סחבק ממליץ - אלבומים ישראליים טובים שיצאו בחודשיים האחרונים

שנת 2020 כבר פה לאיזה חודשיים. ואני לא יודע לגבי הגויים, אבל יצאו לנו כמה דברים חדשים וטובים. ככה כדי להחיות את הבלוג החי מת הזה. אז ניתן ככה בכיף שלוש המלצות לשלושה אלבומים חדשים ומעניינים מסגנונות שונים שש מה לומר. כנראה אולי שרובכם שמעתם עליהם. אבל, זה שווה בזמן אמת: כולם אלבומי בכורה, אבל אף אחד/ת מהחבר'ס פה צעיר/ה בסצנה.

עמרי סמדר - קולאז': מחווה אלקטרונית למוזיקה ישראלית על זמנית

מדינת ישראל קיימת פה ושם כבר 70 וקצת שנים. על הדרך, עם תכניות כושלות כמו כור היתוך, יצאה ריאקציה יפה שקוראים לה רב תרבותיות. זה לא רק אשכנזים שבאו מהגלות באירופה הקרה, גם אי שם מהמדבר והפיוטים מבית ר' שלום שבזי ועוד הרבה דברים. בישראל כבר מזמן ידועים בשילוב בין מזרח למערב. יש הכל. מוזיקה מזרחית, רוק, פופ. עמרי סמדר הדי ג'יי התל אביבי החליט לקחת על עצמו וואחד משימה. הוא אסף כמה קלאסיקות ישראליות ממיטב האמנים שהיו ויש פה במהלך ה-70 שנה האלה, ועדכן אותם אל תוך מציאות עכשווית של ריקודים במועדון. עם ביטים של four on the floor כיאה לאייטיז אבל בלי לטשטש ולזרוק את כל מה שלמקוריים היו להציע.

פתאום "צלצולי פעמונים" של אהובה זצ"ל שכבר נחרש בכל מקום, הפך ל-Fאנקי/אורבני בטירוף. ברי ו"עיר של קיץ" קיבלו בסים לפנים, יהודית רביץ מעולם לא נשמעה כזאתי מקפיצה וכיפית. לא אעשה עוד ספוילרים. הקולאז' של סמדר הוא אחת המחוות הכי יפות שהמוזיקה הישראלית ידעה בזמן האחרון. והיא הייתה צריכה ריפרש כזה. זה פשוט כיף. גיורגו מורודר בתל אביב מכרם התימנים ועד לדיזנגוף. הרמיקס הזה מעדכן את הקלאסיקות לתוך המאה ה-21 בעשור החדש, ואפשר לומר שגם למי שאין לו מושג מי זו שושנה דמארי היום, לא יכול שלא להזיז ת'עצמו. אפשר להשיג את זה בתקליט, כל מה שאני מבקש בחיים ש"נענע דיסק" כבר ישימו אותו על דיסק.

הזאבות - הארץ השטוחה

להיות כנה לא משתגע על האינדי בארץ. חלקו פועל תחת נוסחה ברורה. ויעני, אין מה לחדש. הזאבות פרצו לי לפיד בפייס ככה שזה היה בלתי אפשרי להתעלם מהן. אני לא יודע מה עושה לי את זה. יכול להיות שזה ההומור שמופיע בקליפים ובחלק מהשירים שלהן. גם רואים שהן ככה מחוברות וזה יפה כל כך. לא רואים "להקתיות" כזאת בזמנים כאלה. מי שבקטע של הפיקסיז, פי ג'יי הארווי וכאלה, יכול להתלהב מהעבריות פה. הרבה נוהגים להשוות ל"מכשפות", אני לא חושב. נראה לי שפשוט אוהבים לעשות עניין מזה שהן בנות. אבל בתכל'ס, כיף לחוות פורקן ולהשתגע קצת בין היתר בגלל שאין דברים כאלה בארץ מאז הניינטיז. מלא דיסטורשן שלא תפסיקו לעשות הדבנגינג. הטקסטים של יפעת בליסיאנו (שירה, גיטרה) גורמים קצת לפתוח עוד יותר את האוזן. השיר הכי טוב באלבום "אבא של שירה" גם מבחינת לחן וגם מילים, שם את השטויות בצד (שלא תחשבו יש הרבה דברים רציניים כאן) ויש פה איזה סיפור משונה. אהבה סטייל "אמריקן ביוטי"? הורות חסרה? אהבה אפלטונית? אני אמשיך לזרוק מושגים לנצח? והפזמון נשאר בראש לנצח.

בתכל'ס, אני מרגיש שזו להקה שעם החברות הן יישארו להרבה זמן. זו להקה שאני מרגיש שעדיין לא מיצתה את הפוטנציאל שלה לגמרי, אבל אם זה ממשיך ככה, הן בדרך. מאיפה אני יודע, אולי יהיו כיוונים מפתיעים. אבל עד אז, אפשר פשוט ליהנות מכל זה. יש סקא שמגיע משום מקום בשיר הנושא, יש שיר הלל לאנה אהרונוב ובתכל'ס הן יודעות לנגן. מוריס מביאה ליינים שנותנים עוד משהו יחד לריפים, רוני "סנייק" מפציצה וטליה ישי נותנת בס שהוא לא בדיוק ליווי פשוט לגיטרה. זה אלבום קצר, וחלק מהשירים נשארים איתך בתת מודע כשהולכים ברחוב. באמת כיף, יהיה לכם כנראה עוד יותר כיף בחינגה שהן עושות ב-25.2 בבארבי לחגוג את האלבום שיצא. 

ברנע - תל אביב פרק א'

בנדר אני לא משוחד, על אף שהדי ג'יי/מפיק רן ברנע אח יקר. לאלבום הזה כבר היה טיזינג באוגוסט. המגזין של ברנע "הספוג", הפך ללייבל עצמאי שמוציא אחלה של דברים. אז קיבלנו שלושה סינגלים לפני האלבום המלא.

האלבום המלא לעומת זאת גדול מסכום חלקיו. אני לא משתגע על היפ הופ ישראלי (אנחנו חזקים בטראפ), אבל רן מביא פה אלבום ששואף לרמה הבינלאומית ועושה יפה.

האלבום קצר ומתומצת משלב כל מיני דברים מהאוס עד לטראפ, ספוקן וורד ואפילו בלדות עם אירוחים של כל מיני כוכבים מקומיים בזירה כמו דור3 וטדי נגוסה. ברנע אוהב-שונא את תל אביב. זה שיר הלל וגם ביקורת. הסמים, תרבות ההיפסטרים, הרצון לשאוף לחו"ל. כל אלה נושאים שמעסיקים בטקסטים וזה לא מטופל בקיטש וביעני" מגניבות. זה אמיתי.

זה אלבום שאפשר לקלוט ישר בשמיעה ראשונה. למי שאוהב את האלבומים של טיילר, ארל סווטשירט או וינס סטייפלס שמספרים סיפור, אז אפשר לראות איזה יופי נוצר פה בעברית. כי אחרי הכל, בצדק מבקשים פה להפסיק לחקות את אמריקה וליצור שפה משלנו. זה עובד יפה.

מסתתר בפסנתר

ביום שבו יגיע חורף אמיתי, אם יגיע השנה, זכרו להגיע לסדרת הפוסטים הזו. במהלך השנים שאני כבר מקשיב למוזיקה ברצינות, היה לי איזשהו קטע לאהוב את האלבומים האלה שהם יחסית נהיים מיוחדים בקטלוג של אמן. ברגע שמסתכלים ברשימת הנגנים ורק הם מופיעים. משהו בדבר האינטימי הזה של אלבום שנוצר לבד ללא שום עזרה ממישהו אחר, מעניק לך את התחושה הזו של שיחה בין אמן למאזין. כאילו רק זה המאזינ/ה לבד, מקשיבים למה שיש למי שמנגן או שר להגיד. בלי הפקה מצוחצחת, בלי נגנים עוזרים, פשוט הדבר הזה גולמי לבד. ואם נהיים יותר ספציפיים, יש את הפורמט המושלם הזה באלבומי ג'אז, שפסנתרנים מוציאים אלבום סולו שלהם. ללא הרכב. מחליטים לעשות מעשה ולנגן סטנדרטים או איזה משהו מקורי לבד. בלי הרכב מגבה. מה שנותן להם את האחריות על ההרמוניה ואפילו הקצב. הם מחזיקים את כל היצירה עצמה לבדם.

הייתי שמח להביא שלושה דוגמאות כאלה של פסנתרנים שנראה לי שזה מיותר להציג אותם. כל אחד מהם פיתח סגנון אישי משלו שהבדיל אותם מהשאר. מהאלה שמהרגע ששומעים קטע שלהם ואתה יודע טוב מאוד שרק אותו אחד ספציפי יכול לנגן ככה. שביום גשום אחד חורפי, אמן ויהיה אחד כזה. יש מלא דוגמאות שאפשר להביא: הקונצרט המפורסם של קית' ג'ארט בקלן, כשמינגוס עזב את הבס וניגן על פסנתר לבדו ועוד ניימדרופינג. אבל כשהגשם ככה ידפוק לכם על החלון כמו שוטר על הדלת, תדעו שיש לכם איזה פסקול טוב לרגעים האלה. אז אני אתחיל לא בדיוק בסדר כרונולוגי ואקפוץ ישר ל-1968 שבמשך חודש, ביל אוונס נכנס לאולפן ומקליט בפעם הראשונה, אלבום פסנתר נטו. בלי הטריו שלו, בלי הכפלות. רק הוא והפסנתר. ביל אוונס האיש הבודד הנצחי של הג'אז, תמיד היה סופר ייחודי עם השפה ההרמונית שלו שנשמעת כאילו דביסי וראוול מנגנים בבירדלנד.


אוונס


המנגינות שלו והנגינה שלו ייצגו איזה משהו מלנכולי, בודד, דירה ריקה, ציור של אדוארד הופר ובאיזשהו מובן, אוונס הפך להיות גורו פסנתרני הג'אז שהסגנון שלו הפך לסטראוטיפ של הדבר הזה שנקרא נגינת פסנתר בג'אז. אבל אוונס כמו במבה, יש רק אחד. מאחוריו כבר יותר מ-30 אלבומים. כיאה לטיפוס המופנם שהוא היה, הוא כותב במעין הקדמה להאזנה לאלבום שהוא תמיד אהב לנגן לבד באולפן, למרות שהוא מוזיקאי ג'אז שמתפרנס מהופעות חיות. אמנם, הוא עשה סוג של אלבומי סולו פסנתר כשהוא הקליט את Conversations with Myself. ניסוי די נועז של אוונס. הוא ניגן על הפסנתר והכפיל את עצמו (יעני אוברדאבינג) ככה שהתוצאה נשמעת עשירה ומשונה. אוונס מנגן באלבום ההוא מאוד שונה, כמעט חופשי. למרות שזה אלבום מאוד מיוחד ומעניין, זה לא באמת רק הוא והפסנתר. כאילו יש עוד שיבוטים של אוונס שמאלתרים יחד איתו. Alone לעומת זאת הוא למרות הכותרת המטעה, באמת לבד.

לא איזה מין פיצול אישיות באולפן, אלא רק הוא והפסנתר, מנגן סטנדרטים בפרשנות שרק הוא יכול לעשות. וזה מתחיל עם פתיחה כזאתי יפיפיה שאי אפשר שהלב לא יתפוגג למראה הגשם כשמתנגן לו Here's that Rainy Day. סטנדרט די ידוע וטחון שאוונס מנגן אותו, כאילו כתב אותו בעצמו. הרגע ההוא בו (זהירות זה אולי טיפה תיאוריה) הוא מתקדם בקלידים הנמוכים ממי לפה דיאז כל כך מרומם שמבינים שטוב שיש מוזיקה בעולם הזה. יפיפה גם Never Let Me Down שנמתח לעבר רבע שעה שבילי מביא את כל מה שהוא יודע ולוקח אותנו למקומות אחרים שכבר שוכחים מממד הזמן. קל ליפול בפח למאזינים שלא בדיוק מוכרים עם ג'אז ולחשוב את זה למוזיקת רקע לאיזו ארוחת ערב פנסית שמנסית, אבל כמו שביל כותב בעטיפה: "עצוב לראות שהמסורת הנפלאה של סולו פסנתר בג'אז נמצאת בסכנת הכחדה בשל גישתם של המאזינים הרואים בנגינה של פסנתרן יחיד, מוזיקת רקע לשיחה או לארוחת ערב". תעשו טובה. תקשיבו לזה בנסיעה, שבו לבד בחדר, רק שימו לב למוזיקה. יש לו מה להגיד. כמו שהוא סיכם את זה בצניעותו העצובה: "אני מקווה שלנגינה שלי יש מספיק ערך כדי לסחוף את המאזין ללא הסחות דעת אל התחושה המוזיקלית אליה שאפתי להגיע בהקלטות הללו".

מילים יפות כדורבנות. אולי בזמנו של אוונס מה שנקרא המסורת עמדה בפני סכנת הכחדה, אבל אם היה חי, יכול היה לנשום לרווחה שלא רק המורשת שלו השתרעה על פני כל פסנתרן שני בג'אז (וגם ריצ'ארד רייט ועוד רוקרים). אלא שהפסנתר היחיד הפך לפורמט שהוא מעבר למוזיקת רקע. והמסורת הזו, החלה הרבה לפני אוונס. באותו עשור. בתחילת הסיקסטיז, כשהגאון הגדול על הפסנתר, תלוניוס מונק, היה נחשב למוטרף שמנגן כאילו נפל מהירח. הוא הוביל הרכבים, הוציא אלבומים בקצב מטורף שהיה רגיל אצל ג'אזיסטים בכל מיני לייבלים. דווקא בלייבל קולומביה הענקית שהייתה למשכן למיילס דיוויס ועוד חבר'ס, מונק הקליט להם אלבום אחד. וזה היה אלבום סולו פסנתר. בזמן אמת, חשבו שהוא מאוד בינוני, בזמן אמת היו טמבלים. לא הבינו שמונק יכול לכתוב איזה משהו א טונאלי אבל גם לנגן איזה סטנדרט פשוט מלפני עידנים ולעשות אותו כזה כיף, שבא לך לשים את הקטעים האלה בתוך איזה מונולוג שוודי אלן חופר לך כל הזמן. Dinah שפותח את העניין מתמצת כמעט את כל האלבום שצריך רק להקשיב לו.


מונק

אפשר להבין את תמצית הנגינה של מונק מהביצוע הזה. יד שמאל הוא שומר על קצב ועושה ליין פשוט שחוזר על עצמו. ביד ימין, הוא מנגן על הגבוהים את המלודיה המרכזית. כמעט ואין sustain והוא פשוט מנגן כל כך פשוט ועושה דקונסטרוקציה של מוזיקה. כאילו ילד אוטיסט או מתופף ניגש לפסנתר ונתן לדמיון שלו להתפרע. גם בקטעים הקלאסיים והפשוטים האלה חברים. למי שהיה לו אולי עצוב או שליו מדי עם אוונס, יכול ללכת אל מונק ולהרגיש בניו יורק כמו שוודי אלן מתאר אותה. בשחור לבן, קסומה שכזו, נעלמה מהזמן. אבל מונק לא נעלם לי ממדף הדיסקים. בטח לא האלבום הזה. ורק כדי לסכם לגביו. הנה מה שילד היום הולדת היום טום וויטס, אומר על האלבום הזה ברשימה של 20 האלבומים האהובים עליו:

"מונק אמר: 'אין דבר כזה תו שגוי, זה קשור בעניין של כמה אתה החלטי לגביו'. הוא כמעט נשמע כמו ילד שלוקח שיעורי פסנתר. אני יכול להתחבר לזה כמו איך שאני התחלתי לנגן פסנתר, כי הוא היה מלחין מחדש את המנגינות תוך כדי שהוא ניגן אותן. זה היה כמו הבהרת הצליל, בגלל שיש איזה משהו מסתורי מסוים שעוטף מוזיקת ג'אז וכל סוג אחר של מוזיקה, עד שהוא מקבל חוקים והמוזיקה נשענת על אותם חוקים. זה כמו תצלום אווירי, שאומר לך שככה אנחנו עושים את זה. זה קורה גם במוזיקת עם. נסה לנגן עם להקת בלוגראס ולהציג רעיונות חדשים. שכח מזה. הם יסתכלו עליך כאילו את קומוניסט. ב-Solo Monk, הוא נשמע כאילו הוא מלחין תוך כדי נגינה, מרווח, מדובב אקורדים עם ענני תווים בלתי אפשריים. 'I Should Care' הורג אותי. התייחדות עם טוויסט. פסיעה, כנסייה, חבל קפיצה, ברטוק, מלודיות שנשרטו אל הפלסטר עם סכין. איקונוקלסט מובהק. Solo Monk מראה לך את המלודיות לא רק בלי בגדים, אלא גם בלי עור. זו מוזיקת אסטרונאוטים מבת'לם".

רק כדי להבהיר. אותה מסורת שאוונס בכה עליה שהיא נכחדת ממש לא כזו. אם היה חי, היה כל כך מאושר מלראות איך זה ממשיך וגודל והופך להיות לחובה בשביל כל פסנתרן ג'אז מקליט. ועכשיו לאיזו מין שבירת מסורת. לא שיש עוד כלי. אלא שהמוזיקה אחרת. שונה. דיסוננטית טיפה. כמו כבשה שחורה מבין השלושה. מר פול בליי. הקנדי שהיה אחד מאלה שהציתו את מהפכת הפרי ג'אז. מקליט ב-ECM המיתולוגית, אלבום סולו גם הוא. רק פסנתר. אבל בניגוד לאוונס ומונק שלוקחים סטנדרטים ומפרשים אותם בדרך שלהם. פול בליי מנגן קומפוזיציות מקוריות. משונות, לא מובנות על השמיעה הראשונה. אבל מסקרנות. Open, to Love שיצא ב-1973, כולל שונה משני האלבומים בכל דבר. העטיפה המינימליסטית בלי ציור של האמן, יצירות מקוריות לחלוטין. ובעיקר - רוב היצירות שלא נכתבו על ידו, אלא ע"י האקסיות שלו. מלבד שני קטעים, מי שאחראיות על הקטעים באלבום הן קרלה בליי - הפסנתרנית, המעבדת, המלחינה, הגאונה שמתעלמת מכל גבולות בין ז'אנרים ואנט פיקוק (שבתקופת ההקלטות הייתה עתידה להיות אקסית) - הזמרת שכשהיא פותחת את הפה שולחת את המסורת של שרה ווהן ואלה פיצ'רלד לעזאזל ושרה כאילו הגיעה ממאדים.


בליי

שתי הנשים שהיו לשותפות בחייו של בליי. מוזיקלית ואישית, הלחינו את הקטעים (כנראה שאחרי כל הגירושין, באמת פתוחים לאהבה) שנשמעים כמו הדברים של קייג' או ליגטי. אם ווייטס אמר שהמלודיות של מונק הן בלי בגדים ועור, אצל בליי הן כמו ישות רוחנית בלי צורה פיזית. זה לא אלבום קל במיוחד כמו השניים האחרים, אבל יש בו יופי אחר. חייזרי. כמו ציורים של רותקו או מלביץ' שמתפרסים בחלל הריק. כמו חלקיקים שמפעפעים להם, ככה התווים של בליי. זה אווירתי, אבל זה לא מה שירגיע אותך לחלוטין. זה אלבום מאוד מיוחד שהתגלה אי שם באוזן השלישית בעזרה מושלמת מצד הסגל, כשבכלל התכוונתי לחפש דיסקים של קרלה בליי. מוסר השכל ברור מהפוסט הזה: דברים שלא הולכים כמו שאתה רוצה בחנות מוזיקה או ספרים זה טוב. (אין לינק ביוטיוב. מומלץ לפנות לספוטיפיי הקרוב).

והנה. אלה שלושה אלבומים. האחד מהורהר ויפה בעצב שלו, השני עליז, קופצני ופועל לפי החוקים שלו, השלישי משונה ונמצא ביקום אחר. כל אחד מהם שווה האזנה. ואם לא, אז לכו להקשיב להרכבים שלמים של ג'אז. או לא ג'אז. אבל אם כן, למה לא? רק טוב יצא מזה ברוב הזמן.

בונוס: כנראה יצירת הסולו פסנתר הכי מפורסמת של אוונס. Peace Piece. בלי הרבה מילים: יופי יפיפה

הופעה של מונק על הפסנתר לבד בחמשת הקטעים הראשונים

עוף ובננה

עוד מעט העשור הזה מסתיים. ועוד מעט השנה הזו מסתיימת. יש כמה אלבומים השנה הזו שאני יכול לספור בידיים שממש עשו לי את השנה. שניים מהם עליהם אני אדבר, נוצרו בשני הצדדים של האוקיינוס. כל אחד (או שניים) בשלו. מדובר בקומיקאים שמזוהים גם עם העניין המוזיקלי. אני חושב שחלקכם יודעים קצת על מה מדובר. בקיצור, לפני שנציג, אני רוצה להגיד שאני מאוד מאוד מאוד אוהב הומור במוזיקה. בכללי הומור זה טוב. אבל יש משהו במוזיקה עם הומור שמעלה אותה כמה דרגות למעלה. בהרבה פעמים, יותר מוצלח ממוזיקה "רצינית". אני מודה שאני אישית, הייתי לוקח דברים ברצינות תהומית פעם. לא שזה השתנה. טוב. זה כן בעצם. מודה ששחררתי קצת. וגם אני כותב שירים שטותיים שפשוט עושים טוב. ויש הרבה דוגמאות לאנשים שעשו את זה. זאפה הוא הדוגמה המובהקת לאחד שהעלה את ההומור במוזיקה לדרגה אמנותית. הרבה אמנים ידועים יותר וידועים פחות. אם אלה להקות אלטרנטיב כמו Ween או פריימוס, אנשים טובים כמו אל ינקוביק המוזר, קניה ווסט שמחליט לעשות שיר עם בית שכולו מורכב מהמילים "וופידי סקופ, סקופידי וופ".

ובין היתר, יש את הקומיקאים. אלה שלא מזוהים בעיקר עם הקריירה המוזיקלית שלהם, אבל עושים דברים טובים כשהם מכניסים דברים לא בדיוק אכילים בטקסטים במסגרת קורעת מצחוק בתוך שיר פשוט וקליל. אם זה ריקי ג'רוויס (ושווה לכם לצפות במוקומנטרי שלו Life on the Road המבוסס על דיוויד ברנט האגדי מ"המשרד"), או מונטי פייתון. גם אצלנו בארץ, יש סצנה מאוד חזקה של הדבר הנפלא הזה אם בלהקות כמו כוורת, הבילויים, הפסוליה של דייזי, בוא לבר, ויתרתי, האחים צברי, הטראפ של דודו פארוק או הרגאטון של ערוץ הכיבוד. ובין היתר, שוב אותם קומיקאים שיש להם שירים ממש טובים עם טקסטים כתובים מעולה שבא לך להשתין מרוב צחוק. ובין היתר יש את השניים האלה, רועי כפרי וטל טירנגל - שהתאחדו לגוש יצירתי בשם "שירי מרפסת". ועל האלבום הטרי שלהם מהשנה, אני אשמח לדבר.

אני דור ילידי תחילת המילניום. ולהיות כנה, באיזשהו שלב בחטיבה ועד היום, מלווים אותי הסרטונים שרועי וטל עשו במהלך השנים. לא משנה אם אלה היו שירים (כמו קלטת הילדים של נח ותירס סקסואל) או בסרטונים שלהם (כל הדברים של "ניצה ולחם" או "המחברת הסגורה" בשתי מילים - יצירת מופת). זה עיצב לי את הבגרות בתיכון ומן הסתם ממשיך בצבא (מי מכם מעז להודות שהוא לא קנה מילקי בזכות הפרסומות?) וגם לחברים שלי. עכשיו באה השאלה שזאפה שאל לפני 30 ומשהו שנה "האם הומור שייך למוזיקה?". כן. אבל מתי הרגע שאתה מתייחס ברצינות לכל הדבר הזה? "שירי מרפסת" המופע המשותף של שני התל אביביים הכה מתוקים האלה, התחיל לצבור תאוצה והפך להיות שלאגר ביוטיוב. זה מה שאני וחברים היו מנגנים כשהייתה לנו גיטרה. כשכולם היו עם שירי שלום חנוך בקומזיצים בלילה בסבנטיז, אנחנו שרנו גם את שלום, אבל בין היתר גם את "כן ניגשתי לעידו" ו"יש אנשים".




היופי הגדול בשירים האלה היה זה שהם היו שירי מדורה כאלה פשוטים וקטנים שהיית מראה לחברים שלך ביוטיוב ומחכה לפאנץ' ליין שבא באיזה אלמנט הפתעה או אלתורון קטן. אז כשחבר טוב מהצבא מספר לי שהם מוציאים אלבום חדש שמבוסס על אותם שירים שאהבנו בתיכון. תהיתי לעצמי - יעני רגיל כמו הגרסאות ביוטיוב? מי ידע. מה שבטוח כשראיתי את העטיפה של וניה היימן, הבנתי שזה הולך להיות משהו משהו. זה עולה לספוטיפיי, אני רואה את השירים המוכרים והאהובים שם פליי. הבנתי את הקונספט. השירים המצחיקים והפשוטים האלה הפכו להיות עם הפקה מהסרטים, מהודקת, אלקטרונית-פופית. וזו ה-בשורה שהביאה את העניין הברור - השירים האלה הם ממש טובים מוזיקלית, שזה יהיה תירוץ לא להתייחס לזה ברצינות כי קומיקאים עשו את זה. למען האמת, אני לא משתגע על הפקות גדולות.

חלק מהקסם של החוסר הפקה

אבל דווקא בשירים האלה, שהם היו לשיא הפשטות ופתאום הופכים למעצמת אסתטיקה בהפקה של כפרי (ו"כן ניגשתי לעידו" שהופיק ע"י מאסטרו שוזין), אתה מתחיל לצחוק יותר. פתאום, "יש אנשים" מגובה בהרמוניות קוליות מרשימות, "לילה שנשכח" הופך לחאפלה אלקטרונית, "אח משכמה" מגיע לקליימקס מבחינת הפקה שזה אלקטרו פופ מצוין, "ישראל" עם הרפרנס לBTO, "מיטל וקובי" שעושה שיפטים בסגנונות ועדיין נשמע אחיד, "סוזן בואי" מכניס אותנו עוד יותר לסיפור בכוונה עם החלפת ערוצי טלוויזיה עד שמגיעים לביצוע של סוזן בויל. כן יפים שלי. האלבום הזה נשמע פי אלף יותר טוב ממלא אלבומים רציניים שיצאו השנה. ואני מאוד רוצה את הדבר הזה על דיסק. "שירי מרפסת" הוא עדיין מה שכיף לנגן ולשמוע, אפילו יותר מבעבר. ההופעות מוכרות, ההורים שלי ואנשים שלא בהכרח אוהבים את ההומור יכולים ליהנות מזה. וזה מוכיח שהשירים עם הטקסטים המצחיקים יכולים להיות מורכבים ומעמיקים גם מבחינת המילים וגם מבחינת המוזיקה. זו הייתה הזווית הישראלית לגבי העניין.

עוזבים את רועי וטל ואת הארץ (שלא במצב טוב). ומגיעים לאמריקה. גם יהודי. אבל בוא נגיד שמבחינת הנונסנס של המתוקים שלנו מארץ ציון. הבחור הזה הולך עד הקיצון ועד הסוף. אריק אנדרה - קומיקאי, מנחה, המושיע של העידן הזה, ידוע בעיקר בזכות תכנית האירוח שלו שהיא פרודיה על הפורמט. אנדרה מותח את גבולות הפוליטיקלי קורקט של המאה ה-21, בז לה, יורק עליה, מטריל את האורחים שלו, אומר משהו על החברה המחורבנת שחיים בה היום ובאמת יוצר מה שנקרא - הומור אוונגרדי. הוא לא חוסך מאף אחד והבן אדם פשוט קאלט מהלך היום שכל איזה "איכותיסט" שמגדיר את עצמו אחד כזה. אומר שהוא צפה בדבר הזה שנקרא The Eric Andre Show. גם את הסדרה הזו, חברים שלי ואני אוהבים ומצטטים רגעים בלתי נשכחים ממנה. עכשיו, מי שיודע, אריק אנדרה הוא לא הבחור האבסטרקטי המוטרף על LSD שמנסים לעשות ממנו. סך הכל מדובר בבחור אפרו יהודי חביב, עם תואר מברקלי ושליטה על הבס. הבחור אוהב ג'אז, היפ הופ (רק הפרקים עם הראפרים שמתארחים אצלו בתכנית הם פרייסלס), פאנק ולמען האמת, מה לא. והוא לקח את כל האהבה שלו למוזיקה על כל גווניה וסופסוף החליט להוציא את המוב שלו בתור מוזיקאי.

עוד אחד מהאלבומים שהכי אהבתי השנה, למרות העובדה שהוא מאווווד בעייתי. כי עד כמה שאני אוהב אקפסרימנטים, אני חייב להודות שיש רגעים שהם טובים לdank, אבל מרגישים מבחינת אחידות שבחורנו לקח את זה רחוק מדי. קודם כל, הוא לא אריק אנדרה באלבום. קוראים לו Blarf (לקח לי איזה יום לחשוב על הכול ולקלוט שזה אריק), הוא מחופש לרונלד הליצן של מקדונלדס במה שנראה כמו הגרסה שלו מהגיהינום. ואז משיק את האלבום ביוטיוב ובbandcamp, תחת השם Cease & Desist. פחות מחצי שעה בה אנדרה מסמפל כ-ל דבר שקיים. פרוג איטלקי מהסבנטיז, טרופיקליה, פרי ג'אז, ספר אודיו של ביוגרפיה של אובמה, פאבליק אנמי, ביסטי בויז, ריצ'רד פריור ובעיקרון כמעט כל דבר ויוצר מהכול תבשיל עצום כזה שמרגיש כמו ראנץ' מטורף. כמו מאדליב על LSD, גורם לThe Avalanches להיראות כמו הקרפנטרז. הוא לא חושש מלעוות חלק מההקלטות או לתקוע אותם מה שגורם לצ'אק די מפאבליק אנמי להישמע כמו מחשב Windows XP שנתקף בווירוס סופני או לשים בסים כבדים אחושרמוטה על בוב דילן. מדובר באלבום אינסטרומנטלי לגמרי, בלי התפשרות (ואולי זה פוגע בו קצת). אם טיילר דה קריאייטור או ארל סווצ'רט היו מרפרפים עליו והיה עוד יותר חומר זה היה הופך להיות אחד האלבומים האהובים עליי.



אבל יש נקודה אחת סופר בעייתית שמגיעה באמצע האלבום וגורמת לך לסגוד מכמה שזה דאנק, אבל כמאזין גורם לך לחשוב שחוץ מכל הקטע הזה, אין באמת הרבה. ממש באמצע האלבום מגיע I Worship Satan. קטע נויז של 10 דקות. מרצבאו מאונן בשירותים או איך שלא תתארו את זה. גורם לך לרצות שיהיה לזה קליפ, גורם להעריך את כל הקטע הזה של "אני הולך להטריל את כוווולם". אבל אריק אנדרה, החלום האמריקאי האלטרנטיבי שלי אולי קצת הגזים פה, מעבר לכל הסימפוניית סימפולים המטורפת הזו, הקטע הזה קצת מוריד. אבל אני חוזר לעניין ששאר הקטעים בנויים פה כמו מדען מטורף שמחבר רקמות של חזיר וצ'ינצ'ילה ביד אמן. על הדרך, הוא גם הביא קליפים מטריפי שכל שנראים כמו המקבילה הוויזואלית של המוזיקה שווים גם מילים: עם עריכה מוטרפת וחסרת רסן שכוללת כל מיני אפקטים זולים וגם קטעים מסרטי פורנו עם פטישים שלא בדיוק היו אמורים לעבור במסננת המשפחתית של יוטיוב.

ככה אריק אנדרה הצליח להטריל אותנו שוב. חלקם יגידו שהוא מטורף. אחרים וגם אני יגידו שהוא עשה את אחד הדברים היותר טובים שיצאו בזמן האחרון. אבל זהו בעיקרון. Blarf (השם אגב מלהקה שאנדרה הקים בעבר) בעיקרון נעלם), האלבום יצא במהדורה מוגבלת של ויניל ומה שנותר אלה הקליפים והמוזיקה שהראתה שאין גבולות בלהתחמק מתשלום לאמנים על סימפול קטעים שלהם (כי עם כינוי כזה איך יתבעו אותך). Cease & Desist שנשמע כמו Paul's Botique על אסיד וקראק יחדיו, הוא באמת אחד הדברים היותר מקוריים שיצאו השנה ובזמן האחרון. הוא ממש לא מושלם, אבל הוא עושה בית ספר לכל המפיקים למיניהם. ומראה לכולם מאיפה משתין הבבון. אלה שני טייקים שונים לגמרי של קומיקאים שיצרו אלבומים שראויים להתייחסות מעבר לעובדה שהם "מוזיקה שנוצרה ע"י קומיקאים". אם הם קיימים בפורמט פיזי, הייתי אומר שתשיגו אותם, כי הם נראים טוב יחד עם כל הדברים הרציניים שלכם.

מתוך השואו של אריק, הייתי מת לאלבום נויז כזה ממנו


שונא להיות יחצ"ן, אבל מוסיף פה תוצר אחרון של הקלטות עם חברים באמצע שבוע נופש בצבא. עוד איזה הומור מוזיקלי כזה:

תשוקה חורפית

התגייסתי בחורף. חורף זו התקופה האהובה עליי. אני מרגיש כל פעם שאני נטען מחדש בחורף, אחרי תקופה של יובש בקיץ. כל חורף הוא כמו ריטואל מקודש שלעבור אותו פשוט ממלא אותך בטונות של דופמין שאתה לא יודע מה לעשות עם עצמך. ואני באמת לא ידעתי מה לעשות עם עצמי כי הפוסט היה צריך להתפרסם בכלל לפני שנה.

ואני מנסה לכפר פה כי אני היה לי איזה מחסום כתיבה בכל מה שקשור לכתיבה בבלוג הזה. אבל אני מתחיל שוב פעם. מנסה. חוויתי איזה מסע פיזי ומוזיקלי וכנראה גם רוחני שכשאני ניגש למחשב/נייד אני מרגיש שאני חייב לעשות את זה אחרת. ויכול להיות שכתבתי פה ושם על אהבה לחורף ומה אני עושה בה.

עכשיו מי ישמע איזה חורף יש פה במדינה שמצויה בשבר סורי אפריקאי ומי ישמע בתקופת המהפכה הסביבתית שנראה שאנחנו בדרך לאסון אקולוגי. כרגע אלה ימים חמים שמחשיכים מוקדם עם הזמן אבל כשאני כותב עכשיו, יש רוח אימתנית באבוע בוע אימתנית שקוראת עליי תיגר ועושה אותי עם שערות גוף סמורים.

וזה משהו שאני אוהב והתגעגעתי לזה. זה. ולמהירות האור של הברקים שעוברת ומנצחת במרתון מול מהירות הקול שמאחרת לבוא עם הרעם, לגשם ולנוף האפרורי היפיפה שנוצר (וגם הפוסטים הציניים שצומחים כמו פטריות ברגליים של "וואו כולכם מתלהבים כאילו ראיתם גשם פעם ראשונה"), להתרכבלות בחדר, ספרים טובים (רצוי בקט), סרטים טובים (רצוי שמש נצחית בראש צלול).

הכלורופלסט שסופסוף יוצא מהצמחים ומשחרר ריח ממסטל שידוע כ"ריח של גשם", יופי של מרקים וכל מיני חידושים במטבח, תה וכמובן, המוזיקה שכמו איזה דוב שמתעורר משנת החורף שלו אבל בנוגע לזה, הדיסקייה שלי מתעוררת מתרדמת הקיץ. והכל חוזר להיות מוקפא אחרי שהשמש הפשירה את הכל.

אז זה רדיוהד וKid A המאמי הלאומי, הסמית'ס, לאונרד כהן איך לא?, פיטר האמיל גם מתארח פה ושם, רוברט וויאט תמיד רצוי, ניק דרייק בכלל זה משהו. פה ושם גם בל וסבסטיאן, בורדס אוף קנדה באים לחאפלה. ביורק התווספה לי, גם אמביינט יהיה, ביל אוונס פה ושם, אביתר והאלבום הראשון יוציא הכל, ג'ון קייג' והיצירות הראשונות שלו לפסנתר. ואני חושב שגם קייט בוש אהובה מאוד (למרות שזה בכל עונה כמעט).

זה נדמה שהשיאים הגדולים שלי במסעות המוזיקליים שעברתי קרו בדר"כ בחורף. בכיתה ז', לא שמתי לב בזמנו אבל השיט הגדול היה לשמוע פרוג כמו חנון ולהקשיב לפיטר גבריאל מספר לי סיפורי פנטזיה סוריאליסטיים. בכיתה י', בתחילת 2016 זו הייתה תקופה מאוד מבורכת מבחינת משקעים.

וגם על הדרך, התחלתי לגלות שיש עוד דברים חוץ מפרוג וחוץ ממטאל והתחלתי לאהוב מוזיקה לא משנה מאיפה היא מגיעה. אני זוכר את הבום הגדול והקליק האחרון שנוצר ביני לבין האלבום המושלם של מר ניק קייב עם Skeleton Tree הטרגי.

אלבום האיוב שמתאר את התחושות והמחשבות של אב שקובר את בנו (ועכשיו עם החדש הו הו). הקליק הזה קרה אחרי אותה הופעה אגדית ומושלמת שלנצח אזכור כאחת הטובות ביותר שנכחתי בהן. כשקייב מכשף, לא עושה דאווינים ושולט בכולם כמו איזה puppetmaster. והוא עשה 7 מתוך ה8 שירים שמרכיבים את האלבום הזה שכמעט ולא זכרתי ממנו כלום בשמיעה ראשונה.

ואחרי אותו יום בנובמבר, התאהבתי באלבום וכמו איזה אקט סימבולי התחיל לרדת גשם יום למחרת והייתי חייב להקשיב. הרגע הזה עם המוזיקה השחורה משחור עם הנוף המלנכולי הרגיש כמו כפפה ליד. אבל ב2018, זה היה אחרת. בחורף ההוא, התגייסתי.

יכול להיות שזו הסיבה למה פתאום נהיה לי בלוק כזה. אבל התחיל פרק שונה בחיים - התגייסתי אי שם בחנוכה אחד כשגשם כבר היה די נורמה ונסעתי למקום הכי נהדר ללכת אליו בחורף. שבטה. המדבר הזה שבהתחלה היה די בסדר הפך לשומקום בלתי נסבל בעיניי. שנראה לי שכל מי שהיה ונמצא בחיל התותחנים יכול להזדהות.

בתכל'ס אני אומר  שהמסלול שלי היה תקופה מאוד מהנה. השתנתי לטובה ואני חושב שבתכל'ס בקטעים כאלה צה"ל יודע לעשות לטובה מדי פעם. אבל היו רגעים שלא הבנתי מה אני עושה בחול טובעני ולא מריח עצים רטובים, למה אני בשמירות ולא קורא משהו, למה אני לא חווה גשם אמיתי? ולמה אני צריך לרדת לשטח ולא לשמוע רדיוהד?

ככה זה. זה עובר. אבל באותה תקופה בחורף למרות שדי נהניתי (למען האמת, הטירונות הייתה אוסף אפיזודות סטייל מלכוד 22 או אפילו משהו אחר בכיוון שקורעות מצחוק בכל פעם), הרגשתי שזה לא צריך להיות ככה. לא הבנתי מה אני עושה על מדים ולמה אני בכלל נמצא בשבטה. הרגשתי כמו פנחס שדה ב"חיים כמשל" שקראתי באותה תקופה כשאני מחפש ורוצה שלוות נפש. לא הקפצות ולא כלום, חלאס. עוד מעט אני מציין שנה מאז הגיוס.

ואני חוזר פחות או יותר מוזיקלית לאיך שהייתי באותה תקופה כשהזמן שלי כמלש"ב עמד להיגמר. באותה תקופה, היה לי קראש גדול. קראו וקוראים לה פי ג'יי הארווי. אני התאהבתי באישה הזו ובמה שהיא עשתה. היה נראה לי שאיזו רוקרית עם גיטרה חשמלית שאוהבת קפטן ביפהארט וג'יימס ג'ויס הולכת לעשות לי וואחד בומבילה אצלי בראש.

ובאמת. נסחפתי. Dry היה מושמע מלא פעמים אחרי חזרה מהעבודה, האנרגיות, המילים, הדיסטורשן, החזיר אותי לעשות הדבנגינג כמו בכיתה ח'. ובמהלך התקופה הזו גם, אמנם אהבתי את פולי אבל היה לי קשה למצוא את ה-אחד. מיהו ה"אחד"? האלבום ההוא שסופית מפיל אותך וגורם לך להגיד "אני פשוט אוהב את האמן/נית הזה/ו".

Rid of Me היה גם עם סאונד בנזונה (תודה אלביני אחיקר) אבל לא הרגשתי את אותה זרימה שהייתה בDry (משהו שאני ארגיש הרבה יותר מאוחר באלבום הזה), To Bring You My Love התעלה לי מעל הציפיות אבל עדיין היה נקי מדי, ולפעמים יש לי תחושה שעושים ממנו יותר מדי. אבל איפשהו כבר כשניצני החורף מתחילים להראות סימנים, התחלתי להקשיב לכבשה השחורה בקטלוג של הארווי.

הרי איך לא? יעני הכבשים השחורות תמיד מעניינות, תמיד מושכות, ולא משנה שיגידו שזה מתפלצף לאהוב את זה. חרא על מה שחושבים. זה עושה לי את זה. כמו הבחורות המתוסבכות בחיים או בסרטים שתמיד התאהבת בהן. כזה היה Is This Desire? ולא לקח הרבה זמן עד שאמרתי שהוא הכי קרוב ל"אחד" שלי. איך זה הגיע למצב שאחרי שלושה אלבומים מבוססי גיטרות שהראו שפי ג'יי הארווי היא דבורה הנביאה של הרוק נרול, היא עושה סוויץ' כמעט חד לטריפ הופ אפל, סאונד דאב כבד, בסים רועמים וביטים משונים?

תכל'ס הגיוני אחרי היסטוריה קצרה של הקריירה של פי ג'יי בתקווה בפסקה: הסטודנטית המופנמת לציור ששרה על כוס, זיונים ודם בתגבור דיסטורשן הופכת לסנסציה באלטרנטיב. והיא מקבלת הכרה ולאט לאט סוללת את דרכה למיינסטרים. היא עם טריו חזק ועוצמתי שמפציץ חזק וכאמור התקשורת מבינה שיש לה משהו שלא נעלם בזמן האחרון.

Dry יוצא ומקבל הצלחה די מכובדת. קורט קוביין שם אותו ברשימה היפה של ה50 אלבומים האהובים עליו. פי ג'יי והטריו שלה (סטיב ווהן מבסבס ורוב אליס מתופף ומגבה ווקאלית) ממשיכים עם הפקת האבא של הנויז פאנק ווטאבר אדון סטיב אלביני (נראה לי מיותר לציין כמה הוא עשה) שמוציא מהם יופי של סאונד עם Rid of Me. יש חילוקי דעות ופולי נפרדת מחבריה, מה שהופך אותה לאמנית סולו פרופר ועושה שינוי פאזה ממש לא אחרון.

פגישה עם מיק הארווי בספינה של הזרעים הרעים של ניק קייב וחזרה לעבודה עם חבר ילדות ג'ון פאריש מובילה לשיתוף פעולה מבורך שיימשך לעוד הרבה זמן ומוליד על הדרך את אחד האלבומים האהובים של הניינטיז - To Bring You My Love. היא נשית, מסוגננת, עם שמלה בצבע אדום דם סטייל דיוויד לינץ', פאה, ריסים וסאונד נקי יותר. ואפשר לומר שהיא פחות פרובוקטורית. היא הרבה יותר בוגרת.

לאט לאהיא כבר הופכת ליקירה של הMTV. מתאריינת, יש לה שני להיטים C'mon Billy וDown By the Water, פסטיבלים (כולל בחיפה), עניינים ועל הדרך - התהוותו של רומן לוהט מיתולוגי. וזה מחבר אותי לנקודה בה דיברתי על מר ניק קייב. האקס המיתולוגי. מה שבזמנו צוין על ידי המבקרים כהשפעה מוזיקלית מאוד דומיננטית, הפכה לאהבה בין שני האמנים הכי אפלים בסביבה.

וזה הוציא מהם הרבה טוב. גם מהחיובי וגם מהשלילי. מהחיובי ב-1996 - שנה שבה הוציאה אלבום עם ג'ון פאריש Dance at Louse Point, ניק והזרעים הוציאו את Murder Ballads, פולי תרמה את קולה בין היתר ל-Henry Lee שם. בכמה מילים, אחד ה-דואטים, שאלו את אבא שלי. הרומנטיקה תרמה למוזיקה. עד ש... פרידה. איפשהו ב-97, הזוג הזה שהיה מושלם מדי מכדי להמשיך לצאת יחד - נפרד.

קייב גילה שפולי לא יכלה עם בעיית הסמים שלו. אז לדבריו, "היא ויתרה עליי". לא משנה מי זרק את מי, שני הצדדים יצאו שבורים מהסיפור. ניק הוציא את אחד האלבומים הכי עצובים שלו The Boatman's Call. אלבום הפרידה שלו - רוב הזמן רק פסנתר ושירה שמנחמים אותך. זה היה הצד של קייב.

פולי נכנסה גם היא לדיכאון די עמוק. וזה גרם כאמור למעבר חד באמנות שלה. היא אמרה שהיא רצתה לכתוב יותר בשביל עצמה. השירים אישיים יותר. הטקסטים אפלים יותר. המוזיקה - זה סיפור אחר. הילדה שגדלה בכפר אנגלי וגדלה בבית על דילן, האולין וולף וביפהארט, יצרה אלבום כבד, אפל ויחסית מרוחק מגיטרות.

הסאונד הרבה יותר אלקטרוני ובעיקר טריפ הופי, בהשפעת מאסיב אטאק, טריקי (ששיתף איתה פעולה אחרי זה) ופלסטיקמן. לא אומר שזה סטייל Kid A שזה כמעט אלקטרוני פרופר. יש גיטרות, יש רוק. אבל גם כשיש, זה סאונד מאוד מלנכולי, מאוד מסוגר, לא מונע מאנרגיות בוסריות. רק מביטים בעטיפה ומבינים שמשהו שונה. זה לא הצילום שמנפץ לך את הפנים בRid of Me.

בצילום המושלם של מריה מוצ'נץ - פולי חוזרת למראה מקורי. בלי פאה. שיער מתולתל. ידיים שלובות במבט די קר, על גבי נוף פסטורלי אנגלי ובגוון קודר. כזה קודר שזה הבהיל את פולי אחרי שכתבה את שני השירים הראשונים לאלבום - My Beautiful Leah דיכאון עמוס בס על נערה שמחליטה להתאבד כי לא מצאה אהבה ו-No Girl No Sweet קליימקס של מישהי שהתאהבה במישהו שהגיע מגן עדן ומוסרת לו את כל כולה ונשמתה.

אלה השירים שהרכיבו את שאלת התשוקה של הארווי. בניגוד לאקס עם Murder Ballads שם רוב השירים על נשים ברובן נרצחו, הארווי גם שרה על נשים פשוט כאלה שמזלן לא צלח, שוליים של השוליים, או כאלה שהביאו על עצמן את הגורל המר. זו הייתה הפאזה הכי אפלה של פולי. מאז, היא לא חזרה על מה שעשתה פה ב-1998.

אבל זה לא שפולי חוזרת על עצמה בדרך כלל. כל הקריירה שלה היא משתנה ומתחדשת. בשבילה זה היה פייז מסוים. די דיכאוני, אבל כזה שמאוחר יותר אמרה על האלבום שהוא הכי אהוב עליה. ואין לי מה לומר לגבי זה חוץ מלהסכים איתה (למרות שאני עדיין מתחבט אם זה זה או Dry).

הסשנים כללו חברים טובים. מיק הארווי (שכחו מקשר משפחתי אין כזה) ופאריש נשארו מעבדים ומנגנים על כמה כלים. רוב אליס מימי הטריו העליזים חזר ושחקן חד פעמי בזירה - אריק דרו פלדמן. ביפהארטיסטים מוצהרים יודעים שהבן אדם אחראי על בס, קלידים ומלוטרון באלבומי האייטיז של הקפטן.

על ההפקה נשאר Flood, הצטרף גם Head ומריוס דיוריס בא והביא את פי ג'יי אל טריטוריית האלקטרוניקה שביקשה לחקור. לפני כל זה, היא הקליטה סקיצות על רשמקול עם שני ערוצים. ולקחה הפסקה. כי היא חשבה שהיא צריכה לתת ביטוי לפי ג'יי הבן אדם ולהניח קצת את פי ג'יי המוזיקאית. זה הוציא משהו אחר. זה כבר לא קונספט פרובוקטיבי, או הומור שחור מאוד אדג'י.

וזו הייתה עוד אחת מאותן בעיות שגרמו לפולי להיכנס לאותו ברוך שנכנסה אליו. זו לא רק הפרידה. זו גם התקשורת שהאמינה וגרמה לכך להתפרסם שפי ג'יי הארווי מתנהגת כמו השירים שלה. "כלבה מהגיהינום שלא מקבלת מספיק סקס ודם" כמו שפולי התבדחה. אבל זה מעצבן. תארו לכם כמה נורא שמצמידים אתכם לסטראוטיפ שאתם לא יכולים לברוח ממנו.

על הסט של האל הארטלי, שם פולי שיחקה אצלו בThe Book of Life

במקרה של פולי, העיתונאים הפכו אותה לפסיכופתית שמטביעה את הבת שלה בים ומאוננת עד כדי דימום. זה לא מה שהנערה מדורסט שבחרה דרך להביע את עצמה התכוונה. ב"סיפור על אהבה וחושך" של עמוס עוז, יש פרק בו הסופר פונה אלינו ישירות ואומר שנמאס לו מהשאלות הרפטטיביות של "האם הדמויות של ספריך הן בעיקרון שיקוף שלך?"

זהו הקורא הרע. שהופך את הספרים הגדולים למטאפורה רכילותית על הסופרים. במקרה של פולי, התקשורת הייתה למאזינים הרעים. צדק זאפה בזמנו שעיתונאות מוזיקה נכתבת על ידי אנשים שלא יודעים לכתוב. תקופה די אפלה בחייה, בה היא חיה במרתף של ידידיה פאריש ומוצ'נץ. כל זה הוביל לIs This Desire? התופת וכור המצרף שבסוף יוביל את פולי ג'ין הארווי לתקופה חדשה, התחדשות אישית שבה היא מתמידה עד היום.

באלבום הזה, היא התחילה להביא את עצמה ולאו דווקא לשיר על נושא מסוים. יכול להיות שפולי מסתתרת בתוך כל הדמויות שהיא מדברת עליהם. והיא באמת הופתעה כאמור מכמה אפלה היא נהייתה כשהיא שמעה את מה שיצא לה בMy Beautiful Leah. בסים כבדים יותר מחורים שחורים, מלוטרון סהרורי פולי שרה ספק מדברת והשירה כאילו נמרחת. וכל זה עושה צמרמורת.

לי בעיקר זה עשה צמרמורת שבעוד לאה חיפשה אהבה, החודשים עוברים כשפי ג'יי אחרי כל תיבה "ספטמבר, אוקטובר, נובמבר, דצמבר". לי זה פשוט כל כך נכנס ישר בגלל שכמו שאמרתי התגייסתי בדצמבר. זה נשמע דבילי, אבל בחלק הזה בשיר הרגיש לי כמו התקופה הלחוצה הזו שכבר ידעת שזה קרב. משם, פולי מסיימת את כל זה בפתאומיות שמאז היא פחדה מעצמה בנוגע למה שהגיעה, עד כדי כך שכמעט שקלה לפרוש ממוזיקה כדי להתנדב באפריקה.

בסים כבדים ובחורות שמביאות על עצמן טרגדיה די דומיננטיים באלבום הזה. Joy, גם הוא עמוס בסים בתוך שיר דראם נ בייס מעוות במיוחד מספר על בחורה ושמה ג'וי, שבקטע אירוני, מעולם לא היה לה אושר. אז היא החליטה שעדיף לה להתעוור. נושאים כבדים למוזיקה כבדה ע"י גברת שהייתה במצב רוח מאוד כבד. הדוגמה הכי בולטת היא Electric Light. שיר מינימליסטי כולל רק ליין אחד על סינתי בס עמום, תופים ושירה של פולי שמתווספת לה עוד שכבה שהופכת את יקירתנו לסירנה מפחידה ממעמקי ים אפל.

עוד מהנושאים המעניינים באלבום, כנראה בהשפעת האקס המיתולוגי, הוא אימג'ים נוצריים שמופיעים בשלושה שירים. בשניים מהשירים היותר יפים מדובר על אדם וחווה (The Garden) וכפרה על חטאים (The River) ובאחד השירים הבולטים, The Wind. מאסטרפיס של הפקה. שיר טריפ הופ מאוד אווירתי. עמוס בבס קולי מגניבולי ובביטים קראנצ'יים, פלוס אפקטים פסיכדליים כשפולי שרה ולוחשת באופן מאוד מצמרר על קתרינה מאלכסנדריה.

קדושה מעונה ממצרים שהמירה את דתם של הרבה רומאים וניסתה למנוע את רדיפתם, נידונה למוות כשהיא הועלתה על גלגל עינויים. פולי משלבת את הסיפור הנוצרי, עם הכנסייה על שם קתרין ששוכנת על גבי גבעה במקום הולדתה דורסט. פולי מערבבת את הסיפור עם חוויות ילדותה ואולי גם מחשבותיה בתור ילדה. בשיר תוהה המספרת ומבקשת שיהיה לקתרין בעל. מנוגד לגמרי לקדושים שנמנעים מהעולם החומרי ומה שיש לו להציע. אבל פולי פשוט רוצה שיהיה לקדושה טוב. זו אחת מנקודות האור שיש באלבום הזה. ויש בהחלט כמה.

יכול להיות שזה מתקשר לאחד השירים הטובים והאניגמטיים באלבום Catherine. אחד האהובים עליי. תופים רוטטים, גיטרות מסוגרות וסינתסייזרים שמציירים נוף. למרות שקשה להבין את הכוונה בשיר. האם זו אותה קתרין הקדושה כי אם כן, מי זו Catherine de Barra? האם השיר שמייצג אובססיה וכעס כלפי אותה קתרין מסופר מדמות אותו הבעל הדמיוני שפולי קיוותה? האם זו אהבה לסבית? האם פולי פשוט מרגישה מאוכזבת מקתרינה הקדושה? האם מישהו יכול להסביר למה הפזמון כל כך מצמרר?

Till the light shines on me? I damn to hell every second you breathe

אבל בכל מקרה, החלק השני של השיר שעובר למוד אחר לגמרי, מביא עוד יותר שאלות. הדובר/ת מביעים אהבה לקתרין והמוזיקה יותר מפוייסת, למרות שעדיין מלנכולית. והרגע הזה הוא מהאהובים עליי. Oh my Catherine שרה פולי בעדינות, בזמן שמתווסף אורגן כנסייתי, כמו הצילום של רון פריק בדוקואים שלו, שומעים בשיר את הנופים האינסופיים מתמשכים בצילום איטי. יכול להיות שזה רק אני, אבל זה באמת שיר יפיפה.

הרבה מאוד סימני שאלה מתעוררים באלבום הזה. אבל מהנקודות היותר ברורות היא הסינגל של האלבום. לא יודע כמה היט סינגל זה יצא. אבל A Perfect Day Elise הוא שיר מוחץ ויפיפה גם. פינה של רוק בתוך האלבום המאוד לא רוקי. זה לא גיטרות עם דיסטורשן כמו בגוד אולד דייז, אבל זה פשוט ממכר איזה פזמון. לא רע לשיר על בחור שחברה שלו גילתה שהוא התאבד.

אבל היי היי. אין פה כל הזמן רק דיכאון ועצב. אחרי הכל, יש באלבום הזה את אחד השירים הכי טובים שלו, The Sky Lit Up. בפחות משתי דקות, פולי מתארת יפה את פלאי השמיים וזה פוגע בך חזק עם הגיטרות הכבדות כמו רוח חזקה בטירוף שמקפיאה לך את הפנים. וכמובן, ה-שיר. הפייבוריט שלי. שפותח את כל הסאגה הזו.

עם השלושה האקורדים הנצחיים האלה, פולי מציגה את אנג'לין. זונה שמבקשת להתנער מהחטא העיקרי שלה - אהבה לכסף. ואמנם חוטפים וואחד דיכאון עם בית כמו:

אלוהים יקר החיים לא נחמדים
אנשים נולדים ואז מתים.

אבל לפתע מתוך השחור, מגיח האור:

אבל שמעתי שיש אושר לא נודע
פתוח לרווחה כמו ורד

אנג'לין הדמות הטרגית, רוצה שינוי, אהבה אמיתית. וזה מתבטא בשיר הכי אנושי באלבום הזה. יש לו את האקורדים הכי טובים בעולם. אני מרגיש כאילו אני בנוף חורפי מושלם ומלנכולי כשאני שומע את זה. זה קנה אותי בפעם הראשונה כשהקשבתי לאלבום הזה. ואם יש דמות שאפשר להזדהות איתה זו אנג'לין. הכי אנושית ורוצה להגיע למשהו טוב. אבל זו רק ההתחלה. וכמו וודי אלן, ניזרק ישר לנקודת הסיום.

הקליימקס של האלבום מגיע לקראת הסוף No Girl No Sweet. הרוק והאלקטרוני מתנגשים. ביט שיכל להשתלב יפה במועדון וגיטרות כסחניות. פולי מציגה את הדמות המספרת. שמתאהבת בבחור שהגיע מגן עדן (תגובה לניק קייב?) ולוקחת קיצוני כשהיא אומרת לו שהיא רוצה לקחת אותו לראש שלה ולמסור את כל כולה אליו. ואז הקול של פולי עובר דיסטורשן ואי אפשר שלא להצטמרר. זה האמאמא של הקליימקס באלבום הזה והוא מותיר אתכם פצועים, פגועים מכל הויה דה לה רוזה של פי ג'יי הארווי.

ביורק אמרה על Homogenic שלה שאחרי Pluto האגרסיבי בטירוף מגיע השיר האחרון All Is Full of Love שהוא כמו הציפורים המצייצות אחרי סופה קשה. במקרה של התשוקה של פולי, No Girl No Sweet הוא הסופה הקשה שתוקפת אותך ואז בא שיר הנושא הסוגר. כמו שממה אחרי כאוס טוטאלי שלא נותר בה כלום. עד שמגיע הסינתי העל טבעי הזה ונשמע כמו קרן אור בודדה בתוך כלום.

כל הלהקה נשמעת כאילו הם היחידה בעולם. עם ריף גיטרה בודד וממכר, את כל הדיכאון הזה מסמכמת פולי בשאלה הברורה "האם זו תשוקה?" שמספיקה כדי להביא אותנו למצב טוב? מה עם כל התסבוכים שעלולים בתשוקה בין בני זוג? כל האלבום עמוס השאלות הזה מסתיים בשאלה שדי רלוונטית לשאול היום. 21 שנה אחרי שהאלבום יצא. עם הגיטרה הבודדה הזו, השיר מסתיים שוב באותו אפקט שמימי ומותיר אותנו כאילו נותרנו לבד. בלי קשר לנושא, אני זוכר איך השיר הזה היה תקוע לי בראש אחרי שנסעתי באוטובוס לשבטה על מדי א' לא מבין מה אני עושה עם עצמי. הפזמון פשוט התנגן לי בראש בגלל המוד. מה לעשות זה היה דיכי כזה.

אבל פולי הייתה בדיכי אמיתי. היא אמרה כאמור שה100 אחוז שהיא שמה מעצמה לאלבום הזה הוביל אותה למצב נפשי לא יציב. האלבום הזה שסגר לה את הניינטיז, היה תהליך הריפוי שלה שהוביל אותה למצב טוב יותר. כמה זמן אחר כך, היא הוציאה את Stories from the City, Stories from the Sea. האנטיתזה המוחלטת לאלבום הזה. שירי רוק כיפיים, קליטים, שמחים. מאז, Is This Desire? נותר ייחודי בנוף של פולי.

פייז

היא לא עשתה משהו כזה מאז, אבל היא תמיד לא חזרה על עצמה. ובכל זאת, היא מודה שהאלבום הזה היה הכי טוב שלה. לא נותר לי מלהסכים איתה. הוא עיצב לי את התקופה לפני הצבא, כשהתגייסתי שמעתי אותו. ואני חוזר אליו, אחרי שציינו לפני חודש 21 שנה, אחרי שנה שבה ניסיתי לכתוב את הפוסט הזה ולא ידעתי איך בציון 20 שנה וזה כיף לכתוב על אלבום כזה שמסמל תהליך של התחדשות בקונספט לעוס של שנה חדשה. ואחרי עוד מעט שנה שלא כתבתי פוסט.

אבל לא משנה, אני פה בשביל ציון של 21 שנה לאחד האלבומים שאני אוהב, זה מתאים גם לחורף הקרב. אז אם יש איזה יום גשום עמוס ברקים ורעמים, זו אחלה אופציה להקשיב לה.

אחד הטובים - דיוויד ביירן מארח את פי ג'יי כשהיא מבצעת שלושה שירים מהאלבום (הוא עוד היה טרי בזמנו) 

תולעת תקליטים

היום, לפני 53 שנה, הגיחה לה מתוך המקום היקר לטיסה הזה שנקרא איסלנד, אחת ושמה ביורק. אמנם בת 53, אבל תמיד ילדותית בסקרנות שלה, תמיד אוהבת לנסות דברים חדשים, לא משהו שאפשר להגיד על הרבה חבר'ס בתעשייה. במגוון של סגנונות התנסתה, תלבושות, איפורים, מסכות, משחק מרגש. יכולים להגיד על ביורק הרבה דברים. אם מבטאים את שמה כמו שרגילים או ביירק (היא בעצמה אמרה שהשני נכון), אם הדברים שהיא עושה היום טובים לעם ישראל (נשמעות הרבה טענות שהיא איבדה את זה מרוב חייזריות), אם היא עדיין רלוונטית, כי יש נטייה להאמין שמוזיקאים ששיאם היה בניינטיז, באיזשהו מובן מיצו את עצמם היום (ביורק, רדיוהד, פי ג'יי - מה שלא נכון לגבי אף אחד/ת מהם/ן לדעתי). אבל אי אפשר לקחת את הדבר הבא מביורק: היא הצליחה להביא את האוונגרד למיינסטרים בצורה שאף אחד אחר לא עשה. נכון, בואי הצדיק עשה הרבה מאוד בחייו עם טרילוגיית ברלין והרקוויאם המרגש שלו Blackstar הביאו פה וואחד אמירה שהצליחה איכשהו להתברג לטופ המצעדים הבינלאומיים. גם רדיוהד עשו יופי של יח"צנות לאוליביה מסייאן ואליס קולטריין. והדוגמאות רבות.

אבל אף אחד לא עשה את זה כל כך ברור כמו ביורק, שנשארה החנונית ממגמת מוזיקה שהייתה בנערותה והביאה את אותם רעיונות שכל כך אהבה בבית ספר, בבית ואצל החבר'ס באיסלנד. האישה הזו מוכשרת בכל כך הרבה סגנונות, שנדיר למצוא כישרון כזה שממצה את הדברים שלמד בבית ספר ואוהב אותם בכל ליבו. לא נראה לי שהיום יהיו חבר'ס במגמת מוזיקה שיתלהבו מג'ון קייג' מלבד הקוריוז של 4:33 וממה שאני מבין, הרבה מאוד בתי ספר גבוהים לתאוריה מוזיקלית, מלמדים כל כך הרבה בסיס תאורטי על גבול המתמטי, ששוכחים את הדברים שבאו אחרי צ'ארלי פארקר. בעידן היום, שיש הפרדה כל כך מובהקת בין סגנונות ועולמות מוזיקליים שונים ולכל אחד החוקים שלו, קשה יהיה להוציא כישרונות שיוצאו את כל הטוב מהסגנונות ויצקו את זה לתוצר הייחודי שלהם. אולי תתקנו אותי אם אני טועה חבר'ס, אני תמיד בעד שיביאו לי טיעונים אחרים, אבל לא תראו מישהי כמו ביורק שאוהבת לרגש אנשים במלודיות קליטות ופופיות, אבל שומעת שטוקהאוזן, סטרווינסקי ומיילס דיוויס יחד עם כל הדאנס והטריפ הופ שהיה המיינסטרים בזמנו.

זו אחת הסיבות למה אני כל כך אוהב את ביורק, שהיא בטופ של המוזיקאים שלי, אהבה שעדיין נובעת מסקרנות גדולה (טוב גם נדלקתי עליה, אבל זה מאוחר מדי), כי תמיד נדמה שיש איזשהו פרט שפספסנו ולא קלטנו בשמיעה ראשונה (דבר שהיא עושה הרבה מאוד באלבומים האחרונים שלה וגם האקלקטיות שלה. היא אוהבת כל כך הרבה דברים שונים ולכאורה מרוחקים אחד מהשני, אבל תמיד מוצאת את הקישור ביניהם ומכריזה בצדק שכולם באים מאותו מקום. וכל הפוסט הוא פה כדי לדבר על ביורק כחנונית מוזיקה מושבעת. אפשר לראות באינספור ראיונות שלה לגבי הטעם הרחב שלה שעובר ממקום למקום מאירופה לאמריקה למזרח. דוגמה מרכזית היא ברשימת 13 האלבומים האהובים על הזמרת בכל הזמנים, מבט חטוף רק מראה כמה האישה הזו כל כך לא מקובעת בטעם שלה.

Various Artists - Siamese Soul - Thai Pop Spectacular Vol. 2 1960s-1980s

Steve Reich - Tehilim

Gustav Mahler - Symphony No. 10

Alban Berg - Lulu

Alim Qasimov - Azerbaijn: The Art of the Mugham

Joni Mitchell - Don Juan's Reckless Daughter

Kate Bush - The Dreaming

Nico - Desertshore

Public Enemy - It Takes a Nation of Millions to Hold Us Back

Aphex Twin - Drukqs

Panasonic - Panasonic EP

Black Dog Productions - Bytes

James Blake - James Blake

השתכנעתם? 13 אלבומים מסגנונות שונים, מדינות שונות, זמנים שונים. רק ביורק יכולה לשים מאהלר הגדול ואלבן ברג לצד פאבליק אנמי. חלק גדול מהרשימה הזו מסביר הרבה על הפאזל המוזיקלי שמרכיב את התמונה הזו של ביורק. הבחירה במאהלר וברג זו בחירה די הגיונית, חלק גדול בגלל הנטייה של ביורק לשלב אוונגרד קלאסי שמאופיין בדיסוננטים או ב12 טונים בתוך המלודיות הפשוטות והיפות שלה. עם הזמן כאמור, היא תתעמק ותגיע יותר עמוק בכל הקשור למוזיקת אוונגרד בלתי מתפשרת. הבחירה ספציפית ב"לולו" האימתני של ברג בעיקר בגלל השירה הכל כך משונה וחייזרית שם. ביורק לקחה הרבה מאוד דברים ולמדה מאותה האסכולה הווינאית השנייה הכל כך מושמצת. אני מודה שאני לא מכיר את ברג לעומק, אבל בין היתר, ביורק גם ביצעה אי שם בניינטיז, את אחת היצירות הכי חשובות של המאה ה-20 (ואחת מהיצירות האהובות עליי אי פעם) - פיירו הסהרורי של האבא של המאה ה-20 aka ארנולד שנברג.

Submarine מ-Medulla עם אורח מיוחד - מר רוברט וויאט!

למרות שמרוב הייחוד שלביורק הדביקה לקול שלה למוזיקה שלה קשה לדמיין את זה, אפשר לחשוב שיצירה כל כך משונה ואפלולית כמו "פיירו הסהרורי" נתפרה על אחת כמו ביורק. שירת הדיבור ביצירה של שנברג אמנם לא ממוצת את התום בקטלוג של ביורק, אבל אפשר לזהות ניצוצות של הטכניקה בחלק מהדברים שלה, בין היתר באלבום שלה שגרם להרבה מאוד להרים גבה - Medulla. אלבום א קאפלה (ועשיתי קצת טעות שזה היה האלבום הראשון שלה ששמעתי) שמשתמש הרבה מאוד טכניקות ווקאליות אקסצנטריות וכמעט באפס כלי נגינה מלבד מיתרי הקול, מספק פה הסברים לגבי ההשפעה של האירופאים האוונגרדיסטים האלה על ביורק. ואם כבר מיתרי קול ככלי נגינה בואו נתייחס פה לאלבום חשוב ברשימה הזו.

"תהילים" של רייך יצירה שממצה את הטכניקה הידועה של רייך במנגינות שמתנגות שוב ושוב כשליין אחד בא בדיליי אחרי הליין הקודם ויוצר מעין תחושה היפנוטית כמעט פסיכדלית. וזה נוכח גם באחת היצירות הכי ידועות וטובות שלו. רייך חוזר לשורשיו היהודיים, כשהזמרות שרות בעברית כשרה למהדרין את פסוקי תהילים. אבל כל זה נעשה בדרך הרייכית הידועה שלו כשהמלודיה המעגלית ממשיכה וממשיכה ונהיית אקסטזית. אפשר לשמוע את זה ב-Medulla בו המינימליזם של רייך נשמע כהשפעה גדולה מאוד על ביורק ועל האלבום הזה ספציפית. ושוב אם כבר א קאפלה, בואו נסתכל על השפעה חשובה, אולי הכי חשובה על הזמרת - קרלהיינץ שטוקהאוזן. אחד האנשים המרכזיים במוזיקת האוונגרד של המאה ה-20 וכנראה המשפיע ביותר על החבר'ס הפופולריים.

ביורק היא מאותם אלה שמצאו השראה בעבודה של שטוקהאוזן - האבא, האמא והווטאבר של המוזיקה האלקטרונית. ביורק, שאת המוזיקה שלה רבים מקטלגים כאלקטרונית, מוצאת במלחין השראה גדולה בתורה שלו. בשילוב שלו בין מדע לרגש ביצירות שלו, בריאיון שהיא ערכה איתו, אפשר לראות איך ביורק רואה בשטוקהאוזן כאדם דגול, מורה דרך, איש חכם מעין מאסטר זן שיש ללמוד ממנו. והיא הרבה למדה ממנו. לא סתם היא חלק באבולוציה הזו שנקראת מוזיקה אלקטרונית שאורכת קצת יותר מ-100 שנה וממשיכה וממשיכה להתפתח. ואם נחזור ל-Medulla נבין טוב מאוד שגם שטוקהאוזן היה השפעה ברורה על הזמרת כשבכתבה שכתבה ל-Gurdian על האהבה שלה לעבודה של שטוקהאוזן, אמרה כי היצירה האהובה עליה שלו היא Stimmung.

ופה מבינים שהיא אוהבת אוונגרד, בפסקול שהיא יצרה לסרט של הפרטנר שלה לשעבר, מת'יו בארני - Drawing Restraint 9

ליצירה הזו שהיא א קאפלה לשש קולות, יש מקום מיוחד מאוד בשבילי. בעיקר בגלל שאני זוכר איך היא פוצצה לי את המוח והשאירה אותי המום אי שם בגיל 14-15. ב-Medulla, אפשר לשמוע איך המיתרי קול משרתים ככלי נגינה כמו באותו יצירה של שטוקהאוזן שכוללת מבנים מסוימים שחוזרים על עצמם, כמו באותו אלבום של ביורק, שכולל בתוכו אמנם הרבה מאוד ניסויים קוליים אבל נעשה במטרה להיות קליט ולעשות הפשטה של שיר פופ. מה שאפשר לומר על Stimmung שהתקרב לרמת קליט אפילו אצל מלחין כל כך מנוכר כמו שטוקהאוזן כשהיצירה הזו מבוססת על סולם אחד עליו שרים הזמרים במשך שעה, בהשפעה גדולה מאוד מהמינימליזם. על Stimmung, אני מנסה כבר כמעט 3 שנים לכתוב פוסט ואני משתדל לסיים אותו ממש לפני סיום השנה הזו שבה חגגה היצירה 50 שנה לכתיבתה. אותו מינימליזם מסקרן את ביורק במשך שנים, בניגוד ליצירות של ברג ומאהלר, היא מאוד מעוניינת במהלכים רפטטיביים, אותה רפטטיביות שמאפיינת מוזיקת פופ שהיא שולטת בה ביד רמה. מלחינים יותר קומוניקטיביים כמו ארוו פארט האסטוני גם הוא השפעה גדולה על ביורק האיסלנדית, שאפילו יצרה דוקו על מוזיקה מינימליסטית ל-BBC ב-1997.

אני אצרף פה חלק מהדוקו וכמובן את הריאיון של ביורק עם פארט. זה פשוט מקסים לראות את הזמרת מספרת למלחין מה המוזיקה שלו גורמת לה, מה שמוביל לתגובה המחויכת של פארט - רגע פשוט יפיפה. כמובן, מלבד מוזיקה קלאסית ואוונגרד. גם ג'אז הוא מאוד חשוב בתוך כל התמונה של ביורק. גם בין היתר על הצד האוונגרדי שלו. בריאיון איתה היא מספרת על ההשפעה שלמוזיקה הייתה עליה. ושנחשפה לכל כך הרבה סגנונות. לכל הפסקול של קיץ האהבה עם ג'ימי הנדריקס אצל אמא שלה, למוזיקת ג'אז וסיימון וגרפונקל אצל אבא וסבא וסבתא ומוזיקה קלאסית בבית הספר. היא מצאה את הקישור בין ג'אז להנדריקס ומיילס דיוויס לסטרווינסקי כשנחשפה לסגנונות וכבר אז, הייתה לה את החכמה שהפרדה בין סגנונות מוזיקליים לא בדיוק הכי פשוטה בעולם. וכמו שסטרווינסקי הושפע מג'אז ומיילס דיוויס הושפע מסטרווינסקי והנדרקיס, ככה ביורק מוצאת השראה באותו מגוון רחב שגם היא התנסתה בו לא מעט - והיא באמת הייתה כזו כשהיא ניגנה כמעט הכול כשהייתה נערה. מקלאסי ועד נגינה בהרכבי Pאנק ופיוז'ן.

ידוע האלבום Gling Glo שהוא למעשה אלבום בו שרה סטנדרטים ידועים של ג'אז באיסלנדית, יחד עם הרכב ג'אז פרופר. זה לא אלבום גדול במיוחד, שכן הוא יוצא ממש לפני שביורק פורצת לעולם עם Debut, אבל הוא מאוד מעניין לשמוע את הזמרת שידועה בדברים כל כך אוונגרדיים ומשונים מתנסה פתאום בשירים פשוטים מסורתיים. אבל ביורק כמו ביורק, לא מתחנפת לאותו מקור. היא נותנת את הפרשנות שלה. היא תמיד נשמעת כאילו היא משוטטת ביער ירוק מאשר עם שמלה בשחור לבן במועדון קטן כמו בילי הולידיי. כמובן בשני האלבומים הראשונים שלה, היא מבצעת שני סטנדרטים. כל אחד שונה לחלוטין, אבל גם שם ביורק מביאה את עצמה לחלוטין. בעיקר בראשון. ב-Debut כשמעין הפוגה מכל הבום בום המבורך שיש בשאר האלבום, פתאום מתחילה לשיר בליווי נבל את הסטנדרט הכל - יו אלוהים כל כך מוכר, Like Someone in Love. רק נבל (אולי השפעה מאליס קולטריין?..) וקולה הייחודי של ביורק כשהיא שוכחת לחלוטין מכל החרישה שנעשתה על הקטע הזה וכמה לעסו אותו מכל הכיוונים.

היא מביאה זווית אחרת. כאילו היא נמצאת בחדר מואר רחב וגדול ופשוט שרה כאילו היא והנבל הם הדברים היחידים שיש באותו חדר. זה לא מבוצע אמריקן סטייל, זה לא אותו שיר שבוצע ע"י בינג קרוסבי, אלה פיצ'רלד וצ'ט בייקר מיליוני פעמים. זה משהו אחר. אולי רק אריק דולפי הצליח גם הוא לעשות מהסטנדרט הזה משהו אחר לגמרי. ביורק זו ביורק זו ביורק. ואפילו אם תיתנו לה אום כולתום או עופרה חזה היא תעשה את זה בדרך שלה (תמיד מומלץ שתעשה את זה מתישהו). הסטנדרט הנוסף הוא כנראה השיר הכי מפורסם שלה שאפילו לא כתבה אותו, It's Oh So Quiet. שיר שנכתב במקור בגרמניה ובוצע ע"י זמרת אמריקאית בשם בטי האטון. ולמרות שבגרסה הביורקית, היא יחסית נאמנה למקור, גם שם ביורק נשמעת מאוד לא אמריקאית. הצרחות שלה מרגשות ומצמררות וספק, אם השיר הזה היה הופך לקלאסיקה גדולה לולא ביורק לא הייתה עושה את אותו קאבר שהפך אותה לכוכבת MTV (תודה ספייק ג'ונז).

יש לה תקליט של ג'וליוס המפל - גבירותיי ורבותיי: חנונית על!

ועכשיו, שתי נקודות נוספות להתייחס אליהן ברשימה הזו של האלבומים, זה שביורק פשוט אוהבת אאוטסיידרים ואנדרדוגים. אותה אחת שהפכה להיות יקירת הMTV בניינטיז, שמה ברשימת אלבומים האהובים עליה שלושה אלבומים, של שלושה זמרות גם הן פורצות דרך בשילוב שלהן בין פופ ואוונגרד, אבל לא בדיוק מוכרים או מוערכים מי יודע מה. קייט בוש הגדולה עם The Dreaming האלבום שהיוצרת שלו קראה לו בעצמה "האלבום בו השתגעתי" שעד היום תמיד ניצב שני ל-Hounds of Love המפורסם יותר. ניקו, אותה אאוטסדיירת אנדרדוגית נצחית שרק לאחרונה מקבלת יחס אוהד, עם האלבום שלה Desertshore שממשיך ומשכלל את הנוסחה שפיתחה הזמרת עם ההרמוניום הגותי המשונה והאפל ואותו קול קטיפתי ועמוק למשך 28 דקות בודדות. כמו ביורק שתמיד ראתה בעצמה אאוטסיידרת, ניקו לקחה את אותה מחשבה לצעד קיצוני כשתרמה לכל דבר שיחסל את פרסונת ה"דוגמנית הבלונדינית היפה" ששרה בשלושה שירים באלבום בננה אחד.

ובאיזשהו מובן, כנראה ביורק הזדהתה עם אותה תחושה. אמנם לא לקחה את זה בקיצוניות כמו ניקו שפעלה בתקופה שונה לחלוטין והיחס כלפי נשים אמניות שנות אור מהתקופה שביורק החלה לפעול בה. בעוד ביורק אהובה עד היום בזכות השילוב שלה בין פופ ואוונגרד, ניקו התקבלה בהרבה מאוד הרמות גבה ששאלו איפה ההיא מ-Chelsea Girls, איפה אנדי וורהול, איפה פליני ואיפה הוולווטס. אבל כמו חבר הוולווטס ג'ון קייל, ניקו רצתה משהו אחר, גולמי יותר, אפל יותר. ורק קייל יכל להבין אותה ועשה את המשימה בלהביא את החזון של ניקו במלואו. עוד שיתוף פעולה בין זמרת לנגן שהפך לתוצר משונה ולא מוערך מספיק הוא יחיד ומיוחד.

והנה כבר ב-1993, היא מדברת על חידושים ומוזיקה אלקטרונית

פתאום Don Juan's Reckless Daughter של ג'וני מיטשל מככב פה. על האלבום הזה כתבתי בעבר. וזה כל כך אופייני לביורק לבחור את האלבום הכי פחות מוערך של הזמרת הכל כך מוערכת הזו. זה גם האלבום האהוב עליי של הזמרת, ככה שברור למה יש לי מקום מיוחד פה ולמה פתאום התחלתי לאהוב את ביורק יותר מבעבר. האלבום הזה של מיטשל, נוצר גם הוא כשיתוף פעולה עם בסיסט העל ז'אקו פאסטוריוס, שבעיניי הביא את מיטשל לשיאים הגדולים שלה ושלו. אלבום שנוטש לחלוטין את כל פרסונת הפולק וסינגרית סונגרייטרית עם אקוסטית. האלבום הזה מאוד ג'אזי, משתתפים בו פאסטוריוס ועוד אושיית ג'אז - וויין שורטר. ובאלבום הכפול הזה, ג'וני מלהטטת בין ג'אז, לקצת פולק והרבה מאוד מוזיקת עולם מאפריקה. מה שהפך את האלבום המאוד ניסיוני הזה לפלופ מסחרי. ג'וני מעולם לא חזרה על ההישג הזה, מאז כבר הלכה בכיוונים אחרים. אבל אותו שיתוף פעולה עם ז'אקו, הוא כל כך ייחודי וכל כך משונה בתוך הדיסקוגרפיה של מיטשל עצמה שזה כל כך הגיוני שביורק תבחר באלבום הזה.

היום את שני אלבומיה האחרונים, ביורק עושה בשיתוף פעולה עם המפיק הונצואלי ארקה. אותו מפיק צעיר כנראה לפי ביורק, מבין את החזון שלה יותר טוב מכולם, כמו שקייל הבין את ניקו וז'אקו את ג'וני וכן גם השותפים הקודמים של ביורק במוזיקה שלה כמו מארק בל ז"ל שאותו מוות טרגי ממחלה קטע את שיתוף הפעולה שארך כמעט קריירה שלמה. עוד אלבום שביורק בחרה שמאוד צפוי קצת מצדה לבחור, זה האלבום הכי קשה של אליל האלקטרוניקה, אפקס טווין - Druqks. עוד אחד מהמוזיקאים המוכשרים האלה שלא מפסיק להפתיע, הוא הוציא ב-2001 אלבום כפול גם. שכולל סלטים של סגנונות. מקטעי IDM שכולם מכירים ממנו, ליצירות פסנתר סטייל פיליפ גלאס ואריק סאטי, להקלטות אלקטרו אקוסטיות ואמביינט אפל. האלבום הזה גם הוא התקבל בהרבה הרמות גבה גם ממעריציו הגדולים של טווין. אבל ביורק, כמו ביורק מזהה את הקסם שבאלבום הזה. הגיוון שלו, העובדה שהוא לא מובן בשיט בשמיעה הראשונה, גורמת לך לרצות לשמוע את זה שוב 

פעם.

אם האלבום הלבן מגוון וכפול, אז למה שלא גם Don Juan וDruqks יתקבלו כבר? יחד עם כל האוונגרד וכל הג'אז הזה, ביורק גם בוחרת באלבומים מוערכים ואהובים - האלבום הגדול של פאבליק אנמי, It Takes a Nation of Millions שכבודו במקומו מונח, הוכיח את עצמו כמשפיע על אמנים רבים מכל כך הרבה עולמות שונים ומשונים. גם אם לא שומעים היפ הופ במוזיקה של ביורק ישירות, אפשר לזהות ניצוצות באותם ביטים משונים וקליטים שתופסים את האוזן כמו שטרמינייטור X תפס אותנו בביטים שלו ב-1988. גם האלבום הראשון של ג'יימס בלייק, אחד המוזיקאים/מפיקים היותר טובים היום, מוכיח את עצמו כמשפיע על כל כך הרבה מקומות (תשאלו את ברי סחרוף ואביתר בנאי). ויש עוד הרבה מאוד מקומות להתייחסויות מפה לשם. אבל אני הבאתי את שני הסנט שלי לגבי ביורק והטעם המוזיקלי המשובח שלה.

ויש לה טעם טוב בתכניות טלוויזיה רבאק!

אני מקווה שאולי ככה חשפתי פה דברים חדשים פה ושם ולאוהבי ביורק, זה תמיד תענוג לראות איך היא תמיד מתחדשת כמו אותם אמנים שהיא הזכירה ומזכירה. הרבה מאוד יכולים לטעון שהיא גמרה את הסוס. אבל כנראה שהם רוצים את הקסם הרקיד של Debut, הגדולה של Post והשלמות של Homogenic. אבל זה היה בניינטיז, וביורק לא מעוניינת לחזור על עצמה. האלבום האחרון משנה שעברה Utopia גם הוא מאוד מעניין, אבל מאוד לא קליט ולא מובן על הפעם הראשונה. ונראה שזה מה שמעניין את ביורק היום לאתגר אותנו, להביא אותנו למקומות לא צפויים, ללכת יותר רחוק ממה שהלכה וחלילי צד. כנראה שגם חלילי צד.

התמונה המושלמת לא קי...

מאחל לביורק עוד הרבה שנות עשייה, סקרנות והסתובבות באזורים לא מוכרים שעוד לא נתגלו כמו שהיא אוהבת לעשות ולהפתיע אותנו. בניגוד להרבה מאוד אמנים שהם מתים מהלכים אמנותית וממשיכים להוציא את אותו הדבר שוב ושוב, אני יודע שמביורק אפשר לצפות לדברים מעניינים. גם אם הם לא עושים לי את זה ב100%.

לסיום, הנה מחוותי הצנועה של עבדכם הנאמן לאמנית הזו שהוא כל כך אוהב ותמיד מופתע ממנה.

The Show Must Go On?

את הפוסט הזה אני מביא אחרי הפסקה מאוד מאוד ארוכה שבה הנחתי לבלוג שהושקעה בו הרבה אהבה ועבודת כתיבה שנעשתה מאהבה גדולה למוזיקה ואמנות נטו. במשך זמן מסוים, התחבטתי הרבה מאוד עם עצמי בנוגע לכתיבה והגעתי לאיזשהו יובש יצירתי מהבחינה הזו. דברים רבים קרו ומתרחשים בחיי. אני מאוד רוצה לחזור למצב של שטף כתיבה לגבי מוזיקה טובה ודברים אחרים בתקווה שעל הדרך, חשפתי אתכם למשהו חדש אנשים נפלאים וטובים שתומכים בבלוג. והיו הרבה מחמאות שפשוט עשו לי את היום. מודה לכם מאוד ומקווה לחזור ולתת ברבאק בכל הקשור לבלוג, למרות שדברים קורים בחיי ומשנים את הסיפור פה. אבל בכל מקרה, במהלך הזמן האחרון. התחבטתי הרבה הרבה הרבה מאוד בנוגע לנושא הזה של הפוסט שאני רוצה לכתוב היום. אני מרגיש באיזשהו מובן קצת נוסטלגיסט זקן. עם כל הנטייה לשבח את הדברים החדשים ולהביט קדימה, אני רוצה להביט היום קצת לאחור ובאיזשהו מובן לחזור לגילאים 12-15 במבט של הבן 18 שאני היום.

הנושא הזה הוא נושא שקשה לי מאוד להתייחס אליו מבלי לחוות סערת רגשות/לדפוק את הראש בקיר (טוב הגזמתי קצת). והוא להקת קווין והדרך שלה להפיץ את המורשת שלה ברבים. הנושא הזה מתעורר אצל כולנו כמובן בשל החזרה של קווין לשיח היום עם הסרט רפסודיה בוהמית. אוטוביוגרפיה שמנסה לסקר את תולדותיה של אחת מלהקות הרוק הגדולות ביותר שבריטניה הוציאה אל אוויר העולם ובעיקר את חייו הקצרים של סולנה, דמות פולחן נצחית בפנתאון הרוק - פרדי מרקיורי. הנה זה בא. אני ניגש לזה כאמור באמביוולנטיות, בגלל שלקווין אני שומר חסד נעורים (אפילו חסד ילדות) שנמשך 6-7 שנים יפות. להגיד שאני מקשיב ללהקה היום על בסיס קבוע. ממש לא. אפשר להגיד שככל שהלכתי רחוק יותר בטעם המוזיקלי. המון חבר'ס שהיו לי לפסקול חיי במהלך הכיתות ו'-ט', קצת נזנחו עם הזמן כשכבודם מונח במקומם.

קווין שייכים בשבילי לתקופה נהדרת במיוחד שארכה למספר שנים טובות שלי כילד חנון ראשל"צר שהתחיל להקשיב למוזיקת רוק ונכנס לקטע לאט לאט. הקרדיט להיכרות שלי עם קווין זקוף לזכותה של אמאל'ה שפתאום קראה לי לשמוע איזה שיר אחד שהתנגן בגלגל"צ (הייתי אז בן 12, מי חשב שזה דבר רע בגיל הזה?). זה היה קצבי, זה היה כיפי, זה גרם לי להרגיש ממש טוב: זה היה Don't Stop Me Now. וככה התחיל סיפור אהבה שכזה. מרקיורי הפך גם אצלי לאליל מלכותי שאסור לפגוע בהילה הקדושה שלו, בריאן מיי הפך בשבילי לאיידול וכן הלאה וכן הלאה. היציאה הזמנית מהאופוריה הביטלסית הביאה אותי לחקירת טריטוריה חדשה, אקלקטית וגם בעיקר - כיפית. על הדרך, הטעם התפתח לעוד להקות רוק על כל מיני סוגים. וזה קרה. במהלך שנות החטיבה, הטעם המוזיקלי שלי התפרש על פני שנות השישים/שבעים וקצת שמונים הישנות והטובות. חלק מהלהקות אני עדיין שומע היום (ביטלס, פלויד, הדורס, קרימזון וקצת ואן דר גראף, ג'טרו וג'נטל ג'ייאנט), חלק מהן פשוט עיצב לי את אותה תקופה ספציפית. אני ילד רוקר! כן! רוק נ רול לנצח! זו המוזיקה הכי טובה וצורת האמנות היפה ביותר שניתן להעלות! וכל מי שחושב אחרת לא מבין כלום!

אלה היו זמנים של לד זפלין, דיפ פרפל, ג'נסיס, יס, בלאק סאבאת', ELP, Rush, איירון מיידן, קאמל... התרפקות נצחית על הסבנטיז! מי חשב אז על זאפה, קפטן ביפהארט, רוברט וויאט, טום וויטס, ניק קייב, לו ריד ובריאן אינו? בואי ודילן צצו פה ושם. מי בכלל ידע מי אלה קולטריין, מינגוס וקולמן? מי שמע בכלל על סטרווינסקי ושנברג? Pאנק עוד היה איכס, קראוטרוק לא היה קיים אצלי בתודעה, מי העז על ללכת לטריטוריה של פאבליק אנמי, טרייב קולד גווסט, ביסטי בויז, דה לה סול, מאדוויליאן ואפילו קנדריק לאמאר וטיילר דה קריאייטור? מי בכלל אהב את זוהר ארגוב וצלילי הכרם?! עוד לא הכרתי ונדלקתי על קייט בוש, ביורק ופי ג'יי הארווי. אפקס טווין ובורדס אוף קנדה לא היו ידועים בכלל. ועוד ועוד ועוד. ובין היתר, גם קווין היו שם באותו פסקול של חיי בזמנו. כמה חרשתי על הדיסקוגרפיה שלהם אז. כמה אהבתי להקשיב לאלבום השני, ללילה באופרה ובקיצור כמעט כל שיר שלהם בעיניי ואוזניי, היה יופי ייחודי.

הזמנים האלה עברו מאז ובאזור כיתה י', התחלתי לעבור לצד האפל יותר. את הגיטרות הוירטואוזיות, המקצבים המשתנים וסיפורי האגדות החליפו קטעים רפטטיביים שנמשכים לנצח, פידבקים מחרישי אוזניים, ביטים שונים ומשונים ומילים שהן כאלה לא פחות. הטעם השתנה ולפתע, המבט על אותן להקות מהזמן ההוא הפך להיות יותר מפוכח ובוגר. לכן, כשב-2018, יצאה ההודעה שעומד לצאת לאקרנים סרט אוטוביוגרפי על להקת קווין שאהבתי לאהוב כל כך בזמנים מוקדמים (ועדיין אוהב), חששתי. מאוווד חששתי (זה בול הרגע להגיד "אתה בטח כיף במסיבות ליעד"). מאז שקווין הפכו ליקירי הקהל הרחב, היה ברור שיש רצון לעשות עוד קצת מהמותג המצליח, אחרי עשרים ופלוס שנה שהרביעייה לא מנגנת יחד. מאז פרדי כבר לא איתנו, קווין הפכה מלהקה פעילה לאתר לשימור מורשת. מצב בעייתי שיושב לי יותר מדי על הראש בגלל ההקצנה שהוא חווה היום. אותו שימור המורשת הזה זקוף לזכותם של הצילי וגילי של הלהקה הזו שנמצאים יחד מאז אמצע הסיקסטיז. גבירותיי וגבירותיי: בריאן מיי את רוג'ר טיילור.

הגיטריסט והמתופף שבצעירותם פרצו גבולות והפכו עולמות ליצירת צליל חדש, הפכו היום להיות לפקחים על המורשת שהאגדית שבה לקחו חלק משנות השבעים עד שנגדעה בטרגיות בשנות התשעים. עכשיו פה אני אדגיש את העניין שמציק לי. אם עד עכשיו זה נראה שאני מתכוון לירות חיצים ביקורתיים במי שהיו לגיבורים גדולים בשבילי, אז אגיד ככה: כן ולא. כי זה בסדר גמור לנסות להחיות את זה שוב, כשמיי את טיילור מחליטים פתאום ב-2008, לחבור כוחות עם פול רודג'רס, שעשה את שלו עם סולן Free ובאד קומפני כדי ליצור אלבום שחתום תחת השם Queen+Paul Rodgers עד כמה שהוא לא בדיוק היה מעניין או מי יודע מה. זה בסדר גם לעשות היום סוג של מופעי קריוקי עם אדם למברט ולשמר את המורשת של אחת מהלהקות האהובות ביותר מאז ומעולם. גם אני הייתי במופע ההוא בארץ ולהגיד שיצאתי ציניקן זקן לא בדיוק יהיה נכון. אני זוכר את ההופעה מהנה ומרגשת ביותר ואין לי שום אינטרס להגיד שכל הדבר היחיד שמניע את מיי וטיילור זה כסף. בכל מקרה, החבר'ה האלה עשו את שלהם והם פשוט רוצים להמשיך כי זה בריא לעשות דברים בגיל מבוגר במקום לצאת לפנסיה.

אין שום בעיה עם זה בכלל. הבעיה בשבילי מתחילה כשמיי וטיילור דיברו על העניין שהסרט שמוקרן עכשיו, הוא בעצם הצגתה של קווין, מי שהייתה בעבר אחת מהלהקות היותר שאפתניות שהצליחו במחתרת (משמע אומר השנים הראשונות) כחוויה לכל המשפחה. רגע! רגע! רייגע! הולד איט! פה חשדתי! קווין?! להקה לכל המשפחה?! מהרגע הזה, אני חששתי ממה שהולך להיות על המסך. כן חבר'ס בוא נודה בזה, קווין הפכו להיות שם ידוע בקרב כל בן אדם שני. ולפעמים הסיבות לא משהו. לא נראה שמיי וטיילור מעוניינים להראות את העובדה שקווין היו הרבה יותר מלהקת להיטים וסולן עם שפם. זה עוד ניסיון לבוא ולשמר את המורשת של מותג ושמו קווין ואחד בשם פרדי מרקיורי. כבר 40 שנה שקווין הם יקירי הקהל הרחב עם אותו להיט מהפכני Bo Rap שמיקם אותם סופית על המפה ומאז, לאט לאט בהדרגתיות קווין נהייתה פחות הרפתקנית. פחות חריגה. יותר אהובה על הקהל הרחב עם המנוני אצטדיונים שסוחפים אחריהם מיליוני אנשים שמתחילים לשיר. אין בעיה. למען האמת, אני חושב שקווין היו אחת מלהקות הרוק היחידות בסבנטיז שעשו את המעבר ושרדו יפה גם באייטיז האפלות.

להקה לכל המשפחה?

הם עשו אלבומים לא רעים בכלל והלהיטים הידועים כבודם במקומם מונח. נכון, אז היו שירים שהם היו פשוט טעות להוציא אותם לאוויר העולם (אהמ-Don't Try Suicide, Body Language-אהמ). נכון זה כבר היה נראה שקווין נהיו גרסה מנופחת של עצמם. אבל את היכולת לכתוב שירים קליטים וכיפים שלא נוטפים דבש ברוב הזמן, אי אפשר לקחת מהם. אבל אפשר לומר שאותם חבר'ה ארוכי השיער בסבנטיז שאהבו את בלאק סאבאת' וג'נסיס, התבגרו והחליפו גישה. לא בטוח כמה לטובה. כי השאפתנות ירדה. ובגלל שכולם אוהבים את קווין עכשיו, זה בעייתי לעשות משהו חדש. בסדר. לא כולם קינג קרימזון. מה שבטוח, מאז ההצלחה הגדולה, אפשר להבין שקווין הפכו למעין מותג לכל המשפחה. כולם אוהבים לשטוף את הרצפה עם I Want to Break Free. ופה בעיניי הבעיה.

כשמיי וטיילור פיטרו את הליצן המטורף סשה ברון כהן מתפקידו לגלם את דמותו הכל כך ייחודית של פרדי מרקיורי, התחלתי לחשוד. נאמר כי כהן רצה להראות את הסיפור האמיתי. בלי דאווינים, בלי צנזורה, בלי שיט מייפה. השניים שחוו את הסיפור, רצו לייפות, לנפח וליצור גרסה ידידותית של הסיפור של קווין. וזה חורה לי. נכון, יכול להיות שזה אולי מוגזם מצד כהן להציג את כל הסיפור הקיצוני בלי הנחות, אבל מצד שני, לעשות מקווין סיפור שובר קופות שיבואו לראות משפחות וחברים זה משונה לי. זה משונה לחשוב שפעם קווין הייתה להקה ששרה ב-1973: "אל תקשיבו למה שאמא אמרה" ועכשיו זה נראה שמיי וטיילור שהיו מוזיקאים מהפכנים בצעירותם הפכו לסוג של מארגני חתונות שחייבים שהכול ייראה מושלם. עכשיו פה אני מביא עוד טענה שתשבור את הראש: אני נהניתי מהסרט.

אהבתי את המשחק של מר (רובוט) ראמי מאלק, עד כמה שהוא לא בדיוק דומה לפארוק. נהניתי שהתייחסו לסבנטיז בטיפטיפטיפונת מהזמן. אהבתי את איך שעשו את ג'ון דיקון (או דיקן איך שבא לכם), דמות חשובה במיוחד בסיפור הזה שנקרא קווין והמשך מורשתה שאני אגיע אליה. שחזור Live Aid היה יפיפה שאפילו בכיתי ונזכרתי למה כל כך אהבתי את קווין בגיל 12 וכמה התרחקתי וכמה שכחתי מאיפה באתי בכל הקטע הזה. אבל להגיד שזה היה דיוקן מדויק וממצה. לא ולא. ברור שהסיפור ידלג פה ושם ויעשה מיש מש בין שנים ותקופות. ברור שיביאו כל מיני דרמות שלא היו קיימות בסיפור האמיתי כי זה סרט הוליווד חבר'ס.

ולמה לא התייחסו לסיפור חשוב בביוגרפיה הקווינית: ההופעה בSun City בדרום אפריקה שעשתה לקווין וואחד פיצוץ תקשורתי וקריאות לחרם בגלל המצב החברתי הבעייתי ששרר שם (שנים לפני שאנחנו נהיינו יקירי ה-BDS)? כל זה גורם לי לשאול, כמו שיר נהדר ולא ידוע של הלהקה: Was It All Worth It? זה באמת היה עדיף לעשות את הסרט הזה או לעשות אינספור טורים עם 1/2 להקה כשאפשר פשוט לראות את ההופעות ביוטיוב, להקשיב לדיסקים בבית ולצפות בדוקו הנהדר והמרגש שעשו ב-2011 Days of Our Lives שהציג את הסיפור של קווין יפה ונכון בלי דאווינים, בלי הגזמות, בלי גרוטסקות ופשוט הראה איזו להקה נהדרת היא הייתה במהלך כל שנותיה?

בריאן מיי - יועץ אמנותי (וקצת יותר מזה)

האם הסרט היה יפה? כן. עשה כבוד? כן. עושה שקט בלב? ממש לא. ברגע זה יש לי מעין יחסי אהבה וכבוד-ציניות נרגזת כלפי הלהקה ששינתה את חיי אי שם ב-2012 והיום, קשה לדבר עליהם בלב שלם. מדובר בלהקה כאמור שהייתה אחראית למהפכה בצליל הרוק נ רול שעיצב משם והלאה את הצליל של הרכבים ואמנים נהדרים לא פחות. אבל מאז, ההתמסדות שהלהקה ושניים מחבריה חוו, קשה לדבר על קווין כלהקה מאוחדת ומיוחדת שעשתה מוזיקה ייחודית. תמיד יהיה דיבור על הלהיטים הגדולים, על כמה פרדי היו מוכשר וההם שהיו שם, על רפסודיה בוהמית. אבל מרוב כל הדיבורים, איפה המוזיקה? ויותר חשוב - למה לא לחשוף קהל שלא מכיר את כל הקטלוג של קווין? לא נמאס כבר מWe Will Rock You, מ-We Are the Champions? לא חרשנו את I Want to Break Free? אפשר משהו אחר חוץ מ-Under Pressure? בואו תראו את קווין ההם בסבנטיז ששרו על מלכה שחורה, על שקרן, על נוח שניבא את המבול, על בחור שיושב על המדרכה.

או למה לא לדבר על האייטיז עם רגעים יפים וטובים שלא זכורים כמו Radio Ga Ga. למה לא להכיר להם רגעים מרגשים ויפים כמו Mother Love, השיר האחרון שמרקיורי הקליט לפני שנפח את נשמתו והותיר את כולנו עם דמעות בעיניים? 40 שנה עברו ויש אנשים שעדיין בשבילם קווין זו להקה של Greatest Hits ושפם. חבר טוב שלי התפלא לשמוע שבתחילת הדרך הם עשו דברים מאתגרים ומשונים. וזה בדיוק מה שמיי וטיילור צריכים לעשות במקום לחזק את שמם כמותג. מאז מרקיורי איננו, הניסיון לשמר את המורשת שלו ושל קווין עבר גלגולים רבים. ההופעה ב-1992 לזכרו, הקמת הארגון למלחמה באיידס שלקח את הסולן מאיתנו והשיר האחרון שהוקלט ע"י כל השלישייה הנותרת יחדיו No One But You, היו מאמצים יפים ומרגשים שרק חיזקו את הרזומה של הלהקה הזו. אבל היום, לאט לאט, זה מרגיש כבר שהלימון נסחט ואי אפשר לחזור על אותם שירים ברדיו. בחייאת חברים, כמה אפשר לחזור על עצמנו (אהמ-רוג'ר ווטרס-אהמ).

עם יורש כס המלכות - אדם למברט

קווין לפני שהם סמל לתרבות פופולרית, הם קודם כל להקה מוזיקלית. ואת זה נראה שמיי וטיילור קצת שכחו. יעשו מה שהם רוצים. אבל למרות שהסרט עשה לי טוב, הוא גם לא השאיר אותי שקט לגבי מה הולכים לזכור ולשמוע מקווין. להקה שהייתה הרבה יותר ממה שבדרך כלל חושבים עליה. השניים המוכשרים הללו צריכים להבין שמה שהיה היה וצריך להניח לזה. ובואו נראה מה החבר'ס האחרים מהדור של הקוויניסטים עשו: פיטר גבריאל השאיר את העבר המפואר בסבנטיז מאחוריו והפך להיות חדשן ששילב בין פופ ואוונגרד, פייג' ופלאנט חזרו אמנם עם השירים האהובים של לד זפלין אבל הציגו אותם במסגרת רעננה וחדשנית של מוזיקת עולם, פול מקרטני הוציא אינספור אלבומים במגוון סגנונות שיכולים לכסות קריירות של אמנים שלמים. ואתם יודעים מה - הדוגמה המובהקת, השותף המפורסם של הלהקה ללהיט הגדול שלה Under Pressure, דיוויד בואי לקראת מותו הדרמטי לא פחות, לא מביט לאחור ויוצר קליפים ביזאריים ומוזיקה חדשנית שלא נשמע כמוה.

ג'ון דיקון.

בקיצור מצבם של מיי וטיילור הוא כמו שהיטיב לתאר איאן אנדרסון כ-Too Old to Rock n Roll, Too Young to Die. בסדר, מה שהם עשו עד עכשיו מובן לחלוטין. הרי זה כיף עדיין להופיע. אבל לעשות מזה מותג לכל המשפחה, זה קצת מוגזם. זה מוזיקה פה, לא ערוץ הופ. הסרט אמנם עובר בכיף, אבל יש לי תחושה שניסיונות חדשים לשמר את המורשת יגררו כבר תגובות בנוגע לפנסיה או שינוי פאזה. ופה אני נותן את השאפו הגדול למר ג'ון דיקון, אחד הבסיסטים הכי אנדרייטד בהיסטוריה ואישיות אנדרייטד (שכמו שאמרתי, קיבלה יופי של ייצוג בסרט) שעשה בחכמה והבין שזה נגמר. דיקון עזב את חבריו ללהקה כי הוא הבין שבלי פרדי זה לא זה. ובאמת, בלי פרדי, קווין הפכה להיות מוזיאון של עצמה. ההופעה שחייבת להימשך. הבסיסט השקט והמופנם הבין שאי אפשר לשחזר את תהילת העבר והמשיך הלאה בחייו. צעד מכובד ביותר שמראה שלפחות אחד הבין שבסרט הזה היינו כבר.

אז אוקיי בסרט הזה כנראה גם נהיה כבר לעוד הרבה זמן. אבל! וזו השאלה הגדולה - למה לא להראות את הסרטים האחרים? למה לא להראות את קווין מעבר לLive Aid והGreatest Hits? חבל שלא יכירו עוד דברים נהדרים שהיה ללהקה הזו להציע. ואם לא, אז רבאק כמה אפשר על אותם להיטים. בסרט (זה לא ספוילר), נאמר שם שהלהקה הזו מורכבת מחריגים ומיועדת לחריגים ולשונים בחברה שנדחקו לשוליים שלה. פעם זה היה נכון. היום זה מרגיש שקווין שייכת לכולם. וזו כנראה אולי הטענה המרכזית שאני יוצא ממנה בסוף. אני לא מדבר פה מנקודת מבט מבוגרת ציניקנית שבדרך כלל שמורה למבקרים. אני מדבר פה בתור הילד המעריץ שקווין בשבילו הייתה כמו איזה מיתוס אדיר שלא ייאמן שקרה בכלל. פעם קווין באמת הייתה להקה חריגה. אבל היום אני מרגיש שהיא שייכת לכולם וכאילו כולם לוקחים ממני את הצעצוע שלי ומשחקים בו. זה מבאס. פעם היה משהו שלך אישית, אבל כולם מכירים ואוהבים ובו בזמן, אף אחד לא מסתכל אל מה שהיה מעבר וחבל - כי יש לקווין כל כך הרבה יותר להציע.

יכול להיות שאני סתם ציני, יכול להיות שזה סתם חרטוט שכל עכשיו. יכול להיות ששינוי פאזה לניק קייב ורדיוהד הרעילו לי את המוח. אבל זו הדעה שלי. ואני תמיד שמח לשמוע מה יש לכם להגיד ואולי להאיר את עיניי. כי מהסרט נהניתי. אבל בו בזמן, אני מאוד חושש ממה שעתיד לבוא. אז לסיום, אצרף לכם פה סרטון שמציג את קווין בהופעה בשעתה הכי יפה. כשהרדיו התעלם מהם ואף אחד כמעט ולא שמע עליהם (אני לא אוהב להיות בנוסטלגיה, אבל פה זה נדרש). מיי וטיילור יכולים לעשות מקווין להקה לכל המשפחה, אבל אני פשוט אביא את הציטוט שסגר את אחת מהיצירות הגדולות ביותר שהשניים האלה ומרקיורי את דיקון לקחו בהם חלק:

עזבו את המקהלות ושירי הערש שלכם

היכנעו לעיר הגחליליות

תרקדו עם השטן בקצב עם הלהקה

לעזאזל עם כל ה"ביד ביד" שלכם

עכשיו זה הזמן להיעלם לנצח

4 שנים והשיר נשאר כרגיל (10 סרטים אהובים)

שוב שלום. שוב חוזר אחרי תקופה ארוכה של חוסר פעילות פה. מצטער, היו כל מיני דברים למיניהם וגם הרגשתי די חלוד. עכשיו, י"ב הסתיימה ואיתו גם 12 שנות לימוד מה שגורם לתקופת ההמתנה הארוכה מסיום הבגרויות ועד תחילת השירות הצבאי. דברים רבים קרו בינתיים. הקשבתי לדברים רבים, קראתי, צפיתי, הרהרתי, אכלתי. ואני חוזר לכתוב פה ואני מקווה מאוד שעכשיו בזמן האחרון נבלה יותר זמן ממה שהיה בשאר השנה. והנה שוב אנחנו מתכנסים כאן ב-17 ביולי, כדי לחגוג את אותו התאריך החסר משמעות בעליל, מלבד העובדה שמדובר פה על היום שבו הקמתי את הבלוג הזה בתקופה יבשה בקיץ 2014. לא האמנתי שעם הזמן, אנשים באים, תומכים, משתפים ונותנים פידבקים לגבי הבלוג הזה. אני אסיר תודה כלפיכם אנשים יפים ונהדרים שקוראים, מגיבים ומדסקסים על הנושאים שיש פה בבלוג של טינאייג'ר בן 18 כמוני. רק בשביל הדברים האלה, שווה לכתוב בלוג. אין שום תמיכה חיצונית כלכלית מאיזשהו אתר גדול או מגזין ידוע, אין רדיו ושאר ירקות. הבלוג הזה הוקם למען אהבת האמנות על כל גווניה ולחלוק אתכם מחשבות לגבי דברים מוכרים ופחות.

מאז יצאתי להפסקה יש לי מחויבות כלפי המקום הזה להמשיך ולכתוב, כי יש קהל (וזה כל כך משמח להגיד את זה) לדברים פה. יש עוד סדרת "מדאדא לפאנק" להשלים. מקווה להיות יותר נוכח פה כאמור ופוסטים יבואו בנושאים שונים ומגוונים. אז מה נחליט לעשות פה כדי לחגוג 4 שנים? טוב. אחרי מחשבה, החלטתי ללכת על העניין הבא. מלבד מוזיקה ומיץ תפוזים, יש עוד הרבה אהבות בחיים. וקולנוע הוא אחד מהם. מאז אזור כיתה ט'-י', התחלתי להיחשף ליצירות אדירות, פרודיות מצחיקות ודרמות קורעות שגורמים לך לחשוב. ממש לשבת לבד ולשבור את הראש על "מה ראיתי פה?". לא השטויות של הוליווד, אלא משהו ממש גדול שנשאר להרבה זמן. אז לכבוד חגיגת 4, החלטתי שאולי נעשה עוד איזו רשימה (עד מתי?!). של - 10 סרטים אהובים שאני מאוד מעריך ועיצבו לי את העולם האישי, דרך חשיבה ודרך חיים. חייב להגיד כי מדובר פה ברשימה רנדומלית. אין פה יותר טוב, פחות טוב. למען האמת, אני לא בטוח אם יש לי בכלל סדר עדיפויות במדף הסרטים שבראש שלי. אבל אנחנו פה כדי לחלוק חוויות, לדבר על תחושות ולמה הדברים האלה כל כך טובים.

ואתכם חביבים, אפשר לדבר ככה על איזה 10 סרטים שממש עשו לי את זה, מאז צפיתי בהם בתקופות שונות בחיים, לחלקם אתה חוזר אחרי הרבה זמן, חלקם אתה עדיין לא צופה בהם בפעם השנייה ואחרים כבר נצפים בלופים. נכון, יהיו חסרונות מורגשים, אבל אני מקווה שברשימה תמצאו דברים שאתם אוהבים, אולי גם כאלה שאתם לא מכירים ואין יותר מאושר ממני להכיר עולמות חדשים. אז הנה לכם פה, קוראים מדהימים - 10 סרטים שכנראה אם היה אי בודד ובו אכסניה עם אספקת חשמל, טלוויזיה או מחשב וממיר DVD, הייתי לוקח אותם לשם. מקווה שתיהנו:

מועדון קרב - דיוויד פינצ'ר (1999)

איך אפשר שלא? המציאות האכזרית שהכרנו בספר של צ'אק פלאניוק, הופכת לממשית על המסך בניצוחו של דיוויד פינצ'ר. מאז יצא, הפך לסרט קאלט שהתגלגל לסוג של דרך חיים שמתבטאת בסגידה לו וציטוטים בלתי נשכחים שנכנסים איכשהו ליומיום שלנו. את הסרט הזה, אני זוכר בהחלט טוב מאוד בצפייה הראשונה. אחרי תקופה מאוד יבשה בסוף י"א בקיץ, כשחלק מהחברים מתגייסים ואתה לא מוצא איזו יצירה מטלטלת שמותירה אותך בשוק, הסרט הזה הגיע פתאום כשהיה זמין לצפייה בyes. שמעתי על המעמד הפולחני של הסרט ולא בדיוק ידעתי מה לצפות. little did i know. הצפייה הראשונה הייתה חוויה מדהימה - מצחיקה, מטלטלת, מפתיעה ובעיקר, מוציאה אותך עם הרבה מחשבות וקורעת אותך מבפנים כשאתה מהרהר לגבי הדמויות, גורלן, המקרים שמתרחשים ומובילים למצב לקרות כפי שהוא קורה.



השיחות עם חברים על הסרט הזה הובילו למחשבות על הנושאים שהוצגו בסרט - דור ריקני שלא יודע איך להסתדר לקראת פתיחת המילניום החדש, עומס הידע שמוביל לחוסר תפקוד, החזירים הקפיטליסטים העושקים מול אנרכיסטים קיצוניים, התסכול של רבים מהריקנות של התקופה שמוביל להתנהגות אגרסיבית. בראד פיט ואדוארד נורטון אולי בתפקיד חייהם, משחקים תפקיד מורכב. ומלבד המחשבות - מה לא היה בסרט הזה? העריכה המשונה ולפעמים גסה בחלק מהזמן, ההומור השחור לצד האווירה הרצינית והביזארית, האווירה הייחודית והפסקול של הDust Brothers, כל אלה התאחדו לעוד יחידה של אותו יקום שנקרא "מועדון קרב" ובו שתי גלקסיות: הספר והסרט. לא צפיתי בסרט הזה הרבה מאוד זמן. ואני חושב שזה נכון. אני אחכה לרגע הנכון ואצפה בזה שוב, אחרי זמן רב שהתספורת האייקונית של בראד פיט לא נראתה לעיניי ואמשיך לחשוב על מה קרה פה ומה נכון לעשות במיוחד בתקופה שאנחנו חיים בה היום.

הרומן שלי עם אנני - וודי אלן (1977)

על "אהבה ומלחמה" הפרודיה הנהדרת של אלן על דוסטויבסקי, כתבתי כאן, אז אני ארשה לעצמי להיות בייסיק ולדבר על הסרט שסופית קיבע את הבמאי האינטלקטואל היהודי-ניו יורקר-נוירוטי-יו ניים איט כדמות חשובה בקולנוע המודרני. ויותר חשוב, הסרט שגרם לי להתאהב על הפעם הראשונה בגוף העבודה של הבחור הזה, וודי אלן. כיתה י"א (עדיין) ואני מחליט לצפות ב"רומן שלי עם אנני". מעולם לא צפיתי בוודי ובדבריו לפני כן, שמעתי על השבחים והמעמד שמאז צבר. אבל לא ידעתי למה אני נכנס. מצאתי את עצמי צוחק בלי הפסקה מההערות הציניות של אלווי סינגר, בן דמותו של אלן שלא מפסיק עם החרדות הנוירוטיות שלו ובו זמן, להיות מוקסמים מאנני/דיאן קיטון במהלך כל הסרט הלא לינארי הזה. מאז, צפיתי בו אינספור פעמים וגם עם חברים שלי ראיתי אותו.



לא כולם אהבו, אבל המסר נכנס לחלקם. מאז, אני ממשיך לחשוב על העניין המורכב הזה שנקרא "אהבה" שמופיע בעיקר במסגרת הרומנטית שלו. הסרט הזה הדגיש לי בתודעה את העניין שמערכות יחסים רומנטיות הם לא סיפורי סינדרלה, בלי שטויות שמאכילים אותנו בתור ילדים. אהבה ויחסים בין שניים זה דבר מורכב, מאוד קשה, מעין אודיסאה מתוקה-מרירה כזו שיש כאלה שמתמודדים איתה בהערות ציניות מתוחכמות לאינטלקטואלים ממורמרים או משהו כזה. זה סרט שארצה לצפות בו עם בת זוג ולהיכנס יחד לתוך הדבר הזה. וודי אלן פחות התחבב עליי מאז הסרט ההוא. את העניין הקומי הוא זנח בהדרגתיות למען סרטים רציניים א לה אינגמר ברגמן. אבל בואו ואגיד לכם, כשוודי איזן בין האינטלקטואליות והמחשבות הפסימיות לבין ההומור הציני והייחודי לו, יצאתם מרווחים משני הצדדים. מאז, מונתי פייטון, חיפשתי בנרות עוד איזה יוצר שיביא מחשבות עמוקות לתוך העניין הקומי ואז וודי בא והסרט הזה המחיש את העניין בדיוק - לצחוק ולחשוב.

2001: אודיסאה בחלל - סטנלי קובריק (1968)

מה - לא - נאמר - על - הסרט - הזה?! סליחה. זה לא סרט. זה משהו הרבה יותר גדול מזה. קובריק הוא בלי ספק, ה-במאי. כל סרט - מלאכת יד אמן. לא משנה באיזה ז'אנר עבד, הוא ידע להוציא את המיטב בכל שוט ופריים. חשבתי והתחבטתי איזה סרט אכניס פה לרשימה הזו. אולי "תפוז מכני" שקטונתי מלהציג אותו ולדבר עליו או הסאטירה המופלאה "ד"ר סטריינג'לאב". אבל לבסוף, החלטתי - הסרט הראשון של הגאון בו צפיתי לפני שנתיים בכיתה י'. עדיין טירון בעניין הקולנוע וביחס אל קולנוע כאמנות. ואני הייתי בשוק. כמו שאמרתי קודם, הסרט הזה הוא הרבה יותר מסרט. הוא מחשבה פילוסופית משונה וקשה לעיכול שאפשר לחשוב עליה גם היום. הרבה אמרו שזה סרט גאוני ויצירת מופת. הרבה אמרו שזה סרט שלא קורה בו כלום. אבל זה העניין. כל האפקטים שלא ייאמן שהם נראים יותר טוב מכל מה שתראו בסרט של ג'ורג' לוקאס ושות', הצילום שהופך כל פריים מהסרט הזה לציור בפני עצמו. הפסקול הבלתי נשכח ובעיקר המוזיקה של ליגטי הגדול. כל אלה מתאחדים לאחת היצירות הכי גדולות אי פעם.



עד היום, אני יוצא מהסרט הזה עם יותר שאלות מתשובות. ואני תמיד להוט לחשוב ולנסות להבין מה קרה פה? האם באמת הפכנו לכאלה חסרי רגישות לעומת הרובוט שמתוכנת להיות כל יכול שאומר שהוא מפחד? עוצמת הרגש שמתעוררת אצלי בסרט הזה לא נתפסת כשברוב הזמן, דברים אמוציונליים שבמאים בהוליווד היו מנפחים מקבלים אצל קובריק מסגרת מכנית, קרה שבלתי אפשרי ששערות הגוף שלי לא סמרו. אני אוהב לחשוב על הסרט הזה כמה שקורה למייג'ור טום הנצחי של בואי, אחרי שהחללית שיוצאת משליטה דועכת בפייד אאוט. העובדה שב-1968, היה לנו פה סרט עם תקציב עצום מחברת ענק שברוב הזמן, דייק מדעית במה שקורה מחוץ לכדור הארץ, היא לא נתפסת. העובדה ש50 שנה אחרי הסרט, אנחנו מוקפים במכשירים שהניצנים להם היו בסרט הזה (כמו הספרים של ז'ול ורן) היא מדהימה. אני חושב שעוד מילה פה תהרוס את העניין. צריך להבין שעד היום אין סרט כזה שגורם לך להרגיש בודד בריק האינסופי כשרק נשימות נשמעות כשאתה מרחף לך. זו יצירת אמנות לכל דבר והפתיחה האייקונית היא רק קצה הקרחון לכמה שונים היו החיים שלנו בלי הסרט הזה.

רוזנקרנץ וגילדנשטרן מתים - טום סטופארד (1990)

וואו. הנה משהו. גם פה, אני זוכר את הפעם הראשונה שצפיתי בסרט הזה. זה קרה השנה דווקא. זה קרה בתחילת י"ב, כשביום מסוים הלכתי לישון מוקדם ונרדמתי עד חשכת הלילה. כשאני קם, אני מגלה שכולם ישנים. וכשקמתי כבר, אמרתי לעצמי אולי נצפה במשהו במחשב. אחרי מאמצים רבים עם הסרט הזה ובמאמץ להשיג לו כתוביות (שלב שכנראה לקח שעה שלמה מתוך כל העניין הזה) ועד שהורדתי VLC, כי הפופקורן טיים לא הביא את הכתוביות בזמן, אוף איזה תסכול. אבל! זה לא משנה, כי אז הגיע הסרט. סטופארד, שביים את הסרט על פי מחזה שכתב, לוקח את שתי הדמויות המשניות ביותר ב"המלט" השייקספירי והופך אותן למרכז העלילה.



רוזנקרנץ וגילדנשטרן נשלחים לארמון, פוגשים בקבוצת שחקנים נודדים ובהגיעם לארמון, הם צריכים להבין מה עובר על המלט. טים רות', גארי אולדמן וריצ'רד דרייפוס במשחק מושלם. רוזנקרנץ וגילדרשטרן כל כך בלתי נפרדים, שאי אפשר להיות בטוחים מי זה מי. סיבה מרכזית לעובדה שהסרט כל כך אהוב עליי, הוא יישום דבריו של אחד מה-גיבורים שלי, סמואל בקט. בקט, מלך האבסורד, כתב את המחזה המפורסם שלו "מחכים לגודו" על שני אנשים שמחכים למישהו שמעולם לא מגיע ובזמן הזה הם מהרהרים לגבי חייהם עד לפרטים הכי סתמיים. סטופארד לקח את רוזנקרנץ וגילדרשטרן והפך אותם לולדימיר ואסטרגון במסגרת שייקספירית. הם מהרהרים בנוגע לפרטים, נכנסים לשיחות משונות ומצחיקות שהאבסורד קורן מהן ולא רוצים שכל זה ייגמר. החיים חסרי משמעות ופשוט צריך לקבל את זה בדיוק כמו המוות. ואם החיים חסרי משמעות כמו בסרט, נראה שאפשר לחיות לא רע בכלל...

ביג לבובסקי - האחים כהן (1998)

הנה סרט חביב עליי בלשון המעטה. אני אוהב לחשוב על הסרט הזה כאיזה מין מלאך עם הילה קדושה לצליל מקהלה מלאכית שהגיע אליי בקיץ 2017. באותה תקופה, קורא את "בדרכים" של קרואק, מנגן ולומד לבגרויות (והייתה גם גלידה שאכלתי כשצפיתי בסרט בפעם הראשונה). מהאחים כהן אני נוהג להירתע בדרך כלל. את "ברטון פינק" לא אהבתי בצפייה ראשונה בקיץ 2016 (אולי אצפה שוב, הרבה זמן עבר מאז) וגם למען האמת, "פארגו" היה סרט טוב, אבל לא משהו שהשאיר אימפקט חזק. ואז אי שם, בלילה אחד מול המחשב והפופקורן טיים, מגיע ג'ף ברידג'ס עם השיער הארוך והזקן הנצחי, המראה של deadhead היפי מזדקן, הבגדים המוזנחים, ג'ון גודמן והלבוש המשונה שלו, סטיב בושמי בתפקיד יחסית מינורי אבל מאוד הכרחי, פיליפ סימור הופמן גם הוא. פסקול: בוב דילן, קפטן ביפהארט, קרידנס קלירווטר ריבייבל והכל מתאחד לתוך מסה עצומה של "COOLNESS".



האחים כהן שבדרך כלל מתמקדים בעלילות פשע דרמטיות, עושים פה סרט על ה"דוד", ג'פרי לבובסקי שחושבים אותו בטעות למיליונר בעל אותו שם שהסתבך עם העולם התחתון. הדוד נשלח ע"י אותו מיליונר למשימה להשבת אשתו החטופה של אותו מיליונר ומכאן, העניינים מסתבכים. מלבד העובדה שהסרט הצחיק אותי כל כך וגרם לי לרצות להסתובב לבוש בסווצ'ר זנוח, טרנינג ולגלח את הזקן בצורה אסתטית, הוא בא בדיוק בזמן הנכון. הביקורת על אמריקה השמרנית, האנשים בעלי הכוח העצום שמנצלים את הנאיביים, הסגידה לתרבות זבל אמריקאית שמיוצגת ע"י סרטי פורנו זולים ותסכול מכל הטירוף שמתרחש שלא בצדק, כל אלה מתאחדים לסאטירה כל כך חשובה שגם בעידן טראמפ, חשוב לצפות בה, בשל העובדה שיש "דוד" בכולנו. אחד שנמאס לו מכל השטויות מבחוץ ופשוט חי. אבל בניגוד למה שחושבים, הדוד הוא לא היפי בטלן מסריח ומעצבן. הוא אנושי. גם הוא נכנס לפאניקה כשהוא מסתבך בסיטואציות שהוא לא אמור להסתבך בהן. והכל מסתכם לנו בסרט קאלט שיום בלי ציטוט מתוך הסרט, הוא יום מבוזבז. זה סרט שאני צופה בו וכל הזמן מגלה בו דברים חדשים וצוחק מכל הפאנץ' ליינים וההתרחשויות האבסורדיות שלפעמים, גם נוכחות בחיים הפשוטים שלנו. זה סרט שגם אחרי 20 שנה, קשה שלא להתאהב בו ואתם יכולים להגיד שזו רק דעה שלי, אבל זו רק.. אהמ.. הדעה שלכם אנשים.

טריינספוטינג - דני בויל (1996)

בסרט הקאלט הגדול של בויל, בניגוד לשאר הסרטים פה, לא התאהבתי על ההתחלה. אהבתי את תחילת הסרט, אבל ככל שהסרט נמשך, העניינים החלו להיות אפלים יותר. נדרשו עוד שתי צפיות, כדי להתאהב סופית ולחבר את שני החלקים בתת מודע לתוך סרט אחד גדול שלא משנה שנעשה לו המשך, לא היה, לא יהיה ואין כמוהו. סרט טוב, הוא אחד שיש בו סצנה, משפט, פריים שזוכרים ממנו משהו, שאפשר לצטט אותו יומיום ולחשוב שאתה חי באותו יקום ייחודי של הסרט. אני לא יכול שלא להתלהב מהפתיחה האלמותית לצלילי התופים של Lust for Life של איגי פופ, הקריינות האדישה במבטא הכבד של רנטון (יואן מקגרגור) ודרך הצילום של בריאן טופנו. הכל מתאחד ליופי של פתיחה לסרט גדול. עם הזמן, מלבד ההומור השחור הנהדר שיש בעיקר בתחילת הסרט, מתעוררת מחשבות רבות מלבד סמים קשים הורגים. היחסים הקרים בין חברים טובים, שאלות של חברות מול יצר אישי, דור אבוד שמזניח את עצמו בגלל השטויות שהדור השמרני מכניס לו לראש.



כל זה מתאחד יחד עם הספר המקורי של אירווין וולש (שעשה תפקיד בסרט שבא לך לחייך) והפסקול. אוי הפסקול. כל אלה הופכים את "טריינספוטינג" לאווירה ייחודית חד פעמית. עם איגי פופ, לו ריד, פריימל סקרים, בריאן אינו. הכל פשוט מכניס אותך לתוך היקום של החבר'ה הערסוואטים הסקוטיים שמתוסכלים מהמעמד הבלתי נסבל בו הם שרויים ובלית ברירה, צונחים לתוך בור מתסכל. אין מקום לחמלה, החברים יכולים לתת לך מכות כל רגע והשירותים... טוב אבל זה חלק מהעניין. היופי באווירה של טריינספוטינג הוא הגועל. צריך לקבל את הגועל ולאהוב אותו פה. יצירות אמנות טובות לא גורמות להרגיש בנוח, או שאולי יש סיכוי שלא בדיוק תחבבו אותם על הפעם הראשונה. וכך היה אצלי שהערכתי את הסרט אבל הוא לא נכנס אליי במלואו. עכשיו, אפשר להגיד שמלבד הצחוקים, הסרט הזה תנ"ך מודרני.

להיות ג'ון מלקוביץ' - ספייק ג'ונז (1999)

למרות מה שכתוב, "להיות ג'ון מלקוביץ'", הפרויקט הגדול הראשון שהפציץ איתו ספייק ג'ונז, אחרי קליפים בלתי נשכחים לחבר'ה כמו ביורק, ביסטי בויז, סוניק יות' וכן הלאה, הוא גם הפרויקט הגדול הראשון של התסריטאי, צ'ארלי קאופמן. והסרט הזה, בא בדיוק בזמן הנכון בשבילי השנה. הסרט הזה, הותיר אותי כל כך מוקסם, כל כך מבולבל, קצת בשוק ועדיין, עם הרבה צחוק בכל העניין. עם קאופמן, התחלתי ברגל שמאל. הוצגתי לעולם הפסימי-קומי שלו דרך "סינקדוכה ניו יורק" הסרט הראשון שלו כבמאי. בשנת 2016, זה לא היה נכון לצפות בסרט פוסט מודרני שהדגיש פן מאוד אפל ונורא שהוציא אותך עצוב יתר על המידה. ואז שנתיים אחר כך, מגיע "להיות ג'ון מלקוביץ'". המסר הפסימי מקבל יותר איזון עם העניין הקומי. ולצפות בזה פעם ראשונה היה שוק טוטאלי. העלילה המקורית ומלאת הדמיון שגורמת לך להתפקע מצחוק ובו זמנית לא לדעת מה לעשות עם עצמך מעיפים אותך לתוך היקום של הסרט ואתה רוצה להישאר שם. כמו מה שקורה בסרט.



קרייג שוורץ (ג'ון קיוזאק במשחק נהדר), הוא puppetmaster כושל שמציג את מופעי תיאטרון הבובות שלו ברחוב, כשבדרך כלל הוא חוזר עם מכה חזקה שקיבל מאב זועם ברחוב. בעידוד אשתו לוטי (קמרון דיאז לפני שהלכה לשחק בסרטי טראש), הוא מוצא עבודה בבניין מוזר בתור מתייק ומגלה במשרד המשונה פורטל שיכול להוביל אותך לתוך התודעה של... ג'ון מלקוביץ'. מכאן, עניינים מסתבכים כשנכנסת מקסין (קתלין ברנר שעושה את זה מושלם), עמיתה לעבודה של שוורץ. יחד עם העלילה החוץ מציאותית שמשתלבת עם המציאות היומיומית, אני יצאתי מהסרט בתחושה מתוקה-מרירה. מלבד כל זה מתחילים לחשוב, על הרצון העצום של להיות מישהו אחר מפורסם מאיתנו, לכאורה גדול מאיתנו והרצון להשיג משהו גדול, כשזה מסתיים באופן מכוער וצורב. כל זה נעטף תחת העלילה המוטרפת שלעולם לא תמצאו בהוליווד. מאז, קאופמן המשיך לכתוב תסריטים רבים עד לסרטו הראשון שהוזכר פה. אבל ב"להיות ג'ון מלקוביץ'", לא הייתה חיה כזו. וקאופמן את ג'ונז יצאו מנצחים. מאז, דיברתי על הסרט הזה עם חברים וכמה שהפצרתי בהם לראות אותו. כחלק מדור ילדי 2000, שראו את סדרת הקאלט "הפיג'מות", זה רק מוסיף לעניין כשפתאום התסריט של אחד הפרקים "להיות טל מוסרי" מתבהר בהשראה המאוד ברורה. עד כדי כך, הסרט הזה משפיע. צאו לראות אותו.

פוטני סוופ - רוברט דאוני סניור (1969)

רוברט דאוני סניור הוא ממש אבל ממש לא אבא של. מדובר בסמל שלא מוכר מספיק של תרבות נגד. בניו יורק שופעת האינטלקטואלים והאמנים, יוצר דאוני סניור (הנסיך) סרט שעד היום לא מקבל מספיק הערכה (אני חושב להקדיש לו פוסט שלם מתישהו) ומי שמכיר אותו, יודע שמדובר בהפקה אמיצה שלא שמה זין שהביאה לסרט בן זונה. אין דרך אחרת לתאר את זה. בשדרת מדיסון בסוף הסיקסטיז, משרד לשיווק חווה את מותו הפתאומי של המנכ"ל שלה באמצע הנאום. העובדים מחליטים לעשות הצבעה דמוקרטית. הנבחר: פוטני סוופ. העובד השחור היחיד במשרד שחשבו שיקבל הכי פחות קולות. סוופ הופך למנכ"ל, מפטר את כל העובדים הלבנבנים (מלבד אחד) ומעסיק שחורים מיליטנטיים א לה פנתרים שחורים שמשתלטים על החברה שאת שמה משנה סוופ ל-Truth and Soul Inc. החברה מסרבת לשווק סיגריות, אלכוהול וצעצועי מלחמה. מפה לשם, דברים יוצאים לשליטה, כשההיגיון עוזב את העלילה ולא נותרה לנו שום אופציה מלבד לצחוק על כל מה שהולך פה.



פוטני סוופ הוא סאטירה אמציה שמרימה אצבע משולשת לחברות השיווק הגדולות, לעניין הפוליטיקלי קורקט, ליחסים בין שחורים ללבנים. הכל מתאחד למחאה מצחיקה במיוחד שמראה שפה זה לא הוליווד. בניגוד לבנו שהפך לסמל תעשיית קולנוע עכשווית, דאוני סניור הפיק סרטים מחתרתיים, אוונגרדיים, ביקורתיים, אמיצים וגם מצחיקים. מאוד מצחיקים. העובדה שהשחקן ארנולד ג'ונסון לא זכר את השורות שלו במהלך העבודה על הסרט ולבסוף, הולבש עליו קולו של הבמאי מצחיקה ואבסורדית כמו הסרט עצמו. הדמויות גם הן משונות, מטורפות, מיליטנטיות בצורה מפחידה שזה לא ייאמן. בעוד שנה, יציינו 50 שנה מאז הסרט יצא לאקרנים באולמות הקולנוע שהקרינו דברים אחרים מלבד "שיער". ואני מקווה שהסרט הזה יקבל את תשומת הלב שמגיעה לו בעולם ולא פחות בארצנו הקטנה, שעל הסרט הזה אין דיון או כתבה אחת. רק תשאלו את פול תומס אנדרסון, לואי סי קיי וג'ים ג'ארמוש ותבינו למה הסרט הזה צריך לקבל יחס אחר.

נהג מונית - מרטין סקורסזה (1976)

מילה אחת שמבטאת את כל הסיבות בעולם שיש לי לאהוב את הסרט הזה. שלא מרפה ממני עד היום ואני חושב עליו מדי פעם, כשלפעמים אני מנסה להשוות בין מצבים בחיי למה שהולך בסרט הזה. המילה הזו היא מילת המפתח. האווירה. איך אפשר שלא להתמוגג מהפסקול המושלם של ברנרד הרמן זצ"ל, השוטים המטושטשים של מייקל צ'פמן (לא הפולקיסט מהסבנטיז) בניו יורק האפלה והגשומה, הקריינות של דה נירו המבולבל והמתוסבך נפשית בניו יורק. דמות בזכות עצמה וקוסמוס נפרד משאר העולם. דמות אכזרית, אומללה, זקוקה לישועה ואיבדה כל תקווה. העלילה נהיית משנית לעומת המחשבות של טראוויס ביקל.



כשהוא לאט לאט מאבד תקווה באנושות ומאבד סבלנות, כשערכים מושמדים לטובת סיפוק יצרים על סוגם האפל. כמו האמנות של לו ריד, סרקוסזה מציג את ניו יורק בסבנטיז ב"נהג מונית" על כל מרכיביה: הטינופת, הגועל, הזבל שהופכים לחלק בלתי נפרד מהסרט הזה. רק בשביל הקרשנדו המתגבר של התזמורת והמבט על הרחובות ההומים בלילה כשטיפות גשם מטשטשות את הנוף על גבי חלון המונית, שווה שקולנוע קיים. אז כן, המשפט "אתה מדבר אליי?" מכבודו מונח במקומו. אבל כשדה נירו אומר את דבריו הראשונים בתחילת הסרט: "תודה לאל על הגשם ששוטף את הזבל מהרחובות", אני מתמוגג (וגם סיביל שפרד היא באמת מלאך).


קפה וסיגריות - ג'ים ג'ארמוש (2003)

את ג'ים ג'ארמוש אני מאוד אוהב. הקולנוע הייחודי שלו יצר סגנון שמאז נדבק לבמאי שהוליווד היא לא בדיוק כוס התה שלו. למרות שלא צפיתי בהכל, סרט כמו "איש מת" למשל לא נגע חזק מלבד הפסקול המדהים של ניל יאנג והשוטים הארוכים של רובי מולר, אז הגיע "נרדפי החוק" שהקסים אותי עם טום וויטס, ג'ון לורי ורוברטו בניני הגדולים והפך לסרט חביב במיוחד. אבל אני לא יודע למה, יש משהו ב"קפה וסיגריות" שגורם לי לאהוב אותו הכי הרבה. בניגוד לגוף העבודה של ג'ארמוש, זה לא סרט עלילתי. גם הוא, כמו רבים של הבמאי, מצולם בשחור לבן. אבל מדובר ב-11 סרטים קצרים שהמשותף להם הוא שיחות בין שני אנשים ששותים קפה ומעשנים סיגריות. ומי לא נמצא? בניני, וויטס, איגי פופ, קייט בלאנשט, ביל מארי, חברי הוו טאנג קלאן GZA ו-RZA, סטיב בושמי, הווייט סטרייפס והרשימה נמשכת. במהלך 11 האפיזודות האלה, אנחנו מגלים את המוטיב הנלווה לסרט: חוסר התקשורת האנושית. ועל הדרך גם טסלה, השילוב בין קריירה מוזיקלית לרפואה, חלומות מהירים. כל זה מראה לנו כמו "יוליסס" של ג'ויס, שהחיים הפשוטים והנורמטיביים גדולים לא פחות מסיפורים אפיים וגדולים מהחיים.



יש פה קטעים שכשצופים בהם ישר חושבים על המחזות של בקט. זוג דמויות משוחחות על דברים פשוטים וסתמיים ואחרי זה מגיעה שתיקה משונה ומעיקה. ולא יודעים איך להתמודד עם זה ויש שם הומור. הומור ממש מצחיק. היופי הגדול אצל ג'ארמוש, זה שלמרות שהוא יוצר בעולם שלו אמריקה צינית עם הומור שחור משחור, יש בסרטים שלו חן ואנושיות. וזה כל כך טוב ואתה מבין את הדמויות ואת הרצון לתקשר על אף הקושי הרב. כמה מכם ניסו לדבר עם מישהו, אבל רוב הזמן הייתה שתיקה מעיקה ומביכה? זה העניין. במאה ה-21, קשה עוד יותר לתקשר מבעבר. וג'ארמוש שצילם סרטים קצרים בנוסף לשלושה סרטים קצרים שצילם באייטיז ובניינטיז, מדבר על המצב הזה ומתמודד איתו בעניין רב על כל הכלום שמוצג בו ועם ההומור הייחודי שלו. רק ג'ארמוש יכול ליצור סרטים על כלום ולהשאיר אותך מרותק. ואני אחרי הסרט, התחלתי להסתובב במעגלים נרגש, חושב על השיחות המשונות שהיו שם, ההומור הנהדר ועל שיחות שלי היו עם אנשים שהגיעו לאותם מצבים מביכים ולא מובנים. חייב להודות שלמדתי וממשיך ללמוד בעקבות הסרט.


זה עד לבינתיים פוקס. אני מקווה שקראתם ואולי הכרתם משהו חדש. בשביל זה אנחנו פה. משתדל לחזור כמה שיותר בשבילכם. באיזה נושא שיהיה, יהיה לנו כיף. תודה ונתראה באיזה פוסט חדש. .