David Bowie - Aladdin Sane

אף אחד לא ציפה לבשורה הנוראית בתחילת השבוע. לכבודו של היוצר, מוזיקאי, צייר, שחקן, חייזר, גאון הזה, הנה הביקורת על אלבומו (לדעתי) הטוב ביותר של דיוויד בואי, Aladdin Sane, שיצא לאוויר העולם ב-1973.

בואי, בחור בן 26, הגיע לדבר שעליו תמיד חלם, ועמל עליו במשך הקריירה שלו: הוא היה סלב. ומה זה סלב. כמו הביטלס, גם בואי היה נערץ ברחבי העולם, כשנערות נכנסות להיסטריה רק מלראות אותו. האיש שנפל לכדור הארץ, היה האדם הכי נערץ בפלנטה. בעקבות הפרסונה שיצר: זיגי סטארדאסט.

אותו חייזר אנדרוגיני שבא להציל את העולם מהשעמום שהיה שרוי בו עם דבר שנקרא רוק אנד רול. אבל זה היה רוק אנד רול אמנותי, חצוף, חסר בושה, ובעיקר מלא חיים ושמחה. הגלאם רוק של בואי הפך להצלחה, כשאלבומו The Rise and Fall of Ziggy Stardust, הפך לרב מכר, וגרם למספר המכירות של האלבום שלפניו Hunky Dory, לזנק מעלה.

בעקבות סיבוב ההופעות עם העכבישים ממאדים בתקופה של 1972-1973, בואי ניהל אורח חיים חסר אחריות. מעריציו לא ידעו, שיש לו בקושי ממה שיש להם בכיס. על הבמה הרגיש מלא חיים ורגש, אך כשלא היה בה, הוא היה רובוט. הוא הרגיש שהוא הולך לאיבוד. ההצלחה שינתה אותו, וכדי להתגבר על הטירוף האוחז, הוא החליט לשים סוף. לא כמו דמותו הקודמת מייג'ור טום שאיבד את הקשר עם כל מקורביו, סופו של זיגי, היה בהופעה האחרונה של סיבוב ההופעות.

כפי שנאמר במילותיו של זיגי: "לא רק שזו תהיה ההופעה האחרונה של הסיבוב הזה, זו גם תהיה ההופעה האחרונה שאי פעם נעשה, תודה רבה". צרחות ובכי נשמעו בקהל. כולם חשבו כי דיוויד בואי סיים את הקריירה שלו, והיה עוד כוכב שזמנו הגיע לדעוך. אבל לא. זיגי פשוט מת. הוא פשוט לא יכל יותר. כך בואי הצליח להתגבר על מחיר ההצלחה.

בואי פשט את עורו של זיגי, ושם אחד חדש. הפעם זה היה אלאדין השפוי. המשפט A Lad Inasne (בחור לא שפוי) הוא משחק מילים שהוביל ללידתו של אלאדין השפוי (אגב, האלבום במקור היה אמור להיקרא Love Aladdin Vein אבל מיד נגנז בעקבות הקונוטציה לסמים). במהלך ינואר 1973, בואי נכנס לאולפני טריידנט בלונדון (וגם לאולפני RCA בניו יורק) כשלצידו העכבישים ממאדים: מיק רונסון (גיטרה), טרבור בולדר (בס) ומיק "ווד" וודמנסי (תופים). להרכב הצטרף בסשן, הפסנתרן מייק גרסון. יליד ניו יורק, נגן מוכשר, שהשתלב בסצנת הג'אז האוונגרדי חסר הגבולות. בשבילי, גרסון הוא כנראה אחת הסיבות המרכזיות למה האלבום הזה בשבילי הוא הטוב ביותר שלו. לצד בואי, קן סקוט על ההפקה שכבר היה שותף באלבומים הקודמים.

כל השירים היו בעצם חוויות של זיגי באמריקה. בואי עצמו תיאר את האלבום כולו כ"זיגי הולך לאמריקה". הטירוף, הלחץ, הבמה, המעריצים, כל אלה גרמו כמעט לדיוויד לאבד את שפיותו, והוא ביטא זאת באסופת השירים, שמרכיבים יחידה אחת על מסע בארה"ב של סמים, הופעות, סכיזופרניה, אגו, מוות, ועוד ועוד...

התוצאה היא אלבום מאוד מעניין, רב גוני, אקלקטי, קליט ופשוט לצד מורכב ואוונגרדי בו זמנית, מטורף, שמכיל סגנונות רבים כמו גלאם, הארד רוק אנרגטי, ג'אז אוונגרדי, קברט ודו וופ. השירים היו יותר כבדים מבעבר. בואי הגיע לאחד משיאיו הגדולים.

נפתח בדרך אנרגטית וכיפית עם Watch That Man. הארד רוק מתוגבר באנרגיות בלתי נגמרות, ובזמרות ליווי, עם מהלך אקורדים פשוטים לאורך כל השיר, כולם בקצב קבוע, ודיוויד שר בכריזמה הכה אופיינית לו. השיר הזה הוא פשוט נפלא ואין דרך יותר טובה מלפתוח אלבום כזה קשה מבחינת תכנים, בקטע כל כך שמח. למרות שהוטחו ביקורות רבות על המיקס שלו, שמטען כי היה חפוז, ונעשה בצורה פזיזה מדי, בגלל שהשירה של בואי לא הוצבה במרכז. סקוט מספר כי כששלחו את הטייפ לחברת התקליטים, הם קיבלו טלפון בו הם מבקשים את המיקס הסופי של דיוויד, כדי שיהיה במרכז. המיקס הזה הציב את בואי בפרונט והכלים נדחקו הצידה. בעקבות זאת, מספר שבועות לאחר מכן, סקוט קיבל שיחה בה אמרו לו: "צדקת מלכתחילה. ניקח את המיקס המקורי".

ואז אחרי כל הכיף, מגיע ה-דבר. שיר הנושא של האלבום. שיא של אי שפיות המשתלבת בלחן קליט ופשוט. בואי כתב את השיר בעקבות ספר של אלווין וו שקרא, Vile Bodies, העוסק בדור הצעיר של בריטניה במהלך שתי מלחמות העולם. לצד המחלה הנפשית של אחיו למחצה טרי והטירוף שחשש שיבוא במהלך הטור, הובילו אותו לכתוב את השיר. אלאדין השפוי אותו כולנו אוהבים. השיר הוא לכאורה פשוט. מבנה אקורדים פשוט של A ו-G בפזמון. אבל פה, נכנס גרסון שפשוט מעלה את השיר כמה רמות למעלה. בואי שמאוד התרשם מהכישרון שלו, לא סתם לקח אותו לסשן. בואי ביקש ממנו לנגן סולו על גבי המנגינה. גרסון חשב כי עליו לחשוב פשוט, וניגן סולו בלוזי. בואי השיב לו בנימוס: "זה לא מה שאני רוצה". גרסון ניגן אחרי זה סולו לטיני, וגם זה לא מה שבואי רצה. הזמר אמר לו: "סיפרת לי על האוונגרד הזה. אז תעשה את זה". בואי נתן לגרסון להתפרע, והתוצאה מצוינת! הטירוף הא טונאלי שמשתלב בשיר הרוק הפשוט וסולו הסקסופון הסקסי, יוצר תערובת משונה ומטרידה שרק מגבירה את הסקרנות. פשוט בראבו. גרסון מחזיק את השיר הזה, ורק מראה שמר בואי הוא מפיק מוכשר ויצירתי, כפי שהפסנתרן סיפר שנים אחר כך.

אחרי הדממה הפתאומית של הקטע ההוא, בא ההיט סינגל של האלבום, Drive-In Saturday. גלאם מצוין, שמשלב באופן מקורי את הרוק האנגלי של הסבנטיז, עם הדו וופ האמריקאי של הפיפטיז. את השיר במקור, דיוויד כתב ללהקת Mott the Hoople. אך הם החליטו שלא  (בואי שנעלב, גילח את הגבות שלו כתגובה). לא נורא. דיוויד מגיש את השיר באופן יפייפה, ומראה עד כמה הוא כישרוני בסגנונות שונים. הליריקה שלו מקורית במיוחד ולא אופיינת לסינגל הממוצע. עולם פוסט אפוקליפטי שתושביו שכחו איך "לעשות את זה", והם צופים בסרטי פורנו ישנים כדי להיזכר. משונה... אבל כידוע, אין דבר כזה רגיל אצל דיוויד.

השיר הבא הוא אחד הטובים... Panic in Detroit. שום פעם, הארד רוק מתוגבר בריף קליט שלא ייצא מהראש, ויגרום לכל גיטריסט לנגן אותו עד הנצח. בואי שר על מהומה. על אנרכיה. הרבה לפני שלהקות הפאנק עשו את זה. בהשפעת סיפוריו של חברו איגי פופ על תקופת נעוריו בדטרויט. הדרמה קורנת מהשיר הזה, לצד הקצביות והאנרגטיות שבו. והזמרות ליווי תורמת עוד יותר כשהן שרות, הן נאבקות, הן צורחות ונלחמות לצד הגיטרה של רונסון. הפזמון המיוחד ישאיר לכם בשמיעה הראשונה את ליין הבס הגאוני שמצטלב עם רונסון. אנחנו ממשיכים, וכך גם המהומה.

Cracked Actor הוא הפחד של בואי מההזדקנות. אבל לא פיזית. הוא פוחד לנוח על זרי הדפנה, שיישכח בעקבות הישענות על הישגי העבר. הפחד מחוסר היצירתיות. דבר שמעולם לא קרה ליוצר הגאון הזה, שדאג לחדש ולהשאיר טביעת אצבע בכל פעם. בואי כותב על הכוכב ההוליוודי המזדקן המזמין זונה לביתו, כשהוא על קראק. כל זה בשיר הארד רוק אגרסיבי במיוחד, עם פזמון כיפי שלא יוצא מהראש בקלות. Crack baby crack! show me you're real! בלי קשר למילים, זה שיר מצוין.

עכשיו עם אמרתי ששיר הנושא הוא אחד השיאים של האלבום, מצטרף אליו Time. אמנים רבים שרים על הזמן, הפחד ממנו, שהוא רץ כל כך מהר, כמו איך שאיינשטיין התייחס לזמן בדבריו. ובואי מגיש אותו בצורה תיאטרלית, מדמה אותו לזונה, בליריקה פואטית במיוחד, גיטרה  מייללת, בתוספת מנגינה בסגנון ברכט/וויל, ואומר כי הטריק שלו הוא אתה ואני. בואי שר על הזמן בצורה מעניינת ומדהימה, עם הפסנתר שאפשר לדמיין באולמות הגדולים של גרמניה בשנות ב-20, דבר שישפיע על איזה בחור אחד שקוראים לו פרדי מרקיורי שהיה לו את הרצון לשלב בין זפלין ללייזה מינלי. הפחד מן הזמן האוזל נראה, במיוחד אחרי שבואי מספר על בילי מיוריקה מתופף הניו יורק דולס שהלך לעולמו מוקדם מדי. עכשיו כשבואי לא איתנו, השיר הזה נשאר כל כך רלוונטי. וכך השיר מסתיים בשירת ה"לה לה לה", עד הסיום היפייפה.

השיר הבא ממשיך את אווירת הדו וופ של Drive In, עם The Prettiest Star (מעניין מי זה...). השיר הזה, שיצא כסינגל ב-1970, עבר שינוי עם בואי החדש של שלוש שנים אחרי. בתוספת הגיטרה הקליטה, מחיאות הכפיים, ושירת הליווי של ה"דו פם". את השיר הזה כתב לאשתו אנג'י, כשבאותה שנה הרולינג סטונס כתבו שיר ששמו "Angie"...

ואם כבר דיברנו על הרולינג סטונס, בואי מביא את השיר הבא, במוג שיוצא מדעתו, עד שהתופים באים, וגרסון מנגן את הפזמון של השיר אבל בצורה דיסוננטית ומשונה. הקאבר של בואי לרולינג סטונס בשיר Let's Spend the Night Together הופך את השיר הרוק אנד רול הסיקסטיזי והאופטימי, לשיר גלאם חצוף וסקסי במיוחד. כשהקצב מוגבר, והדיסטורשן גועש. בואי גם הוסיף בית משלו, כשהוא מבקש מאהובתו לעשות אהבה. אחרי כל הדרמה והרצינות של השירים האחרים, מגיע השיר הזה שפשוט רוצה לעשות אהבה. והאמת, זה רגע מצוין.

לשיר הלפני אחרון, מגיע The Jean Genie. בלוז רוק פשוט וקליט, עם גיטרה ומפוחית שנשארים על אותו ריף קבוע, ופזמון גלאמי שנשאר בראש להרבה זמן. את השיר הזה כתב בעקבות בילוי עם הדוגמנית סירינדה פוקס, באותה תקופה, הכוכבת של אנדי וורהל (לאחר מכן, אשתו של סטיבן טיילר). לשיר הזה צולם קליפ, רק ניצן אחד ראשון לפני שבואי יהפוך למאסטר בתחום הוידאו קליפ.

ולסיום המושלם, מגיעה הבלדה המצמררת, Lady Grinning Soul, יופי קורן ממנה, מה עוד אפשר להגיד? הפסנתר של גרסון ששוב פעם מחזיק את השיר עם הנגינה שלו המתכתבת עם אולמות הקונצרטים המכובדים, בעיקר בפתיחה. השירה של בואי שמגיעה לגבהים מרגשים, מהשיאים הגדולים שלו כזמר, בנוסף, הכישורים שלו על האקוסטית מראים שהבן אדם היה מוכשר כל כך שכל כלי שנגע בו נשמע מדהים. הפזמון המרגש נשאר צרוב במוח, והסוף המצמרר, הו הסיומת של שני האקורדים שנמשכים עד שהשיר מתפוגג, וחותם אלבום מדהים, עתיר עלילות, שיגעונות, סקס ומסתיים ביופי.

Aladdin Sane יצא ב-13 באפריל 1973, ונמכר ב100,000 עותקים ברגע שיצא. הסינגלים Drive In Saturday ו-The Jean Genie, עשו את העבודה גם הם. בבריטניה הגיע לראש המצעד, באמריקה למקום 17, שם בעיקר קיבל שבחים על עבודתו. כמעט כל השירים בו בוצעו בסיבובי ההופעות שלאחר מכן, ולא סתם האלבום הזה הוא אחד מהנמכרים ביותר שלו. גם היום, אחרי יותר מ-40 שנה מאז יצא, הוא עדיין רלוונטי, עדיין בועט, ועדיין אהוב.

בואי לאחר מכן, יעזוב את העכבישים ממאדים, כשיתחיל לעבוד עם אנשים אחרים, יפתח פרסונה אחרת, כשבינתיים זיגי ואלאדין מתים. בואי לא הסתכל אחורה, מכאן הוא המשיך הלאה לדבר הבא. למרות ההצלחה האמנותית והמסחרית, תמיד הוא דחף את עצמו למשהו חדש.

לסיכום, Aladdin Sane הוא אלבום מופתי, חובה לכל מי שאוהב את בואי, גלאם, רוק אנגלי, ובעיקרון אוהבי המוזיקה. יש בו הארד רוק בועט ואנרגטי, ג'אז אוונגרדי, קברט תיאטרלי, ויופי מושלם שיכול לגרום לצמרמורת עד כדי דמעות. בואי עזב את הקונספט של האלבום הקודם שכלל שירי גלאם שדומים אחד לשני. האלבום הזה מאוד אקלקטי, השירים יותר כבדים בתכנים, ובואי לא חשש לגעת בדברים שעוד לא נגעו. הוא לא פילוסופי מדי כמו The Man Who Sold the World, לא אינטימי כמו Hunky Dory, בטח שלא נאיבי כמו Space Oddity. האלבום הזה יותר פרנואידי, מטורף, משוגע, נועז יותר, ועומד בגאווה כיצירת מופת. כשבואי לא איתנו, נותר רק לשמוע את יצירותיו הגדולות, להתפעל, להתרגש, ולזרום לקצב של החייזר הזה. החייזר הזה שבא לשמח אותנו גם כשלא ניסה, והביא אור לעולם.

R.I.P (1947-2016) הנה האלבום כולו להאזנה: דיוויד בואי - Aladdin Sane