את Lucifer's Friend הגרמנית הכרתי בביה"ס כשידידה סיפרה לי עליהם ואמרה לי להקשיב להם וכמובן שהייתי ידוע בקרב חבריי המטאליסטים כפרוגר מבין כולם, היא אמרה לי שאלבום הבכורה שלהם הוא תקליט פרוגרסיב. הקשבתי ובאמת אהבתי, אך זה היה יותר בסגנון ההארד רוק/ההבי מטאל של זפלין, סבאת' ופרפל שאהבתי לא פחות, אך ההשפעות הפרוגרסיביות היו מועטות.
זמן מה לאחר מכן, כשניגשתי אל אלבומם הרביעי Banquet משנת 1974, ההנאה שהופקה הייתה מרובה הרבה יותר מאלבום הבכורה. וחובב של פינק פלויד, ג'נסיס, יס וקינג קרימזון כמוני בהחלט מפיק הנאה מאלבום פרוגרסיב שבו יש השפעות חזקות של פיוז'ן עם הפקה עשירה הכוללת יחידת כלי נשיפה לצד הלהקה, כשהמרכיבים בתקליט הם שני אפוסים שעוברים את מחסום ה-10 דקות, שיר בסטייל להקת שיקגו, שיר הארד רוק מקפיץ בצירוף כלי נשיפה ושיר פולק אופטימי לסיום.
קצת רקע, חברו של השטן נולד בשנת 1968, לאחר שהסולן הבריטי ג'ון לוטון (לעתיד סולנה של להקה בריטית מדהימה לא פחות, אוריה היפ) החליט להגר אל גרמניה לאחר סיבוב הופעות עם להקתו הקודמת Stonewall, שם פגש את הגיטריסט פיטר הסלין, הבסיסט דיטר הורנס, הקלידן פיטר הכט והמתופף יואקים ריטנבאך. הרביעייה הגרמנית הייתה ידועה במולדתה בשם (איך לא) The German Bonds. הסולן הבריטי והרביעייה הגרמנית איחדו כוחות ללהקה ששמה Asterix (מי שמכיר את הקומיקס הצרפתי, מבין).
הלהקה פעלה תחת שם זה עד 1970, כשהחליטו לשנות את שמם לשם המאיים, Lucifer's Friend המזוהה איתם עד היום. הלהקה עצמה מעולם לא דרכה במקום והתנסתה בסגנון אחר בכל אלבום. אלבום הבכורה כאמור, מושפע מלהקות ההבי מטאל של התקופה ובעל סאונד יותר אגרסיבי. באלבומם השני Where the Groupies Killed the Blues, הלהקה ניגנה בסגנון יותר פרוגרסיבי/פסיכדלי שהיה פופולרי באותה תקופה. באלבומה השלישי, I'm Just a Rock & Roll Singer, החליטה הלהקה לחזור לשורשים והתחילה לנגן בסאונד רוקיסטי נטו שמזוהה עם להקות כמו Grand Funk Railroad למשל.
אך שיא יצירתה של הלהקה הנפלאה הזו, הגיעה באלבום זה רביעי במספר, כשניקתה את הסאונד המטאלי, ועשתה שינוי חד אל עבר רוק מתקדם כיאה לתחילת שנות השבעים בבריטניה עם השפעות פיוז'ן חזקות (ווטר רפורט, מהווישנו אורקסטרה וכו'). בעטיפת האלבום, נראים חברי הלהקה בסעודה מלכותית בהיכל מפואר. זה עוד רמז לשינוי הכיוון שלהם מן המטאל האגרסיבי, אל הפרוג האקלקטי.
האלבום נפתח באפוס Spanish Galleon שנמשך 12 דקות. כשצלילי פסנתר חשמלי, פותחים והלהקה מצטרפת לאחר כמה שינויים. כל חברי הלהקה מבריקים בביצועיהם במיוחד הסלין בסולו סטייל סנטנה שלו, והכט בסולו בו רוחו של צ'יק קוריאה מורגשץ. לוטון מפליא בשירה עוצמתית וחזקה שלא נופלת מזו של איאן גילן, גדי לי, רוברט פלאנט וכל החבר'ה. תוספת כלי הקשת ונגינת הסקסופון של הרב גלר, בהחלט נותנת גוון שונה ליצירה, ובהחלט מחזקת אותה. לאורך כל האפוס, מדגישים החבר'ה כי הם לא מוכנים שהמוזיקה שלהם תהיה נתונה לחיזוי. לעולם אי אפשר לדעת מה מגיע לאחר מכן, שלא כמו שיר פופ של 3 דקות השומר על מבנה הבית-פזמון-בית-פזמון.
לאחר ההפלגה בספינה הספרדית, אנו עוברים לשיר Thus Spoke Oberon. שיר חמוד שמושפע מאוד מסגנונן של הלהקות שיקגו וטראפיק ששילבו להקת רוק עם חטיבת כלי נשיפה. השיר עצמו כולל פזמון שלא יוצא מהראש בקלות. גם כאן, לאורך השיר יש שינויים והפתעות שרק מחזקים את הרושם ומדביקים את המאזין לכיסא.
אחרי כן, אנו חוזרים לצליל הארד רוק מגניב וכיפי שנועד לאזן את שאר האלבום עם אווירה קלילה ואנרגטית, עם השיר High Flying Lady - Goodbye. כל המשתתפים בשיר, מפציצים באנרגיות בוגי אמריקאיות. שירתו הכריזמטית של לוטון, מוכיחה שוב עד כמה הוא זמר נפלא.
האפוס הבא Sorrow שמשכו 11 דקות, ממשיך את הקו הפרוגי-ג'אזי של האלבום, ונפתח באנרגיות ולאחר מכן מתרכך עם שירתו הנפלאה של לוטון. לאורך היצירה נשמעות הפתעות, ושוב החבר'ה כאן לא באו לתת שיר צפוי מראש. האנרגיות ההארד רוקיות של השיר, בתוספת חליל הצד הענוג של גלר, מביאות את היצירה לתפארתה ומותירה רושם רב.
לסיום האלבום בא שיר פולק אופטימי, Dirty Old Town, שנפרד מן המאזין ברוח שמחה. אין דרך יותר טובה מלחתום אלבום נפלא כמו זה.
האלבום לא הגיע לתודעה המגיעה לו, בעיקר בגלל שלא השתווה לרמתם של אלבומים דומים שיצאו בתקופתו, וכך שהיה קשה לשאר מדינות העולם להתעדכן בעשייתה של הלהקה השוכנת במרכז אירופה. אך עם הגעתו של האינטרנט, האלבום זוכה לקצת כבוד שהיה אמור לקבל ומופץ במחתרת. הגרסה הטובה ביותר שניתן לקנות היא גרסת הרימסטר משנת 2000 של חברת Repertoire Records.
לסיכום זהו אלבום נפלא, בו כל הנוכחים מנגנים במיטבם, כשהמרכזיים הם הסולן הכריזמטי לוטון שמגיח בשירה עוצמתית, הסלין שמפליא בסולואים מדהימים שמצד אחד עוברים בטריטוריה של ג'ימי פייג' ודיוויד גילמור ומצד שני בנגינה היאה לסנטנה, ולג'ון מקלפלין. לא לשכוח גן את הכט שמפליא בסולואי פסנתר חשמלי מעולה המעניק את הגוון הג'אזי. בנוסף לחטיבת הקצב הורנס, ריטנבאך, נגן כלי ההקשה הרברט בורנהולד ומר גלר הנשפן. הגיעה הלהקה גרמנית/בריטית הזו לשיא יצירתה.
מי שאהב את אלבום הבכורה (המטאליסטים חובבי זפלין עד מטאליקה) ספק רב אם יאהב את האלבום הזה. אך חובבי הפרוג בהחלט יהנו מחמשת היצירות שיש לתקליט להציע. גם חובבי הג'אז והפיוז'ן ימצאו חן באלבום הזה. ובכלל לא קשור מטאל, פרוג, ג'אז, זו פשוט מוזיקה טובה. תהנו!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה