלה, עם שיער ארוך, עם המון אנרגיות מצדם ומצד הקהל השואג (מי לא מכיר את המשפט הבלתי נשכח: "scream for me long beach"?). בסיבוב הלהקה ניגנה בהופעה חשובה ובלתי נשכחת כשהופיעה לצידה של קווין בפסטיבל Rock in Rio המפורסם בברזיל לפני קהל של 300,000 איש.

הלהקה כבר הפכה לסוג של ביטלס. מעריצים בברזיל חיכו לחבריה במלון או במסעדות.

אך הלהקה חזרה מותשת במיוחד, ופרשה מיד להפסקה ארוכה כשהתכניות לסיבוב התומך באלבום ההופעה החדש בוטלו. תכניות שגרמו לדיקינסון לאיים כי יעזוב את הלהקה. מיד אחרי ההפסקה, החלה לעבוד על Somewhere in Time עוד קלאסיקה שתסמן את תחילת המתחים בין החברים.

עטיפת האלבום שצוירה ע"י דרק ריגס, שעבד איתה מאלבום הבכורה, ויעבוד איתה לעוד כמה שנים טובות, לקח את הקונספט של שיר הנושא, והציג את אדי בתור מלך מצרי כשהוא מונצח על פירמידה. העטיפה הזו הייתה הבסיס לתפאורה של סיבוב ההופעות, ועד היום נחשבת לאחת העטיפות האייקוניות ביותר של עולם המטאל. אך לאחרונה קמו שמועות כי אולי ריגס העתיק מעטיפת האלבום של הרכב הפופ רב התהילה Earth, Wind & Fire ב-All n All שהציג עיצוב דומה... who knows?

תשפטו בעצמכם...


לסיכום, Powerslave כמו מילותיו האחרונות, הוא אגדה שתימשך למשך זמן רב. מיידן הוציאה כאן את אחד מאלבומיה המעניינים והטובים ביותר שכללו התנסויות חדשות, שימשיכו באופן בוטה יותר באלבומים הבאים. יש בו כל כך הרבה קלאסיקות בלתי נשכחות, שהופכות אותו עד היום לאהוב ואפשר לשמוע אותו בלי שהוא נמאס. הוא מתעד את חברי הלהקה בתקופה בה היו צעירים ומוחם הניב דברים משובחים, שהפכו אותם למה שהם. Powerslave הוא אלבום מופת ומצוין להתחיל את ההיכרות עם הלהקה הנהדרת הזו, וגם עם הז'אנר. יש לציין שתשועבדו לכוח האדיר שלו, ולא תפסיקו להקשיב לו לזמן מה.

הנה האלבום לשמיעה - איירון מיידן - Powerslave


WE WANT YOU TO THE MAIDEN ARMY