Tangerine Dream - Phaedra

מהו סוריאליזם במוזיקה? טוב טנג'רין דרים הגרמנית היא תשובה מושלמת לשאלה הזו. המוזיקה שיצרה באותה תקופה נחשבת עד היום, לפורצת דרך, כשהצליחה להמציא את המוזיקה האלקטרונית מחדש עם שורות של קלידים, טכניקות אולפניות, והרבה מאוד דמיון יצירתי.

וכל זה בזכות אדגר פרוזה המנוח, שייסד את הלהקה אי שם ב-1967, ומאז המשיכה לפעול ללא הפסקה עד מותו ב-2015. ב-1974, ההרכב כנראה היצירתי והמפורסם ביותר של הלהקה שהורכב מפרוזה, כריסטופר פרנק שהצטרף ב-1970, ופיטר באומן שהצטרף שנה לאחר מכן, הוציא את יצירת המופת Phaedra ששינתה את פני המוזיקה הפופולרית לתמיד.

במאה ה-21, בתקופה שהסגנון האופנתי הוא טראנס שמתנגן בדרך כלל במסיבות, נולד בכלל בתחילת המאה העשרים עם משהו שונה לגמרי. הרעיון היה ליצור מוזיקה שונה מזו המוכרת, באמצעות לקיחת רעשים מן היומיום, ולהפוך אותם ליצירה מוזיקלית. רעיון שנהגה בצרפת שאחרי מלחמת העולם השנייה, עם הז'אנק מוזיק קונקרט שהחלוצים שבו הם פייר שפר ופייר אנרי.

מאז המוזיקה האלקטרונית ידעה אמנים רבים מוכשרים בתחום שהגיעו בעיקר מגרמניה, שהלכו עם הרעיון, אך הרחיבו אותו באמצעות שימוש בכלים אלקטרוניים כקלידים. קרלהיינץ שטוקהאוזן, ג'ון קייג', להקת קאן, Neu!, וכמובן טנג'רין דרים.

במקרה של TD, המוזיקה הייתה מאוד חללית במהותה, מרחפת, סוריאליסטית, לא משהו שנשמע בדרך כלל. לפרוזה וחבריו, הייתה תשובה לרוק הבריטי והאמריקאי ששלט באותה תקופה, עם משהו טיפה שונה. יש כאלה שיקראו לזה רוק מתקדם, יש כאלה שיקראו לזה אמביינט, יש כאלה שייקראו לזה פסיכדליה. מה שברור, זה יפתח לכם את הראש.

אז מיהי אותה פדרה שהאלבום קרוי על שמה? טוב, מדובר בדמות מהמיתולוגיה היוונית, ביתו של המלך מינוס, ורעייתו של תזאוס (קוטל המינוטאור). פדרה מתאהבת בבנה החורג היפוליטוס שנולד מאשה אחרת היפוליטה (מלכת האמזונות, נשים לוחמות שחיו בקבוצה). בעקבות שרשרת אירועים מורכבת, מובילה פדרה את אהובה למותו, מה שמסתיים בהתאבדותה. הטרגדיה הזו, שימשה כהשראה למחזות רבים שנכתבו בתקופה הרומית, ואפילו אלפי שנים אחרי.

במאה ה-20, טנג'רין דרים יצרה את האלבום Pheaedra. אלבום קצר במיוחד (37 דקות) שמורכב מ-4 יצירות אלקטרוניות, חלומיות, שגורמות לך להרגיש מנותק מן המציאות.

למרות האווירה המרחפת של האלבום, תהליך העשייה שלו, לא היה קל בכלל. פרוזה סיפר זאת בראיון על איך דברים רבים השתבשו, והפכו את תהליך העשייה למפרך ומתיש.

אחרי השגת חוזה נחשק של 5 שנים מענקית התקליטים Virgin, בראשותו של ריצ'רד ברנסון, שקנתה את עולמה עם אלבומו המפורסם של מייק אולדפילד, Tubular Bells, הגיעה הלהקה לאולפן ושמו The Manor, בכפר מרוחק באנגליה ושמו Shipton-on-Cherwell.

ב-20 בנובמבר 1973, נכנס הטריו להקליט את האלבום כשלרשותו סינתסייזר מוג ענקי שנראה כמו מפלצת מלאת כבלים. החברים הלא כל כך מנוסים, נאלצו להבין בעצמם כיצד לכוון את הכלי המתוסבך, תהליך שנמשך שעות רבות באולפן, כשלא התחילו להקליט בכלל. תהליך העבודה נמשך מ-11 בבוקר עד 2 בלילה. וכפי שנאמר, דברים רבים שלא היו אמורים לקרות קרו. ביום ה-11 של ההקלטות בקושי היו להם שש דקות מוקלטות על הטייפ, מכונת ההקלטה התקלקלה, טעויות רבות נשמעו במיקסים, והרמקולים נהרסו בשל התדרים הנמוכים שהופקו מהקלידים הנמוכים.

הלהקה נשברה, ופרשה ליומיים של חופשה באזור כפרי, ומיד לאחר מכן חזרה לאולפן עם אנרגיות מחודשות, כדי להתחיל הכל שוב. הלהקה הקליטה את הקטע Mysterious Semblance at the Strand of Nightmares ברביעי לדצמבר, ולאחר יום הקלטות ארוך פרנק ובאומן ישנו באולפן. אז כדי לסיים את הקטע הזמין פרוזה את אשתו מוניק, שתעזור לו עם המלוטרון, אותו הקליט בטייק אחד בזמן שחברתו לחיים סובבה את הכפתורים שבלוח הבקרה בהדרגתיות בשביל יצירת הצליל שתועד והונצח בהקלטה, מכאן, תהליך ההקלטה היה פשוט ועבר חלק והניב את אחד מהאלבומים האלקטורניים הטובים ביותר בכל הזמנים.

נפתח במסתוריות האופיינית לTD של יצירת הנושא. מדובר באלתור אולפני של השלישייה, ללא שמץ של הלחנה מוקדמת. פרוזה, פרנק ובאומן פשוט השתמשו בדמיון הנפלא שלהם, כשהם מבטאים זאת על הקלידים, ויוצר יצירה מאוד מעניינת. ככה זה 17 הדקות הראשונות של האלבום.

ואז מגיע הקטע בעל השם הארכני, Mysterious Semblance at the Strand of Nightmares, שנמשך 9 דקות, ומתחיל בצלילים מפחידים טיפה יחד עם קולות של ילדים משחקים, מכאן הקטע ממשיך עד סופו כמנגינה ובה המלוטרון מוביל. למרות השם המפחיד, לא מדובר בקטע מפחיד, אלא יחסית מרגיע, ושולח את המאזין למקומות אחרים ולא מוכרים... וזה ממשיך...

עוד קטע משותף של השלישייה ושמו Movments of a Visionary שממשיך את ההתנתקות מן המציאות באמצעות לחן מעניין ומיוחד, שנוצר מאלתור, ללא שמץ של מושג איך התוצאה הולכת להישמע.

לפרידה, מדיע באומן עם חליל צד מסתורי במיוחד בקטע הקצר Sequent C שנפרד מן המאזין באותה תחושה מיסטית/מעורפלת/חלומית שאיתה התחיל. לאורך 2 דקות, פשוט לעצום עיניים, ולאט לאט אנו יוצאים מן העולם המופלא של חלום המנדרינה, אחרי 37 דקות...

המוזיקה הנסיונית של טנג'רין דרים התקבלה יפה מאוד בקרב הקהל הרחב, כשהתשובה הגרמנית לרוק אנד רול הפכה להצלחה בבריטניה, עם הגעתו של האלבום למקום ה-15 במצעד האלבומים למשך 15 שבועות, כל זאת ללא שום השמעה אחת ברדיו. הקהל פשוט אהב את זה. האלבום השיג מעמד של תקליט זהב בשבע מדינות, רק שביש מזל רק במדינה שלה טנג'רין דרים מכרה פחות מ-6,000 עותקים כשיצא. אך שאר אירופה אהבה את מה שהטריו עושה, ובעקבות זאת יצאה לסיבוב הופעות מוצלח במיוחד, שכלל מופע מרהיב מבחינה ויזואלית, באמצעות תאורה מרשימה, המסייעת לקהל הקשוב לעוף הרחק, אל מקומות לא ידועים...

לסיכום, "פדרה" הוא אחד מאלבומי האלקטרוניקה הטובים ביותר שיצאו אי פעם. כשיצא, זרע את הזרעים הראשוניים להיווצרות זרם ושמו Berlin School, ומאז, משפיע על דורות של אמנים, שנחשפו למוזיקה המיוחדת של טנג'רין דרים. פשוט תשאלו את המוזיקאי/מפיק מוכשר סטיבן וילסון, שהושפע רבות מן הכיוון, והוביל זאת בתחילת דרכו עם להקתו פורקיופיין טרי.

בכלל, מדובר כאן במוזיקה מעניינת שלא שומעים בדרך כלל, אז יש לבוא בראש פתוח. מאמץ קבוצתי של שלושה אנשים מוכשרים. על ההפקה הנפלאה, אדגר פרוזה היה על כיסא המפיק, בנוסף להיותו מנהיג הלהקה, הקלידן, גיטריסט, בסיסט, ומאייר העטיפה.

זה לא רוק מתקדם נורמטיבי, זה לא רוק פסיכדלי שמכירים, בטח שלא מדובר ברוק מסורתי. זהו מסע אל הנודע ששולח אותך אל מקומות יפים שאפשר לדמיין באמצעות שתי אונות המוח. מי שאוהב את פינק פלויד בתקופה של 1967-1971, בריאן אינו וקרפטוורק, צפויה לו הנאה. אחרי האלבום הזה, הוציאה הלהקה מספר אלבומים נפלאים שעומדים בשורה יחד עם "פדרה".

לא לפני זמן רב, חגגה הלהקה 40 שנה ליצירת המופת, והייתה אמורה להופיע אצלנו, אך בעקבות מכירת כרטיסים נמוכה בוטלה לאחר מכן. זוהי הייתה הזדמנות שלא נזכה עוד, עם מותו של המוח המרכזי מאחורי TD. בכל זאת, נותרה לנו מוזיקה נפלאה שכדאי להאזין לה. רק תגיעו עם סקרנות וראש פתוח, ומכאן, טוב אתם כבר תבינו.

להאזנה - טנג'רין דרים - פדרה

Metallica - Kill 'Em All

אלו היו שנות השמונים של לוס אנג'לס. הגלאם מטאל, שהוא לא כזה מטאל, מדובר בכמה בחורים עם בגדים צמודים ושיער מנופח ששרו על בנות וסקס, היה בשיאו. המיינסטרים התייחס ללהקות מוטלי קרו, בון ג'ובי ופויזן שהיו לסנסציה חמה באותה תקופה. הם היו הרוק סטארס האולטימטיביים. תקליטיהם נמכרו כמו לחמניות חמות, והקליפים שלהם שודרו בתדירות גבוהה ב-MTV.

אך ממש ממש מתחת לשטח, בלי לשים לב, פעלה לה להקה שצפתה בבוז בתנועה המזויפת/פוזאיסטית. היא בהחלט לא סבלה את מה שהתרחש באל איי, ודרשה לשינוי מיידי. ללהקה הזו קראו מטאליקה. ומטאליקה הייתה התקווה הגדולה שהגיעה לדור ההדבנגרים של שנות השמונים.

המטרה העיקרית הייתה לנגן כמה שיותר מהר, כמה שיותר אגרסיבי, בלי חיקויים, ובלי פוזות. הלהקה לקחה את המטאל כשהיא מושפעת מהדור המקורי (בלאק סאבאת', לד זפלין, דיפ פרפל), ומהגל החדש של הרוק הכבד הבריטי (איירון מיידן, סקסון, דיימונד הד). בנוסף לקחה את החוצפה של ההארדקור פאנק, ואת המורכבות של הרוק הפרוגרסיבי ומיזגה אותם לתערובת חדשה של מטאל חדש ולא מוכר שהפך לאחד הסגנונות האהובים בז'אנר - ת'ראש מטאל. ולא מדובר כאן במתכת הזבל. זה מטאל שפשוט מצליף.

אז הכל התחיל בלוס אנג'לס ב-1981, כשמעריץ רוק כבד נלהב העונה לשם לארס אולריך, פרסם מודעה בעיתון מקומי ובה רשם כי הוא מחפש חבר'ה לנגן איתם מטאל. למעשה תחת מדור המטאל היו רק שני אנשים. אלה היו אולריך ובחור ביישן ושמו ג'יימס הטפילד.

לארס אולריך הגיע עם משפחתו מדנמרק לאמריקה, כשמטרתו העיקרית הייתה להפוך לשחקן טניס מקצועי כמו אבא שלו, אך ברגע שהגיע לאמריקה, רוק כבד היה כל מה שעניין אותו. הוא רכש תקליטים של להקות מטאל מבריטניה שהחלו לצבור פופולריות באותה תקופה. הוא זרק את מחבט הטניס, ואימץ את מקלות התופים, כשהחליט מה הוא רוצה להיות: מתופף בלהקת מטאל.

ג'יימס הטפילד היה ילד ביישן מאוד שגדל בבית למשפחה נוצרית אדוקה. הוריו היו נאמנים לדת, ואף על פי שחלו בסרטן, הם סירבו להשתמש בתרופות, כי שמו את מבטחם באל. אביו עזב בגיל 13, ואמו נפטרה בגיל 16. בתחושה שהוא מרגיש מבודד, כשכולם עוזבים אותו, הוא גילה את מוזיקת המטאל שעזרה לו לעבור את ימיו הקשים.

כשנפגשו השניים וג'ימג'מו להם ביחד, החליטו כי הם מקימים להקה וקוראים לה מטאליקה. הטפילד מגייס חבר ילדות בשם רון מק'גובני על הבס, וגיטריסט בשם לויד גרנט. הלהקה החדשה הקליטה דמו לשיר בשם Hit the Lights שנכלל באוסף של להקות מטאל חדשות וצעירות ביוזמתו של ידיד של אולריך, בריאן סגל.

השמועה מתחילה להתפזר, יש להקה חדשה שעושה רעש. גרנט עוזב, ומיד מוחלף בגיטריסט שראה את המודעה של מטאליקה בעיתון. לבחור קראו דייב מאסטיין. גיטריסט בחסד שהתקבל ללהקה ללא אודישן. הרביעייה החדשה הופיעה באזור, ויותר ויותר אנשים החלו לשמוע על התופעה החדשה שנקראה מטאליקה, בעיקר עם קלטת הדמו החדשה שלהם No Life 'Til Leather שהופצה בקרב המחתרת.

אך בעיות רבות היו בקרב החבר'ה. מאסטיין היה בנוסף, פרחח לא קטן כשהשתייה המרובה שלו הפכה אותו לbadass אלים במיוחד. במסיבה אחת בביתו של מק'גובני המופנם, שפך מאסטיין בירה על הבס של מק'גובני ללא ידיעתו של האחרון. כשהרים הבסיסט את הגיטרה שלו, התעופף לכל הרוחות. הוא זעם, וגירש את כולם כשהכריז כי הוא עוזב את הלהקה. לאחר מכן, ניגן בלהקה בשם Phantasm, ולבסוף סיים את הקריירה המוזיקלית שלו, וכיום הוא עובד במפעל.

בהופעה אחת שבה הטפילד ואולריך נכחו, הופיעה להקה בשם Trauma, שהגיטריסט שלה הטיל על השניים רושם רב. הבחור עשה הדבנגינג מטורף כל הלילה, והרביץ בסולואים מדהימים. כשהטפילד ספר את המיתרים, גילו השניים להפתעתם כי הגיטריסט היה למעשה בסיסט. בחור העונה לשם קליף ברטון, שהגיע מסן פרנסיסקו. הטפילד ואולריך לא היססו ולקחו את הבסיסט לשיחה כשאמרו לו כי הם רוצים אותו ללהקה. ברטון הסכים בתנאי שהלהקה תעזוב את לוס אנג'לס ותעבור לאזור סן פרנסיסקו. הם מיד הסכימו, כיוון שידעו כי הסצנה הגלאמית של LA לא מתאימה להם כלל, ועברו בשמחה. החזרות הנהלו בביתו של מנהל להקת Exodus, מייק וויטאקר.

הלהקה שכבר הפכה לשם ידוע עוד לפני שהוציאה בכלל אלבום, הייתה אמורה להקליט אלבום ראשון בחסותו של סיגל. אך האחרון לא יכל להרשות לעצמו לממן את הלהקה, כשהסכום היה גבוה במיוחד. אולריך לקח על עצמו את היוזמה, ויצר קשר עם ג'ון זאזולה (aka Johnny Z) שהיה מנהל חנות תקליטים בשם Rock 'n' Roll Heaven, ושמע על הלהקה עם הדמו No Life 'Til Leather. הוא האמין כי יש ללהקה הזו משהו להציע, ולקח אותם תחת חסותו כשהוא מקים את חברת Megaforce, בעקבות העובדה שכל חברות התקליטים סירבו לממן את הקלטות האלבום.


הנה אנחנו אז.

הלהקה הייתה מוכנה להקליט את אלבומה הראשון, אך היה עליה לעשות עוד דבר אחד. מאסטיין שתיין/נרקומן מטורף היה בדרך להרוס את הכל, בזמן שהוביל את עצמו להרס עצמי. החבר'ה היו צריכים להיפטר ממנו בדחיפות. בהמלצתו של וויטאקר (המנהל של Exodus זוכרים?), הגיטריסט קירק האמט נבחן לאודישן. האמט היה הגיטריסט של אקסודוס, ולמד אצל ג'ו סטריאני. הוא למד את השירים במהלך טיסתו לניו יורק.

באותו זמן, עם הגעתה של מטאליקה לניו יורק להקלטת האלבום, דבר ראשון בבוקר שעשו היה לפטר את מאסטיין. ב-11 בבוקר, מעירים אותו כשמודיעים לו כי הוא מחוץ ללהקה. הם גררו אותו לתחנת האוטובוס, ונסע במשך שלושת הימים הבאים חזרה ל-LA כשהוא זועם במיוחד, ומתכנן לנקום, כשהוא מקים להקה מתחרה ומפורסמת לא פחות - מגאדת'.

הלהקה בחנה את האמט ב-6 בערב שכהגיטריסט מגלה למצוא את החבר'ה ישנים, וכשהתעוררו, החלו לנגן. הם הבינו כי האמט הוא הבחור המתאים בהחלט. לפי מה שאמר, אף פעם לא אמרו לו שהוא קיבל את הג'וב, הוא פשוט נשאר למשך ה-30 שנים הבאות.


ותראו אותנו עכשיו...

הלהקה נפגשה בניו יורק עם פול קורצ'יו, שהפיק להם את האלבום, שעלה הון תועפות. האלבום עלה כל כך הרבה, שלזאזולה נראה כי הכסף בחשבון הבנק שלו אוזל. במשך שבוע שלם, הקליטה הלהקה 10 שירים קילרים באולפני Music America, שהביאו את הלהקה לתודעה כי יש לנו פה חבר'ה שהולכים לעשות רעש בזמן הקרוב.

בעקבות האילוצים הכלכליים שבהכנת האלבום, לא יכלה הלהקה לשכור לעצמה חדרים במלון, ונאלצה לישון בחדר חזרות ושמו Music Factory שם עוד להקת מטאל אנתרקס, הייתה עושה חזרות.

זה כבר לא סוד שמטאליקה תיכננו לקרוא לאלבומם הראשון Metal Up Your Ass, אך בעקבות הבוטות הכל כך גדולה, חברת התקליטים הטילה ווטו על כך, ומעניין לראות שג'וני Z דווקא הסכים שהלהקה תקרא לאלבום Kill 'Em All. שם שהיה מכוון לחברת התקליטים עצמה...

אז פותחים אלבום badass? בשיר badass כמובן. ככה פותחים אלבום בכורה. כשהלהקה מציגה את עצמה לפני הקהל, ומספרת כמה כיף זה להופיע לפני הקהל, כשהאורות נדלקים והקהל משתגע. Hit the Lights שהיה שיר לא גמור של הטפילד מתקופתו בלהקת Leather Charm, הושלם בעזרתו של אולריך, והתוצאה: פתיחה מושלמת, אגרסיבית, ורוק אנד רולית במיוחד שנמשכת ל-4 דקות שיהוו רק את קצה הקרחון. השיר הזה למעשה (שמתנגן בקצב של 160 פעימות לדקה) קנה את ללהקה את עולמה כשהופיע לראשונה באוסף המטאל של בריאן סיגל (ראו למעלה). אין ספק שHit the Lights הוא אחד הפתיחים הטובים ביותר שהיו באלבום כלשהו בהיסטוריית הרוק. אבל זו רק ההתחלה, ואנחנו ממשיכים...

הלהקה מראה את כישוריה בכתיבת יצירות אפיות עם המיני אפוס הפרוג ת'ראשי The Four Horsemen שכולל את כל הדברים הטובים ביותר שהיו במטאליקה אז. יצירה אפית שכוללת שינויים במקצבים, ריפים ופזמון קליטים שלא יוצאים מהראש, הברקות וירטואוזיות מבחינת רמת הנגינה, וטקסט אפל במיוחד העוסק בארבעת פרשי האפוקליפסה כפי שתואר בחזון יוחנן. אז נכון שבאמצע יש קטע שמזכיר יותר מדי את הלהיט של לינרד סקינרד, Sweet Home Alabama, בכל מקרה יש כבוד ללהקה שהייתה מוכנה לקחת על עצמה משימה מורכבת כמו זו שהייתה קשה במיוחד ללהקות מטאל. 7 דקות מצוינות במיוחד, שרק צריך לשמוע כדי להבין. דייב מאסטיין הוא למעשה חלק מכתיבת השיר, וכנקמה על שהעיפו אותו מהלהקה, הביא את אותו לחן שכתב עם מטאליקה למגאדת' כשהוא מגדיל את הטמפו, מוציא את קטע המעבר, ומשנה את הליריקה כשבמקרה של מאסטיין היא עוסקת בסקס בשירותים. הגרסה של מגאדת' הופיעה תחת השם Mechanix באלבום הבכורה של הלהקה, Killing is My Buisness, and Buisness is Good.

ואנחנו ממשיכים עם המצב הרוח הפרחחי והאנרגטי של הלהקה עם Motorbreath עוד שיר של הטפילד מתקופתו ב-Leather Charm, העוסק בחיים על הקצה. אז נכון מטאליקה לא היו באותה תקופה המודל לחיקוי הכי טוב מבחינת ההתנהגות (זה עלה להם רבות), אך הטקסט לא משנה בכלל עם לחן מפציץ ואגרסיבי המורכב מריף קליט במיוחד כפי שאמור להיות בכל שיר מטאל טוב, ובנוסף פזמון שפשוט גורם למאזין להצטרף בשירה (או במקרה של ג'יימס באותה תקופה - צעקה).

השיר הבא Jump in the Fire כולל את אחד מהריפים הטובים ביותר של הלהקה, עם שיר שכל כולו לא יישכח לכם בקלות. הבית, הפזמון הממגנט, האנרגיה הבלתי נגמרת, הסולואים המדהימים במהלך אקורדים שגם הוא קליט במיוחד. ככה כותבים שיר מטאל שהופך אחרי זה לסינגל. כי הוא באמת יצא כסינגל עם עטיפה שצוירה ע"י צייר ושמו לס אדוארדס שצייר במקור את הציור לספר ושמו Devils of D Days מאת גרהאם מסטרטון שיצא לאור ב-1978. השיר שנכתב ע"י הטפילד, אולריך, ומאסטיין, במטרה לכתוב שיר שיישמע כמו הלהיט של איירון מיידן שהיה פופולרי באותה תקופה, Run to the Hills.

ואז כשהטפילד אומר bass solo take one, כל הבמה של קליף. הבסיסט מראה למאזין את כישרונו שלא מוטל בספק, עם גיטרת בס שעברה אפקט דיסטורשן יחד עם דוושות wah wah. הקטע האינסטרומנטלי (Anasthesia) - Pulling Teeth הוא ברטון סולו. כנראה שהוא עשה עד כדי כך רושם על השניים בהופעה ההיא (dude that's a bass אמר הטפילד לאולריך כשקלט שברטון הוא הבסיסט). סך הכל אחלה סולו בס שמסתיים בסוף עם אולריך שמצטרף במקצב של 2/4, ומסיים את זה בסאונד שיוצא משליטה, ועובר לנאמבר הבא.

Whiplash (הסינגל הראשון מהאלבום) כמו Hit the Lights גם הוא ת'ראש רוק אנד רולי חזר במיוחד עם המילים המספרות למאזין: אנחנו מטאליקה! אתה מטאליקה! בהופעות כולם נותנים בהדבנגינג, ואדרנלין מתחיל לזרום. והמוזיקה אכן זורמת מעולה עם המילים, עם פזמון קליט במיוחד, שבסופו ג'יימס צועק את שם השיר (רגע בלתי נשכח בקרב מטאליסטים).

ואז מגיעה מטאליקה הפוליטית בשני השירים הבאים. הראשון מביניהם Phantom Lord, מתחיל במארש צבאי מאיים, שעובר לשאר השיר עם ריף ממכר, ובית קליט במיוחד, השיר הזה יחסית שונה משאר האלבום, כיוון שיוצא לטוויסט מעניין של חלק המורכב מגיטרה על אפקט clean, אך גם ברגעים הללו, מטאליקה נשמעת אכזרית ואגרסיבית. שליט הפנטום אמנם לא הפך לקלאסיקה כמו רוב שירי האלבום, אבל הוא אכן מותיר רושם טוב למטאליסט שמחפש אגרסיות ללא פשרות במוזיקה שלו, בעיקר כשהטפילד צורח בכל גרונו: "תיפלו על ברכיכם, לבואו של שליט הפנטום!"

הקטע הבא No Remorse הוא אחד השירים היותר טובים באלבום. קטע ת'ראש קלאסי שמתחיל, שמתחיל באנרגיות מטורפות בריף אגרסיבי עם סולו קצר מידיו המבורכות של האמט, ומשם עוברים לשיר עצמו, עם אחד מהפזמונים הטובים ביותר שמטאליקה כתבה, לצד מילים אכזריות ופסימיות במיוחד המתארות מלחמה ללא סוף, ללא רחמים, וללא תקווה. ככה יוצרים שיר ייאוש. הלהקה לא שוכחת לאתגר מדי פעם, ונכנסת למהלך אקורדים קליט ומדהים, שנשמע שמשהו טוב הולך להתפתח, ואכן משהו טוב באמת יוצא, עם יציאה לסולואים מרשימים שחותמים סופית על הוירטואוזיות של האמט. חוזרים לפזמון, כשהפעם לצד תופיו של אולריך, הטפילד צועק כמו מצביא ברברי: "לתקוף!". קטע המותיר צמרמורת, ובעצם מכין אותנו ליצירות הבאות של הלהקה שילכו באותו כיוון דרמטי. No Remorse הוא השיר המצוין להקדיש לאויב שלך, וחוץ מזה מדובר כאן באחד מהשירים הטובים ביותר של מטאליקה בכללי.

ואז מגיע ה-קטע אם לא ה. Seek and Destroy שהפך כבר להמנון בקרב המטאליסטים על כל מרכיביו. עם זה הריף שכבר כל ילד המנגן על גיטרה לומד אותו מתישהוא (שאגב הושפע משירם של דיימונד הד, Dead Reckoning), הפזמון שאותו כל מעריץ מכיר, הבית המרכזי של השיר המלווה בשירה אכזרית במיוחד של הטפילד, והסולואים הוירטואוזים של האמט, שנאמר כי נוספו בהשפעת שירם של סקסון, Princess of the Night. האמט טוען כי בתזמון 3:47, הוא פספס תו מסוים בסולו, כנראה מתוצאה של מיתר שנמתח יותר מדי. דבר על כך הוא מתנצל, לא נורא סולחים לו. המילים האכזריות לא פחות נכתבו על הרצון להרוג, אך לא בהכרח לעשות זאת. הטפילד לפעמים היה מתבדח ואומר כי השיר היה על ציד. אך בעקבות אירועי ה-11 בספטמבר, השיר סומן כלא הולם ע"י הקרן iHeartMedia. על כל רבדיו, Seek & Destroy V הוא קלאסיקת מטאל ומטאליקה, כל חובב של הז'אנר מכיר אותו בעל פה, ומאז כתיבתו הלהקה מבצעת אותו בכל הופעה, למעשה מ-1982 ועד היום.

לסיום האלבום הזה מסיימת מטאליקה בשיר המהלל את המטאל ועוסק בסגנון החיים של מעריציו. Metal Milita גם הוא בשיתוף פעולה עם מאסטיין, הוא בחירה נכונה לסיים אלבום כל כך קשוח שהמילה "פאקינג" היא מינורית מדי. אף על פי שלא מדובר בשיר שהפך לפריט חובה בקטלוג של הלהקה, מדובר בסיום מוחץ לאלבום מוחץ שמסתיים בצלילים של צעידה צבאית מאיימת שכנראה אומרת: לא תוכל להרוג את המטאל. כולם מצטרפים למיליציית המטאל בסוף!

עם יציאתו של האלבום ב-5 ביולי 1983, מטאליקה השלימה סופית את תהליך ההכרה שלה בקרב המחתרת. כל אמריקה הכירה את הרביעייה הרועשת החדשה שסומנה על המפה כמיליציית מטאל כמו השיר הסוגר. האלבום שהופץ בהתחלה במספר מוגבל, הפך לרב מכר, והגיע למעמד של אלבום פלטינה. דבר שהציל את ג'וני Z מפשיטת רגל. בעקבות ההצלחה המאסיבית, יצאה הלהקה לסיבוב הופעות מוצלח במיוחד לצד להקת Raven הבריטית. שיער ארוך עד הכתפיים, המון בירות, המון כיף, המון מטאל והמון בירות. מטאליקה השתפרה מאלבום לאלבום, כשסגנון הת'ראש מטאל שהוצג כאן במלוא הדרו לראשונה, התפתח לכיוונים שונים והשפיע על הלהקות הבאות בז'אנר.

לסיכום, Kill 'Em All הוא לא האלבום הטוב ביותר של מטאליקה, אבל הוא כנראה החשוב ביותר לזרם הת'ראש מטאל. מדובר כאן באלבום קשוח ולא מתפשר, עם שירים קילרים מלאי אנרגיה חייתית ומטורפת שבאה מארבעה מתבגרים שפרקו את הזעם שלהם כלפי העולם, באלבום הזה. ארבעה חבר'ה שאוהבים לנגן מטאל שהתמזל מזלם וזכו להצלחה רבה, שהפכה את חברי הלהקה למולטי מיליונרים המופיעים בהופעות ענק, כשרבים מן השירים באלבום זה, מבוצעים עד היום. אפילו היום כמעט 30 שנה אחרי שיצא, האלבום עדיין רלוונטי, ומספק למעריצים החדשים שמתחילים להאזין לאלבום המון פורקן ואנרגיה מתפרצת. כל החבר'ה נותנים את הבסט שלהם בידיעה המרגשת כי זוהי ההקלטה הראשונה שלהם. הטפילד העד אז ביישן, מתגלה כסולן צווחני עם קול מאיים שהתפתח עם הזמן לקול ווקאלי מצוין, אולריך שהוא לא המתופף הטוב ביותר עלי אדמות, אך יש לוט את הדרייב והתשוקה לדבר שמחפים על זה בלי בעיה. ואם יש שני כוכבים מבחינת נגינה הרי אלו קירק האמט על הגיטרה, וקליף ברטון על הבס. האמט נותן לאורך כל האלבום סולואים אדירים לצד ריפים בלתי נשכחים, שקובעים כי כשרונו לא מוטל בספק. ברטון הוא ההנדריקס של הבס, כשמדי פעם מסרב לספק רקע לשתי הגיטרות ולפעמים נשמע גם הוא טוב מאוד במיקס. אין ספק שהאלבום הזה הוא נכס צאן מטאל, ואלבום בכורה מדהים שלמעשה היה רק קצה הקרחון. יש לו המון חוצפה, הוא לא שם על אף אחד, וסירב להיכנע לפוזות ולריקניות של הזרם המרכזי שפעל אז. מאז יצא, הסאונד שלו שופר כשהודפס מחדש בכמה גרסאות רימסטר. כיום המומלצת ביותר היא מ-2013 שיצאה ע"י חברת Blackend שהלהקה הקימה, אך גם הגרסאות הקודמות מציגות סאונד לא רע בכלל, המייצג נאמנה אלבום badass כמו זה. ובנוסף יש גם רצועות בונוס עם הקאברים המפורסמים של הלהקה ל-Am I Evil? של דיימונד הד ו-Blitzering של הלהקה בעלת אותו השם.

אז חברים, תתכוננו להתפרצות אנרגיה מלאת הדבנגינג עם האלבום - מטאליקה הורגים את כולם!

Soft Machine - Third

בתחילת שנות השבעים, הפכו שני סגנונות לחביבי הקהל, ולהקותיהן הפכו למקור הערצה חדש. הרוק המתקדם והג'אז פיוז'ן. שני הסגנונות הללו, שולבו בחכמה והנפיקו יצירת מופת. זוהי להקת סופט מאשין ממובילות זרם הקנטרברי, שלקחו את שני הסגנונות והוציאה מהם את המיטב באלבומה השלישי שיצא ב-6 ליוני, 1970.

אז אנו חוזרים אחורה 6 שנים לפני כן, ב-1964, כשבאזור קנטרברי שבבריטניה, הוקמה להקה בשם The Wilde Flowers. להקה זו הייתה למעשה העובר ממנו התפתח סגנון הקנטרברי. ב-1969, התפרקה הלהקה, וממנה יצאו שתי להקות מייצגות של הז'אנר. החצי הראשון היה סופט מאשין, והחצי השני היה קרוואן.

שם הלהקה נלקח מתוך שמו של הספר בעל אותו השם מאת ויליאם ס. בורוז.

סופט מאשין הייתה באותה תקופה חלק מן המחתרת הבריטית העליזה ששלטה באותה תקופה בלונדון, כשהיא מנגנת במועדונים הפופולריים של התקופה כמו UFO, Middle Earth ו-Speakeasy Club. חברי הלהקה באותה תקופה היו רוברט וייאט מתופף וזמר מוכשר במיוחד, קווין איירס על בס, גיטרה וגם שירה, עוד בחור ושמו דיוויד אלן על גיטרה ואורגניסט בשם מייק רטלדג'.

צ'ס צ'נדלר לשעבר הבסיסט של האנימלס, והבחור שהביא את הנדריקס לתודעה, קלט גם את המכונה הרכה, כשהפיק את הסינגל הראשון שלה, ובעקבות זאת יצאה לסיבוב הופעות עם החוויה של הנדריקס. דבר שהביא לקהל מעריצים חדש להרכב. אך בעקבות חזרתם מצרפת לאנגליה, נמנע מאלן האוסטרלי לחזור. הוא נשאר בצרפת, ושם הקים להקה אגדית נוספת, גונג.

הלהקה חזרה לאנגליה כשלישייה, והוציאה לאור ב-1968 את אלבומה הראשון, שהורכב משירים פסיכדליים עליזים כיאה לתקופה. הלהקה שוב יצאה לסיבוב הופעות מוצלח עם הנדריקס, כשעל הגיטרה מצטרף פליט להקת Dantalian's Chariot, אנדי סאמרס. בתקופת ההופעות בארצות הברית, איירס התעקש לפיטוריו של סאמרס, ואיירס עזב גם לאחר מכן. לקראת סוף 1968, סופט מאשין התפרקה. איירס הפך לאמן סולו מצליח, וסאמרס הפך בסוף שנות השבעים למולטי סטאר עם הפוליס.

ווייאט נשאר בארה"ב להקליט למען פתיחה בקריירת סולו. רטלדג' חזר לאנגליה וגם הוא לא חדל מעבודה כשהחל להלחין. אך בינואר 1969, המכונה הרכה חזרה לפעולה, עם עזרתו של מנהל ההופעות לשעבר יו הופר, שהפך לחבר להקה מן המניין כשאייש את עמדת הבס, הוציאה הלהקה את אלבומה השני Volume Two בספטמבר של אותה שנה, שהראה סימני בגרות של מעבר אל רוק פרוגרסיבי עם נגיעות פיוז'ן.

במאי, הלהקה הקליטה (אך ללא קרדיט) שני שירים באלבומו הראשון של מנהיגה לשעבר של פינק פלויד, סיד בארט, The Madcap Laughs. וב-1970, בהשפעת אלבומו המהפכני של מיילס דיוויס Bitches Brew, החליטה הלהקה לשנות כיוון אל ג'אז פיוז'ן אינסטרומנטלי, כשהטריו הופך לשביעייה עם התווספותם של ארבעה נגנים האחראים על כלי הנשיפה. לבסוף השביעייה הפכה לרביעייה, כשרק הסקסופוניסט אלטון דין (מהרכבו של הפסנתרן קית' טיפט) שורד את העזיבה.

עם הצטרפותו של דין, הוציאה את אלבומה כנראה הטוב ביותר, שלישי במספר, שהראה על נטישה כמעט מוחלטת של כל מה שאפיין אותה בעבר.

Third הראה את מעברה המהיר של הלהקה מימי המחתרת הפסיכדליים העליזים של UFO, אל מחוזות הפיוז'ן האקספרימנטליים, עם 4 רצועות בלבד. כל אחת מהן עוברת את מחסום ה-10 דקות, כשרק שיר אחד (Moon in June) כולל בתוכו ליריקה. כל הקומפוזיציות הארוכות הללו, מצביעות על השאפתנות והכישרון האילתורי של חברי הלהקה. זוהי גם ההתחלה של ריחוקו של וויאט משאר הלהקה, שהייתה מעוניינת בכיוון האינסטרומנטלי, בזמן שהסולן המתופף היה מעוניין לחזור אל הכיוון הקודם. זה מתבטא באלבום כשהקטע השלישי הוא למעשה וויאט סולו, בלי עזרה משום חבר להקה. הוא יעזוב לאחר האלבום הרביעי, שלאחר מכן יקים להקה נוספת Matching Mole, יהפוך לנכה, ויפתח בקריירת סולו מוצלחת.

כנראה בשל היצירות הארוכות, שבאותה תקופה, נאלץ האלבום לצאת ככפול בשל קשיים טכנולוגיים (צד ויניל אחד יכל להכיל 20 דקות לכל היותר). בנוסף בשל העומס הרב של החומר המוזיקלי, והניצול הרב של הטכניקות האולפניות שהיו חדשניות לתקופה, האלבום הכיל איכות סאונד לא טובה במיוחד, כשהיס (רעש חרישי) מרגיז נשמע בין הכלים. זה תוקן כמה שנים מאוחר יותר כשב-2007, יצא האלבום על דיסק עם איכות סאונד טובה ביותר שעשתה חסד עם האלבום הזה. בנוסף לדיסק הראשון שהכיל את כל 75 דקותיו של האלבום, נוסף גם דיסק בונוס אשר כלל ביצוע בהופעה חיה בפרומסף רויאל אלברט הול לרדיו ה-BBC בשביל לפתוח לתזמורת הסימפונית של הBBC. זוהי הייתה הפעם הראשונה שלהקת רוק-ג'אז מופיעה באירוע מכובד כמו הפרומס שהיה פסטיבל פופולרי של המוזיקה הקלאסית.

בנוסף לרביעייה, משתתפים לין דובסון שהיה בתקופת ההקלטה חבר להקה, ג'ימי הייסטינגס (אחיו של פאי הייסטינגס מקרוואן) תרם קצת מחלילו פה ושם, ניק אוונס מהרכבו של טיפט ונגן סשנים של קינג קרימזון על הטרומבון, וכנר הג'אז החופשי רב ספול שהיה חלק מהרכבו קצר הימים של וויאט, Amazing Band.

אז האלבום נפתח ב-5 דקות אוונגרדיות וגרוטסקיות במיוחד, עם Facelift. קטע על בסיס לחן של הופר, שהורכב מכמה הקלטות מהופעות מהשנים 1969-1970, מה שנותן לו את הסאונד הגס במיוחד. ההקלטות היו מ:

Fairfield Halls, קרוידון, הוקלט ב-4 לינואר, 1970

Mothers Club, בירמינגהם, הוקלט ב-11 לינואר, 1970

כמה הופעות משנת 1969, במסגרת פרויקט קצר ימים ושמו Spaced.

כאן נשמעת השאפתנות הג'אזית של הרביעייה כשבהתחלה מתפרעת לה על כליה, ולאחר 5 דקות, נכנסת הלהקה ללחן המרכזי כשהיא בונה את המתח באיטיות עם תופיו של וויאט, ומשם והלאה חברי הלהקה עושים כרצונם. רטלדג' מאלתר לאורך כמעט כל היצירה עם האורגן הבשרני שלו. בדקה העשירית, עוברים לחלק נוסף ומסתורי במיוחד, עם חליל צד המשוטט באפלת האורגן המהפנט. ועם הזמן, התופים חוזרים והמוטיב הראשי מתנגן עד הסוף כשהוא מושמע לאחור בלופ.

הקטע השני Slightly All the Time שמבוסס על לחן של רטלדג', מציג את המעבר לג'אז פיוז'ן בצורה מושלמת. עבודת כלי נשיפה המתואמת באופן מצוין עם שינוי מקצבים משונה. דין, הייסטינגס ואוונס הם הכוכבים המרכזיים ביצירה, רוב הבמה ניתנת להם. אם זה במוטיב המרכזי, ואם זה באלתורים. אז כל מי שאהב את התקופה הפסיכדלית של הלהקה, יצטרך לשנות כיוון, כי מדובר כאן במשהו אחר לגמרי.

עכשיו הקטע השלישי Moon in June הוא פשוט וואו. כנראה הקטע הכי מפורסם של סופט מאשין. זהו כנראה באמת הכי אהוב עליי מכל האלבום, ובכלל מהלהקה. מדובר כאן ביצירה הפרוגרסיבית האחרונה של הלהקה, לפני המעבר הסופי לג'אז פיוז'ן, רוב הזמן בגלל שהוא היחיד שכולל מילים. וויאט לא רצה לנטוש את הכיוון הרוקי-מושר מסוף שנות השישים. כשנתקל בהתנגדות מחברי הלהקה, החליט לקחת על עצמו את המשימה. חצי מתוך כל הקטע הזה הוא בעצם וויאט סולו. שום חבר להקה. המתופף והזמר מנגן גם על הבס, האורגן, והפסנתר. עם עזרה מחברו הכנר רב ספול שמגיע לקראת סוף הקטע. מתחיל בתור קטע נפלא עם שירה מושלמת של וויאט, שעובר לכיוונים שונים. וויאט לא שוכח את חוש ההומור מימים עברו, ומכניס לתוך הליריקס, משפטים משעשעים פה ושם, למשל כשהוא מכין אותנו לחלק הבא של השיר, שהוא ניגוד מוחלט למה שבא אחרי. כאן, כבר נכנסים כל החבר'ה. מדובר כאן בג'אז פסיכדלי מסטולי במיוחד, עם הכינור של ספול שמגיע וויאט מזמזם לו שירים של איירס ברקע (Singing a Song in the Morning ו-Hat Song). מדובר כאן ביצירת מופת לא מוערכת שלדעתי לא נופלת משאר אפוסי הפרוג הגדולים של שנות השבעים. היצירה עצמה לא בוצעה פעמים רבות בהופעות רק במקרים נדירים, בביצועים מקוצרים. וויאט ארז לבסוף את מערכת התופים ונפרד לשלום אחרי האלבום הרביעי, לאחר שהבין כי אין לו מה לחפש בלהקה יותר.

הקטע האחרון Out-Bloody-Rageous גם הוא של רטלדג', מתחיל בלופים משונים ומוזרים של האורגן, שנותנים תחושה סוריאליסטית ומוזרה לאורך הדקות הראשונות של היצירה שזה לדעתי אחלה בחירה, ולפתע, עוברת לקטע המרכזי מקפיץ במיוחד, עם חטיבת כלי הנשיפה במיטבה, יחד עם פסנתר ספונטני במיוחד של רטלדג' שנשמע קצת כאילו הושפע ממוזיקה לטינית. לאחר מכן, הלהקה מתפרעת לפי רצונה, כשרטלדג' מאלתר על האורגן שלו, עד שהלופים חוזרים לזמן קצר, ועוברים לחלק שונה לגמרי, עם נגינת פסנתר כשכלי הנשיפה מצטרפים, ומשם כשכל הלהקה מנגנת, דין מאלתר לו בסולו מלא פיל על הסקסופון שלו, ומשם חוזרים לסוריאליזם המוזיקלי של ההתחלה שמתפוגג לו בפייד אאוט איטי, וחותם 75 דקות מאתגרות ושאפתניות במיוחד.

האלבום עצמו סימן את סוף התקופה הרוקית בלהקה, ותחילת התקופה הג'אזית-אינסטרומנטלית שתימשך עד פירוקה בשנות השמונים. מעריציה ההיפים של הלהקה נטשו, הג'אזיסטים אימצו את המכונה הרכה כלהקה חדשה ומעניינת שעושה פה משהו טוב. הלהקה עשתה רושם כל כך טוב, שכפי שתואר בתחילת הביקורת, הוזמנה להופיע בפסטיבל הפרומס היוקרתי שכלל את מיטב היצירות הקלאסיות בביצוע חי של התזמורת. הפעם הראשונה ובה מוזיקה פופולרית נכללה גם בפסטיבל.

לסיכום, Third הוא לא לכל אחד. הוא מדבר בעיקר אל חובבי פרוג, ג'אז פיוז'ן ואוונגרד שאפתני. התקופה הפסיכדלית הסתיימה לטוב ולרע, מכאן סופט מאשין לא הביטה אחורה והמשיכה להוציאה אלבומי פיוז'ן עד סופה ב-1984. 4 קומפוזיציות ארוכות ושאפתניות במיוחד. כל אחת מהן מיוחדת בצורה שלה, ורק הקטע השלישי הוא הד מהתקופה הקודמת. אלו 75 דקות של מוזיקה ניסיונית ואוונגרדית שמושכת בעיקר אנשים המחפשים מוזיקה שונה. מי שבאמת יבוא עם ראש פתוח יצא מרוצה. Moon in June הייתה ונשארה הקומפוזיציה המפורסמת של הסופט, אך יש כאן משהו הרבה יותר שונה מזה. לאלה בינינו שאוהבים, מומלץ, אבל להגיע בראש פתוח כמו שאמרתי, כי תמצאו כאן משהו מעניין.

הנה האלבום להאזנה - סופט מאשין השלישי

Van Der Graaf Generator - Pawn Hearts

ז'אנר ההבי מטאל ידוע בזכות מילותיו האפלות והאכזריות, שהחלו עם בלאק סבאת' ב-1970, ומאז אלמנט זה נמשך והפך לקלישאת הסגנון. אבל האלבום הזה Pawn Hearts, הרביעי במספר של להקת הרוק המתקדם ואן דר גראף ג'נרייטור, שיצא ב-1971, היה פשוט פצצה שנפלה ביום בהיר. למעשה עד היום, אני לא חושב ששמעתי אלבום כל כך פסימי, אכזרי, וחסר רחמים. אני לא חושב ששמעתי אי פעם להקה אחרת שהצליחה לעקוף או לחקות את אווירת האימה הקודרת שהצליחו להעביר פיטר האמיל, יו בנטון, גיא אוונס ודיוויד ג'קסון.

3 שירים. לא סליחה. 3 אפוסים. זהו התוכן של האלבום. כולם עוברים את מחסום 10 הדקות. מדובר כאן בפיסת גאונות שלא היה אין ולא יהיה כמוה. אפילו היום, 44 שנים מאז שיצא, עדיין מצליח להעביר את אותה תחושת פחד וצמרמורת.

והכל בזכות פיטר האמיל. באותו זמן בחור צעיר בן 23. ההנדריקס של השירה. האדגר אלן פו של הרוק. כתיבתו ניזונה מספרי אימה, סרקזם, ופילוסופיה. בנוסף, גם ניגן על גיטרה. האמיל הקים לו אי שם במנצ'סטר של 1967, יחד עם חברו כריס ג'אדג' סמית', להקה ושמה ואן דר גראף ג'נרייטור (על שם גנרטור המייצר מתח חשמלי). סמית' עוזב, ומצטרפים אליו כמה נגנים שיבואו ויתחלפו כשנשארו יו בנטון (קלידים), גיא אוונס (תופים) וניק פוטר (גיטרת בס).

ב-1969, היא הוציאה את אלבום הבכורה שלה The Aerosol Grey Machine שהיה אמור להיות בכלל אלבום בכורה של האמיל, אך בעקבות בעיות חוזה יצא תחת שם הלהקה.

אף על פי שזהו אלבום טוב ונעים להאזנה, הוא לא מייצג את סגנונה המייצג של הלהקה. רוב האלבום הזה הוא רוק פסיכדלי אופטימי כיאה לתקופת ילדי הפרחים העליזה. ב-1970 הוחתמה ודגג ע"י חברת כריזמה, והוציאה את אלבומה השני The Least We Can Do Is to Wave to Each Other, שכבר החל להראות מגמה של גיבוש סגנון עצמאי. להרכב הצטרף בחור משונה ושמו דיוויד ג'קסון, נהג לחבוש כובע עור, ויכל לנגן אפילו על שני סקסופונים בו זמנית!

ב-1971, פוטר עוזב, והלהקה כבר השיגה לעצמה צליל מיוחד שמייחד אותה מן השאר, אך שיאה היה לפניה. האלבום H to He, Who Am the Only One הציג לעולם את ודגג, והלהקה צברה לעצמה קהל מעריצים חדש.

אחרי סיבוב הופעות מוצלח ושמו Six Bob Tour, בו הלהקה ניגנה יחד עם ג'נסיס ולינדספראן, עם הופעות כושלות בגרמניה, הלהקה עבדה נון סטופ. בדרך, האמיל הוציא אלבום סולו ראשון ושמו Fool's Mate.

באותו זמן, האמיל החל לכתוב חומרים לאלבום הבא, אחד מהחומרים כבר בוצע בהופעות. קטע ושמו Man Erg. לאחר סיום תקופת ההופעות, האמיל הזמין את המפיק ג'ון אנתוני לביתו, שם השמיע לו את החומר החדש על גיטרה ופסנתר. אנתוני לקח על עצמו את תפקיד ההפקה, והלהקה נסעה לאזור סאסקס, שם היה ביתו של מנהל כריזמה, טוני סטראטון-סמית'. בביתו של סמית', הם עשו חזרות על החומרים.

ביולי 1971, נכנסה הלהקה לאולפני טריידנט להקלטת האלבום, עם אנתוני על ההפקה, וטכנאי הקול דיוויד הנטצ'ל, קן סקוט ורובין קייבל. ההקלטות הסתיימו בספטמבר. ללהקה היה רעיון בראש. כמו Ummagumma של פינק פלויד, להוציא אלבום כפול המורכב מאלבום הופעה, ויצירות סולו של חברי הלהקה שהוקלטו באולפן. חברת כריזמה הטילה וטו על ההחלטה, ולבסוף האלבום יצא כפי שהוא ידוע כיום. האמיל אמר בדיעבד כי ההחלטה של כריזמה הייתה נכונה, וכנראה שהוא צודק.

אז מה הופך את הסאונד של ודגג לכל כך מיוחד ובלתי נורמלי לעומת השאר? טוב יש לנו סולן כריזמטי במיוחד, שיכול לשיר בצורה נוגה כמעט אבלה, לצרוח כמו במחזה טרגי, לעשות גראולינג לפני שהמונח בכלל נטבע, וכמובן, כתיבת מילים בלתי נשכחות שמעבירות צמרמורת בכל פעם מחדש.

יש לנו בנוסף את בנטון, שסירב להישמע בתוקף כמו עוד קלידן פרוג וירטואוז. לו היו רעיונות אחרים בראש. בנטון לקח את ההאמונד שלו ויצר לו אפקטים משונים, שגרמו לקלידים להישמע כמו מפלצת מאיימת או הר געש בהתפרצות. לפעמים, בנטון היה מפרק ומרכיב את האורגן. ההאמונד המטורף הוא עוד מרכיב חיוני בצליל המטורף של הלהקה.

יש לנו מתופף בעל דינמיקה מושלמת, שיודע מתי להירגע על המערכת, ומתי להתפרע ולהכות בתופים ללא רחמים. ואחרון חביב, ג'קסון שיודע להפיק צלילים מטורפים מכלי הנשיפה שלו. הסקסופון לפעמים נשמע כאילו עובר עינויים, ולפעמים חליל צד מגיח פה ושם. מלבד האמיל, כל הנגנים בודגג לא מקבלים מספיק הערכה, ויש לשנות את המצב, כי הלהקה הזו שינתה את פני הפרוג וגם את הרוק עם צליל שמעולם לא נשמע עוד בתולדות המוזיקה הפופולרית.

אז אנחנו מתחילים. לכאורה, אנחנו חושבים שמדובר באלבום רגוע ולא מזיק, עם נגינת גיטרה אקוסטית פסטורלית וחליל צד נוגה, אך כשהאורגן והמצילות העדינות מתחילות להיכנס האמיל מתחיל:

i stood alone upon the highest cliff top

looked down around and all that i could see

were those that would dearly love to share with

crashing on quite blindly to the sea

i tried to ask what game this was

but knew i would not play it

the voice as no one no one came to me...

ואז, הטירוף מתחיל. עם ריף סקסופון אכזרי במיוחד, מגיח האמיל בשירה אכזרית במיוחד ומילים נוקבות על שאלת קיומו של האדם, כשהוא שואל איזו מטרה יש מלבד למות? ודגג לא מרחמים על המאזין, וגם ברגעים הרגועים יש תחושה לא נעימה שמשהו הולך לקרות.

Lemmings אפוס האמילי בן 11 דקות העוסק במיתוס השגוי לפיו מכרסמים בשם למינג נוהגים להתאבד בקבוצות באמצעות קפיצה אל הים. האמיל משווה את האנושות ללמינגים, ותוקף באמצעות ליריקה שמגיעה כבר לרמה של פואטיקה, כיאה לטקסים של האמיל. מבחינה מוזיקלית כפי שצוין, שום דבר לא בטוח, גם אם אתאר לכם פרט אחר פרט על היצירה, לא תוכלו שלא להיבהל ולהצטמרר מן התחושה האפלה שמעבירים החברים. מדי פעם, הלהקה נכנסת לטריטוריה של ג'אז חופשי ומטורלל במיוחד. ולבסוף, מסיימת בסיום מפחיד ואוונגרדי במיוחד הנשמע כמו ביקור באחוזה גותית עתיקה, ובדפיקה על תוף, נחתמות להן 11 דקות של אימה פסימית במיוחד. אבל זה רק קצה הקרחון.

היצירה השנייה Man Erg, שבוצעה עוד בתקופת ההופעות של הלהקה, הוא אוקסימורון מוזיקלי גאוני שנמשך קצת יותר מעשר דקות. היצירה שעוסקת באדם הנשלט בידי רוצח ומלאכים בתוך גופו, ולא יכול לשלוט בעצמו. והמוזיקה מתאימה לטקסט כמו כפפה. מתחיל כבלדת פסנתר רגועה ונעימה לאוזן, עם שירה מאוד מפוחדת מצד האמיל המייצגת נאמנה את גיבור הסיפור. בפזמון, מגיעה הלהקה לשיאים דרמטיים במיוחד, ושוב חוזרת לאותו רוגע שלוו, עד שפתאום לאחר סקסופון צווח, נכנסת הלהקה להתקפה מטאלית אכזרית וחסרת רחמים, כשהאורגן המפחיד של בנטון בקדמת הבמה. האמיל צורח בכל גרונו: "איך אוכל להיות אני?!" "האם אני באמת אני?!", בהמשך מגיעה לשיאים נוספים עם סקסופון דומיננטי במיוחד שמגיע לשיא רגשי, לאחר מכן חוזרת הלהקה לבלדה, עד שפתאום בצורה מטרידה במיוחד, נכנסת ההתקפה המרושעת ומשתלבת עם הבלדה, במשהו שנשמע כמו מלחמה בין המלאך לרוצח, ולבסוף מסיימת הלהקה בסיום דרמטי במיוחד, שמרמז אולי כי האדם השיג את שליטתו חזרה. זהו הצד הראשון של התקליט נגמר. הצטמררנו, ואנחנו ממשיכים להצטמרר לקראת הגראנד פינאלה.

האפוס המסיים A Plague of Lighthouse Keepers הוא יהלום, וכנראה היצירה החשובה ביותר של הלהקה. 23 דקות של טירוף, מלנכוליה, בדידות ואימה. היצירה הזו היא מאמץ משותף של כל חברי הלהקה. היצירה עוסקת בשומר מגדלור המאבד את שפיותו, לאחר שצפה בהתאבדויות וחווה רגשות אשם, על שלא הושיט להם עזרה. ההתחלה עד היום בלתי נשכחת, ואפשר לזמזם אותה. אבל אל תחשבו לרגע שמדובר בלחן נעים. הוא מתחיל בקרירות קודרת, עם האמיל השר על המושיע לו מחכה, כשלפתע מגיעה לפזמון סוחף דרמטי ומרושע במיוחד. לאורך כל 23 הדקות הללו, עוברת הלהקה, למצבי רוח שונים בין עצב לטירוף, שקט לרעש, בדידות לחוסר שפיות. רגע אחד היא שותקת ושקטה, ופתאום מפציצה ותוקפת ללא רחמים. שיאים רבים יש ביצירה כפי שבאלבום כולו, כמו הקטע בו השומר צועק על כך שהוא כולו לבדו, וכניסתו של רוברט פריפ מנהיגה של קינג קרימזון, עם הגיטרה הנצחית שלו. פריפ אהב את ודגג והיה מלא הערכה להאמיל. הוא עוד התארח באלבום הקודם, והאמיל בתמורה עזר לו ב-1978, עם אלבומו Expourse. לבסוף אחרי קטע מטורף במיוחד, הלהקה מסיימת בבלדת פסנתר מדהימה ובה הלהקה שרה כי הדברים הם חלק, וכך מסיימת בסיום לאלבום אכזרי, קודר, חסר רחמים ובעיקר גאוני, מקורי וסוחף. בנטון לא רצה בכלל לכלול את הקטע באלבום. הוא רצה משהו מסחרי יותר כמו Killer שהיה באלבום הקודם. למרבה המזל, היצירה הזו נוספה, וחברי הלהקה עבדו עליה קשה במיוחד בשביל להשלים את החזון. אנתוני עזר להם במטרתם, כשהם מנצלים את הטכניקות האולפניות של התקופה (ביצירה זו הועמסו כ-16 ערוצים על ההקלטה). היצירה הוקלטה כל חלק בנפרד, ואז חוברו כולם יחדיו בעריכה באולפן. התוצאה מספקת, אך חברי הלהקה התקשו לבצע אותה בהופעה חיה. פעם אחת היצירה בוצעה בשנות השבעים בהופעה בטלוויזיה הבלגית, אך כיום בודגג של שנות האלפיים, הלהקה חזרה לבצע את האפוס ב-2014.

האלבום יצא באוקטובר 1971. בהוצאה המקורית והמוכרת כיום רק 3 היצירות שבו נכללו. אך באמריקה יצא האלבום עם הביצוע הפרוע והמלא חיים של הלהקה ללחן הידוע של ג'ורג' מרטין, Theme One שהפך למנגינת הסיום ברדיו ה-BBC כשהגרסה של ודגג יצאה כסינגל בבריטניה. במולדת, הבריטים לא התנפלו על התקליט, והוא לא נמכר בכמות גדולה. למרות ביקורות חיוביות מחלק מהעיתוני המוזיקה. לעומת זאת באיטליה, השתגעו עליהם. האלבום הגיע למקום ה-1 במצעד שם, ולהקות רבות קמו במדינה זו, כשהם מושפעים מודגג ועמיתיה הבריטים. ודגג ניצלה את המומנטום שצברה במדינה, ונסעה להופיע באיטליה, אך ההופעות היו סיוט לחברי הלהקה, שסיפרו כי הקהל היה משתולל ונכנס לעימותים עם המשטרה, כשהאירועים היו הופכים לקרב. ודגג התפרקה באותה שנה 1972, כשהיא חוזרת שלוש שנים מאוחר יותר.

ב-2005, האלבום יצא ברימסטר משובח על דיסק, יחד עם מילות השירים וסיפורים מעניינים. זוהי הגרסה המומלצת להשיג כיום. בנוסף לאלבום, נוספו רצועות בונוס לאלבום כמו Theme One ו-W שהיה צד ב' לסינגל ההוא. בנוסף נוספו קטעי הסולו שהיו אמורים להיות חלק מהאלבום הכפול שתוכנן בהתחלה. אוונס מגיע עם הקטע האוונגרדי והמפחיד Angle of Incidents בה הוא מתפרע על תופיו ללא רחמים, ויוצר הקלטת אוונגרד קיצוני שיכולה לעניין את חובבי הז'אנר. ג'קסון כתב את Ponker's Theme לחן ג'אז חמוד שנשמע כאילו נכתב בתקופת הזהב של הז'אנר בשנות הארבעים והחמישים. בנטון מביא את Diminutions, קטע מפחיד במיוחד שכולו קלידים אפלים הנשמעים כמו התרחשות על טבעית מפחידה. חלק מיצירות הסולו של הלהקה אבדו וסרטי ההקלטה שלהם לא נמצאו עד היום. עוד יצירה של הלהקה מהקלטות האלבום (Squid 1/Squid 2/Octopus) נכנסה למהדורה החדשה של האלבום הקודם.

שם האלבום נוצר כתוצאה מביטוי משוכל מפיו של ג'קסון שאמר "i'll go down to the studio and dub on some more porn hearts" כשהוא התכוון לומר "horn parts". עטיפת האלבום הנהדרת, נוצרה בהשפעת השם ממכחולו של פול וייטהד שצייר ללהקות כמו ג'נסיס. האמיל הסביר לוייטהד את הקונספט של העטיפה ובו הוא מתייחס למשחק שחמט כשהוא אומר: "לא משנה אם אתה מלך או עני, אתה חייל בלוח שחמט".

בפנים אפשר לראות את חברי הלהקה באמצע משחק שהמציאו בעצמם Crowborough Tennis, ובו גם נראים עושים מן הצדעה נאצית. החשד כי חברי הלהקה הם אולי ניאו נאצים הוכחשה בתוקף, ונאמר כי זהו מן רפרנס למונתי פייטון שהייתה הסנסציה בקומדיה הבריטית.

לסיכום, Pawn Hearts של ואן דר גראף ג'נרייטור הוא אחת מ-45 הדקות הטובות ביותר ששמעתי אי פעם. אלבום פסימי, קודר הזועק חוסר תקווה, שמילותיו אכזריות ונוקבות יותר מכל מה שלהקת מטאל אי פעם עשתה או תעשה. ודגג נטשה את הצליל המטורף והאוונגרדי של Pawn Hearts, ולא חזרה עליו עד היום. בלי ספק שמדובר כאן בנכס צאן ברזל לעולם הרוק המתקדם, וכנראה אלבומה הטוב ביותר של הלהקה. הוא השפיע על אמנים רבים, שהכריזו בראיונות את השפעת הלהקה עליהם כגון ברוס דיקינסון (איירון מיידן), רוב הלפורד (ג'ודס פריסט), פיש (מריליון), ג'ון פרושיאנטה (רד הוט צ'ילי פפרס), ואפילו ג'וני רוטן (סקס פיסטולס). כל היצירות המרכיבות את האלבום הם גאונות רצופה של הרביעייה הבריטית הזו, ולמעשה אני לא חושב שמישהו אי פעם עשה משהו שהתעלה על רמת הפחד והאימה של האלבום הזה. מאסטרפיס.

הנה האלבום - ואן דר גראף ג'נרייטור - Pawn Hearts

Gentle Giant - Octopus

ג'נטל ג'ייאנט הוא שם לא מוכר להרבה אנשים, ואלה שכן מתפלגים לשני מחנות. או שאתם אוהבים אותם, או שאתם שונאים אותם.

מדוע זה כך? כי מורכבות זה השם השני של הלהקה. כל שיר של הלהקה אינו כולל בתוכו כמעט מקצב של 4/4. המקצבים מאוד מתוסבכים, לפעמים מגיעים למצב שאי אפשר לספור את זה בכלל, אך המוזיקה שחבריה יצרו במשך שנות קיומה הייתה נפלאה ומקורית במיוחד. כל חברי הלהקה באו מרקעים שונים ולקחו את הכל ומיזגו לצליל המיוחד שלהם.

רוק, בלוז, ג'אז, מוזיקה קלאסית, מוזיקה מודרנית, אוונגרד, פולק ומה לא? ב-1972, הוציאה הלהקה את אלבומה הנגיש והמצליח ביותר שנחשב ובצדק, ליצירת מופת ברוק המתקדם - Octopus.

במהלך סיבוב הופעות מוצלח באירופה (בו חיממו את ג'טרו טאל) לקידום האלבום הקודם Three Friends, נרשמה בעיה מאחורי הקלעים. מתופף הלהקה, מלקולם בורטימור, נפצע בתאונה עם האופנוע שלו. הלחץ החל לפעול, ההרכב היה אמור להופיע בבריטניה, והיה צריך למצוא מחליף במהירות.

הם מצאו את ג'ון וותרס. וותרס היה חבר במספר להקות, וגם ידע לנגן על מגוון רחב של כלי הקשה, בנוסף היו לו יכולות ווקאליות וידע לנגן בגיטרה. אך למרות זאת, הוא היה פרחח לא קטן, הוא לא סיים את לימודיו, ובדרך כלל היה נוהג לצאת לבר, לשתות וללכת מכות. על אף זאת, הכימיה בינו ובין כולם הייתה מצוינת, וסגנונו השלים את חזונו המוזיקלי של הענק העדין.

אז השישייה קרי מיניר (קלידים, צ'לו, שירה, ויברפון), גארי גרין (גיטרה), וותרס (תופים, כלי הקשה), וכמובן, האחים שולמן דרק (שירה, בס, סקסופון), ריי (בס, כינור, ויולה, גיטרה), ופיל (חצוצרה, סקסופון, קרן צרפתית) המשיכו בסיבוב ההופעות, ומיד אחריו, לא חדלו מעבודה, וניגשו לעבוד על האלבום הבא.

עם מתופף חדש, נכנסה הלהקה בקיץ 1972 להקליט את Octopus, עם חומר כתוב מבית האחים שולמן ומיניר שהיו המוח מאחורי הלהקה. שם האלבום הגיע ממשחק מילים שנהגה מפי אשתו של פיל, רוברטה כשאמרה כי octo-opus משמעו שמונה אפוסים, המייצג את העובדה כי יש שמונה שירים באלבום.

הרעיון התחיל בהתחלה עם יצירת אלבום קונספט. דבר שכבר נעשה ע"י הלהקה (Three Friends) וימשיך במהלך הקריירה שלה (The Power and the Glory). הקונספט היה לכתוב שיר על כל חבר בלהקה, אך בעקבות סינדרום אלבומי הקונספט של התקופה, כשכל להקה הייתה מוציאה אלבומים כאלו, הרעיון נתפס בידי הקהל כיומרני ומצועצע, והלהקה החליטה לוותר על זה.

במקום זאת יצרה 8 שירים דחוסים ומעניינים במיוחד, אשר לא נשמעו עד אז. למעשה שום להקה לא הצליחה או מצליחה להישמע כמו הצליל המיוחד של ג'נטל ג'ייאנט הרבה להקות מנסות, גם בארצנו הקטנה נרשמו כמה כאלה (קצת אחרת, סימפוזיון, אפילו בכוורת יש סממנים) אך אף אחת לא הצליחה להגיע לרמתם של השישייה הבריטית הזו.



כבר בשניות הראשונות של האלבום עם השיר הפותח The Advert of Pangure, מובן כי ג'נטל ג'ייאנט היא לא להקה נורמטיבית. קטע זו הוא אחת מהדוגמאות המושלמת ליכולת העיבוד של ג'נטל ג'ייאנט, כל צליל יושב במקום, כל חברי הלהקה מרוכזים, כשאף אחד לא מחטיא. השילוב המושלם בין מודרניזם לפ'אנק, רוק וג'אז, מוזיקה קלאסית ובלוז, נשמע ברור בשיר, ולמשך 4 דקות דחוסות במיוחד, הלהקה מסקרנת אותנו עם פתיחה מלאת חיים ומעניינת מאוד. הליריקה של השיר נכתבה בהשראת סדרת הספרים גרגנטואה ופנטגרואל מאת פרנסואה רבלה.

הלהקה ממשיכה להרשים אותנו כמו טרובדור מוכשר במיוחד עם השיר השני איך לא - Raconter Troubadour. דרק שולמן שר לנו כטרובדור הקורא אל העם לבוא ולשמוע את יצירותיו. שוב הלהקה מצליחה לאזן בין הפשוט למורכב במיוחד, כשלצד פזמון קליט במיוחד, נרשמות הברקות מצד חברי הלהקה, כשלפתע עוברת הלהקה אל מחוזות המוזיקה הימי בייניימית, עם החצוצרה של פיל, והכינור של ריי. ג'נטל ג'ייאנט ניגנו במהלך הקריירה שלהם על יותר מ-32 כלי נגינה, השיר הזה הוא דוגמה מצוינת לכך שלא מדובר כאן בעוד להקת רוק של גיטרה, בס, קלידים, תופים. פשוט בראבו, אבל אנחנו מקדימים, כי הולכים לבוא עוד הישגים מרשימים.

A Cry for Everyone הוא גיחה מיוחדת ובלתי צפויה מהלהקה, אל הטריטוריה של להקות כמו דיפ פרפל ולד זפלין, כשריך גיטרה רווי דיסטורשן, מתנגן לצד שירה כוחנית מצד דרק ששר מילים נוקבות במיוחד. זה לא אומר שהלהקה זונחת את צלילה המיוחד, קרי מיניר תמיד דואג להכניס בעזרת קלידיו השפעות מודרניסטיות, ושוב החבר'ה מצליחים לאזן ביו הפשטות ההארד רוקית לבין הפרוגרסיביות המתוסבכת הכל כך אופיינית ללהקה. ואז מגיע ה-דבר.

אלוהים יודע איך בדיוק הם עשו את זה?! כי השיר הרביעי באלבום כנראה השיר הכי מפורסם והאהוב של הלהקה (אני יכול להעיד על זה כי הוא באמת האהוב עליי) Knots הוא גאונות שנדחסת לתוך 4 דקות, עם קטעי א קאפלה מבלבלים ומוזרים (הרבה לפני שקווין בכלל עשו זאת), לחן מטורלל במיוחד, עם סולו ויברפון, שרק מראה עד כמה הלהקה הזו השקיעה את כל כולה בשביל המוזיקה. המילים נכתבו בהשראת הספר בעל אותו השם מאת הפסיכיאטר רונאלד לאינג. ג'נטל ג'ייאנט הכריזו עוד ב-Acquiring the Taste כי בכוונתם להרחיב את גבולות המוזיקה הפופולרית, עד כדי כך לסיכום שיהפכו ללא פופולריים בכלל (דבר שהתברר כנכון), והם עושים זאת מצוין. למי שרוצה לדעת איך סוריאליזם נשמע במוזיקה, שיבדוק כאן.

הצד השני של האלבום נפתח עם צחוק של דרק, מיד אחריו לצליל הטלת מטבע, ואז בא הקטע שיטריף לכם את הראש, אם אף פעם לא נחשפתם ללהקה הנהדרת הזו. The Boys in the Band קטע אינסטרומנטלי מיוחד שגם בו, הלהקה מצליחה לעשות דבר בלתי יאומן - לדחוס כל כך הרבה בזמן כל כך קצר. הקטע הזה לא מגיע לתיאור "נעימה", הוא קצת יותר מזה. המוטיב המרכזי שכולל פוליריתמיקה (מקצבים המתנגנים בו זמנית) יבלבל כל מאזין. אי אפשר לספור את זה. בטח שלא לרקוד את זה. אך למי שבאמת מעוניין, ימצא מוזיקה נהדרת ומאתגרת שלא שומעים בכל יום. מדי פעם הלהקה עושה גיחות אל טריטוריית הfunk הקצבית, עם ליין בס ופסנתר שלא יוצא מהראש בקלות, עם עוד כמה הברקות, יציאות סהרוריות, וכמה שוויצים למיניהם חברי הלהקה שוב פעם מוכיחים עד כמה הם מבורכים ביכולת הנגינה שלהם (אפילו הסולן מנגן על סקסופון).

השיר הבא Dog's Life הוא משעשע במיוחד. מין שיר פולק עם כמה יציאות אל הקלאסיקה. פיל כותב על חיי הכלב חסר ההיגיינה המשוטט ברחובות, כשהדובר תוהה לעצמו מי היה מאמין כי הוא יהיה חברו הטוב ביותר של האדם? ומיהם אותם כלבים? אלו הרואדיז (פועלי הבמה בסיבוב הופעות) בהופעות של הלהקה. כי רוב הזמן, חיי רואדיז הם כחיי כלב. הלחן עצמו מאוד נעים להאזנה, ויש לו מנגינה נפלאה בעיקר בבתים ובמוטיב המרכזי. קרי יוצא לסולו משונה במיוחד על אורגן ושמו regel, עם צלילים שעוד לא נשמעו במוזיקה. וסך הכל מדובר בכאן בשיר חמוד ונחמד של רגעיו האחרונים של פיל עם הלהקה. הוא יעזוב בסיבוב ההופעות לקידום האלבום.

ואז מגיעה הבלדה היפייפיה Think of Me with Kindness עם קולו הביישני במיוחד של מיניר. גם להקה כמו ג'נטל ג'ייאנט צריכה בלדה, והם עושים אותה יפה במיוחד. בתזמון דקה, מכניסה הלהקה שוב את הסגנון המוכר שלה, ומראה כי לא מדובר בשיר אהבה סטנדרטי. מלבד זאת, מדובר בלחן נוגה ונפלא שאולי ייגע באוהבי הקיטש שבינינו, אבל בהחלט אפשר למצוא חן, כי בסך הכל מדובר בשיר יפה שמתחיל בשקט קטן, מגיע לשיא דרמטי, ומסתיים כפי שהתחיל.

הגענו לסוף התמנון עם הקטע האחרון, River, שמראה את כישוריהם של חברי הלהקה לשלב בין אמריקני לבריטי, מצ'ואיסטי ועדין, בלוז וקלאסי. גרין וריי הם הכוכבים בהשיר הזה, עם המוטיב המרכזי והמתוסבך במיוחד, עם שירה מצד דרק, כשקרי מאזן אותו בעזרת קולו בקטעים השקטים. היצירה הארוכה ביותר באלבום (6 דקות) מוכיחה למאזין המתחיל סופית, כי ג'נטל ג'ייאנט מצליחים לעשות את מה שלהקות אחרות לא מצליחות לעשות באפוסים שלמים.

עם יציאת האלבום, הוא התקבל מצוין הן מבחינה מסחרית ואמנותית, בעיקר באמריקה. בניגוד למולדתם הקרירה, אמריקה החמה אהבה את הלהקה במיוחד, ושם למעשה הופיעה במשך רוב הקריירה שלה עד פירוקה העצוב בשנות השמונים. הלהקה מיד לאחר מכן, יצאה לסיבוב הופעות, אך בהופעה אחת בלוס אנג'לס כשחיממה את בלאק סבאת', חטפה הלהקה שריקות בוז מעליבות במיוחד כשצועקים להם: "fuck off we want sabbath" הלהקה ניסתה להרגיע אותם עם היצירה Funny Ways, אך זה לא עזר, בעיקר כשמישהו מהקהל השליך אל הבמה נפץ, והבינו חברי הלהקה כי הקהל לא מתכוון להבין אותם. אבל פיל אמר את המילה האחרונה כשניגש אל המיקרופון וצעק: "you guys are a bunch of fucking cunts!". דווקא סאבאת' אהבו אותם. אוזי ציין כי המוזיקה שלהם היא: "fucking great music".

אך עם זאת הסיבוב עבר טוב מאוד, אך פיל כבר לא יכל יותר. הייתה לו משפחה באנגליה, והוא לא רצה לנטוש אותה. הוא הודיע כי הוא עוזב. שני אחיו היו מזועזעים אך המשיכו בדרכם. פיל החל לעסוק בהוראה, וג'נטל ג'ייאנט היו בדרכם להקלטת In a Glass House.

עטיפת האלבום הנהדרת צוירה ע"י המאסטר בכבודו ובעצמו רוג'ר דין. דין שהפך למפורסם במיוחד לאחר איורו ללהקת יס, התרשם והתלהב במיוחד מהלוגו הייחודי של הלהקה שהציג את הענק החייכני, העניק לאלבום איור מעניין במיוחד של תמנון המשוטט לו בים. באמריקה, האלבום פורסם עם עטיפה מעט שונה, כשמוצג תמנון בצנצנת.

צלילו של האלבום כשיצא, לא היה הצליל המושלם. צריך לזכור כי הטכנולוגיה לא הייתה מתקדמת במיוחד. בסוף שנות השמונים, יצא האלבום על דיסק, אך עדיין ללא איכות סאונד טובה במיוחד. רק ב-2011, יצא האלבום בגרסה הטובה ביותר ע"י החברה של הלהקה Alucard, עם סאונד מושלם. ככה צריכה להישמע יצירת מופת.


עטיפת האלבום באמריקה

לסיכום, Octopus הוא האלבום הנגיש ביותר של הלהקה. מדובר כאן ביצירת מופת פרוגרסיבית, שנוצרה ע"י כמה בחורים עם אהבה עמוקה למוזיקה. האלבום אמנם קצר מאוד, 34 דקות, אבל מספק מאוד. ג'נטל ג'ייאנט מעולם לא עשתה אפוסים של 20 דקות כמו עמיתיה פינק פלויד, ג'נסיס, יס, ג'טרו טאל וכל השאר. היא ידעה להרשים את קהל המעריצים שלה, ביכולת לעשות הרבה בזמן קצר. כאן הלהקה מוכיחה זאת, אך מאזנת את השאפתנות שלה עם הפשטות המוזיקלית הכל כך אהובה. אמנם לא לכולם, אבל מומלץ למאזינים המחפשים קצת אתגר במוזיקה שלהם. מצפה להם הנאה מובטחת. פשוט תשאלו את יוני רכטר, שלמה גרוניך ושם טוב לוי.

הנה האלבום להאזנה - ג'נטל ג'ייאנט - Octopus

Led Zeppelin - Houses of the Holy

אחרי ארבעה אלבומים מופתיים שהצליחו להביא את לד זפלין אל הפסגה, הלהקה לא חדלה מלעבוד והוציאה את אלבומה החמישי בשבילי הטוב ביותר שלהם, Houses of the Holy ב-1973.

מיסטיקה, אופטימיות ואהבה מתבטאים ברוב שירי האלבום. לד זפלין הייתה אחת מלהקות הרוק האופטימיות באותה תקופה, ויצרו הבי מטאל ובו עוסקים בחוויות משונות בעיקר בנוגע ל-having a good time.

כאן זפלין הלכו בגישה יותר ניסיונית. לקחת סגנונות שונים, וללקט אותם לאלבום אחד. הארד רוק, רוק מתקדם, פולק, פ'אנק, רגאיי, פסיכדליה וכנראה עוד שאולי לא שמתי לב. האלבומים הקודמים התמקדו יותר בנוסחה המוצלחת שיצרו (מלבד השלישי שרובו היה פולק רוק), וכאן הרביעייה לא חששה לנגן מחוץ לטריטוריה המוכרת. כנראה הסיבה למה האלבום הזה הוא האהוב עליי ביותר של הזפלין.

באביב 1972, לקחה הלהקה את האולפן הנייד של הרולינג סטונס ואיתו הגיעה למקום ושמו Stargroves שהיה באזור ברקשייר ונרכש ע"י מיק ג'אגר. רוב השירים נולדו במקום זה, מלבד No Quarter שניצניו נראו עוד בתקופת Headly Grange מתקופת האלבומים השלישי והרביעי.

לרוב שירי האלבום הוקלטו דמואים ע"י הגיטריסט ג'ימי פייג' והבסיסט ג'ון פול ג'ונס בביתם, כשהם יכולים לסיים את עיבודיהם. פייג' באותה עת הציג לחבריו את The Rain Song ו-Over the Hills and Far Away, כשג'ונס מפתח את No Quarter.

הלהקה הקליטה את החומר, והמיקסים נעשו באולפני Olympic (לונדון) ו-Electric Lady Studios (ניו יורק). 4 שירים מהסשנים לא נכללו באלבום (ביניהם גם שיר הנושא), אך ימצאו את עצמם באלבום הבא Physical Graffitti, שנתיים מאוחר יותר.

כך הלהקה הוציאה את אחת מיצירות המופת המשובחות שלה, שלמרבה ההפתעה באותה תקופה, לא כלל טיפה של בלוז.

האלבום נפתח בצורה חגיגית כמעט בסטייל של ריטואל עם היצירה הגאונית, The Song Remains the Same (לא סתם הבלוג הזה נקרא על שם השיר הזה). השיר החל לו כקטע אינסטרומנטלי בשם The Overture שיוביל במעבר חד אל The Rain Song. אך הסולן רוברט פלאנט האמין כי הקטע הזה ממש טוב בזכות עצמו, וכתב מילים מיוחדות העוסקות במוזיקה כישות אוניברסלית. וכפי שאמרתי, נפתח בצורה חגיגית עם הלחן האופטימי מאוד, המציג את כישורי הגיטרה של פייג' שאי אפשר להטיל בהם ספק, זהו קטע פרוגרסיבי במיוחד (המון שינויי מקצבים), עם שירה מושלמת מסולן אלוהי, ומנגינה שמראה כי הלהקה עבדה קשה באולפן, כשנעשה אוברדאבינג (העמסת ערוצים על הקלטה קיימת) לגיטרה של פייג', ומאפשרת להפוך את זפלין לתזמורת רוק קטנה. אחד מהפתיחים הטובים ביותר לאלבום אי פעם. שם השיר הפך גם לשם אלבום וסרט ההופעה המפורסמים של הלהקה שיצאו ב-1975.

אוקיי עשינו אחלה של ספתח, עכשיו אנחנו נלקחנו לעולם אחר. The Rain Song הבלדה הכל כך קשה לתיאור. פשוט ישות מוזיקלית נעלה עם אחד מהלחנים הטובים ביותר של פייג' על גיטרה, המלוטרון החולמני שג'ונס הוסיף לאחר שרכש אחד, והמילים הנפלאות שפשוט גורמות לך לשכוח מכל דבר רע שאי פעם הטריד את מחשבתך. פייג' הלחין את השיר בביתו בפלמנטון שבאנגליה, ופלאנט הוסיף את המילים. ניתן לשמוע את הדמיון הרב בין Something הנצחי של הביטלס שנכתב ע"י ג'ורג' האריסון. זה הגיע משיחה של האריסון יחד עם מתופף הלהקה ג'ון בונהם, על העובדה שהלהקה מעולם לא יצרה בלדה. והנה למשך 7 דקות תמימות, הלהקה גורמת לנו למצב של עד כדי כך של התעלות רוחנית. לשיר ניתנה בהתחלה הכותרת Slush.

הלהקה ממשיכה באותה תחושה נעימה ומיסטית של שני השירים הקודמים, עם השיר הטולקינאי, Over the Hills and Far Away. פייג' ופלאנט כתבו את השיר לאחר סיבו הופעות ארוך בצפון אמריקה, בקוטג' ושמו Bron Yr Aur (אותו אחד שנכתבו עליו שיר וקטע אינסטרומנטלי). אז בנגינת גיטרה אקוסטית נעימה לאוזן, פלאנט מתחיל לשיר, ומכאן עוברת לאנרגיות חיוביות עם רוק אנרגטי במיוחד. פלאנט שר את מילותיו מעוררות ההשראה הכל כך רבה, העוסקות בשביל הפתוח, שלא כל אחד יכול לראות. ניתן לציון, הסולו המושלם של פייג', ולבסוף אחרי פייד אאוט איתי, חוזרת הלהקה לפתיחה ומסיימת אותה באותה תחושה כיפית ונעימה.

לד זפלין ידועה בהערצה עמוקה למוזיקה שחורה, והיא נותנת להשפעותיה להתבטא בחופשיות ב-The Crunge מחווה לאגדה ג'יימס בראון. שיר funky לכל 3 דקותיו, עם שירה מאוד סקסית מצד פלאנט, ומקצבים משונים במיוחד מבית בונזו (9/8, 4/8, 5/8, 4/4, 2/4, 2/8). כמו כל פ'אנק טוב חייב להיות בס מקפיץ במיוחד, וג'ונס מספק זאת בצורה מצוינת יחד עם סינתסייזר.

השיר הבא Dancing Days בעל לחן מאוד מיוחד ומשונה, המזכיר לי לעתים מוזיקה הודית. למעשה הלחן הושפע ממנגינה שפלאנט ופייג' שמעו במהלך טיול בהודו. גם כאן מדובר בשיר אופטימי וכיפי במיוחד, כשפלאנט אומר לנו כי הכל בסדר. עם פזמון מאוד קליט וקליל, יחד עם גיטרה זורמת מצד פייג'.

זפלין לא חששה לנסות סגנונות חדשים. ובשיר D'yer M'aker היא עושה זאת מצוין. מדובר בשיר רגאיי זורם וכיפי שוב פעם, עם שירה סקסית במיוחד מצד פלאנט, לצד לחן קליט ופזמון סוחף. בעטיפת האלבום מצוין כי השיר מוקדש ללהקת הדו וופ, Rosie and the Originals. השיר החל עם מקצב דו וופ שבונהם החל לנגן, ואז הואץ הטמפו, ונוסף לו הלחן, מכאן נולד השיר. הסאונד המיוחד של התופים, נוצר כששמו 3 מיקרופונים במערכת התופים של בונזו. למרות שזה אחלה של שיר, הרבה מאזינים לא הבינו אותו, ביניהם גם ג'ונס שעד היום מתכחש לשיר וטוען כי זה התחיל כבדיחה. לא נורא, כשבחור שרגאיי הוא לא הcup of tea שלו, זה ממש אחלה שיר.

ואז, סערה מתקרבת, פתאום האופטימיות מתפוגגת למשך 7 דקות, כשמסך שחור וקודר יורד ביצירה No Quarter. היצירה הפסימית ביותר שלד זפלין כתבה בכל הקריירה שלה (וגם השיר הכי אהוב עליי שלהם). הטקסטים הם אחד המצמררים שפלאנט כתב אי פעם, כנראה הכנה לאיזשהו אירוע אולי מלחמה העומדת לבוא. ופלאנט שר בצורה קודרת במיוחד, על הליכה לצד המוות, כלבי האבדון המייללים ורוחותיו העזות של ת'ור. הלחן המושלם והדרמטי נולד לו אי שם בתקופת Headly Grange שם הקליטה גרסה מוקדמת לפני זו שאנו מכירים. ג'ונס פיתח את זה, והתוצאה יצירה מצמררת במיוחד, עם גיטרה הנשמעת כאילו בוכה ומנסרת, פסנתר חשמלי פסיכדלי במיוחד, ושירה מאוד מאוד מפוחדת להדגשת הליריקה. אין ספק שלמרות שהוא לא מתאים לשאר האווירה, No Quarter הוא אכן קטע חשוב ברפרטואר של זפלין. למי שמתעניין שם השיר הוא בעצם מה שאמרו פיראטים כשהתכוונו ל-"ללא רחמים".

ואז חוזרים לאותה אווירה שמחה וכיפית של שאר האלבום בסופו עם השיר The Ocean. האוקיינוס עליו מדובר, הוא האוקיינוס המאסיבי של המעריצים שהגיעו להופעות הלהקה. זוהי מן מחווה למעריציה הנאמנים של הלהקה, והיא עושה זאת באמצעות הארד רוק מגניב וכיפי. ריף בלתי נשכח פותח את השיר, ובנוסף יש גם קטע א קאפלה קצר ומגניב של פלאנט, לקראת הסוף פלאנט על האישה שזכתה בליבו והיא למעשה בת 3, זוהי למעשה ביתו קרמן שנולדה ב-1968. הלהקה מסיימת בסיום רוק אנד רולי במיוחד ומסיימת 42 דקות מקסימות ונפלאות של רוחניות, שלום, אהבה, וקצת צער לקראת הסוף.

כשיצא האלבום, המעריצים קנו אותו במהירות, למרות ביקורת שלילית מצד מגזין הרולינג סטון, ובעקבותיו, יצאה לעוד סיבוב הופעות מוצלח שהקיף את אירופה, יפן וצפון אמריקה.

עטיפת האלבום הבלתי נשכחת נוצרה ע"י אוברי פאוול מחברת היפנוסיס שעיצבה המון עטיפות בלתי נשכחות לשמות הידועים של התקופה כמו פינק פלויד. למעשה בהתחלה נשכר סטורם ת'ורג'רסון מאותה חברה, אך פוטר לאחר שלא היו מרוצים מן הרעיון שהציג בו נראה מגרש טניס עם מחבט, שייצג את דעתו של ת'ורג'סון שהמוזיקה של הלהקה הייתה כמו מחבט. הוא פוטר והובא במקומו עמיתו פאוול (ת'ורג'רסון יחזור לעצב את עטיפת האלבום In Through the Out Door). פאוול יצר בהשראת ספרו בידוע של ארתור ס. קלארק, קץ הילדות, את מה שהפך לעטיפת האלבום, כשנראים ילדים עירומים המנסים להגיע לפסגה של משהו. הרעיון התקבל, ולצורך הצילומים שהיו בצפון אירלנד, הובאו שני ילדים, אח ואחות סטפן וסמנתה גייטס (סטפן כיום הוא מנחה טלוויזיה ורדיו). התמונה צולמה בשחור לבן, ובעבודה הוכפלה מספר פעמים, בשביל ליצור את האפקט של 11 ילדים, ובנוסף לתמונה נעשו אפקטים אשר שינו את צבעה. התמונה שבתוך האלבום, צולמה במקום ליד אזור צילום העטיפה. כמו באלבום הקודם, גם באלבום זה לא צוין שמה של הלהקה או של האלבום, אך מנהל הלהקה פיטר גרנט, הסכים לכלול נייר אשר יכלול את השם, בשביל להסתיר את ישבני הילדים, כדי לא לעורר מהומה. לא שזה עזר, בשל העטיפה, האלבום נאסר למכירה בספרד ובחלק ממדינות ארה"ב. אך עם הזמן, זה עבר. אני למעשה לא באמת מבין את העטיפה, מי יודע? אולי יבוא יום.

לסיכום, "בתי הקודש" הוא אלבום מצוין, מגוון ונעים לשמיעה של אחת מלהקות הרוק הטובות ביותר בהיסטוריה. כמו הביטלס בשנות השישים, לד זפלין משנות השבעים, לא חששה להתנסות בסגנונות שונים אשר לא היו מורגלים באלבום הרוק הממוצע, על זה מגיע להם שאפו כי זהו בשבילי אלבומם הטוב ביותר, אז נכון הרביעי כולל את הלהיט הנצחי Stairway to Heaven, ושני האלבומים הראשונים הציגו לעולם את מה שנקרא הבי מטאל, אבל כאן הלהקה יצרה משהו כל כך מיוחד בגדר יוצא מן הכלל, שמצאתי בו המון חן. אלבום מומלץ במיוחד, למעשה יעבוד גם למי שרוצה להכיר את הלהקה הנפלאה הזו. מומלץ להשיג את גרסת הרימסטר המעודכנת שפייג' עשה ב-2013, כשהאלבום יצא מחדש בגרסה המקורית, גרסת deluxe עם דיסק בונוס, ולמי שרוצה קצת יותר מארז עם המון הפתעות בפנים.

Queen - Queen II

קווין? רוק מתקדם? זה מה שבדרך כלל אומרים חובבי הרוק הקלאסי כשהם שומעים זאת, אך למעשה בתחילת שנות השבעים, המוזיקה שקווין עשתה הייתה פרוגרסיבית. קווין יצרו רוק מתקדם חצוף, גלאמי, קברטי, ונועז במיוחד. כמה שנים לפני שהפכה למפלצת אצטדיונים, הייתה ללהקה מיוחדת אשר יצרה סאונד ייחודי משלה שעם הזמן הפך לכל כך מזוהה בקרב חובבי הרוק. האלבום הזה משנת 1974, הוא כנראה היצירה הכי טובה שלהם מאותה תקופה, וכנראה האלבום הטוב ביותר שלהם.

קווין לא היו מרוצים מאלבום הבכורה שלהם שיצא ביולי 1973, הסיבה המרכזית כי זמנם באולפן היה קצוב, ואי אפשר היה להפיקו בצורה טובה. אף על פי שכלל כמה יצירות נפלאות ושירים טובים שזכו לביקורות טובות, האלבום לא בדיוק היה לרב מכר, והרביעייה לא חשבה שמיצתה את הפוטנציאל שלה ברמה המקסימלית.

אז חודש לאחר יציאת האלבום באוגוסט של אותה שנה, עבדה בפרך עם מפיקה רוי תומאס בייקר על יצירתה הבאה, כשהרעיון בראש מתחיל לקדוח - אלבום קונספט. באמצעות מיקסר בן 16 ערוצים, הלהקה הקליטה את החומר החדש באולפני טריידנט, כשהיא עובדת קשה בפרך על הכפלת צלילים, הרמוניה משותפת. הלהקה ניצלה את הטכנולוגיה והפכה את האולפן לכלי הנגינה שלה.

שני מוחות קודחים עומדים מאחורי האלבום הזה. בריאן מיי הגיטריסט הוירטואוז והמוכשר (הניוטון של הרוק אנד רול) ופרדי מרקיורי סולנה הכריזמטי וגם בנוסף פסנתרן לא רע בכלל. מיי הביא את הרוק אנד רול אל המוזיקה. השפעתו מלד זפלין ודה הו מתבטאת היטב במוזיקה של הלהקה באותה תקופה. מרקיורי היה אחראי על הנועזות והשאפתנות. הסולן טרם יצא מהארון, הושפע במיוחד מאופרה, קברטים ומיוצרים כמו לייזה מינלי. הצמד שאף ליצור דבר יומרני ומורכב, אם השילוב של רעיונותיהם של השניים.

רוג'ר טיילור המתופף תרם שיר אחד ושר קצת, אך לא באמת הזדהה עם הרעיון של המוזיקה הגרנדיוזית, ונתן לחבריו לעשות זאת. ג'ון דיקון הבסיסט השתקן, טרם התחיל להלחין, ושיאו היה עוד לפניו.

אחד הדברים שייחדו את הלהקה מתבטאים במיוחד באלבום זה. טכניקת האוברדאבינג שהיא למעשה העמסת ערוצים מוסיקליים על הקלטה, נשמעת כמעט לאורך כל האלבום, ולמעשה הפכה לסמל של קווין. קולותיהם של חברי הלהקה שנשמעו כמו מקהלה של 100 איש, והכפלת הגיטרה של מיי שנשמעה כמו תזמורת, ייחדו את הלהקה משאר ההרכבים שפעלו באותה תקופה, ונתנו לה צליל מיוחד. העבודה על הכפלת הקולות הייתה כה רבה, עד כדי כך שבאחת הפעמים, סרט ההקלטה לא יכל לעמוד יותר בעומס.

למרות שהאלבום מוגדר כאלבום קונספט, אין בו סיפור או רעיון מרכזי. הרעיון שמסתובב בו הוא רעיון השחמט. כשהאלבום יצא על ויניל, שני צדדיו קיבלו שמות: הצד לבן והצד השחור. הצד הלבן הוא הבמה של מיי, כשכל השירים בו נכתבו על ידו מלבד השיר The Loser in the End שנכתב ע"י טיילור. הצד השחור נותן למרקיורי את הבמה המרכזית כשכל השירים נכתבו על ידו וכמעט כולם מתחברים לסוויטה אחת גדולה.

קווין אכן יצאו מנצחים עם אחד מאלבומי הרוק המתקדם הטובים ביותר מן הגל המקורי של הלהקות הבריטיות משנות השבעים. אף על פי שהיום באופן משונה, הוא לא עומד לצד אלבומיהם של פינק פלויד, קינג קרימזון, ג'נסיס, יס ודומיהן, אך הוא בהחלט היה משהו חדש שלא נשמע עוד ולמעשה המציא מחדש את הפרוג ללא שימוש בסינתסייזר בודד. על זה מגיע להם כבוד גדול.


לפני השפם, היה את זה

האלבום מתחיל עם הצד הלבן של מיי, שהוא הפשוט והארצי יותר מבין השניים. הפתיחה מתחילה עם צליל של פעימות לב, כמו שפינק פלויד עשו שנה לפני כן ביצירת המופת שלהם, The Dark Side of the Moon. ואז מתחיל Procession. קטע אינסטרומנטלי בן דקה ו-12 שניות, שמציג את הכישרון ההלחנתי של הגיטריסט. הוא מכפיל את גיטרת ה-Red Special שבנה יחד עם אביו, ומגיע להישג פרוגריסיבי במיוחד כשגורם לגיטרה להישמע כמו תזמורת מצעדים כמו ששמו של הקטע מעיד (תהלוכה).

במעבר חד, בא הקטע האדיר Father to Son. שיר הארד רוק בן 6 דקות העוסק בשיחה בין אב לבנו לפני מותו של הראשון. הלהקה מביאה כאן שיר אדיר שלא זוכה להכרה כמו שאר החומרים ברפרטואר של הלהקה, כשנרשם איזון מצוין בין קטעי הבי מטאל רועשים ואנרגטיים לבין קטעים אקוסטיים שקטים. כאן אפשר לשמוע את הטכניקה הקווינית הידועה של האוברדאבינג בשירה כשהלהקה נשמעת מצוין בפזמון הקליט, יחד עם סולואי גיטרה כוחניים מצד מיי. האיזון בין הפסטורלי לאגרסיבי הוא רעיון שמופיע לאורך האלבום, ונשמע פשוט מעולה. על הגיטרה האקוסטית אגב, מנגן דיקון.

ואז במעבר חד, מגיעה הבלדה העוצמתית והאדירה, White Queen (As It Began), שנכתבה ע"י מיי בתקופת להקת סמייל (הלהקה שקדמה לקווין) בשנת 1968, לאחר שקרא את הספר The White Goddess מאת רוברט גרייבס. השפעה נוספת של מיי שהובילה לכתיבת השיר, הייתה נערה בה התאהב במהלך לימודיו, כשהיה רואה אותה בשיעורי ביולוגיה. השיר עצמו הוא פשוט ממגנט באווירה המיסטית והמעורפלת שלו, כשמרקיורי שר על האלילה בלבן. גם כאן נרשם איזון מושלם בין קטעים אקוסטיים שקטים ורגועים לבין התפרצויות מטאליות אגרסיביות. השירה של מרקיורי יכולה לרגש את האנשים הקשים ביותר, ולגיוון, מיי משתמש בגיטרה האקוסטית שלו הנשמעת כמו סיטאר מה שמעניק השפעות הודיות מזרחיות. גם כאן המקהלה הקוויניסטית מבריקה במיוחד, ומגיעה בשיא הדרמטי, שלבסוף מסתיים בדיוק כפי שהחל (כמו שם השיר) בשקט מלנכולי. מוטיב המלכה יחזור על עצמו במהלך האלבום.

השיר הבא Some Day One Day הוא בלדה יפה של בריאן מיי, בה הוא לוקח את המיקרופון. קולו משתלב נפלא בלחן היפה הזה, והגיטרה החשמלית נכנסת לגיבוי. למאזין הפזמון לא ייצא מהראש בקלות, ומרגש במיוחד עם הגיבוי באוברדאבינג שמעשיר ומשלים את התערובת להפיכת השיר הזה לנפלא.

לסגירת הצד הלבן מגיע רוג'ר טיילור עם שירו The Loser in the End אחלה קטע מאוד בלוז רוק במנגינתו, ורוג'ר טיילור שר קצת כמו רוברט פלאנט.

ואז... הו אז מגיע המגנום אופוס. הצד השחור של מרקיורי הפרוגרסיבי, הנועז, המורכב והיומרני מבין השניים. מרקיורי לא חשש לשלב בין ההארד רוק יחד עם הצליל א לה ברודווי ולכתוב מילים העוסקות בעולמות פנטזיה עשירים בדמיון.

בשקט בשקט, גונג ההולך ומתחזק פותח את האלבום, ונקטע מיד עם שירת מקהלת האוברדאבינג, שמיד מגיעה אל קטע המטאל האנרגטי במיוחד, Ogre Battle. הלהקה מרשימה ומסקרנת את המאזין כשהיא מספרת את הסיפור על קרב אכזרי במיוחד בין טרולים, גיטרה כוחנית במיוחד מצד מיי מחזקת את האווירה, וכמובן צרחותיו של טיילור באמצע השיר, מוסיפות לתבשיל. הלהקה מסיימת את הקטע הזה בדיוק כמו בהתחלה - עם גונג, וללא הפסקה, עוברים לקטע הבא.

The Fairy Feller's Master Stroke אחד הקטעים המבטאים את הפרוגרסיביות של הלהקה. כשמרקיורי מבריק על הפסנתר, ואם אתם חושבים שמנגנים שם על צ'מבלו, למעשה מדובר כאן בפסנתר שהואצה מהירותו, כדי שיישמע כמו הכלי העתיק עם הצליל המיוחד. מרקיורי הלחין קטע הנשמע כאילו נלקח ממחזה בברודווי. המילים של השיר, עוסקות בציור בעל אותו השם שצויר ע"י האמן המטורף ריצ'רד דאד, ממנו מרקיורי התרשם רבות כשראה אותו בגלריית טייט בלונדון. הציור מתאר סצנה בה יצורים קסומים מתאספים כדי לראות את חוטב העצים יוצר כרכרה להוד מעלתה המלכה מאב. דאד אגב סבל מבעיות נפשיות ורצח את אביו לאחר שהיה משוכנע כי האחרון הוא השטן.

השיר עובר במעבר חד אל הקטע הקצר Nevermore. דקה אחת יפה ופשוטה העוסקת בסיפור הידוע של המשורר אדגר אלן פו - העורב. למשך דקה תמימה, מרקיורי מנגן על הפסנתר ושר בצורה נוגה ונפלאה כשחבריו מגבים אותו בצורה מצוינת.

משם כנראה לשיא האלבום. מוטיב המלכה מופיע גם בצד זה כשהפעם המלכה השחורה מככבת. The March of the Black Queen פשוט צועק פרוגרסיב, והוא אחד מהיצירות המורכבות של קווין בכל הקריירה שלה. למשך 6 דקות, קווין משלבת בצורה אלגנטית ומדהימה בין אופרה לרוק. מהראשונות לעשות זאת. אם הקטע של מיי (White Queen) היה צנוע, מלנכולי ושקט, הBlack Queen היא ההפך הגמור - חצופה, בועטת, רועשת ויומרנית מאוד. קווין הצליחו להגיע להישג חסר תקדים עם האוברדאבינג, כשקולות רבים מועמסים על ההקלטה. לציון מיוחד הוא הפוליריתמיקה (נגינת מקצבים שונים באותו זמן) הנדירה במוזיקה של קווין כשמנוגנים בו זמנית מקצבים של 12/8 ו-8/8. יצירה זו היא מין אבטיפוס ללהיט הנצחי של הלהקה, Bohemian Rhapsody שיגיע שנה מאוחר יותר. בסיום מלכותי ואופטימי במיוחד, מסיימת הלהקה במעבר אלגנטי אל השיר הבא.

Funny How Love Is שיר אהבה פשוט וקליל הכולל ליריקה פואטית במיוחד, מורכב מלחן פשוט וקליט יחד עם מקהלת האוברדאבינג של קווין ומכאן עוברים אל סוף האלבום.

Seven Seas of Rhye הוא קטע מוחץ לסיום שהבחירה לסיים איתו את האלבום האדיר הזה התבררה כמצוינת. הלהקה השתמשה בלחן עוד באלבום הבכורה כשסיימה אותו כקטע אינסטרומנטלי. כאן הלהקה מפתחת אותו לכדי שיר מצוין וסוחף, המורכב מהלחנה גאונית, ביצועים וירטואוזיים (פשוט תשמעו את הפתיחה של מרקיורי והסולואין של מיי), הקולות של חברי הלהקה, והמילים העוסקות בממלכה שהומצאה ע"י מרקיורי ואחותו בילדות הנפלה לשליטת חייזרים. השיר הזה שיצא כסינגל, עשה עבודה טובה מאוד ללהקה, כשמעריצים החלו לגלות את הלהקה עם השיר הזה, ומכאן העניינים החלו להסתדר ללהקה. כך כשהחברים שרים ונשמעים כמו מלחים שיכורים, מתפוגגים ומסיימים 40 דקות מסקרנות במיוחד.

האלבום זכה לשבחים מכל עבר, והפך את הלהקה האלמונית לדבר הם שהולך. אמנם ההצלחה המסחרית עוד לא הגיעה לשיאה. מה שכן קווין הגיעו להצלחה אמנותית שהביאה אליה מעריצים חדשים, והובילה לסיבוב הופעות מוצלח במיוחד. כשהלהקה מסקרנת במיוחד מבחינה ויזואלית עם הבגדים הצבעוניים והבלתי שגרתיים שהביאו את סגנון הגלאם רוק לפופולריות. ובמיוחד הסולן הכריזמטי שעל הבמה נתן את מיטבו בכל ערב, כשהקהל משתגע על החבר'ה. קווין לאחר מכן, לא ראו את כספם, וכמעט עמדו להתפרק בשל קשיים כלכליים, אך עם יציאת האלבום A Night at the Opera שכללה את הלהיט הנצחי "רפסודיה בוהמית", הלהקה שמה את עצמה במפה העולמית, ומאז הפכו חבריה לסופרסטארים.

עטיפת האלבום הנצחית שצולמה ע"י מיק רוק, לא נופלת מעטיפות כמו Abbey Road או Ziggy Stardust. מרקיורי הושפע מצילום של השחקנית מרלין דיטריך ובו נראתה בחושך מביטה אל האור, כשעשן מן הסיגריה שלה מקיף אותה. כשחברי הלהקה נכנסו לצילום, הם לא ידעו שהתצלום הזה הולך להפוך למה שהוא כיום. עד היום, התמונה הזו הפכה לאחד האייקונים המרכזים בתרבות המערבית, בעיקר בזכות העובדה שהיא הייתה לבסיס לקליפ המפורסם של "רפסודיה בוהמית" מ-1975, וכמה שנים לאחר מכן ב-1986 בקליפ ל-One Vision.

ב-1991, הוציאה Hollywood Records, הוציאה הלהקה גרסת רימסטר לאלבום, אך כיום היא לא מומלצת, בשל העובדה שב-2011, לחגיגת יובל 40 שנה ללהקה, עבר האלבום רימסטר מקיף כשהאלבום נשמע כפי שהוא צריך להישמע. עם כמה רצועות בונוס נחמדות, האלבום יצא בגרסה הכי מומלצת כיום.

לסיכום האלבום השני של קווין, קנה את עולמה, כשהוא קיבל מעמד של אלבום רוק חשוב. חוץ מעובדה זו, קווין למעשה יצרה כאן אלבום רוק מתקדם מדהים ופורץ דרך לזמנו, שלא נשמע כמו שום דבר לפניו. הלהקה הגיעה לעוד שיאים משובחים במהלך הקריירה שלה. אך כאן בשבילי זהו אלבומם הטוב ביותר. מוזיקאים רבים בעלי שם כמו אקסל רוז, סטיב ואי ובילי קורגן הכריזו על האלבום כמשפיע במיוחד, וניתן לומר בלי ספק שזהו אלבום מדהים ומומלץ במיוחד לאוהבי הלהקה, ולאוהבי פרוג ורוק בכלל. קווין היא אחת מהלהקות האהבות עליי, והאחת מהראשונות שהכניסו אותי לרוק (יחד עם הביטלס ופינק פלויד) עם הזמן, הטעם שלי התגבש כשהפכתי לפרוגר לכל דבר. האלבום הזה שינה לחלוטין את הראייה שלי לגבי רוק מתקדם. אני אוהב את כל התקופות של קווין, אך בשבילי, זוהי התקופה הטובה של הלהקה. עם הבגדים המלכותיים והגרנדיוזיים, המוזיקה המורכבת, וגרסת השיער הארוך והשופע. אלבום מדהים מלהקה מדהימה.