The Beatles - Abbey Road

קטונתי מלהציג את הלהקה המפוארת, מפורסמת, רבת תהילה, מצליחה, גדולה מהחיים ורבת השפעה הזו. אך בתור ביקורת ראשונה בבלוג, זו התחלה לא רעה בכלל.

בשנת 1969, הביטלס הקליטו יחדיו בפעם האחרונה לפני שנפרדו דרכיהם לתמיד. ארבעת המופלאים ג'ון, פול, ג'ורג' ורינגו השאירו חותם ענק בהיסטוריה האנושית.

קצת רקע לא יזיק. בשנת 1969, חברי הלהקה היו שרויים בחילוקי דעות וריבים רבים, כשהסוף כבר נראה בדרך. ג'ון לנון דחק את חבריו לאהובתו יוקו אונו, ג'ורג' האריסון החלן במגמה של התקרבות לבודהיזם וגם טען ששיריו בדרך כלל לא נכללים באלבומי הלהקה, רינגו סטאר כבר מאס בלהקה, ועוד ב-1968, פרש ממנה לזמן קצר, ורק פול מקרטני היחיד שרצה לשמור על הרוח החיה של הביטלס, ניסה לאחד את כולם שוב. אפילו המפיק הגדול של הלהקה, ג'ורג' מרטין, מאס בתחושה שכולם הולכים לשום מקום בשל הוויכוחים.

זה היה ברור למקרטני שזה יהיה מאמצו האחרון לאחד אותם. לכן, הוחלט לסיים את הקריירה בטעם טוב, והקליטו אלבום שמח ואופטימי שעד היום נחשב לאחד מהגדולים. כשהאלבום יצא, חברי הלהקה כבר נפרדו כל אחד לדרכו.

וכך, יצא לעולם אחד מהאלבומים הגדולים ביותר בהיסטורית הרוק, והמוזיקה בכלל. זו לא רק העטיפה המפורסמת שזכתה וזוכה לאינספור חיקויים עד היום. זו גם המוזיקה שעדיין היום מצליחה לרגש רבים. האלבום מגוון בסגנונות רבים כגון: בלוז, פופ, בלדות, מיוזיק הול, הבי מטאל, פרוגרסיב רוק, פולק ועוד הרבה... 

האלבום הוקלט באולפני אבי רואד המפורסמים שעל שמם נקרא האלבום, ובעטיפה, נראים חברי הלהקה חוצים במעבר החצייה שמוביל לאולפנים.

האלבום נפתח בשירו של לנון, Come Together, שיר בלוז רוק מגניב, שלא יוצא מהראש בקלות. לאורך כל השיר, מקרטני מבריק בנגינת בס מחוספסת מאוד, וסטאר מעולם לא תופף כל כך טוב יחסית למאמצים אחרים שלו (בעובדה שהוא מעולם לא היה וירטואוז). לנון ומקרטני שרים ביחד, כשקול אחד מתאים לשני, מדהים שהצמד לנון מקרטני החליט לתת את מיטבו לפני שנפרדים. המילים עצמן לא מובנות ומעניקות גוון חידתי לשיר. פתיח נפלא לאלבום.

האריסון מגיח עם הבלדה היפה והמפורסמת שלו, Something. לנון סיפר בראיון שכשהאריסון הביא אותו, הצמד לנון מקרטני, הסכימו להכליל את השיר. זהו גם שירו היחיד של האריסון שזכה לכבוד גדול כשהופיע על הסינגל בצד א', והגיע לראש מצעד הסינגלים האמריקאי. זה לא פלא, מדובר כאן באחד השירים היפים ביותר שנשמעו אי פעם. הוא זכה לאינספור קאברים, ועדיין הוא לא איבד מהקסם שלו.

לאחר מכן, מקרטני מגיע עם שירו הקצת מפחיד, Maxwell's Silver Hammer, הסיבה לכך, היא השיר העליז בלחנו, עוסק ברוצח סדרתי הרוצח עם פטישו הכסוף. הלחן העליז מסרב לזרום על המילים הטרגיות, וזה מעניין לשמוע את הניגוד הזה. בכלל מדובר כאן בשיר כיפי, שהמאזין נמשך אליו במיוחד בפזמון כשאי אפשר שלא לשיר את ה-bang bang! למרות זאת, הרבה מאזינים עד היום חושבים שזהו שיר מטופש. לנון לא רצה לכלול את השיר בתקליט, וזו לא פעם אחרונה שלנון מביע את חוסר שביעותו בשיריו של מקרטני באלבום.

זה מתבטא בשיר הבא באלבום, Oh Darling!, שבו לנון טען שאם הוא היה שר אותו, התוצאה הייתה נשמעת יותר טוב. אבל עם כל הכבוד לידידנו הממושקף, מקרטני עבד במשך שבוע באולפן כדי שקולו יישמע בסגנון מתאים. השיר הוא בסגנון בלדות של שנות ה-50 עם מגע של 60s. מקרטני רצה שקולו יישמע כאילו חזר מהופעה, והוא עשה את זה. במיוחד בפזמון המאוד כבד, שבו מקרטני מוציא את נשמתו. זה מראה על חוסר התעצלות מחברי הלהקה וללכת עם הרעיון עד הסוף. אי אפשר שלא  לאהוב את הפזמון הכוחני שבדרך כלל לא נשמע בבלדות.

השיר הבא הוא של ידידנו עם האף הגדול, רינגו סטאר בו הוא שר שיר חמוד על תמנון שחי מתחת לים, ומזמין אותו להצטרף לחגיגה. Octopus's Garden היה השיר האחרון שסטאר תרם אי פעם לביטלס. ההשראה באה מחופשה של סטאר בסרדיניה שם הוא שט בספינה, והקפטן סיפר לו עובדות על התמנון. האריסון הראה חיבה לשיר ועזר לו לעבוד עליו מתוך הזדהות שכאמור שיריו נדחו ע"י הצמד לנון מקרטני. זהו שיר יפה מאוד, שנשמע לי כמו פסקול לבובספוג.

לנון מסיים את את הצד הראשון של האלבום ביצירתו הקודרת, I Want You (She's So Heavy). שיר מאוד לא אופייני לביטלס. למשך 7 דקות, הביטלס מבריקים באחד היצירות שיצרו את ההארד רוק, ההבי מטאל והרוק המתקדם. לנון צורח בשיר הזה על יוקו ועל כמה שהוא רוצה אותה, מקרטני מבריק בליין בס קליט, האריסון הופך את הגיטרה לכלי מאיים עם הריף הכבד, וסטאר משנה קצב והופך את הכל למעניין עוד יותר. אי אפשר גם שלא לשכוח את תרומתו של האורגניסט בילי פרסטון, עם נגינה מדהימה על ההאמונד. יש לומר כי זהו גם אחד השירים הראשונים בהם נשמע שימוש בסינתסייזר Moog, שהפך לאחר מכן לכלי פופולרי במוזיקת הרוק (בעיקר בפרוג). הביטלס בוחרים לסיים את היצירה בריף המתמשך, כשבהדרגה נשמע רעש לבן מאיים, ולבסוף מסתיים השיר בפתאומיות כאילו הטייפ נחתך. יצירה מדהימה ומעניינת שאפילו קיבלה את הכבוד במגזין Guitar World, כשיר שיצר את הדום מטאל עוד לפני בלאק סבאת'.

הצד השני נפתח ביצירה מרגיעה כדי לאזן את הזעם שהשאירה אחריה היצירה הקודמת. האריסון מגיח באחד מהשירים היפים ביותר של הביטלס, Here Comes the Sun. זהו השיר שהכניס אותי לביטלס ולמוזיקה בכלל. אני עדיין את השיר הנפלא הזה, ונותן חיוך על הפנים. כבר הרבה זמן שזה השעון המעורר שלי וזה עדיין לא נמאס.

אחר כך, באה היצירה המדהימה, Because. שיר פילוסופי בעל עומק, ומעניק למוזיקת הרוק חשיבות טובה יותר. אחד הרגעים היפים ביותר בשיר, הוא מנגינת הפתיחה על הצ'מבלו (הרעיון נולד כשיוקו ניגנה את הסונטה לאור הירח של בטהובן). עוד שבח לביטלס על השיר הזה הוא על ההרמוניה המשולשת שיצרו לנון, מקרטני והאריסון. מדהים איך הם שרים יחד כמו מקהלה אלוהית. זו לא בושה להגיד שהשיר הזה היווה את הבסיס לרוק המתקדם. כל זה הקדמה למחרוזת הגדולה.

Abbey Road Medley, מחרוזת ארוכה בת 17 דקות, שמחברת את השירים באלבום מ-You Never Give Me Your Money עד ל-Her Majesty.

מקרטני פותח את המחרוזת עם שירו היפיפה בו הוא מתלונן שאף פעם לא ראה ממנהלם של הביטלס אלן קליין, את כספו. השיר מתחיל ברוגע במנגינת פסנתר ושירה נוגים ממקרטני, עד שזה הופך שיר יותר קצבי. משפט נפלא שאני אוהב במיוחד מהשיר הזה: "One sweet dream
Pick up the bags and get in the limousine
Soon we'll be away from here
Step on the gas and wipe that tear away
One sweet dream came true... today" 

לאחר מכן, בריף גיטרה יפה ועם שירתם של חברי הלהקה על כך שכל הילדים הטובים מגיעים לגן עדן, מתפוגג השיר בהדרגתיות לצלילים של צרצרים. מכאן עוברים לשיר הבא.

Sun King, שיר פסיכדלי מסתורי שמהלל את השמש. במילותו הוא מהווה מעין חזרה על Here Comes the Sun. חברי הלהקה גם מפתיעים כשהם שרים בשפות אחרות, וכשזה מסתיים, תיפוף אחד מוביל לשיר אחר.

Mean Mr. Mustard שיר יותר רוקיסטי מקודמו עם פזמון שלא יוצא מהראש בקלות. לנון שר על אדם קמצן

שלא מראה את כספו גם כשמכריחים אותו לעשות זאת. במעבר חד, לנון שר את שירו הבאה עם גיטרה אקוסטית, Polythene Pam, שיר מאוד מוזר במילותיו, על אישה הלבושה בניילון. לנון שר במבטא ליברפולי ולאחר מכן, האריסון מבריק בסולו בלוזי מגניב שמשם מוביל לשיר הבא.

She Came in Through the Bathroom Window, שיר על תקרית אמיתית בה מעריצים פרצו לביתו של מקרטני והכוכב ראה שהם נכנסו מחלון השירותים שהיה חצי פתוח. מקרטני לקח זאת כהשראה, וכתב על כך שיר מאוד קצבי. האריסון שוב מבריק בגיטרה. והפזמון פשוט נפלא. לאחר מכן, מקרטני מביא את שיר הערש שלו, Golden Slumbers.

שיר הערש השני של הלהקה אחרי Good Night מהאלבום הלבן. כמו השיר הראשון במחרוזת גם כאן מקרטני מתחיל בנגינת פסנתר שקטה ושירה נוגה, אך לאחר הופך ליותר קצבי. הוספת כלי הקשת והנשיפה ע"י מרטין מדהים בהחלט, ומוכיח שוב למה מרטין הוא אחד מהמפיקים המבריקים ביותר במוזיקה.

במעבר חד, בא השיר הקצר, Carry That Weight, מדהים שכל חברי הלהקה שרים ביחד והכימיה ביניהם לא הייתה מעטלה כל כך, בשיר יש חזרה על You Never Give Me Your Money, אך באופן מלכותי. לאחר דקה, החבר'ה עוברים לשיר האחרון שהקליטו אי פעם עם השם הצפוי.

The End, שיר מדהים שמתחיל בתור קטע רוק כבד עם סולו תופים של סטאר (היחיד אי פעם בהיסטוריה של הביטלס) ודיאלוג בין הגיטרות של האריסון ולנון, לאחר מכן, הופך השיר לבלדה נפלאה בה החבר'ה שרים את מילותיהם האחרונות במסגרת הלהקה: "and in the end, the love you take is equal to the love you made", לסיום מרגש, החבר'ה מסיימים בנימה מלכותית עשור מוצלח שלא ישוב עוד. וכך כשמסתיים השיר, המאזין חושב שהאלבום הסתיים. אך כשהוא עומד להוציא את האלבום, מגיח בפתאומיות השיר הקצר, Her Majesty.

מקרטני שר יחד עם גיטרה אקוסטית על נערה שאותה הוא מכנה הוד מעלתה. השיר הקצר ביותר של הביטלס (23 שניות), מסיים את הקריירה הנפלאה שלהם.

שנה לאחר מכן, הוציאו חברי הלהקה את האלבום האחרון שלהם, Let It Be. אך כשהוא יצא הביטלס כבר התפרקו. Abbey Road היה האחרון שהביטלס עשו והשאיר אחריו מורשת שלמה כמו שאר היצירות של הביטלס.

לסיכום: Abbey Road הוא אלבום רב השפעה ונפלא שמסכם את הקריירה הארוכה של הביטלס שנפרשה לאורך כל שנות ה-60. המורשת שהלהקה השאירה אחריה מתבטאת בעיקר באלבום הזה. לא פלא למה עד היום זוכה להערכה גדולה העטיפה, ההפקה ובעיקר המוזיקה הנפלאה שנכתבה לפני שחיפושיות הקצב נפרדו. מומלץ בחום. מי שרוצה להתחיל את היכרותו עם הביטלס בפרט ועם הרוק בכלל, שיתחיל כאן.