The Doors ההתחלה

"If the doors of preception were cleansed, everything will appear to man as it is: infinite" - ויליאם בלייק

משפט זה הצית את מוחו של בחור ושמו ג'ים מוריסון לתת שם חדש ללהקתו החדשה. הדלתות שהוקמו אי שם באזור שטוף השמש של קליפורניה ב-1965, יצאו עם אחד מאלבומי הבכורה הטובים ביותר שהעולם ידע אי פעם.

הדורס הייתה משהו משונה בעולם המוזיקה. הוקמו בשיא קיץ האהבה של שנות השישים, וביקרו את מלחמת וייטנאם בצורה קשה ונוקבת בניגוד לעמיתיהם, להקה ללא בסיסט, וסולן שהיה קצת יותר מפנים יפות.

אז איפה הכל התחיל? באוניברסיטת UCLA כששני סטודנטים לקולנוע ג'ים מוריסון וריי מנזרק נפגשו והחלו קשר מיוחד ביותר. מוריסון, בחור שהיה נראה שייעודו היה להיות משורר מאשר קולנוען, קרא בגיל 16 את כתביהם של ניטשה ובלייק, ובשנות השישים, הושפע מתנועת הביט. ריי מנזרק קלידן שהושפע בצורה מובהקת ממוזיקה קלאסית ומבלוז, הלך ללמוד משפטים, אך סבל מכל רגע, משם עבר ל-UCLA ללמוד קולנוע, ושם נפגשו השניים.

מנזרק ניגן יחד עם אחיו בלהקה בסטייל הביץ' בויז שנקראה Rick & the Ravens, ובסיום הלימודים, נפרדו דרכיהם של השניים, עד שבשנת 1965, נפגשו שוב במקרה בוניס ביץ' בלוס אנג'לס. מנזרק שאל את מוריסון מדוע הוא לא הלך לניו יורק כפי שאמר לו, השיב מוריסון כי החליט להישאר וכי הוא גר בגג של בית באזור. בנוסף, מוריסון סיפר למנזרק כי הוא כותב שירים, כיוון שיש לו בראש הופעת רוק אנד רול המתנגנת בראשו.

מנזרק שאל את מוריסון אם יוכל לשיר לו, הסולן משיב בהיסוס, אך שוכנע ע"י מנזרק שאמר לו: "קדימה ג'ים, בוב דילן לא זמר בכלל, והוא הדבר הכי חם שהולך". ג'ים שר שיר שנקרא Moonlight Drive. מנזרק היה המום, ובאותו רגע, החליטו השניים כי יקימו להקה.

אז ב-1965, נזרעו הזרעים הראשונים לדלתות, כשמוריסון נותן את השם, ובההרכב ג'ים מוריסון על השירה, ריי מנזרק על קלידים, אחיו של מנזרק ריק על הגיטרה וג'ים על מפוחית, ובנוסף מתופף בשם ג'ון דנסמור אשר הכיר את מנזרק מקורס מדיטציה.

דנסמור למד את כל מה שידע מתקליטי הג'אז הגדולים, בעיקר מג'ון קולטריין וצ'ארלס מינגוס. בעקבות זאת, שלט היטב במקצבים משתנים מעבר ל4/4. למתופף כבר היה ניסיון מלהקתו הקודמת The Psychedelic Rangers.

בנוסף הצטרפה גם הבסיסטית פאטי סאליבן, והלהקה הקליטה דמו בן שישה שירים שימצאו את עצמם בקרוב ברפרטואר של הדורס. אך באמצע 1965, שני אחיו של מנזרק וסאליבן חשבו כי הלהקה לא תגיע להישגים, לאחר שראו שדברים לא זזים, אז השלישייה עזבה, ודנסמור החליט להביא את חברו, רובי קריגר לעמדת הגיטרה.

קריגר היה חתיכת הפאזל האחרונה להשלמת ההרכב הידוע והמדהים של הלהקה. קריגר היה מושפע מבלוז ובנוסף גם ממוזיקת פלמנקו, אחת הסיבות למה אף פעם לא השתמש במפרט.

החיפוש אחר בסיסט נמשך כמה זמן, אך לא מצאו את הבחור המתאים. לפי דבריו של מנזרק: "עשינו אודישן עם בסיסט אחד ונשמענו כמו הרולינג סטונס, עשינו אודישן עם עוד בסיסט ונשמענו כמו האנימלס". לבסוף, מנזרק גילה את פסנתר הפנדר רודס עליו ניגן את תפקידי הבס, וכך הצליל המיוחד של הדורס הושלם.

הלהקה השיגה חוזה הקלטות נחשק מחברת קולומיביה רקורדס, אך בגלל שלא נמצא ללהקה מפיק, נפרדו דרכיהם, והלהקה המשיכה כשהיא מנגנת במועדון London Fog, ולאחר מכן הופכת ללהקת הבית של מועדון הWhisky a Go Go.

ג'ק הולצמן מנהל חברת אלקטרה שמע והלך לראות את הלהקה, בהמלצתו של ארתור לי, מנהיגה של להקת Love שהייתה לשם ידוע באותה תקופה. הולצמן שאהב לשמוע עצות מאמנים, הלך לראות את הדורס בWhisky ולא התרשם, אך הוא החליט ללכת לראות עוד הופעות, ועם הזמן שיש כאן משהו טוב, הוא החליט להחתים אותם, ובאותו זמן פוטרו מהמועדון לאחר שמוריסון הוסיף לאחד מהשירים The End, קטע שירה המתאר תסביך אדיפוס, ובעקבות זאת, מנהל המקום פיטר את הדלתות וכינה את ג'ים כ"ממזר חולני".

בקיץ 1966, במשך שבוע, הלהקה נכנסה לאולפני Sunset Studios בקליפורניה, שם הקליטו שירים נפלאים ומיוחדים לתקופה, שהרכיבו את אחד מאלבומי הרוק הפסיכדלי הטובים ביותר שיצאו. מנזרק אמר על האלבום עצמו כי זוהי להקת הדלתות מנגנת בWhisky a Go Go בצורה חיה באולפן.

סקס, LSD, רוק אנד רול, בלוז, ג'אז, פולק, ויליאם בלייק, תסביך אדיפוס, אלבמה, וויסקי, אהבה, מיסטיקה כל אלה נאגרים לתוך האלבום המדהים הזה. הקרדיט על השירים ניתן לכל חברי הלהקה, למרות שחבר אחד היה כותב שיר. על ההפקה נשכר פול רוטשילד, שיהיה מפיקם הנאמן לעוד 5 שנים, יחד עם טכנאי ההקלטה ברוס בוטניק.

האלבום נפתח בקצב בוסה נובה מקפיץ וקליט, ריי מצטרף עם הליין, קריגר אחריו ומוריסון מתחיל לשיר וואו הנה הקסם מתחיל... מאזינים בשנות השישים זכו לגלות קול של פרונטמן חדש ומדהים שלא הולך להישאר בעולם להרבה זמן. 2 דקות מפציצות במיוחד לפתיחת אלבום ראשון, עושה רק טוב, וממשיכים עם עוד שירים נפלאים. פיוז'ן, מתנגש עם הארד רוק ופסיכדליה, ויוצרים שיר אדיר שהוא רק קצה הקרחון למה שעומד לבוא. למי שמתעניין, יסתקרן לדעת שהריף של השיר נלקח משיר של פול באטרפלייד, "Shake Your Moneymaker" שיר במקור של אלמור ג'יימס. סולו האורגן הנפלא של מנזרק לקוח משירו של ריי צ'ארלס, "What I'd Say". כמו שמנזרק אמר: "היינו גונבים מכולם". זה לא משנה, ובאורח צפוי שיפורט בהמשך, השיר לא הצליח כסינגל, והגיע רק למקום 126 במצעד. לא נורא, הדורס יחזרו שוב למצעד כמנצחים.

מדוע לא הצליח? כיוון שמילות השיר כוללת את המשפט She gets high. באותה תקופה אם המילה הזו (high - סלנג להתמסטלות) נכללה בשיר, הוא לא היה מצליח כלל. זה היה כמו להגיד את מילת ה-F. בשביל זה ערכו את המילה החוצה, ולמעשה עד שנות התשעים השיר היה מתנגן כשמוריסון שר she gets.

ואז מגיע Soul Kitchen, שהוא אכן מלא Soul, אם זה ריף האורגן של מנזרק, הגיטרה המרחפת משהו של קריגר, הפזמון הכוחני עם מוריסון שמשתמש בגרונו ככלי נשק, וחוזר לקצת זורם ורחפני. כמובן למרות קלידי הבס של מנזרק, לבסוף נשכר בסיסט סשן בשם לארי נטשל (שאגב ניגן על קלידים ביצירת המופת של הביץ' בויז Pet Sounds) שיספק את הליינים הדרושים, והתוצאה עוד שיר נפלא מאלבום נפלא. השיר נכתב ע"י מוריסון על מסעדה שנקראה Olivia's בוניס ביץ'.

ואז מגיעה הבלדה הו הבלדה הזו The Crystal Ship. רק 2 דקות, מגיעה הלהקה בשיר נפלא ונוגה, עם שירתו של מוריסון שתוכל לכבוש כל לב. למעשה מוריסון ניסה לחקות את סגנון שירתו של סינטרה. הוא התלהב מן המיקרופון באולפן שהוא למעשה מאותו דגם שסינטרה השתמש. ההתחלה של השיר קשה להסביר, היא כובשת במיוחד, ולמעשה איתה שאר החברים הצליחו לפענח את הלחן של השיר. כיוון שמוריסון לא ידע לנגן בשום כלי, חברי הלהקה פיענחו את המנגינה באמצעות השירה. מוריסון כתב את השיר הזה לחברתו ממנה נפרד, מארי וורבלו. ושם השיר הושפע מפלטפורמת הולי, שהיא אסדת נפט השוכנת בחופי סנטה ברברה, קליפורניה. בלילה, האסדה מוארת כך שהיא נראית כמו ספינת קריסטלים, מראה שהשפיע על מוריסון בלילה בו בילה בחוף.

ממשיכים בקלילות עם השיר 20th Century Fox הבלוזי במיוחד העוסק באישה מיוחדת, אשר מושוות לתעשיית הקולנוע המפלצתית בעלת אותו השם. מוריסון כרגיל שר בצורה כובשת, ורובי מבריק על הגיטרה כשהוא חושף את הבלוז בצורה בוטה במיוחד.

באחד מהתקליטים באוסף של ריי נכלל ביצוע לאופרה עלייתה ונפילתה של העיר מהגוני מאת ברטלוט ברכט וקורט וייל, באחד מהשירים שם היה שיר בשם Alabama Song, השיר היחיד באנגלית בתוך האופרה הגרמנית. הדורס התחילו לקחת את השיר ולעשות אותו בעיבוד שלהם. הקאבר שלהם כל כך מוצלח, שמעריצים באותה תקופה חשבו שמדובר בשיר מקורי שלהם. אך למעשה אפשר לשים לב להבדל כיוון שבשיר המקורי נכללת השורה: "well show us the way to the next little boy", אך מוריסון שינה את זה מ-boy ל-girl. השיר עצמו כל כך קליט ולא יוצא מהראש, כל פעם מחדש מוריסון מוכיח עד כמה הוא זמר מדהים במיוחד בשיר הזה, המנגינה המרכזית של האורגן מחזיקה למעשה את כל השיר.  לפזמון, כל חברי הלהקה כולל רוטשילד המפיק שרו את המילים כמו מלחים שיכורים, וזה רק תורם לשיר. נסו אתם לשמוע ולא לשיר את זה.

ואז מגיע הלהיט ששינה את הדורס לנצח. Light My Fire השיר הראשון שקריגר כתב בחייו, הגיע לראש המצעדים לאחר שנערך מ-7 דקות ל-3 דקות מתומצתות (דבר שלא רצו חברי הלהקה). למעשה השיר הזה לא נמאס, וכיף לשמוע אותו כל פעם מחדש. אם זה ריף האורגן של מנזרק, שירתו הכובשת של מוריסון, והאלתור הארוך במיוחד, כשקריגר מביא השפעות אוריינטליות לסולו שלו. אף על פי שקריגר כתב את השיר, מוריסון עזר לו בכמה שורות, כשהאחרון הוסיף את השורה and our love become a funreal pyre. קריגר שאל את הסולן למה הוא תמיד מוסיף מוות בכל שיר? מוריסון השיב לו שזה יושב טוב, בדיעבד הגיטריסט הבין שזה נכון. למרות הצלחתו של השיר ולמעשה היותו השיר הכי מפורסם של הדורס, הוא עשה לא מעט בעיות, כשהלהקה קיבלה הזמנה להופעה הנחשקת במופע של אד סאליבן בה הביטלס הופיעו 4 שנים לפני כן. מפיקי התכנית ביקשו מהם לשנות את השורה girl we could have get much higher כשבמקום higher המילה תהיה better. הלהקה הסכימה, אך מוריסון לבסוף שר את השורה המקורית. סאליבן היה כל כך מזועזע שאפילו לא לחץ את ידם של חברי הלהקה.

ואז הלהקה מתחברת לשורשיה, הבלוז. השיר Back Door Man במקור של ווילי דיקסון, כולל שירה כריזמטית ואגרסיבית במיוחד מג'ים (או שמא ג'ימבו?). נוסחת בלוז 12 התיבות מקבלת כאן שדרוג פסיכדלי עם האורגן המהפנט של מנזרק.

I Looked at You הוא השיר הכי ביטלסי באלבום, כשהלהקה מבצעת שיר אהבה פשוט וקליט. לפעמים זה מה שצריך אחרי כל האווירה המשונה הזו, אבל זה לא אומר שזה נפסק כי אז מגיע אחד השירים המסתוריים ביותר שתשמעו אי פעם...

End of the Night הוא שלמות פסיכדלית של מסתורין ומיסטיקה, כשמוריסון שר ליריקה פילוסופית ומיוחדת במינה בהשפעת גיבורו התרבותי, ויליאם בלייק. למעשה מוריסון לוקח שורות משירו של בלייק Auguries of Innocence. יחד עם המילים, יש את המוזיקה המדהימה שפשוט גורמת לשכוח איפה אתה. אם זו הגיטרה המסטולית של קריגר, הקלידים המהפנטים של מנזרק, תיפופו הזהיר של דנסמור שנשמע לפעמים כמעט כמו טקס שבטי, הפזמון הבלתי נשכח, וכמובן שירתו המושלמת של מוריסון, שמגביה את קולו לקראת הסוף, ומציג את שיאו. למשך פחות מ-3 דקות, אנו בורחים אל סוף הלילה...

ואנו יורדים מגן העדן הפואטי בחזרה לאדמה, עם השיר Take it as it Comes, שגם הוא פשוט מאוד במבנהו וכולל מבנה פשוט עם פזמון קליט. אך זוהי רק הכנה לשיא האלבום - סופו.

The End וואו ה-יצירה המיסטית המושלמת, כשהלהקה מהפנטת אותנו למשך יותר מ-11 דקות. האפוס הדרמטי הזה, החל כשיר פרידה שמוריסון כתב לחברתו מארי וולברו (אותה אחת מ-Crystal Ship), אך פותח לפואמה מסתורית ואניגמטית במיוחד. ההשפעות המזרחיות של קריגר על הגיטרה מחזקים את האווירה הסוריאליסטית והמעורפלת, יחד עם תוף מרים מלחשש, קלידים החודרים באיטיות, ושירה מושלמת. מוריסון שר על הסוף. זהו הסוף, של כל דבר העומד. על הנחש הארוך, על הילדים המשוגעים ועל הרוצח. הקטע הפואטי המתאר תסביך אדיפוס נעשה ע"י מוריסון כשהחליט באחת ההופעות, להוסיף את הקטע הזה. באמצע האלתור מוריסון מתחיל לדבר. אף אחד בלהקה, לא יודע לאן הוא מוביל... ואז בבום מגיע הדבר שיזעזע את המאזין עד עמקי נשמתו, וכך הלהקה כולה מתפרעת כאילו חייה תלויים בזה, וחוזרים לאותו שקט מסתורי שאפף בהתחלה... זהו הסוף. זהו סופן של 44 דקות של קרקס סוריאליסטי ומשונה.

הקרקס הסוריאליסטי הזה, היה להצלחה אדירה, כשהאלבום נמכר כמו לחמניות חמות (20 מיליון עותקים), והלהקה יצאה לסיבוב הופעות מוצלח במיוחד. הרביעייה זכתה למעמד מכובד הקרוב לביטלס, ולמעשה האלבום הגיע למקום ה-2 כשרק סרג'נט פפר של הביטלס עולה עליו. רוב הזמן, ג'ים היה זה שמשך את תשומת הלב. מוריסון היה דמות כריזמטית ומושכת, כשכל המעריצים עושים את כל שביכולתם אפילו כדי רק לגעת בו. השלישייה לא אמרה דבר, גם אם לא חשה בנוח כשלא קיבלו את תשומת הלב. הסנסציה סביב ג'ים, תהפוך בקרוב לאויב הגדול, כשג'ים לאט לאט יהפוך למטורף חסר הגבולות אשר ידוע בשמו ג'ימבו, מה שיוביל אל מותו בגיל 27.

The Doors הוא אלבום רוק חשוב בקנה מידה היסטורי, וחשוב מאוד להתפתחותו של הרוק הפסיכדלי. יחד עם סרג'נט פפר, The Piper at the Gates of Dawn, Are You Experienced? ותקליטים רבים מהתקופה, הדורס הגדירו ועיצבו את הצליל של קיץ האהבה, אחד מהסמלים המובהקים לילדי הפרחים העליזים והמסוממים. שילוב בין פשטות למורכבות, בין שיר קליט לפואטיקה גבוהה. בין ריי צ'ארלס לויליאם בלייק. כל מי שרוצה לדעת מה רוק טוב צריך להכיר את האלבום הזה. צריך לזכור שזה גם אלבום בכורה. לא כל להקה מצליחה כל כך מהר הצלחה פנומנלית כמו של הדורס באלבומה הראשון. פשוט תביאו את האלבום לכל מי שסקרן, כך יגלו את הקסם של הדורס. את אותו צליל מהפנט שנוצר לפני 47 שנים, ועדיין ממשיך להפנט...

הנה האלבום בגרסתו הטובה ביותר, רימסטר משנת 2007 יחד עם רצועות בונוס הכוללות טייקים לשיר Moonlight Drive שמצא את מקומו באלבום הבא, ואת Indian Summer שייצא לאור רק ב-1970 - הדלתות

Nick Drake - Pink Moon

וואו האלבום הזה הוא יותר מדי... 28 הדקות הללו פשוט יותר מדי....
ניק דרייק אמן פולק מוכשר במיוחד, שלא זכה להכרה במהלך חייו, הוציא רק שלושה אלבומים בין השנים 1969-1972. הוא נפטר בגיל 26 בשנת 1974, כשלאחר שנים ולמעשה עד היום, מכירים בו כמוזיקאי רב השפעה אניגמטי, שדמותו המעורפלת והדיכאונות נותרה לא מובנת עד היום.

אז מדוע דרייק לא הצליח במהלך חייו? למה קיבל הכרה רק לאחר מותו? מה יש בשיריו שמושכים כל כך הרבה אנשים בקסמם? האמת? באמת קשה להסביר. דרייק יצר מוזיקה נפלאה, ואלבומו האחרון Pink Moon הוא כנראה הטוב ביותר מכולם.

הירח הוורוד הפציע ב-25 בנובמבר 1972, אך לפני הקלטתו, דרייק סבל מדיכאון שהשפיע עליו קשות בשל העובדה ששני אלבומיו הקודמים לא מכרו מספר גדול, והאמן החל להתבודד מן העולם, כשהוא מנסה להילחם בזאת באמצעות מפגשים עם פסיכיאטר, ועישון מריחואנה. חברת התקליטים שהחתימה אותו Island, חשבה כי דרייק כנראה אינו כשיר לכתיבת להיטים ולהצלחה. הוא קיבל סכום קטן מאוד להקלטות, ורוב הזמן היה מסתגר בתוך עצמו. רוב חבריו ומכריו העידו וסיפרו על התנהגותו המשונה של דרייק כשהם דואגים למצבו המידרדר.

דרייק החליט לתת הזדמנות נוספת. הוא לא ידע שזו תהיה הפעם האחרונה. בין ה30-31 באוקטובר של 1971, בשעות הבוקר המוקדמות, בSound Technique Studios בלונדון. הוא הקליט 28 דקות של מוזיקת פולק מלנכולית ושקטה. מלבד המפיק ג'ון ווד, הוא לא נתן לאף אחד להיכנס לאולפן במשך זמן ההקלטה.

באלבום זה, דרייק לא מגובה בשום נגני אורח. זה רק הוא והגיטרה האקוסטית שלו (ופסנתר בשיר הנושא). במהלך הסשנים, הקליט גם את גרסתו לקלסיקה הצרפתית Plaisir d'amour (תענוג האהבה) כשהוא לא שר ומנגן את הלחן על הגיטרה. לבסוף ההקלטה נגנזה ולא נכללה באלבום. אפשר למצוא את הגרסה של דרייק רק בהוצאה הבריטית של אלבום האוסף מ2004, A Treasury.

ג'ון ווד שעבד עם שמות רבים ידועים כמו פיירפורט קונבנשן, פינק פלויד, קט סטיבנס ורבים נוספים, אמר כי זהו אחד משני האלבומים שהפיק שהוא הכי גאה בהם. ואכן מדובר כאן בפיסה של יופי צנוע ומושלם שנמשך רגע מועט של פחות מחצי שעה.

רק את סגנון הפריטה ודרך כיוון הגיטרה דרייק יודע. רק הוא יכול לשיר בצורה כה מסוגרת ומופנמת כמו שאף אחד לא יכול לעשות. כמו הטרובדור שאף אחד לא בא לראות. כמו אדם המביע את צערו בשקט רב.

בשבילי האלבום כולו על כל 28 דקותיו עומד בזכות עצמו כיצירה אחת שלמה, אך יש להזכיר רגעים נפלאים ובלתי נשכחים מן האלבום הנפלא הזה. את המוזיקה הפסטורלית הזו, מלוות מילים אפלות במיוחד ששיקפו את ראייתו של דרייק באותה תקופה.



שיר הנושא המדהים שאפשר לשמוע אותו עד אין סוף העוסק במוות, Place to Be העוסק בגעגועים לימים עברו, Things Behind the Sun אחד מלחניו היפים ביותר של דרייק הכולל מילים קצת יותר מפויסות בניגוד לשאר האלבום. השיר הסוגר והאופטימי From the Morning ובכל פעם מחדש, אפשר למצוא באלבום הזה עוד רגע מונומנטלי אחד ויפה, עוד שיר נפלא שנזכר טוב בראש, עוד רגע מצוין.

משהו שלמרבה הצער אי אפשר להגיד על דרייק האומלל. לאחר יציאת האלבום, שלווה אפילו בצעד נדיר מצד Island שהחליטו לפרסם את האלבום באמצעות פוסטר שנתלה בחנויות התקליטים בממלכה המאוחדת. אך זה לא עזר לעליית הפופולריות של האלבום או דרייק עצמו. הביקורות לא שיבחו. ג'רי גילברט ממגזין Sounds, היחיד שזכה לראיין את דרייק, לא שיבח את האלבום, ואמר כי הוא אינו אוהב את יצירתו החדשה של הזמר. גם מארק פלאמר ממגזין המלודי מייקר הנחשב לא עשה טוב לדרייק כשהביקורת לא הייתה נלהבת במיוחד.



הניסיון נכשל. האלבום המדהים הזה לא זכה להכרה באותה תקופה. ללא השמעות ברדיו, ללא תשבוחות ממבקרים, כלום. דרייק החליט שזהו זה הוא מפסיק עם קריירה מוזיקלית. הוא החליט לפנות לתכנות מחשבים ללא הצלחה. ניסיון להקליט אלבום רביעי כשל, ודרייק חזר להתגורר בבית הוריו, כשמצבו רע מהרגיל. ב-25 בנובמבר 1974, כשאמר לאמו כי הוא לא מרגיש טוב, הוא ירד למטבח כשהוא לוקח קורנפלקס ונוטל תרופות נוגדות דיכאון, ולאחר מכן, נמצא ללא רוח חיים. עד היום, לא ברור אם זו הייתה התאבדות מכוונת או שימוש מוגזם שהסתיים באסון. מה שכן ברור, זה שפלא נעלם מן העולם.

האמן המוכשר הזה היה פלא חד פעמי שנשאר בעולם רק לזמן מועט. הוא היה כישרון שלא הובן. הוא הלך לאיבוד בתוך עצמו, והוא הביע זאת באמצעות 11 השירים המרכיבים את הירח הוורוד.

עטיפת האלבום מושלמת גם היא בזכות עצמה. אחותו של דרייק, גייבריאל, חלקה את חדרה עם בחור ושמו מייק טרוויטוויק. הוא סיפק את העטיפה המאוד המאוד דאלית, שבעצם משכה אותי להקשיב לאלבום, וחשפה אותי לניק דרייק. על הרבה אלבומים כתבתי שהתחלתי להאזין להם בגלל העטיפה. Pink Moon הוא דוגמה מצוינת. העטיפה המרשימה הוא מושכת את העין, ומסקרנת את המאזין בנוגע לתוכן. וכששומעים את התוכן, התענוג רב.

לאחר מותו של דרייק, החלו מוזיקאים רבים להכיר בו ולציין את השפעתו עליהם, בעקבות זאת, אנשים רבים החלו לגלות את האמן המורכב הזה כשבשנות השמונים אנשים מתחילים להבין מה פוספס כאן. דרייק לא זכה לראות את אלבומיו זוכים לשבחים, לא זכה לראות את שיריו המצוינים כחשובים. הוא לא זכה לראות כיצד הוא מקבל הכרה בעיקר ב-1999 כשפולקסווגן החליטו להשתמש בשיר הנושא לאחת מפרסומותיהם.

תמיד אפשר לתהות מה היה קורה אילו דרייק היה עימנו כיום. האם הוא היה חוזר ליצור מוזיקה נפלאה?, האם היה זוכה להערכה במהלך חייו?, האם היה מוציא אלבומים נוספים שכנראה היו מקבלים שבחים לאחר מכן? זאת כנראה לעולם לא נדע.

נותרו עם שלושה אלבומים נפלאים ומושלמים ממוחו של פלא חד פעמי. זהו אלבומו האחרון. ואני יכול לומר בלי ספק שזהו הטוב ביותר שלו. אין ספק בכלל שהשפעתו של דרייק תמשיך למשך זמן רב...

Pink moon is gonna get you all

ניק דרייק - Pink Moon

Judas Priest - Sad Wings of Destiny

מהשנים 1969-1974 היו רק שלושה להקות הבי מטאל בבריטניה: לד זפלין, בלאק סאבאת' ודיפ פרפל (נקרא להם המשולש הקדוש של ההבי מטאל). אמנם היו להקות נוספות שלפי ההגדרה, ניגנו רוק כבד ואגרסיבי, אך ב-1974, הגיעה הלהקה שהניחה את יסודות הז'אנר סופית, והביאו לעולם את מה שנקרא הבי מטאל. החבר'ה האלה הם ג'ודס פריסט.

ג'ודס פריסט זרקו מהחלון את כל השפעות הבלוז שהופיעו ברוק הכבד של המשולש הקדוש, ויצרו סממנים חדשים בסגנון, שהפך אותו למה שהוא היום. למשל, שתי הגיטרות התאומות שהפכו כה דומיננטיות בצליל של הלהקה בפרט ושל הז'אנר בכלל שאומץ ע"י המון להקות אגדיות. וכמובן איך אפשר בלי להזכיר את שירתו האופראית והייחודית של רוב הלפורד, שעד היום מותירה רושם על הרבה מאזינים.

חברי הלהקה כמו בלאק סאבאת', הגיעו כולם מהעיירה התעשייתית הקודרת בירמינגהם, שהייתה הלב של תעשיית ייצור המתכות. לאחר שצפו ברביעייה מהעיר שלהם עולים להצלחה אדירה, החליטו גם הם לברוח מן המציאות הקודרת שהקיפה אותם באמצעות הקמת להקת רוק.

הלהקה שהוקמה ע"י אל אתקינס ב-1969, הורכבה מהרכב שונה לגמרי מזה הידוע לנו כיום. אתקינס לקח את השם משירו של בוב דילן, The Ballad of Frankie and Judas Priest. לאחר זמן מה, הצטרפו נגנים חדשים, וב-1973, אתקינס החליט שנמאס לו. הוא ראה שלהקתו לא מצליחה כפי שציפה, ולבסוף עזב.

הגרעין של ההרכב אז, גלן טיפטון (גיטרה), קיי. קיי. דאונינג (גיטרה) ואיאן היל (גיטרת בס), חיפש אחר סולן. חברתו של היל, הציעה את אחיה רוב הלפורד שהיה הסולן בלהקת הירושימה באותו זמן. הבחור הגיע והרשים את כל הנוכחים ומיד הצטרף.

ב-1974, הוציאה הלהקה את אלבום הבכורה שלה Rocka Rolla שעדיין לא הציג את הסגנון המוכר של הלהקה, והיה בעצם אלבום בעל סגנונות שונים, והופק ע"י רוג'ר ביין שהפיק את שלושת האלבומים הגדולים הראשונים של סאבאת'. ביין דחה המון חומרים שנכנסו לבסוף לאלבום הבא, והתוצאה הייתה אלבום כושל שמכר מספר נמוך של עותקים.

לאחר סיבוב ההופעות לקידום האלבום, הם ביקשו מחברת התקליטים בהם הייתה חתומה Gull, לעזור להם ולתת מקדמה להקלטת האלבום הבא, אך נענו לשלילה. הם לא ויתרו, ובנובמבר 1975, נכנסו לאולפני הקלטות בוויילס, שם הקליטו את האלבום הבא שלהם, שהוא שיפור אדיר לעומת הקודם, והוא ללא ספק אחת מיצירותיה הטובות של הלהקה. ההרכב באותה תקופה כלל את: הלפורד, טיפטון, דאונינג, היל ומתופף בשם אלן מור. המתופף היה החוליה החלשה של פריסט, וכמעט בכל אלבום, הייתה מחליפה מתופפים כמו חיתולים. מור עד היום הוא אחד ממתופפי הלהקה אשר שומר על אלמוניות, כשרבים ממעריצי הלהקה מנסים למצוא אותו ללא הצלחה.

על ההפקה הופקדו ג'פרי קלברט ומקס ווסט שהיו כוכבי one hit wonder בלהקתם Typically Tropical, אשר הוציאה את הלהיט שהביא אז את רוב המזומנים ל-Gull, ושמו Barbaros.

הלהקה לא התעצלה, ועבדה במשך שבועיים על האלבום, כשהיא יוצרת את הסגנון החדש שלה, עם השפעות ניכרות של רוק מתקדם, וקצת פסיכדליה פה ושם. בהשפעת קווין שהיו לסנסציה לוהטת באותה תקופה, פריסט עשו אוברדאבינג (טכניקה אולפנית בה מכפילים קולות כדי ליצור סאונד עשיר), אך זה לא אומר שהסגנון מועתק, ג'ודס פריסט שונה מאוד קווין ואי אפשר להשוות בין השניים.

וב-23 במרץ 1976, הוציאה הלהקה את מה שלדעתי הוא האלבום הטוב ביותר של הלהקה, Sad Wings of Destiny.



אז "הכנפיים העצובות של הגורל" נפתח בפייד אין של גיטרות, ומיד מביא לריף המרכזי של המיני אפוס Victim of Changes. שיישאר תמיד כאחד משיריה הטובים ביותר של הלהקה. יש בו את כל הדברים הטובים שיש לג'ודס פריסט להציע. היצירה עצמה שנמשכת מעל ל-7 דקות, היא אחת מאלה שהניחו את היסודות לפרוג מטאל, לפני שהסגנון בכלל נוצר.

אז מה הופך את היצירה הזו לכל כך אהובה? הממ הדיאלוג המושלם בין הגיטרות של טיפטון ודאונינג, שמראה כי הם מראים סימנים של עבודה קשה, ריפים קליטים ונצחיים שהופכים את השיר הזה לכל כך זכור, הצרחות המדהימות של הלפורד שמגיעות לגבהים מדהימים, שינויי המקצבים שמגיעים פתאום ללא התראה, והמצב רוח שמשתנה לפתע מאגרסיבי ומחוספס, לרגוע וחולמני. היצירה עצמה היא שילוב של שני שירים שנכתבו ע"י שני הסולנים של הלהקה. Whisky Woman שנכתב ע"י אתקינס (ונדחה כשהוצע לRocka Rolla), ושירו של הלפורד, Red Light Lady שנכתב בתקופתו בלהקתו הירושמה. היצירה עצמה מדברת על אדם שעזב את אשתו בשל העובדה שהפכה לשתויה והפסיקה להתייחס אליו. אכן יצירה דרמטית, שתמיד זכורה ותיזכר כקלאסיקת מטאל, וכאחד מהפריטים הטובים ביותר בקטלוג של הלהקה.


לאחר הצמרמורת והתדהמה שחטפנו אחרי Victim of Changes, מגיחה הלהקה עם השיר הבא בעל הפוטנציאל לסינגל, שגם הוא מצמרר לא פחות. משום מה גם שיר זה שנכתב ע"י גלן טיפטון לפני הצטרפותו ללהקה (במקור נכתב כאפוס של 8 דקות עם טמפו איטי), נדחתה ע"י ביין כשהוצע לאלבום הקודם. טיפטון כתב שיר על הרוצח הידוע לשמצה ג'ק המרטש, והלהקה מבצעת אותו נפלא. The Ripper הוא הפצצה מטאלית מרושעת המתכתבת נפלא עם מעשיו הזוועתיים של הרוצח, בעיקר עם צרחותיו מקפיאות הדם, ושירתו הכריזמטית המייצגת נאמנה את הדמות. הפזמון המושלם שמורכב מריף מרושע, תורם לתערובת, ונוצר שיר מדהים שצריך לשמוע. 2 דקות דחוסות במיוחד שממשיכות את הכיף שבהאזנה לאלבום, ואנחנו ממשיכים...

כדי להרגיע את האווירה של שני השירים הקודמים, מגיחה הלהקה בבלדה מרגשת ונוגה Dream Deciever. קטע שמתחיל במנגינת פולק מלנכולית עם שירה מרגשת של הלפורד, שמתפתחת בהדרגה, ומגיעה לשיא דרמטי של שלמות, המסתיים עם הצרחה הקורעת לב של הלפורד יחד עם הברקה על הפסנתר מצד טיפטון, ובמעבר חד מגיעים ישר להמשך Deciever. שיר זה בניגוד לקודמו, חוזר להתקפה מטאלית מהירה כמה שתהפוך בסוף למשפיעה על הספיד מטאל. הלפורד שר בלי בעיה את המילים שרובן מורכבות משירת הפלצטו הגבוהה והייחודית שלו. וגם כאן הלהקה מתקיפה אותנו בקצרה, ומסיימת כפי שהתחילה בנגינה אקוסטית ונוגה שהתחילה בשיר הקודם.

כדי לפתוח את הצד השני של האלבום, טיפטון פותח עם מנגינת בארוק פשוטה של דקה על הפסנתר, שקצת מגוונת את האווירה הכללית של האלבום, ומכינה אותנו לעתיד לבוא.

בבום מגיע כנראה אחד משירי הריף הטובים ביותר של היסטוריית המטאל. Tyrant הוא אחד מהשירים הטובים ביותר של הלהקה וכולל אנרגיות חייתיות מצד הלהקה, ושירה כריזמטית מושלמת מצד הלפורד. הפזמון מונע מהמאזין לא להצטרף, יחד עם קטע מעבר מגניב כשהלפורד מגובה ע"י חבריו בקולות, מביאה הלהקה את הבסט שלה ל-4 דקות מחוספסות במיוחד. כמובן שלקלחת מוסיפים סולו מושלם, ולבסוף בסיום מוחץ עם צרחה מתמשכת של הלפורד, וסיומת מלכותית, שלא סתם הפכה את השיר לפריט חובה בהופעות הלהקה. גם שיר זה, וזה לא מובן למה בדיוק נדחה כשהוצע לאלבום הראשון.

לאחר מכן, מגיע השיר הבא Genocide. שיר כבד עם ריף קליט טוב, שממשיך להראות את כמה פריסט היא להקה כה משפיעה על המטאל. כמובן שאי אפשר בלי לציין את הקטע האמצעי בו הלפורד מדבר בטון דרמטי ומשכנע כקריין. בין המילים ניתן למצוא את הצירוף Sin After Sin, שיהפוך לשמו של האלבום הבא של הלהקה. הלפורד למעשה קיווה שמילותיו של השיר יהוו מחלוקת בשל תוכנן העוסק ברצח עם. זה יקרה בשנות התשעים, כשיואשמו בהסתה לרצח של מעריצי הלהקה לאחר שמיעת השיר Better by You, Better by Me.

שוב פעם כדי להרגיע את האווירה, מגיחה הלהקה עם אחת מהבלדות היפות ביותר שלה, Epitah, כל הבלדה היא רק פסנתר עם שירה מרגשת ודומיננטית מצד הלפורד ששר בטון נמוך, חבריו שעוזרים לו בפזמון בהשפעת הצליל הקוויניסטי. אחד השירים היפים עם קולו המושלם של הלפורד, כי הרי תמיד צריך קצת להרגיע את העניינים לא? תראו את סאבאת' עם Changes. הבלדה העוסקת באיש זקן בודד, משרתת נאמנה את הליריקה, והבחירה לשים אותה לקראת הסוף, התבררה כנכונה, כשבאיטיות, נכנסת גיטרה אפופת דיסטורשן, המובילה לסוף האלבום.

Island of Domination, גראנד פינאלה מדהים שבו הלהקה מפגינה את כישוריה בשיר אחד מוחץ עם ליריקה מרשימה, ושוב עם פזמון קליט ושטני במיוחד. ניתן לציון קטע המעבר המעניין כשהגיטרות יורדו בסולם, ומשם לריף נוסף אשר נקלט למאזין בראש חזק. לבסוף, הלפורד מסיים בצרחה הפנומנלית שלו המקבלת את אפקט הecho שפשוט עושה את האלבום הזה, ומסיים 39 דקות של מוזיקה אגרסיבית, דרמטית וייחודית לזמנה שתשפיע על דורות של מוזיקאים.

האלבום יצא ב-1976, ואף על פי שקיבל ביקורות טובות, הוא לא מכר מספר גבוה של עותקים, בשל העובדה שהוא יצא בתקופה בה הפאנק רוק שלט באותה תקופה בבריטניה, והוריד סגנונות רבים למחתרת כמו רוק מתקדם, פולק רוק, רוק פסיכדלי וכמובן הבי מטאל.

אך למרות זאת, הלהקה החלה לצבור מעריצים חדשים אשר נמשכו לתופעה החדשה, ועם הזמן כשסאבאת' לאט לאט דעכה לה, פריסט מגיחה ולאחר מכן תהפוך ללהקת מטאל אגדית השורדת עד עצם היום הזה, כשהיא מהווה השפעה על כמעט כל סגנון שיצא מהמטאל בשנים הבאות: NWOBHM, ספיד, ת'ראש ושלל ירקות.

כל להקת מטאל אגדית מציינת את ההשפעה האדירה של האלבום הזה ושל הלהקה בכלל, סקורפיונס, איירון מיידן, מטאליקה, מגאדת', והרשימה נמשכת... דייב מאסטיין הפרונטמן של מגאדת', העיד כי האלבום היה אחד האהובים עליו בנעוריו, אך גיסו הנוצרי האדוק, ראה בתקליטיו של מאסטיין כלום מלבד השטן. כשראה את עטיפת האלבום, החטיף לו על כך. מאסטיין העיד כי אחת מהסיבות להקמת הלהקה, היא לנקום בגיסו אשר ראה בהבי מטאל כשטני ומרושע.

עטיפת האלבום מייצגת נאמנה את סגנון האלבום הדרמטי, עם איור מושלם מידיו של פטריק וודרוף המנוח. המלאך הנופל אל הגיהנום כשעליו השרשרת עם הלוגו המוכר של הלהקה, הפכה לכל כך ידועה בקרב מעריצי הלהקה ומטאליסטים בכלל. רק התחלה למה שעומד לבוא בעידן עטיפות המטאל של שנות ה-80.

לסיכום, Sad Wings of Destiny הוא לא פחות משפיע מ-Paranoid או In Rock למשל. זהו אלבום חשוב ומשפיע, שבעצם הגדיר סופית את ההבי מטאל. בנוסף הוא כולל מוזיקה מדהימה ומגוונת, כשלצד המטאל, השפעות הרוק המתקדם בולטות במיוחד, מה שמושך את מעריצי הז'אנר אל הלהקה. פריסט ייזנחו את השפעות הפרוג סופית ב-1978, אך תחזור לכך ב-2008. בכל מקרה, מדובר כאן באלבום מדהים לחובבי הז'אנר ובכלל לרוקיסטים, רוב האנשים שגדלו על זפלין ופרפל, אולי יתקשו למצוא חן בג'ודס פריסט, אך תאמינו לי מדובר כאן באלבום מדהים, שבהחלט עשה לי טוב בתקופה בה הרגשתי שבע ממטאל. מומלץ והנה האלבום לשמיעה - ג'ודס פריסט - Sad Wings of Destiny

Black Sabbath - Master of Reality

בפברואר 1971, נכנסה להקת בלאק סבאת' לאולפני איילנד שבלונדון, להקלטת אלבומה השלישי במספר, Master of Reality או בשפתנו "אדון המציאות".

מעולם אבל מעולם אבל מעולם לא נשמע באותה תקופה אלבום יותר קודר ומיוחד באותה תקופה. כשההבי מטאל שלט בעולם בצורתו האופטימית/היפית של זפלין ופרפל, סאבאת' צבעו את הכל בשחור. האלבום הזה כנראה הוא הקודר ביותר שהוציאה בשנות השבעים. הוא מכיל בתוכו מסרים אנטי מלחמתיים, נוצריים וקצת מריחואנה פה ושם.

אם יש אלבום שזרע את הזרעים לדום מטאל, סלאדג' מטאל, סטונר מטאל ואפילו גראנג', "אדון המציאות" עולה לראש מיד. אף על פי שהרביעייה עשתה זאת לפני כן, וגם אחרי, אין אלבום יותר פסימי וקודר מזה בקטלוג העשיר של סאבאת'.

אז מדוע האלבום הזה נחשב לכה משפיע וחיוני לסאונד המטאלי המתגבש? ובכן, הסיבה המרכזית היא האדון טוני איומי. הגיטריסט והמלחין המרכזי בלהקה, שאיבד שתיים מקצוות אצבעותיו במהלך עבודה במפעל מתכת (רואים? הבחור שהמציא את המטאל עבד במפעל למתכת). איומי כבר חשב שמוזיקאי לא יהיה, ושקע בדיכאון עמוק בשל גורלו. עד שחברו שהיה גם מנהל המפעל, הביא אליו תקליט מיוחד. איומי כמובן אמר: "הדבר האחרון שאני רוצה עכשיו, זה לשמוע מישהו מנגן בגיטרה". אך השתכנע, והתחיל להקשיב, וכך בקעו צלילי הג'אז הצועני של הגיטריסט הגדול, דג'נגו ריינדהארט.

איומי התרשם מיכולות הביצוע של הגיטריסט, והופתע מאוד לשמוע שהגיטריסט עצמו איבד שתיים מאצבעותיו, במהלך שריפה בקרוואן שלו. על אף זאת, המשיך לנגן. איומי החליט שהוא לא מוותר, השתמש בתותבות כדי לכסות את החלקים שנפגעו, והמשיך בדרכו. במהלך העבודה על האלבום, איומי לא יכל לנגן את הלחנים החדשים, ועלה לו לראש הדבר הבא, הוא הנמיך את הגיטרה לצליל נמוך במיוחד של C דיאז, שנתן לגיטרה צליל מחוספס ואגרסיבי. כדי להתאים את עצמו לאיומי, בסיסט הלהקה גיזר באטלר הנמיך גם הוא את הבס שלו, וכך נוצר סאונד הדום המרושע והמוכר לנו כיום.

האלבום הוקלט בקלות, כשכל חברי הלהקה מסוממים ומרחפים, ומקליטים ללא בעיה או ויכוח את האלבום. על כיסא המפיק, רוג'ר ביין. אלבומו האחרון שיעשה עם הלהקה.

אז האלבום נפתח ב... טוב שיעול. עם Sweet Leaf שמתחיל עם שיעולו המוקלט של איומי. הגיטריסט סיפר כי לאחר שהסולן אוזי אוסבורן נתן לו ג'וינט לעישון, החל להשתעל בזמן שהקליטו והתוצאה תועדה. ואז כל החבר'ה מפציצים באנרגיות מטורפות עם השיר המדהים והקליט הזה. כנראה השיר האופטימי ביותר של סבאת' באותה תקופה. הוא לא עוסק בסצנת אימה מצמררת, או מחאה זועמת, זה שיר אהבה לעלה. איזה עלה? עלה המריחואנה. כל החבר'ה ניגנו את השיר כשהם מסוממים. באטלר כתב את המילים הללו לאחר שחזר מדבלין, וגילה את חברי הלהקה עם סיגריות שניתן להשיג רק באירלנד. הוא תהה לעצמו על מה יכול לכתוב, וברגע שפתח את הסיגריה, צץ לו הרעיון לראש שיכתוב על עלה מתוק. אז למרות הטקסט, המוזיקה בהחלט עושה את השיר, עם ריף קליט במיוחד, ומעבר לקטע סולו מדהים של איומי, אוזי כמובן צורח כמו שהוא יודע לעשות, אבל בקלילות. העלה המתוק הוא פתיח נפלא, ואנחנו ממשיכים.

After Forever מתחיל בגונג, וצליל סינתסייזר משונה, שמיד מגיע לריף הראשי. המוזיקה פשוט מהנה להאזנה, ודורשת הדבנגינג. איומי כתב כאן כמה מקטעי הגיטרה הטובים ביותר שלו, ובאטלר מגבה אותו בצלילים שנשמעים היטב. המילים של השיר נכתבו ע"י באטלר כנראה כי נמאס לו שמדביקים אליו ואל חבריו מוניטין שאין להם אפילו קשר אליו. בעקבות שני האלבומים הראשונים, ארגונים רבים החרימו את סאבאת' בטענה שהם פגאניים הסוגדים לאדון האופל בזמנם החופשי. באטלר החליט להראות לעולם, כי הם טועים, וכתב מילים עם נושאים נוצריים. באטלר היה ונשאר קתולי, והוא החליט להראות לעולם שאף אחד בעסק הזה עובד את השטן.

ממשיכים בקטע של 28 שניות עם איומי והאקוסטית שמכינה אותנו לעתיד לבוא... Children of the Grave כנראה השיר הטוב ביותר באלבום, ואחד השירים המזוהים ביותר עם סאבאת', מפציץ את המאזין בווליום גבוה, ריף גיטרה מרושע, ומילים מדהימות אנטי מלחמתיות שאמנם מציירות את הכל בשחור, אך לקראת הסוף, קוראות לעתיד טוב יותר. השיר הזה פשוט מדהים על כל רבדיו. שיתוף הפעולה המושלם בין איומי לבאטלר, התיפוף המשובח של ביל וורד שנשמע כאילו חייו תלויים בזה, וכמובן איך אפשר בלי השירה הצווחנית והכריזמטית של אוסבורן? השיר הזה לא סתם נכלל בהופעות של הלהקה עד היום, מדובר כאן בקלסיקת מטאל חיונית, שקשה לחשוב איך העולם היה נראה בלעדיו ובלי שאר הקטלוג של סבאת'. וכך כשאוזי לוחש את שם השיר בצלילי גיטרה מסטוליים ומפחידים, מסיימים את המיני סוויטה הזו בנגינת גיטרה אקוסטית פשוטה ורגועה.

אף אחד לא אמר שעוצרים כאן. הלהקה ממשיכה בלהפציץ עם קטע אכזרי במיוחד, Lord of this World. שיר ייאוש קלאסי, על שליט אכזר המפזר חוסר תקווה ברחבי אזור שלטונו. אין ספק שהליריקה המושלמת של באטלר, מתוגברת באמצעות מוזיקה מדהימה חורכת אוזניים ומרושעת במיוחד, עם ריף בלתי נשכח, ושירה מושלמת המשרתת נאמנה את השיר, גם קטע מעבר נחמד מתווסף, והלהקה מסיימת עוד פעם בהפצצה הנשמעת כמו סופה של מלחמה.

כדי להרגיע את האווירה האכזרית ששררה במהלך האלבום, מגיעים החבר'ה עם בלדה רגועה ושקטה Solitude. אף על פי שמדובר בבלדה מאוד רגועה ויפייפיה עם פסנתר, חליל צד מלנכולי, גיטרה נקייה, ושירה ביישנית, הטקסט עצמו מאוד אובדני, וצובע את כל האווירה בשחור מדכא. סאבאת' יודעים מתי לעשות זאת ברגע הנכון, ומגיע כל הכבוד על כך שהם מוכנים לצאת רגע מהאווירה המטאלית שלהם למען קטעים כמו אלו. משהו שיהפוך יותר שכיח באלבומים הבאים של הלהקה.

הגראנד פינלה מגיע בבום לאחר השלווה שחווינו בקטע הקודם. Into the Void קטע חשוב ברפרטואר של סבאת', שמכיל את כל האלמנטים הדרושים ליצירת שיר שכזה. לאורך 6 דקות, הלהקה מוכיחה לעולם כי היא יוצרת כאן משהו חדש. עם זו השירה של אוסבורן, הריפים המנסרים של איומי, שיתוף הפעולה בין חטיבת הקצב של באטלר ווורד, וכמובן כנראה הליריקה הטובה ביותר שנכתבה ע"י באטלר בקריירה שלו. הוא מספר על כדור הארץ שנשלט בידי טיפוסים מפוקפקים ומרושעים, כשיש לעזוב את הפלנטה בשליטתו של השטן, ולעבור לפלנטה אחרת בה שלום ואהבה מתפזרים. הליריקה מדע בדיונית וההיפית במעט, מפתיעה מאוד מצד הרביעייה המדוכאת מברמינגהם, ומוכיחה שוב כי היא עושה עוד דברים מלבד שירי רוע ושאר הירקות הללו. וכך 34 דקותיו של האלבום מסתיימות בסיפוק לאחר הפצצות של דיסטורשן אכזרי מלא ריפים בלתי נשכחים.

Master of Reality יצא ב-21 ביולי 1971, וזכה להצלחה אדירה כשהגיע לחנויות.  הוא הגיע למקום ה-5 במצעד האלבומים הבריטי, ולמקום השמיני במצעד האמריקאי. המבקרים קטלו, ההורים והארגונים השמרניים נרתעו, אבל המעריצים אהבו והשתגעו עליהם. פתאום החב'רה העניים הופכים לכוכבים מיליונרים אשר יכולים להשיג כל דבר שירצו. סיבוב הופעות מוצלח ליווה את האלבום, ולאחריו יצאו החבר'ה להפסקה קטנה, כשהרעיונות באלבום הבא Vol. 4, טרם נראים.

לסיכום, Master of Reality הוא אלבום מדהים ובלתי נשכח, מלא בריפים הנצרבים בראש, ליריקה דומיננטית במיוחד, ושיתוף פעולה מושלם מצד כל המעורבים. סאבאת' הרוויחו מיליונים מהנוסחה המוצלחת שלהם, והמשיכו להוציא סדרת אלבומים מרשימה, כשבין כל החבר'ה נרשמת כימיה מעולה עד 1978 עם עזיבתו של אוזי. כל אוהבי מטאליקה, קנדלמס, אלקטריק וויזרד וכל השאר למיניהם, אם לא שמעתם את האלבום הזה, מיד תעשו זאת, ותבינו מאיפה כל גיבוריכם הגיעו. קדימה אנשים, אדון המציאות מחכה...

בלאק סאבאת' - Master of Reality

Suberranean Masquerade - The Great Bazaar

לישראל יש נציגים ראויים בתחרות לשנת 2015. להקת Suberranean Masquerade שהוקמה בשנת 1997 ע"י בחור ושמו תומר פינק, מצליחה ליצור פרויקט משותף שתוצאותיו מספקות במיוחד. 39 דקות של מוזיקה מגוונת במיוחד העוברת בין מצבי רוח וסגנונות שונים, המלווה בליריקה מעוררת השראה, על מסע חיפוש עצמי של אדם, ובקרב המתמשך בין הטוב והרע.

אז מדובר כאן באלבום פרוגרסיבי במיוחד בשל העובדה שהוא אינו מקובע, ויוצא מן הנוסחה הצפויה של הפרוג מטאל, אל עבר טריטוריה אקספרימנטלית ומעניינת. מגיטרות ספוגות דיסטורשן, שירה מלודית, גראולינג אכזרי, כינורות, חליל צד, דרבוקה ושלל ירקות.

באלבום הזה יש מלודיות קליטות במיוחד, אשר לא יוצאות מהראש בקלות, מה שהופך את האלבום לכל כך אהוב בקרב הקהילה הפרוגרסיבית, ואיזון מושלם בין פשטות למורכבות.

רגע אחד פזמון קליט, ולפתע מעבר לשינויי מקצב משונים שהם לווא דווקא ה4/4 המוכר. פשוט אפשר לשבת ולדבר שעות על התוצאה המדהימה של הגיוון המוזיקלי, כשהאלבום מתחיל באוריינטל מטאל סטייל אורפנד לנד, עובר לג'אז פיוז'ן מעודן יחד עם סולו חליל אנרגטי שנשמע כאילו איאן אנדרסון הגדול קפץ לביקור באולפן.

בניגוד לאלבום הקודם של הלהקה המדהים לכשעצמו, שיצא 10 שנים לפני כן, Suspended Animation Dreams, היה יותר פרויקט עצמאי של פינק, אך כאן בבזאר הגדול, אנו רואים כי פינק שולט ביד רמה, עם עזרה מחבריו שהגיעו אליו מלהקות ידועות ובעלות שם גדול.

מי לא מופיע? הנגנים שנרתמו למשימה פשוט מבצעים הכל באופן מושלם. מתן שמואלי (אורפנד לנד), שי ילין (סולסטיס קויל), גולן פרחי, אור שלו, פול קור (Novembers Doom), ג'טיל נורדוס (Tristania, Green Carnation) וקובי פרחי מאורפנד לנד שמתארח בשירה בקטע האחרון.

פינק בחור מגוון במיוחד, הביע בראיון כי הרצון שלו הוא לשלב בין פרוג רוק של הבסנטיז, עם אמנים ישראלים כמו אהוד בנאי ודודו טסה יחד עם איזה דאבל בס או איזה דיסטורשן וגראולינג. וboy כמה שהוא הצליח.

לאלבום הזה קל להתחבר. מין אלבום קונספט קצר ומתומצת בנושא שכל אחד יכול להתחבר, ומלא ברגעים מוזיקליים נפלאים. אף על פי שThe Great Bazaar הוא יצירה אחת, ניתן לציין רגעים מדהימים, כמו הפתיח הנפלא וכנראה הקטע הטוב ביותר באלבום, Early Morning Mantra, בנוסף ישנם שירים נפלאים נוספים כמו Reliving the Feeling ו-Tour Diary, אך האלבום הזה מדהים על כל חלקיו, והוא ראוי להאזנה.

אז חברים ברוכים הבאים לבזאר הגדול תהנו! - https://submasq.bandcamp.com/album/the-great-bazaar

Shades of Deep Purple

דיפ פרפל? להקת רוק פסיכדלי היפית? זה אמנם נשמע לא הגיוני, אך בסוף שנות השישים, כשדיפ פרפל החלו להקליט, המושג הבי מטאל נראה רחוק.

אז מה יש לנו כאן? אלבום בכורה של אחת מלהקות הרוק הטובות ביותר אי פעם, שלפני שהפכה למפלצת אצטדיונים עם התואר של אחת מהממציאות של המטאל יחד עם זפלין וסאבאת', הייתה להקת רוק פסיכדלי עם השפעות פרוג, שהביאו ליצירת הזרעים של הסגנון.

באותה תקופה, החבר'ה לא היו סגורים על עצמם, ולא כיוונו לכיוון ספציפי כלשהו, אך ניתן להגיד תודה על האלבום הזה, שהציג להקה צעירה ומעניינת שהשיא האמנותי שלה טרם הגיע. הסולן הנצחי איאן גילן והבסיסט המוכשר רוג'ר גלובר, עוד לא היו בתמונה. באותה תקופה זה היה הגרעין החזק הבנוי מהשלישייה ריצ'י בלקמור (גיטרה), ג'ון לורד (קלידים) ואיאן פייס (תופים) כשיחד איתם, מנגנים ניק סימפר על גיטרת בס, ורוד אוונס על המיקרופון.

הסגול הכהה החל אי שם בשנת 1967, כשלמתופפה לשעבר של להקת המחפשים, כריס קרטיס, עלה רעיון, ובו יקים להקה, בה הוא ינהל אותה, יחד עם מוזיקאים חדשים שיבואו בכל פעם, ובכך קרא ללהקה Roundabout. הוא יצר קשר עם איש העסקים טוני אדוארדס, שהתרשם מהרעיון, והחיפוש אחר נגנים החל.

בספטמבר של אותה שנה, נמצא קלידן מוכשר במיוחד שכישוריו על אורגן ההאמונד היו כמו כישוריו של ז'ול ורן בכתיבת ספרים. ג'ון לורד, שהגיע מרקע קלאסי ומשם לג'אז, ומשם עבר לנגן בהרכבי בלוז. הוא היה חבר בכמה להקות כמו The Artwoods (שהונהגה ע"י אחיו של רוני ווד מהרולינג סטונס, ארט ווד) וב-The Flowerpot Men.

בהרכב זה, פגש את ניק סימפר הבסיסט, והמתופף קארלו ליטל. לסימפר כבר היה שם בתעשיית המוזיקה, כשניגן בעבר בלהקתו של ג'וני קיד והפיראטים. אך ההצלחה נגדעה, כשקיד נהרג בתאונת דרכים שהלהקה חוותה, כשסימפר שרד. השניים הצטרפו, והמליצו ללורד לקחת את הגיטריסט העולה, ריצ'י בלקמור שהיה באותו זמן בגרמניה, והוא ניגן בלהקת The Outlaws, ומשם עבר להקמת להקה בגרמניה, כשקרטיס זכר אותו לטובה מהופעה בStar Club, המבורג.

באותו זמן, קרטיס החל לאבד עניין ברעיונו, והתהליך להקמת ההרכב הואט. ליטל עזב, והחיפוש למתופף נמשך עד שנמצא מתופף ושמו בובי וודמן, יחד עם לורד, בלקמור וסימפר. אך וודמן עזב גם הוא. החיפוש לסולן נמשך זמן מה, כשאחד השמות איאן גילן מלהקת Episode Six, דחה את ההצעה, אך הוא יעלה על הרכבת הבאה. כשהשלישייה ראתה את להקת The Maze בהופעה במועדון, תפסו את רוד אוונס הסולן לשיחה, שהסכים להצטרף, והוא הביא עימו את חברו המתופף איאן פייס.

עכשיו כשההרכב סוף סוף הושלם (מה שכיום ידוע כMark I), שכרה הלהקה מקום לעשות בו חזרות, באזור ושמו הטפורדשיר. עכשיו הוחלט לשנות את השם, ובלקמור הגיע עם השם Deep Purple (סגול כהה) שהוא שיר שסבתו הייתה אוהבת לשמוע ולנגן על הפסנתר.

הלהקה ג'ימג'מה לה והתחילה לאט לאט לקרום קול וצלילים, עם השירים החדשים, בנוסף לשתי יצירות שבלקמור ולורד כתבו לפני כן. המטרה הייתה להיות כמו Vanilla Fudge, שהייתה להקה שעשתה קאברים מיוחדים לשירי התקופה. ונילה פאדג' היו גיבוריהם של דיפ פרפל, ובנוסף לחומר מקורי, הלהקה לקחה שירים שונים, ובידיה הפכה אותם ליותר מורכבים, מלאי אנרגיה ויותר חיים.

אז בשביל להשיג חוזה הקלטות, בלקמור עשה את הצעד הבא. הוא שיכנע את חברו דרק לורנס, שיפיק את אלבומה הראשון של להקתו. לורנס הסכים, והלהקה נכנסה אל האולפן, עם חומר מוכן שאותו הקליטה במשך שלושה ימים בין ה11-13 במאי 1968 בPye Studios שבלונדון.

והתוצאה אלבום נפלא ומעניין מאוד, שכולל מוזיקה טובה ומדהימה מחמישה חבר'ה צעירים ומנוסים שההצלחה הגדולה עוד תגיע אליהם.



אז בצלילי האמונד מוזרים נפתחת היצירה הראשונה And the Adress בצורה מלכותית ומדהימה, ומשם למנגינה קליטה במיוחד. היצירה שנכתבה ע"י בלקמור ולורד לפני הקמת הלהקה, מציגה את כישרונותיהם של השניים על כליהם (כל אחד בסולו משלו), וכישרונם בהלחנה. 4 הדקות הללו, פותחות מצוין את הקריירה המוקלטת של הסגול הכהה.

ואז מגיע לדעתי, השיר הטוב ביותר באלבום, Hush, שעשה ללהקה עבודה מצוינת באמריקה כשיצא כסינגל והפך אותם לכוכבים במדינה. הלהקה לקחה שיר פופ שנכתב ע"י ג'ו סאות', והלהקה פשוט לקחה אותו, ושיפצה אותו, ככה שיר רוק נ רול צריך להישמע. אוונס משרת את השיר בנאמנות, בלקמור ולורד מתפרעים על כליהם, ובכלל כל הנוכחים בהקלטה, מפגינים נוכחות מוחלטת. אי אפשר שלא לקלוט את השיר בראש. הנה נה נה נה לא ייצא לכם מהראש בקלות.

כדי להרגיע את האווירה קצת, מגיח השיר One More Rainy Day, שנשמע כיאה לתקופה. היפי, אופטימי ונאה. אוונס שר יפה מאוד, והמוטיב של לורד על האורגן פשוט מדהים. אוונס ולורד כתבו את השיר, והלהקה הקליטה אותו ביום האחרון באולפן, יחד עם אפקט הרעם שהתווסף לו.

ממשיכים להפליא עם השיר I'm So Glad, ששופר ע"י הלהקה באופן מושלם, כשהפכה שיר בלוז של 2 דקות מאת סקיפ ג'יימס, ליצירה פרוגרסיבית מעניינת, כשבהשפעתו של לורד הקלאסיסט, התווסף לו להתחלה, קטע מן היצירה של רימסקי-קורסקוב, שחזרדה. אז מה יש לנו כאן שיר בלוז פרוגי, עם פזמון כיפי שנקלט בראש ללא בעיה. והלהקה מפליאה בביצועה כרגיל.

היצירה הבאה היא כנראה זו שניבאה את סגנונה העתידי והמוכר של דיפ פרפל. Mandrake Root הוא פרץ אנרגיה אגרסיבי וחסר מעצורים, עם פזמון נפלא, ומעבר לקטע אינסטרומנטלי עשיר ומיוחד. יצירה זו נכתבה ע"י הצמד בלקמור-לורד עוד לפני, ואוונס הוסיף מילים משלו, כשהוא מגיש אותן בצורה טובה. אך כשגילן יבוא ללהקה ויבצע את השיר, הוא יקבל הרבה ביצים ממה שהיו לו בעבר. אגב הקטע עצמו, נקרא על שם להקה שבלקמור ניסה להקים בימיו בגרמניה.

השיר הבא הוא בעצם קאבר לביטלס עם השיר המונומנטלי Help!, לאחר שקרטיס דרש מהלהקה לבצע קאבר לביטלס בשביל האלבום. הקאבר מעניין, יש לו הרמוניה טובה, ושירה נפלאה, אבל טמפו מאוד נמוך ואיטי, מה שקצת מקשה על ה"זרימה" של השיר. קצת קשה לנצח את ארבעת המופלאים ביצירת קאבר יותר טוב מהמקורי. תמיד טענתי שמעולם לא היה קאבר לביטלס, שהיה טוב יותר ממה שהביטלס עשו. סך הכל זוהי אחלה גרסת כיסוי, אבל המקור עולה.

Love Help Me של בלקמור ואוונס, הוא ביטלסי בעצמו, ויש לו מנגינה קליטה וכיפית, ויש לו גם הרמוניה טובה. יש לו גם מוטיב שנצרב טוב בראש.

לסיום האלבום, מגיחה הלהקה בקאבר הנפלא שלה ל-Hey Joe המפורסם של בילי רוברטס, שעבר שדרוג מג'ימי הנדריקס, ואז מדיפ פרפל. הלהקה הוסיפה לשיר את הטאץ' שלה, ואוונס שר בצורה בלוזית המשרתת נאמנה את השיר. בנוסף, הלהקה מוספיה פה ושם שינויי מקצבים למה שנשמע כמו מארש. 7 הדקות של סיום האלבום, חותמות 43 דקות מעניינות ולונדוניות במיוחד.

האלבום יצא בשנת 1968. בבריטניה יצא ע"י חברת Harvest, אך לא הצליח כלל, כשבמולדת התקליט בקושי נמכר. אמנם בארה"ב, כשהאלבום יצא בחברת Tetrgrammton Records, הייתה הלהקה ללהיט, בעיקר בזכות Hush, שהפך אותם לכוכבים. בארה"ב היו למלכים, ובמולדתם, התקשו להתחרות בביטלס, מודי בלוז וכל שאר להקות התקופה. בארה"ב פתחו שולחן, בבית אכלו לחם וגבינה. רק בשנות השבעים, תגיעה הלהקה גם להצלחה המגיעה לה בבריטניה, ובעקבות זאת גם ההצלחה המגיעה לאלבום הזה.

הלהקה יצאה לסיבוב הופעות קצר, ובו הופיעה בשמונה ערים באנגליה, כשהקהל מגיב בהתלהבות לחבר'ה הרועשים, שהתפרעו על כליהם, בעוצמת ווליום גבוהה. כמה שנים לאחר מכן, היא תקבל את תואר "הלהקה הרועשת בעולם", אבל אנו מקדימים את המאוחר.

לסיכום, "גווניו של הסגול הכהה" הוא אלבום מעניין, שנשמע כיאה לתקופה בסוף הסיקסטיז. אפשר לראות את זה גם בעטיפה הלא כל כך מרשימה, כשהחבר'ה עצרו אצל מעצב אופנה, ואפשר להבין שעידן השיער הארוך עד לכתפיים, טרם הגיע. בכל מקרה, זהו האלבום הראשון של הלהקה, והראשון בתקופת הMark I שלה. לאחר מכן, הוציאה עוד שני אלבומים נפלאים לא פחות, כשהיא באלבום השלישי עם האפוס הנפלא, April, אך כאן ההתחלה. לפני April, לפני Smoke on the Water, לפני Child in Time. פה זה החל. ומומלץ להקשיב לזה.

להאזנה בגרסת הרימסטר עם רצועות בונוס - גווני סגול כהה

Pink Floyd - Meddle

במשך השנים 1968-1975, הייתה פינק פלויד קולגה המורכבת מארבעה חברים. רוג'ר ווטרס (בס, שירה), דיוויד גילמור (גיטרה, שירה), ריצ'רד רייט (קלידים, שירה), ניק מייסון (תופים, כלי הקשה וההוא שאמר שהוא יחתוך אותך באחד מן הימים).

באותה תקופה, הם לא ידעו בדיוק מה הם רוצים להיות, והסגנון המוזיקלי שלהם טרם התגבש. אך היה להם רצון, ושיתוף פעולה קולקטיבי. ואכן באלבום זה Meddle משנת 1971 (בעברית - דחיפת אף), הלהקה מתחילה לגלות ולפתח את הסגנון המוכר שלה. לאט לאט היא מתחילה לנטוש את הרוק הפסיכדלי העליז וההזוי של שנות השישים, ועוברת לעולם הרוק המתקדם של שנות השבעים.

פינק פלויד תמיד נבדלו משאר להקות הפרוג של התקופה. רוב האלבומים שלהם היו מגוונים, ומלאים בשירים בסגנונות שונים. חבריה לא היו וירטואוזים על כלי נגינתם, אך הם ידעו להשתמש באולפן בצורה חכמה, ולמעשה הפכו אותו לכלי נגינה בזכות עצמו. כל אחד תרם מעצמו וכישוריו התבטאו בלהקה.

העובדה שפלויד הפכו ללהקת פרוג (דבר שהם מכחישים עד היום) לא מתבטאת בכל האלבום, אך ביצירה המונומנטלית Echoes, נשמע המעבר של הלהקה בצורה המובהקת ביותר, כשלאורך 23 דקות, יוצרת הלהקה את התערובת שלה בין מוזיקה קלאסית ורוק, יחד עם המון בלוז והרבה אוונגרד.

הלהקה חזרה מסיבוב הופעות מוצלח באמריקה ובאנגליה לקידום האלבום הקודם Atom Heart Mother, שעשה עבודה טובה ללהקה, והפך את כל המעורבים לאנשים עשירים. ב-1971, נכנסה הרביעייה לאולפני אבי רוד להקלטת אלבום חדש, כשאין להם רעיון בראש, וללא שום דבר מוכן מקודם. כשהאולפן מצויד במכשיר הקלטה בן 8 ערוצים, הלהקה לא יכלה להגיע לחזונה בשל מגבלה זו, ועברה לאולפנים אחרים בלונדון. Morgan ו-AIR (של ג'ורג' מרטין, מפיקם האגדי של הביטלס).

במהלך תקופת ההקלטה, הלהקה מתחילה להעלות רעיונות, כשהחבר'ה מתחילים לכתוב, ומשפרים, מתקנים ועובדים על יצירותיהם. באולפן עבדו לא פחות בשביל מציאת צלילים מתאימים שישלימו את הקלחת. יום אחד באולפן, רייט ניגן במקרה תו על הפסנתר דרך המגבר הלזלי, שתורגם והפך לצליל ה"פינג" הנצחי מ-Echoes. זוהי רק אחת מהטכניקות החדשניות שיש באלבום הזה.

לאחר שמונה חודשי הקלטה (היא הופיעה קצת באותה תקופה), יצאה הלהקה עם אחד מאלבומיה הטובים ביותר (טוב חוץ מ-Endless River איזה אלבום של פלויד הוא לא טוב?), והנגישים, שהציג להקה מדהימה ומגובשת שפשוט יצרה מוזיקה טובה, ובמזל גם יצאו מזה עם המון הצלחה.



רוח עזה פותחת את האלבום, עד שמגיעה גיטרת הבס, כשווטרס וגילמור מנגנים על גיטרת בס בערוצים שונים. היצירה עצמה החלה להיבנות במקרה כשווטרס החל לנגן אוסטיננטו (חזרה על מוטיב מוזיקלי) על הבס דרך מכשיר Binson, אשר תרגם את צלילי הבס להד. ומשם נולדה היצירה האדירה הזו. One of These Days קטע אינסטרומנטלי של 5 דקות, נפתח בנגינתם של ווטרס וגילמור על הבס (ווטרס בערוץ השמאלי, וגילמור בערוץ הימני), ומשם מתפתח בהדרגתיות, כשהלהקה מבריקה במקוריות עם טכניקות אולפניות, כשהמצילה של מייסון נשמעת במהופך, עד שבבום, מגיעה הלהקה לשיא אגרסיבי ואנרגטי במיוחד, המושפע מלהקות ההבי מטאל של התקופה, בקטע אלקטרוני במיוחד, מגיח מייסון משום מקום, ומדבר בקול מעוות ומפחיד one of these days, i'm going to cut you into little pieces! אחת הפעמים היחידות בקריירה של הלהקה, בהן המתופף פותח את הפה. בכל מקרה, כל כל רבדיו, One of These Days, הוא פתיח אנרגטי ונפלא לאלבום, כשכל הנוכחים מפגינים בו נגינה נפלאה, ומשאיר את המאזין ערני. וכך מסתיים הקטע שוב בשריקת רוח עזה (שנוצרה ע"י קלידי הVC3 של רייט), שעוברת במעבר חד לשיר הבא (מהלך ידוע שנעשה כאן לראשונה בתולדות הלהקה).

כמו הצליל הסוגר את הקטע הקודם, בא השיר הבא A Pillow of Winds, שהוא מאוד חריג ללהקה. בלדת אהבה פסטורלית אצל פינק פלויד? מסתבר שכן. שיר נוגה ונפלא, שמציג שגם להקה כמו פינק פלויד יכולה לעשות שירים מלאי רגש. עם פזמון מאוד קליט ויפה, ונגינה+שירה מושלמים מצד גילמור שמשרת את השיר נאמנה. השיר עצמו נולד מתוך סדרת ארפג'ים שגילמור ניגן על הגיטרה, ולאחר מכן, ווטרס כתב את הליריקה והמלודיה. הליריקה נכתבה בהשפיעת משחק מה-ג'ונג שגילמור ומייסון שיחקו עם נשותיהם בצרפת.

השיר הבא Fearless הוא כנראה ההיט סינגל של האלבום, הוא זורם, הוא מגניב, יש בו פזמון קליט, יחד עם בתים נפלאים, והוא מרגיע במיוחד, וכמובן איך לא? ריף נפלא וקליט. גילמור שר בצורה נפלאה, והמילים אכן מעוררות השראה. הפלוידים, שהיו ידועים כחובבי כדורגל, ואוהדים מושבעים של קבוצת ליברפול, החליטו להכניס לתוך שיר הפולק הזה, אוהדים השרים את ההמנון המפורסם רוג'רס והמרשטיין במהלך משחק. דבר נדיב קטן שלהקת רוק גדולה יכולה לעשות למען קבוצת כדורגל גדולה.

ממשיכים בקלילות נחמדה וידידותית עם שירו של ווטרס, San Tropez. אותו בחור שיכתוב אלבומי קונספט דרמטיים וזועמים במיוחד, בא כאן עם שיר ג'אזי קליל על יום בקומונה הצרפתית, סן טרופז. כשווטרס שר בקול שנשמע בול לשיר, ועם סולואים מצוינים מצד גילמור (על גיטרת סלייד חולמנית) ורייט (בסולו פסנתר ג'אזי במיוחד). אחלה שיר.

לסיום הצד הראשון, מסיימת הלהקה השיר בלוז פשוט על גיטרה אקוסטית, ושירה "זקנה" על Seamus הכלב. שיימוס היה כלבו של סטיב מריוט, מנהיגה של להקת Humble Pie. מריוט וגילמור היו חברים טובים, ובעקבות סיבוב הופעות של להקתו של מריוט, ביקש עם חברו יוכל לשמור על כלבו האהוב. הגיטריסט הסכים, והביא אותו לאולפן, כדי שיתרום את נביחותיו, שתועדו בשיר החמוד הזה.

ואז הגיע הרגע, שהיה שווה לחכות לו, עם האפוס הנצחי והאדיר שפשוט מחזק את מעמדה של הלהקה, Echoes.
Echoes תופס את כל צד ב' של התקליט, על כל 23 דקותיו, ולמעשה התחיל ממקבץ רעיונות של חברי הלהקה שנקראו Nothing (כלום) ולאחר מכן, התקדם ל-Son of Nothing, ול-The Return of the Son of Nothing. הלהקה הציגה את ה"כלום, כמה פעמים בהופעות, כדי לראות איך זה עובד. עוד שמות הוצעו כשווטרס אוהד הכדורגל הציע את השם, We Won the Double, אך לאחר זמן מהף הגיעה הלהקה לשם המזוהה עם היצירה עד היום.

הליריקה של היצירה, התחילה במקור עם מילות מדע בדיוני, המתארת מפגש בין שני גופים שמימיים, אך בעקבות החשש הגדל של ווטרס שהלהקה הופכת ליותר ספייס רוק, שינה את המילים לתיאור מטאפורי באמצעות שימוש באלמנטים מן הים. לפי ווטרס, מילות השיר עוסקות בפוטנציאל הטמון באנשים לתקשר אחד עם השני באמצעות אמפתיה ולא באנטיפטיה.

לאורך כל 23 הדקות של היצירה המדהימה הזו, הלהקה מבריקה מבחינה מוזיקלית, באותה רמה של הליריקה. כשגילמור ורייט משלבים את הסגנונות של כל אחד. Echoes זורם לאט, עם טמפו נמוך, ומאוד חולמני באווירתו, בניגוד לאפוסים של אותה תקופה. הקולות של גילמור ורייט נשמעים מצוין יחדיו, ומתאחדים לשיתוף פעולה מעורר כבוד, בנוסף אי אפשר בלי לציין את כישורי הגיטרה של גילמור, שפשוט מלטף ולא ממהר, הוא פשוט ממשיך לנגן בצורה מופלאה, והאפקטים בהחלט מוסיפים. רייט כמובן מצליח להכניס את ההשפעות הקלאסיות-רומנטיות בהצלחה, שגורמות לEchoes להישמע פרוגרסיבי, ובנוסף גם אורגני ההאמונד והפרפיסה שלו מספקים את האווירה בצורה מושלמת, ופשוט מיותר להוסיך מילה.

אין הגזמה במילים, יש רק שלושה בתים, מה שגורם להבין את היצירה, והו הקטע המדהים שבא אחרי כל פזמון, פשוט בראבו! הקטעים הfunkים, וכמובן החלק האוונגרדי-מטורף עם הגיטרה הצווחנית של גילמור, שהאפקט שלה נוצר בטעות דרך הוואה וואה של הגיטריסט, כשהוא נשמע לאחור. כל ה-23 דקות הללו, פשוט דורשות שמיעה, ומי שעוד לא שמע מפספס חוויה שאין כמותה בכלל. כל מי שרוצה לדעת מאיפה נזרעו הזרעים הראשונים ליצירת המופת The Dark Side of the Moon, שיתחיל כאן.

ובשריקות רוח מפחידות, מסיימת הלהקה 46 דקות נפלאות של מוסיקה מעולה הנעה בין פרוג, פסיכדלי, פולק ובלוז (עם קצת מטאל).

האלבום יצא לראשונה ב-30 לאוקטובר 1971, וקיבל שבחים רבים ממבקרים, אמנם מקרה חריג כמו מגזין המלודי מייקר קטל את האלבום כשהוא קורא לו "פסקול לסרט שלא קיים". מייסון באדיבותו, שלח למבקר קופסה ולה אגרוף המחובר לקפיץ... הביקורת במלודי מייקר לא הזיזה למעריצים, וקנו מיד את התקליט. לאחר מכן יצאה הלהקה לסיבוב הופעות מוצלח נוסף, כשרעיונות נוספים מתחילים לקדוח בראשי חברי הלהקה.

עטיפת האלבום היפייפיפה, של האמן הגרפי הגאון המנוח סטורם ת'ורג'רסון מחברת היפנוסיס, ניסה להציג את הקונספט של Echoes, כשמוצגת מין אוזן המונחת באגם שנשמעים בו הדים (וידוי: לי בהתחלה זה נראה כמו ערפילית). בהתחלה היה רעיון להציג בעטיפה, את פי הטבעת של בבון, אך במהלך סיבוב הופעות ביפן, החליטה הלהקה כי האוזן מתחת למים, יהיה רעיון נהדר. עד ליום מותו, ת'ורג'רסון התכחש לעטיפה וטען כי Meddle הוא אלבום הרבה יותר טוב מעטיפתו. עמיתו של ת'ורג'רסון מהיפנוסיס אוברי פאוול, טען כי העטיפה הייתה נוראית, ולמעשה שונא אותה. שיגידו מה שיגידו, זוהי אחת מהעטיפות היפות ביותר של הלהקה, ואני אישית נמשכתי לאלבום מתוך סקרנות לגבי העטיפה.

אז לסיכום, Meddle הוא אחד מאלבומיה הטובים ביותר של הלהקה. החבר'ה עדיין פעלו כיחידה מגובשת, והגיוון בסגנונות לאורך האלבום, משאיר את המאזין ערני וסקרן לגבי האלבום. Echoes היא יצירה נצחית, שתישאר קריטית בקטלוג של פינק פלויד, שלאחר מכן תצמיח את מה שעתיד לבוא. אף על פי שלא בדיוק הדבר שהרבה עושים, זהו אלבום טוב לפתוח את ההיכרות עם פינק פלויד.