Manfred Mann's Earth Band - Solar Fire

לפי התפיסה המדעית, בעקבות התפוצצותה של נקודה אחת, נוצר היקום, המרחב והזמן שאנו מכירים היום. ככה נשמעת פתיחת האלבום הגאוני של להקת מנפראד מאן, Solar Fire שיצא בשנת 1973.

אלבום זה הינו אלבום קונספט בעל מאפייני מדע בדיוני וחלל, כשכל שירי האלבום עוסקים ביקום ובהיווצרותו. מנפראד מאן (קלידים, שירה), מיק רוג'רס (גיטרה, שירה), כריס סלייד (תופים) וקולין בטנדן (גיטרת בס) הצליחו להביא בהצלחה את ההמחשה המוזיקלית של התאוריה הפיזיקלית הידועה.

הלהקה הוקמה ע"י הרוח החיה, ובעצם הבחור שבלעדיו אין Earth Band, מנפראד מן שנולד בדרום אפריקה, למשפחה יהודית, כששמו הוא מנפראד ספס לובוויץ. לאחר כמה שנים של נגינה בבארים, עבר לובוויץ לאנגליה, שינה את שמו למנפראד מאן, ושם פגש את מייק האג. בין השניים נוצר קשר, ולאחר החתמה בלייבל הגדול EMI, קמה להקת Manfred Mann שהייתה להקת קצב שיצרה להיטים רבים שהיו לאהובים באותה תקופה.

הלהקה פעלה מ-1962 עד 1969. לקראת סוף שנות השישים התפרקה, אך מאן והאג המשיכו לעבוד יחד, כשהקימו את להקת Manfred Mann Chapter Three, שהייתה להקה שפנתה יותר לכיוון של ג'אז פיוז'ן. לאחר שני אלבומים, הלהקה התפרקה, והשניים נפרדו.

בשנות השבעים, מאן יצא מנצח והקים את הלהקה איתה הוא הכי מזוהה עד היום, Manfred Mann's Earth Band. הלהקה ניגנה רוק מתקדם בהשפעת פיוז'ן ומוזיקה קלאסית. ההרכב התגבש, והלהקה הוציאה את אלבום הבכורה הנושא את שמה ב-1972. האלבום הצליח, וההופעות הצליחו לא פחות. אחרי שני אלבומים, הגיעה הלהקה לשיא האמנותי שלה בשנת 1973, עם האלבום הנ"ל שהוקלט בלונדון אי שם באותה שנה.



אז איך מתחילים אלבום העוסק בבריאת העולם? בצלילים מסתוריים, שנקטעים מיד בהשתוללות מסתורית מצד הלהקה. ופותחת את המאסטרפיס עם אחד משיריה הטובים ביותר של הלהקה, שהוא בכלל קאבר לשיר של בוב דילן. השיר Father of Night, Father of Day שיצא לראשונה ע"י דילן בשנת 1970 באלבומו New Morning תחת השם Father of Night, הפך משיר פולק של דקה וקצת, לאפוס פרוגרסיבי מעורר השראה ורושם רב. המילים שמבוססות על פי תפילת העמידה, אינן רבות, וקליטות במיוחד. למעשה המילים מתארות את בריאת העולם ע"פ התפיסה הדתית. לכן, שיר זה הוא היחיד שאינו מזדהה עם הקונספט של המפץ הגדול. שירתו של מן מאוד יפה, ומתאימה ללחן הדרמטי והקליט הזה, הפזמון פשוט מושך, שאפילו בפעם הראשונה הוא נצרב בראש, לאחר מכן מגיחה הלהקה לקטע אינסטרומנטלי ארוך במיוחד, וכל זה ב-9 דקות מאוד נפלאות שצריך לשמוע כדי להבין.

ואז באה כידוע, החשיכה. כי בהתחלה הייתה חשיכה. In the Beginning, Darkness הוא קטע רוקיסטי חזק עם נגינת גיטרה מושלמת מצד רוג'רס, בנוסף אי אפשר להתעלם מן השירה מלאת הנשמה בסטייל soul מצד הזמרות האחיות איירין ודורין שאנטר.

כדי לאזן את האווירה הדרמטית, מגיע הקטע האינסטרומנטלי וההומוריסטי Pluto the Dog המתייחס לכוכב הלכת הננסי פלוטו, באותה תקופה שעדיין הוכר ככוכב לכת. אך כאן מתייחסים לעובדה כי פלוטו זהו גם כלב. כן הכלב הנאמן של מיקי מאוס בסרטי וולט דיסני. זהו קטע מצחיק במנגינתו עם סולו מוג מרחף משהו של מאן, ואפילו נשמעת נביחת כלב שהוקלטה ע"י הלהקה.

הצד השני של האלבום נפתח עם שיר הנושא, קטע רוק מאוד טוב וחזק, עם בית מאוד קליט, שגם שם האחיות שאנטר מככבות, ופשוט מרימות את הקטע, רק מלחשוב על קטעים ששירת Soul מרימה אותם, הרשימה ארוכה מדי. סולו גיטרה נפלא מצד אחד, והברקות על המוג מצד מאן כדי לחזק את קונספט הsci fi של האלבום.

הקטע האינסטרומנטלי המצביע על שלמות הוא הבא בתור כשבחלקו הראשון מתואר על שבתאי (Saturn, Lord of the Ring) ועל מרקורי (The Winged Messenger). הקטע התחיל מתוך הלהקה הקודמת של מאן, Chapter Three שנקרא Fish. מאן נזכר בלחן, ופיתח אותו למה שהוא נשמע כיום. מתחיל עם ריף מרכזי שמתנגן לכמה זמן, ומשמה עובר למחוזות פסיכדליים מעניינים במיוחד בתוספת אפקטים מיוחדים, ובמוג הכה מזוהה עם מן, ומכאן לסיום אנרגטי במיוחד, המלווה בשינויי מקצבים, דיאלוג בין הגיטרה המצ'ואיסטית של רוג'רס לבין המוג החוצני של מאן. מה עוד אפשר להגיד? תענוג.

ואז הקטע המסיים את האלבום העוסק איך לא? בפלנטת הבית שלנו, Earth, The Circle שחולק לשני חלקים נפרדים. אך העובדה המוזרה היא שבאלבום מתחילים עם החלק השני ולאחריו, מגיע הראשון.החלק השני הוא קטע הארד רוק עם שירה מעולה, שהוא מין קרב בין הגיטרה למוג.

עד כמה שזה ביזארי, החלק הראשון בא אחריו, מין שיר ביטלסי כזה עם שירה חמודה מצד מן, עם נגינה מושלמת על המוג והפסנתר. התופים, הבס והגיטרה מצטרפים בהדרגה יחד עם מאן, ומסיימים במין קטע ג'אז שמסתיים לו לאט לאט בפייד אאוט.

ומסתיים לו אלבום משובח, שהיה משהו שונה במיוחד, משאר הדברים שיצאו באותה תקופה. לכל מי שלא רצה שזה יסתיים, הלהקה גם הוציאה סינגל באותה תקופה, שמצא את עצמו אחרי כמה שנים באלבום, Joybringer. סינגל שעשה עבודה טובה ללהקה, והעלה את הפופולריות שלה. אמנם זהו פשוט שיר חמוד וקליט, שלא קשור במיוחד על האלבום. מאן שהחל להתעניין במוזיקה קלאסית בריטית של המאה ה-20, התאהב בסוויטת הפלנטות המפורסמת של גוסטב הולסט, וכתב את השיר בהשפעת הלחן של הולסט בחלק Jupiter. בכללי, זהו שיר חמוד וקליט מאוד אבל לא משתייך איכשהו לאלבום.

האלבום יצא והתקבל טוב מאוד בקרב מעריצים ומבקרים. Joybringer הצליח, וכדי לקדם את הלהקה עוד יותר יצאה גרסה ערוכה לאפוס הפותח, כש9 הדקות מתקצרות ל-3 דקות.

האלבום יצא בשנת 1998 מחדש על רימסטר ששיפר את איכות שמיעת האלבום, והוסיף את Joybringer ואת הגרסה המקוצרת של Father of Night, Father of Day. וזוהי הגרסה המומלצת.

לסיכום, Solar Fire הוא אלבום מצוין ומושלם, שבניגוד ללהקות הרוק של התקופה היה משהו שונה ומיוחד, ועל זה מאן וחבריו צריכים לקבל את שבח קצת יותר גדול, אבל בתקופה בה יוצא תקליט המנסה להתחרות באופוריה הפינק פלוידית של הצד האפל של הירח, קצת קשה להצליח יותר מזה. אבל בשבילי החבר'ה עשו פה משהו מדהים, והם צריכים לקבל יותר הכרה. זוהי יצירה משותפת וקבוצתית, שמונעת מרצון משותף ליצור מוזיקה טובה. מאן מצליח להוכיח שוב עד כמה הוא מלחין פורה, וקלידן וירטואוז, רוג'רס הוא גיטריסט בחסד והוא נותן את הfeel כשהוא צריך ומשתלב מעולה עם השאר, סלייד מבריק על התופים, ומנגן באחד מהאלבומים הגדולים בהם ניגן קצת לפני שהצטרף לAC/DC, ובטנדן הוא טוב אתם יודעים בסיסט נפלא שמספק בסיס טוב שצריך להישמע.

האלבום הזה הוא פשוט נפלא, אבל איך להגיד את זה? פשוט לשמוע את היצירה הפותחת, וזהו. לא צריך יותר מזה.

אז בואו נטוס למערכת השמש, ונשמע את האלבום - Manfred Mann’s Earth Band - Solar Fire

King Crimson - Lizard

קינג קרימזון היא אחת מלהקות הרוק החדשניות, המקוריות והמשונות ביותר שעולם הרוק ידע. בהנהגת רוברט פריפ, שנהג להחליף כל הרכב באלבום, והמשיך ליצור קלחת חדשה ומשונה בכל אלבום. הפעם באלבום הזה Lizard שיצא ב-1970, הלהקה שינתה כיוון, ששינה את הרוק המתקדם שוב.

לאחר In the Wake of Poseidon שיצא במאי 1970, גרג לייק סולנה המוכשר שגם היה על עמדת הבס, עזב את ההרכב בזעם לאחר שצפה בלהקה שנשלטה ע"י פריפ ותמלילן הלהקה, פיטר סינפילד, ללא נתינת קרדיט לו, הוא כבר היה בדרכו להקים את הסופרגרופ שישנה את פני העולם עם אמרסון, לייק ופאלמר (ELP). אך, גם בתקופת הקלטת האלבום ההוא, שררו מתחים בין הבסיסט והסולן לבין השליטים. להקה לא הייתה באלבום הזה. מייקל ג'יילס מתופפה לשעבר של הלהקה, היה בעצם נגן אורח ולא חבר להקה. לייק רק שר, כשאחיו של ג'יילס, פיטר על הבס.

לאחר עזיבתו של לייק, פריפ וסינפילד החלו לחפש הרכב חדש. מל קולינס הנשפן של הלהקה (חליל, סקסופון) הסתדר טוב מאוד עם השניים מאז ניגן איתם בPoseidon. הוא השתחרר מן החוזה של להקתו הקודמת סירקס, והפך לחבר להקה רשמי.

החיפוש הבא היה אחר בסיסט. פריפ ניסה לגייס את פיטר ג'יילס, חברו מתקופת ג'יילס, ג'יילס ופריפ העליזה, שניגן גם הוא באלבום הקודם, אך לאחר שדרש מן ההנהלה סכום גבוה יותר, ההצעה נדחתה, והוא חזר לעבוד במחשבים.

פריפ בתסכולו, פנה אל חברו מימי הבית ספר, גורדון האסקל, שבאותה תקופה ניסה את מזלו בתעשיית המוזיקה, כשהוא מנסה ללא הצלחה לכתוב להיט שיכבוש את הרדיו. הבחור היה בלהקות שונות כמו הShy Limbs, וגם בלהקתו של מנפראד מאן עד שהאחרון הקים את להקתו המוצלחת משנות השבעים. האסקל גם שר באלבום הקודם בבלדה הנוגה, Cadence and Cascade. הוא שנא את המוזיקה של קרימזון, והסכים לשיר בשביל תרומה נאה של כסף.

פריפ עצמו, חשב שהאסקל לא היה זמר, קולו לא היה קול של זמר. הוא נאלץ לצרף אותו לסגל, לאחר שלא מצא נגן מתאים. האסקל עצמו שבא מרקע של מוטאון ומוזיקת נשמה, לא מצא את חיבתו אל המוזיקה החדשה שנאלץ לנגן.

האחרון להצטרף היה אנדרו מק'קלוך, אשר נודע בכינויו אנדי, שהכיר את פריפ מהשכונה בה גדל, וחלק חדר עם קית' אמרסון, כשהאחרון המליץ לפריפ לקחתו.

והנה ההרכב החדש נוצר. אך בשביל להוסיף לצליל את הדבר שישלים את החזון של פריפ, גייסו קרימזון את פסנתרן הג'אז החופשי קית' טיפט שניגן גם הוא באלבום הקודם, יחד עם חלק מהרכבו Centipede, כשהמצטרפים הם רובין מילר על האבוב, מארק צ'ריג על הקורנית, וניק אוונס על הטרומבון.

החומר המוזיקלי של הלהקה באותה תקופה, הושפע מג'אז, בהשפעת אלבומיו המהפכניים של מיילס דיוויס כמו Sketches of Spain ו-Bitches Brew. הנגינה הייתה חופשית יותר מבחינת האלתורים. האווירה הייתה קצת יותר אפלה, אם לא מיסטית וקרקסית מדי פעם. לאחר שפריפ וסינפילד סיימו את כתיבת החומר, החלו החברים להקליט.

ההקלטות היו מלוות בקשיים ובמריבות, בעיקר בין פריפ להאסקל, שנדמה שחתול שחור עבר לידם, אחרי שנות חברות בבית הספר כילדים. האסקל לא סבל את החומר. הוא פשוט רצה לסיים את זה עם כסף בכיס, והתווכח עם פריפ מדי פעם בנוגע לדברים מסוימים, לאחר שהאחרון הוציא אותו מדעתו.

החברים לא חשו בנוח, וגם הנגנים האורחים, לא נהנו מן האווירה שסררה בלהקה. החבר'ה שהתרגלו לנגינה באווירה קלילה וחופשית בהרכבי ג'אז, נכנסו לתוך עבודה אינסטנסיבית וקשה בלהקת רוק שאפתנית במיוחד. הם הקליטו את תפקידיהם, כשהם עם אוזניות ובהן המוזיקה שהלהקה הקליטה.

אך בין כל המריבות, הוויכוחים והאווירה הלחוצה, פרצה לה מוזיקה מדהימה ומקורית באחד מאלבומיה הטובים והמיוחדים ביותר של קינג קרימזון, ששינו את פני הרוק המתקדם, לאחר שהלהקה החליטה לבקר במחוזות הג'אז והפיוז'ן. דבר שאותו עשתה גם באלבומיה הקודמים, אך לא בצורה מובהקת במיוחד כמו באלבום הזה.



Cirkus הקטע הפותח את האלבום, כשמו כן הוא קרקסי ומטורף במיוחד. מתחיל במנגינה חולמנית עם שירתו של האקסל, ומיד מגיע לריף מלוטרון וסקסופון משוגע במיוחד. מכאן הלהקה משתגעת ועושה כרצונה, כשכולם מבריקים על כליהם, ופריפ בעיקר מבריק על הגיטרה האקוסטית, בסגנון שלא נשמע הרבה בגיטרה זו. המלוטרון מושלם ומגיע במקומות שהוא זקוק, האפקטים הפסיכדליים נוספים לקלחת, וקולו של האסקל, למרות ששנא את המוזיקה, מתאים נפלא לשיר ובכלל לאלבום. זוהי הפינה לציין על קולו של האסקל, שהוא אמנם לא זמר לפי ההגדרה הרגילה. יש לו קול מוזר במיוחד, שמתאים נפלא לסגנון האלבום באותה תקופה, הוא אמנם יכול להרגיז מאזינים כמו שאפשר להתרגז מאוזי אוסבורן עם בלאק סאבאת', אך הוא נשמע מצוין כאן לדעתי, ולא חסרים אנשים שאוהבים את קולו המתועד בפעם היחידה כאן. בכל מקרה, חזרה לCirkus, שש דקות של טירוף חולמני עם מילים הזויות על קרקס, כשהלהקה מסיימת בצורה לא נורמטיבית בכלל.

עוברים ל-Indoor Games ההומוריסטי, שמתחיל בצורה קצת יותר שפויה, עם מנגינת סקסופון קליטה במיוחד, עם שיר שנשמע כמו רוק קלאסי שהתערבב עם ג'אז חופשי. בנוסף יש לציין את הפזמון הקליט שנתפס אצל המאזין חזק ביותר, אך לאחר מכן, עוברת הלהקה לקטע חלומי, שמכאן עוברת לאלתור חופשי ומוזר במיוחד, כשכולם מאלתרים בצורה חופשית, וראוי לציון, הסולו המשוגע של קולינס על הסקסופון, הלהקה חוזרת לשיר עצמו, ומסיימת עם צחוקו של האסקל, שקרא את מילותיו של סינפילד המבקרות קפיטלזים בצורה משעשעת, מצא אותן מגוחכות, ולא יכל להתאפק כשצחק ולא הצליח לסיים את המשפט hey ho. האקסל עצמו לא צחק כששמע את זה.

השיר הבא Happy Family, הוא כנראה המשוגע והמטורף ביותר של האלבום הזה. סינפילד בוחר לספר על התפרקותם של הביטלס בצורה משונה ומקורית, כשכל הלהקה מאלתרת לפי רצונה, וכל אחד משתגע על הכלי שלו, בעיקר כנופיית ג'אז של טיפט. השיר עצמו משעשע במיוחד, ומורכב משיר מגניב עם שירה צפרדעית של האסקל.

הלהקה מסיימת, ועוברת רגע למחוזות הכפריים והפסטורליים עם הבלדה הנוגה בת 2 הדקות, Lady of the Dancing Water, זוהי פשוט בלדה יפייפיה, עם שירה ביישנית של האקסל, נגינה מושלמת של פריפ על האקוסטית וקולינס על חליל הצד הנוגה שלו. זהו שיר יפה כל כך שיושב לצד השירים הדומים של הלהקה כמו I Talk to the Wind ו-Cadence and Cascade. כנראה הדקות השפויות ביותר של האלבום.

לסיום הלהקה מסיימת עם האפוס הסוגר הנושא את שם האלבום, אחת מהיצירות המיוחדות שהלהקה יצרה אי פעם בתולדותיה. לאורך 23 דקות, הלהקה משנה מצבי רוח בין רגעים חולמניים, מנגינות קליטות, וטירוף אוונגרדי במיוחד. המילים של סינפילד, מתארות קרב ימי בייניימי בסטייל שר הטבעות, וזוכות למימוש מלא מצד הלהקה, פה ושם מגיחה הלהקה אל עבר המוזיקה הקלאסית הקאמרית, עם הבולרו שנשמע באופן חשוד כמעט כמו הבולרו המפורסם של ראוול. אורח מיוחד ביצירה זו, הוא סולנה המדהים של יס, ג'ון אנדרסון, שהגיע כתוצאה מתסכולו של פריפ מהאסקל שהיה בשבילו זמר נורא. אנדרסון משרת נאמנה את היצירה, בחלקה הראשון שמתחיל בצורה מאוד מסתורית, שפריפ עוזר לחיזוק זאת, עם הגיטרה שלו. לאחר מכן, אנדרסון שר בפזמון קליט במיוחד, במה שנשמע כמו משהו שיכול להיות להיט (מחיאות כפיים מה אפשר עוד להגיד?). האקסל שר רק לקראת הסוף בצורה שקטה, עד כדי כך שקשה לשמוע אותו. ואז הלהקה עוברת לטירוף חסר גבולות המתאר את הקרב האכזר, שמסתיים בקינה אלמותית, עם טימפאני ובס מאיימים, כשפריפ מנסר את הדממה המפחידה, ולסיום האלבום, מסיימים פריפ וחבריו את הגראנד פינאלה עם קטע פסיכדלי סהרורי שמחזיר את המאזין למציאות לאחר 42 וחצי דקות של מוזיקה מיוחדת במינה.

יומיים לאחר השלמת האלבום, הלהקה התכוננה לסיבוב ההופעות הקרב, אך האסקל אמר את האמירה ששברה את הכל. באחת החזרות, אמר כי הוא אינו יכול לשיר את הסולם המקורי של הקלאסיקה הקרימזונית, 21st Century Schizoid Man, וביקש לרדת בסולם, פריפ התרגז וסירב, לאחר וויכוח מכוער במיוחד, האסקל הודיע כי נמאס לו ופרש, כשהוא מותיר את הלהקה ללא זמר ובסיסט, ההודעה יצאה למגזין הנחשב מלודי מייקר שהאסקל עזב. סיבוב ההופעות בוטל.

מק'קלאוך, שראה כיצד הלהקה מתפרקת, הבין כי הגיע זמנו לעזוב, ונפרד לשלום. הוא עבר לנגן בלהקה שהתפרסמה לא פחות עם Greenslade, אך כיום הוא עוסק ביאכטות.

האסקל שעזב את קרימזון בזעם, ניסה שוב את מזלו ללא הצלחה, והטריפה אותו העובדה שלהקתו של חברו מצליחה, כשהוא אינו מצליח. נשלל ממנו הקרדיט באלבום, וסבל שנים רבות מעוני בלתי נסבל. עד שבשנת 2001, הפך לכוכב ברדיו כפי שרצה, עם להיט חג המולד How Wonderful You Are, שהפך אותו מתפרן למוזיקאי מצליח, לאחר שנים של חוסר הצלחה. כיום, הוא חי רחוק מאור הזרקורים.

כשהאלבום יצא, מבקרים רבים קטלו אותו כשהם לא מסוגלים לבלוע את התבשיל החדש של קרימזון, אך עם הזמן חיזק את המוניטין שלו, כשקיבל שבחים ממעריצים ומבקרים, אך פריפ עצמו לא מסוגל להתמודד עם מה שעשה, הוא מכנה את האלבום כבלתי ניתן לשמיעה, ולא גאה כיום במה שעשה עם חבריו.

כשאני שמעתי את האלבום לראשונה, התחברתי לכמה קטעים, ולא איבדתי את עצמי בתוך האלתורים, אך לא הבנתי אותו לגמרי. רק לאחר כמה שמיעות חוזרות, הבנתי שאני שומע גאונות, ועכשיו הכל מובן. האלבום הזה הוא אלבום שקל לקלוט אותו. הוא פשוט צריך כמה שמיעות עד להבנה מוחלטת, כי עם הכאוס האוונגרדי שמתרחש שם, קשה להבין אותו לגמרי בפעם הראשונה.

חוץ מהעובדה שזה אלבום מדהים, קשה להתעלם מן העטיפה הססגונית והמדהימה שצוירה בסגנון ימי הביניים מידיו של גיני באריס, שהמחיש בצורה ויזואלית את כל השירים, כשכל הנושאים מופיעים באותיות המתארות את שם האלבום והלהקה. עם תחפשו תוכלו לראות את ג'ון, פול, ג'ורג', רינגו ו... יוקו מסתתרים באות I. כרגיל, גם כאן מצליחה קרימזון ליצור עטיפה בלתי נשכחת ומיוחדת לצד אלבומיה, ובמיוחד באלבום זה, שנראה כמו ספר אגדות לילדים כשנפתח.

מכאן, פריפ וסינפילד, גייסו את אנדי וואלאס ובוז בארל, והמסע נמשך.

Emerson, Lake & Palmer

מה קורה כשלוקחים שלושה מוזיקאים מנוסים וידועים, שהגיעו מלהקות עם שם גדול באותה תקופה, והפכו בעצם לשם גדול, כשכל השלושה יש אגו גדול במיוחד? כן, להקת אמרסון, לייק ופאלמר המכונה בקיצור ELP, הגיחה כאן לראשונה, לאחר הופעות מוצלחות, וניסיון רב לפני הקמת הסופרגרופ הנ"ל. אלבום הבכורה של החבר'ה הוא לא בדיוק עבודת צוות, הוא מורכב מקטעי סולו של סולואיסטים, לצד כמה יצירות משותפות, אבל בעיקרון, כל אחד מנסה לבטא את עצמו בתקליט בן ה-41 דקות הזה (בעיקר אמרסון). אז בואו נכיר את השלישייה:

קית' אמרסון - ההנדריקס של הקלידים. יליד 1944, למשפחה ממעמד הביניים, כשהוא התחיל לנגן בגיל 8, עם מספר מורים, המוזיקה הקלאסית הייתה אהבתו, אבל בהשפעת אביו, החל להעריץ סגנון מוזיקלי נוסף: הג'אז. אמרסון נהג להקשיב לאמני הג'אז הגדולים ברדיו, והושפע בעיקר מהפסנתרן האגדי, אוסקר פיטרסון. עם הזמן, החל לנגן ולעבור בלהקות שונות כשהוא מופיע בכל מקום, עד שנפגש עם לי ג'קסון, דיוויד א'וליסט, בריאן דויזיון, שהקימו להקה שבהתחלה הייתה הלהקה של זמרת הסול הנודעת פי פי ארנולד, ולאחר סיבוב הופעות מוצלח, החליטו שהם רוצים ליצור מוזיקה משלהם, וכך הוקמה אחת מהלהקות הנודעות של שנות השישים The Nice, שהתפרסמה בעיקר בזכות הלהיט שלהם America, שהיה גרסה רוקית ורעננה לקטע מן המחזמר "סיפור הפרברים" הנודע מאת לאונרד ברנשטיין. אמרסון היה ידוע כבר באותה תקופה כחיית במה כריזמטית, כשהוא מתעלל באורגן ההאמונד שלו, עם תקיעת סכינים בקלידיו, והזזתו מן הבמה. לאחר מספר הופעות ואלבומים מוצלחים, שגם ביניהם אמרסון גרם לשערורייה כשבמהלך הופעה ברויאל אלברט הול, שרף דגל מצויר של ארה"ב במהלך ביצוע America, התפרקה הלהקה בשנות השבעים, ואמרסון היה בדרכו להקים את ELP.

גרג לייק - יליד 1947, הגיע מן המעמד הנמוך ביותר. הוא חי חיי עוני מדכאים, ועבד כסבל. לייק כמעט מת, לאחר שפיתח דלקת ריאות קשה, ונכנס לתרדמת, עד שאמו קראה לרופא, שהציל את חייו. אביו לא היה מרוצה מן הכיוון המוזיקלי שבחר, אך אמו עודדה אותו להמשיך כך, לאחר שקנתה לבנה גיטרה, החל לנגן ולעבור בלהקות שונות, עד שהגיעה הפגישה הגורלית עם רוברט פריפ, שהזמין את לייק ללהקתו קינג קרימזון. פריפ ולייק למדו עם אותו מורה לגיטרה, אך לייק הבין שכישוריו של פריפ עולים על שלו, ומיד עבר לבס, עליו התמקצע בנוסף לשירה. ב-1969, קינג קרימזון עשתה היסטוריה עם אלבום הבכורה שלה In the Court of the Crimson King. יצירת מופת מושלמת, שהשפיעה ומשפיעה על מוזיקאים עד היום, במהלך העבודה על האלבום השני In the Wake of Poseidon, לא קיבל קרדיט, כשפריפ ופיטר סינפילד התמלילן שולטים ביד רמה על הלהקה, החליט לעזוב, ופגש את אמרסון.

קארל פאלמר - הצעיר שבחבורה, יליד 1950, בא ממשפחה מגוונת במיוחד, ולאחר התנסויות על מספר כלים שונים, התאהב בתופים. הוא הקשיב לתקליטי ג'אז, כשהוא מושפע במיוחד מהוירטואוז באדי ריץ'. בשנת 1968, נפגש עם הסולן הכריזמטי ארתור בראון, כשהמתופף הצטרף ל"עולם המשוגע של ארתור בראון" בשיא הצלחתה עם הלהיט Fire. הלהקה הופיעה במופע קרקסי ותיאטרלי במיוחד, כשבראון חובש קסדה בוערת על ראשו, ושאר החברים מופיעים במסכה. פאלמר יחד עם חברו הקלידן וינסנט קריין, מאסו במופעים הללו, והקימו להקה משלהם בשם Atomic Rooster. הם הוציאו אלבום בכורה מוצלח, והכסף החל לזרום.


ב-1970, דה נייס וקינג קרימזון יצאו לסיבוב הופעות משותף, כשאמרסון ולייק נפגשו במהלכו. השניים דיברו, וגילו שלשניהם יש טעם ועניין משותף, הם החלו לג'מג'ם יחדיו, והתוצאה יצאה נפלא. אז השניים החלו לחפש מתופף. ההצעה הראשונה הייתה שמיץ' מיטשל, המתופף האגדי של ג'ימי הנדריקס הצטרף להרכב, אך דבר זה לא יצא לפועל. אולם, מיטשל הציע את הנדריקס לג'אם יחד עם השניים. הגיטריסט האגדי היה אז עם להקתו Band of Gypsys, וההצעה נשמעה לו טובה, כיוון שהביע חיבה ללהקות הרוק המתקדם של התקופה.

אולם אמרסון היסס, הוא לא סבל את העובדה שגיטריסטים גונבים ממנו את אור הזרקורים בבמה. אף על פי שהוא התפרע על הבמה, הנדריקס היה גם הוא פרפורמר אגדי בזכות עצמו. אך לבסוף, ב-18 בספטמבר של אותה שנה, נמצא הנדריקס מת בחדר מלונו, ממנת יתר, ובכך הפנטזיה של להקת HELP (הנדריקס, אמרסון, לייק, פאלמר) התפוגגה.

פאלמר קיבל את ההצעה להצטרף לשניים, מרוברט סטיגווד (אז מנהלה של Cream). המתופף לא ידע עם ללכת על זה, כייון שהוא השקיע רבות בהקמת והצלחת להקתו שבדיוק החלה להצליח הצלחה לא רעה בכלל. אך טען שראה את הכימיה שנוצרה בין כולם במהלך הג'אם.

פאלמר הסכים, עזב את Atomic Rooster, והלהקה החלה לעשות חזרות. אמרסון החליט על השם ELP, אך כשהשניים שאלו אותו למה שמו מופיע ראשון, הוא טען כי לפי השמות המסודרים לפי הסדר האלפבתי. המטרה הנוספת וכנראה האמיתית מאחורי שם זה, היא לוודא שהלהקה החדשה לא תתקבל בשום אופן כ"נייס החדשים".

לאחר מספר חזרות הופיעה הלהקה את הופעתה הראשונה בפלימות' גילד הול, כשהקהל מגיב בהתלהבות. אך שישה ימים לאחר מכן, הופיעה את הופעתה ההיסטורית בפסטיבל ה-Isle of Wight. זו הייתה רק הופעתה השנייה, והטריו הופיע מול רבע מיליון בני אדם, כשהם מבצעים עיבוד תוסס במיוחד ליצירה הקלאסית של מוסורסגקי, "תמונות בתערוכה". במהלך 40 הדקות הללו, הקהל צפה בתופעה החדשה, ואמרסון כדי להלהיב את הקהל עוד יותר, בחן את שני התותחים שקנה בחנות עתיקות. הקהל יצא מגדרו, והתלהב מהסופרגרופ. לאף אחד לא היה אכפת, שעיתונאי איטלקי שבז לשלישייה, עף מהבמה, כשהתותח פגע בו. הוא לא נהרג, אבל המופע בהחלט היה חם. מבקרים רבים זלזלו, חלקם שיבחו. אבל הקהל מת עליהם.

אמט ארטמגון, מנהלה הידוע של חברת אטלנטיק, קלט אותם וראה שהחבר'ה הפכו לסנסציה עוד לפני שהוציאו בכלל תקליט, ומידה החתים אותם.

החבר'ה הגיעו עם חומר מוכן שחלקו מקורי, וחלקו עיבודים רוקיסטיים ליצירות קלאסיות. לייק מניסיונו בקינג קרימזון, היה המפיק, ואף על פי שהחבר'ה התווכחו בוויכוחי אגו נצחיים, התוצאה הייתה אלבום חלוצי ורענן שמשלב רוק עם מוזיקה קלאסית בלי בושה, ובעיקר אנרגיה בלתי נגמרת. האלבום הוא גם אחד הראשונים בו השתמשו בסינתסייזר המוג. המוג לא נראה בכלל כמו כלי נורמלי, והיה הרבה יותר גדול מתחנת טלפון בלונדון.

ד"ר רוברט מוג ממציא המכשיר, התייד עם אמרסון ועזר לו לתפעל את היצור המוזר שכל כולו הורכב מכבלים שונים. התוצאה יצאה מושלמת, כשהקלידן הוסיף הרבה מהסינתסייזר לקלחת, וגרם לאלבום להישמע מיוחד לזמנו.



האלבום הוקלט באולפני אדוויז'ן בלונדון, והנה מה שיצא:

האלבום נפתח במתקפה גרוטסקית ומדהימה עם The Barbarian. עיבוד רוקיסטי במיוחד ליצירה Allegro Barbaro של המלחין הנודע בלה ברטוק. היצירה שנכתבה במקור לפסנתר בשנת 1911, עברה מן שדרוג מאסיבי על ידי אמרסון וחבריו. הפתיחה הבלתי נשכחת של גרג לייק שמנגן על הבס עם אפקט fuzz עצבני, פשוט מדהים, וגם מי שמתעב פרוג רוק, לא יוכל לעמוד בעוצמה של הקטע הזה. כשאמרסון ופאלמר משתתפים בהאמונד אכזרי במיוחד, ותיפוף מטורף מצד פאלמר, אלוהים יודע איך הוא מתופף בצורה כזו, לא פלא שזה עלה לו כששנים רבות לאחר מכן עבר ניתוח בידו. לאחר האגרסיות במתפרצות, אמרסון ממשיך עם היצירה שנכתבה עם פסנתר אנרגטי במיוחד, כשפאלמר מלווה אותו בתיפוף לא יאומן, מכת גונג, מחזירה למוטיב המרכזי, והלהקה מסיימת בסיום שמשאיר לסתות פתוחות. הלהקה שפתחה את הקריירה המוקלטת שלה עם קטע אינסטרומנטלי, משאירה את המאזין ללא מילים. כמה שנים לאחר מכן, משפחתו של בארטוק זעמה על העובדה שלהקת רוק השתמשה בלחן שלו, ולא נתנה לו קרדיט על כך, מאבק משפטי הסתיים בסוף שהמלחין קיבל קרדיט, אבל כאן זה לא נגמר...

הבלדה הייפייפיה Take a Pebble שמשכה 12 דקות, שהיא אמנם מאמץ משותף של השלושה, אך לייק הוא הכוכב כאן, עם שירתו המרגשת והנפלאה, שמתאימה בול לקטע המושלם הזה, הבית נפלא והפזמון מדהים. אמרסון כמובן מבריק בביצועיו על הפסנתר, שבעזרת ידידיו לייק ופאלמר לוקח את זה לכיוון קצת יותר ג'אזי, לאחר מכן לייק מרגיע את האווירה ולוקח את זה קליל עם קטע פולק קצר, כשפאלמר עוזר לו בכלי הקשה, אי אפשר שלא להצטרף לשמחה של החבר'ה כשהם מוחאים כפיים לפי קצב נגינתו של לייק על האקוסטית. חוזרים, לעיבוד הג'אז של אמרסון, ולאחר כמה דקות אינסטרומנטליות, חוזרים לשיר עצמו, כשפאלמר מחזק את האווירה עם המצילות שלו. זהו בהחלט אחד הקטעים היפים של הלהקה.

הקטע הבא מחזיר לרוקיסטיות האגרסיבית של הלהקה עם הקטע Knife Edge, שהוא עיבוד מטורף ועוצמתי למוטיב מאת המלחין לאוס יאנצ'אק, יחד עם סולו האמונד מאת אמרסון שנכתב ע"י יוהאן סבסטיאן באך. כשלייק מוסיף מילים משלו יחד עם שותפו ריצ'רד פרייסר. היצירה עצמה מאוד אנרגטית וקצבית, כשבהופעות הפכה לפריט חובה בעיקר בגלל השואו של החבר'ה, כשאמרסון משתגע על ההאמונד. היצירה מראה כמה אפשר להסתדר מצוין בלי גיטריסט, ואין ספק שKnife Edge הוא קטע אדיר שלא צריך עוד מילים בשביל זה. גם כאן משפחתו של יאנצ'אק זעמה על כך שהמלחין לא קיבל קרדיט, וגם המאבק נפתר בכך שהלהקה נתנה גם למלחין הצ'כי קרדיט.

המיני אפוס האינסטרומנטלי של אמרסון The Three Fates, מצליח להגשים את שאיפתו של הקלידן להלחין יצירה קלאסית כפי שרצה, אמנם הוא השלים את חזונו כשכתב את הקונצ'רטו לפסנתר שלו ב-1977 באלבום Works, אך התוצאה ביצירה זו הרבה יותר טובה מן הקונצ'רטו שלפעמים נשמע מנופח ויומרני מדי. "שלושת הגורלות" שכל חלק שבו מבוסס על שלושה אלילות אחיות במיתולוגיה היוונית שהיו אחראיות על הגורל. אמרסון מדלג לו בין תקופות שונות, כשהוא משתמש בעוגב כנסייתי, ובפסנתר כנף. כמובן שהוא לא שוכח את חבריו, ובקטע השלישי, מצטרפים אליו בלחן מטורף עם מקצבים מתוסבכים במיוחד, כשהחבר'ה מסיימים בבום אחד גדול. שפשוט למחוא כפיים לקלידן, שלא פחד והעז לשלב את שאיפותיו האוונגרדיות לתוך 7 דקות מעניינות במיוחד.

הקטע הבא Tank מפנה את הבמה לפאלמר. אמרסון כתב איזושהי מנגינה אותה ניגן על סינתסייזר, כשלייק מלווה אותו על בס, לאחר כמה דקות, נותנים לפאלמר לנגן סולו תופים ארוך ומיוחד, כשהוא משתמש בנוסף גם בגונג, אפשר רק לדמיין את האנרגיה הבלתי נגמרת מן המתופף המטורף, שלידו אני אפילו מעז להגיד שMoby Dick ו-Rat Salad נשמעים פחות עוצמתיים מול הטנק המאסיבי. פשוט תנסו לנגן תופי אוויר בזמן הקטע הזה, ונראה אתכם עושים זאת בלי להתעייף. לבסוף, מסיימים בסוף מלודי כשהחבר'ה חוזרים עם מנגינה שונה מזו שבהתחלה, ואמרסון מסיים עם סולו מוג קצר.

השיר הבא הוא כנראה המפורסם ביותר של הלהקה, הוא יפה בפשטותו. Lucky Man עצמו הפך לסיפור ידוע. הלהקה סיימה את החומר, והיא נאלצה למלא עוד 5 דקות בתקליט, בשל העובדה שהיה קצר מדי. לייק בא עם בלדת פולק שכתב בגיל 12, על אדם שנחשב לבר מזל במיוחד על אף גורלו המר שהסתיים במוות. מדובר כאן בבלדה מאוד כיפית לשמיעה עם פזמון שלא יוצא מהראש, שמסתיים עם סולו מוג מוזר משהו, שהוא אחד מהטובים ביותר של אמרסון, שפשוט לא ידע מה הוא עושה כשניגן את זה. הוא אילתר והתוצאה תועדה. מי היה מאמין שמלהקה כה מורכבת כמו ELP, תיזכר בסוף עם השיר החמוד הזה? טוב ככה זה בתעשייה. 41 דקות מדהימות של אנרגיה וטירוף מוזיקלי מסתיימות.

האלבום יצא לראשונה בבריטניה. ב-20 בנובמבר 1970. הוא הגיע למקום ה-18 במצעד האלבומים האמריקאי, ולמקום ה-4 במצעד הבריטי. הלהקה כבר אז החלה לעבוד על המאסטרפיס הבא שלה Tarkus, כשלאחר מכן יוצאת לסיבוב הופעות מוצלח ואנרגטי באירופה ובארה"ב, כשבאירופה להקות מתחילות לקום בהשפעת ELP, שראו בהם גיבוריהם המוזיקליים כדוגמת PFM, Le Omre ועוד...

אמנם המבקרים קטלו את האלבום. ל-ELP היו אויבים רבים בעקבות אלבומיהם, שנקטלו ע"י מבקרים. כל זאת לא הזיז כלל למעריצים, שקנו את האלבום כמו לחמניות. ואכן מדובר כאן באלבום חשוב ומדהים ברוק המתקדם.

עטיפת האלבום שצוירה ע"י בחור ושמו ניק דארטנל שכללה יונה הבקעה מתוך מוח של אדם קירח, נחשדה כי האדם המופיע בציור הוא מתופפה של להקת Spirit, אד קאסידי. אף על פי, שדארטנל התיידד עם רנדי קליפרוניה מנהיגה של הלהקה, הצייר טוען כי האדם הוא לא קאסידי. בין כה וכה זו עטיפה ממש יפה. יכול להיות שהיא אולי מייצגת את המוח של השלושה שלא הפסיק להנפיק יצירות מדהימות? who knows

לסיכום, אלבום הבכורה של ELP, הוא מאמץ יותר סולואיסטי מקבוצתי. אבל הוא בכל זאת אלבום מהפכני וחשוב בפרוג רוק, בשל העובדה שהוא משלב ללא בעיה רוק, מוסיקה קלאסית וג'אז. חוץ מזה העיבודים הרוקיים ליצירות הקלאסיות פשוט מפילי לסתות, ורק ניתן להוריד את הכובע על השאפתנות של השלישייה. באותה תקופה הם היו חברים בעלי אגו, כשכל אחד רצה להישמע יותר מהשני. הם לא שמו פס על אף אחד באותה תקופה, הם היו יפים, אמיצים, בעלי שיער ארוך ששילובו ללא בושה ובהמון חוצפה כמובן, סגנונות שנראו אז ממש מנוגדים. זה נסלח, זה לא מכעיס, זה מעורר שבח, ועל אף שלפעמים חבר'ה נשמעים יותר כמו שלושה אנשים שמנגנים ביחד במקרה מאשר להקה מגובשת, התוצאה מספקת, והאלבום הזה הוא פשוט מאסטרפיס. למרות מה שנאמר קודם, למי שלא אוהב רוק מתקדם, לא כדאי לקנות את האלבום, בשל העובדה שELP היא הסיבה המרכזית להשמצת הז'אנר. אבל מי שרוצה לשמוע עיבודים מעניינים ואנרגטיים למוזיקה קלאסית ובנוסף גם אתגרים מעניינים, זה האלבום בשבילו.

Genesis - Selling England by the Pound

"תוכל להגיד לי איפה מדינתי שוכנת?" כך פותחת להקת ג'נסיס את יצירת המופת שלה Selling England by the Pound, שיצאה ב-13 באוקטובר, 1973. החמישייה הנפלאה הגיעה לפסגת יצירתה, עם אחד מאלבומי הפרוג רוק הטובים ביותר שיצאו אי פעם.

פיטר גבריאל על שירה וחליל צד, טוני בנקס על קלידים וקצת גיטרת 12 מיתרים, מייק ראת'רפורד על גיטרת בס ובנוסף גם גיטרה מלווה ועוד גיטרת 12 מיתרים, סטיב האקט על הגיטרות ואחרון חביב, פיל קולינס על תופים וגם קצת שירה.

האלבום הוקלט אחרי סיבוב הופעות מוצלח במיוחד לקידום האלבום הקודם Foxtrot, ובו כבשו את הקהל האמריקאי לראשונה, למרות חששות כי הקהל באמריקה לא יבין את התופעה המוזרה שנקראת ג'נסיס. הקהל התלהב במיוחד מן הכריזמה הכובשת של גבריאל שזימר והסתובב על הבמה כשהוא מחליף תחפושות במהירות כמו שחקן תיאטרון.

אך מבקרים עדיין לא התייחסו ללהקה ברצינות. באותה תקופה בשנות השבעים, להקות רוק רבות נקטלו ע"י מבקרים שלא הבינו את השאפתנות היצירתית של הנגנים הצעירים. במקרה של ג'נסיס, מבקרים לא הפסיקו להשוות אותם לג'טרו טאל, יס, פינק פלויד ואמרסון, לייק ופאלמר.

זה לא מנע מהחמישייה הצעירה להמשיך ליצור ולהמציא את עצמה מחדש. מנהלם של הלהקה, טוני סטראטון-סמית' תיכנן ללהקה את הלו"ז העמוס במיוחד שכלל סיבוב הופעות ברחבי העולם, הפסקה קצרה ואלבום חדש.

בזמן החופשה, חברי הלהקה כתבו את החומר לאלבום באביב של אותה שנה, כשגבריאל כותב את הליריקה ביומיים. חברת התקליטים של הלהקה, Charisma Records, דרשה מן הלהקה אלבום חדש תוך 3 חודשים. הלחץ התחיל לבעבע, סטראטון-סמית', העביר את ההנהלה לטוני סמית' (אין קשר משפחתי בין השניים) שהחליט כדי לא לאבד את המומנטום שהלהקה צברה, להוציא אלבום הופעה בשם Genesis Live, שכלל הקלטות מהופעות במהלך הסיבוב, שהוקלטו לרדיו.

בזמן העבודה על האלבום, קולינס הקים להקה קצרת ימים עם הגיטריסט הקודם של יס, פיטר בנקס שהופיעה בכמה הופעות. אף על פי שזה היה לתקופה קצרה, בלהקה נרשם חשש כי אולי המתופף הנאמן והמוכשר עלול לעזוב את ג'נסיס. דבר שלא קרה לבסוף.

החומר היה מוכן, והלהקה נכנסה באוגוסט '73, לאולפני איילנד בלונדון, כשלצדם בהפקה, מונה ג'ון ברנס, שנסיונו היה רב בנושא, ואיכות הסאונד הייתה הרבה יותר טובה בהשוואה לאלבומיה הקודמים. בכך, הלהקה החלה לנגן טוב יותר, וכתבה עיבודים מתוסבכים יותר. אמנם בהרכב נרשמו תקופה של מתחים בעיקר בין שני המנהיגים, גבריאל ובנקס, שאף על פי שהיו חברים טובים עוד מתקופתם בפנימיית צ'רטרהאוס, לא הפסיקו לריב על פרטים קטנים.



אז בואו נסקור את האלבום, שנפתח באחת הפתיחות היפות ביותר שנשמעו בתקליט. כשגבריאל שר על מולדתו אנגליה שהחל למאוס בה, כשהחלה להפוך למעצמה קפיטליסטית בשנות השבעים. הסולן הסוציאליסט צפה כיצד הממלכה מורגלת לתרבות של צריכת שפע, מה שתסכל אותו, כשהוא מקונן בליריקה שרק הבריטי הממוצע מבין, כשהוא משתמש בשמות של חנויות ומושגים שידועים בקרב הממלכה המאוחדת. כמובן שגבריאל שר את שם האלבום, שהוא למעשה סיסמה של המפלגה הסוציאליסטית הלייבור. היצירה עצמה, החלה מכמה קטעים שגבריאל הלחין על פסנתר, וביחד נוספו כמה קטעי גיטרה של האקט. לאורך כל 8 דקותיו, Dancing with the Moonlit Knight מציג את הלהקה בשיא תפארתה, עם פתיחה מרגשת, שבהדרגה הופכת לקטע עוצמתי ודרמטי. ראוי לציין את העבודה המצוינת של סטיב האקט שהוא למעשה החלוץ בטכניקת הטאפינג והסוויפינג, שהפכו לכה ידועות בקרב גיטריסטים חובבנים ומקצועיים. אז למי שרותה לדעת, לא אדי ואן היילן הוא זה שהמציא את הטאפינג, זה האקט. עוד תיאורים רבים על היצירה מיותרים, צריך פשוט לשמוע ולהבין, וכך מתפוגג האפוס הראשון, עם מנגינה פסטורלית המלווה בגיטרות ה-12 מיתרים של החבר'ה.



השיר הבא I Know What I Like (In Your Wardrobe), עשה עבודה מצוינת ללהקה, כשהשיר הקצר והפחות מורכב מעמיתיו לאלבום, הפך ללהיט קטן וחמוד, עם פזמון כיפי וקליט שלא יוצא מהראש בקלות, וכמובן המילים הכה אנגליות, שבעצם עוסקות בעטיפת האלבום שצוירה ע"י הציירת בטי סוונוויק. הציור ושמו "החלום", מציג גנן אשר ישן בספסל ציבורי, כשאנשים לא שמים לב לבחור המסכן. גבריאל החליט לקחת את השיר, וכתב מילים הומוריסטיות על גנן שלא רוצה לעשות דברים גדולים בחייו, הוא שמח עם מכסחת הדשא שלו. השיר נולד עם ריף שהאקט כתב, אך חברי הלהקה דחו אותו בטענה שהוא "ביטלסי" מדי. אך במהלך ג'אם, החליטו החבר'ה כי הריף אכן מתאים, וסיימו את השיר, כשהם מתבדחים בנוגע אליו ואומרים: "פיטר אתה יכול להעביר לי את הלהיט בבקשה?". פתיחת המלוטרון, שנשמעת כמו מכחסת דשא להדגשת סיפור השיר, נתגלתה ע"י גבריאל בזמן שבנקס היה בהפסקת שירותים. השיר די הצליח, והשיג ללהקה הופעה מכובדת בסדרה הידועה Top of the Pops, בה ביצעו את השיר. בהופעות, גבריאל היה מופיע כגנן עם כובע מרופט, כשמשתמש במכסחת דשא בלתי נראית, עם שיבולת שועל בפיו, מופע שאכן משך את הקהל במהלך הביזארי.

היצירה הבאה היא פשוט wow אבל wow. משאיר לסתות פתוחות. Firth of Fifth, שנכתב ברובו ע"י בנקס, עם סולו הפסנתר הידוע והמדהים שלו, שאף פעם לא נמאס לשמוע. מסתיים כשכל הלהקה נכנסת בשאר היצירה המדהימה הזו. כמובן שאי אפשר בלי לציין את סולו החליל המושלם של גבריאל, והסולו הנפלא של האקט. למרות שבנקס, לא מרוצה מהמילים שכתב בטענה כי אין להן משמעות, הן נשמעות יפה ולא מזיקות. היצירה הזו מדהימה כל כך, שבוצעה בכל הופעה במהלך שנות השבעים, אך בנקס שהתקשה כל כך עם הפתיחה שהוא עצמו כתב, השמיט אותה בהופעות והתחילו מיד בבית הראשון. כל מי שרוצה לראות מה הוא פרוג ועל כל תכונותיו הטובות, חייב לשמוע את היצירה הזו.

השיר הבא, More Fool Me, מנבא את העתיד לבוא, כשקולינס שר ומככב בשיר הפשוט בן ה-3 דקות הזה. מדובר בשיר אהבה סטנדרטי המלווה בגיטרות אקוסטית של החבר'ה. אף אחד לא חשב באותה תקופה שקולינס בסוף יהפוך לאחד הזמרים המצליחים בהיסטוריה, כשהוא לוקח את תפקיד הזמרה לאחר עזיבתו של גבריאל, ולאט לאט הופך את ג'נסיס ללהקת פופ ממוסחרת. בכל מקרה, השיר הוא חמוד מאוד ויש לו פזמון יפה, אך הוא בסך הכל מספק הפסקה קטנה מהאפוסים הגרנדיוזים של חבריו של המתופף.

ומיד חוזרים לנורמה, כשהאפוס המאוד אנרגטי ומשעשע The Battle of Epping Forest פותח את הצד השני של התקליט, במארש צבאי עליז בליווי חלילו הנצחי של גבריאל. מיד לאחר דקה, מפציצה הלהקה בלחן אנרגטי כשגבריאל שר על מלחמת כנופיות בהשפעת כתבה בעיתון מקומי. היצירה בת ה-11 דקות הזו, משנה מצבי רוח במהירות והטקסט שלה עמוס במיוחד. דבר שגרם ללהקה לבקר את האפוס בצורה קצת קשה. גבריאל עד היום, מודה כי היה צריך לקצר קצת את הטקסט, כיוון שבאותה תקופה, הלחץ התחיל לפעול עליו, כשגילה כי חבריו סיימו להלחין את המוזיקה. הדבר לא הועיל במיוחד כששר את המילים כשהוא חובש גרב על ראשו. זה לא משנה, זו יצירה נפלאה שבהחלט יכולה להלהיב את המאזין שמחפש אתגר במוזיקה שלו, וחוץ מזה המילים בהחלט מבריקות, בעיקר בסיום המונתי פייטוני ובו מתואר כי לאחר שאף אחד מן הכנופיות נותר בחיים, המשטרה הגיעה והטילה מטבע כדי לקבוע את התוצאות.

קטע אינסטרומנטלי קצר של האקט After the Ordeal, מתנגן לו למשך 4 דקות תמימות, המציגות את כישוריו של הגיטריסט, זהו אכן קטע טוב מאוד, כשהלהקה כולה מצטרפת, ומסיימת בסיום מלכותי. ראת'רפורד עזר לגיטריסט לסיים את יצירתו, אך האקט נתקל בבעיה מצד שני המנהיגים גבריאל ובנקס שסירבו לכלול את יצירתו, לבסוף היא נכנסה בשקט, בזמן שהשניים התווכחו בנוגע לאיך הולך להסתיים The Cinema Show, הוספת השיר, גרמה לתקליט להתארך יותר מעבד לאורך הויניל הממוצע שהיה 45 דקות, שבאלבום זה הפך ל-53 דקות. צעד נדיר באותה תקופה. העובדה שהרבה חומרים של האקט, לא התקבלו בלהקה, גרמו לו לתהות עם הוא באמת מתאים ללהקה, הוא עזב לבסוף 4 שנים לאחר מכן, בשל הסיבה הזו.

ואז מגיע האפוס האחרון באלבום The Cinema Show, שמתחיל כשיר פולק פסטורלי המלווה בגיטרות אקוסטיות שלוות, עם שירה מצד גבריאל, כשקולינס עוזר לו בסיום כל בית. מדי פעם, הלהקה מגיחה לפזמון נחמד ויפה, עם הברקות מצד האקט. מכאן הלהקה ממשיכה לחלק השני האינסטרומנטלי, שהלהקה מבריקה וכל פעם מחדש מצליחה לרגש אותי אישית. שומעים, ומתרשמים כמה העבודה המשותפת ביניהם מדהימה. קטע מיוחד לציון, הוא הסולו המושלם של בנקס על קלידים בשם ARP Pro Soloist.כל 11 דקותיה של היצירה מדהימות, וכל מילה מיותרת, במעבר חד, עוברת הלהקה לגראנד פינאלה למאסטרפיס שלה. למעשה, היצירה תוכננה להימשך 20 דקות במקור, אבל כיוון שהייתה תחושה שיש דמיון גדול מדי לאפוס המשובח של הלהקה, Supper's Ready מהאלבום הקודם, הרעיון נזנח, ואולי טוב שכך.

Aisle of Plenty מסיים את האלבום בדקה אחת שחוזרת על תחילת האלבום, עם הלחן של היצירה הראשונה. גבריאל שוב בוחר להשתמש במושגים בריטיים בנוגע לתרבות השפע. אפילו שם השיר הוא משחק מילים העוסק בנושא כשAisle משמעותו אי אך במובן של מדפים בסופרמרקט. ג'נסיס משתמשים באפקט המעגלי, כשאלבום מסתיים בדיוק כפי שהחל, ובכך נותנים לאלבום תחושה של אלבום קונספט עקבי. האלבום מסתיים עם המלוטרון הנוגה, יחד עם גבריאל שמקריא מחירים אקראיים בסופר, ומכריז כי הכל שטויות כשהאלבום מתפוגג לו, ו-53 דקות של אלבום מעורר השראה וקנאה מסתיימות.

המאמץ של ג'נסיס, זכה לשבחים, כשמבקרים סוף סוף מחלקים מחמאות על עבודתם הקשה. הקהל בעיקר התענג על היצירה החדשה, שעם הזמן, מעמדה התחזק, וקיבלה את התואר המכובד בתור אלבום חשוב במיוחד בתור הזהב של הרוק המתקדם. אולם סטראטון-סמית' לא אהב את האלבום, אך העריך את השאפתנות של החבר'ה שטיפח, ללא התערבות. ג'ון לנון אפילו אמר בראיון ברדיו, שזהו אחד האלבומים שהוא מאוד נהנה לשמוע לאחרונה. גבריאל התרגש במיוחד כששמע זאת.

אני אישית, התחלתי להכיר את ג'נסיס הפרוגרסיבית עם האלבום הזה, כשאמי הכירה לי אותם כיוון שגדלה על התקופה הפופית שלהם בשנות ה-80, בהנהגתו של קולינס, חיפשתי בויקיפדיה, ונתקלתי למצוא שג'נסיס הייתה להקת רוק עם יצירות ארוכות במיוחד. באותה תקופה התחלתי עם הרוק המתקדם אחרי פינק פלויד, וכל מה שהיה בו יצירות של 10 דקות, סיקרנו אותי. בהתחלה, לא הבנתי מה רוקי בו, כי ההתחלה נשמעה לי קיטשית ודביקה. אבל פתאום, בשמיעות חוזרות, הבנתי שיש לי יצירת מופת בידיים, ולא הפסקתי להאזין לה, כשהאובססיה לקנות את הדיסק גברה, והעניין בג'נסיס גבר. עד היום אני והאלבום חברים טובים, ויכול לומר בלי חשש שהוא עיצב את התקופה שלי כבחור שהתחיל להתעניין במוזיקה מתקדמת.

לסיכום, Selling England, היא יצירת מופת מדהימה ומעוררת כבוד, מלהקה צעירה שלא חששה להמציא את עצמה. כמה שנים, לפני שנפלה במהפכת המסחור, והוציאה להיטי פופ דביקים בשנות השמונים, הייתה אחת מהלהקות הטובות והאיכותית ביותר בשנות השבעים, כשלאחר יציאת האלבום באוקטובר, יצאה הלהקה לסיבוב הופעות מוצלח, כשכלל כרגיל, את תחפושותיו הצבעוניות של גבריאל, שהפכו כל מופע רוק לכמעט כמו קרקס תיאטרלי מוזיקלי. חובה לצפות בהופעה בתקופה זו באולפני שפרטון שצולמה במהלך 30-31 באוקטובר 1973, כשהלהקה מוצגת באיכויות סאונד ותמונה טובים, וכל מה שטוב בלהקה נראה שמה. האלבום חובה למעריצי ג'נסיס, רוק מתקדם ובכלל מוזיקה טובה. למי שרוצה להשיג ברימסטר המשובח מ-2008.

הנה האלבום להאזנה - ג'נסיס - Selling England by the Pound מקנא בכל מי שעוד לא שמע את זה. חכו ותראו מה מצפה לכם.

King Crimson - Red

חברים יקרים, היום מפורסמת בו ביקורת על ידי חברי הטוב, אור מלכה. לבחור עצמו, יש ניסיון בכתיבה, ואני בטוח שהסקירות שלו גם יסקרנו אתכם (: אז הנה הביקורת שלו על האלבום המהפכני והמדהים של קינג קרימזון, Red.

לא לבעלי לב חלש. זוהי כנראה ההערה שצריכה להופיע באלבום הזה, כשהיא מודבקת על עטיפת התקליט. זהו לא אלבום קל לשמיעה. הסאונד של קרימזון בו הוא כל כך כבד, שהיצירה Larks Tongues in Aspic לעומתה נשמעת כמעט שקטה. אבל הכובד הזה לא מביע שום דבר שלילי - האלבום הזה הוא לא פחות מהניצנים הראשונים של ז'אנר המטאל המתקדם (פרוג מטאל אם תרצו). הוא עיצב, אם במודע ואם לא במודע, להקות רבות בז'אנר הזה. אפילו אמנים כמו קורט קוביין ז"ל ציינו את ההשפעה הענקית של האלבום הזה עליהם.

חשוב דווקא לציין שחדשנות היא דבר ממש לא זר לקינג קרימזון - רוברט פריפ הגיטריסט הדיקטטור, כבר מזמן רגיל לרענן את הרכב הלהקה, כשכל הרכב בתורו מצליח ליצור אלבום שמהווה אבן דרך בשביל הפרוגרסיב בדרך אל חדשנות. אם מדובר ביצירת המופת המושלמת In the Court of the Crimson King, שרבים יעניקו לה את התואר של לא פחות מאלבום הרוק המתקדם הראשון, או ב-Lizard שמכיל את היצירה הארוכה של הלהקה אי פעם המכילה לא פחות מכאוס אוונגרדי של כלי נגינה, או עם מדובר ב-Larks Tongues in Aspic (קראתם נכון - לשונות עפרוניים בג'לי) שמציג למאזין המסכן סאונד גיטרה שמנסר את האוזניים וכלי הקשה גאוניים. חדשנות היא שמה השני של קינג קרימזון.

שם האלבום - קצר וקליט, ולא דורש יותר מדי הסברים. בכל זאת נחמד לציין לאקווזלייר (מד העוצמה) באולפן, שמראה שחברי הלהקה הרבו לעבור את הווליום הרגיל - יצאו מגבולות המוכר הישן והטוב, לתוך עולם אפל ומפחיד של גיטרות ומלוטרון.

עטיפת האלבום גם היא לא חלק משמעותי. בניגוד לאלבומים קודמים, שהציגו איורים עשירים וססגוניים, עטיפה זו כוללת את הרכב הלהקה באותה השנה (1974) - רוברט פריפ על גיטרה חשמלית מנסרת ומלוטרון אפל, ג'ון ווטון על גיטרת בס מאיימת ושירה גברית ומחוספסת, וביל ברופורד על תופים וכלי הקשה פרועים. המטרה הייתה מסחרית מצד חברת התקליטים, להציג למאזין את הלהקה, כמו עם הביטלס בעטיפת אלבומם השני, With the Beatles.

ההרכב מציג שינוי אחד - הלהקה כאן היא ללא דיוויד קרוס נגן הכינור, אך אם להיות כנים, האלבום הזה מציג בדיוק איך להסתדר בלי כינור. באלבום משתתפים נגנים נוספים - רובין מילר ומארק צ'ריג על האבוב וקורנית (שניגנו ב-Lizard ו-Islands), חברי העבר של הלהקה מל קולינס ואיאן מקדונלד על סקסופוני אלט וסופרן, והכנר העד לא מזמן לשעבר של הלהקה, דיוויד קרוס בהופעת אורח. שמו של נגן הצ'לו שניגן בחלק משירי האלבום, מאחר והיה באותו זמן באולפן שהלהקה הקליטה בו, לא מצוין כלל, מאחר ולא הוענק לו קרדיט על השירים.

פריפ באותה תקופה, שם לב לעובדה שהוא גייס מוזיקאים לא פחות דומיננטיים ממנו. ווטון לקח את הבס ושטף אותו באפקטים מאיימים ובאותה תקופה היה צרכן קבוע של אלכוהול וקוקאין. הייתה לן מטרה אחת באלבום הזה: להצליח כמו פינק פלויד עם הצד האפל של הירח. ברופורד לא הפסיק להתעמק במערכת התופים, ואחרי עזיבתו של המקישן המשוגע מתקופת Larks, ג'יימי מויר, הוא פשוט חשב איך לשדרג את המערכת ולחדש את צלילו אשר רחוק שנות אור מהצליל שלט עם להקת יס.
כשהכריז המנהיג כי דעתו לא נחשבת, השניים האחרים לא ייחסו לכך חשיבות.



הקטע הפותח הנושא את שם האלבום, פשוט wow. כבר מהשנייה הראשונה אפשר להבין שמשהו מעניין הולך לקרות. ברופורד מתופף מדהים ומשתמש במצילות בצורה גאונית, הבס של ווטון פשוט מפחיד בצליל המחוספס והנמוך שלו. ושלא נדבר על רוברט פריפ, שהכפיל את הגיטרה שלו בשביל לנגן מלודיות מורכבות יותר. ההלחנה של הקטע פשוט גאונית - עם כמה שזה נשמע מוזר להגיד את זה, כל דיסוננס וטריטון יושבים בדיוק במקום, ויוצרים מנגינה שגורמת לך לרצות לשבור את האוזניות ובאותו זמן להצמיד אותן לאוזן. השיר הזה הוא בעיניי שיר הפרוג מטאל הראשון. לא שיר שבעקבותיו באו שירי הפרוג מטאל הראשונים. פשוט הפרוג מטאל הראשון שאי פעם נוצר. כמו מפלצת שמישהו הינדס גנטית, הכלאה בין דינוזאור לכריש. קשה לי לדמיין להקות כמו דרים ת'יאטר או טול בלי האלבום הזה לפניהן.

השיר הבא Fallen Angel, הוא שיר מרגיע באופן יחסי אחרי השיר הקודם והרצחני משהו (באופן יחסי - כי כולנו יודעים עד כמה קינג קרימזון באמת "רגועים"). בלדה עצובה על מותו של אחיו של נער בכנופיה. רוברט פריפ מנגן כאן בפעם האחרונה באלבומי הלהקה על גיטרה לא חשמלית. השיר מאוד נחמד, בהחלט אפשר לשמוע אותו הרבה והפזמון שלו ממכר בעיני (West side skyline dying, Fallen angel dying). הליריקה מאת ריצ'רד פאלמר ג'יימס (שמעולם לא פגש את הלהקה, פשוט שלח את המילים מאיפה שגר - גרמניה. פאלמר-ג'יימס אחראי על כל המילים באלבום) יפה ומדהימה בפשטות שלה. גם השירה של ווטון מאוד מתאימה, כשלמרות, או אולי בזכות קולו המחוספס שלו, הוא בהחלט מצליח לשרת שיר רגוע ועצוב.

הקטע שמיד אחריו בא לנפץ לכם כל מה שהשיר הקודם גרם לכם אולי לחשוב בטעות. השם הוא One More Red Nightmare. הגיבור בשיר נרדם באוטובוס, וחולם סיוט על כך שהוא במטוס בגובה 10,000 רגל שעומד להתרסק. הריף של השיר מאוד מעניין ולא שגרתי, כשהוא מלווה במצילות של ברופורד. הוא משתמש גם במצילה ישנה שמצא בפח, שנותנת סאונד מאוד מעניין. הליריקה לא מדהימה, אבל בהחלט מרשימה. בשיר ניתן למצוא גם סולו סקסופון של איאן מקדונלד, שמלווה בארפג'ים של חילופי אקורדים גאוניים בעיניי בגיטרה. השיר מסתיים בפתאומיות לגמרי (כמו הביטלס עם I Want You) מה שמבשר כנראה על גורלו שהגיבור שהתעורר מחלום הבלהות. אורכו המקורי של הקטע המקורי הוא 7:07, ויש טענה שזהו רפרנס למטוס בואינג 707. תשפטו בעצמכם.

הקטע הרביעי הפותח את צד ב' נקרא Providence. הוא נכנס ברגע האחרון, בגלל שלא היו מספיק חומרים בתקליט, אז לקחו קטע של הלהקה בהופעה חיה עם קרוס כשערכו החוצה את הקהל. אם לדבר בכנות - קטע מיותר. מכיל סוג של ג'מג'ום-גמגום של הלהקה. הקטע יכל אולי להיאפות סקיצה שתהווה בסיס ליצירה, אבל לא מספקת במצבה הנוכחי וקשה לראות אותה בתור קטע בעל משמעות. אני אישית מאוד מתקשה לא לדלג עליה כשאני שומע את האלבום.

האפוס הסוגר את האלבום, Starless (שהיה אמור להיכנס לאלבום הקודם, אבל פריפ וברופורד סירבו) עושה את הדבר שהקרימזונים הכי טובים בו - להוכיח לכם שטעיתם לגביהם. אם הקטע הקודם היה מגומגם ולא מספק, הקטע הזה הוא ההפך - הלחנה גאונית, כל תו במקום, השיר בדיוק באורך המתאים, ובכללי קטע מדהים. המילים שלו מאוד יפות ואני חושב שג'ון ווטון מאוד מתאים לאופי השיר. רוברט פריפ מנגן על המלוטרון, קשה לי שלא להצטמרר מהפתיחה השקטה של המלוטרון, הבס והמצילות. פשוט מדהים. הפתיחה מהווה מוטיב שחוזר כמה פעמים בשיר, כולל בסיום הגאוני והגרנדיוזי לשיר ולאלבום בעצם. איזה דרך טובה יותר לסיים אלבום עם תו סול חלש של צ'לו, לרקע ההתפוגגות של המלוטרון, המצילות והבס עם אפקט ה-Fuzz. אישית אני מקבל צמרמורת מהשיר תמיד בהתחלה ובסוף.

לאחר האלבום, פריפ איבד את שפיותו, והחל לחזות בנפילת הרוק המתקדם, כשלהקות רבות ממלאות אצטדיונים ומתמסחרות. פריפ פירק את הלהקה, והחליט לפרוש מקריירה מוזיקלית עד החזרה המפתיעה של קרימזון בשנות השמונים עם Discipline. הסיבה למה האלבום לא לווה בסיבוב הופעות. המוזיקאים המשיכו בדרכם, וניגנו בלהקות שונות ביניהן גם UK שהקימו.

האמת שלסיכום, צריך להודות שהאלבום הזה הוא יצירת מופת כמעט מושלמת - חוץ מהקטע הרביעי המאכזב, אפשר ואפילו רצוי לשמוע את האלבום מההתחלה עד הסוף. או בעצם לשמוע כל שיר בנפרד. בזה הגאונות מתבטאת - איך שלא תסתכלו על זה, יש לכם בידיים אלבום מדהים, עם קטעים מצמררים אחד אחד (כמעט). אני חושב שצריך בהחלט לשמוע אותו ברצף, לפחות בפעם הראשונה פשוט לשמוע ולהתאהב. או להיבהל. או להצטמרר. או לא להתפעם ממנו. או פשוט במילה אחת - Red.

נכתב ע"י: אור מלכה
ערך והוסיף: ליעד עיני

The Beatles - Revolver

שנת 1966, הייתה שנה מאוד ידועה בקרב הביטלס. זו הייתה תקופה של חידוש, התקדמות מבחינה מוזיקלית ולירית, וגם התנסות בדברים חדשים. הבולט שבהם היה ה-LSD שבדיוק החל להיכנס במחצית השנייה של המאה ה-20. באותה תקופה, הצעירים החלו להתלהב בנוגע לחומר החדש, כשכל סלב החל להשתמש בו, ומעטים ידעו על נזקיו. כשאנשים כמו טימותי לירי, טוענים כי השימוש בסם זה הוא חיוני ופותח את המחשבה. כמה שנים לאחר מכן, המודעות להרס שהחומר הזה יכול לגרום, כשכוכבי התקופה שהשתמשו בסם רבות, הפסיקו לתפקד ומוחם פשוט התפוצץ (סיד בארט, ג'ים מוריסון וכו'...)

אך באותה תקופה, בתעשייה כל מי שלא נטל מסם זה נחשב לאידיוט. ג'ון לנון וג'ורג' האריסון גילו את הסם כשעמיתם של הביטלס, רופא השיניים ג'ון ריילי שישב עם השניים לשיחה יחד עם נשותיהם, כשאומר להם כי היתרונות בסם גדולים, כשהוא שותל מבלי לגלות להם את הסם בכוסות הקפה שלהם. סיפור זה הפך לבסוף לנושא השיר ב-Revolver עם השיר Doctor Robert.

אך בשנה התרחשה תקרית אשר שינתה את הביטלס לתמיד. ב-4 למרץ של אותה שנה, לנון הצהיר כי להקתו פופולרית יותר מישו. במולדתם בממלכה המאוחדת לא התייחסו להערה זו ברצינות, אך באמריקה החמה, אנשים זעמו ויצאו מדעתם, על אמירתו של הכוכב, כששדרנים מפסיקים לשדר את שיריהם וצעירים שורפים את תקליטיהם בפומבי.

אך ארבעת המופלאים חשו כי הגיע הזמן להתקדם שלב, המוזיקה משתנה והפסיכדליה בשיאה. לונדון הפכה לתוססת במיוחד, כשהופכת למוקד עלייה לרגל של מוזיקאים מכל העולם.

ג'ון, ג'ורג' ורינגו ממשיכים להשתמש בקביעות בLSD, כשמקרטני מסרב ואומר שהוא לא חורג מעבר למריחואנה. בנוסף, מאז שהגיעו להצלחה חסרת תקדים עם אלבומיהם הקודמים, כשהביטלמאניה בשיאה ועדיין נערות צווחניות רודפות אחרי הבחורים ברחבי אנגליה, הביטלס קיבלו חופש אמנותי, כשהם יכולים ליצור לפי רצונם ללא התערבות מחברת התקליטים. הזרעים לכך החלו באלבום הקודם Rubber Soul שיצא שנה לפני כן, ומתבטא כאן הרבה יותר, כשהאולפן הופך לכלי נגינה בזכות עצמו, רגע לפני הפריצה האמנותית הגדולה עם סרג'נט פפר, זה המשיך כאן. באלבום האהוב עליי ביותר מהלהקה האהובה עליי ביותר, Revolver של הביטלס.

אז כך במשך אפריל-יוני 1966, מקליטים באולפני אבי רוד, על מכונה בעלת שני ערוצים. חושבים על הדבר הבא...

טכניקות חדשניות באולפן מתחילות להישמע במיוחד באלבום זה, כשמפיקם הנאמן האגדי, ג'ורג' מרטין, מנסה לתרגם בהצלחה את רעיונותיהם של חברי הלהקה אל הויניל. בנוסף, האריסון בולט במיוחד באלבום, כשהוא זוכה לכבוד לפתוח את האלבום.



אז המאסטרפיס נפתח ב... ובכן, תחילת השיר כשהאריסון סופר, כשמישהו משתעל ברקע, מכאן מתחיל אחד מהשירים היותר בוגרים ויש לציין מדהימים של הביטלס. כשהאריסון מבטא במחאה, את מדיוניות המס שהתנהל באותה תקופה בבמלכה המאוחדת. הביטלס מזכירים את ראשי המפלגות השמרנית (אדוארד הית') והלייבור (הרולד וילסון). וילסון שהיה ראש הממשלה באותה תקופה, העניק לרביעייה את תואר חברי המסדר האימפרייה הבריטית המכובד, למרות אזכורו בשיר מחאה, היחסים בין הביטלס לוילסון היו טובים, ויש לציין כי לראש הממשלה הייתה חיבה לfour young lads האלו. בכל מקרה הליריקה מראה כי הביטלס התבגרו. זהו סיימנו עם שירי רוק אנד רול פשוטים של ארבע אקורדים, 2 דקות ומילים של יחסים של בינו לבינה. גם מבחינה מוזיקלית, הפסיכדליה בשיאה, בעיקר בסולו הגיטרה האוריינטלי משהו שמבוצע למרבה ההפתעה, ע"י פול מקרטני. מלבד יש לשיר פזמון טוב, קצב ממכר, בס ליין מגניב, והרמוניה מתוחכמת מעוררת רושם. חוץ מזה, הדיסטורשן מככב, והניצנים לרוק הכבד מתחילים להיראות. דרך מצוינת לפתיחת אלבום מצוין.

מיד ממשיכים ללהיט הידוע, Eleanor Rigby המלנכולי, אבל המאוד מאוד יפייפה מאת מקרטני (הקרדיט כידוע שייך ללנון/מקרטני). מקרטני באותה תקופה, החל לגלות עניין במוזיקה קלאסית, וביקש ממרטין המפיק שרוב נסיונו מגיע מהקלאסיקה, לעזור לו בהשלמת השיר החדש. השיר מושר ע"י מקרטני המלווה בהרכב קאמרי של כלי קשת. מי לא מכיר את הפזמון הנפלא של ah look at all the lonely people. וכמובן המילים העגמומיות על חייהם האפרוריים של תושבי בריטניה, משהו ייחודי לסינגל מלהקת רוק באותה תקופה. השיר המדהים הזה שיצא כסינגל מצליח, רק מחזק את הרושם מארבעת המופלאים, כשהאלבום ממשיך ונהיה טוב יותר.

מגיעים לאחד השירים הטובים ביותר באלבום עם לנון ששר על כך שהוא רק ישן. I'm Only Sleeping הוא אחד השירים היותר פסיכדליים/אקספרימנטלים באלבום, כשלנון שר עם גיטרה אקוסטית חולמנית (כיאה לשם השיר) וכמובן הטריק המהפכני שהפך למאוד ידוע בקרב רוקרים. סולו הגיטרה ההפוך הראשון בהיסטוריה, שנוגן ע"י האריסון. כשהביטלס הם הראשונים בהיסטוריה לעשות זאת, בעקבות הזייה של לנון. הרבה לפני הנדריקס והמי. חוץ מזה זה שיר כיפי לשמוע, והוא לא מנסה להרשים אף אחד, הוא מחזק את מצב הרוח העצלני והמרחף ששוזר בו, ופשוט נותר רק לעצום את העיניים, ולפהק כמו פול בסוף הפזמון השני (:

השיר הבא הוא אחד המיוחדים, שלא אהוב על הרבה מעריצי ביטלס (לא אני לא אחד מהם, אני ממש אוהב את השיר הזה). האריסון מגיח שוב עם שירו Love You Too, כשהוא מנגן על סיטאר (כלי הודי עם צליל משונה) ככלי המרכזי. באותה תקופה, נמשך לתרבות ההינדית בכללי, ובפרט לאמן הסיטאר ראווי שנקר שהחל ללמוד אצלו. עוד ב-Rubber Soul, החל לשלב האריסון סיטאר במוזיקה פופולארית, בשיר Norwegian Wood. אז השיר עצמו שואב יותר מן המוזיקה ההודית הקלאסית, כשגיטרה מלאת דיסטורשן, נכנסת בפזמון. זה אמנם מצטייר נורא, אבל ההפך הוא כל כך נכון. זה שיר מיוחד ומגניב כל כך שמחזק את האווירה הפסיכדלית של האלבום והתקופה, בעיקר עם שירתו המזרחית של האריסון. יחד עם הסיטאר מלווה האריסון עם חברו סטאר על תופף מרים, יחד עם מוסיקאים הודים על כלים הודים שונים

מקרטני מאזן את חברו עם השאפתנות, עם שיר קליל שהפך לאחד המפורסמים של הלהקה, Here, There and Everywhere. שיר חמוד, שראויה לציון, ההרמוניה המשולבת של חברי הלהקה, כשמקרטני שר בקולו הנוגה והרך, שיר נחמד לנסיעה לילית אכן, אך הוא הפך ליותר מזה, כשמיליוני אמנים עשו ועושים לשיר הזה קאבר. מקרטני (שכתב את השיר עם לנון בביתו של האחרון) טען כי הושפע מאוד מהביץ' בויז באותה תקופה עם אלבומם המהפכני Pet Sounds, ובמיוחד מהשיר God Only Knows. באותה תקופה, בריאן וילסון, מנהיגה של הביץ' הבויז, היה אכול קנאה מהחדשנות של הביטלס, ורצה שלהקתו תהיה חדשנית יותר, אף על פי שהביטלס שיחקו ידידותי כשהם ציינו כי הם אוהבים את מה שעמיתיהם האמריקנים עושים. וילסון בסוף השתגע מקנאה, כשמע את סרג'נט פפר...

ואז בא ההמנון החמוד והידוע, Yellow Submarine, כשידידנו גדול החוטם, מר רינגו סטאר, שר את שיר הילדים של מקרטני ובו כולנו חיים בצוללת הצהובה. זה שיר חמוד ועדיין כיפי, כולם מכירים את הפזמון. והצוללת הצהובה עצמה כידוע הפכה לאחד מהסמלים של הלהקה, כשבסוף היא הופכת לסרט אנימציה סוריאליסטי של החבר'ה שזכה להצלחה גדולה.

השיר הבא, She Said She Said הוא אחד העוד יותר אקספרימנטליים של הביטלס, כשלנון כותב בהשפעת ה-LSD, את השיר הספוג הדיסטורשן, והאיטיות המרחפת, עם פזמון מגניב שלא יוצא מהראש. לנון כתב את השיר לאחר טריפ LSD עם השחקן הנודע פיטר פונדה והבירדס. שיר טוב שיר טוב.

Good Day Sunshine, קצת יותר נורמלי וארצי בלחנו, כשמקרטני שר על שחר של יום חדש מואר וטוב. שיר מאוד חמוד, עם פזמון שנקלט מהר מאוד, בית נחמד עם סולו פסנתר א-לה 50s מידיו של מר ג'ורג' מרטין. לחובבים שביניכם, באוזניות עם שומעים טוב טוב, אפשר לשמוע את לנון או סטאר אומרים she feels good בעוצמה מאוד חלשה.

השיר הבא הוא אחד האהובים עליי של ארבעת המופלאים עם And Your Bird Can Sing עם הבית הקליט, ריף גיטרה כיפי, ופזמון מדהים. האריסון מבריק בביצועיו, ובכלל זה שיר מאוד טוב לשמוע. דווקא לנון יוצרו של השיר, לא האמין כי לשיר יש פוטנציאל, והשאיר אותו בקופסה עם שירים נוספים שקרא להם "כמה מהשטויות שלי". למרבה המזל, האריסון שיכנע את חברו לקחת השיר ולשפר אותו כדי להפוך אותו למה שהוא, ותודה לאל זה קרה.

עוד בלדה מדהימה מבית מקרטני היא For No One, שהמשיכה את עניינו במוזיקה קלאסית (בעיקר בבארוק), כשצ'מבלו, ובס מלווים אותו, יחד עם סולו קרן אנגלית מאלן סיביל. מקרטני כתב את השיר הזה במהלך חופשת חג שבילה עם חברתו דאז, ג'יין אשר במלון בשוויץ באמבטיה.

השיר הבא הוא שיר ריף מגניב, Doctor Robert, כשכפי שצוין קודם, דיבר על עמיתם של חברי הלהקה ג'ון ריילי שהיה רופא שיניים, שתל LSD בכוס הקפה של החבר'ה במהלך שיחה בביתו של האחרון. חוץ מזה יש לשיר הזה ריף מגניב, פזמון קליט וקטע מעבר נחמד באורגן חולמני.

השיר הבא גם הוא של האריסון, I Want to Tell You, הוא שיר פילוסופי לטענתו של האריסון, עם ריף ובית קליטים במיוחד. גם שיר זה מאוד ארצי ופחות מרחף, זה לא מונע ממנו מלהיות טוב ונפלא, זה שיר ממש טוב.

מקרטני מפציע בשיר R&B המושפע קשות מהסגנון האפרו אמריקאי ששלט בחצי השני של העולם באותה תקופה Got to Get You Into My Life, מלווה בכלי נשיפה כיאה למוטאון, שר מקרטני שיר אהבה למריחואנה שלו, עם פזמון שלא יוצא מהראש, ובסוף מתובל בסולו גיטרה מגניב וחמוד לקראת סיום.

אבל השיא האלבום, הגראנד פינאלה, סופה של יצירת מופת היא בשיר הסוגר עם השם מעורר ההשראה Tomorrow Never Knows. השיר הכי פסיכדלי, נסיוני, וחדשני באלבום הזה. לנון הלך עם החזון עד הסוף. והחל לדמיין כיצד השיר יישמע. כשמרטין ולצידו הטכנאי ג'ף אמריק, החלו לעזור ללנון בתרגום הרעיון להקלטה. אז טמבורה פותחת את השיר, ועם שיתוף פעולה מצוין בין מקרטני לסטאר עם הבס תופים, לנון יוצר מהפכה כששר דרך מגבר לזלי, שעד אז, שומש רק לעיוות צליל של אורגן המונד, ברגע שלנון הבין שגם בשירה אפשר להשתמש באפקט, ולעשות איתו דברים משונים, החלו אמנים לגלות את המגבר מבחינה ווקאלית. כשביום הראשון להקלטת השיר, הוקלט כולו, ביום השני יצרו וחיפשו כולם אפקטים קוליים חדשניים להעשרת היצירה, כשלופים רבים ממלאים את השיר, כמו למשל הקול של הנזירים במהלך השיר, וצחוקו של מקרטני שעוות והפך למה שנשמע כמו שחף בשיר, וכמובן סולו הגיטרה המהופך והמאוד טריפי של האריסון, כמו ב-I'm Only Sleeping. כמובן שאי אפשר גם לשבח את השיר בלי להתייחס לליריקה הפילוסופית/סוריאליסטית שלו בהשראת ספר המוות הטיבתי שלנון קרא. השם המצוין כמובן, נוצר בטעות ע"י רינגו במהלך ראיון, בדומה לכפי שעשה לפני כמה שנים עם שם מבריק נוסף A Hard Day's Night. וכך מסתיים לו אחד האלבומים המהפכניים של אחת מהלהקות החדשניות שהעולם ידע, במה שנשמע כמו טריפ שמתפוגג במהירות.

35 דקותיו של האלבום, השפיעו רבות על התקופה ועל ההתפתחות המוזיקלית, במיוחד כשהאלבום יצא ב-5 באוגוסט 1966, המבקרים והקהל שיבחו את החזון והכיוון החדש שארבעת המופלאים סללו, לאחר להיטים קליטים ומוצלחים, כשלהקות רבות עוקבות אחריהן. ההשפעה שלו ניכרת על אמנים רבים גם כיום, ולא רק שהוא השפיע רבות על הרוק הפסיכדלי, אם מסתכלים על זה, האלבום ניבא את הרוק האלטרנטיבי שיתחיל להיווצר בשנות התשעים, 3 עשורים לאחר מכן.

גם העטיפה המדהימה שלו, הייתה חדשנית ולא נפוצה בקרב אלבומי רוק באותה תקופה. כשהאחראי על העטיפה, הוא לא אחר מאשר קלאוס וורמן, חברם של הביטלס מתקופתם בהמבורג. וורמן, צייר את חברי הלהקה, כשהוא גוזר מגזירי עיתונים כשתמונות של חברי הלהקה כיכבו בהם, והדביק אותן על גבי הציור, ויצר קולאז' סוריאליסטי שנחשב עד היום, בצדק לאחת העטיפות הטובות ביותר שיצאו בעולם הרוק.

שם האלבום הוא למעשה אקדח תופי (אקדח שהתחמושת שלו מאוחסנת בתוף), כמין התייחסות לסיבובי התקליט כשהוא מנוגן. אך שמות רבים הוצעו אז, עד לשם המפורסם. בהתחלה הוצע Abracadabra, אך נגנז לאחר שלהקה אחרת השתמשה בו. לנון הציע את השם המעניין "ארבעת הצלעות של המשולש הנצחי", סטאר הציע כבדיחה את השם After Geography כמין בדיחה לשם האלבום של חבריהם הרולינג סטונס עם Aftermath שיצא באותה שנה. אחרי הצעות רבות, הגיעו החברים להחלטה עם השם Revolver במהלך סיבוב ההופעות ביפן, שנשאר מאז ועד היום.

אמנם המצב בלהקה לא היה במיטבו. ב-11 באוגוסט, כינסה הלהקה מסיבת עיתונאים, בה לנון מסביר את אמירתו המעוררת מחלוקת כשאמר שלהקתו פופולרית מישו. בנוסף ההופעות הפכו למיאוס, והחברים הרגישו שהם לא מתקדמים, כשהם נוסעים בעולם, כשמעריצות רודפות אחריהם. אירוע שהביטלס לא ישכחו כל חייהם, הוא בפיליפינים, כשלא הצליחו להגיע לערב שאשת הנשיא אימדלה מרקוס ארגנה למטרות צדקה, כשאכזבה ניכרה כשהבחורים לא הופיעו בקבלת הפנים. לאחר מכן, ניסו החבר'ה לעלות על מטוס ולחזור הביתה, כשרבים נזעמים, ומנסים לחסום את דרכם. מאז חברי הלהקה הכריזו כי הם לא רוצים לבקר במקום הזה יותר לעולם. למרות סיבוב מוצלח, כשבמהלכו ניגנה הלהקה הופעה היסטורית באולם בודוקאן, הופיעה הלהקה את הופעתה האחרונה אי פעם ב-29 באוגוסט, 1966, בסן פרנסיסקו, קליפורניה. מאז הפסיקו הביטלס מלהופיע, והחליתו להקדיש את זמנם רק לעבודה באולפן, עם אלבומים חדשים ומהפכניים, כשקונספט הסינגל של ה-2 דקות נזנח.

בשנה זו, החלה לצוץ השמועה, כי מקרטני נהרג בתאונת דרכים, זמן קצר לאחר צאת האלבום, והוחלף בכפיל. הבדיחה התקשורתית שהחלה להיות מדוברת ב-1969, הפכה לאחת מתאוריות הקשר המפורסמות בהיסטוריה, כשמנסים למצוא הוכחות בשירים של הביטלס במילים, ובמהופך, בנוסף גם בעטיפות. כמובן שזו בדיחה שטותית ושקרית, כשהתברר כך כמה זמן לאחר מכן והרוחות נרגעו.

שנה לאחר Revolver, ארבעת המופלאים יצאו מנצחים עם יצירת המופת "מועדון הלבבות הבודדים של סרג'נט פפר", אבל זה סיפור לפעם אחרת.

Iron Maiden - Piece of Mind

אז הנה. השגנו סולן חדש, הקלטנו אלבום שהגיע לראש המצעד המצעד הבריטי, מספר האנשים בקהל מתמלא בהופעות. מה עכשיו? עוד אלבום קלאסי!

איירון מיידן מגיחים ועושים זאת שוב לאחר ההצלחה הפנומנלית של The Number of the Beast שיצא ב-1982. אך בדרך, לא תמיד הכל מושלם. קלייב בור המתופף הנאמן של הלהקה, עזב את הלהקה לאחר סיבוב ההופעות בשל סיבות אישיות.

מיידן בחנו מתופפים רבים, ולבסוף נבחר האחד והיחיד: מר ניקו מק'בריין. מק'בריין עד אז היה המתופף בלהקת Trust הצרפתית. כשתפס את מקומו במיידן, את מקומו בTrust החליף בור בעצמו. מק'בריין בנוסף ניגן במספר להקות של אמנים שהשפיעו על הלהקה במיוחד כמו פיט טרוורס. לאחר מכן, החיפוש למתופף הושלם, ומק'בריין מחזיק במשרה עד היום.

מלבד היותו מתופף נפלא, מק'בריין הוא גם בחור מלא בחוש הומור, כשהוא מביא אווירה קלילה ללהקה. אם יש איזושהי בעיה או מחלוקת, המתופף תמיד שם כדי להקל ולרכך את המצב.

השלב הבא: כתיבה. החבר'ה נוסעים לג'רזי, ומתחילים לכתוב את החומרים במלון בו שכנו, ובמסעדת המלון, היו עושים חזרות. לאחר מכן נסעו לאיי הבהאמה, שם הקליטו את האלבום מינואר עד מרץ של 1983.

התוצאה יצאה אלבום משובח, שמקומו היום לצד הקלאסיקות האחרות של מיידן. כשסטיב האריס הוא לא הכותב המרכזי באלבום. הסולן ברוס דיקינסון מתגלה גם ככותב מוכשר בנוסף להיותו פרונטמן כריזמטי. כשרוב השירים נכתבו ע"י האריס ודיקינסון, ומדי פעם גם הגיטריסטים דייב מארי ואדריאן סמית' עוזרים.

אז מאיפה הגיע השם. בהתחלה חשבה הלהקה על השם Food for Thought (אוכל למחשבה). שם לא מוצלח במיוחד שהיה לשם האלבום, עד שללהקה היה הרעיון מיוחד ובו היא משתמשת בשם Piece of Mind (חתיכת מוח) משחק מילים בנוגע למושג Peace of Mind (שלווה נפשית).



כדי לפתוח את האלבום, משתמשים ביצירה המדהימה Where Eagles Dare הפרוגרסיבי במבנהו, שנכתב ע"י מי לא אם סטיב האריס? למשך 6 דקות, הלהקה מפגיזה באנרגיות הארד רוקיות מדהימות, כשמר מק'בריין מבריק בתיפוף, ומשנה מקצבים בלי בעיה (שימו לב לקטע האדיר בתזמון 3:20). דיקינסון שר בלי בעיה את הקטעים הגבוהים והמעוררי רושם, וכמובן איך אפשר בלי לציין את הסולואים של הצמד מארי-סמית'? במיוחד הסולואים האלו, כשכל אחד מהם מתחיל באיטיות מצ'ואיסטית, עד שהם מתאחדים. השיר נכתב ע"י האריס בעקבות סרט בעל אותו שם שיצא ב-1968 שבוים ע"י בריאן ג' יוטון ותסריטו מבוסס על פי סיפורו של אליסטר מקלין.

אחריו מגיע, המאסטרפיס של דיקינסון, Revelation, יצירה אנרגטית במיוחד עם ריף שלא יוצא מהראש בקלות. הסולואים המדהימים, המעבד החד לרגע בשביל בלדה עוצמתית המלווה בשירה מלאת רגש, וכמובן הליריקה המעניינת של דיקינסון שמושפעת מחזון יוחנן, המיסטיקן אליסטר קראולי ומהמשורר ג. ק. צ'רסטרטון. אין ספק שזהו אחד השירים הטובים ביותר באלבום.

השיר הבא Flight of Icarus הוא אחד המדהימים של הלהקה, ולי אישית הוא מאוד משמעותי, כי הוא עיצב את הטעם המוזיקלי שלי, לפני שנים בגיל 11 כשהייתי חוקר את כל סיפוריה של המיתולוגיה היוונית, וכמובן נדלק על הסיפור הטרגי של איקארוס שגורלו המר הסתיים במותו על ידי טביעה בים לאחר שכנפיו עשויי השעווה נמסו בגלל שהתקרב לשמש, ואל אף הפצרות אביו, שכח את מה שנאמר לו, ונפל אל מותו בזמן שהוא ואביו ניסו לעוף אל החופש. נתקלתי כי איירון מיידן עשתה שיר העוסק בנושא, החלטתי לשמוע ו-wow, השיר הזה ישב 24/7 במחשב. אמנם מיידן מעוותת קצת את הסיפור בטענה כי דדאלוס שלח את בנו איקארוס למוות בכוונה, השיר הוא קטע הארד רוק עם פזמון דרמטי וקליט, עם דיאלוג סולואי גיטרות מושלם מצד מארי-סמית'. שיר גדול שמעריץ הבי מטאל חייב לחוות.

אחריו בא Die With Your Boots On העוסק באפוקליפסה, אך לחנו האנרגטי, מושך את המאזין, בעיקר עם הפזמון המדהים, שקשה לשכוח. כל מעריץ של מיידן מכיר את המשפט בשיר כשבו דיקינסון צועק: "you're gonna die!". קטע מדהים.

השיר שאחריו, לא צריך איזושהי הצגה מיוחדת, בשל העובדה שיצא כסינגל שעשה ללהקה עבודה טובה, מאז שהפך לקלאסיקת מטאל, ולתואר המאוס "חרוש", כבכל הופעה משלבת הלהקה את השיר. זה לא משנה The Trooper לא מושך רק בגלל הריף הידוע, הבית הידוע, ולכימיה המושלמת בין מארי וסמית'. זו גם הליריקה המעניינת של האריס שעוסקת בהסתערות הבריגדה הקלה שהתרחשה ב-1854, רק צריך לקרוא כדי להתרשם. כמובן שגם העטיפה של הסינגל שיצא, היא אייקונית במיוחד כשאדי הסמל המסחרי של הלהקה, מופיע כפרש החיל הבריטי כשהוא הולך בשדה קרב כשמאחוריו מלאך המוות.

Still Life שאחריו הוא בלדה עוצמתית, עם שירה מלאת רגש מצד דיקינסון, כמובן שלא חסר פזמון מדהים וקליט. ונושא מעניין כשהפעם זהו סיפורי הקצר של רמזי קמפבל, The Inhabitant of the Lake. כמובן הפתיחה הביזארית, הפכה את השיר למה שהוא כשקולו של מק'בריין מושמע במהופך בהשפעת תאוריית הקשר למותו של פול מקרטני, וכתגובה ידידותית והומוריסטית לממסדים השמרניים שטענו כי מיידן היא להקה שטנית, הסוגדת לאדון האופל בזמנם החופשי. למי שרוצה לדעת מק'בריין אומר את המשפט "what ho said the t'ing with the three 'bounce' do not meddle with things you don't understand" שהגיע מתקליט קומי בו השחקן ג'ון בירד עושה פרודיה על הדיקטטור אידי אמין ששלט באוגנדה.

השיר הבא Guest for Fire, הוא לטעמי השיר החלש ביותר באלבום. הלחן בסדר אבל לא מהגדולים שלהם. למיידן יש הרבה יותר מזה. בנוסף הליריקה של האריס מוטעית, כיוון שבשיר מדובר על המלחמה הקשה של בני האדם בדינוזאורים על האש. אבל עובדה ידועה: הדינוזאורים חיו לפנינו, הם נכחדו עם פגיעת מטאור בכדור הארץ. אני משער שהאריס רצה לעשות את הסיפור קצת מעניין. לא נורא סולחים לו.

השיר שאחרי לעומת זאת, הוא אחד הטובים באלבום. Sun and Steel העוסק בסיפוריו של הסמוראי היפני מיאמוטו מוסאשי. ובנוסף, מגובה בלחן קליט עם פזמון נפלא עם המשפט הידוע "life is like a wheel" קטע מעבר עם סולואים מגניבים, וחזרה לפזמון. אחלה שיר.

האפוס הסוגר את האלבום, To Tame a Land הוא אחד מהברקותיו של האריס כמלחין, כשהוא משלב הבי מטאל, רוק פרוגרסיבי, ומוזיקה אוריינטלית כנראה מה שיפיע על היווצרותם של הפרוג מטאל והאוריינטל מטאל כמה שנים אחר כך. קטע המעבר שכולל ליין בס דרמטי של האריס, רק מחזק את היצירה, ונותן את הכבוד המגיע ללהקה. כמובן שלא נשכח את הנושא המעניין שעוסק בנובלת המדע הבדיוני הידועה "חולית" מאת פרנק הרברט. למעשה היצירה הייתה אמורה להיקרא כשם הספר, Dune, אך כשביקשה הלהקה את רשותו של הרברט עורכי דינו החזירו לחבר'ה את התשובה הבאה: "פרנק הרברט לא אוהב להקות רוק, במיוחד לא להקות רוק כבד, ובמיוחד לא להקות כמו איירון מיידן". oh well. הליין המרכזי של היצירה חותם האלבום, ומסתיימות להן 45 דקות של מטאל אינטליגנטי קלאסי ומקורי שמשאיר חותם על הז'אנר עד היום.

לאחר יציאתו של Piece of Mind ב-28 במאי 1983, האלבום מכר מיליוני עותקים, והגיע למקום השלישי במצעד האלבומים הבריטי, The Trooper עשה ללהקה את העבודה, והאלבום קיבל את התואר אלבום זהב לאחר כמה זמן, קיבל תואר יותר מכובד: אלבום פלטינה.

בעקבות ההצלחה הלהקה יצאה לסיבוב הופעות מוצלח במיוחד, כשלראשונה היא ממלאת אצטדיונים עד אפס מקום, אך לא שכחה את מעריציה, וחבריה לא מאבדים את אנושיותם לטובת אגואיזם. ההופעות היו אטרקציה לוהטת, בעיקר כשבובה ענקית של אדוארד הגדול הגיחה אל הבמה, ודיקינסון היה מוציא את "מוחו" ובועט בבובה המסכנה, כשהגיטריסטים לוקחים את העניין רחוץ יותר וכמו גיבוריהם "דה הו" דופקים על אדי את הגיטרה ללא רחמים. תיעוד של המהלך הזה צולם בהופעה בגרמניה. בנוסף הלהקה הקליטה לצד הסינגלים קאברים ללהקות האהובות עליהם: ג'טרו טאל וMontrose, שמצאו את עצמם בסוף בגרסה המחודשת שיצאה לאלבום ב-1995, לא בזו מ-1998.

עטיפת האלבום, הפכה לאחת מהידועות ביותר של הלהקה, כשהגרסה של אדי כזומבי הכבול בתוך חדר מסוגר לפי רעיונו של האריס, הפכה למוצלחת, ונמכרה כחולצה, ספל, אפילו מסכה וכל מרצ'נדייז אפשרי.

לסיכום, "חתיכת מוח" הוא אלבום מטאל נפלא שכל חובב מיידן ומטאל חייב לשמוע. רבים משיריו הפכו לקלאסיקה, ולפריטי חובה ברפרטואר של מיידן, רק צריך לשמוע כדי להבין. להשיג בגרסת הרימסטר מ-1998.

תהנו ותתענגו על חתיכת המוח - איירון מיידן - Piece of Mind